עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך כ' באב תשפ"ב 01:26
ההבדל בין ה' לבין אדם, שאדם אתה יכול לשאול אותו מה כוונתו, וגם בלי לשאול אותו, דרך קריאת הבעת הפנים שלו והקריאה שלו באופן כללי אתה יכול להבין מה הייתה כוונתו, ואתה יכול לחוש האם כשנתן לך מכה זה מאהבה או לא. אמנם, באותו רגע של המכה לא בטוח שהבן יחוש את רגשי האהבה, אך כשהאבא יפייס את הבן שלו לאחר מכן, "שמאל דוחה וימין מקרבת", אז הבן יתרצה, כי יבין שמה שעשה קודם האבא זה לא מרוע ועכשיו פתאום התעורר הצד הטוב שבפיצול אישיות שלו ומלטף אותו, אלא באמת מה שנתן לו מכה היה כי הוא אוהב אותו ורוצה לעזור לו. אבא שלי סיפר לי אישית שהוא קיבל סטירה מרב אחד (שלא אזכיר את שמו מפאת אווטינג...) שלימד אותו ביסודי וזו הייתה סטירה מאהבה, הוא ממש הרגיש את זה, כי הוא היה דמות חינוכית מופלאה, והוא אהב אותו, וגם מה שנתן לו סטירה היה כדי לחנך אותו, מתוך אהבה אמיתית ולא מתוך רצון לנקמה או כעס חלילה וכדו'....
לעומת זאת, ה' יתברך שום מחשבה לא יכולה לתפוס אותו, וק"ו לקלוט מה המניעים למעשיו. אבל בוודאי שה' שהוא הטוב המוחלט לא ייתן לנו את העולם הזה שיש בו סבל ורע בשביל להתעלל בנו, כמו התפיסה המעוותת של הנוצרים או של המצרים שמוצגת במקרא: "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה...", וכן מה שחלק מבני ישראל חשבו: "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו...". גם הרע שה' נותן הוא בשביל שיהיה לנו טוב עוד יותר גדול. אמנם, אם זה טוב גשמי, אז בוודאי שאין סיבה למנוע את הברכה והשפע הגשמי. אלא אנחנו יודעים מדברי חז"ל ש"גדול המחטיאו יותר מן ההורגו", דהיינו שהרע הרוחני הוא יותר גדול מהרע הגשמי, וק"ו הפוך, שהטוב הרוחני הוא הרבה יותר טוב מהטוב הגשמי, לכן א"י נקנית בייסורים, כי א"י זו מדרגה רוחנית גבוהה מאוד שהיא הרבה יותר טובה, אע"פ שאין את המן כל הזמן וצריך לעבוד וכו'...וזה יותר קשה ומאתגר מבחינה גשמית, אך השפע הרוחני הוא הרבה יותר גדול, ולכן זה שווה את ההקרבה. לכן, ה' רוצה את טובתינו ובשביל להעלות אותנו רוחנית הוא מביא עלינו ייסורים, כי הוא יודע שנפשפש במעשינו ונגדל רוחנית מאותם ייסורים. אמנם, אם ה' יודע שהאדם יבעט בייסורים באמת לא יביא את הייסורים על האדם, כי אין לה' מטרה סתם להעניש את האדם, "כי כאשר ישא איש את בנו...", וכן בדברי חז"ל שיצר הרע שה' נתן לאדם שהוא מקור כל הצרות והרע בעולם, כל החוליים הגשמיים הכל מקורו מהרע הרוחני, מופיע משל לאדם שנתן מכה לבנו, ואז הכין לו רטייה, וכן כתוב: "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-לוקיך מייסרךּ", וכל הייסורים של ה' הם מאהבה בשביל שנשתפר ונגדל, ודווקא מי שה' יותר אוהב הוא מוכיח אותו כדי שיהיה לו את הטוב הרוחני, שהוא עדיף לעין ערוך מהטוב הגשמי שלפעמים רק לרועץ לאדם: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח", והעונש של הנחש שדווקא יש לו שפע גשמי, אבל הוא מנותק מה', הוא לא מחובר לא-לוקות ולטוב המוחלט, ובעצם זה העונש הכי גדול, וכן מצרים שנמשלו לנחש: "קולה כנחש ילך..." אותו דבר, שם כתוב: "והשקית ברגלך כגן הירק", אך ארץ ישראל "לא כארץ מצרים היא, אלא "למטר השמים תשתה מים", וזה תלוי במעשינו, ורק אם נתנהג כמו שצריך, יירדו עלינו גשמים, ואם לא ח"ו, לא יהיו לנו גשמים, הטוב הגשמי מותנה בהתנהגות הראויה שלנו: "...תמיד עיני ה' א-לוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה", יש יותר הקפדה אך זה משום שה' יותר אוהב אותנו, ולכן "ה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה". (ועיין בפרשנים על תפילת שלמה על הגויים שיבואו לבית המקדש, שרובם מסבירים שיש תפילה מיוחדת לגוי משום שהוא אם לא תיענה תפילתו אז הוא יבעט ויגיד שאין ה', ולכן דווקא שם ה' נותן מענה יותר מיידי, לעומת ישראל שיודע שלא ימהרו לכפור אלא יתלו זאת במעשיהם ויבינו שה' רומז לאדם משהו, ויפשפשו במעשיהם ויתעלו בעבודת ה'....).
רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן תניינא בסוף תורה ס"ו אומר כך: "...בקש משה שיעשה למען שמו הגדול...כי מאחר ששמו יתברך משותף בשמינו, נמצא כשיעניש אותם, נוגע את עצמו יתברך ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה י
'הוא אינו שש' וכו', כי נוגע בעצמו יתברך כביכול, כי שמו משותף בשמינו כנ"ל....אחר המחילה והסליחה שנעשה ביום הכיפורים נגדל שם ה', כנ"ל". זאת אומרת, "האינטרס" הא-לוקי הוא גם לעשות לנו טוב, מלבד מה שאמרתי בתחילה שהוא הטוב המוחלט שרוצה רק להיטיב עם בריותיו, ומה שמעכב זה "שאור שבעיסה", דהיינו, הרע שנובע מיצר הרע, שזהו התהליך שעם ישראל צריך לעבור בשביל להגיע לטוב העוד יותר מוחלט, לרמה הרוחנית הכי גבוהה וכך נוכל הרבה יותר להתענג על ה' שזה העונג היותר גדול, וכל העינוגים שבעולם אינם אלא הבל ושווא נתעה, ויפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי העולם הזה.
והדבר הכי נפלא שנראה לי יענה תשובה לשאלתך, הוא מה שכותב רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ע"ז: "דע, שכל אחד מישראל, אפילו צדיק גדול, צריך שיהיה לו איזה צער בכל יום...בבחינת "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"....ועל כן כל איש ישראל שזוכה בכל יום לבחינת מוחין, בחינת תפילין, עובר עליו יראה גם כן, בבחינת הרצועה שעוברת במעברתא של תפילין, ומזה נשתלשל ובא לכל אחד איזה צער בכל יום". כתוב בגמרא בבבא בתרא באגדתות של פרק שמיני שעניות זה הייסורים הכי גדולים כמעט שיכולים להיות לאדם, ו"אין עני אלא בדעת", אך הרב זצ"ל כותב באורות התורה פרק ז' פסקה ה"א: "הצער הפנימי על חסרון ההשלמה של הנשמה במעשים, בידיעות ובדעות, ביחוד בקנין התורה, הם הם יסורי הגיהנם המתגברים, שהם באים מהפיכת הפנים של הקב"ה מלהאיר על הנשמה בהופעה תדירית, לפי אותה המידה שהחסירה את קניינה הרוחני...". דהיינו, שדווקא כשהאדם נמצא במדרגה גבוהה מאוד רוחנית, רק אז הוא יכול לחוש את הכאב. כמו שהרב כותב במקום אחר (בעין אי"ה, לא זוכר בדיוק איפה...) שאדם שמרגיש את הכאב על החטא הוא במצב יותר גבוה מאדם שכבר לא מרגיש בושה על החטא והחטא יותר עמוק אצלו, כך גם לגבי ביטול תורה שזה חטא יותר עליון, שעוד יותר קשה לחוש את הצער שלו, והצער הוא נובע דווקא מתוך הידיעה בתורה, מתוך זה שהאדם יותר במוחין כך הוא מבין כמה הוא לא מבין באמת, "תכלית הידיעה שלא נדע", ורק אחרי שהאדם יבין שהצער הזה הוא בא בשביל להיטיב עמו, ויכיר בערך ה' ובגדולתו, אז יתפחו שערי שמים להיטיב עמו ברוחניות ובגשמיות.
ויש עוד עניין שזה שייך רק לאנשים מאוד מיוחדים, וזה סבל למען הכלל. יש איזה פרק בתנ"ך שמתאר מישהו שסובל את הסבל של כל העולם, והכוונה היא לכנסת ישראל שסובלת בגלל כל העולם, כי עם ישראל הוא "הצדיק שבאומות" כמו שמסופר על הרב מרדכי אליהו זצוק"ל שבסוף חייו מת בשביל לכפר על עם ישראל שלא ימותו אנשים מישראל, וסבל בשביל כל עם ישראל, זה אנשים מיוחדים שאצלם הסבל הוא לא בשביל עצמם, שהם אינם צריכים את הסבל בשביל לחזור בתשובה ולהתעלות במעלות הקודש ולהגיע למדרגות רוחניות יותר גבוהות ולקבל יותר מן האור הא-לוקי, אלא בשביל כלל ישראל.
בעז"ה שתצליח!
נ.ב. בסייעתא דשמיא במקרה (רק מה'...) מצאתי כתבה בהדברות שמדברת על העניין הזה:
הרב שלמה זלמן אוירבך: דווקא בעת הייסורים – אדם יכול להגיע לדרגות גבוהות של קרבה לה’
מה עושיםםם
