פורום עבודת ה' (עמוד 30)

בס"ד

זריזות, שמחה, וחיות.

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר"

נתחיל בדברי הנועם אלימלך הקדוש, "...צו את בני ישראל פרש"י אין צו אלא זירוז ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כים ונ"ל ע"פ הרמז דהנה האדם העובד את השם יתברך ברוך הוא צריך לעבוד בזריזות ובמדות טובות אבל העובד את השם יתברך בעצלות ובדוחק שלא ברצון אזי הרי הוא חסר הגוף שאין לו גוף שהוא כמו כים ונרתק להנשמה וזה שרמז רש"י ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כים דהיינו שעובד בעצלות כנ"ל:"

פרשת צו לזרז, ואומר הנועם אלימלך, שהכוונה לעבודה, בזריזות ומידות טובות, ובעיקר נצרך כאשר האדם, עובד בלא גוף, עובד בעצלות.

אנחנו מגיעים לפרשת צו השנה ממש מתוך פורים, מתוך חיות, מתוך שמחה וזריזות, והדברים מתוקים ונוגעים בלב.

אז נרחיב מעט על הזריזות דרך הצווים הראשונים.

 

עולה ויורד, אבל תמיד למעלה, תמיד קרוב.

"זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה... וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ"

שני הצווים הבאים הם קורבן העולה, ואחריו הרמת הדשן, השל"ה הקדוש בתוכחות מוסר אומר דברים נפלאים על מצוות אלו "היא העולה על מוקדה (ויקרא ו, ב), אמרו רז"ל (ויק"ר ז, ו), כל המתגאה נידון באש, זהו הרמז העולה בגאותו נידון על מוקדה:

להרים הדשן מעל המזבח. זה לשון הר"מ הבבלי בעשיין סימן נ"ט, טעם מצוה זו, להודיעך שאחרי שקבל החוטא ענשו והבשר אדם כלה ונעשה דשן, צריך להסיר ולהשכיח שלא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. ורמז שהנשמה אחרי שקבלה ענשה בנהר דינור, ראוי לכבדה כי בת מלך היא, והבעל תשובה ראוי לכבוד, כך והרים את הדשן אשר תאכל האש ושמו אצל המזבח"

לדעתי לא סתם הדברים קרובים אחד לשני, כי זה הדרך, לעלות ולרדת, ותמיד להיות קרוב.

מצד אחד בעלייה, לפעמים יש גאווה, וצריך להבעיר אש להקריב את הכל לה' "עלה כליל" עולה לגמרי, אבל תמיד נותר משהו קטן אפר ועפר, שעולולים לחשוב, מרוב ענווה לפחד, לא לזוז, ואומר לנו להרים את הדשן.

 

במילים אחרות עבודת הזריזות, היא לדעת בדיוק מי אנחנו במהלך כל הדרך, מההתבטלות והעלייה הגדולה, השמחה שאנחנו באים איתה לשבת לתוך חיי היום יום.

צריך לזכור שוב את האחדות של פורים, את הסעודה שהיא מצווה, ששולחים משלוח מנות גם ליהודי שנראה לנו כ"דשן" גם אותו מרימים למזבח.

 

להבין שיש עמוק יותר.

הרב אהוד ברזילי שלח לתלמידיו לפורים הודעה כזו "פורים בא להפוך! להעמיק! בכלל, מחשבה רגילה, דתית, היא לפי מה שנתפס כישרות. בפורים מבינים שהבנה רגילה מצמצמת! ויש הבנה עמוקה יותר! שמחה!"

להבנה זו אני חושב שצריך צו, להזדרז, להבין שיש מעבר, מעבר לגבוהים ולשפלים, יש אבא אחד, כולם מגיעים למזבח, להגיע אחד לשני, להתקרב לבורא עולם, הדשן עולה, מי שנפל צריך לקום, להתקרב, והגאוותן נשרף מתבטל ויורד עד שהוא מבין מי זה ה'.

 

להפסיק שנייה, למצוא עוצמה, להגיע לאמת שמעבר לעולם השקר, להגיע לקב"ה.

פשוט שנזכה, ללב יהודי לעוצמה אדירה.

צו, זריזות, לעבוד עם גוף ונשמה, כיס שמכיל עוצמה ויודע לתת, לא לפחד מכלום לחיות לשמוח, לגלות את ה' מכל מקום ומצב, אבא זכני ללב יהודי!

 

בס"ד

לא קר, חם לנו בלב, יש לנו את אבא פה איתנו.
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו...לֵאמֹר"
הקב"ה קורא למשה, אבל לא רק לו, אלא גם לנו הוא קורא.
ואתם יודעים ה'ויקרא' כתוב בא' זעירא, כי לפעמים נדמה לנו שהכל זה ויקר, לשון מקרה, אנחנו לא רואים את הא' ש"אלופו של עולם דר בנינו".{א' דר} ולכן הדברים שעוברים עלינו נראים קשיים, "וידבר", דברים קשיים.
עמלק הסתלק מן המח והלב, צריך לזכור שעמלק בא לקרר ולומר הכל מקרה, ואז באמת קשה אין ה' בנינו, אבל אנחנו יודעים שיש א', יש אבא אחד אלופו של עולם, וכפי שממשיך הפסוק: "ה' אליו" הקב"ה קורא לו, קורא לנו, ומגלה את המהות שלנו, מדבר "אליו".
נרחיב בלשון בעל הטורים" כתיב לעיל ואש תהיה לילה בו. וסמיך ליה ויקרא אל משה לו' מתוך שקרא לו ודבר עמו היו פניו בוערות כאש"
כאשר זוכרים, ומבינים שיש פה חיבה וחמימות, לא קרירות, אז ממילא בוערים, והדברים יוצאים מאהל מעוד, ומתגלים, באמירה רכה, אמירה של הנשמה, דברים היוצאים מהלב!!

 

לפעמים לא צריך לא לדעת. שידוכין.
אני רוצה להמשיך לעוד נקודה, מעבר לאותו צורך לזכור, לראות את ההשגחה, חושב לדעת, שלפעמים חוסר הידיעה הוא העניין, בקריאה למשה אנחנו לא רואים מי קורא לו? "ויקרא אל משה" מי קרא לו? המפרשים מתייחסים לזה בכל מיני כיוונים.
ואני חושב מתוך מחשבה בעולם השידוכים, נשאל שאלה שהרבה שואלים, עבור מה מכריזה בת קול? אם אף אחד לא שומע אותה, אם אני למרות זאת הולך לעוד דייט פגישה, ממשיך לנסות ולנסות אבל לא יודע אף פעם האם זו אשתי? בעלי?
אבל ככה זה בדיוק, הדרך שלנו להתקרב לבורא, הידיעה שאי אפשר לדעת, אבל הוא כאן.
הבת קול מכריזה על השידוך, וגם על הקב"ה, על כך שיש לנו אבא אוהב, והחוסר ידיעה שלנו, ההליכה בדרך היא זו שמגלה לנו אותו, מגלה לנו שיש אלוקים, וזו הדרך היחידה וכפי שהביא הרב יהושע שפירא בשם אחד מגדולי החסידות "אני לא מאמין באלוקים שאני יכול להבין"
אותו חוסר ידיעה שמי קורא למשה רבינו, הוא המקום לאמונה, לפתוח את הלב לנשום עמוק, ולהבין את הגדולה של הבורא, כי באמת אני לא מבין אותו, זה הקב"ה.
וכך גם בקטנה לשידוכין, אני לא יודע מי זו אשתי, אבל אני עכשיו לומד להכיר בערכה יותר, כי אני מגלה שוב ושוב שהקשר בנינו נקבע בשמים הוא עמוק, ולכן אמשיך לחפש אותה בלי לדעת, ושאכיר אותה, אז זה הדבר הכי נפלא.

 

לתת את החיים לחזור למקור. פורים.
לקראת סוף הדברים ננסה לגעת בשני דברים מהפרשה, עיקר הפרשה מדברת על קורבנות, והמצווה האחרונה בפרשה לפי ספר החינוך היא מצוות השבת הגזילה.
"..אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'.." אמרו חז"ל שהתורה מלמדת אותנו, שהיה ראוי שהאדם יקריב את עצמו "מכם" את הקרבן. דברנו מעט להקשיב לקריאה של ה', להשגחה הפרטית הנפלאה, לחום והאהבה של ה'.
והתוצאה פשוטה, רוצים לחזור למקור, לתת מעצמינו, להתקרב, ונראה לי שגם השבת הגזלה קשורה לדבר מאד, קיבלנו חיים, מהקב"ה פיקדון, ואם לא עושים בהם נכון, אז כיאלו גזלנו, וצריך להשיב הגזלה, להקריב קורבן.
אותי זה תופס בהרבה דברים, אבל בכמה מילים לפורים, תחזירו את החיים שלכם למקומם, לשמחתן, תבואו לחבר עם משלוח מנות, להחזיר את החיוך, לעצור את המסע ולומר הכל זה ה', אנחנו שמחים בך, ואולי כדי להיכנס בזה לפעמים צריך את תענית אסתר, להקריב מעט חלבי ודמי, את עצמי לקרב, ואז באמת אפשר לחזור למקור לשמוח להתאחד ולהכיר בהשגחה של ה' בכל העולם.

 

שנזכה לשמוע את הקריאה של ה', לזכור שה' כאן הוא אלוף העולם, את החום והאהבה, לקבל פנימה להתקרב, ולהוציא בעוצמה החוצה במשלוח מנות, ופשוט להיות.
שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!! ופורים שמח!!

 

לקבלה במייל הארות הערות, או משהו אחר: nashgivesmile@gmail.com

 

בס"ד

ביום פוקדי ופקדתי, המקדש של הלב הנשבר.

"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה

עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר...הכהן

וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר... עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אחסמך... חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ:"

נתחיל במספר שאלות:

א' כפילות המשכן, משכן העדת?

