פורום עבודת ה' (עמוד 30)

אבל בכל זאת מנסה
אני רוצה לעשות התרת נדרים ..
הבנתי שאני צריכה להיןת מול 3 גברים...ואם אין לי אפשרות...?,

מה עושים??

דיברתי עם חברה שלי )אנחנו בנות 16 בערך( והיא ממש לא מאמינה באלוקים..היא לא מאמינה בכלום והיא כרגע הולכת כמו דתיה כדי "לכבד" אבל בגיל 18 היא תחליט לעצמה דרך.. ההורים שלה יודעים מיזה וזה לא עוזר.מה שהם אומרים לא משכנע אותה.(ואגב ההורים שלה חוזרים בתשובה( היא מחללת שבת,לא אכפת לה ממצוות או הלכות בכלל. כשהיא מדברת איתנו (עם חברות) אני מרגישה שהיא מקשיבה ומנסה שנמצא לה תשובות. ואני ממש מרגישה שפשוט ה' שלח לי הזדמנות לעזור למישו אבל אין לי ככ איך לענות לה ממש מההתחלה,על עצם קיום בכלל של ה' כי לי הכל עניין של אמונה אבל אני לא יודעת איך להסביר לה וזהה..קיצר עזרהה! יש לכם דברים טובים או שאלות טובות או הוכחות שהדרך של התורה היא האמת ממש?

אני דתי לאומי, בן 24, לומד בישיבת הסדר, ויש לי בעיה...יש לי נטיה הפוכה..ואף אחד לא יודע, וכידוע זה גיל כבר שחצי בערך מהשיעור נשואים אם לא יותר...וקשה לי ממש.. וגם אין לי מושג מה לעשות, אין לי אומץ לדבר עם אף אחד...אז חשבתי אולי פה, שפה אף אחד לאידע מי אני..יש למישו רעיון?

לפרטים 0543712077

יש לי שאלה. אם אני לא מרגישה הודיה להשם על החיים כי אני בכלל לא רוצה לחיות, אז אני צריכה לומר את כל התפילה?
למה לומר "מודה אני... שהחזרת בי נשמתי" אם אני לא רוצה את זה בכלל?
אני מבינה למה לשבח את הקב"ה על כל מה שהוא עושה לנו בתור עם, אני כן מבינה למה לומר לדוגמה את כל ברכות השחר, ועוד חלקים בתפילה שלא מתייחסים בדיוק לזה שהוא נותן לי באופן אישי את החיים.
אני כן משבחת את הקב"ה על החיים, ואני כן רוצה לבקש ממו דברים. אבל מה אם אני לא באמת מתכוונת לחלק של ההודיה? שבח כן, בקשה כן, אבל הודיה בכלל לא.
ואם כך, יש טעם בכלל לתפילה שלי? הרי "תפילה בלא כוונה כגוף בלי נשמה"! אז למה לי להתפלל אם התפילה לא באמת מה שאני רוצה לומר? אם אני לא רוצה לחיות, או לא רוצה לחיות כפי שאני חיה כעת (ואין, אין לי דרך לשנות לעצמי את החיים), אז אני לא רוצה להודות להשם על החיים!
בקיצור, השאלה שלי היא - אני עדיין צריכה להתפלל? מה אתם חושבים?

חברים שאלה חשובה מה דעתכם?

האם כאשר יהיה חיי נצח ולא ימותו יותר (כי הצליחו למצוא תרופה למוות או משהו כזה)

האם יש עוד משמעות לדת? האם כשאנו לא הולכים לעמוד במשפט על מה שעשינו יש עדיין משמעות לכל ההלכות שאנו מקיימים? שאלה שממש מטרידה אותי אשמח אם למישהו יש דעה בעניין:

חוץ מבת עין..

לקבל כל יום בסמס / בוואצפ עם אודיו הלכת לשון הרע, 

בצורה מובנת וקלילה שישלח לי את המספר שלו בפרטי...

מומלץ!!

שבוע טוב ומבורך

בס"ד

לקרוא, להתחזק ולהיות שייך.

"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי..."

הפסוק מתחיל ב"דבר" דיבור קשה, שמטרתו היא לקרוא לכל עם ישראל וכפי שאומר רש"י "מלמד

שנאמרה פרשה זו בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה".

הקריאה הזו, הזכירה לי אמירה אחרת "שמע ישראל!!!" תקשיבו, תפנימו עם ישראל, כל אחד מאיתנו.

זה ההתחלה לקדושים הקריאה הגדולה לשמוע להפנים, להיות שייך.

 

אני ואתם הקדושה הפנימית.

כשאנו מתעסקים בקדושה, אז אנחנו מפחדים ואז מגיעה התורה ואומרת "ואמרת אליהם" אמירה רכה, דברים שנכנסים ללב, ומגלים את הלב.

הקב"ה מגלה לנו ש"קדושים תהיו" שאכן אנו קדושים, הקדושה בנו, "כי קדוש אני ה' " כי ה' הוא אבא שלנו, הוא נטע בתוכנו את הקדושה והעוצמה.

צריך רק לגלות אותה ולהבין ש"ה' אלוקינו" ה' הוא האלוקים שלנו הוא מקדש אותנו וממילא אפשר לומר "ה' אחד" להתאחד איתו ולהתקדש יותר.

 

לשים לב לדברים.

אני קצת יקח אותכם אל מחוץ לדרשה כדי להבין קצת את הדברים, נתתי התמקדות קטנה על שני מילים, והנה אנחנו כבר בחצי דף ולפי המסמך במחשב 160 מילים בערך. תחשבו לרגע מה זה כל מילה של תורה, יש בתוך התורה כל כך הרבה, וצריך להביט על המילים האלה, לשים לב לדברים שאנחנו עושים, כמה מתוקה ושווה כל מילה של תורה שאנחנו לומדים עכשיו.

