סיפור בהמשכים
נלחמת פרק ד'
כ"ג בניסן תשע"ב (15.4.2012)
פרק ד'
הרכבת האטה ממרוצתה, ואז נעצרה בבת אחת בתחנה. דולי קמה ממקומה, אספה את חפציה וירדה.
היא נעמדה לרגע, מביטה בסביבה הזרה לה. פרפור קטן של התרגשות פשט בה,כאן "היא" היתה, כאן חיה את שארית חייה... דולי החלה לצעוד לעבר שורת הכירכרות שחנתה בצידו הימני של התחנה.
היא מסרה את הכתובת לעגלון והסבה פניה אל החלון. נוף כפרי ליווה את דרכה, בתים נמוכי קומה בעלי גגות אדומים,
ריח משכר של עצי פרי, רפתות ולולים. דולי שאפה אל קירבה את ניחוח הכפר הקסום. כ"כ שונה מהכרך הגדול והמודרני ממנו באה.
רבע שעה של נסיעה חלפה והסוסים נעצרו, דולי שילמה את שכר הנהג ושילחה אותו לשלום.
עתה, עמדה על יד השער השחור והביטה קדימה. הבניין היה ישן אך מטופח, צבוע בלבן בעל שתי קומות, לאורכו חלונות רבים מכוסים בווילונות וסביבו גינה נאה הכוללת משטחי דשא, עצי פרי וערוגות מדהימות של פרחים.
שביל אבן הוביל מהשער שעל ידו עמדה, עד לדלת העץ שבפתח הבניין, מעליה ניתלה שלט קטן: "בית היתומות נירנברג".
דולי נרעדה בראותה את השלט, כה רבות עמלו אביה והיא, חקרו ובררו, נסעו ושלחו מכתבים בלי סוף עד שעלה שם המקום בידם. עכשיו היא פה, בשליחות ברורה והיא מקווה ומייחלת שלא טעו ושאכן היא במקום הנכון.
דולי משכה במצילה, הדלת נפתחה לרווחה ע"י אישה עגלגלה וחייכנית.
את בוודאי דולי, היא אמרה ולא פסקה מחיוכה הרחב. ברוכה הבאה חיכינו לך. אני בטי, הציגה את עצמה, האחראית על המטבח והכביסות, בואי, דבר ראשון תטעמי משהו אחרי הדרך הארוכה שלך. וכבר היא מובילה אותה אל המטבח רחב הידיים, חלונות גדוליפ פעורים על הקיר המזרחי, מהם נשקפת חצר הבניין, שולחנות עץ ארוכים ממלאים אותו, וסביבם כסאות פשוטים. דולי מבחינה שעל אף הפשטות, מפה פרוסה על כל שולחן, ובמרכזה עציץ פרחים. דולי ציינה
בטי הגישה לה כוס חלב חם ועוגיות ריבה מעשה ידיה. דולי התישבה על יד השולחן ובטי פנתה אל תוך המטבח, כדי לארגן את ארוחת הערב של הבנות.
אישה גבוהה ונאה נכנסה אל המטבח וחייכה בראותה את דולי, ברוכה הבאה, אני רואה שבטי דאגה לך כבר. ובכן אני אמיליה, אם הבית. אקח אותך לחדרך ואערוך לך הכרות קטנה עם ביתינו, מחר עלייך להתחיל העבודתך.
הן יצאו מן המטבח, מולו היה אולם גדול,הוא הכיל כסאות ושולחנות וארון ספרים גדול. זהו חדר הלימוד, הלימודים מתקיימים משמונה בבוקר עד שתיים בצהריים, הבנות כולן מתייצבות בשעה הידועה.
אחר כך הן עלו בדרם המדרגות אל הקומה השניה, אם הבית פתחה את דלתות העץ הרחבות והצביעה על אולם השינה הגדול, שורות ישרות של מיטות ברזל רחבות עמדו סדורות כמו חיילים, על יד כל מיטה פרוש שטיח קטן ועליו זוג נעלי בית פרוותיות. המיטות עצמן מוצעות במצעים לבנים פרושים היטב, וריח נעים נשב בחלל החדר.
הן יצאו מאולם השינה ופנו לחדר בו מכינות הבנות שיעורי בית, דולי הביטה על 35 הבנות שישבו רכונות על מחברותיהן וספריהן. הן הרימו את ראשן כשנכנסה והביטו בה בסקרנות.
זו דולי מדריכתכן החדשה, הציגה אותה אם הבית, ודולי חייכה אליהן חיוך רחב.
