פורום עבודת ה' (עמוד 12)

כשילד מאמין בצורה טבעית בהורים שלו, הוא לא חסר אונים, להפך, הוא עושה בחופשיות מה שבא לו
מתוך כך שהוא יודע שהאחריות עליו היא שלהם.
ילד שלא מאמין שדואגים לו הוא חסר אונים, כי מצד אחד הוא חייב לדאוג לעצמו כי אף אחד לא דואג לו אבל מצד שני הוא מוגבל אז הוא לא יכול.

מכאן שלהפך, תחושת החוסר אונים מגיעה מחוסר אמונה, לא מאמונה.

אולי אתה מדבר על אמונה בקדוש ברוך הוא לכשעצמו, לא אמונה שהוא טוב והוא רוצה שיהיה לך רק טוב והוא דואג וימשיך לדאוג לך

ואני מאמין שבסך הכל יש לנו אל אחד טוב ולא אחד כזה ואחד כזה כמו בדת הזורואסטרית.
ואני אוהב את הקדוש ברוך הוא כי הוא נותן לי משמעות לחיים.

מצד שני גם אם אבא הכי אוהב את הבן שלו ודואג לו וקונה לו, אם הוא בלי סוף ירביץ לו מכות או יותר גרוע: יראה לו כאילו הוא בא לחבק אותו ובסוף הוא נותן לו סטירה עם הקריצה: 'הכל לטובה' זה גורם לילד לחשוב שלא משנה מה הוא עושה, אין כללים, וכמה שהוא ינסה לרצות את אבא שלו הוא יקבל מכות.

במשפט מעולם הפסיכולוגיה: אני חווה את השם כהורה מתעלל. מצד שני ילדים להורים מתעללים גם הרבה פעמים אוהבים את ההורים שלהם.

ההבדל בין ה' לבין אדם, שאדם אתה יכול לשאול אותו מה כוונתו, וגם בלי לשאול אותו, דרך קריאת הבעת הפנים שלו והקריאה שלו באופן כללי אתה יכול להבין מה הייתה כוונתו, ואתה יכול לחוש האם כשנתן לך מכה זה מאהבה או לא. אמנם, באותו רגע של המכה לא בטוח שהבן יחוש את רגשי האהבה, אך כשהאבא יפייס את הבן שלו לאחר מכן, "שמאל דוחה וימין מקרבת", אז הבן יתרצה, כי יבין שמה שעשה קודם האבא זה לא מרוע ועכשיו פתאום התעורר הצד הטוב שבפיצול אישיות שלו ומלטף אותו, אלא באמת מה שנתן לו מכה היה כי הוא אוהב אותו ורוצה לעזור לו. אבא שלי סיפר לי אישית שהוא קיבל סטירה מרב אחד (שלא אזכיר את שמו מפאת אווטינג...) שלימד אותו ביסודי וזו הייתה סטירה מאהבה, הוא ממש הרגיש את זה, כי הוא היה דמות חינוכית מופלאה, והוא אהב אותו, וגם מה שנתן לו סטירה היה כדי לחנך אותו, מתוך אהבה אמיתית ולא מתוך רצון לנקמה או כעס חלילה וכדו'....

לעומת זאת, ה' יתברך שום מחשבה לא יכולה לתפוס אותו, וק"ו לקלוט מה המניעים למעשיו. אבל בוודאי שה' שהוא הטוב המוחלט לא ייתן לנו את העולם הזה שיש בו סבל ורע בשביל להתעלל בנו, כמו התפיסה המעוותת של הנוצרים או של המצרים שמוצגת במקרא: "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה...", וכן מה שחלק מבני ישראל חשבו: "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו...". גם הרע שה' נותן הוא בשביל שיהיה לנו טוב עוד יותר גדול. אמנם, אם זה טוב גשמי, אז בוודאי שאין סיבה למנוע את הברכה והשפע הגשמי. אלא אנחנו יודעים מדברי חז"ל ש"גדול המחטיאו יותר מן ההורגו", דהיינו שהרע הרוחני הוא יותר גדול מהרע הגשמי, וק"ו הפוך, שהטוב הרוחני הוא הרבה יותר טוב מהטוב הגשמי, לכן א"י נקנית בייסורים, כי א"י זו מדרגה רוחנית גבוהה מאוד שהיא הרבה יותר טובה, אע"פ שאין את המן כל הזמן וצריך לעבוד וכו'...וזה יותר קשה ומאתגר מבחינה גשמית, אך השפע הרוחני הוא הרבה יותר גדול, ולכן זה שווה את ההקרבה. לכן, ה' רוצה את טובתינו ובשביל להעלות אותנו רוחנית הוא מביא עלינו ייסורים, כי הוא יודע שנפשפש במעשינו ונגדל רוחנית מאותם ייסורים. אמנם, אם ה' יודע שהאדם יבעט בייסורים באמת לא יביא את הייסורים על האדם, כי אין לה' מטרה סתם להעניש את האדם, "כי כאשר ישא איש את בנו...", וכן בדברי חז"ל שיצר הרע שה' נתן לאדם שהוא מקור כל הצרות והרע בעולם, כל החוליים הגשמיים הכל מקורו מהרע הרוחני, מופיע משל לאדם שנתן מכה לבנו, ואז הכין לו רטייה, וכן כתוב: "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-לוקיך מייסרךּ", וכל הייסורים של ה' הם מאהבה בשביל שנשתפר ונגדל, ודווקא מי שה' יותר אוהב הוא מוכיח אותו כדי שיהיה לו את הטוב הרוחני, שהוא עדיף לעין ערוך מהטוב הגשמי שלפעמים רק לרועץ לאדם: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח", והעונש של הנחש שדווקא יש לו שפע גשמי, אבל הוא מנותק מה', הוא לא מחובר לא-לוקות ולטוב המוחלט, ובעצם זה העונש הכי גדול, וכן מצרים שנמשלו לנחש: "קולה כנחש ילך..." אותו דבר, שם כתוב: "והשקית ברגלך כגן הירק", אך ארץ ישראל "לא כארץ מצרים היא, אלא "למטר השמים תשתה מים", וזה תלוי במעשינו, ורק אם נתנהג כמו שצריך, יירדו עלינו גשמים, ואם לא ח"ו, לא יהיו לנו גשמים, הטוב הגשמי מותנה בהתנהגות הראויה שלנו: "...תמיד עיני ה' א-לוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה", יש יותר הקפדה אך זה משום שה' יותר אוהב אותנו, ולכן "ה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה". (ועיין בפרשנים על תפילת שלמה על הגויים שיבואו לבית המקדש, שרובם מסבירים שיש תפילה מיוחדת לגוי משום שהוא אם לא תיענה תפילתו אז הוא יבעט ויגיד שאין ה', ולכן דווקא שם ה' נותן מענה יותר מיידי, לעומת ישראל שיודע שלא ימהרו לכפור אלא יתלו זאת במעשיהם ויבינו שה' רומז לאדם משהו, ויפשפשו במעשיהם ויתעלו בעבודת ה'....).

רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן תניינא בסוף תורה ס"ו אומר כך: "...בקש משה שיעשה למען שמו הגדול...כי מאחר ששמו יתברך משותף בשמינו, נמצא כשיעניש אותם, נוגע את עצמו יתברך ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה י 'הוא אינו שש' וכו', כי נוגע בעצמו יתברך כביכול, כי שמו משותף בשמינו כנ"ל....אחר המחילה והסליחה שנעשה ביום הכיפורים נגדל שם ה', כנ"ל". זאת אומרת, "האינטרס" הא-לוקי הוא גם לעשות לנו טוב, מלבד מה שאמרתי בתחילה שהוא הטוב המוחלט שרוצה רק להיטיב עם בריותיו, ומה שמעכב זה "שאור שבעיסה", דהיינו, הרע שנובע מיצר הרע, שזהו התהליך שעם ישראל צריך לעבור בשביל להגיע לטוב העוד יותר מוחלט, לרמה הרוחנית הכי גבוהה וכך נוכל הרבה יותר להתענג על ה' שזה העונג היותר גדול, וכל העינוגים שבעולם אינם אלא הבל ושווא נתעה, ויפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי העולם הזה.

והדבר הכי נפלא שנראה לי יענה תשובה לשאלתך, הוא מה שכותב רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ע"ז: "דע, שכל אחד מישראל, אפילו צדיק גדול, צריך שיהיה לו איזה צער בכל יום...בבחינת "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"....ועל כן כל איש ישראל שזוכה בכל יום לבחינת מוחין, בחינת תפילין, עובר עליו יראה גם כן, בבחינת הרצועה שעוברת במעברתא של תפילין, ומזה נשתלשל ובא לכל אחד איזה צער בכל יום". כתוב בגמרא בבבא בתרא באגדתות של פרק שמיני שעניות זה הייסורים הכי גדולים כמעט שיכולים להיות לאדם, ו"אין עני אלא בדעת", אך הרב זצ"ל כותב באורות התורה פרק ז' פסקה ה"א: "הצער הפנימי על חסרון ההשלמה של הנשמה במעשים, בידיעות ובדעות, ביחוד בקנין התורה, הם הם יסורי הגיהנם המתגברים, שהם באים מהפיכת הפנים של הקב"ה מלהאיר על הנשמה בהופעה תדירית, לפי אותה המידה שהחסירה את קניינה הרוחני...". דהיינו, שדווקא כשהאדם נמצא במדרגה גבוהה מאוד רוחנית, רק אז הוא יכול לחוש את הכאב. כמו שהרב כותב במקום אחר (בעין אי"ה, לא זוכר בדיוק איפה...) שאדם שמרגיש את הכאב על החטא הוא במצב יותר גבוה מאדם שכבר לא מרגיש בושה על החטא והחטא יותר עמוק אצלו, כך גם לגבי ביטול תורה שזה חטא יותר עליון, שעוד יותר קשה לחוש את הצער שלו, והצער הוא נובע דווקא מתוך הידיעה בתורה, מתוך זה שהאדם יותר במוחין כך הוא מבין כמה הוא לא מבין באמת, "תכלית הידיעה שלא נדע", ורק אחרי שהאדם יבין שהצער הזה הוא בא בשביל להיטיב עמו, ויכיר בערך ה' ובגדולתו, אז יתפחו שערי שמים להיטיב עמו ברוחניות ובגשמיות.

ויש עוד עניין שזה שייך רק לאנשים מאוד מיוחדים, וזה סבל למען הכלל. יש איזה פרק בתנ"ך שמתאר מישהו שסובל את הסבל של כל העולם, והכוונה היא לכנסת ישראל שסובלת בגלל כל העולם, כי עם ישראל הוא "הצדיק שבאומות" כמו שמסופר על הרב מרדכי אליהו זצוק"ל שבסוף חייו מת בשביל לכפר על עם ישראל שלא ימותו אנשים מישראל, וסבל בשביל כל עם ישראל, זה אנשים מיוחדים שאצלם הסבל הוא לא בשביל עצמם, שהם אינם צריכים את הסבל בשביל לחזור בתשובה ולהתעלות במעלות הקודש ולהגיע למדרגות רוחניות יותר גבוהות ולקבל יותר מן האור הא-לוקי, אלא בשביל כלל ישראל.

בעז"ה שתצליח!

 

נ.ב. בסייעתא דשמיא במקרה (רק מה'...) מצאתי כתבה בהדברות שמדברת על העניין הזה:

הרב שלמה זלמן אוירבך: דווקא בעת הייסורים – אדם יכול להגיע לדרגות גבוהות של קרבה לה’

בס"ד
אמרת שבמשפט מהפסיכולגיה אתה רואה את ה' כ"הורה מתעלל"

אז הנקודה הראשונה שאנחנו צריכים לראות זה ה' כהורה
והחלק השני הוא מתעלל: יש לי הרבה עלילות וסיפורים איתו..

עכשיו התפקיד הוא להבין את העלילות את הסטירות ומה המטרה שלהם כמובן שבמשפט ניתן להגיד "הכל לטובה" זה "בשביל לחנך אותי" "יסוריים מכפרים" וכו' אבל לפני אני רוצה להיכנס לספר להכניס נופך לעלילה יש משל שלדעתי מאד רלוונטי והוא על ילד שהלך עם אביו במדבר ואחר כך הסתכל הילד על העקבות ושאל את אביו, אבא למה ברגעים שהיה לי קשה יש רק זוג עקבות אחד "עזבת אותי" והאבא ענה לו שם ברגעים האלה סחבתי אותך על הכתפיים..
עכשיו בכל נקודה כזו של קושי ניתן לחפש ולמצוא כנראה כיצד באמת יש פה עזרה זה נכון שזה לא אינטוטיבי התחושה הראשונה למה עכשיו אני הולך לבד..אני לאיכול לבד אני חסר אונים לבד..ופה מגיעה שאלה שזו שאלה שעולה לילד שההורים מתעללים בו האם באמת היית רוצה שהורה יעזוב לגמרי, שהוא ימות? וזה שאלה קשה קשה מאד ולרוב התשובה היא לא כי למרות הכל יש אמונה יש משהו בקשר הזה שהוא מעבר לכל הגיון לדעתי היה ראיון על משהו בסגנון השנה בכאן של אורית נבון עם ילד שאמא שלו התעללה בו אבל בכל מקרה זה התחושה שאני שמעתי באופן אישי ליחס הרגשה מורכבת לבן משפחה שפגע באדם מכמה אנשים..
כן זה נושא שלא קל להגיד אבל יש משהו שאומרים לי שמעבר לכל הגיון יש אהבה כי אני מבין שגם אם קרה משהו רע אם אותו קרוב שפגע בי אני מבין הרבה פעמים שגם לו היה קשה שזה לא כי הוא לא אוהב אותי אלא כי הוא צריך עזרה זה תחושה מורכבת מורכבת מאד אבל זה הבנה עמוקה שיש קשר מעבר לכל דמיון..וגם פה יש כמובן את הצדדים שה' רוצה שאשתפר ויש צדדים שהם גם לא בגללי ישירות אלא כי ה' סומך עלי שאוכל לעזור לכפר על עוונת הדור לעזור לאנשים שקשה להם אבל בשביל לעזור להם אני צריך לרדת לפעמים ולהחישף לקושי.