"והערב נא את דברי תלמוד תורתך בפינו" שיהיו ערבים, ולמה? כדי שנכניס אותם לתוכינו, כדי שנרגיש אותם ונלמד.

 

כמו שאמרנו, התורה פותחת לנו את הלב ואומרת לנו "קדושים תהיו" תגלו את הקדושה שבכם תשימו לב למעלתם, "כי קדוש אני" כי ה' נתן לנו את הקדושה ממנו.

אז תקחו רגע להסתכל על הדרשה שוב, להבין כל מילה של תורה שאתם לומדים, להעריך את עצמכם, ולהיות קדושים.

 

יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

אין לי הרבה מה להגיד, אני לא יודע הרבה, אבל אני יודע את הסיפורים ששמעתי, אני יודע שהיהודים בשואה גילו את זה את "הקדושים תהיו" מעל לכל דמיון, והקדושה הזו קיימת.

צריך הרבה עוצמה, ויש לנו את העוצמה הזו בתור יהודים, העוצמה לקום שוב, להתחזק, להוסיף עוד אור, להמשיך את האור של כל היהודים.

אני זוכר שבמסע לפולין עשינו התבודדות ליד בורות הירי לילדים בעיקר, וחשבתי שזה הכל, הם נרצחו בגלל היותם יהודים, לכן אני רוצה להיות יהודי, שכולם ידעו שאני יהודי, לכן אני רוצה להיות חזק, להיות קדוש.

וזה אפשרי.

קדושים תהיו.

 

שנזכה לגלות את הקדושה שבתוכנו, להיות אמיצים ולהבין את הקשר לבורא עולם.

להוסיף אור, להוסיף את הרוח היהודית.

ופשוט להיות קדושים, כי אנחנו בנים של ה'.

 

שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!!!

בס"ד

 

שלום לכולם וחג פסח כשר ושמח!

שמי יעקב עשור ואני אשמח אם תקדיש 2 דקות ותקרא ואולי גם בעזרת ה' תיהיה שותף במשהו ענק.

בשנתיים האחרונות אני מנהל עמותה ברחובות.

אני אקצר בפרטים, אבל לפני 7 שנים קיבלנו הקצאת קרקע לבניית בית כנסת, התחילו תהליך בנייה והתהליך נעצר בעקבות בעיות תקציב וכמעט לקחו לנו את הקרקע.

החלטתי לקחת את ניהול הבנייה עליי ולקדם את הנושא ולבנות מבנה איכותי מאוד בבניה קלה.

בעוד כ- חודש וחצי חודשיים נקבל את היתר הבנייה!!! ברוך ה' הצלחנו להוריד עלויות בצורה משמעותית גייסנו סכום ראשוני יפה מאוד בתוך 3 חודשים.

-נשאר סכום לא גדול כדי לסיים את הבנייה-!!!!

אני מבקש בכל לשון של בקשה, כל מי שמוכן לעזור מבחינה כספית, כול סכום, מהמעשר אפילו, אפילו 1 שקל בחודש!. זה יעזור לנו. ניתן להעביר כספים לחשבון בית הכנסת היובל הספרדי. בנק מזרחי חשבון: 094719 סניף 434.

לחלופין ניתן להתקשר למספר הפרטי שלי 050-4252543.

 

בנוסף, החלטנו בוועד שמי שיתרום כ- 200.000 ש"ח יקבל את השם של הבית כנסת!!!! הזדמנות!!!

אז מי שמכיר אדם או משפחה שרוצים להנציח אדם אהוב אני אשמח אם תקשרו אותי איתו. (זה כמעט אותו סכום של כתיבת ספר תורה!)

כמובן שאני לא צריך להסביר לכם מה הזכות של בן אדם ששותף לבניית בית כנסת.

 

תודה רבה וחג פסח שמח וכשר לכולם!

 

יעקב עשור.

050-4252543

 

נ.ב אם תוכלו לשלוח את זה בקבוצות שאתם מכירים אני אשמח. אי אפשר לדעת מאיפה תבוא הישועה. תודה.

בס"ד

 

פסח כשר ושמח!!!!

זה הדבר הראשון פשוט רציתי לאחל לכם פסח כשר ושמח כי מעבר לכל הדרשות זה חג של האמונה, כמו ילד קטן לא מעניין הדרשות, מעניין אותו הממתק, המתיקות והשמחה של החג האמונה, פשוט הוא רוצה לשמוע את הסיפור כי זה הכי הכי כיף

אז פסח כשר ושמח!!

 

להתחיל להיגאל.

אנחנו עכשיו בפסח, היום נעשה את ליל הסדר, וחג הפסח הוא הגאולה הראשונה.

כשחושבים על ליל הסדר יש כמה רעיונות למה הוא נקרא סדר, לשון סידור,ואני חשבתי שאולי זה קשור לחג פסח, שהוא הגאולה הראשונה, והוא בעצם תחילת הסדר של החיים שלנו.

עם ישראל נולד ביציאת מצרים, ובכל דור צריך אדם לראות את עצמו שיצא ממצרים, ונולד מחדש, לחירות אמתית.

 

מה אנחנו רוצים.

אז כיצד באמת נגאלים, מה הסדר מלמד אותנו?

את ליל הסדר אנחנו מתחילים בקדש, קדש הוא לשון צווי והוא הבקשה של ה' מכל אחד לשמוע את הקול שלנו, שנקדש ונרצה לצאת.

חג הפסח נקרא על הקורבן פסח, על אותו דם שהוקרב לה', למרות הסכנות שזו העבודה זרה של המצרים, לקחנו ואמרנו יש ה', ורק הוא קיים.

לרצות את ה' זה הבסיס לחירות שלנו.