אחר כך הובילה אותה אם הבית לחדרה. את משוחררת כעת, נוחי ואספי כוחות למחר, בשש וחצי עלייך להעיר את הבנות, בשבע כולן יורדות לחדר האוכל, בשמונה עד שתיים כשהן בלימודים, אלו שעותייך הפנויות. את יכולה לצאת
ולבוא כרצונך. בשתיים עלייך להתלוות אל הבנות לארוחת צהריים ואחר כך ללוות אותן לחדר השיעורים ולעזור להן במקרה הצורך. בין השעות חמש לשבע אחר הצהריים, אלו שעות הפנאי שלהן, יש לנו פסנתר כנף, ספרי קריאה ומשחקים רבים, בימים היפים הן יוצאות לחצר. בשבע בדיוק ארוחת הערב, ובשמונה הו עולות להתארגן לשינה, מותר להן לקרוא ולפטפט עד תשע, אז את מכבה את האורות.
דולי נשמה לרווחה כשתמו ההוראות ואם הבית פנתה לה לדכה, היא נכנסה לחדרה, החדר היה נעים ומאוורר, רחוק מאוד מן החדר המרווח והמפואר שלה, אך נעים ומטופח.
דולי התיישבה על המיטה הנוחה וחשה את העייפות פושטת באבריה, היא חייבת לאגור כוחות ולהצליח במשימתה.
מחר על הבוקר תשלח מברק לאביה.
5
סיפור בהמשכים
נלחמת פרק ג'
ד' בניסן תשע"ב (27.3.2012)
דלת העץ חרקה קלות כשמרים פתחה אותה.
היא קוותה שהוריה ישנים,
ממש לא התחשק לה לעמוד לחקירה על מעשיה בשעות כאלו.
היא חמקה חרש לחדרה, תאומתה היתה שקועה בשינה עמוקה.
היא הביטה בה לרגע, ישנה בשלווה, "הילדה הטובה".
זו שתמיד נמצאת בבית כשהערב יורד.
זו שמתרועעת רק עם בנות ממשפחות טובות.
הבת הטובה והמסורה של אבא ואמא.
אמנם מרים הסכימה עם כל הכתרים הללו שענדה יסכה,
מרים ידעה שהתנהגותה מדאיגה את הוריה.
למרות שהיא לא ממש מבינה למה??
היא תלמידה מצטיינת, ציוניה ותעודותיה ללא פגם.
היא עוזרת בבית בחריצות, ויש לה המון חברות.
אז אולי זו הבעיה שלה, החברות!
נכון שבטי לא באה ממש מתוך הקהילה שלהם.
אבל היא כ"כ עדינה וטובה,
היא גם לומדת איתה בחוג נגינה, אז מה? שלא תתחבר אליה?
ובכלל, אם לא היו ההשוואות לתאומה ה"טטלה" שלה,
הרבה בעיות היו נפתרות.
ליד הצמה הארוכה והגלותית של יסכה,
נראים שפעת תלתליה הבהירים גסים יותר,
יסכה גם לא מתאפרת בכלל, ולובשת רק בגדים
מהחנות של גיטלה, ברחוב הראשי של העיירה.
אבל היא אחרת!
היא רוצה בגדים יפים, כאלו שחברותיה אוהבות.
וכאלו יש רק בעיר הגדולה.
הם גם צנועים וגם יפים. אז למה אמא לא מרוצה???
מרים נעורה משנתה,
היא קמה והחלה בהתארגנות הבוקר.
דפיקה עדינה על הדלת,
אמה בפתח בחדר.
"איפה היית אתמול בשעה כ"כ מאוחרת"?
אצל בטי.
"מה עשיתם".
התאמנו בנגינה (גם..)
"בפעם הבאה תשתדלי לחזורמוקדם יותר".
5
סיפור בהמשכים
"זה סימן שזכיתי לאהוב" (פרק 2)
כ"ג בשבט תשע"ב (16.2.2012)
סליחה על האיחור, הייתי צריכה השראה... קריאה מהנה=)
קיץ. מבט אחד מבעד לחלון וכבר אלפי אסוציאציות מרצדות בראש. סרט נע של תמונות, תחושות ואפילו אחרי הרבה זמן, גם ריחות.
שמים,מים,בריכה,כיף,הנאה,עופר. לא, לא שוב...