ב' הקשר בין עבודת הלווים לאיתמר בן אהרון כהן? ומה הקשר לפקידה של המשכן?

ג' מדוע בצלאל מופרד מאהליאב, שלכאורה מנוסח משמע שבצלאל עשה לפי משה, ואהליב זה משהו אחר?

נתחיל לענות בע"ה, רש"י אומר על השאלה הראשונה "המשכן משכן. שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני (ב) חורבנין על עונותיהן של ישראל" כפילות המשכן רומזת לבית המקדש, שבעוונתנו עתיד נחרב, וה' רמז שיחרב פעמים במקום עם ישראל, וכך כתוב רבי נתן בליקוטי הלכות "אלה פקודי המשכן משכן, משכן בבנינו ומשכן בחורבנו, בבחינת מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל, ודרשו רבותינו ז"ל אפילו כשהם חרבים מגנים על ישראל. ובשביל זה הקימו את המשכן בכל פעם ופרקוהו בעצמן ונסעו ממקום למקום..."

והמשכן הוא גם משכן הלב, וידוע שאין דבר שלם יותר מלב שבור! אבל מה זה אומר אלינו?

 

הלב השבור, עבודת הנביא, לגלות את הנשמה.

הפרשה היא הפקידה, הפקידה גם על חטא העגל של ביום פוקדי ופקדתי, וזה מתבטא חזק בחורבן, חורבן המקדש, אין נבואה, אין קדושה, אין לנו אפשרות לדבר איתך ה' "וחשב הנה בית המקדש בנוי, המקום אשר עין בעין אלקים יראה ומצווה מן התורה לעלות שמה שלש פעמים בשנה, ולמה, כדי לראות פני האדון ד' צבאות! והאש יורדת מן השמים לעיני כל והכהן עומד באורים ותומים, ישראל שואלים צרכיהם מאת הקדוש ברוך הוא, והוא יתברך עונה להם. ...והתמידין היו מכפרים על שאר עברות היום והלילה עד שלא לן אדם ועברה בידו. ובמקום קדוש והתגלות כזאת אתה עומד ומתפלל ומשבח ומשיח להקדוש ברוך הוא, כמה יבער לבך ותלהט נפשך בתפילתה ושירתה לד'..."{הכשרת האברכים פרק ו' עמוד עז} רבון העולמים, אבא יקר מה נאמר לפניך, מה נדבר מה נצטדק, אין לנו לב לאמור לפניך את נפשנו, דברים היוצאים מהלב ונשמעים, ואין לנו עוצמה לצעוק ולדבר לפניך, שתקיים את הבטחתך לגואלנו, ואין בנו מעט צדק להתקרב כעני המקבל צדקה.

ואנחנו פה מגלים מתרפקים על אבא, שרים ומשבחים אותך, גם כשהוא חרב והלב שבור, אנו מנצלים את זה כדי לחזור אליך.

"עבודת הלווים ביד איתמר בן אהרון" הלווים הם הנלווים אליך, ואנחנו מתלווים, מגלים את הלב הנשבר, ונותנים אותה ביד עבדיך, ביד הכהנים המחברים את הקרבנות והבהמות אליך לקרבון להתקרב.

וזו היא הנבואה, נבואה שנכתבה לדורות לחבר הגוף והנפש "שעבודת הנבואה נמשכת גם עתה אף שפסקה הנבואה, אבל עבודת הנבואה גם עתה נמשכת עבודה להסיר הגבול בין הקדש והחל באיזה מצב שהוא...שלא להציל את הנפש לבדה ואת הגוף להזניח, רק גם אותו לקדש ולעשותו לנפשו..."{מבוא השערים פרק א' עמוד קעו}

 

קודש וחול, המקדש החרב והבנוי, הנס והטבע. –פורים.

נעשה קצת סדר בדברים, שאלנו כמה שאלות בהתחלה, והתשובה שלהם היא אחת בעצם. לחבר את הקדש והחול, ה' מרמז לנו על פקידת המשכן, שיש גם זמנים שהלב שבור, אבל גם בזמנים אלא המקדש מגן עלינו, ואפשר לעמוד ולהתפלל בתוכו, בעזרת הנבואה, בעזרת ההתחברות לה', הלווים שמחברים בין העם "בצלאל, צל אל, סתר המדרגה" "למשה רבינו" והכל זה בסיכום, "אָהֳלִיאָב בֶּן אחסמך" אלי אבי, ואחי שאפשר לסמוך עליו. הנבואה החזקה, מגלית אסתר בפורים, מחיית עמלק שאומר שאין השגחה ביום יום, ש"קרך" הכל מקרה, ולגלות את המקדש של הלב הנשבר, איך הכל באמת רק אתה אבא, וכולנו בניך ביחד. זה פורים זה הפקודה שאנחנו מקבלים היום, לשמוע את ההשגחה בעולם, ולהתחבר ביחד במשולחי מנות והתורה של הנבואה "הדור קיבלוה" הנשמה המתגלה, ומגנה גם כשיש חרובן.

 

שנזכה, לגלות את ה' יתברך בעולם, להכיר את ההשגחה תמיד, ושנתחבר ביחד, נסמוך אחד על השני, ויתגלה לנו מלכותו פה בעולם.

שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!!וחודש מלא שמחה וקדושה, שנזכה לבניין בית המקדש!!

 

 

 

 

וזכנו לקבל קדושת פורים באמת.

לגלות את הנשמות, ולהתקדש,

קודשתך אותנו מלטפת ומחממת.
נתת בתוכינו אש,

לקדש את המעשים,
להיות חברים,
לשמוח ביחד בך,
לגולת אותך.
כאן איתנו,
בליבינו.

בס"ד

שבת, אש של קדושה.

" וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... "

תחילת הפרשה מדברת על שבת, ואומר בעל הטורים "...ואמר ויקהל לפי שבא לומר פרשת שבת רמז בשבתות וימים טובים נקהלים לשמוע הדרשה..."

אז ננסה להתכנס, ולהיכנס לתוך קדושת השבת בעזרת ה' בדרשה זו.

"...וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן... לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ.."  מלאכת האש יצא ללמד על כל המלאכות, האש היא עוצמה, והיא מלמדת אותנו חשיבות כל מלאכה, שכל מלאכה אסורה היא כאש, היא משנה עולמות.

והשאלה היא מה משמעות השבת? מה מסמן אי עשיית המלאכה?

אז נתחיל, המלאכות האסורות בשבת נלמדות מהמשכן, כי שבת היא משכן מסוג אחר.

במשכן, אנחנו נותנים מקום לה' בעולם, אנחנו בונים ומשנים את המציאות, בעוד בשבת אנחנו עוצרים את הזמן, עוצרים השבוע, ובעצם עולם למעבר לזמן, מעידים ורואים מעשה בראשית, וגם את העולם הבא.

 

מכתב אהבה מהקב"ה ומעם ישראל.

נרחיב עוד קצת את המכתב אהבה הכפול, מתוך הכפילות. בפרשיות תרומה תצווה קיבלנו צווי על המשכן. "ה' שלח מכתב אהבה, אמר אני רוצה אתכם בני אני רוצה לשכון בתוככם."

 ולכן שם הסדר הוא קודם קודש הקודשים, השכינה, ואז הכלים, הבית עבורו ובסוף בסוף מזבח הקטרות, הענן שלנו לכבודו יתברך. כי הצווי הוא מכתב אהבה של הבורא כלפינו.

אבל אצלנו בבניית המשכן, אנחנו מקבלים את המכתב, וכותבים חזרה לה', ושם אנחנו מתחילים מהבית, אנחנו מתחילים ליצור מקום, לכתוב מכתב ורק בסוף נותנים אותו לה' יתברך מדברים על השכינה, קודש הקודשים. "ה' אנחנו אוהבים אותך, מתגעגעים אליך, רוצים לחבק אותך, לתת לך מקום ולזכור אותך תמיד"

ומכתב זה ממשיך, הקב"ה מלמד אותנו במהלך כל הדברים, שתמיד יש שני מכתבים, מכתב אחד שלנו, הוא המשכן בפועל, אבל הצווי המכתב של ה' מגיע כל פעם, שבת המלכה, משכן של הזמן.

שקלים של אש, להתרגש.

השבת גם נקרא את פרשת שקלים, ונקח נקודה קטנה, ידוע שהקב"ה הראה למשה רבינו שקלים של אש, שקלים של רצון. שזה עיקר מהות של כל יהודי, גם כשהוא חצי, הוא רוצה, הוא בוער בהתרגשות, יהודי אינו יכול להיות שלם, כי שלם אמיתי זה רק הקב"ה אבל הדרך שלו להתחבר לה' היא ברגש, היא מטבע של אש ורצון.

 

האדמו"ר מפיצסנה בספר הכשרת האברכים, מלמד אותנו להיות יהודי מתרגש. האדמו"ר מסביר שצריך לתת מקום לרגש לגדול במחשבה, כשמרחיבים, על שבת כמקדש הזמן, רואים איך שהיינו ילדים וחייכנו, ומחייכים מחדש בשמחה בה', באהבה מקבלים מכתב קדושה עליאה שיורדת לעולם, אש שבוערת מסביב ונותנת בנו כוחות.

האדמו"ר מביא לכך דוגמא מהנועם אלימלך שיום פטירתו היה ביום שלישי כ"א אדר וכך הוא מביא "ובכל ספר הקדוש נועם אלימלך רואים שכשמצווה בקדשו על עיניני המחשבה אשר יחשב אותן האדם, על פי רב לא יאמר לחשב בלבד, רק הלשון ידמה ויציר במחשבתו.

ועיין שם באות א' בצעטיל קטן וזה לשונו הקדוש: "וידמה ויצייר במחשבתו כאלו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים, והוא בשביל קדושת ה' יתברך שובר את טבעו ומפיל עצמו לאש על קדושת ה' יתברך."...וגם ביהי רצון שקדם התפילה תיקן בקדשו תפלה על זה: "ותהא מחשבתנו זכה צלולה וברורה וחזקה", עקר גדול הוא זה שתהא מחשבתנו זכה צלולה ברורה וגם חזקה."