 

הילד וההגדה.

כפי שאמרנו בגאולת מצרים עם ישראל נולד, והלידה הזו נעשת דרך ההגדה.

ההגדה היא לפני שאכלנו, שהגענו לשמוח במלוא הגאולה, והיא נעשית בשאלה ותשובה.

הילד שואל, הוא מביע את רצונו, וכך גם אנחנו מבעים את הרצון, להבין, להתקרב לה'.

זה הבסיס להכל לרצות את ה', לשאול, ואז יש תשובה, אנחנו נולדים, מעברים את ההגדה, את יציאת מצרים בכל העוצמה וכל הדברים שבה, וכמו ילד שמקבל מה שהוא ביקש, וזהו הוא שמח לא צריך עוד כלום, לא צריך.

ככה ההגדה מתחילה לפני שאכלנו כמעט, ואנחנו פשוט מבקשים רק דבר אחד, לצאת ממצרים, להיות הילדים של אבא, לדבר איתו, להגיד כמה הוא חזק, 10 מכות עוד 50 , 40 מכות ועוד 200, 50 מכות ועוד 250.

 

פסח, מצה, ומרור.

"כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה, ומרור."

פסח – לשחרר הכל לדלג ולפסוח מעל הדברים, ברצון להתקרב באמת, ולהיות בני חורין.

מצה – עזבנו הכל נותרה המצה, לחם עוני שאכלו אבותינו, הפשטות של יציאת מצרים, לבוא נקיים לקבל את בסיס האמונה, את החירות.

מרור – לזכור שהמצרים מיררו את חיינו בעבודה קשה, לזכור את הקושי, ומתוך כך להבין מחדש את החירות שלנו, להבין מה זה האמונה, מה זה יציאה ממצרים.

זה לא דבר שקרה וזהו, אם לא יצאנו, אז אנחנו ובני בנינו עבדים לפרעה במצרים, זוכר את המרירות ולומדים ממנה לצאת לחירות באמת כי זה הדבר היחיד מול הכאב לצאת לחירות להיות עם ה'.

 

אחרי כל ההגדה, וכל הדברים מהללים יוצאים גם עכשיו ויש לנו את השמחה הפשוטה במה שיש לא צריך יותר, לא צריך יום לראות עוד יש לנו בפנים את יציאת מצרים, אנחנו עכשיו עם ה' יתברך, ולכן אפשר לשיר כי לא מעניין אותנו לראות מה מעבר לפינה, לחפש מטרה אחרת, אנחנו פשוט עם ה' ושמחים בלילה הזה.

 

שנזכה לצאת ממצרים ולהיגאל גם בגאולה האחרונה, פשוט להיגאל, לשיר בהלל, להיות עם ה' בלילה, בלי להסתכל לשום דבר אחר, אין כלום חוץ מהגאולה הזו שלנו עם ה' ביחד.

 

 

פסח ומצורע.

אנחנו בשבת הגדול, שבת לפני פסח, ואנחנו קוראים את פרשת מצורע.

חשבתי להסתכל על הקשר בין המצורע לחג הפסח, ועלה לי כך:

 פסח:

1. הוא לשון פה סח, פה שמדבר.
2.  ומצרים זה מצר-ים.

 מצורע:

1. בא על לשון הרע.
2.  ונכתב מצר -ע'.

אני חושב שיש קשר גדול בין הדברים וננסה ללמוד ממנו.

 

אור היום ושיחת הלילה.

בתחילת פרשת מצורע אנחנו לומדים  "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ.." רש"י מדייק שביום ולא בלילה. לעומת זאת יציאת מצרים היא בלילה והסיפור בה הוא בלילות.

מה ההבדל בין יציאת מצרים למצורע? מדוע זה דווקא ביום וזה בלילה? ומה הם מלמדים אותנו?

 

המצורע – אור היום, להסתכל היטב.

המצרע כפי שאמרנו הוא מצר ע', כואב לו על העין.

והיכולת לראות היא עבודת האור, לראות את הטוב שבשני, זה דבר שדווקא ביום נעשה, ביום רואים את הכל וצריך לראות אותו בעין טובה.

אם נסתכל טוב טוב על הדברים נוכל למצוא את הטוב את יום טהרתו, לדוגמה בצערת הבית חז"ל אומרים שהכנענים החביאו אוצורת בקירות הבתים, וכאשר יהודי היה שובר את הקיר הנגוע היה מגלה אוצר.

היום מאפשר לנו לסכם, לראות מה השגנו, לראות שיש טוב גם בקיר השבור.

ואתם יודעים מה? בזכות ראיית הטוב הזו יצאנו ממצרים, עם ישראל תמיד בכל השבעוד ידע, וקרא כל שבת מגילת שאנחנו נצא ממצרים, ואיזה כיף זה לראות זו בפועל "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כיאלו יצא ממצרים" אל תפספסו, תסתכלו טוב טוב על מה שהשגת, על היציאות מצרים שלכם, ועל יציאת מצרים של כולנו.

 

הלילה, אין כלום חוץ ממני וה'.

כאשר הלילה הוא יציאת מצרים, הדאגה לשכינה שנמשלה לים(לפי הנועם אלימלך מצר על הים.)

ביציאת מצרים אנחנו בלילה, אחרי מכת חושך, בחצות לילה אין כלום לא מלאך לא שרף, רק ה יתברך בכבודו ובעצמו מגיע ומציל אותנו.

זה הסיפור ביציאת מצרים, לספר פשוט באמונה הפשוטה, לדבר עם ה' שיחת נפש, כי אין פה כלום חוץ ממנו ואנחנו.