ובקיצור הקשר עם ה' הוא מעבר לכל דמיון ובאמת אנחנו לא מבינים הכל, אבל ברגע שמבינים את זה יודעים שלא משנה כמה זה קשה ומוזר רוצים להתקרב ולהבין ולקבל ויודעים שהכל באמת לטובה גם אם אני לא מבין ..מקווה שעזר קצת..

יכול להיות שלא תסכים לקבל אותה ויכול להיות שהיא פשוט לא מתאימה לך.

בכל מקרה אני לא אנסה לשכנע, רק להסביר ולהביא מקורות אם תרצה.

 

בשרשור הזה: כהמשך לפינת הראי"ה | ערוץ ７ העליתי פסקאות של הרב קוק שמדברות על תפיסה אלוקית אחרת ממה שמקובל, ממליצה לך לקרוא כדי להבין טוב יותר. כמו שגם מצוטט בחתימה שלי, ה' הוא כל המציאות כולה, הוא המקור למציאות והוא מעל למציאות. זאת אומרת שה' הוא לא הורה מתעלל מהסיבה הפשוטה שהוא לא גורם חיצוני, זר לנו. כל מה שקורה לנו, קורה לנו רק בגללנו (סליחה אם זה בוטה מידי..). העולם מנוהל באמצעות מערכת חוקים מוגדרת מראש. יש את חוקי הטבע ויש תגובות אוטומטיות של המציאות לפעולות הכי קטנות שאנחנו עושים. אף דבר רע (וגם לא דבר טוב) שקורה לנו הוא לא מאיזשהו גורם זר למציאות, מהסיבה הפשוטה שלא קיים גורם זר למציאות.

אומר הרב קוק: "הננו רואים את התכונה האורגנית של המציאות החומרית והרוחנית. בבטחה יכולים אנו להשקיף על היחס הכללי של הכל, וממילא על הפעולה שהכל מתפעל מן הכל, והכל פועל על הכל. אין לנו אטום גשמי, ולא שרעף רוחני, שאיננו פועל ונפעל על מלא ובמלוא כל" (אורות הקודש ח"ב עמ' שנה).

מהסבר הרב על פעולת התפילה אפשר להבין טוב יותר את אופן ההשפעה שלנו על המציאות: 

"שתי שיטות הן לערכה של התפילה, השיטה המיסטית, והשיטה הרציונלית. הראשונה מבארת את קשר העולם עם האדם ועם תנועותיו כולן, ומראה בעליל שהבעת הרצון הנפשי של האדם, בהתדבקו בא-להים, הרי היא פועלת ויוצרת, מתוך המעמד הרוחני, עלילות רבות ערך בההוויה בכללה, וממילא באה הפעולה לטובה בהנוגע לחלקו של האדם ומבוקשיו. השיטה הרציונלית אינה מכרת את הסתרים הנפלאים הללו, והיא מכנסת את התפילה כולה לתוך המערכה המוסרית, הפסיכית [=נפשית], הפיוטית. האדם יתרומם על ידי ציורי תפילתו, נפשו תזדכך, מידותיו יתעלו. התוכן המוסרי הוא בוודאי אחוז עם הגורל של האדם. בההטבה המוסרית, יוטב הגורל" (שמונה קבצים א רפב).

 

מקווה שהצלחתי להעביר את הרעיון בצורה מובנת ושתהיה תועלת בתגובה הזו בע"ה.

דבר ראשון, תשים לב, שזאת החוויה שלך. זו תחושה אינדוודואלית שאתה חווה.
כואב שככה אתה מרגיש כלפיי ה' ושאתה חווה אותו כהורה מתעלל
לא חושבת שיש לי מה לתת הסברים שכליים על איך שאתה מרגיש(למרות שיש),
זה לא התשובה שהלב שלך מחפש.

אני רק יכולה לומר שהתורה, ולא רק, גם המציאות מוכיחה שה' רחמן וטוב, אוהב, דואג
וחס ושלום שיפגע או יתעלל.
לגיטמי שתרגיש ככה, לגיטימי שכואב לך. אבל שתדע שבעומק בעומק ההרגשה שלך אמתית ונכונה אבל לאו דווקא שהיא משקפת את המציאות(זאת אומרת אתה מרגיש שמתעללים בך אולי או שאתה סובל או שאתה מקבל כאפות, וזה נכון, אבל במציאות ה' לא מתעלל. אתה מרגיש באמת, זה אצלך וזה לגיטמי שככה תרגיש ותמיד יש לך בחירה על ההרגשה שלך.)

לא פשוט בכלל.

אמונה בקב"ה היא לא רק הצהרה אלא דרך חיים שלימה שמקיפה את כל רבדי החיים - רגש, מחשבה, מעשה. במידה האמונה חייה במילואה בכל רובדי החיים אכן מסתבר שהיא תביא עוצמה אך גם כך פשטני לומר אבל זה נראה לי יותר מסתבר.

 

בכלל, מצוות לא תקיימות בגלל רווח (עוצמה או חוסר עונים) אלא בגלל הערך שלהם בפני עצמם.  

 

והניח פה את דברי הרב קוק בערפילי טוהר (שקשור מאוד למה שכתבו לפני בשרשור) - 

"יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד? מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כ"כ משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה. וכפירה שהיא כהודאה כיצד? כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים, אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו, והוא אומר התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה, ומתחיל למצא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החכמה שלו. אע"פ שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מ"מ כפירה זו כהודאה היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן. ודור תהפוכות כזה, הוא נדרש ג"כ למעליותא. ותורה מן השמים משל הוא על כל כללי ופרטי האמונות, ביחש של מאמר המבטאי שלהן אל תמציתן הפנימי, שהוא העיקר המבוקש באמונה."

1) אבלות, הרגשת החוסר, פיתוח הכאב שמוביל לגעגוע וצפייה. אלול אח"כ הוא ההמשך שלוקח את זה למקום של תיקון ותשובה (כמו שבתפילה ברכת חונן הדעת קודמת לברכת התשובה, הדעת היא בסיס לתשובה)

2) לא מתחבר לשינוי הנושא, הנושא זה חורבן הבית שממנו מתמשכים הצרות. 

בס"ד

יש עכשיו את הסרט של אגדת החורבן שאם רוצים סרט שיעזור להבין אני ממליץ על כך.
באופן ככללי יש קו מחשבה מעניין על גוש קטיף כי זה מזכיר לנו מה זה גלות מה זה שלפעמים אתה נלחם אבל נגזר שהבית יחרב ואולי..יש במחשבה מקום שבו ניתן להשוות בניהם אבל תמיד הרגיש לי מוזר לראות את זה הרי לא על כך נקבע הצום מי שחווה את הגירוש וגדל בתקופתו בוטדאי יכול ללמוד ממנו מה זה אבלות ומה זה חורבן אבל זה לא במקום האבלות על חורבן המקדש..

1. לדעתי האבל הוא התיקון. תיקון של כהות הרגש והמחשבה, והניתוק של היחיד מכלל ישראל שגרמה לנו הגלות..

2. לדעתי זה סוטה מהנושא. זה יכול ליצור את הרושם (בתת מודע) שהגאולה תהיה בחזרה לגוש.. הגאולה היא הרבה יותר מזה. וגם אם פחות פחות מעניין ופופולרי לדבר על בית המקדש, בואו נהפוך את זה למעניין ופופולרי.

 

לגירוש מגוש קטיף יש את היום שלו. רלוונטי לקשר אותו לתשעה באב בדיוק כמו שרלוונטי לקשר את השואה ואת גירוש ספרד לתשעה באב.. למה לא עושים את זה? התשובה ברורה לדעתי..

כן אומרים קינות על השואה

את האמת, מובן. זה חי בנו יותר.

אבל על כל שואה, כל חורבן וכל פורענות שעברנו אנחנו אומרים קינות?

במקום להתמקד בתוצאות של החורבן, לדעתי עדיף להתמקד בחורבן עצמו. בשורש של הכל. כשמטפלים בשורש - כל תופעות הלוואי נעלמות.

הם המשך של החורבן והגלות.
אחרת אולי ניזכר רק בחטא המרגלים וזהו?!

אפשר לתקן יותר

אנחנו מתמקדים בכאב עצמו, לא באיך אפשר לתקן.

תשעה באב כמה שאלות | ערוץ ７

1. אבלות, אם היא תיעשה בצורה רצינית ומלאה היא גם תוביל לתשובה אך ביום הזה צריך לחשוב על האבל, השאר יגיע בהמשך.

2. רואה זאת כלכתחילה, כמו עיסוק בכל חורבן שהיה לעם ישראל, השואה, פוגרומים, פרעות, וכמובן גם חורבן הבית.

רצוי לקשר תודעתית את הצרות לחורבן הבית, להתמעטות השראת השכינה, לעולם החסר, זה הוא שורש הצרות. 

1. אבלות - לא אומרים תחנון ובחלק מהקהילות לא אומרים גם תתקבל כי זה לא יום של תשובה, זה קצת צבוע לחזור בתשובה ברגע שקורה האסון ולא לפני, זה יום שצריך להכניס ללב את משמעות החורבן והריחוק כשלעצמם ורק אחרי הפנמה אמיתית שלהם אפשר להתחיל להתקדם לכיוון אלול ויום הכיפורים

2. אני אישית משתדל לקרוא על השואה בתשעה באב כי זה משהו שהרבה יותר קל לי להתחבר אליו - לדעתי חלק גדול מתשעה באב זה העניין של בכייה לדורות והחורבן כמשהו מתמשך ולא אירוע שקרה לפני אלפיים שנה ואנחנו כבר לא כזה יודעים מה הוא אומר

לפני כמה חודשים

זו פסקה ג בהתחלה של הספר "יש לך כנפי רוח"

למי שמכיר

 

"אחת מהדרגות של התנוצצות רוח הקודש היא כשהולכת ומתבררת לו גדולת הערך של היחס שלו לאלוהים" - כשאדם מזהה ומסתכל על חייו, כשהוא מבין שיש סיבה שהשם ברא אותו דווקא בצורה הזאת ודווקא בדור הזה, ודווקא בתור יהודי - חלק מעם שמופיע את האמת האלוהית בעולם ומביא את העולם לגאולה, להיות חחק זעיר מזה זה כבר עולם ומלואו. אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו איזה זכות מדהימה זאת שנולדנו דווקא לעם הזה ודווקא בארץ ישראל ודווקא בתקופה הזאת שכל הנביאים התנבאו עליה. 
להפנים שלכל אחד מאיתנו יש חלק גדול בקידום הגאולה (אע"פ שאנחנו אולי לא רואים את זה) אבל העובדה שהשם בחר שדווקא כעת כדאי להביא אותנו לעולם זה מוכיח.
ככה אפשר להתחיל לזהות את "היחס שלנו לאלוהים".

"ומזה מסתעפת הידיעה עד כדי הבירור ההולך ואור של היחס של העולם כולו לאלוהים"
לכל פרט בבריאה יש תפקיד, מכאן אדרבא אפשר להבין את חשיבות הערך שלנו והקרבה שלנו להשם, שאנחנו נמצאים במרכז העולם שחזל אומרים שזה ישראל. ובעם שדרכו אמורים להתברך כל העולם "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

"והנקודה המרכזית שבברור זה היא שכל מה שהציור הפנימי של האדם יתעמק ויתגדל בערך יחס זה,ככה יתאדר תוכן השלמות שלו ותוכן השלמות של העולם כולו" 
כשאדם מזהה את הצד החיובי בכל פרט ופרט בחיים בעולם הזה, הוא לאט לאט יפתח את מה שחזל אומרים שזו המידה הטובה ביותר שאפשר לאמץ - עין טובה. לימוד זכות וסנגוריא אלו ה-דברים שהשם תמיד חיפש במנהיגים שלנו לאורך הדורות. כמו שלעין רעה יש יכולת להשפיע לרעה כך באותו אופן אך להבדיל בצורה הפוכה,גם עין טובה יכולה להשפיע על המציאות. 
ולכן - "ככה יתאדר תוכן השלמות שלו ותוכן השלמות של כל העולם כולו, התלוי במרכזו בשלמותו של האדם אשר עוז לו באלוהים"
אילולי השינוי בתפיסה של אותו יהודי לגבי החיים,אז גם לא היה נגרם שינוי לעולם כולו.
לכל יהודי יש כוח עצום להשפיע בעולם.
לכן דווקא כאשר כל היהודים יגיעו לתיקון,אז אוטומטית גם העולם יגיע לתיקון וזו תהיה הגאולה השלימה.