 

שנזכה פשוט לשמוח בה', לרגיש את קדושת השבת, לראות את היופי של הקשר, את המכתבים בנינו לה', ה' שלח לנו מכתב של אהבה וקדושה שהוא רוצה להיות איתנו.

ועכשיו אנחנו שולחים לו מכתב, בונים משכן, שרים שירים, מטהרים מתקדשים.

שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!!!

קצת שירים להתעורר.{הסרטון לא ראיתי}

בס"ד

להתקדם, כיצד?

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם"

נתחיל במספר שאלות, אחד בשם האלשיך הקדוש, שמדוע נאמר כי תשא, לשון שמסמנת כאשר, אם כאשר בפועל היה צווי והיה צריך לאמר "שא" בלשון מצווה?

השאלה השנייה היא מה הקיטרוג שדורש כפרה? וכיצד המטבע מכפר?

 

לספור, להתחבר ולספר את עצמך.

נסתכל מה המניין עושה? אם למשל אני ינסה למנות 3 ימים ועוד 2 תפוחים אני לא יכול להגיע ל5 כי 5 מה? אבל אם אספור 2 מלפפונים ו3 עגבניות אגיע ל5 ירקות, יש לי כלל שמאחד אותם וזה לאן הספירה מובילה אותי.

כנ"ל הספירה של עם ישראל, כל יהודי הוא מיוחד, והספירה מובילה לקדושת כלל ישראל, דבר זה לדעתי הוא היסוד לכל השאלות, התורה נוקטת לא בלשון צווי, כי אכן היא גם מלמדת אותנו מה הדרך לקום, במקרה זה אחרי חטא העגל, והשלב הראשון הוא להתחבר לכלל ישראל.

אבל בחיבור זה יש קיטרוג, כי לא כולם בדרגת כלל ישראל, דרגת האבות, משה רבינו.

או בצורה יותר פשוטה לפעמים כשהבחור רוצה להיות חלק מהישיבה, ולהתחזק מהנקודה הזו הוא בוחן את עצמו ביחס לכלל תראה כמה הבחורים בישיבה לומדים, 24 שעות ביממה, ואני כמה אני עוד רחוק משם.

 

הטבע של האש, והיכלות לתת.

מכאן אנחנו לומדים מה דורש כפרה, ואולי מדוע ה' נקט בלשון "כי תשא", הקב"ה בא ללמד אותנו כיצד להתקדם לעלות, מהכלל ולא ליפול, מהגדולה של הכלל.

את הדרך מלמד אותנו "מחצית השקל הניתן ובלשון רש"י "זה יתנו. הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו:" רש"י משנה את השקל ואומר "הראה לו כמין מטבע של אש" המטבע, מסמן את הטבע של הדבר. כאשר פה אנחנו מדברים על הטבע של אש, זה הטבע להתקדם, האש העולה מעצמה, ונותנת בלי לדעוך וזה הטבע של "מחצית השקל" השקל לשון המשקל השווי, ואכן כמו שאמרנו השווי שלנו לפעמים הוא חצי ביחס למעלת כלל ישראל אומרים מי אני? אבל באמת השקל, הוא של אש, הוא שקל הקודש, לכן הוא לא מתמעט וכשרוצים לדעת מה משקלו של היחיד, החצי אומרת התורה "עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל" מסתכלים על השלם,כן כל אחד נותן לשלם, מרים תרומה לה' הוא עצמו, בכל מילה ורצון שלו. זה מטבע האש.

 

נטילת ידיים.

אחרי כל מחצית השקל, וכמו שניסינו להסביר נתינה של אש, של מתמעטת, שכל אחד לא משנה כמה הוא באמת, הוא חלק מהשקל, הוא תמיד חשוב ואף אחד לא יתן לא ליפול. ואם אתם לא מאמנים תשאלו את החבר/ה האם הם רוצים לעזור לכם?

ועוברים לרחיצת הידיים והרגליים, ההתעסקות בעולם היא קשה, לגעת בכל דבר, ללכת כל צעד, וצריך רחצה וטהרה, לזכור מפעם לפעם, להתקדש, לאסוף כוחות לכל מסע. ולכן כשמתעסקים בדברים חשובים, קובעים סעודה לצבירת כוחות, מתחילים יום חדש, עומדים להתפלל לפני המלך. נוטלים ידיים.

 

ידיים קטנות,                 להרים מבט לשמים                   תודה שזכינו לחיות,

טהרת הלב,                  לשבוע מהסעודה,                     מנקה מרפאת באהבה,

ידיים לבנות,                  להכיר בטהרת המים,                להכיר את הנשמות,

מלטפות את הכאב.       לומר תודה.                              להבעיר את הלהבה.

 

שנזכה לדעת מי אנחנו, להתקדם ולטהר, לבעור ביחד. שנזכה לא להיות חלשים, לא להיכנע לכאב, לדעת שיש אבא שאוהב. שנזכה לדעת לתת את הכל ולשאת את הכאב להתרוממות של קדושה.

שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!!

בס"ד

אני אתה ואת, משה רבינו, כלל ישראל.

וְאַתָּה תְּצַוֶּה..."

אור החיים הקדוש שואל על המילים האלה " ואתה תצוה. צריך לדעת למה הוצרך לומר ואתה אחר שעמו היה מדבר? עוד למה אמר תצוה ולא צו? עוד למה אמר לשון ציווי..."

כידוע, המילה אתה מתייחסת למשה רבינו, ובכל הפרשה שמו של משה אינו מופיע, בין אם לפי דברי בעל הטורים בגלל "מחני נא מספרך" או החסידות, שבכללי מדברים על דרגת "הביטול והגילוי" אליה משה רבינו מגיע ומקבל שם אתה.

אבל אני רוצה לתת כיוון אחר, משה רבינו יש בו בחינה של כלל ישראל, כפי שמובא בשל"ה הקדוש ועוד כנראה.

ואתם יודעים מי מצווה, לא רק משה רבינו, מתבקש לצוות, אלא אני, אתה ואת, אתה זה שקורא את הפסוקים, הם מדברים אליך. ובזה גם אפשר לענות על לשון הצווי כתצווה ולא כצו, כי צו הוא זירוז, אבל תצווה, הוא גם לשון ציוות, צוות.

 כי אנחנו יוצרים את כלל ישראל, כל יהודי, הוא אתה בפני עצמו, והוא מצווה לצוות ולאחד, לנסות לאוהב ולתת אחד לשני.

 

להמשיך בדרך, להתעלות, אמונה.

אז מה מצווים? מה מאחד את עם ישראל?

"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"

לוקחים את הדרך, לוקחים את שברי החיים ומתעלים איתם באמונה אמתית, תמידית של עם הנצח.

"שמן זית זך כתית למאור" השמן הוא כתית שבור, אבל השברים האלה, זה למאור, להאיר. ואת זה צריך לקחת, את אותם קשיים, הדרך שעברנו, ואיתה מעלים נר תמיד, נמצאים באמונה תמידית באורו של עולם, ומאירים שפע לעולם.

אנחנו לא יודעים תמיד מה לעשות, מה לענות, לא יודעים גם מדוע אנחנו באמת אחים, והתשובה היא להסתכל למעלה, להסתכל לשמים, להעלות נר תמיד את האמונה.

יש לנו אבא בשמים שמחזק אותנו, ובגלל שכולנו בניו, כולנו בנותיו אז באמת אפשר להיות מאוחדים, לשאול בשלום השני ולעזור אחד לשני.

 

פורים, האחדות והפירוד.

המן שמח שיצא לו חודש אדר מכיוון שאז נפטר משה רבינו, נפטר בעצם כלל ישראל, הוא יכל לומר "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" אך הוא לא ידע שמשה רבינו גם נולד, וכנ"ל פרשת תצווה היא באזור של פורים תמיד, כי יש לנו אחדות, יש לנו מקום שלא שייך רק לאדם אחד הוא שייך לכולנו, "לך כנוס את כל היהודים".

 

אתה שעומד שם בשקט,

תעיתי כשה אובד, תלקט,

האר לי את הדרך אליך.

 

תגע בנשמתי, אני ילדך.

צא לחיים, פגוש מלאכים,

ועליך הם שומרים, מסתכלים.

ואין גבול לשמחה,

היום אנחנו ביחד, באהבה.

 

שנזכה, להכיר אחד את השני, לראות את ההשגחה הפרטית בכל צעד, שה' מוליך אותנו, לדעת להכיר במלאכים שמסביבנו, ולהתעלות לקדושה ושמחה.

שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!!! ופורים קטן שמח!

מפירות בית הכנסת יהושע נחשון שלסינגר

בס"ד

ללמוד מכל אחד להתאחד דרך הלב והרצון להתקרב לה'.

"...ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו.."

אומר על כך רבי יצחק מוורקא "אדם מישראל שברצונו להתחבר אל ה', הרי "מאת כל איש" להתחבר עם יראי ה' וללמד מכל אחד."

את התרומה, וההתרוממות לוקחים מכל מי שרוצה לתרום "אשר ידבנו לבו" תפילה מצטרפת לתפילה, אות לאות, דמעה לדמעה. "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים".

זה היסוד לבניין המשכן, המשכן בא לאחד בין עם ישראל לה',  וככזה הוא בנוי מאהבת ה', מהרצון להתקרב של כל יהודי ויהודי.

 

שפת הלב והאמונה, הקירבה מכל מקום וגם בשעת ריחוק.