פשוט לעצום עיניים לשכוח מכל הצרות שמסביב, ובאמונה לספר איך יוצאים ממצרים, איך רק אנחנו וה', כמו שעם ישראל במהלך השעבוד תמיד כל שבת קרא במגילות שלו שה' הבטיח שניגאל, והילדים שאלו וישאלו, שקשה, והורים יענו, באמונה תמימה וחזקה שזה זה ויש לנו אבא גדול שאוהב אותנו, ומחכה שנפנה אליו.

 

שנזכה לזכור לפתוח את הפה בשירה, ולפתוח את העיניים לראות את החירות.

הסיבות לשמחה בכל דור ודור, בכל דבר ודבר קיימות, רק צריך להבחין בהם, לחפש אותם, ולשיר לה' להודות, שיצאנו ממצרים.

 

שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!! ופסח כשר ושמח!!

בס"ד

שלושה שותפים באדם

"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר...וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל"

ידוע מה שחז"ל אמרו ששלושה שותפים באדם, איש אשה וה' יתברך.

ונראה לי שאפשר לראות מעט על שלושה חלקים אלו בפסוקים האלה של תחילת הפרשה, המדברים יצירת האדם.

 

אשה, התרגשות, וצמיחה.

החלק הראשון בפסוק הוא : "אשה כי תזריע", האשה נוטה לרגש, וגם המילה אשה רומז     ל 'אש -ה' ' ודבר זה הוא בעצם תחילת העבודה.

האדם מתחיל את דרכו בעולם, והבסיס לדרכו היא הקרבה לה', ההבנה שאין בעולם הזה שום דבר שהוא סתם, אלא הכל מושגח, ונועד להוסיף בנו עוד אור ועוד אור, להצמיח בנו, וכמו שהאשה, מתרגשת מהדבר ומצמיחה ממנו כוחות חדשים, "אשה כי תזריע" עלינו לקחת את החיים, ולהצמיח אותם כמו הזרע, להתרגש ולגדול.

 

להיות ילד של ה'.

מכאן אנחנו מגיעים למה להצמיח, האדם יכול לקחת רגש שלילי ולצמוח עקום, ופה נכנס החלק השני בפסוק "וילדה" ילד וה'. רק אנחנו ואבא שבשמים, לשבת על ברכיו לדבר איתו.

המהות של הילד הוא להסתפק בדבר הכי פשוט, כי מהאשה למדנו אמנם לקלוט רגש ושמחה, לבעור לה' יתברך.

אבל לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלמצוא התרגשות חדשה, עוד חידוש, עוד סיום מסכת, ולפעמים צריך להיות ילד, הילד כאשר הוא נמצא עם ה', אם מה שהוא צריך, אז זהו, כבר אין צורך במטרה הבאה.

צריך ללמוד להכניס את ה' לחיים, ובעצם פשוט לשמוח על כל רגע ועל כל שנייה, בפשטות.

 

לזכור הכל.

החלק הבא בפסוק הוא "זכר", לזכור את כל הדרך, אנחנו צריכים פשוט להיזכר, כל הדברים שאנחנו מדברים עליהם, הם פשוטים וידועים, הבעיה שאנחנו לא זוכרים אותם תמיד.

האדם צריך בסוף הדרך להיזכר, להיזכר במה שקנה בברית שיש לו עם ה' יתברך וכמו דוד המלך, שעמד בבית המרחץ ואמר "ערום אני מהמצוות" הסתכל בברית מילה שמח...(מנחות מ"ג ב) חלק הזכר, המילה, זה להיזכר, בברית שיש לנו עם ה', בקשר המיוחד, בכך שאנחנו באמת, כן מלאים בקדושה, במצוות בקשר תמידי.

וגם בימי הטומאה אנחנו צריכים להיזכר בקדושה שבנו.

 

בין הזמנים.

עכשיו בישיבות יוצאים לבין הזמנים, עסקנו בלימוד התורה, ההתקרבות, 'אשה כי תזריע', וכך זרענו עמל של תורה, שמצמיח אותנו, והגיע הזמן פשוט לשמוח כילדי ה', כתלמידי חכמים, וחשוב לזכור, לקצור את העמל, לעשות את הברית מילה, ותמיד גם בבין הזמנים לדעת אנחנו בנים של ה'.

לקחת את הזמן, לנשום עמוק, להזיכר מי אנחנו, לשמוח במה שהשגנו ומתוך כך להתקדם.

 

פרשת החודש

השבת נקרא את פרשת החודש, אחד הדברים המיוחדים בקידוש החודש, הוא שהבית דין קובע, ה' העניק לנו קדושה, וכמו שדיברנו עד עכשיו מהפרשה, ואנחנו צריכים, לקחת את הזמן הזה, לזכור את הכל, ולחדש את הקשר, לחדש מחדש בעצמנו, שאנחנו בנים של ה', את הקרבה הזו, ומתוך כך לבא לפסח ולבנות את האמונה הפשוטה והחזקה שלנו.

שנזכה לדעת מי אנחנו, לדעת את הכוחות שלנו, את הקשר הנפלא עם ה' יתברך.

לשמוח בקשר הנפלא בפשטות, לזכור תמיד שגם כשקשה אנחנו בנים של ה', ולחדש את הקשר, בעוד טהרה ואהבה.

שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!!

לא יודע אם זה המקום הנכון אבל שואל בכל זאת.
אני מחפש רב להתייעץ איתו בהתכתבות, דרך הפורום או במקומות אחרים. אם מישהו יכול לעזור זה ממש חסד של אמת. תודה ויום טוב.

בס"ד

אמונה, באחר אמונה בעצמי.

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן...וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:"

נתחיל בדברים של הרב יוסף אליהו בספרו סוד הנישואין בעמוד ק"ה "כאשר נערכה מסיבת התנאים של אחד הבחורים בישיבה דיבר הג"ר חיים שמואלביץ בעניין חנוכת המשכן: "ויהי ביום השמיני...ולזקני ישראל" המתבונן בהמשך הפרשה רואה שמשה דיבר רק אל אהרון ובניו, וציווה אותם על מה שיעשו בחנוכת המשכן. מדוע איפוא קרא גם לזקנים?