רעיון מבורך וחשוב..

שתזכה לדבוק בתורת הרב זצ"ל ולהעמיק בה עוד ועוד.

@מדרשיסטית20

בלנ"ד אשתדל

יאלה בע"ה.

האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים, ושהם מוליכים בדרך ישרה
הרב מסביר כאן כלל עמוק וחשוב מאוד 
שהיום קוראים לו- אינטואיציה.
לכל אדם יש דחף/קול פנימי שמעורר אותו להימשך לx  ולא לy. 
לעיתים, זו יכולה להיות אינטואיציה שלילית, זאת אומרת, אדם שהוא רע באופן כללי יימשך לרע.

כמו שאומר החכם באדם:  " נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע". 
לעומת זאת אדם שהוא מוסרי בסך הכל סביר להניח שהאינטואיציה שלו תוביל אותו למקום טוב. 
לכן הרב מדגיש בהתחלה : "האדם הישר" לא סתם אדם, אלא אדם ישר. 
משום שאדם ישר וטוב שהנשמה שלו יותר טהורה, דווקא אצלו סביר להניח שהאינטואיציה מגיעה ממקום טוב, ולכן הוא צריך להאמין בעצמו, להאמין במה שהוא מתחבר אליו, לבטוח שזה מגיע ממקום טוב.

יש אמרה אצל חז"ל "ישראל אם אין נביאים הם, בני נביאים הם"
גם לעם ישראל יש אינטואיציה טובה שקשורה להשם (אף על פי שאין לנו נבואה כיום) כן יש בנו את התכונה לזהות את האמת. בגלל שאנחנו עם טוב במהותו, ולכן חזקה שהאינטואיציה שלנו חיובית.

בהמשך הרב מסביר כמה חשוב שיהיה לנו קשר לתורה, כי באמצעות התורה אדם מפתח לעצמו את היכולת לראות את האמת שהיא דבר ה'.

ובסוף הוא חותם את הפסקה "וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ולהבת מאוד בחייו,בנטיותיו, וללכת בהם בבטחה. אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים"

הרב מסביר כאן כמה חשוב שעם ישראל יאמין בעצמו ויכיר בעצמו שבנו בחר מכל העמים ושתכלית שלנו זה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש"
בבחינת "נברכו בך כל משפחות האדמה"
כל עוד אין לנו ביטחון בעצמנו כעם אז אנחנו לא ממלאים את היעוד שלנו, ואמשיל את זה כך:
כאשר לאדם יש ביטחון עצמי ירוד, כשהוא לא מכיר בעצמו, ביכולות שלו, אז אוטומטית אנשים פחות מחזיקים ממנו, ולא מייחסים אליו חשיבות.

יש דוגמא טובה לזה בפרשת המרגלים "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"
אותו דבר המצב שלנו בעם כיום, אמנם יש שיפור ניכר מימי הגלות שבכלל לא היה לנו מדינה ולא היינו בישראל.
אבל עדיין אנחנו לא לגמרי בטוחים ביעוד שלנו, ולכן יש תופעות לוואי כמו שמאלנות שבתכלס זה בקשת סליחה מהערבים על זה שכביכול לקחנו את האדמות שלהם. למרות שהכל שלנו.
הם מזהים את החולשה הזאת, חושבים שהשם כבר כביכול נטש אותנו ולכן מותר להם להזיק לנו.

(זה אגב גם בדיוק הטענה של הברית החדשה, ושל האסלם למי שמכיר..)

לכן עדיין יש צרות עד שנתפכח אבל כאמור.. זה תהליך.

בעז"ה שנזכה להיות מאלו שעושים את השינוי הזה

וגם הפסקה הקודמת כנ"ל

לא תמיד מגיבה, אבל עוקבת ומתחזקת

 

שכוייח, תודה רבה! 

התחברתי לרעיון של האינטואיציה של האדם הישר דווקא, צריך כנות

"כשנפגשים עם מצבים של קטנות מוצאים הגדולים את המידות שלהם חריפות מדיי"
פירוש: כשצדיקים נזכרים בעוונות שלהם הם מתמלאים ברגשות של חרטה, כאב ואפילו הלקאה עצמית על כך שהם נפלו וזה נובע מהענווה שלהם.

"יכולים הם להביט אל רוחם פנימה ולמצוא את כל הליקויים שבו, אבל לא יוכלו להונות את נפשם גם אונאה של ענווה שהם באמת הנם הגרועים שבבני אדם"
- לצדיקים יש נטיה לשפלות רוח,נטיה לזלזל במעלות שלהם בגלל החיסרונות שקיימים בנפשם/חטאים שעשו בעבר. זה גורם להם לחשוב שאין להם מעלה מיוחדת ואדרבא שהם במצב לא טוב.
אומר הרב זה נכון, יש נטיה לנפש של צדיק לעשות את זה, אבל עמוק בתת מודע, גם הצדיק יודע שהוא במצב טוב מאוד ועכשיו יסביר למה:
"שהרי בני אדם רבים ששים תמיד בגווניהם, ואינם מכירים אי רצון במדותיהם, רק אלה צלולי הדעה, נפשם ירעה להם על מדותיהם ועל מעשיהם שאינם רצויים"
מסביר הרב, שהמון בני אדם בכלל לא נמצאים במדרגה של הכרה במידות המקולקלות שלהם או חרטה בכל מיני מעשים. בישביל להגיע למדרגה כזאת צריך להיות "צלול בדעת" דהיינו, אדם שמחובר גם בחיים החומריים האלה לנשמה הטהורה שלו,ולכן הוא מרגיש צער וכאב על כל מיני עניינים מגונים. אדם כזה (בעל תשובה) הוא אדם שנמצא גבוהה מאוד ביחס להרבה אנשים.
"רק יבואו לידי מסקנא,שאמנם גדולים הם לקוייהם,אבל ההרגשה בהלקויים בעצמה גדלות היא,והגדלות הזאת כבר נותנת היא ערובה שלו ישפלו אלה אשר הכרת צידם השפל היא צרתם הקבועה"
מעצם העובדה שאדם מרגיש צער על המידות ועל חטאים, זה אומר שהנשמה שלו בריאה והוא במצב טוב. אמשיל את זה להבדיל לא עלינו לגבי אדם שהוא משותק, הרופא דוקר אותו עם מחט ברגל והוא לא מרגיש כלום- זה סימן שהגוף נמצא במצב לא טוב.
כנ"ל עם הנשמה,אדם שלא מרגיש חרטה נמצא במצב לא טוב. ואדם שכן, הוא בגדר צדיק.
אז התחושה של הצדיקים שהם לכאורה לא טובים,היא תחושה מוטעית,ואדם צריך להכיר בערכו.
"והם יתעלו לידי הכרה עמוקה, שעצמותם של הליקויים יתרונות גדולות הם, ומתוך גדולת נשמה הם באים,ולשימוש של גדולה הם נועדים"
אדם יכול וצריך לתעל את הצער הזה על העוונות לכוחה של תשובה, וכל זה בהכרה שהוא אדם טוב והוא בתהליך של השתלמות (רצון להיות שלם).
וזו הסיבה שחזל אומרים שבמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גדולים אינם עומדים. כי צדיק גמור הוא במצב סטטי,ובעל תשובה לעומת זאת כל הזמן בתהליך של להיות טוב יותר.

במה שכתבת, במקום להציב את המילה "הצדיק" להציב את המילה "אדם" או "יהודי"

ואז כל אחד יכול לקחת את זה לעצמו.

כי אולי כל אחד יכול לחוש ככה כלפי עצמו.

תודה על הדיוק 

שאם "ההרגשה בהלקויים בעצמה גדלות היא", אז כל אדם ששם לב לחטאיו ומתחרט עליהם - הוא כבר בגדר צדיק.

נראלי שלזה ניסיתי להתכוון אז

"היצר הרע בא לאדם לפעמים להוכיח לו שאין לו תקוה לעולם הבא" 
- לפעמים יש מצבים שהיצר הרע לא מסתפק בלהפיל אדם בסתם עבירה אחת, אלא הוא הולך על כל הקופה! מכניס לאדם מחשבות ייאוש מעבודת השם, מחשבות זרות שמשפילות יותר מדיי את הנפש של האדם עד שהוא מגיע למצב ח"ו של מעין דיכאון רוחני. וזה על מנת לגרום לו אולי לעזוב את הכל..
חז"ל אומרים שככל שהמדרגה של האדם יותר גבוהה,כך יהיו לו נסיונות יותר קשים.
מסביר הרב קוק,שכאשר אדם מתנסה בכאלה מחשבות של ייאוש זהו באמת נסיון קשה והסיבה שזה מגיע זה משום שהשטן זיהה שאותו אדם הגיע למדרגה רוחנית גדולה ולכן הוא מנסה למנוע ממנו את זה. 
כי הוא יודע שהמדרגה הזאת זו כבר מדרגה שהאדם עושה סברים נטו לשם שמים זו עבודת השם שנובעת מטוהר הנשמה ולא מאינטרסים חיצונים של שכר ועונש.. 
לכן מדגיש הרב שכאשר אדם מזהה שהוא עובר כאלו נסיונות שידע שהוא הגיע למדרגה גבוהה מאוד ושיפנים את ערכו.
"ידע נאמנה,שהוא עומד להתעלות במעלה גדולה מאוד,עד שיהיה עובד ה' שלא על מנת לקבל פרס,כי אם מאהבה שכלית טהורה"

ובתוך ההסתרה
בוודאי נמצא השי"ת שגורם לאדם להאיר את עצמו בתקווה שהוא תיכף יעלה מהירידה שלו.
וככה יותר קל להתגבר על היאוש.

בעצם עצת היצר הרע, שאתה לא ראוי לעולם הבא, היא בעצמה זו שמעלה אותך לדרגת העובד שלא על מנת לקבל פרס.

מאמרי הראיה/מסע המחנות – ויקיטקסט (יחסית קל לקריאה)

 

הרהורים בעקבותיו (זה ממש לא תמצות של המאמר אלא במשהו מסויים שעורר אותי שבו התמקדתי): 

 במקום שהיסוד הרוחני ששונה מאדם לאדם יהיה קשור למשהו מפלגתי הוא יהיה עניין אישי. יש גם מאמרים שעוסקים בחלוקה בין מי שמחזק את חיי החול למי שמחזק את חיי הרוח אבל אני לא חושב שזה העניין כאן. העניין כאן הוא שאין את 'מפלגת הצדיקים' או 'מפלגת הצודקים'. ההשוואה לעבודה זרה היא בדיוק העניין הזה - שבמקום לעבוד את הקב"ה עובדים את השייכות המגזרית. מתבלבלים בין אמצעי (שייכות חברתית) לבין מטרה (עבודת ה') וזה בדיוק החטא של עבודה זרה, לעבוד את המשמשים והקב"ה נתן ולא אותו עצמו.

 

הפתרון של הרב כלפי השימוש בשמות השונים בא לידי ביטוי בסיום המאמר "נפנה איש אל אחיו בשם ישראל הכללי" - הכי פשוט, כשאתה מציג את עצמך, אתה לא חושב על הגדרה כמו "בייניש"/"דתי"/"דתי לאומי תורני"/"דוס" אלא אתה ישראל! לא רק מהפה ולחוץ אלא בתפיסה ובהרגשה.

התפיסה וההרשמה הפנימית האישית

 

בעצם התעודת זהות שאדם עובד ה' מנסה ליצר בפסיכולוגיה של עצמו היא צריכה להיות על בסיס הפשוט של עם ישראל. הקיום מצוות לא צריך להתבסס על עוד זהות של פלג מסויים בחברה הישראלית. גם אם אנחנו לפעמים לא משתפים פעולה עם גורמים בתוך העם בכל מיני מישורים זה לא "בעצם" אלא "במקרה" דהיינו צורך נקודתי ולא מבחין על מהויות שונות. זה לא רק עניין של אחדות אלא גם מצד האמת צריך להחדיר את התודעה שכלל ישראל הוא חוצה מגזרים ומחנות. ביחס לכל ההשלכות שבדבר.

 

תודה ל @eskion ולנשמה כללית על החידוד.

בס"ד

"אליהו יושב בכל מוצאי שבת קודש תחת עץ החיים וכותב זכויותיהם של ישראל"

תיקונו של אליהו הנביא הוא ללמד זכות על ישראל, מאחר שבימי אחאב הוא קטרג על ישראל

מפאת קנאתו להשם וע"כ גם תפקידו עבר לאלישע הנביא שהיה טוב ממנו באותה בחינה.

אך תפקידו של אליהו לא נגמר "רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ",אליהו הנביא לא מת, הוא מלאך הברית השם מלמד אותו כביכול בעל כרחו להפוך את המידה שלו מדין לחסד. מקטרוג - לכף זכות.

ולכן השם מגלגל שהוא יבשר את הגאולה. "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם"

 

"על כן ראוי לכל מי שיש שייכות של תשוקה לרזי תורה, שהיא מדת גלוי אליהו, באיזה דרגא, אפילו אם היא רק בדרך דמיון, או הרגשה, או השגת השכל האנושי, וקל וחומר אם עלה בחסד עליון למדרגות יותר גבוהות, שבכל מוצאי שבת קודש יעשה גם הוא כמעשיו של אליהו, ויעסוק בזכויותיהם של ישראל" אדם שמרגיש שייכות לעם ישראל ורוצה להביא גאולה לעולם, יעשה זאת ע"י עיסוק בזכויותיהם של ישראל, לא כמעין "טריק" אלא כה-דרך היחידה להביא תשובה וגאולה לעולם.