נרחיב את הדברים בעזרת דבריו של הרב אברהם צבי קלוגער בספרו יחוד ההתבודדות "...זה סוד שבחים והילולים היוצאים מפי המקבל אל הנותן, שאמנם יש להם גם המשמעות הפשוטה של עצם השבח הנאמר – אך בעומק יש להם משמעות פנימת גבוהה יותר, שהמקבל מביא עצמו אל הנותן בעצם בואו אליו לדבר שבחו. זה דיבור פנימי, ללא מילים, על דבר קירבה מופלאה שביניהם..."

כמו שאמרנו המשכן בנוי מהתרומה של כל מי שרוצה לתת, היסוד לאותה התרוממת היא שפה אחרת שפה סודית, שהיהודי בא לשבח את ה', והוא יודע כמה אבא מצפה לו כמה אביו. אז באמת לא משנה היכן הוא כרגע הוא יכול להפוך לחלק מהמשכן. וכפי שממשיך הרב אברהם צבי קלוגער שם "בשעת התבודדות מתגלה האמת הפנימית, שהשי"ת מאיר ליהודי את עוצם קירבתו, עד כדי כך שיכול יהודי להיאחז  בגילוי זה גם בהיותו מרגיש ריחוק אמיתי – ומכל מקום אומר להשי"ת שאינו מתפעל ואינו נשבר מכל ריחוק ושב אל הקירבה על אף הכל."

וכפי שמתחיל הפסוק לתאר את התרומה "וזאת התרומה..זהב כסף ונחושת" כל הרמות השונות של החומרים, ואפילו הנחשות שדרשו שמזכירה את חטא הנחש, ברגע שיש רצון להתקדם, גם היא יכולה להפוך לכלי המשכן.

 

לקחת את כל כוחות הנפש.

באותה מדה שמשכן הכללי, בנוי מכלל ישראל קח עבודת ה' הפרטית בנוייה מכל כוחות הנפש, וגם שעות של צער, וכאב בונים אותה.

נביא את דבריו של הרב קוק באורות התורה בפרק ז אות ח' "יש שהאדם מרגיש את הצער הגדול על מעוט התורה שלו, שבא מצד ביטול תורה וצמצום הדעת, המאפיל על אורה הרוחני של תורה, עד שיכול לצייר מצרי גיהנם שאוחזים את כל מי שריפה ידיו מן התורה.

ומתוך החלחלה הגדולה שבציור זה תתמרק נפשו מסיגיה, ובהחילו להתאמץ בשקידתה של תורה, המעשית והרוחנית, יריגש את כל הטוהר הראוי לו לקבל מנועמה של תורה,

וישוב אליו אור שכלו ועומק הרגשתו, שלוות נפשו וברק דימיונו, מצורפים עם כל המדות החמודות. שהם מכלל ברכת ד' אשר עם אורה של תורה."

דרך הרגשת הצער של תורה אפשר להרגיש גם את הנעימות, "ברכת ד' אשר עם אורה של תורה" היא כאשר הנועם חוזר, חוזר עם הכל גם עם הכאב והצער, הגעגוע הגדול נוצר.

 

ראש חודש אדר

אנחנו נבנים, דקה אחרי דקה, לומדים להתחיל מחדש, לגדול ולפרוח.

אדר זה א' דר, וידועה הדרשה אלופו של עולם דר, אבל אני חושב שאפשר גם לומר שא' זה האות הראשונה, ובעצם ההתחלה הזו היא שגרה, היא זו שמרבה בשמחה.

חודש אדר הוא סוף השנה, אבל יחד עם זה שמשה רבינו נפטר בז' באדר, הוא גם נולד, והחודש מתחיל את השנה, ובמיוחד השנה שמוסיפים אדר כדי להשלים את שנת הלבנה לחמה, ובעצם לגשר על הפער גם שלנו בין המלך הגדול, הקב"ה. שכל האור שלנו הוא כלבנה מצד מה שקיבלנו מה' יתברך.

 

"משנכנס אדר מרבים בשמחה" מרגע שנכנסה בנו הנשמה והרצון, הכוח להתחיל אין שמחה ועונג גדול מזה.

 

שנזכה להרבות בשמחה, על היכולות לקום מחדש כל בוקר, על הגילוי של הקירבה הנפלאה, לשמוע את שפת הלב, ולהוציא דברים מהלב "ודברים היוצאים מהלב נכנסים אל הלב" ואומר הרבי מקוצק גם ללב ממנו יצאו הדברים,  אז יחזור הניגון שללחנו לה' ויאיר לנו את הדרך יבנה את המשכן. בהתקשרות אמיתית של כל עם ישראל והקב"ה.

Users\1\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image002.gif" width="19" />שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!! וחודש טוב ומבורך מלא שמחה!!

בס"ד

שולחן ערוך, שבע ברכות.

"...המשפטים אשר תשים לפניהם"

רש"י מפרש אשר תשים לפניהם "אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם:"

כשולחן ערוך, תסדר ותסביר את הדברים.

 

אחרי החתונה יש אצלנו שבע ברכות (שלדעה אחת בירושלמי מדאורייתא), ואחרי החתונה של עם ישראל עם ה', מופיעה פרשת משפטים, שולחן ערוך בטוב האלוקי המתגלה לפרטי הדינים ומחזק את הקשר עם ה'.

 

לחזק את הקדושה אצלנו.

דבר זה הוא יסוד לעבודת ה' וגם, לקשר הזוגי, הדברים מתחילים בעוצמה גדולה, אבל צריך לפרט אותם לחיים, התורה תורת חיים, מתבטאת בעולם הזה.

וכפי שאומר הרמב"ן בספר האמונה והבטחון פרק יט בנוסח שכתב הקדושת לוי בדרוש לשבועות: "הוא על פי דברי הרמב"ן שפירש על פסוק (שיה"ש ב,ז) מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ, ופירש כשמגיע לאדם איזה התעוררת של יראה ואהבה להבורא ברוך הוא אזי תיכף ומיד יראה לעשות לה כלי, היינו שיעשה תיכף איזה מצוה, דהיינו שיתן צדקה או ישב תיכף ללמוד וכדומה, כי ידוע שהתעוררת הבאה אל האדם בפתע פתאום הוא אור הנשפע עליו מלמעלה ונקרא בחינת נשמה אזי צריך האדם להלבישה בגוף בכדי שיהיה לה חיזוק ובסיס שלא יהיה מוטה חס ושלום כידוע למביני מדע. וזה פירוש הפסוק מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ, כי חפץ הוא מלשון כלי, דהיינו ההתעוררת ההוא שבא אל האדם צריך תיכף ומיד כלי וזהו עד שתחפץ עד כאן לשונו אף שאין זה לשונו ממש.""מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ", שמי שיש לו התעוררת של אהבה או יראה צריך לעשות לה חפץ, כלי, מצווה שמחברת ומחזקת אותה אצלו.

 

עיקר כל המצוות להיות עבד ה'.

נוסיף בעניין זה מה ששלח לי חברי שלמה בן עזרא

"עניינים בפרשה, נראה מהחמור אל הפחות:

דיני נפשות רוצח, מכה איש ומת. מכה אביו ואמו. גונב איש ומכרו. ומקלל אביו ואמו.

אח"כ דיני חבלות, וכי יריבן.. והכה..

אח"כ ממון שמזיק, נזקי שור, אבות נזקין.

אח"כ דיני שומרים. קנס.הלואה ומשכון.

וכו'...

ולפני הכל -דיני עבד עברי ונרצע, אפשר כדי ללמדנו לפני כל הדינים את היסוד "כי לי בני ישראל עבדים" שהכל מתוך היותנו עבדי ה' לעשות רצונו! שנצליח ונזכה..."

הדבר הראשון, הבסיס לכל הדיינים הוא להיות עבד ה', החתונה, הקשר עם הבורא, ומשם הוא יכול להתפרט ליום יום.

 

מהו לימוד תורה, כיצד קונים אותנו ומחדשים.

על פי שיעור של ראש הישיבה הרב יעקב שפירא סוד ה' ליראיו, סוד ה' הוא מה שאינך יודע. והוא מתגלה ליראיו, בעזרת יראת שמים, האמונה בה', להיות עבד ה'. זה הלימוד האמיתי שמחזק את הקשר עם ה'.

כל לימוד התורה הוא חידוש, וכפי שנאמר "בתורתו יהגה יומם ולילה" בתורה שהיא שלו מהלימוד, ומסבירים המפרשים שהכוונה לחידושי תורה, ובהם יהגה יומם ולילה, ואיך יכול לחדש כל היומם ולילה? התשובה היא כי עצם הלימוד, מתוך רצון להיות קשור לה' ולחזק את הקשר, הוא חידוש.

 

שנזכה ללמוד את התורה, לחיות את התורה, ואת הקשר לה', לשיר ולזמר לשמך עליון, להיות עבד ה', יהודי, ולגדול ולחזק את הקשר הנפלא עם הבורא יתברך.

שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך.

לדבר התורה המלא באתר לחצו

רבי חיים עוזר גרודזנסנקי ז"ל והאלמנה

באחד הימים עת הסבו לשולחן רבי חיים עוזר גרודזנסנקי ז"ל ועוד מספר רבנים ממכובדי הקהילה לצורך דיון העוסק בעינייני הציבור השונים בעיר נשמע קול דפיקה חזק ולאחריו טריקת דלת. מול הגאון עמדה אישה שהחלה למרר בבכי על מר גורלה. האישה, מסתבר הייתה אלמנה ומצבה הכלכלי היה גרוע. האלמנה החלה לדפוק באגרופיה על השולחן ולאיים שאם תקבל מכתב מן הרב ובו המלצה לגבאי קופת הצדקה הגדולה שבעיר תחל היא לשבור את כל הרהיטים שבבית.

רבי חיים עוזר גרודזנסנקי ז"ל ניסה להרגיע את האישה בדברי תנחומים ובדברי פיוס ואף נתן לה מכיסו כמה מטבעות מהמעט שהיה לו, אך האישה המשיכה בשלה, קיללה וגידפה, המשיכה להלום בשולחן וקיללה אף את יושבי הבית והרבנים שנכחו שם.