למרות הנסיון להחזיק ראש בשיעור, ה x וה y מתערבבים עם הפרבולה, בוכה, צוחקת, מה זה משנה, ונשטפים. נעלמים.ואני נזכרת ביום הנורא ההוא, בשבוע המתיש הזה. אני זוכרת הכל כאילו קרה אתמול, את הריחות באויר, הטעם בשפתיים של ארוחת הבוקר, המתח הבלתי פוסק בשעות שלאחר הבשורה, הלילות הטרופים, הלוויה והשקט.
לפני שלוש שנים:
כיתה ז', שיעור עם המורה אפרת, הסטוריית עמ"י. "בנות, אני אעשה בדיקת מחברות בסוף השיעור" הדהד קולה. "אוף, דווקא היום לא הכנתי שיעורים" לחשה לי שירה, "דווקא היום. נכון היה היום מעפן?!" צחקקתי, קצת באנוכיות, "בכלל לא". הרצתי את הבוקר שכמעט נעלם ונגוז, את השיחה עם עופר, משום מה היום הוא התמהמה בבית יותר מן הרגיל, כאילו רומז שיעדר תקופה ארוכה, אפילו סידר את החדר, החליט שהוא לא רוצה להיות טרחה לאמא. דקות
טקטוק בדלת הכיתה החזיר אותי למציאות הרעה, היסטוריה, בעע, מירב מי"א נכנסה, מלמלה למורה משהו באוזן ויצאה בטריקת דלת. "סיוון" קראה המורה, "גשי לחדר היועצת, היא רוצה למסור לך עניין חשוב..".
הנהנתי, לכסנתי מבט לשירה שסמנה לי באגודלים "אוקיי, אני איתך" ויצאתי, גם בטריקה.
חשבתי שזה בטח הציונים שלי בגיאוגרפיה עוד פעם ורגלי נשאו אותי בדרך המוכרת לאין שיעור אל חדרה של היועצת, הדלת היתה פתוחה. נשמתי עמוק, נכנסתי וסגרתי אחרי את הדלת. מבט קט לימד אותי שהחדר כאילו הוכן לבואי, עוגיות הקינמון האהובות עלי, האלו עם אבקת הסוכר למעלה נחו להן על השולחן מזמינות במיוחד, בקבוק מים מנירלים עמד לצידם כאילו צוותו מימי קדם, ורק אני נעמדתי, תוהה אם להתיישב או לא.
" את מוזמנת לשבת ולהתכבד" שמעתי את היועצת, זו השהוציאה רבים בטווח גילי ממעמקי הדחי והשאול אל מעיין מים חיים, אל פרצוף מוכר עד כאב של החברה היותר טובה של אמא שלי, אל הבבואה של לא אחרת מסבתא, סבתא חנה האהובה שלי. סבתא, שיודעת עליי הכל ואף פעם לא קוראת לי בשיעור כי אני צריכה ללמוד ולא מערבבים ענייני עבודה עם משפחה. סבתא שעכשיו נראית כאילו הכאיבו לה ופגעו בה כ"כ קשה שא"א לתאר בכלל. סבתא שלי.
"סיוון, כפרוני של סבתא שלה, בואי אלי, אני צריכה לספר לך משהו. היום, במהלך התאמנות של קבוצת חיילים בצבא התרחשה תאונה, חייל אחד כיוון בטעות את נשקו לעבר חייל אחר, החייל חשב שהנשק נעול אבל הנשק לא היה נעול והחייל בטעות פלט כדור אל עבר החלל והכדור פגע בחייל אחר.החייל נפצע בינוני עד קשה והובל מיד לבית החולים 'הדסה עין כרם' ומיד עבר ניתוח להוצאת הכדור והרסיסים. מהניתוח התגלה שהחייל בריא ושם אך יצטרך לעבור
לא יכול להיות חשבתי לעצמי, משהו פה לא מסתדר,הפאזל לא מתחבר לי, זה לא הגיוני, עופר, אחי, החזק והשרירי, המעצבן, המצחיק, וזה שלא מפחד מכלום, עופר אח שלי, שהעיינים הכחולות שלו מרגיעות אותי כמו אוקיינוס שלם, משקיעות בי שלווה. אוקיינוס שאף פעם לא נעלם. אבל הוא פתאום כן נעלם, עכשיו, ואני גם, אני נעלמת לתוך לובן סמיך שאופף אותי ואחריו מגיע חושך מוחלט. התעלפתי. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי במכונית, אני זוכרת שהנסיעה
אחרי נצח הגענו, סבתא תמכה בי מצד אחד, שירה מצד שני ושלט קידם את פנינו, 'הדסה עין כרם'. נכנסנו, הגענו, חדר התאוששות מספר 231 מלמלה לנו המזכירה, כנראה קרה הרבה אם כבר הספיקו לעבור לחדר ההתאוששות חשבתי לעצמי.