ביאר ר' חיים, עד כמה חשובה בכל מעמד עצם נכחותם של הזקנים, של מעבירי המסורת מן הדור הקודם. והזכיר המדרש (שמות רבה ה', יב):

"רבי עקיבא אומר: למה נמשלו ישראל כעוף? מה עוף אינו פורח אלא בכנפיים, אף ישראל אינן יכולים לעמוד אלא בזקנים."..."

הזקנים, תלמידי החכמים, הם הכנפיים שלנו, הם הכח שלנו לעמוד ולהתקדם.

מה זה אומר? זה אומר לנו את הדבר הכי פשוט, כאשר רוצים להתקדם צריך לתת אמון, צריך את הכנפיים, לדעת שיש מי שמשגיח ומגן עלינו, ושאפשר להתקדם.

 

פסח – מקפץ על ההרים מדלג על הגבעות.

מתוך הגאולה של פורים אנחנו עוברים לעסוק בפסח, ביכולת לדלג, לפרוש כנפיים ולעלות למעלה.

"קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים..." הדרך לדלג לקפץ, היא ב"קול דודי" היא בקול האהבה האמונה בה', היכולת לעזוב הכל באמצע כל הצרות של מצרים לשמוע את משה אומר ה' 'יוצא אתכם' ופשוט לקבל באמונה שלמה, לתת את הדם דם, הפסח, דם המילה, ואז אפשר, וה' פוסח על בתי היהודים, משתיק את המלאכים שאומרים "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה"{על הערב רב שהסכימו להאמין במשה אבל עדיין לא לגמרי הבינו מי הקב"ה}.

 

לחנוך את המשכן, לחנוך את עצמינו.

בפרשת שמיני מדברים על חנוכת המשכן, המשכן מוביל אותנו ליום השמיני, מעל הטבע שכולל 6 פינות ופנימיות{קדימה, אחורה, ימינה, שמאלה, למעלה, למטה, בפנים.} ומגלה שיש דבר אחר לא טבעי, לא קשור לכל ההרים הגבעות, דבר שמאפשר לקפוץ מעל המציאות, וזה ה' יתברך, מלך מלכי המלכים, גדול מהכל.

אבל גם לנו יש קצה אחוז, להתקרב לעוף ולהגיע למעבר, למעבר וזה התלמידי חכמים, להאמין באדם אחר, וממילא להאמין גם בעצמנו ובה'.

 

פרשת פרה אדומה.

פרשת פרה נקראת לפני פסח כדי להטהר, להזכיר לעצמינו להטהר לקראת פסח, להקרבת הקורבנות.

בימינו אין אומנם קורבן, אבל הפרה גם באה לכפר על העגל, על חוסר האמונה הזו ביכולת שלנו, לעמוד לפני ה'.

אני חושב שזה מסכם את הכל, פשוט צריך להטהר לחזור לעצמינו, להאמין שוב לדלג ולפסוח מעל כל הקשיים, כי עכשיו באים לגאולה, לאהבה אין סופית, לטהרה מתוקה.

 

שנזכה פשוט לחיות את האמונה, לתת אמון באחרים, לעזור אחד לשני, בלי קשר להבדלים, ובלי קשר למרחק לפסוח ולקפץ, עד ה', בקולות של שירה אהבה ואמונה.

שנזכה לטהרה עמוקה, היות אנחנו באמת, בני ובנות מלכים.

 

שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!!

בס"ד

זריזות, שמחה, וחיות.

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר"

נתחיל בדברי הנועם אלימלך הקדוש, "...צו את בני ישראל פרש"י אין צו אלא זירוז ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כים ונ"ל ע"פ הרמז דהנה האדם העובד את השם יתברך ברוך הוא צריך לעבוד בזריזות ובמדות טובות אבל העובד את השם יתברך בעצלות ובדוחק שלא ברצון אזי הרי הוא חסר הגוף שאין לו גוף שהוא כמו כים ונרתק להנשמה וזה שרמז רש"י ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כים דהיינו שעובד בעצלות כנ"ל:"

פרשת צו לזרז, ואומר הנועם אלימלך, שהכוונה לעבודה, בזריזות ומידות טובות, ובעיקר נצרך כאשר האדם, עובד בלא גוף, עובד בעצלות.

אנחנו מגיעים לפרשת צו השנה ממש מתוך פורים, מתוך חיות, מתוך שמחה וזריזות, והדברים מתוקים ונוגעים בלב.

אז נרחיב מעט על הזריזות דרך הצווים הראשונים.

 

עולה ויורד, אבל תמיד למעלה, תמיד קרוב.

"זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה... וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ"

שני הצווים הבאים הם קורבן העולה, ואחריו הרמת הדשן, השל"ה הקדוש בתוכחות מוסר אומר דברים נפלאים על מצוות אלו "היא העולה על מוקדה (ויקרא ו, ב), אמרו רז"ל (ויק"ר ז, ו), כל המתגאה נידון באש, זהו הרמז העולה בגאותו נידון על מוקדה:

להרים הדשן מעל המזבח. זה לשון הר"מ הבבלי בעשיין סימן נ"ט, טעם מצוה זו, להודיעך שאחרי שקבל החוטא ענשו והבשר אדם כלה ונעשה דשן, צריך להסיר ולהשכיח שלא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. ורמז שהנשמה אחרי שקבלה ענשה בנהר דינור, ראוי לכבדה כי בת מלך היא, והבעל תשובה ראוי לכבוד, כך והרים את הדשן אשר תאכל האש ושמו אצל המזבח"

לדעתי לא סתם הדברים קרובים אחד לשני, כי זה הדרך, לעלות ולרדת, ותמיד להיות קרוב.