הרבנים שלא יכלו להמשיך לשמוע את דברי הגידוף, גערו באישה על חוצפתה כלפי גאון הדור, אך רבי חיים עוזר רמז להם להניח לה באמרו: "ליבה מר עליה שכן אלמנה היא ואין לשפוט אותה על בסיס צערה הרב והנורא..."

 

"אם יקום והתהלך בחוץ" (כ"א- י"ט)

נראה לעניות דעתי לפרש את הפסוק על אדם אשר התרחק לגמרי מדרכי היהדות ומתהלך מחוץ למסגרת ועוד יותר מזה, נראה בעיניו כאילו יש לו משענת חזקה להישען עליה ומרגיש שהוא נקי מכל וכל. עם כל זה, רק שבתו יתן – דהיינו ישמור שבת ואז רפא ירפא מעוונותיו כשם שאמרו רבותינו, כל השומר שבת מוחלים לו כל עוונותיו, כדיכתיב, "שומר שבת מחללו" אל תקרי מחללו אלא, מחול לו. (פניני דניאל) מתוך ספר "ליקוטי אהרון" לרבי אהרון אזרד זצ"ל.

לדבר התורה המלא באתר לחצו

בס"ד

יתרו, לרצות יותר, ולהשיג יותר.

השבת נקרא את פרשת יתרו, שבתוכה מתן תורה, אך ישאל השואל מדוע מתן תורה לו אנחנו מצפים כל כך, "וכל יום יהיו בעיניך כחדשים" כל יום מנסים לחיות אותו. מדוע הוא לא יותר עיקרי?

ונראה לי שיש פה יסוד גדול לעבודת ה', שהכל תלוי בהכנה.

ויתרו הוא זה שמכין אותנו, ללמוד כיצד לקבל תורה, כיצד לגדול יותר ויותר.

 

לבקש את עצמי, ולתת לאחרים.

נתחיל משמו של יתרו, מה משמעות השם הזה, ומה הייתה משמעתו לפני כשנקרא יתר?

ננסה לענות בעזרת הפני דוד של החיד"א "...בתחלה נקרא יתר שם רמז דבגלגול קין עינו לא תשבע והיה רוצה ליקח כל היתר בין שלו בין של אחיו ונחלק על התאומה יתירה. אך אחר ששב לגמרי נקרא יתרו כלומר שאינו רוצה של אחרים כי אם יתרו יתרונו שלו דוקא:"

החיד"א מסביר שהוא נקרא יתר המשמעות הייתה שרצה לקחת את הכל גם מה שלא שייך אליו, ופה לפני מתן תורה הוא לומד את יתרונו שלו, ונקרא יתרו.

זה יסוד גדול בעבודת ה', לא לנסות להשיג את היתרון של אחרים, אלא לחפש את היתרון שלי, לבקש את עצמי, לרצות לגדול כי ה' נתן לי תפקיד ואני רוצה לעשות אותו כמו שרק אני יכול.

ונראה לי להוסיף שיתרו זה גם יתר שלו, של האחר, שהדרך לגלות את עצמך הוא כשאתה מחליט לראות את מעלות חבריך, את היתרונות שלהם, וגדל איתם.

 

אילו קרבנו לפני הר סיני.

כמו שאמרנו כדי לקבל תורה, צריך הכנה, העיקר של הפרשה הזו, נרחיב עוד מעט על הקרבה להר סיני וההכנה למתן תורה, בעזרת דברי רבי חיים פלא'גי שפטירתו הייתה השבוע ביום רביעי וכך הוא אומר בספרו חיים לראש: "...ועל פי דרכנו דרך הקודש אפשר להמתיק בזה מה שנאמר:"ויחן שם ישראל נגד ההר" שידוע שעיקר האחדות והשלום בא על ידי ענווה והשפלות, כמו שאמרו (בחולין ז ע"א) משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל...ולכן אמר שקנו האחדות "נגד ההר", שנבחר משום היותו השפל שבהרים(מגילה כ"ט ע"א)...

ועל כן אמר "אילו קרבנו לפני הר סיני" שבזה על ידי האחדות והענווה היה לנו טהרה כמקווה, "ולא נתן לנו את התורה דיינו" שלטהר עצמנו על ידי לימוד התורה כבר נעשה זו על ידי שקרבנו לפני הר סיני..."

זה העמידה לפני הר סיני, האחדות, הענווה הטהרה שלפני קבלת התורה, או במילים יותר פשוטות, הענווה של להכיר בערך שלי, והאחדות ללמוד מכל אחד, להכיר ביתרונות של האחר.

הם ההכנה, והם מה שנותנים לנו לקבל את התורה, את הטהרה ואת קרבת האלוקים.

 

ונסיים בקטע מפורסם מתפילת הנועם אלימלך.

"...אדרבה תן בלבינו שנראה כל אחד מעלת חברינו, ולא חסרונם.

ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך

ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חס וחלילה.

ותחזק אותנו באהבה אליך.

כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכול נחת רוח אליך."

 

והדברים חודרים ללב, וקשורים זה בזה, הבקשה לראות מעלת חברינו, ולהתחזק באהבה אליך.

 

שנזכה לקבל תורה כל יום, באהבת חברים, ויראה, להכיר את ערכנו, ולגדול יותר ויותר באמת.

לראות בכל יום שאנחנו מקבלים תורה, לנשום עמוק ולהכיר בעוצמה שלנו, בעוצמה של עם ישראל וללכת לקבל תורת חיים.

שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!!!

בס"ד

שירת הים ושירת העשבים.
השבת הזו נקראת גם שבת שירה, ונוהגים לשיר את שירת הים "להיכנס לים סוף לראות את כל הנסים, לשמוח בה' וממילא לצאת גם ממ"ט שערי טומאה" או כמובא במשנה ברורה סימן נ"א סעיף קטן י"ז בשם הזוהר הקדוש שמי שאומר שירת הים בשמחה מוחלין לו עוונתיו.
השמחה הזו של שירת הים היא יסוד גדול שנראה לי קיים גם בט"ו בשבט.
כי לפעמים בן אדם עצוב, קשה לו מסיבה זו או אחרת, אבל יש משהו מיוחד, יש אפשרות לשמוח בט"ו בשבט, אסור להתענות ולמה? הרי זה חג לעצים?
אלא שמישרת העשבים נעשה ניגון של רועה, וכמבואר ברש"ר הירש על בראשית, העצים והעשב מלמדים את מושג ה"מינו", הייחודיות של כל עשב, ושל כל אדם.
ואני חושב שבט"ו בשבט אנחנו עולים שלב, לומדים לשמוח במה שהאחר השיג, לומדים לצאת ממ"ט שערי טומאה, מהכאב הפרטי ולשמוח ביחד כעם ישראל.

לא לתת לעצבות ללוות אותנו.
נרחיב מעט את הדברים בעזרת הנועם אלימלך "...וזהו ויהי בשלח פרעה רוצה לומר מחמת שפרעה שלח את ישראל מחמת הצרות שנגעו בו, דכל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה.
 ומחמת זה הכניס את ישראל גם כן בעצבות.
ולכן ולא נחם אלקים כו' כי אם לא היה פרעה מלוה אותם היה השם יתברך מוליכם דרך ארץ פלשתים כי קדושתם היה משמרת אותם אבל מחמת פרעה שהפסיקם מקדושתם בעצבותו לא רצה השם יתברך להוליכם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא רוצה לומר זה קאי אפרעה מחמת שעתה מקרוב הלך פרעה מאצלם והיה עדיין רושם עצבותו בהם ולכן ויסב כו' וק"ל:"
הנועם אלימלך מסביר, שהצרות והעצבות של פרעה, הפריעו לעם ישראל, וה' בגללם לקח את עם ישראל דרך ים סוף, לאותה שירה ושמחה עליה אנחנו מדברים.

כמו בכל הספר, אנחנו באים לגלות את המהות שלנו, ואחד הדברים החשובים, שצריך לזכור "בשלח" כשיצאנו לשליחות, למשימה להתקדם, לקבל תורה, להתקדש.
לא לתת לעצב ללוות אותנו, לשמוח, לשמוח על כל צעד שעשינו, ועל כל צעד שה' עושה עבורנו, כי שמפורסם הסיפור שהבן שואל את אביו שבזמנים הקשיים הוא רואה רק זוג עקבות בחול, ואביו עונה לו בזמנים אלו הרמתי אותך על הכתפיים, אז גם שהדרך קשה, ומייגעת, ננסה לראות את הצעדים שה' מרים אותנו, עושה עבורנו לשמוח ולהתקדם.

שהרי למדנו בגמרא בפסחים דף קי"ז עמוד "מזמור לדוד מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' "
מתוך השירה, המזמור,  נחה עלינו רוח ה', רוח הקודש.

יש הרבה מה לומר, ויש יותר מה לשתוק.
יש עוד הרבה רעיונות לפרשת השבוע, חידושים ודרשות, אבל לפעמים חשוב יותר ללמוד לשתוק, להקשיב לה', לאותה שבת שירה, שמלמדת אותנו לשמוח, ופשוט לחיות את הקב"ה.
ונביא את דברי הרב הנזיר בשיעוריו על אורות הקודש סדר א' חלק א' פסקה א'
"בכל חכמה קיימת החכמה עצמה,וקיימת רוח החכמה.
לעתיד לבוא נאמר: "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה"(ישיעה י"א י"ב)
'רוח' זו היא הרוח הנבואית שבישראל,רוח הקודש, וזו ראשית חכמת ישראל.
כשניגשים ללמוד את "אורות הקודש" גם בספר זה ישנם הדברים עצמם,תוכנם ומהותם,וישנה הרוח של הדברים,ולפעמים חשובה יותר ההתעצמות ברוח של הדברים.
התורה נקראת "שירה" כמו שאומר הכתוב "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"(דברים ל"א י"ט) בפשטות  נראה כי הכוונה לשירת "האזינו".אך המדרש אומר כי הכוונה לכל התורה. כי העיקר בתורה היא השירה,הרוח שבה,ובלעדיה אי אפשר לתפוס את דברי התורה."
אומר לנו הרב הנזיר בכל חכמה יש את החכמה ויש את הרוח שלה,אותה רוח נקראת גם שירה ולפעמים ההתעצמות בה היא חשובה יותר מכל הבנה.
וכמו שאמרנו לפעמים צריך לעצור, להרגיש את הרוח, להכניס לים סוף לשמוח בה', ולצאת חזקים, לגלות את עצמינו.