ע"י עוררות הזכויות זז מעין גלגל שיניים שמניע חלק אחרי חלק את העולם הרוחני של עם ישראל

מצווה גוררת מצווה ישראל ערבים זה לזה, אתה רוצה שנביא גאולה? תמלא את המצברים בדברי זכות ואמת על עם ישראל.

לכן כדי לממש זאת יש לאמץ מבט שכלי ונכון -"ויכיר בהכרה שכלית ובהשגה בהירה וברורה את קדושת ישראל, ויקרת מעלתו, וידבק עצמו בכללות עם קדוש, עם ד', וסגולת נחלתו, שאין קץ ותכלית להופעת אור קדשו של כל יחיד ויחיד שבהם, שגם הריקנים שבישראל כל העולם משותת עליהם"

בכל אדם ואדם מישראל שוכנת נשמה אלוקית, את הנשמה הזאת אי אפשר לטשטש, אמנם לעיתים היא מכוסה בבוץ, אבל מאחר שהיא חלק מאינסוף - אז גם לה אין סוף ואי אפשר להכחיד אותה.

כל יהודי הוא כמו יהלום. הוא תמיד בוהק, רק צריך לשים את המשקפים המתאימות שיגרמו לנו לראות את הניצוצות של הנשמה. לכן - "ויש להתרעד ביראה קדושה, מקדושת הנשמה האלהית העליונה של כל נפש מישראל. ולהיות מלא שוקקות וחמדת עולמים לקדושת רוממות קרן ישראל בכלל, ולהצלחתו של כל יחיד מישראל בכל מעשי ידיו, בחומריות וברוחניות, ובכל טוב" 

אנחנו נשמות שנמצאות בעולם חומרי, אין אור בלי חושך. הקודש זורח הכי בוהק מתוך החול.

גדול קידוש השם מחילול השם. הנשמה שלנו תמיד שואפת לשלימות, "לגדולת שלימות אינסוף" 

כי הנשמה עצמה היא חלק מזה, אבל כאן זה חסר. לכן ההשתוקקות שלנו לקב"ה כ"כ גדולה.

ואיך אפשר בעולם הזה לקדש את שם השם? ע"י חיבור לעם ישראל - "כי שמי נקרא עליך" 

לכן הדרך היחידה בעולם הזה להתקרב לקב"ה היא דרך עם ישראל. 

"ומתוך מעמקי נשמתו ירנן ויקרא. אשריכם ישראל, אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בד'. אהבתיך עמי, ולאומי, איויתיך בכל לבי, ובכל נפשי, אחמדך בכל חום לב, בכל אש עצמותי, אשתוקק לראות כבודך. יפיך, והדרך, עת תרומם ותנשא, עת תגדל ביפי צביוניך, ויצאו כל סגולותיך, והנפלאות הכמוסות בך, מן הכח אל הפועל, עת תנטע ותתאזרח בארץ צביונך, בארץ פארך, ויגלו לצפון ולים, לקדם ולמערב, תפארת עוזך, וגובה קרנך. וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך. וקרא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו, והיית עטרת תפארת ביד ד' , וצניף מלוכה בכף אלהיך"

 

 

בס"ד

 

"הַצַּעַר הַגָּדוֹל, שֶׁמַּרְגִּישׁ כָּל צַדִּיק בְּעַצְמוֹ עַל מִעוּט הַדְּבֵקוּת הָאֱלֹהִית, שֶׁהוּא חָשׁ בְּעַצְמוֹ, שׁוֹבֵר אֶת צִמְאוֹנוֹ הַגָּדוֹל, וּמִצַּעַר זֶה כָּל אֲבָרָיו מִשְׁתַּבְּרִים תָּמִיד מֵרֹב כִּלְיוֹן נֶפֶשׁ וְאֵין לו מְנוּחָה בְּכָל עֹנֶג וְנַחַת שֶׁבָּעוֹלָם - זֶהוּ מַמָּשׁ צַעַר הַשְּׁכִינָה"

אדם שמרגיש צער עמוק וכואב על העוונות שאופפים אותו, עד כדי כך שהוא מרגיש שהוא לא מסוגל להכיל נחת בעולם הזה מהניתוק שהוא מרגיש מהנשמה עקב החטאים שחוצצים בינו לבין הנשמה כמסך ברזל. לנשמה האלוקית שבקרבנו תמיד יש שאיפה להגיע לקב"ה כי משם היא "נחצבה" מקורה-ממנו. לכן כאשר אדם מרגיש פער בין מקור הנשמה למעשים העכשווים שלו בחיים החומרים

"אבריו משתברים" ייתכן שהרב בכוונה נקט בלשון זו, כדי לרמוז על תהליך האצלת הנבואה. כאשר שרתה הנבואה על אדם מתואר בנביא ובחז"ל שגוף האדם בדר"כ לא היה מסוגל להכיל את החוויה והיה פשוט קורס, כי בעולם הזה קשה לנשמה שהיא בתוך גוף חומרי להכיל את הקשר עם האלוה. לכן הגוף קורס והחוויה היא בעיקר שכלית/דמיונית. זה היה אצל רוב ככל הנביאים חוץ ממשה. שיכל לדבר עם השם בכל עת, פנים אל פנים. וזאת משום שכבר כמעט לא היה הבדל בין הנשמה לגוף שלו. היה חציו אדם וחציו מלאך כדברי חז"ל. נחזור לנושא שלנו, אדם שמרגיש צער חזק כ"כ על הפער בין מה שהנשמה שלו שואפת אליו לבין מה שהוא מקיים אומר הרב זה מעין צער השכינה.

"שֶׁתּוֹכָן הַחַיִּים שֶׁל כָּל  הָעוֹלָמִים כֻּלָּם הוֹמָה אֶל הַשְּׁלֵמוּת הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁתִּתְגַּלֶּה בָּהֶם"

אנחנו מייחלים ששם השם יתקדש בעולם, זו המגמה של עם ישראל. ואנחנו מובטחים שסופם של ישראל לעשות תשובה, וכן כל שאר העולם. מאחר שלכל דבר יש שורש באלוקות, אזי כל הבריאה משתוקקת בתת מודע לחיבור עם הבורא שיתגלה.

"וְהַהִתְגַּלּוּת הַזֹּאת, בְּהַרְחָבָתָהּ וְתַעֲנוּגֶיהָ, מֻתְּנָה הִיא שֶׁצְּרִיכָה לְשִׁכְלוּל הָרָצוֹן הַחָפְשִׁי שֶׁל בְּנֵי אָדָם, וְכָל הַכִּשָּׁרוֹן וְהַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהֶהָדוּר הַתָּלוּי בּוֹ" אך הגאולה השלימה מותנת בנו, הקב"ה הטמיע את חופש הבחירה באדם. חופש הבחירה זה מנגנון שכביכול מגביל את הקב"ה, זו כביכול "האבן שהוא לא מסוגל להרים" הגאולה אמנם תלויה בחסדי השם, אך בפועל אנחנו אלה שמקדמים את זה במעשים שלנו. לכן על מנת שזה יקרה יש צורך שאנחנו נשתלם וזה נעשה ע"י תשובת הכלל.

"עַל כֵּן מִשְׁתּוֹקְקִים הֵם הַצַּדִּיקִים לִתְשׁוּבַת הַכְּלָל תָּדִיר" מאחר שהצדיקים רוצים כבר להגיע לגאולה השלימה והם מבינים שגאולת העולם תלויה בהצלחת הכלל, לכן הם משתוקקים בכל עת.

", וּבְתוֹכִיּוּת לְבָבָם רוֹדְפִים הֵם " לְזַכּוֹת לחיביא כְּמַאן דִּרְדִיף בָּתַר חַיָּא"

 כִּי בֶּאֱמֶת הוּא חָיִינוּ וְחַיֵּי כָּל הָעוֹלָמִים" לכן אנו רואים אצל גדולי האומה שלנו שתמיד הייתה בהם את המידה של לזכות את כלל ישראל, מסירת נפש עבור עם ישראל - כמו משה. יותר מאשר שהיה אכפת לו על עצמו דאג על עם ישראל כי משה שלא היה ולא יהיה אדם צדיק כמותו, שהיה הכי קרוב לשלימות האלוהית, השתוקק במידה הכי הרבה לגאולה השלימה ולכן כל חייו היו רצופים בעשיה למען עם ישראל.

 

שיעסוק בתורת/ כתבי הראי"ה? במה זה תלוי?

@ימ"ל

וואלה זה מעניין..
אבל יש מצב שזה בא ממקום שפשוט כשאתה מתפלל עם חשק, אז אתה הרבה יותר מחובר לקב'ה, ואז אתה הרבה יותר מרגיש אותו איתך, לא?

בכללי התפילה היא גם מראה ביחס לרגש.

אדם שחיי הרגש שלו מנוונים הוא לא יצליח להתפלל כראוי.

התפילה נקראת "חיי שעה" כי ממש נוגעת לרובד האנושי הפשוט שכולל בשר וחיי גוף וחומר ורגש ורצונות ושאיפות מכל המכלול האנושי, הנמוך והגבוה. 

אני חושבת שזה מגיע ממקום אחר, כשיש תקל בתקשורת בין אישית אנחנו בדרך כלל נרגיש ונחשוב שזה הדדי, אז אולי זה מגיע מהמקום הזה בתפילה. למה שלה' יהיה חשק לדבר איתי אם לי אין חשק לדבר איתו🤦

קודם כל אשריך!

 

עכשיו אני יגיד לך תכלס יש שם שוטרים וזה באזור של הכותל.

אבל אני בכל זאת לא הייתי נוסעת לבד. אני אישית הסיבה זה לא הביטחון פשוט לדעתי זה כזה לא מתאים להסתובב לבד... אבל לא יודעת יכול להיות שזה משנה הגיל שלך ומאיפה שא מגיעה וזה...

 

 

(איך נדחפתי לפורום הזה...)

לפחות לא מסוכן יותר מכל עיר אחרת..

 

במערב העיר אין בעיה ובמזרח העיר באזור הכותל יש שמירה

לדעתי זה לא נכון לא ללכת לאיפה שהוא בגלל הפחד אבל בגלל הקטע של להיות לבד שזה ססתם משעמם ואני אישית הייתי נאבדת אז לא הייתי עושה את זה...
שוב זה נראה לי תלוין בגיל שלך כי הגיוני שכשאני יהיה יותר גדולה אני כן יעשה אתת זה...

@ekselion

@advfb

@נשמה כללית

@נפש חיה.

@חסדי הים

@דנון

@תפארת

@שימולבאלהנשמה

@יו0י

שאנשים מצליחים להבין את זה כפשוטו.

קודם כל תודה

ולדעתי המאמר הזה הולך ביחד עם מאמר האחדות הכוללת שמרחיב ומבאר אותו יותר לעומק.

אותם לאשורם.
למשל "המאור הגנוז"- אפשר להבין את זה לפי רש"י שמבוסס על הגמרא והמדרשים שה' גנז את האור לצדיקים לעתיד לבוא.
אבל הזוהר מבאר את זה יותר והופך את זה לאקטואלי ללומדי תורה ומבקשי ה'.
והמושג עוד יותר מתבאר במפרשי הזוהר וכתבי האר"י.
כאשר מדוקדקים בזה מבינים קצת מה זה ה'מאור' שמשפיע את ה'אור', וה'אור' עצמו.

אפשר להעמיק עוד ועוד בנושא הזה ולא לסיים לעולם..

הביאור הזה הוא מינימלי מאוד ומכוון רק לפשט את פשט הדברים של הרב זצ"ל.

גם כתב את זה כספרות לדור, אפילו לאדם חילוני בזמנו.

תודה על התיוג!

אוקיי. בואי ננסה לפרק קצת את הדברים.

בעבודת ה' מבחינה טכנית אפשר לומר שיש לנו 3 מנגנונים חיוביים שכל אחד מהם הוא בפני עצמו: תורה, תשובה ומעשים טובים.
קודם כל צריך להבדיל בין תורה ובין מעשים.
הפסוק "לא בשמים היא" נלמד בחז"ל ל2 אפשרויות: או שמדובר על התורה, או על התשובה.

אם מדובר על התשובה - הרי שאכן התורה אומרת שמאוד קל לחזור בתשובה. הרב קוק אמר שאפילו הרהור קל שבקלים נחשב לתשובה, ומהצד הזה התשובה היא הדבר הכי קל לעשות (ויש צד אחר שהתשובה זה הדבר הכי כבד לעשות. הרב מדבר על זה באורות התשובה).

אם מדובר על התורה, הכוונה היא למה שחז"ל מדגישים הרבה בדבריהם - תורה מונחת בקרן זווית. כל הרוצה ליטול יבוא ויטול. כתוב "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" - התורה מונחת לפני כל אחד.
יש פה רעיון עמוק שהתורה כוללת המון המון רבדים ורמות. אחת דיבר אלוקים, שתים זו שמעתי. הקב"ה אמר מאמר אחד, אבל המאמר הזה יכול להתאים לרמה של גן, ילדים בגן לומדים תורה - זה לא תורה? ודאי שזו אותה תורה! ומעלת לימוד התורה של תשב"ר היא עצומה. אבל גם תלמידי חכמים מופלגים יכולים להעמיק בתורה. החכמה האלוקית היא בלי גבול, והיא מקופלת בתורה. לכן, לכל אחד יש שייכות בתורה. כל אחד מתמקד ברובד אחר.