מצד אחד בעלייה, לפעמים יש גאווה, וצריך להבעיר אש להקריב את הכל לה' "עלה כליל" עולה לגמרי, אבל תמיד נותר משהו קטן אפר ועפר, שעולולים לחשוב, מרוב ענווה לפחד, לא לזוז, ואומר לנו להרים את הדשן.

 

במילים אחרות עבודת הזריזות, היא לדעת בדיוק מי אנחנו במהלך כל הדרך, מההתבטלות והעלייה הגדולה, השמחה שאנחנו באים איתה לשבת לתוך חיי היום יום.

צריך לזכור שוב את האחדות של פורים, את הסעודה שהיא מצווה, ששולחים משלוח מנות גם ליהודי שנראה לנו כ"דשן" גם אותו מרימים למזבח.

 

להבין שיש עמוק יותר.

הרב אהוד ברזילי שלח לתלמידיו לפורים הודעה כזו "פורים בא להפוך! להעמיק! בכלל, מחשבה רגילה, דתית, היא לפי מה שנתפס כישרות. בפורים מבינים שהבנה רגילה מצמצמת! ויש הבנה עמוקה יותר! שמחה!"

להבנה זו אני חושב שצריך צו, להזדרז, להבין שיש מעבר, מעבר לגבוהים ולשפלים, יש אבא אחד, כולם מגיעים למזבח, להגיע אחד לשני, להתקרב לבורא עולם, הדשן עולה, מי שנפל צריך לקום, להתקרב, והגאוותן נשרף מתבטל ויורד עד שהוא מבין מי זה ה'.

 

להפסיק שנייה, למצוא עוצמה, להגיע לאמת שמעבר לעולם השקר, להגיע לקב"ה.

פשוט שנזכה, ללב יהודי לעוצמה אדירה.

צו, זריזות, לעבוד עם גוף ונשמה, כיס שמכיל עוצמה ויודע לתת, לא לפחד מכלום לחיות לשמוח, לגלות את ה' מכל מקום ומצב, אבא זכני ללב יהודי!

 

בס"ד

לא קר, חם לנו בלב, יש לנו את אבא פה איתנו.
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו...לֵאמֹר"
הקב"ה קורא למשה, אבל לא רק לו, אלא גם לנו הוא קורא.
ואתם יודעים ה'ויקרא' כתוב בא' זעירא, כי לפעמים נדמה לנו שהכל זה ויקר, לשון מקרה, אנחנו לא רואים את הא' ש"אלופו של עולם דר בנינו".{א' דר} ולכן הדברים שעוברים עלינו נראים קשיים, "וידבר", דברים קשיים.
עמלק הסתלק מן המח והלב, צריך לזכור שעמלק בא לקרר ולומר הכל מקרה, ואז באמת קשה אין ה' בנינו, אבל אנחנו יודעים שיש א', יש אבא אחד אלופו של עולם, וכפי שממשיך הפסוק: "ה' אליו" הקב"ה קורא לו, קורא לנו, ומגלה את המהות שלנו, מדבר "אליו".
נרחיב בלשון בעל הטורים" כתיב לעיל ואש תהיה לילה בו. וסמיך ליה ויקרא אל משה לו' מתוך שקרא לו ודבר עמו היו פניו בוערות כאש"
כאשר זוכרים, ומבינים שיש פה חיבה וחמימות, לא קרירות, אז ממילא בוערים, והדברים יוצאים מאהל מעוד, ומתגלים, באמירה רכה, אמירה של הנשמה, דברים היוצאים מהלב!!

 

לפעמים לא צריך לא לדעת. שידוכין.
אני רוצה להמשיך לעוד נקודה, מעבר לאותו צורך לזכור, לראות את ההשגחה, חושב לדעת, שלפעמים חוסר הידיעה הוא העניין, בקריאה למשה אנחנו לא רואים מי קורא לו? "ויקרא אל משה" מי קרא לו? המפרשים מתייחסים לזה בכל מיני כיוונים.
ואני חושב מתוך מחשבה בעולם השידוכים, נשאל שאלה שהרבה שואלים, עבור מה מכריזה בת קול? אם אף אחד לא שומע אותה, אם אני למרות זאת הולך לעוד דייט פגישה, ממשיך לנסות ולנסות אבל לא יודע אף פעם האם זו אשתי? בעלי?
אבל ככה זה בדיוק, הדרך שלנו להתקרב לבורא, הידיעה שאי אפשר לדעת, אבל הוא כאן.
הבת קול מכריזה על השידוך, וגם על הקב"ה, על כך שיש לנו אבא אוהב, והחוסר ידיעה שלנו, ההליכה בדרך היא זו שמגלה לנו אותו, מגלה לנו שיש אלוקים, וזו הדרך היחידה וכפי שהביא הרב יהושע שפירא בשם אחד מגדולי החסידות "אני לא מאמין באלוקים שאני יכול להבין"
אותו חוסר ידיעה שמי קורא למשה רבינו, הוא המקום לאמונה, לפתוח את הלב לנשום עמוק, ולהבין את הגדולה של הבורא, כי באמת אני לא מבין אותו, זה הקב"ה.
וכך גם בקטנה לשידוכין, אני לא יודע מי זו אשתי, אבל אני עכשיו לומד להכיר בערכה יותר, כי אני מגלה שוב ושוב שהקשר בנינו נקבע בשמים הוא עמוק, ולכן אמשיך לחפש אותה בלי לדעת, ושאכיר אותה, אז זה הדבר הכי נפלא.