שנזכה לשמוע את שירת הים השבת, ואת שירת העשבים בט"ו בשבט. לשמוח גם באחר, ולהתקדם, ולגלות עוד קומה של קדושה.
שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!!!

 

לדעת את הדברים העיקרים תמיד.
האדמו"ר מפיצסנה בספרו אש קודש בדרשה לפרשתנו שנת תש"ב שואל שרש"י על הנבואה של החדש הזה לכם אומר שזה היה מחוץ לכרך, כי הכרכים היו מלאים בגילולים, עבודה זרה.
אבל בנבואה על מכת בכורות רש"י כותב שהיו לפני פרעה, ואם כן הרי רש"י אמר שאין נבואה בכרך מפני הגילולים, אז לפני פרעה כיצד?
עונה האדמו"ר "ואפשר שרק תפילה ומצוות לא נאמר לו במצרים, אבל להעניש הרשעים ולגאול ישראל אין מניעה ותמיד המקום והעת..."

ומכאן צריך לזכור יסוד גדול בעבודות ה', צריך לדעת מה עיקר, יש התעלות רוחנית, שבתקופתם לפני מתן תורה, היו תפילה ומצוות.
אבל העיקר, לגאול את עם ישראל, להבין שאתה יהודי, להבין שאתה עובד ה', מקיים מצוות.
זה תמיד, בכל מקום ומכל מקום אליו נפלת אתה יהודי "ואציעה שאול הנך" כמו שאומר רבי נחמן, בכמה מקומות.

בא תגלה את המהות שלך.
ונראה שאולי זה תחילת הפרשה, הרבה מפרשים שואלים מדוע בתחילת הפרשה הקב"ה אומר למשה "בא אל פרעה" ולא לך כמו במכות אחרות.
וידוע שלבוא, זה אל המהות, והזוהר מסביר שבגלל זה פחד משה וה' אמר לו בא אני איתך.
כשאדם מגיע לגלות את המהות, אי אפשר להיות אדיש, זה עבודה קשה, אבל ה' אומר אני איתך, "ואני הכבדתי את לב פרעה" הקושי הוא גם ממנו, אתם יודעים למה? למען שתי אתתי בקרבו" ואמרו חז"ל אתתי אותיותי, ה' רוצה שדברי התורה יהיו אמיתיים, יהיו בקרבינו, הוא רוצה שנדע שהעיקר זה לא מספר של דפים, זה לא מספר חדושים, זה כמה הלב שלך בפנים, כמה התורה קרובה אליך.

מסופר על אדמו"ר אחד ששאל את הנכד שלו איפה סבא? הנכד הצביע על הלחי שלו ואמר הנה סבא, אמר לו האדמו"ר לא זה הלחי של סבא, חשב הנכד, הלך והתחבא מאחורי הספה וקרא סבא, והאדמו"ר ענה לו מה? אמר הנה סבא, את סבא מגלים כשקוראים לו, וכך גם את ה' מגלים כאשר קוראים לו.

האור של המהות שלנו.
ואפשר גם לראות את זה במכת חושך, היה חושך בכל מצרים, חושך מוחלט, ולישראל היה אור במשבותם, ולמה? כי הם ידעו שהם ישראל, ושה' הוא המלך.{וראה במפרשים שמי שלא ידע באמת היה לו חושך}

אז שנזכה לא לפחד מהקשיים, כי ה' איתי, והקשיים נועדו שאדע מי אני, וכשאנחנו מבינים מי אנחנו, אז ממילא גם כשיש מכת חושך אז לנו יש אור, כי יש לנו את ה' המלך, ואנחנו מבינים שתמיד תמיד אנחנו יהודים, ויכולים לקרוא לה'.

ונסיים במילותיו של הרב אוהד ברזילי שאמר בקצרה לתלמידיו "לבני ישראל היה אור במושבתם. בהירות המציאות משאירה אותנו גם במציאות עוטה ערפל באור נעים. האור הוא האמת! "אל ה' ויאר לנו"
שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!!!

"כשהנשמה מאירה, כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים."

ועוד שיר נחמד שקשור
בוצר מי אתה

בס"ד
יש הרבה מה לכתוב על הפרשה, לצערי בקושי הצלחתי להתחבר אז אני שולח משהו קצר, עמכם הסליחה.

כתוב בתחילת הפרשה "וידבר אלוקים אל משה, ויאמר אליו..."
הנועם אלימלך, לוקח את זה שצדיקין תחילתן יסוריין, וסופן שלווה.
וכך בעצם נעשה פה.
בתחלה וידבר, דברים קשיים יסורים, ואפשר להגיד גם שה' אומר כך כי אכן ישראל סובלים כרגע.
אחר ככה הדרך, בהתחלה קשה, אבל הקושי הזה נועד לגלות את המהות את הצידקות שבך.
כפי ששמשיך ה' "ויאמר אליו אני ה' " הוא פונה אליו, אל המהות שלו ומגלה את שם ה', שם הרחמים.

צריך ללמוד, להסתכל כך על הדברים, לדעת שנכון שקשה לפעמים, אבל בעזרת הקושי הזה בונים את מהותינו.

בעזרת ה' שנזכה להכיר את המהות שלנו, אני מקווה שאצליח לשלוח בהרחבה את הדברים בהמשך היום.
עמכם הסליחה.
שבת שלום ומוברך מאיתו יתברך.
 

בס"ד
באים אליך.
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה"
ואלה, הו' מסמנת לנו את הקשר מתוך פרשת ויחי וכל ספר בראשית, עכשיו שלומדים לחיות ומבינים שאין יאוש, מכאן מגיעים להבין מי אנחנו.
אז מי אנחנו?
אנחנו בני של קב"ה עם ישראל, וכך אומר הרבי מנדרזין זצ"ל על הפסוק הזה, "וזהו "הבאים מצרימה" שמאליהם באו, לכן "איש וביתו באו" איש, זה הקב"ה :"ד' איש מלחמה""
הרבי מנדרזין מלמד אותנו כי מתוך כך שעם ישראל חושקים בה', ובאים מצרימה, כי מבינים שכך צריך להיות, ה' בא איתם.

ממשיכים ללכת
תחילת הפרשה הזו מסמנת את הדרך לגלות מי זה עם ישראל.
כמו שאמרנו, הפרשה והספר נקראים שמות, ואנחנו מגלים גם את השמות של עצמינו, כדי לגלות את המהות שלנו שעיקרה מופיע בעיקר הספר מעמד הר סיני.

תפילה שבוקעות מהלב, תפילה יהודית.
אז ננסה להכיר את הניצוץ היהודי, מאותו יהודי שכולל את עם ישראל, משה רבינו כתוב "ותרא אותו בוכה ותאמר מילדי העברים זה" ונשאלת השאלה כיצד בת פרעה ידעה שהוא מילדי העברים.
בין התשובות יש את תשובותו של הרמ"מ מוורקא, "כוונת הכתוב שראתה אותו בוכה מבפנים, מבחוץ לא היה בוכה ולא שמעה בכיות, ותאמר: כח כזהלהיות בוכה ולא לשמוע את הבכיות, כח כזה רק אצל ישראל נמצא וזהו, ותאמר מילדי העברים זה"

התפילה מהלב היכולות, לבכות בלב, ולהרגיש את הצער של עם ישראל, זה כח מיוחד של עם ישראל.
של בניו של ה'.

כרגע אי לי זמן וגם לא יכולות להאריך בדברים, אני רק רוצה לומר לכם שזה הדרך להכיר את עצמינו, לאוהב את ה', לבוא לקראתו, והוא בא איתנו לבכות אליו לדבר" לזעוק תפילה בלב"
זה הייתה המיחודות של הרמ"מ מוורקא השתיקה שנשמעת, אני מאד קשור לדרך זו, לבכות בשקט, לגעת מעט בעצמינו.
תעצרו לרגע ותנסו, פשוט להרגיש בפנים, לבכות בלב.

שנזכה כולנו להכיר את אבא שבשמים, ולדעת שאנחנו בניו.
להתקדם תמיד להתפלל אליו מהלב.
שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!!

 

מוזמנים גם לעשות לייק ולשתף את הסרטון בפייסבוק

בס"ד
לחיות אחרי שמתים, לחיות באמת?
בפרשת ויחי נחתם ספר בראשית, ונפטרים יעקב אבינו ויוסף, ונראה לי שהדברים קשורים למהות הפרשה, היסוד אותה היא מלמדת.
כפי שידוע יעקב לא מת, ולכן נאמר ויחי, כי כמו שאמרו חז"ל "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
והשאלה שצריך לשאול היא כיצד נשארים בחיים אחרי שמתים? אחרי הצרות שעוברים עלינו כיצד אפשר לחיות באמת?