האמירה הנוספת שלך היא שהקב"ה לא מביא עלינו ניסיונות שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם. אז איך זה מסתדר עם זה שלא ייתכן מצב שאדם לא יחטא?
באמת את צודקת. ובשביל זה צריך להגדיר מחדש מהו חטא.
חז"ל מספרים לנו על ארבעה אנשים שמתו בעטיו של נחש, כלומר בעצתו של נחש. הנחש בגן עדן בגלל עצתו לחווה הביא מיתה לעולם, עד אז לא היתה מיתה.
מה זה אומר? השורש של המוות הוא בחטא. אם לא היה את חטא אדם הראשון - העולם היה אחד. עולם הזה ועולם הבא מחוברים.
בגלל החטא, הקשר בין העולמות נפסק וזה המוות.

ארבעה אנשים אלו, בנימין בן יעקב, עמרם, ישי וכלאב בן דוד - מתו לא בגלל שיש להם חטא, כי לא היו להם חטאים (הקב"ה לא מביא ניסיון על אדם שאינו יכול לעמוד בו). אלא בגלל שבמציאות הכללית יש חטא.

מה? מה הקשר בין החטא הכללי שיש במציאות לתוצאה שמשליכה עליהם?

אז.. מה זה חטא?
למשל יעקב אומר ללבן אחרי שרחל גונבת את התרפים-
"אנכי אחטנה מידי תבקשנה, גנובתי יום וגנובתי לילה".
מפרש רש"י:

"אנכי אחטנה" - לשון (שופטים ב) קולע באבן אל השערה ולא יחטיא (מ"א א) אני ובני שלמה חטאים חסרים אנכי אחסרנה אם חסרה חסרה לי שמידי תבקשנה".

כלמר חטא = חיסרון.

אם במציאות יש חטא, זה אומר שהמציאות חסרה. לא ניכנס לזה עכשיו כי זה קצת כבד, אבל זה שהמציאות חסרה זה אומר שהיא מוגבלת, ולכן יש לה סוף. יש מוות. כל עוד שהיא לא שלימה היא 2 עולמות ולא עולם אחד.

מעבר לכך. ברגע שהקב"ה ברא את העולם - נוצרה מציאות של חיסרון. חיסרון בין מה למה? בין הרצון האלוקי לברוא עולם לבין הבריאה בפועל.
כיון שהבריאה היא מוגבלת, והקב"ה שהוא אחד- ודאי שגם רצונו לברוא עולם לא מוגבל. ולכן יש כאן פרדוקס.
אז הבריאה נבראה חסרה כדי לאט לאט להשתלם ולמלא יותר את הרצון האלוקי המקורי.

לפי זה עולה שאין אפשרות לשום בריה להימלט מהחסרונות הכלליים האלה.
האם זה אומר שכל אחד חייב לחטוא בעצמו? לא. אבל השייכות לחטא היא אכן שייכת לכל הנבראים.

ונקודה נוספת היא חטאים שהתגלגלו לידי גדולי עמנו כדי ללמד משהו. למשל לא חטא ראובן אלא, לא חטא דוד אלא בשביל לפתוח פתח תשובה. שזה לא לגמרי לא חטא שלהם, אבל עיקר האחריות היא לא עליהם והמטרה כאן היתה לתועלת. חיסרון לשם שלימות נוספת למציאות.

אבל מה כן?
אנחנו רואים שאמנם הקב"ה לא מחייב שנחטא. אבל מי שלא חוטא בכלל זה נדיר. מדובר בסה"כ ב4 אנשים.
לכן, אע"פ שהקב"ה לא מעמיד אותנו בניסיונות שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם, אנחנו מטבענו החומרי חלשים ולא מספיק בעלים על עצמנו. לא מספיק מנהלים את היצר הרע שלנו במקום לתת לו לא לנהל אותנו. וגם לא כל החטאים הם ביצר הרע, יש חטאים מצד השכל - במדרגות מאוד עליונות.

לכן עלינו להיות סלחנים לעצמנו אם חטאנו. הקב"ה לקח את זה בחשבון כשהוא ברא אותנו. והוא חפץ בבני אדם ולא במלאכים. לכן הוא ברא עולם בו האדם במרכז המציאות, ולא המלאך שהוא שליח בשביל האדם.
בדיוק בשביל זה הוא נתן לנו תשובה. והיצר הרע מנסה להילחם בזה שלא נעשה תשובה.
התפקיד של האדם הוא לא להיות מושלם. אלא להיות עם חסרונות ומעלות בו זמנית, ומהמקום הזה להתקדם, כלומר להפחית את החסרונות וכן הלאה. לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה.

מקווה שקצת עניתי.

תודה רבה רבה!

 

קראתי, החכמתי ונהנתי.

 

כתבת יפה ממש! שומרת לעצמי את זה, סבבה? 

אם יש שאלות נוספות או מקום לדייק דברים, בשמחה

חלק מהדברים שאמרתי הם בכיוון של הרמח"ל בדרך ה' - דעת תבונות

לי אין תשובה, לא בקיא בנושא הנ"ל.

שיש זמן של ריחוק ויש זמן של קירבה,

כך אולי אפשר לומר מבחינה מסויים על הקשר עם הקב"ה

 

אולי פתרון הסתירה הוא בכך ש'קרוב הדבר' שהוא נמצא בך. יש בך את הכוחות. ואם נופלים זה לא אומר שהכל אבוד. זה טבעו של עולם. קמים וממשיכים הלאה. יותר חשוב להסתכל על ההתקדמות הכללית מאשר להצמד להצלחה או כשלון נקודתי.

יש לי קרבה לזכות לאפשרות שיהיה לנו קשר עם הקב"ה שיהיו בו עליות ומורדות ובצורה יותר רחבה הוא יהיה במגמת עליה.

 

באמת זה ממש מעניין מה המפרשים השונים על התורה אומרים על "כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו" יש גם פירוש יפה של הרב קוק במוסר אביך שבו הוא מפרש שמדובר ביחס לעבודה על השכל והרצון של האדם שהם ברשותו (פרק ב' פסקה א')

תשובה יפה ומחזקת, שכוייח!

 

לגבי שרוולים ארוכים - כנראה תמצאי יותר בחורף... בינתיים יש קרדיגנים וכל מיני פטנטים..

לגבי פתח סגור - בעיה באמת מעצבנת. אין. פשוט אין כמעט חולצות עם פתח לפי ההלכה.. הפתרון שלי הוא חולצת בסיס סגורה. חם... אבל מה נעשה, ההלכה חשובה יותר.

לגבי חצאיות ארוכות - יש בחצאיות המנשה, שאול חצאיות, עלמא ועוד הרבה חנויות, מעניין שלא מצאת.. יש גם בפ"ת, גדרה, בילו סנטר ועוד הרבה מקומות.

קשה להאמין (אבל זאת אולי המציאות) שאין חנויות כאלה שמוכרות חולצות צנועות באמת. ממש עצוב
מתפללת לה' שיעזור לי למצוא.
אולי אבדוק באמת לפחות חצאיות באחד מהמקומות שציינת.
תבורכי!

צנועות ממש. עם שרוולים ארוכים ופתח צוואר צנוע ולא פתוח מידי.

קוראים לה JUNEE ראיתי שם חולצות סגורות ויפות.

בייסיק יו
לורד קיטש
בכל מיני מקומות אחרים גם אפשר לבקש חולצות סגורות ויכול להיות שיש להם

אבדוק בעזרת ה', ובשם ה' נעשה ונצליח!
תבורכו!

מעצבות: (מעט יקר. לא תמיד הבגדים שלהן הכי צנועים צריך לבדוק)

רחל חריף- פתח תקווה

כרמים

רותה

 

נטע חצאיות- ירושלים

ניו יורק וזויה- שניהם מחירים נמוכים יחסית, כי הרמה של הבגדים סבירה אבל יש מציאות 

 

בנתיבות יש הרבה חנויות לדתיות

ולמה בכלל לקנות ממעצבות שמוכרות מטפחות- פשוט חתיכת בד- ב300 שקל.

לפעמים למעצבות יש מציאות ממש שוות

לי אישית היה שווה את המחיר

 

אני חושב שפעם פעם כתבתי בדיוק על זה באחד הפורומים כאן. מתוך האנוכיות יוצאים לכלליות, זה היופי שאפשר להפוך את האנוכיות עצמה לכללית

זה תמיד נראה לי סתירה לא אפשרית - אם אין לנו אפשרות לצאת מהאנוכיות שלנו אז בעצם אי אפשר באמת לעבוד את ה' לשמה..

זה הסדרה של הרב לונדין יסודות האמונה

 

סדרה ממש ממש מרתקת וחשובה

לאיזה פרק הגעת?

קצת קשה לי לשמוע ברצף עם ההפרעת קשב שלי אבל מתקדמים לאט לאט

אהה יפה זה נראלי הפרקים שהוא מסביר שם על המשמעות של תפילה מאוד חשוב

 

זכור לי גם שכדאי מאוד לא לדלג על פרקים וללכת לפי הסדר כי זה בכוונה יש לו קו מסוים

ואת תראי שהסוף יהיה mind blowing

את האמת שאני לא מסכימה איתו לגמרי.. הוא מדבר יפה ממש ונוגע בנושאים שתמיד עניינו אותי ואף פעם לא שמעתי את דעת התורה עליהם, אבל אני מתחברת ומסכימה יותר עם הרעיונות שהרב ראובן פיירמן מעביר. שניהם מדברים מאוד דומה בנושא הזה, אבל יש משהו קצת שונה שאם שמעת פעם קצת את הרב פיירמן בטח תבין..

 

ולגבי הסוף - סיקרנת אותי.

גם אני בהתחלה לא התחברתי לדברים שהוא אומר, זה קשה לעיכול, בעיקר בפרק הרביעי ששם נראלי הוא מדבר על אבולוציה. אבל אח"כ זה לאט לאט מתיישב

 

לכל רב במכון מאיר 

יש סגנון ממש ייחודי

הרב לונדין

הרב ראובן פיירמן (שהוא יותר נוטה לשיטה של החרדים להוכיח את אמיתות התורה)

הרב אורי שרקי

 

כל אחד מיוחד בדרך שלו(:

 

חח ואל תתפתי עכשיו לדלג לפרק האחרון זה יותר יפה אחרי שמבינים את כל המהלך

הוא לא חידש לי כלום בינתיים

אני מכירה את הרעיונות האלו משיעורים של הרב פיירמן (אמונה ברורה - אלול תשסה Archives - ערוץ מאיר - אתר היהדות הגדול בעולם) במיוחד מהשיעורים שם "האחדות הכוללת" ו"פרדוקס מוחלט". מה שכן, זה היה מאוד טוב שהרב לונדין פירט על ההבנה המחודשת של המושגים הדתיים מתוך ההבנה של האחדות הכוללת, וזה אחד הדברים שהכי אהבתי בסדרה הזאת.

 

בינתיים, עד איפה שהגעתי לפחות, הרב לונדין לא הוכיח עדיין את אמיתות התורה..

 

אה ואל תדאג, לא חשבתי לדלג..

שאלה יוצרת את המפגש בין האדם בעל השאלה לבין התורה. היא יוצרת את החשק ותשוקה להבנה.

כשלבסוף גם מגיעה התשובה אז הייחוד בין התשובה לאדם הוא חזק מאוד.

תיוגין נסתרין

שיצא לי לחשוב עליה בעבר.
כרגע רק עוקב, אם יהיה לי מה להוסיף אז בע"ה

בס"ד

מה יקרה לנילוס אם לא יהיה גשם במשך כמה שנים רצופות? סביר להניח שגם הנילוס הגדול יתחיל קצת להתייבש..אז מה ההבדל הרי גם לנילוס מגיעים מי גשם פשוט ממקומת מרוחקים יותר דרך הים..וזה נראה להנקודה ההנהגה של מצרים היא מוסתרת כי ה' לא רוצה בכך שיפנו אליו..הוא עדיין זה שמחליט אם יגיעו מים לנילוס או לא אבל פניו מוסתרת..בארץ ישראל הנהגת ה' היא יותר גלויה וקרובה ומבקשת שיתפללו אליו, אבל אם נחשוב על זה כן אנחנו בתקופה של הסתרת פנים, אבל החלק השונה בעוד אצל מצרים ההסתרת פנים היא מה' שלא רוצה כיבכול פה ההסתרת פנים היא מפני חטאינו שחרב המקדש והעולם נכנס להסתרה ודווקא פה המקום שלנו להתאמץ ולגלות אפילו מתוך ההסתרה את הנהגת ה' ושכן ה' עדיין מסתכל על ארצו ועמו בהשגחה מיוחדת יש הסתרה וזה פחות ברור מבעבר אפשר לכאורה להסתדר..אבל תמיד נצטרך אותו..זה לדעתי בנושא זה, אם כי זו שאלה מאד חשובה שלא חשבתי עליה לפני..