הגענו. אמא. אני רואה אותה, אבל היא כמו עברה שינוי, אמא שלי, היפה, התמירה, האוהבת, המסודרת הסתכלה בי בעיניים טרוטות ואוהבות והחניקה בכי. והופ נהייתי עטופה בה מכל הכיוונים..
לאחר זמן מה הבטתי סביבי, כמו מנסה לעכל ולהכיל את המראות החדשים, הכל מדיף לובן וחיטוי, המבט נודד מרהיט לרהיט, מיטה צנועה להורה התורן, שידה, מדף, וילון שמפריד בין החולים ומיטת חולה. המיטה של עופר, הרמתי את מבטי המבוייש, נתקלתי בעופר, מחובר לצינור, חבול וחבוש בבטן, מדיף גם הוא ריח חיטוי, מכנסיים ירוקות, צמיד טיפול נמרץ על ידו הימנית, כמו חורץ את גורלו, עיניים כחולות מזמינות, דורשות וחוששות. מבקשות קרבה.
"היי סיוון", השתעלות, "תזהר" קראתי, "אל תתאמץ" , "בואי לפה, על ידי, קרצייה אחת"..
"סיוון", קראי ועני לי על השאלה האחרונה בעמוד 246", "סיוון, סיוון?!"
"כן המורה, כמובן שאני יכולה לקרוא, איזו שאלה בכלל"
טרררררר, נשמע הצלצול.
6
סיפור בהמשכים
נדודים פרק 7
כ"ו בחשוון תשע"ב (23.11.2011)
החנויות היפהפיות הציעו סחורה רבה ומגוונת- כלי בית, רהיטים, תכשיטים, בגדים, שמלות כלה ואפילו מפעל למזרונים היה שם. על הכביש נסעו כלי רכב משונים שכלל לא דמו לחיות עליהם רכבו בכפר שלה. בשבוע שחלף למדה שהם "מכוניות", היא אפילו ידעה לזהות בין מכונית "חיפושית" ל"לימוזינה". למען האמת- לא היה לה קשה להבין שלמכונית חיפושית נראים כך, היה דמיון מסוים.
אנשים שלווים עשו הליכת בוקר ברחובות השקטים, זוג ישב בסעדה והזמין מאפה משולש עם גבינה זיתים ועגבניות, וחמישה זקנים ישבו על ספסל וניסו להתחבר לקצב החיים המסחרר על ידי קריאת עיתונים מהבוקר. זאטוטים מנוזלים שיחקו בכדור בחצרות הבתים.
האווירה היתה רגועה ורוח בוקר קלילה ונעימה נשבה, מניעה קלות את העננים התפוחים הלבנים.
מבט קצר במפה גילה לה שהבית הבא מימין הוא הבית אותו היא מחפשת.
היא דפקה בדלת. אישה גבוהה ועטופה בסינר הזמינה אותה בחיוך להיכנס. דיאנה נכנסה לבית בפליאה.
"שבי מותק," האישה פינתה אחת מהספות שהיתה מכוסה בלאגן, כמו הספות בביתה של דיאנה. דיאנה התיישבה על הספה שהיתה פרחונית ונוחה במיוחד.
"מה שמך?" שאלה את דיאנה.
"דיאנה, אני לא גרה פה."
"רואים... אציג את עצמי- " היא פינתה מעט מקום בספה שמול דיאנה והתיישבה.
"שמי לוסי, ושתי בנותיי משחקות בחדר שלהן. לגדולה קוראים לילי ולקטנה מיקי."
דיאנה עדיין היתה מופתעת מהקלות בה הכניסה אותה האישה לביתה, בלי אפילו לעמוד על טיבה. היא הביטה סביבה במעט חשש, אך מבט חטוף בלוסי הראה שאין כלל ממה לחשוש- לוסי היתה חייכנית, ועובדָת היותה שמנמנה גרם לה להראות לא מזיקה כלל ונחמדה.
"אני די מתפלאת שהסכמת להכניס אותי לביתך, את לא מכירה אותי! כל האנשים בעיר לא כל כך מכניסי אורחים..."
"כעת המצב אכן כך, בהחלט. אני במקור מעיר אחרת , ליתר דיוק- כפר אחר,ששמו קונטיה, הוא די רחוק מכאן. בעלי הוא מכאן במקור."