 

לתת את החיים לחזור למקור. פורים.
לקראת סוף הדברים ננסה לגעת בשני דברים מהפרשה, עיקר הפרשה מדברת על קורבנות, והמצווה האחרונה בפרשה לפי ספר החינוך היא מצוות השבת הגזילה.
"..אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'.." אמרו חז"ל שהתורה מלמדת אותנו, שהיה ראוי שהאדם יקריב את עצמו "מכם" את הקרבן. דברנו מעט להקשיב לקריאה של ה', להשגחה הפרטית הנפלאה, לחום והאהבה של ה'.
והתוצאה פשוטה, רוצים לחזור למקור, לתת מעצמינו, להתקרב, ונראה לי שגם השבת הגזלה קשורה לדבר מאד, קיבלנו חיים, מהקב"ה פיקדון, ואם לא עושים בהם נכון, אז כיאלו גזלנו, וצריך להשיב הגזלה, להקריב קורבן.
אותי זה תופס בהרבה דברים, אבל בכמה מילים לפורים, תחזירו את החיים שלכם למקומם, לשמחתן, תבואו לחבר עם משלוח מנות, להחזיר את החיוך, לעצור את המסע ולומר הכל זה ה', אנחנו שמחים בך, ואולי כדי להיכנס בזה לפעמים צריך את תענית אסתר, להקריב מעט חלבי ודמי, את עצמי לקרב, ואז באמת אפשר לחזור למקור לשמוח להתאחד ולהכיר בהשגחה של ה' בכל העולם.

 

שנזכה לשמוע את הקריאה של ה', לזכור שה' כאן הוא אלוף העולם, את החום והאהבה, לקבל פנימה להתקרב, ולהוציא בעוצמה החוצה במשלוח מנות, ופשוט להיות.
שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!! ופורים שמח!!

 

לקבלה במייל הארות הערות, או משהו אחר: nashgivesmile@gmail.com

 

אני בעד. ממש ממש

מחר?

 

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

בס"ד

שבת, אש של קדושה.

" וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... "

תחילת הפרשה מדברת על שבת, ואומר בעל הטורים "...ואמר ויקהל לפי שבא לומר פרשת שבת רמז בשבתות וימים טובים נקהלים לשמוע הדרשה..."

אז ננסה להתכנס, ולהיכנס לתוך קדושת השבת בעזרת ה' בדרשה זו.

"...וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן... לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ.."  מלאכת האש יצא ללמד על כל המלאכות, האש היא עוצמה, והיא מלמדת אותנו חשיבות כל מלאכה, שכל מלאכה אסורה היא כאש, היא משנה עולמות.

והשאלה היא מה משמעות השבת? מה מסמן אי עשיית המלאכה?

אז נתחיל, המלאכות האסורות בשבת נלמדות מהמשכן, כי שבת היא משכן מסוג אחר.

במשכן, אנחנו נותנים מקום לה' בעולם, אנחנו בונים ומשנים את המציאות, בעוד בשבת אנחנו עוצרים את הזמן, עוצרים השבוע, ובעצם עולם למעבר לזמן, מעידים ורואים מעשה בראשית, וגם את העולם הבא.

 

מכתב אהבה מהקב"ה ומעם ישראל.

נרחיב עוד קצת את המכתב אהבה הכפול, מתוך הכפילות. בפרשיות תרומה תצווה קיבלנו צווי על המשכן. "ה' שלח מכתב אהבה, אמר אני רוצה אתכם בני אני רוצה לשכון בתוככם."

 ולכן שם הסדר הוא קודם קודש הקודשים, השכינה, ואז הכלים, הבית עבורו ובסוף בסוף מזבח הקטרות, הענן שלנו לכבודו יתברך. כי הצווי הוא מכתב אהבה של הבורא כלפינו.

אבל אצלנו בבניית המשכן, אנחנו מקבלים את המכתב, וכותבים חזרה לה', ושם אנחנו מתחילים מהבית, אנחנו מתחילים ליצור מקום, לכתוב מכתב ורק בסוף נותנים אותו לה' יתברך מדברים על השכינה, קודש הקודשים. "ה' אנחנו אוהבים אותך, מתגעגעים אליך, רוצים לחבק אותך, לתת לך מקום ולזכור אותך תמיד"

ומכתב זה ממשיך, הקב"ה מלמד אותנו במהלך כל הדברים, שתמיד יש שני מכתבים, מכתב אחד שלנו, הוא המשכן בפועל, אבל הצווי המכתב של ה' מגיע כל פעם, שבת המלכה, משכן של הזמן.

שקלים של אש, להתרגש.

השבת גם נקרא את פרשת שקלים, ונקח נקודה קטנה, ידוע שהקב"ה הראה למשה רבינו שקלים של אש, שקלים של רצון. שזה עיקר מהות של כל יהודי, גם כשהוא חצי, הוא רוצה, הוא בוער בהתרגשות, יהודי אינו יכול להיות שלם, כי שלם אמיתי זה רק הקב"ה אבל הדרך שלו להתחבר לה' היא ברגש, היא מטבע של אש ורצון.

 

האדמו"ר מפיצסנה בספר הכשרת האברכים, מלמד אותנו להיות יהודי מתרגש. האדמו"ר מסביר שצריך לתת מקום לרגש לגדול במחשבה, כשמרחיבים, על שבת כמקדש הזמן, רואים איך שהיינו ילדים וחייכנו, ומחייכים מחדש בשמחה בה', באהבה מקבלים מכתב קדושה עליאה שיורדת לעולם, אש שבוערת מסביב ונותנת בנו כוחות.

האדמו"ר מביא לכך דוגמא מהנועם אלימלך שיום פטירתו היה ביום שלישי כ"א אדר וכך הוא מביא "ובכל ספר הקדוש נועם אלימלך רואים שכשמצווה בקדשו על עיניני המחשבה אשר יחשב אותן האדם, על פי רב לא יאמר לחשב בלבד, רק הלשון ידמה ויציר במחשבתו.