רש"י במקום-

והשקית ברגלך. אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיְתָה צְרִיכָה לְהָבִיא מַיִם מִנִּילוּס, בְּרַגְלְךָ, וּלְהַשְׁקוֹתָהּ – צָרִיךְ אַתָּה לִנְדֹּד מִשְּׁנָתְךָ וְלַעֲמֹל, וְהַנָּמוּךְ שׁוֹתֶה וְלֹא הַגָּבוֹהַּ, וְאַתָּה מַעֲלֶה הַמַּיִם מִן הַנָּמוּךְ לַגָּבוֹהַּ, אֲבָל זוֹ למטר השמים תשתה מים – אַתָּה יָשֵׁן עַל מִטָּתְךָ וְהַקָּבָּ"ה מַשְׁקֶה נָמוּךְ וְגָבוֹהּ גָּלוּי וְשֶׁאֵינוֹ גָלוּי כְּאֶחָת (ספרי):

 

וגם בימינו, חקלאות בעל יש בישראל בשפע, בזמן שבמצרים הם צריכים לשאוב ולהשקות.

(במצרים נהוגות סובסידיות רחבות היקף, על קמח, סולר, גז בישול ומוצרי יסוד נוספים. היקף הסובסידיות בשנת 2012 עמד על כ־20 מיליארד דולר (מחציתם על סולר). בלעדי סובסידיות אלו, לא תתאפשר חקלאות רחבה במצרים (בשל הצורך בדלק לשאיבת מים להשקיה), וייווצר משבר מזון בשל מחירים גבוהים, דבר שיעורר תסיסה חברתית חזקה במצרים. בשל כך, נמנעו השלטונות במצרים מפגיעה בסובסידיות במהלך השנים. כדי לקיים את משטר הסובסידיות, נדרשת מצרים ליבוא רחב היקף של חיטה וסולר, שכן המשאבים המקומיים אינם מספיקים לביקוש (מצרים מייבאת כחצי מכמות החיטה הנצרכת) -ויקיפדיה)

 

ואגב, אי אפשר לחיות על מים של התפלות. ממש לא.

 

 

סיבה.
2. היום השפע יכול להתגלות אחרת.

ולכן גם כשהטכנולוגיה מתפתחת זה בזכות כך. יש להודות על כך.

ב"ה לא חסר על מה להתפלל, גם בהקשר של עולם טכנולוגי.

להתפלל על עצמנו שלא נהייה משועבדים לטכנולוגיה

 

אני יכול להגיד לפי מה שהבנתי, אם מדברים אמונה כל הזמן הדיבורים נכנסים אל הלב.

 

אבל לא הגעתי לשם.. אפילו לא קרוב

וזה אוטומטית אמור לחזק אצלך את האמונה.

מנסים לראות את זה בכל מאורעות החיים

שומעים שיעורים של רבנים שחיים את זה
משתכנעים בשכל משיבים ללב, וכשקורים דברים שברגש אוטומטית זה סותר עובדים על ליישם את מה שאנחנו יודעים, זה בירור עמוק יותר

צריך תמיד תמיד לחזק את זה

בנוסף לכל העצות שמעליי

לעתיד לבוא, נראה איך הרע היה ממש טוב. היום אנחנו מרגישים את הרע כרע ורק יודעים שהוא לטובה כי השם אוהב אותנו ורוצה בטובתנו

ואת מה שחשבתי כרע
לדעת שזה לטובה בסוף

מה יהיה ואיך אינלי מושג
אבל עצם הידיעה שאני לא לבד
ויש מי שמנהל הכל לטובה
זה בעצמו נורא מרגיע.

הקב"ה ברא את העולם בצורה כזאת שההתגלותו יתברך איננה ישירה תמיד בצורה שנבין אותה וזה חלק מהעניין נראה לי. לאט לאט לעלות בסולם האמונה, יש בו דרגות.

אמונה זה דבר שהוא קיים הפונטציאל ודורש הוצאה לפועל. לכן מצד אחד - זה תמיד קיםי במלוא הדרו בנשמה ולכן יש תקווה, מצד שני - זה עבודה לגלות את האמונה החוצה

לראות את הטוב, לראות את הדרך שה' מוליך אותנו אל הטוב.

וגם אחרי שעומדים בניסיון אפשר לצבור עוד כוחות ביחס לניסיונות הביאים

תבין באיזה מעלה גדולה אתה שאתה מרגיש חרטה על זה שאתה לא מקיים מספיק מצוות לכאורה.

יש הרבה אנשים שבכלל לא שם.. שזה לא מזיז להם

זה לא שאני מתלונן שאני גרוע ולא אכפת לי מהתורה...

אני דואג על כך שיש על הרצפה אוצרות ואני בקושי אוסף.

בסוף הזמן יגמר ואשאר רק עם הקומץ המסכן שאספתי. ומה תעזור לי המעלה של החרטה? 

 

השם בוחן כליות ולב.

אין לך מושג כמה יקר זה בישבילו מה שאתה מרגיש.

השם מצרף מחשבה למעשה וכו 

חלק ניכר מאוד מהיהדות תלוי במחשבה, אל תזלזל במה שאתה מרגיש

זה חשוב מאוד.

עם כל המעלה של הדבר שאין לזלזל בה, ובטח זה משמח את הקב"ה

אבל מה עם זה שיכלתי לשמח אותו הרבה יותר? לנצל את הזמן ולקדש את עצמי יותר?

 

האם כשאגיע לעולם הבא לא אתחרט מרה על הזמן שלא ניצלתי?

האם אקבל שכר כמו אחרים שניצלו כל רגע?  האם אהיה קדוש כמותם? 

 

אם תביא לי מישהו שאומר שיחשב לי כאילו עשיתי.. זאת תהיה טובה ענקית!!

השאלה אם יש דבר כזה..

 

 

שאלו הדאגות שלך

זה לבד מראה שאתה ברמה גבוהה מאוד..

 

"אבל מה עם זה שיכלתי לשמח אותו הרבה יותר? לנצל את הזמן ולקדש את עצמי יותר"

זה נכון שאדם צריך תמיד לשאוף "עד מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי" 

אבל לחשוב על זה בכיוון חיובי, לא מחשבה כזאת שתגרום לך לשפלות הדעת ותשפיע על השמחה שלך בעבודת השם. קח את הרצון הזה ותמנף אותו למקום טוב, ושתדע שהירהור תשובה לבד יכול לשנות עולמות כמו שאומרים חזל שמספיק הירהור תשובה לשנות את הסטטוס הרוחני של הבן אדם.

הרשה לי להראות לך כמה פסקאות מעניינות שקשורות לעניין של הרב בספר כנפי רוח:

וכידוע יש גם את הסיפור המפורסם מהגמרא על אותו אדם שהיה (מחילה מכבודך) כבר במצב אינטימי עם זונה ואז הוא הבין את חומרת המצב שלו ומרוב צער בכה עד שמת, ויצתה בת קול ואמרה שרבי פלוני (לא זוכר את השם שלו כרגע) מזומן לחיי עולם הבא. ומעניין שהבת קול כינתה אותו רבי למרות שסתם היה עם הארץ, אבל מעצם התשובה שלנו הוא כביכול קפץ בכמה דרגות בקדושה. אז אנחנו לומדים מכאן שבעולם הבא לא רק מי שהיה גדול בתורה הוא מהקדושה, אלא אדרבא יש המוון סיפורים על אנשים כביכול פשוטים שהם ברמה גבוהה.

ואם אני לא טועה מהמעט שידוע לי עליך אתה גם כן בעל תשובה, אז תכיר במי שאתה תבין באיזה רמה גבוהה אתה ואל תיכנס לעצבות יותר מדיי בגלל שנדמה שיש אנשים עם יותר מצוות ממך.

השם בוחן כליות ולב, רק הוא יודע מי באמת צדיק ומי לא. בהצלוחה אחי

הדבר הכי הכי חשוב, שיש לך את הביקורת העצמית הזו. זה דבר לא מובן מאליו .

בכדי לשנות שגרה, צריך החלטה רצינית. ולהתחיל לבצע.. השגרה יכולה להרוג... צריך לצאת ממעגל הקסמים הזה בהחלטה רצינית .

אם אתה יודע מה יגרום לך להכנס למסלול טוב יותר אל תהסס לבצע .. אם תבצע היצר לא יוכל לשחק בך. כי אתה כבר פועל.. ואז מצווה גוררת מצווה.

אבל המשמעת עצמית שלי נוראית

יש 'מטרות על' ויש 'מטרות ביניים'. המטרה של 'מטרות הביינים' היא ההדרגתיות שעוזרת להתקדם לאט אבל בטוח. ואם קשה לעומד ב'מטרות ביניים' אז צריך לחשוב על כאלה חדשות.

ממש איפלו לשבת עם דף ועט ולסרטט.

ברגע שיש מטרה אחת שמשקיעים בה (לימוד יומי כלשהו נגיד) אז זה יוצר 'עוגן' שנותן יציבות ועל בסיסה אפשר לחשוב על יעדים חדשים.

מדבר ברמה הכי פרקטית והכי שיכלית שיש... 

וכמה שהוא קטן גם בזה אני לא עומד הרבה לפעמים ודוחה אותו

אז מה כבר נשאר שממנו אני יכול להתקדם "לאט ובטוח"...?  והלאט הזה כנראה יהיה ממש לאט שאני לא אגיע לכמעט כלום

 

 

 

לדעת מה הדרך שלך, אני מניח שאתה יכול לדעת באופן הכי טוב.

מה שכן לראות מה טיפה קשה לך ולנסות להקל עליך, זה יכול להיות הנושא של הלימוד, אולי זמן קבוע.

החלק הזה בעבודת ה' הוא נראה לי חלק שיכלי שאפילו יכול להיות טכני. לפעמים עניינים טכנים מקשים על התקדמות לעבר יעדים מסויימים.

וזה לא יחסי ביחס לאף אחד אחר! מה שיחסי פה הוא איך היית אתמול ואיך אתה היום.. ככה יותר קל להסתכל בצורה מספקת על העניין.

לנסות לעשות 'שמש' כזאת ולראות מה הם הקשיים השונים ומה הם היתרונות השונים שיש לך ולנסות לראות איך עוד מתפתחים. ועוד להתפלל גם.

לפעמים היעד מבלבל אבל הקב"ה רוצה בעיקר את הלב, את הדרך הייחודית שלך, בין אם היא קטנה בין אם היא גדולה.

מציע למצוא דרך שהתורה תהיה גם כייפית יותר בשבילך. ללמוד דברים שאתה אוהב, מרבנים שאתה נהנה לשמוע וכדומה

אם הגעת לשם פעם אז אתה מסוגל לחזור!

(טיפ קטן: הסוד הוא שאם אנחנו לא מתקדמים קדימה אז אנחנו חוזרים אחורה, תמיד צריך להתקדם אקטיבית קדימה כדי לא להיגרר אחורה)

לאט לאט

שה' יעזור לך.

שיש לך את המחשבות האלה.

יש בך פוטנציאל גדול אתה פשוט לא מאמין מספיק בעצמך ובגלל זה עושה שטויות. אני מאמין שאתה יכול לחזור למסלול הרבה יותר מהר ממה שאתה חושב.
ב"הצלוחה

ה' רואה את הרצון שלך, והוא יעזור לך להתקדם בזה!
לאט לאט, אבל זה ייקרה בסוף בעז'ה.. אשריך ובהצלחה!! (:

תודה על השיתוף.

 

מציע כיוון אחד - הקלילות שלך היא לא לחינם, יש בה מעלה גדולה (גם אם היא לא תמיד הולכת לאיפה שאתה שואף). מתי שמוגדר בצורה ברורה מה הצדדים הטובים שבקלילות ואיפה היא מועילה וטובה, אז ממילא יותר קל להבחין מתי זה לא ולהתקדם.

בהצלחה!

הקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו. ומחשבות טורדניות כאלה לא אמורות לרוץ לך בראש, ובטח שלא להפריע לך בעבודת ה'.

אם את הולכת על פי פוסק מסוים בפשטות, יש לך על מי לסמוך. וזה לא אמור להטריד אותך יותר מזה.

וחומרות תמיד אפשר להוסיף והן מביאות ברכה, אבל צריך לגדר להן את מקומן כ'חומרות', ולא לתת להן להשתלט על הנפש.

רוב מוחלט של הרבנים, במיוחד בקרב הפוסקים, הגונים לגמרי. פשוט כל פרשה שמתפוצצת משאירה רשמים חזקים, יותר ממה שיש במציאות בפועל. 

אז א. כדאי מאוד להתפלל על זה.

    ב. הבעיה מתחילה בדר"כ כשמחפשים את הקסמים. כשבפועל מה שצריך זה סה"כ מורה הוראה.

 

אגב, רצוי, אבל לא מן ההכרח, שהרב שלך לענייני 'אורח חיים', יהיה הרב שלך גם בהשקפה וסוגיות לאומיות. אבל עד שתמצאי דרך גם בענייני השקפה, תראי לנכון להתחזק ולקבל מכל מי שמחזק אותך בעבודת ה'.

כדי שזה לא יהווה פתח לטעות,

גם בפריצות דרך בענייני מסורת והלכה, כדאי להימנע..

גם זה בגדר 'קסמים', ולרוב לא נובע מצדקות יתר.

התכוונת להחמרות מיותרות? או בכללי לסטייה מהמסורת המקובלת?

ולשני הצדדים.. 

צודק, אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וה' הוא לא בבחינת "כדוב אורב הוא לי", הוא לא שונא אותנו ועושה דווקא כדי שנכשל...