השמחה שמשנה את כל הכאב.
כדי לענות נתחיל טיפה ללמוד על הפרשה, בספר דעת תושיה של הרב יוסף צבי וינר " "טוב סוף דבר מראשיתו" "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי שני חייו..." וצריך ברור מדוע פירש מתוך כלל חייו רק את השבע עשרה שנה שבמצרים?
שאם בא לפרט היה לו לפרט הכול {חרן, כנען, בבית שם ועבר }, ואם בא לכלול מדוע פירט השנים במצרים?...שנותיו האחרונות של יעקב הטובות השכיחו את השנים הרעות שקדמו להן ועל כן אפשר היה לכתוב אחר כך כי כל המאה ארבעים ושבע שנים היו שני חייו כולם שווים לטובה"
הרב יוסף צבי וינר מלמד שהשנים האחרונות של יעקב, השנים הטובות האלה, הם אלו שהפכו את כל חיי יעקב להיות שווים לטובה.
היסוד הזה הוא היסוד לחיים, שאלנו איך חיים עם כל הכאב והצרות?
התשובה היא שהשמחה הזו, הופכת את הכל לטוב ועוד יותר מוסיף רבי נתן בליקוטי הלכות שיום פטירתו היה בעשרה בטבת "במדרש רבה ובפרט בזוהר הקדוש בפרשה זאת שאותן שבע עשרה שנה היו עקר ימי חייו שחי בשמחה ונחת...ולכאורה תמוה הדבר כשהיה יושב בארץ ישראל לא ישב בשלווה, ובארץ מצרים שהוא מקום טמא שאז התחיל גלות מצרים שמררו חייהם שם דייקה ישב בשלוה?אך כל זה עניין "ששון ושמחה ישיגו.." שעקר שלמות השמחה בו יתברך שזה עקר החיות, הוא כשמתגברין לחטף את היגון ואנחה להפכו לשמחה..."
מדברי רבי נתן לומדים שהשמחה האמיתית היא דווקא מתוך הכאב, וזה נראה לי היסוד של הפרשה.
אנחנו חותמים את חומש בראשית. חומש בראשית עוסק בעיקר במוסר ואמונה, והיסוד של הפרשה כולל יסוד של כל החומש, יש לכולנו קשיים שונים, סיפור של הלב לספר לאנשים כמו חומש בראשית שמראה לנו את כל הרבה סיפורים כאלה.
אבל מה שקובע בסוף היא אותה שמחה, אותם שנים טובות של יעקב שהופכים את כל חייו להיות טובים או אותם רגעים של קרבה לה', הם יוצרים את השמחה האמיתית, ואת כל העולם.


הדברים התחברו לי בצורה נפלאה בעזרת מדרש רבה הראשון על הפרשה "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לָמָּה פָּרָשָׁה זוֹ סְתוּמָה מִכָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה?
אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁנִּפְטַר אָבִינוּ יַעֲקֹב הִתְחִילָה שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם עַל יִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר, לָמָּה הִיא סְתוּמָה מִפְּנֵי שֶׁבִּקֵּשׁ יַעֲקֹב אָבִינוּ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ וְנִסְתַּם מִמֶּנּוּ.
 דָּבָר אַחֵר, לָמָּה הִיא סְתוּמָה מִפְּנֵי שֶׁסָּתַם מִמֶּנּוּ כָּל צָרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם."
באותו סדר זה מה שהיסוד של הפרשה הסתומה הזו לחיים שלנו.
בהתחלה יש קושי, יעקב נפטר, השעבוד וכל צרות אחרות.אבל כמו שאמרנו יש דרך להמשיך לחיות, וזה מה שהפרשה מגלה לנו את הקץ, כיצד לשמוח באמת.וכמובן שאחרי שמקשיבים, ולומדים את השמחה אמיתית היא באמת מתגלה "סתם ממנו כל צרות שבעולם", כבר אין שום דבר שיפריע.

שנזכה לדעת לשמוח למרות הקושי, לחיות באמת לא משנה מה קרה, אפשר להתקדם ולחייך.
האמונה בה', ובכוחות שהוא נתן לנו יהפכו הכול לטוב אמיתי.
שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!!

 

ניגשים לחיים.
"ויגש אליו יהודה..." השפת אמת בדרשתו הראשונה על הפרשה בשנת תרל"א אומר:"ויגש אליו יהודה. מלשון הודאה והוא כל איש ישראל. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה שנקראו יהודים על שם שמודין להשי"ת על כל דבר קטן וגדול שיודעין שהכל ממנו ית' כו'. ועי"ז יכולין ליגש".
אני רוצה מתוך הדברים האלה לנסות לראות כיצד הפרשה מלמדת אותנו לגשת לחיים, להיות יהודים.

מה נשתנה?
נתחיל משאלה של האלשיך הקדוש: "בכללות העניין מה זאת ליהודה כי מתחלה אמר הננו עבדים כו' ברצון נפשו, וכשהקל מעליהם ואמר אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד, אז כעס ויגש אליו וכו' "
מה שינה את גישתו של יהודה? האלשיך הקדוש מסביר שהעניין, הוא בהתחלה יהודה חשב שזה עונש על מכירת יוסף וקבל את הדין, אבל ברגע שראה שיוסף רוצה רק את בנימין שלא היה בחטא הבין שזה משהו אחר.
דבר זה יכול לתת לנו יסוד גדול לחיים.

לכל דבר יש סיבה, יש זמנים בהם צריך לקבל את הדין, לעצור לרגע, ויש זמנים בהם צריך לגשת להלחם, ולהתקדם.

איך ניגשים?
שאלת השאלות היא רק איך? איך ניגשים לחיים? איך שמים לב מה לעשות כרגע?
אז יש מילה מיותרת בפסוק "אליו" ונסביר, צריך לשבור את החומות ולגעת בלב.
הקושי מבלבל, והחיים מלאים בעליות מורדות, והמון כוחות שה' נותן לנו.
הדרך והגישה לחיים, היא לגשת אליו וכמו שאומר השפת אמת "שמודין לה' יתברך.. ועל ידי זה יכולין ליגש" צריך ללכת אל הלב, לעצור לרגע את הכאב, לנשום רגע, את האוויר הצח, כפי שעשו האחים בהתחלה, שקיבלו את הדין.
ומתוך כך אפשר להבין איך להמשיך, איך להסתכל ישר לתכלית.

בני ישראל
במהלך הלימוד שמתי לב למשהו מעניין, אצלנו בפרשה אחרי שיוסף מגלה לאחיו ושולח אותם הבייתה כתוב " וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת..." הם נקראו בני ישראל, אתם זוכרים מדוע יעקב נקרא ישראל? "כי שריתי עם אלקים ואדם" זה הדבר המיוחד לנו כבני ישראל, כיהודים, זה הגישה שלנו לחיים.
וכך כתב הרב אהוד ברזילי בסמס לתלמידיו "יש בחומש מפגשים עם הרע. ישמעאל, סדום. תמיד יש בירור והפרדה.
בשבטים יש קושי ושנאה ואין פירוד! כדי לגלות את סוד האחד!"
יש אצלנו הרבה דברים בחיים, קושי שנאה ומריבה, אבל אפשר להודות, להגיד את האמת לפתוח את הלב, ולגעת לגעת אחד בשני.
לשרוד עם כל הכאב והאנושיות ולהתקרב לאלוקים, זה המיוחד בעם ישראל.
היכולת לגשת, להתקדם, לאוהב מחדש.

שנזכה לדעת כיצד לגשת לחיים, לכל הקשיים והסיבוכים שיש לנו, ולצאת חזקים, באהבה ואחדות של בני ישראל.
שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!

אני עכשיו לומד ספר ישעיה. ואם הקב"ה רוצה להגיד לנו משהו דרך נביאיו למה בלשון כזאת מסובכת? שגם לראשונים לא מובנת?(יותר נכון חלוקים בפירושם) ואז יוצא, שלא יודעים כמו איזה פרשן האמת ויכול להיות שבכלל לא האמת עם אף אחד!! למה לא לכתוב(לדבר)בצורה שמשתמעת לכולם?

בס"ד
מתוך הסוף, לאן הולכים.
"...מקץ ..ויחלם פרעה והנה עמד על היאר"
הפרשה מקץ, משמעות המילה היא מהקץ, מתוך הקץ והסוף.
כולנו מתקדמים עולים שלב אחר שלב, ויש מטרה, ההתקדמות הנכונה היא מתוך המטרה, היא כאשר יש לי שאיפה ברורה.
כחלום פרעה ברמה מסיומות.
אני רוצה ללמוד טיפה על ההתקדמות.

הענווה, היכולת לנצח.
אז כיצד מגשימים את החלום, יוסף מלבד הצגת הבעיה מציע פתרון, "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם"
את פתרון זה מסבירים המפרשים שיוסף ראה באותו חלום, הוא ראה שפרעה עומד על שפת היאר, ליד מקור הפרנסה, ולכן הבין שצריך מישהו אחר.
אבל יותר מזה היאר היה שייך לכולם, וזה היסוד של אותו איש חכם, איש שיגע בכולם, איש שלא יתגאה על העם.
יסוד זה הוא הדרך לגדולה, כאשר מבינים, שיש מעלי, שיש מקורלכל הדברים, אז מבינים כיצד להשתמש בדברים שעוברים עלינו נכון.

לנצח בענווה.
אותו דבר אנחנו רואים אצל יוסף עם האחים, הקדושת לוי מסביר, שיוסף התנכר לאחיו, ולא הודיע לאביו, מכיוון שידע שהם יפגעו, הוא ידע שאם הוא יקרא אז הם ידעו שיוסף ניצח אותם הגשים את החלום ומולך עליהם, אז הוא הסתיר כדי לא לפגוע בהם.

לדעתי בפרשה אנחנו לומדים הרב על חלומת והגשמתן.
לכולנו יש דברים להשיג, ואפשר עם נאמין שה' מוליך אותנו, ואם נזכור לא לפגוע באחרים.

בחנוכה שרי "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן"
כי באמת זה ככה, דווקא כי אנחנו אור קטן, כי אנחנו מנסים לתת בפשטות מה שיש בלי לפגוע באחר, אז אפשר להתחבר אחד עם השני ולהיות אור איתן.

שנזכה, לדעת תמיד לתת להתקדם בלי לפגוע, ולהוסיף אור של אחדות, וככה להתקדם.
שבת שלום וחג שמח.

