כשאין שאיפה, כשאין לאן להתקדם אז לא זזים.
ברם, נפש האדם שואפת אחר הצלחות- אחר התקדמות.
וכשאין מאלו, היא נעשית עייפה. לא רוצה, לא יכולה.
כשאין מטרה, כשאין חלומות.
הלב מרגיש ריק- מרגיש לא שייך.
הפיתרונות הקלים הם לחפש ריגושים...
לראות סרטים לטייל טיולים.
אך אלו רק ריגושים, הם לא מגשימים רצונות והחלטות.
סה"כ ממלאים את הנפש הריקה במעט תוכן ואשליה.
וכשהנפש מתמלאת מאותם ריגושים המכה חוזרת
כואבת כפליים, כאילו אומרת, למה שיקרת עלי...
למה נתת לי סמי מרץ המספיקים לשעות מספר...
אז מגיעה הנפילה, לא הדימוי נפילה, אלא זו האמיתית.
אשר לא מוכנה לקבל עזרה אמיתית, שמא היא עוד אשליה ריגושית.
משם הדרך למטה מהירה.
השעמום, החיים ללא מטרה, ללא חלומות וללא רצונות, הם הסרטן האמיתי של הנפש.
חולי הסרטן שהצליחו לצאת ממחלה קשה זו אמרו:
התקווה לחיים טובים יותר, להגשמת חלומות. הם אלו שהחזיקו אותנו וע"י כך ניצחנו את המחלה.
תתחילו לחלום,
תתחילו לקוות,
תתחילו לרצות,
תעמדו על עקרונות.
תהפכו את חייהם למטרה מהלכת, ולפתע תרגישו מן חיים חדשים זורמים בעורקיכם.
אולי דם כחול, ואפילו דם אדום.
אך בוודאי דם עם מטרה, רצון ותקווה.
שלכם באהבה רבה, יעקב.
כל הזכויות שמורות.
אסור בהעתקה.