לדיאנה היה נדמה שפניה נפלו מעט. אולי סתם היה נדמה לה, כי שבריר שנייה אחר כך ראתה שוב את החיוך טוב- הלב של האישה.
"איך קוראים לבעלך?" שאלה דיאנה.
"רגע, תאלצי לחכות קצת."
לוסי קמה בזריזות מפתיעה. דיאנה עקבה אחריה בעיניה וראתה אותה מוציאה תבנית מהתנור. דיאנה קמה והסתובבה קצת בסלון. אחר כך פנתה למסדרון, בו היו שלושה חדרי שינה. היא נכנסה לראשון.
שתי בנותיה של לוסי ישבו שם ושיחקו בבובות. לילי ומיקי היו מתוקות, והיו לבושות שמלות מלמלה עם הרבה סרטים ושתי קוקיות. ברגע שנכנסה לחדרן הקטנה לחשה לגדולה
"איזה מוזרה היא, נכון?"
הן ציחקקו ודיאנה חייכה. בדרך כלל זה מפריע לה שמתייחסים למראה השונה שלה, אבל כעת תגובתן היתה משעשעת..
"איך קוראים לכן, מתוקות?" היא ידעה את שמותיהן, אך רצתה שהן יציגו את עצמן.
היא התכופפה לגובהן והביטה בהן בחיבה.
הגדולה ענתה בגאוה- "אני לילי ואני יותר גדולה ממיקי, היא קטנטנה." היא ליטפה את אחותה הקטנה באימהיות. "אני כבר בת שש!"
"ואני בת ארבע! אני ילדה מאוד גדולה. אני בגן רקפת. מי הגננת שלך?" מיקי שאלה ברצינות.
"אני כבר לא בגן, מתוקה, סיימתי אותו לפני כמה שנים" דיאנה צחקה.
דיאנה נשארה שם עוד קצת. הן שיחקו ב"אבא ואמא" והיא נענתה לבקשתן והצטרפה למשחק.
היא נהנתה והרגישה שחזרה לקצת זמן לילדות, אם כי הילדות שלהן ודאי היתה שונה משלה.
" הילדים של היום..." לחשה לעצמה.
הן היו באמצע להשכיב את הבובה לישון ולכן נפרדו ממנה במהירות. היא חזרה לסלון.
מהמסדרון היא שמה לב לראשונה שהסלון פשוט מהמם- הוא עוצב בגווני ירוק ואפור- לא בצורה מנקרת עיניים אבל בטעם טוב ובמקצועיות. שעון קוקייה מיושן הראה שהשעה כבר 11:30 בבוקר. היה לה קשה קצת לקלוט את סגנון השעונים הזה, הוא היה דומה לשעוני השמשות אצלה בכפר, אך בסגנון שונה מעט.
הבטן שלה כבר קירקרה בקול. האוכל שהיה בתיק שלה נגמר כבר מזמן, אבל במשך הימים האלה היא אכלה רק אפרסקים ופירות שהיו בפארק- לא היה לה משהו אחר.
דיאנה התיישבה לד השולחן, ליד לוסי שכבר חיכתה לה עם כוס תה לשתיהן ועוגה חמה.
דיאנה הסתכלה על האוכל ברעבתנות.
"זה רק עד שהאוכל יהיה מוכן" הרגיעה לוסי.
"אז ראית את הבנות שלי? " שאלה- קבעה לוסי בסיפוק.
"הן מתוקות וחכמות. היה לי כיף לשחק איתן"
דיאנה ניסתה להיזכר מה שאלה את לוסי לפני שנכנסה למטבח, אבל לא הצליחה.
היא נגסה בחוסר נימוס בפרוסת עוגת השוקולד העבה, שהיתה מכוסה קצפת.
"תודה, העוגה ממש טובה" שיבחה דיאנה.
"הכשרון הזה הודות לאימי עליה השלום, שעות עמדתי דבוקה לסינרה ולמדתי את סודות הבישול..." ענתה בצניעות לוסי.
"אני למשל, לא מאלה הבשלניות... אין לי מושג אם אי פעם גם אהיה. הילדים שלי יצטרכו לאכול חביתות וסלט כל היום" צחקה דיאנה.
"שטויות, גם את יכולה ללמוד. זה ממש קל."
דיאנה שתתה מהתה. הוא כבר לא היה חם כל כך, אבל טעים ומיוחד.
"אז איך הגעת לפה?" התעניינה לוסי.