אני לא חושבת שזה נובע מלחץ או כפיתיות... נראלי שזה יותר נובע מפרפקציוניזם.

אני לא תמיד חושבת את המחשבות האלה באופן אובסביבי, רק בשעות משבר לפעמים 

זה מציף אותי התסכול שמצד אחד אני רוצה לעבוד את ה' בשלמות ומצד שני אני יודעת שאני לא מושלמת ולא אהיה מושלמת בעבודת ה' אף פעם, וצריכה להשלים עם זה

חומרות לפעמים הם מיותרות ואפילו מזיקות ולפעמים הכרחיות לכן צריך להתייעץ עם רב...

אני רק נערה צעירה. הרבה אמרו לי שעם השנים זה מתאזן התחושות האלה...

זו ה-נקודה- כרגע אין לנו בבית רב שהולכים לפיו או אפילו השקפה מסוימת, מצב מוזר קצת ומסובך להסביר...לכן התחושות האלה והצורך בבירור

צודק...באמת צריך להתפלל חזק. ובאמת צריך להשתדל ללמוד מכל אחד

מה הכוונה ב"לחפש את הקסמים", יעני סיפורי ניסים וכל זה? לא, ממש לא מחפשת את זה

תודה רבה על התגובה, החכמת אותי!

דרך עיניים של בשר ודם.. אנחנו חיצוניים מידי..

ובענייני עבודת ה', אפשר בהחלט לקבל מכל רב שמדבר דיבורים של אמת.

ובענייני פסיקה, פשוט תתחברי לרב שאת יודעת שהתקבלו פסיקותיו בציבור, אפילו באופן זמני, אבל עשי לך רב והסתלקי מהספיקות הנ"ל..

 

ובשמחה

 

1. אגב, ממליץ לך ללמוד קצת ספרי חסידות\ לשמוע שיעורים בחסידות.
2. נראלי שזה יכול לתת קצת כלים לשאיפות הגדולות והחשובות שלך.

נכון...

מקווה שבעז"ה העניין יסתדר, ובסופו של דבר-  זה הכל סיעתא דשמיא...

 

צודק! יצא לי פעם ללמוד תניא, ובאמת באמת קשה לתאר איך שזה חיזק אותי וממש שינה לי את החיים ועבודת ה'!

הלוואי ואוכל לחזור ללמוד חסידות באמת בעז"ה

בקיומה של מחלוקת. ושזה לאו דווקא דבר שלילי.

נקווה שזה לא דברי כפירה בשבילך :

כל היכא דאמרינן 'בו ביום' ההוא יומא הוה - יום מכריע אחד בהשתלשלותה של תושבע"פ

לגבי איך לבחור רב, אני חושב בשבילך שכדאי שתבחרי רב שהוא לא צעיר שאין לו מאפיינים כיתתים ואנשים שסביבו חושבים עצמאית ועם זאת מכבדים אותו ושהוא מקובל על רוב השיטות, שיהיה לו זמן לענות לך. יש לי רעיון למישהו שאולי יתאים לך אבל אני לא יודע כלפי הסיפא כמה הוא יהיה זמין.

 

נ.ב אני יוכל להביא מס' פלאפון שלו בפרטי אם את מחפשת (זה מישהו מפורסם)

כמו שאומרים, מחלוקת לשם שמיים- סופה להתקיים...

היא מתקיימת ועומדת כי בכל דעה יש גרעין אמת, לא כמו השקר שלו אין רגליים

אבל השאלה מה אני אמורה לעשות ולפי מי ללכת בפועל... 

פעם היו הרבה חילוקי דעות בין החכמים אבל הסנהדרין היו יוצאים בסופו של דבר עם הכרעה אחת,

היום זה מרגיש כאילו התורה הפכה להמוני תורות

האמת שאני חושבת שאני צריכה דווקא דמות נשית להתייעץ איתה בנוגע לנושאים תורניים כללים והשקפה

בנתיים בנוגע להלכה "יבשה"- אין לנו בבית פוסק אחד ספציפי שהולכים לפיו אבל בדרך כלל פשוט עושה מה שאבא עושה... ואי מסובך להסביר את הסיטואציה פה, לא משנה

אולי באמת אלמד בלנ"ד מפרקי אבות כדי לברר יותר על נושא המחלוקות ביהדות, הצצתי בקישור ובלי נדר בהמשך אתעמק יותר

תודה רבה על התגובה המחכימה והעזרה!

כתיבה ממש מרגשת שבאה מהנשמה

 

אני לא יודע אם זו סוג של פריקה או שאת באמת שואלת?

 

אם כן אז נראלי לי שזה קודם כל לא בריא להסתכל ככה על עבודה השם שלנו.

במובן של "חיללתי שבת בטח אין לי חלק לעולם הבא" זה לא ככ פשוט.. החיים הם לא שחור לבן וגם מערכת השכר והעונש שבנויה ברובה מרחמים זה לא שחור לבן.

שנאמר " כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ"(תהילים קג)

מה גם שיש את עניין התשובה

שניכר מהכתב שלך שאת בתוך התהליך הזה (גם אם את לא מודעת לזה) 

 

מה שאני כן מסכים, זה שהיהדות יכולה להלחיץ ואפילו לשגע אם לא מפנימים את הערך שלה באמת.

ז"א בתכלס כמעט חצי מהתורה זה עונשים, ועונשים חמורים.. על דברים שלפעמים לנו נראים קטנים כמו לשתול צמח בשבת נו נו מי ישמע מה עשיתי למה בישביל השם זה יותר חמור מרצח??

אלו באמת דברים מלחיצים, אבל כשלומדים תנך ורואים את מידת החסד והרחמים העצומים שיש להשם עלינו, ואת כל הפסוקים על מעלות התשובה, אז מבינים שהדברים לא כ"כ פשוטים.

 

עוד דבר חשוב שצריך לשים לב אליו, הוא שיש טכניקה לשטן להכניס אלינו מחשבות של מעין ייאוש כזה של "עשיתי ככה וככה אז הלך עליי/היהדות קשה ומפחידה מדיי אי אפשר באמת לקיים אותה"

דברים שמכניסים מורח ויאוש בלב של האדם וזה משפיע על עבודה השם.

את צריכה לקחת את המחשבות האלה של הפחד מהחטא ולתעל אותם לעבודת השם ז"א לתשובה.

 

לגבי המציאת רב/השקפה 

פשוט תתפללי על זה מעומק הלב ואין סיבה שהשם לא יעזור לך בזה

קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ

ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו

 

ב"הצלוחה

 

 

 

עריכה: 

מוסיף שעכשיו שמתי לב שכתבת את השירשור הזה ממש מוקדם בבוקר.

בין אם היה לך לילה לבן או שזה היה מהדברים הראשונים שעשית שקמת היום בבוקר

זה ממש נוגע ומדהים בעיני 

זה מראה כמה זה חלק ממך

תודה!

 

אהממ, סוג של גם וגם 

נכון, יש גם המוןן רחמים ויש תשובה וזה פשוט היצר שרוצה לייאש

אבל לפעמים אני מרגישה שאני כל כך רוצה לעשות את רצון ה' אבל אני לא יודעת מהו

שאני מתבלבלת בין יותר מדי דעות והסתרה... לא מרגישה שמצאתי את הדרך שלי

צודק, רק תפילות!

אמן שאצליח להרגיש בהירות בנושא בעז"ה

התגובה שלך חכמה ומחזקת מאוד, תודה! 

 

(האמת שהיה לי לילה לבן... ותודה! משתדלת)

איזה לב טוב! איזו שאיפה לאמת!! שירבו כמוך בישראל!

פתרון אין לי, וגם לא אף עצה כלשהי, רק שפשוט לכי עם האמת ועם הרצון המדהים שלך ו"בדרך שבה אדם רוצה לילך בה מוליכים אותו". עם רצון מספיק כן (ומאמץ כמובן), ה' כבר יוביל אותך בדרך הנכונה. לא צריך להיות מושלמים כדי להיות עובדי ה'.

 

תודה רבה רבה! את ריגשת אותי, התגובה שלך ריגשה אותי מאוד!

אין עליך!

 

וצודקת..."אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".

 צריך מאה אחוז השקעה, לא מאה אחוז תוצאה

הלוואי רק שאצליח לעשות מאה אחוז השתדלות ולמצוא את הדרך שלי בעבודת ה'

תבקשי ממנו.. ה' רוצה לעזור לך, הוא רק צריך שנכין את הכלים כדי שנוכל לקבל ממנו.

הבאתי את זה כבר פעם, מביאה שוב.. רש"י ד"ה "כי לא המטיר" (בראשית ב, ה): "ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים".

נכון כל כך

פירוש חזק!

תודה רבה!  

נשמע שאתה נחשף לשאיפה ודרישה מאוד טוטאלית ואני מאוד מזדהה ומסכים עם המקום הזה.

יש מקום למידת הרחמים, העולם שלנו הוא עולם חסר, החוסר הזה פותח פתח לתפילה. אם היינו מושלמים היינו מספיק רוחניים ולא היינו צריכים לעזרתו של הקב"ה, כך שה'רוחניות' הזאת היתה רק מנתקת אותנו ממנו..

אנושי לטעות וגם לקחת אחריות.

"כי שבע יפול צדיק וקם" - ההבדל בין הצדיק לרשע הוא לא בכך שהצדיק לא נופל והרשע נופל, שניהם נופלים. רק הצדיק קם אח"כ..

הקב"ה קרוי הרחמן וכדאי לאחוז גם את הצד הזה בדרכיו, י"ג מידות רחמים

אם תוכל בהמשך לפרט, כמובן אשמח

צריך המון רחמים בעולם, וקל לי לרחם על אחרים,

אבל על עצמי מפחדת לרחם ולפול לרחמים עצמיים שרק יזיקו...

אולי באמת צריכה להיות קצת פחות קשוחה כלפי עצמי...?

 

תודה רבה על התגובה! הארת לי נקודה חשובה

 

יש שני נקודות - שמחה מעבודת ה' עצמה - זה דבר שדורש בירור.

שמחה מחוץ לעבודת ה' - עד שלא נהייה צדיקים גמורים אנחנו צריכים הנאה שהיא טובתנו בעיקרה, זה עניין של מינון. בריאות נפשית לאו דווקא קשורה לעבודת ה' (לא באופן ישיר) כדאי לא לקשר בין השניים אלא לשים לב למה עושה לי טוב ומה לא עושה לי טוב ורק אח"כ לראות אם זה מתנגש בערך אחר בחיים שלי ואז לברר לחשוב ולהחליט מה עושים. 

 

לגבי הצורך ברב - גם אחרי שמוצאים את הרב, זה לא רק הוא, אלא גם את. בעיקר את. וגם לבחור אותו זה משימה. אם הקב"ה הטיל עליך את המשימה הזאת, אז מסתבר שהוא סומך עליך בזה. זה לא פשוט וזה כן גורם לחששות, אבל מותר לטעות ומי שלא טועה לא מתקדם.

 

מאוד הזכרת לי את מה שאומרים אחרישמסיימים תחנון "זכור כי עפר אנחנו, עזרנו א-להי ישענו על דבר כבוד שמך והצילנו וכפר על חטאתנו למען שמך", נראה לי שעל מה שאת מתארת אומרים את זה. תפילה וניגשים למלחמה ביצר. יאללה!

הרבה פעמים עניין השמחה בעבודת ה' בפרט ובחיים בכלל לא היה לי פשוט...

היום אני מרגישה שהרבה בזכות החסידות שהמצב השתפר ב"ה תודה לק-ל,

ועדיין משתדלת להמשיך להתקדם בזה

 

וואו, אתה צודק כל כך! תודה רבה!

כתבת יפה מאוד

אשריך!

 

 

 

 

מי עדיף בעצם, יהושע שלא נתאווה כלל לעצת המרגלים או כלב שנתאווה וכבש את יצרו?

 

פֶּרֶק שִׁשִּׁי

 (בְּהֶפְרֵשׁ אֲשֶׁר בֵּין הֶחָסִיד הַמְעֻלֶּה וּבֵין הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ וְהַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ)

 

אָמְרוּ הַפִּילוֹסוֹפִים: שֶׁהַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ - אַף עַל פִּי שֶׁעוֹשֶׂה הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וְהַחֲשׁוּבִים - הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָם וְהוּא מִתְאַוֶּה אֶל הַפְּעֻלּוֹת הָרָעוֹת וְנִכְסָף אֲלֵיהֶן וְיִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרוֹ; וְיַחֲלֹק עָלָיו בִּפְעֻלּוֹתָיו, עַל מַה שֶּׁיְּעִירוּהוּ אֵלָיו כֹּחוֹתָיו וְתַאֲוָתוֹ וּתְכוּנַת נַפְשׁוֹ. וְיַעֲשֶׂה הַטּוֹבוֹת - וְהוּא מִצְטַעֵר בַּעֲשִׂיָּתָם וְנִזּוֹק. אֲבָל הֶחָסִיד - הוּא שֶׁנִּמְשָׁךְ בִּפְעֻלָּתוֹ אַחַר מַה שֶּׁתְּעִירֵהוּ תַּאֲוָתוֹ וּתְכוּנָתוֹ; וְיַעֲשֶׂה הַטּוֹבוֹת - וְהוּא מִתְאַוֶּה וְנִכְסָף אֲלֵיהֶן. וּבְהַסְכָּמָה מִן הַפִּילוֹסוֹפִים: שֶׁהֶחָסִיד יוֹתֵר חָשׁוּב וְיוֹתֵר שָׁלֵם מִן הַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ. אֲבָל אָמְרוּ: שֶׁהַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ כֶּחָסִיד בְּעִנְיָנִים רַבִּים; וּמַעֲלָתוֹ לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּהֶכְרַח, לִהְיוֹתוֹ מִתְאַוֶּה לַפֹּעַל הָרַע - וְאַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתוֹ - מִפְּנֵי שֶׁתְּשׁוּקָתוֹ לְרַע הִיא תְּכוּנָה רָעָה בַּנָּפֶשׁ. וּכְבָר אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כַּיּוֹצֵא בָזֶה: נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע (משלי כא י). וְאָמַר בְּשִׂמְחַת הֶחָסִיד בְּמַעֲשֵׂה הַטּוֹב, וְהִצְטַעֵר מִי שֶׁאֵינוֹ צַדִּיק בַּעֲשִׂיָּתָהּ, זֶה הַמַּאֲמָר: שִׂמְחָה לַצַדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן (שם כא טו). זֶהוּ הַנִּרְאֶה מִדִּבְרֵי הַנְּבִיאִים נָאוּת לְמַה שֶּׁזְּכָרוּהוּ הַפִּילוֹסוֹפִים.