בס"ד
 למה לא לשב בשלווה?
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו... כנען"
וידוע דברי המפרשים שיעקב ביקש לשב בשלווה, וקפץ עליו רוגזו של יוסף.
ונשאלת השאלה הפשוטה שהרבה שואלים "מה רע בכך שיעקב ביקש לשב בשלווה?" מה הבעיה שיהיה לו קצת מנוחה?

מהי שלווה?
ננסה להבין מה ה' רוצה ללמד ונדייק מעט במילים של רש"י "צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה:"
הקב"ה אומר לא מספיק לצדיקים מה שמתוקן לעולם הבא? וצריך להבין שזה עיקר חיינו, שהעולם הזה מוביל לעולם הבא, והפסוק מדייק זאת ואמר לנו "בארץ מגורי אביו ארץ כנען" ה' מלמד אותנו, אתה יודע איפה יעקב רצה שלווה, בארץ מגורי אביו, אבל היא ארץ כנען "לשון כניעה".
כי את השלווה לא משיגים, ככה סתם, לשלווה האמיתית צריך לעבוד, רק בעולם הבא אפשר לנוח.

לגעת בשמים, מהקרקע.
התורה מלמדת אותנו שכדי לגעת בשמים, צריך להתחיל מהקרקע.
אם זה בחלומות יוסף שקודם אנחנו מאלמים אלומים, ורק אז 11 כוכבים.
אם זה מכירת יוסף, שבא לגאול את עם ישראל במצרים, מתוך בית האסורים.
ואם זה יהודה ותמר, שהקב"ה עסק באורו של משיח, כשלהם הבעיות של הם.
והדבר הזה הוא הישיבה בשלווה באמת.
כולנו היו לנו קשיים בחיים, ולפעמים אנחנו לא יודעים מה לעשות, אז מה עושים? עוזבים את הכל, יוצאים החוצה, ומתחיל לחשוב, לדבר עם ה', ללמוד משהו בתקווה שיענה לי לצרות.
ואז מרגישים את זה פשוט, את השלווה הזאת, את המתיקות של הנה התקדמתי.

אלה תולדות יעקב יוסף.
ונראה לי שזה מה שהתורה אומרת "אלה תולדות יעקב יוסף" הישיבה בשלווה האמיתית של יעקב, כיצד יוצאים מכל הסיבוכים?
זה יוסף, מוסיפים אור, מוסיף עוד כח, מתגברים על המכשולים.
קשה להסביר במילים את השמחה הזאת, ובאמת גם הצרות גורמות לנו להיות אילמים ברמה מסיומות כפי שאומר האדמו"ר מפיצסנה באש קודש, אבל יחד עם זה שאין מילים, וכבר באמת כלו כל הקיצים "קמה אלומתי וגם ניצבה" הצדיק קם ומתייצב.

בר מצווה~כניסה לעבודת ה'
אני יסיים במשהו שכתבתי לבר מצווה של חניך שלי: "חז"ל לימדו אותנו שכשמגיעים לגיל מצוות, נכנס בנו יצר הטוב, מעין "וישב יעקב" שבפרשה. יצר טוב שנכנס, מתיישב ונותן שלווה, אמונה וכוחות חדשים.
אתה עכשיו מקבל את אותה שלווה של קדושה, נשמה טהורה, והופך להיות בר מצווה.
אמנם, אכן לפעמים זה קצת קשה, ויש סיבוכים, כמו ש"קפץ רוגזו של יוסף" על יעקב.
אבל אני בטוח שאתה תדע להתמודד איתם."
כולנו ברמה כלשהי נכנסים לעבודות ה', וזה ככהזה שלווה מתוקה, וגם אם יש קשיים, נלמד ונתגבר עליהם.

נוסיף עוד אור ועוד אור כמו שבחנוכה הולך ומוסיף ואומר נאות הדשא "...ובמה שכתבתי בענין יוסף שהיה מוסיף והולך תמיד, יובן מוסיף והולך שאמרו בחנוכה, וצריך להבין שלא מצינו כן בשום מצווה...אך הענין כי חנוכה הוא חינוך המקדש, והוא חינוך האדם גם כן, ורמזו חכמים במה שאמרו "כל אדם שיש בו דעה כיאלו נבנה בית המקדש בימיו...וחינוך הוא להרגל, ובאמת ההרגל כשהוא היום כמו אתמול נקרא מצוות אנשים מלומדה, על כן מוסיף והולך, ובזה יש בכל יום כח חדש"

שנזכה להוסף וללכת, להכיר שכל יום הוא יום חדש, הזדמנות חדשה, לגדול מכל הדבים, להתחיל בקרקע אבל לעלות תמיד.
להוסיף אור ועוד אור.
שבת שלום ומברך מאיתו יתברך!!

ונוסיף שיר יפה שריאיתי לאחרונה

 

בס"ד

אני אוהב אותך.
"וישלח יעקב מלאכים... עם לבן גרתי... ואשלחה להגיד לאדני..."
יעקב שולח מלאכים לעשו ומספר לא את כל מה שעבר עליו כדרך שמספרים לאוהבים, "היום בבוקר קרה לי כך וכך" כדי שיתיישב בלבו של עשיו שהוא אוהבו.

השליחות שלנו גם, להרגיש אהבה, להראות אהבה.
נקודה זו היא נקודה חשובה בשליחות של כולנו בעולם, לראות את האהבה, ולהראות אותה.
ונביא מתוך דבריו של הרב אברהם צבי קלוגער בספרו יחוד ההתבודדות בפרק הראשון "ישראל אשר בך אתפאר" : "התבודדות נועדה להביא יחוד שלם בין משפיע למקבל, בהתחברות מוחלטת להשי"ת. ובראשית הדברים יש להבין שהדבר לא נעשה תיכף ברגע אחד, אלא בשלב אחר שלב...בכל גוונים של התקשרות ויחוד, כגון בשיחה בין קרובים וכיו"ב, אין מצויים תיכף ברגע התכלית והרגשת עוז הקשר...ראשית הדבר שהמשפיע כונס אליו את המקבל באופן שמגדל קומתו, היינו שהמקבל מרגיש בערכו ושמח בהיותו מקבל. בדרך משל, כעני המגיע אל בית הנותן, ואין הנותן מסתפק בעצם הנתינה אלא מאיר פניו ולבו ושמח לקראתו ומבטא זאת באמירה "טוב שהגעת"..."
היחוד השלם עם הבורא, זה מטרתנו בעולם, ויש דרך לכך, להגיע לאותה התחברות זה לא רגע אחד.
והשלב הראשון הוא הערך שיש לנו מהבורא, ההבנה שה' מקשיב,  אומר לנו טוב שבאת לדבר איתי, תספר לי מה עובר עליך, כדרך האוהבים.
אז כיצד מבקשים אהבה מה'? כיצד מרגישים את החיבוק של ה'?

תפילת האמת, אחדות גמורה.
ננסה להסתכל בתפילת יעקב לה', כדאי ללמוד כיצד להתפלל ולהרגיש את ה' "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת.." וצריך להבין מה זה מכל האמת? מהי אותה אמת?
יעקב אבינו הוא איש האמת, הוא האיש שבונה את עם ישראל, את היכולת להיות עם ה' קשר ישר-אל ה', וזה חלק מהתפילה שלו לדעתי, אומר יעקב אבינו "קטונתי מכל החסדים" אנחנו מרגישים קטנים מכל החסדים, מהטוב, אנחנו מרגישים קטנים מכדי לבקש על נפשנו, מכדאי לאוהב את ה'.
אבל "ומכל האמת" במושג אמת שזה דין זה אכן נכון, אך בקשר הזה יש אמת, יש יחוד שלם, וה' סובל איתנו, עבורנו.
וכמו שאומר האדמו"ר מפיסצנה "...והפסוק מרמז קטונתי וכו' שמא יגרום החטא, אבל "ואתה אמרת היטב איטיב עמך", חוץ מן הפשט מרמז שאני איטיב עמך כביכול, כיוון שעיקר המשוי עליך יתברך, אם כן אף אם גרם החטא חס וחלילה ואיני כדאי להושע אבל אתה כדאי, והושיעני מהרה תיכף ומיד."
ה' איתנו בצרה, ה' סובל כביכול עבורנו, שנוכל לשרוד, כי באמת בלי זה אי אפשר לשרוד לעבור "במקלי את הירדן" זה לא אפשרי לבד, ה' נותן לנו כוחות לעמוד בקשיים, ואנחנו מתפללים שגם אם, אנחנו קטנים יושיע עבורו "עשה למען שמך".

יעקב איש האמת
כמו שאמרנו יעקב הוא איש האמת, איש האחדות עם ה' בונה את עם ישראל, עם מיוחד של ה'.
וחייבים להבין, את האהבה של ה', כמה הוא כואב עבורנו, שאלנו איך? ונראה לי שקוראים את הפסוקים זה כל כך פשוט, אנחנו אומרים את הדברים לאט לאט, מבינים כמה קטנים אנחנו, ומודים לה', ומבקשים ממנו. אנחנו רואים כיצד ה' קורא לנו ומתפללים בשיא הכנות.
אין הרבה מה להגיד, רק לנשום עמוק, לעצום עיניים, לראות כיצד ה' מקיף אותנו בחום לחבק את עצמינו ולדעת שה' מחבק אותנו, ולהודות לו לאט בכוונה.
האמת הפנימית של יעקב, הקדושה הזו, היא מה שמאפשרת לנו לקיים את השליחות, שלמרות כל הצרות, והחולשה שלנו, נוכל לראות את אהבה של ה' וממילא לאוהב אותו.

שנזכה להרגיש את האהבה של ה' כלפינו, לדעת שהוא איתנו בכל הצרות והקשיים, ומתוך כך לפנות מעומק הלב, באהבה עצומה על כל החיים, החסדים שה' עושה איתנו לומר תודה, ולבקש על גלות השכינה, ביחוד אמיתי בדרך של יעקב איש האמת.
שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!!