ועיין שם באות א' בצעטיל קטן וזה לשונו הקדוש: "וידמה ויצייר במחשבתו כאלו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים, והוא בשביל קדושת ה' יתברך שובר את טבעו ומפיל עצמו לאש על קדושת ה' יתברך."...וגם ביהי רצון שקדם התפילה תיקן בקדשו תפלה על זה: "ותהא מחשבתנו זכה צלולה וברורה וחזקה", עקר גדול הוא זה שתהא מחשבתנו זכה צלולה ברורה וגם חזקה."

 

שנזכה פשוט לשמוח בה', לרגיש את קדושת השבת, לראות את היופי של הקשר, את המכתבים בנינו לה', ה' שלח לנו מכתב של אהבה וקדושה שהוא רוצה להיות איתנו.

ועכשיו אנחנו שולחים לו מכתב, בונים משכן, שרים שירים, מטהרים מתקדשים.

שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!!!

קצת שירים להתעורר.{הסרטון לא ראיתי}

בס"ד

להתקדם, כיצד?

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם"

נתחיל במספר שאלות, אחד בשם האלשיך הקדוש, שמדוע נאמר כי תשא, לשון שמסמנת כאשר, אם כאשר בפועל היה צווי והיה צריך לאמר "שא" בלשון מצווה?

השאלה השנייה היא מה הקיטרוג שדורש כפרה? וכיצד המטבע מכפר?

 

לספור, להתחבר ולספר את עצמך.

נסתכל מה המניין עושה? אם למשל אני ינסה למנות 3 ימים ועוד 2 תפוחים אני לא יכול להגיע ל5 כי 5 מה? אבל אם אספור 2 מלפפונים ו3 עגבניות אגיע ל5 ירקות, יש לי כלל שמאחד אותם וזה לאן הספירה מובילה אותי.

כנ"ל הספירה של עם ישראל, כל יהודי הוא מיוחד, והספירה מובילה לקדושת כלל ישראל, דבר זה לדעתי הוא היסוד לכל השאלות, התורה נוקטת לא בלשון צווי, כי אכן היא גם מלמדת אותנו מה הדרך לקום, במקרה זה אחרי חטא העגל, והשלב הראשון הוא להתחבר לכלל ישראל.

אבל בחיבור זה יש קיטרוג, כי לא כולם בדרגת כלל ישראל, דרגת האבות, משה רבינו.

או בצורה יותר פשוטה לפעמים כשהבחור רוצה להיות חלק מהישיבה, ולהתחזק מהנקודה הזו הוא בוחן את עצמו ביחס לכלל תראה כמה הבחורים בישיבה לומדים, 24 שעות ביממה, ואני כמה אני עוד רחוק משם.

 

הטבע של האש, והיכלות לתת.

מכאן אנחנו לומדים מה דורש כפרה, ואולי מדוע ה' נקט בלשון "כי תשא", הקב"ה בא ללמד אותנו כיצד להתקדם לעלות, מהכלל ולא ליפול, מהגדולה של הכלל.

את הדרך מלמד אותנו "מחצית השקל הניתן ובלשון רש"י "זה יתנו. הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו:" רש"י משנה את השקל ואומר "הראה לו כמין מטבע של אש" המטבע, מסמן את הטבע של הדבר. כאשר פה אנחנו מדברים על הטבע של אש, זה הטבע להתקדם, האש העולה מעצמה, ונותנת בלי לדעוך וזה הטבע של "מחצית השקל" השקל לשון המשקל השווי, ואכן כמו שאמרנו השווי שלנו לפעמים הוא חצי ביחס למעלת כלל ישראל אומרים מי אני? אבל באמת השקל, הוא של אש, הוא שקל הקודש, לכן הוא לא מתמעט וכשרוצים לדעת מה משקלו של היחיד, החצי אומרת התורה "עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל" מסתכלים על השלם,כן כל אחד נותן לשלם, מרים תרומה לה' הוא עצמו, בכל מילה ורצון שלו. זה מטבע האש.

 

נטילת ידיים.

אחרי כל מחצית השקל, וכמו שניסינו להסביר נתינה של אש, של מתמעטת, שכל אחד לא משנה כמה הוא באמת, הוא חלק מהשקל, הוא תמיד חשוב ואף אחד לא יתן לא ליפול. ואם אתם לא מאמנים תשאלו את החבר/ה האם הם רוצים לעזור לכם?

ועוברים לרחיצת הידיים והרגליים, ההתעסקות בעולם היא קשה, לגעת בכל דבר, ללכת כל צעד, וצריך רחצה וטהרה, לזכור מפעם לפעם, להתקדש, לאסוף כוחות לכל מסע. ולכן כשמתעסקים בדברים חשובים, קובעים סעודה לצבירת כוחות, מתחילים יום חדש, עומדים להתפלל לפני המלך. נוטלים ידיים.

 

ידיים קטנות,                 להרים מבט לשמים                   תודה שזכינו לחיות,

טהרת הלב,                  לשבוע מהסעודה,                     מנקה מרפאת באהבה,

ידיים לבנות,                  להכיר בטהרת המים,                להכיר את הנשמות,

מלטפות את הכאב.       לומר תודה.                              להבעיר את הלהבה.

 

שנזכה לדעת מי אנחנו, להתקדם ולטהר, לבעור ביחד. שנזכה לא להיות חלשים, לא להיכנע לכאב, לדעת שיש אבא שאוהב. שנזכה לדעת לתת את הכל ולשאת את הכאב להתרוממות של קדושה.

שבת שלום ומבורך מאיתו יתברך!!