 

וְכַאֲשֶׁר חָקַרְנוּ דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּזֶה הָעִנְיָן נִמְצָא לָהֶם: שֶׁהַמִּתְאַוֶּה לַעֲבֵרוֹת וְנִכְסָף אֲלֵיהֶן - הוּא יוֹתֵר חָשׁוּב וְיוֹתֵר שָׁלֵם, מֵאֲשֶׁר לֹא יִתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן וְלֹא יִצְטַעֵר בַּהֲנָחָתָן; עַד שֶׁאָמְרוּ: שֶׁכֹּל אֲשֶׁר יִהְיֶה הָאָדָם יוֹתֵר חָשׁוּב וְיוֹתֵר שָׁלֵם - תִּהְיֶה תְּשׁוּקָתוֹ לַעֲבֵרוֹת וְהִצְטַעֲרוֹ בַּהֲנָחָתָן יוֹתֵר גָּדוֹל. וְהֵבִיאוּ בְּזֶה הַדְּבָרִים וְאָמְרוּ: "כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ". וְלֹא דַיָּם זֶה, עַד שֶׁאָמְרוּ: שֶׁשְּׂכַר הַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ גָּדוֹל לְפִי רֹב צַעֲרוֹ בְּמָשְׁלוֹ בְּנַפְשׁוֹ, וְאָמְרוּ: "לְפוּם צַעֲרָא - אַגְרָא". וְיוֹתֵר מִזֶּה - שֶׁהֵם צִוּוּ לִהְיוֹת הָאָדָם מִתְאַוֶּה לַעֲבֵרוֹת, וְהִזְהִירוּ מִלּוֹמַר: שֶׁאֲנִי בְּטִבְעִי לֹא אֶתְאַוֶּה לְזֹאת הָעֲבֵרָה, וְאַף-עַל-פִּי שֶׁלֹּא אָסְרָה הַתּוֹרָה. וְהוּא אָמְרָם: "רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא יֹאמַר אָדָם: אִי אֶפְשִׁי לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּחָלָב; אִי אֶפְשִׁי לִלְבֹּשׁ שַׁעַטְנֵז; אִי אֶפְשִי לָבוֹא עַל הָעֶרְוָה - אֶלָּא: אֶפְשִׁי, וּמָה אֶעֱשֶׂה - אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם גָּזַר עָלָי".

 

וּלְפִי הַמּוּבָן מִפְּשׁוּטֵי שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה הֵם סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה - וְאֵין הָעִנְיָן כֵּן; אֲבָל שְׁנֵיהֶם אֱמֶת וְאֵין מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם כְּלָל. וְהוּא: שֶׁהָרָעוֹת אֲשֶׁר הֵן אֵצֶל הַפִּילוֹסוֹפִים רָעוֹת, אֲשֶׁר אָמְרוּ: שֶׁמִי שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן יוֹתֵר חָשׁוּב מִןהַמִּתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן וְיִכְבּשׁ אֶת יִצְרוֹ מֵהֶן - הֵם הָעִנְיָנִים הַמְפֻרְסָמִים אֵצֶל כָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם: "רָעוֹת": כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וּגְנֵבָה, וּגְזֵלָה, וְאוֹנָאָה, וּלְהַזִּיק לְמִי שֶׁלֹּא הֵרַע לוֹ, וְלִגְמֹל רַע לְמֵיטִיב לוֹ, וְלִבְזוֹת אָב וָאֵם וְכַיּוֹצֵא בָאֵלּוּ. וְהֵן הַמִּצְווֹת שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶן הַחֲכָמִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ רְאוּיוֹת הֵן לִכָּתֵב". וְיִקְרְאוּ אוֹתָן קְצָת מֵחֲכָמֵינוּ הָאַחֲרוֹנִים אֲשֶׁר חָלוּ חֳלִי הַמְדַבְּרִים: "מִצְווֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת", וְאֵין סָפֵק שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּכְסֹף לְדָבָר מֵהֶם וְתִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו - שֶׁהִיא חֲסֵרָה; וְשֶׁהַנֶּפֶשׁ הַחֲשׁוּבָה לֹא תִתְאַוֶּה לְאֶחָד מֵאֵלּוּ הָרָעוֹת כְּלָל, וְלֹא תִצְטַעֵר בְּהִמָּנְעָה מֵהֶם. אֲבָל הַדְּבָרִים שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶם הַחֲכָמִים, שֶׁהַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ מֵהֶם הוּא יוֹתֵר חָשׁוּב וּגְמוּלוּ יוֹתֵר גָּדוֹל - הֵם: "הַתּוֹרוֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת", וְזֶה אֱמֶת; שֶׁאִלְמָלֵא הַתּוֹרָה לֹא הָיוּ רָעוֹת כְּלָל. וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרוּ: שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם שֶׁיַּנִּיחַ נַפְשׁוֹ אוֹהֶבֶת אוֹתָן וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מוֹנֵעַ מֵהֶן רַק הַתּוֹרָה. וּבְחַן חָכְמָתָם, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם, וּבְמַה שֶּׁהִמְשִׁילּוּ. שֶׁהֵם לֹא אָמְרוּ: "אַל יֹאמַר אָדָם: אִיאֶפְשִׁי לַהֲרֹג הַנֶּפֶשׁ; אִיאֶפְשִׁי לִגְנֹב; אִיאֶפְשִׁי לְכַזֵּב, אֶלָּא: אֶפְשִׁי, וּמָה אֶעֱשֶׂה - אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם גָּזַר עָלַי"; אֲבָל הֵבִיאוּ דְבָרִים "שִׁמְעִיִּים" כֻּלָּם: בָּשָׂר בְּחָלָב, וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, וַעֲרָיוֹת. וְאֵלּוּ הַמִּצְווֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, הֵן אֲשֶׁר קְרָאָן הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ: "חֻקּוֹת". וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "חֻקִּים שֶׁחָקַקְתִּי לְךָ - אֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶם"; וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, וְהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג בָּהֶם, כְּגוֹן: פָּרָה אֲדֻמָּה וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְכוּ'. וְאֲשֶׁר קָרְאוּ אוֹתָן הָאַחֲרוֹנִים: שִׂכְלִיּוֹת, יִקָּרְאוּ: מִצְווֹת, כְּפִי מַה שֶּׁבֵּאֲרוּ הַחֲכָמִים.

 

הִנֵּה הִתְבָּאֵרלְךָ מִכֹּל מַהשֶּׁאָמַרְנוּ אֵיזוֹ מִן הָעֲבֵרוֹת יִהְיֶה מִי שֶׁלֹא יִשְׁתּוֹקֵק אֲלֵיהֶן יוֹתֵר חָשׁוּב מִן הַמִּשְׁתּוֹקֵק אֲלֵיהֶן וְכוֹבֵשׁ יִצְרוֹ מֵהֶן, וְאֵיזוֹ מֵהֶן יִהְיֶה הָעִנְיָן בְּהֵפֶךְ. - וְזֶה חִדּוּשׁ נִפְלָא בְּהַעֲמִיד שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים; וּלְשׁוֹנָם מוֹרָה עַל אֲמִתַּת מַהשֶּׁבֵּאַרְנוּ.

 

וּכְבָר נִשְׁלְמָה כַּוָּנַת זֶה הַפֶּרֶק.

גם בירושלים יש מחנה ישראל מחנה לוויה ומחנה כהונה.
צריך לזכור שהכול בנוי מדריגות מדריגות.

על רב צדיק אחד שעבר בת"א והוא אמר אחרי שמרוב הטומאה אפילו האבנים שם נהפכו טרפה.
ואם אני לא טועה הוא אמר שהיה צריך לקחת הרבה תעניות וכו' כדי לחזור למדרגה שהיה בה לפני שעבר בת"א
ככה פחות או יותר זכור לי.
אז לא יודעת איך זה מסתדר עם מה שכתבת.

אבל המהות שלה קדושה

זה לא סותר, זה רעיון עמוק מאוד וקשה להפנמה.

יש גם סיפור דומה על הבבא סאלי כמדומני

שהלך ליד איזהשהו מקום באשקלון וראה שהמקום הזה (נראלי זה היה קולנוע) נקרא דגון

(שזה שם של עבודה זרה שהייתה באשקלון לפני 3000 שנה) אז הוא נבהל מזה שעדיין שארית מהטומאה נשארה שם

 

זה נכון שהאווירה של תל אביב היא לא הכי תורנית בלשון המעטה..

וזה נכון שיש רבנים שהרגישו רק מהאוויר שהם נכנסו לגבולות של העיר הזאת.

איך זה סותר את זה שבמהות שלה זו עיר קדושה אם יש שם טומאה? שאלה טובה.

אענה לך בשאלה דומה

איך דור שלם של עובדי אלילים זכה לשמוע את הקב"ה בכבודו ובעצמו?

הרי הדור של יציאת מצרים רובם היו עובדי אלילים שזו טומאה חמורה מאוד? איך הם זכו לקבל תורה?

כי הנשמה של היהודי קדושה וטהורה בפני עצמה, אז נכון היא יכולה להתלכלך אבל מצד עצמה היא היא טהורה לא משנה "החיצוניות" שלה 

אולי אתם צודקים אין שם עכשיו תרבות יותר מידי של שמירת שבת וכשרות וכו'.. אבל יש שם יהודים והם בנים של ה'! של מלך! מישהו פה יכול להגד עליהם שהם לא קדושים???

בסדר אז ברור שיש לאן להשתפר אבל ברמה להגיד שתל אביב זה עיר טמאה?? נעלבתי בשמם...

וממש מעניין אותי איזה רב סיפר את זה...

קדושים?
שלא תטעי, אני אוהבת אותם אבל להגיד שהם קדושים? תמוה בעיני.
(הנשמה שלהם קדושה. זה כן.)
כול מקום שמטמאים אותו בעבירות נהיה טמא.על מה הפליאה?

הם יהודים בדיוק היום היה לי במדרשה מטעם האולפנה למדנו על זה אני בעז''ה ישלח וזה יהיה יותר ברור נראה לי אם לא אני יסביר יותר...

(פשוט אין לי עכשיו תדף אני יבקש מהמדריכה שתשלח לי...)

ברור שהם יהודים אבל הם לא מתנהגים כמו יהודים ואפילו במקרים מסויימים יש להם דין של גוי..
עצוב, אבל זאת המציאות!(שהיא ברת שינוי,כן?)

ממש קשור...

מאות רקדו מול הרבנים בכנס "אתחלתא - תורה שמאירה דור" | ערוץ ７

תוך כדי שאני כותבת לך משהו אני שומעת את הכנס של אתחלתה והרב יעקב אריאל מדבר והוא בדיוק אומר על זה שכל יהודי קדוש שמעי את זה...תדלגי זה באזור ה שעה וחצי מישם זה בערך אולי לפני....

את יכולה לצטט לי מה אמר?
שמעתי כזה את הסוף וזה נשמע שזה מחזק את מה שאני אמרתי.

אם אני שוכחת באמת תזכירי לי

אני גם מסכים איתך שמצד המעשים מן הסתם שהם לא קדושים.

אבל מצד הנשמה שלהם הם כן, ולזה נראה לי שהתכוונו.

 

אני טוענת שהמעשים הלא טובים שלהם גורמים גם לעיר להיטמא. אז ממילא תל אביב לא קדושה.

א"י בבסיס כולה קדושה.
אבל, זה לא סותר שאפשר לטמא אותה.

אני סתם מציקה..

נו רואה בסוף תמיד אנחנו מסכימים

את המאמר 'מסע המחנות'

זאת ממש הנקודה הזאת (ביחס לעם ישראל ולא ביחס לארץ עצמה) -

מאמרי הראיה/מסע המחנות – ויקיטקסט

ארבע ערי הקודש – ויקיפדיה

שיש מקום בארץ ישראל שהוא לא קדוש ?

צודק ב100%

שרשור שהיה בנושא לא מכבר, עם רעיונות יפים

בדוק שתל אביב זה חלק מארץ ישראל? | ערוץ ７