דיאנה סיפרה לה על הדרך שעברה, ונהנתה לראות את לוסי בוחנת אותה בעניין מחודש.
"את יודעת, גם אני עברתי דרך לא פשוטה מהכפר שלי לכאן. סיבת המסע היתה בעלי.
הכל התחיל כשיום אחד החלטתי..."
סיפורה של לוסי נקטע בפתאומיות כאשר נשמעו דפיקות חזקות בדלת.
האיש שנכנס היה לבוש בגדים מכובדים ונראה אדיב.
"גברת לוסי בקר, בבקשה תתלווי אלי לחקירה".
4
סיפור בהמשכים
חלום שלא נגמר - פרק ט"ז [+תקציר]
י"ג בחשוון תשע"ב (10.11.2011)
תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן.
יחד, כל החמישיה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף.
"אילן! קום כבר!" נטע קפצה מצד לצד בחוסר סבלנות. "אילן!!"
"נטע!!" אילן פקח את עיניו ושפשף אותן בזעף. "מה יש לך?!"
נטע החזירה לו בפרצוף נרגז. "היום החתונה, יא מעופף!"
"אני יודע. אבל החתונה היא בחמש אחר הצהריים. זו לא סיבה להעיר אותי עכשיו."
"אתה צריך להתכונן!"
"נטע, עכשיו רק שמונה בבוקר ולי לא לוקח כל-כך הרבה זמן להתארגן. אני מתקלח חמש דקות ומתלבש בעוד חמש דקות. מה צריך יותר מזה? אני לא מתאפר, לא מסתרק ולא מסדר גבות. את זה את עושה. אז תתארגני לבד ותני לי לישון. אני חייב להשלים שעות שינה מכל השנה ולכל השנה. אני בכתה י"א והשנה יש לנו בגרויות."
נטע עמדה בפה פעור, מנסה לעקוב אחר שטף הדיבור של אילן. "מה הקשר בגרויות?"
אילן משך בכתפיו. "לא יודע. לא זוכר איך הגעתי לזה." הוא הנחית את ראשו על הכרית ומשך את השמיכה עד מעל לראשו. "עכשיו תסגרי בחזרה את התריס ותני לי לישון."
נטע עשתה כדבריו, אך היא נשארה עומדת בחדר. אילן התבונן בה בזעף. "נטע? צאי לי מהחדר בבקשה."
היא משכה בכתפיה. "מצטערת. קודם לא ביקשת ממני לצאת אז נשארתי."
אילן רטן. "עופי מפה!"
נטע חייכה חיוך שעצבן את אילן מאוד. "סליחה. לילה טוב לך." היא יצאה וסגרה את הדלת.
אילן השליך את השמיכה. הוא כבר לא היה מסוגל להירדם שוב. "יופי, נטע הגאונה," מלמל לעצמו בזעף. "היא הייתה חייבת לגרום לי לקום, אז היא הציקה לי עד שכבר נהייתי ער לגמרי. מעצבנת."
גיחוך נשמע מעבר לדלת. "נטע, תתרחקי מפה לפני שאצא מהחדר!" עוד גיחוך וצעדים מהירים. "מעצבנת," מלמל אילן שוב.
"היי, בָּרוש!" ליאת תמיד קראה כך לבר אך בר שנאה את השם הזה. "מה נשמע?" המשיכה ליאת בחיוך עליז.
בר הסתובבה אליה בהבעה עצבנית. "הכל היה בסדר עד שפתחת את הפה," היא רטנה. "אמרתי לך יותר מאלף פעמים: אל תקראי לי 'בָּרוש'!"
"אבל זה כל-כך מתאים לך..." אמרה ליאת והוסיפה קריצה שובבה. "בקיצור, את זוכרת ש – "
" - שהיום החתונה של ההורים של עדי ואילן. כן, ליאת, אני זוכרת. איך אפשר לשכוח כשאת מזכירה את זה כל דקה!"
ליאת צחקה. שתיהן הבחינו במתן שהתקרב לעברן. בדרכו הוא החליף בדיחות עם חבריו וקרא "היי אח שלי, מה המצב?" הרבה פעמים בקולו הצעקני. "היי, מה המצב?" שאל אותן בחיוך רחב. מתן תמיד חייך בבקרים. אחרי הלימודים הוא תמיד היה מדוכדך.
"היי," השיבו הבנות פה אחד.
"מתן, אתה זוכר?..."
מתן צחק. "כן, ליאת! אני יודע ואני זוכר שהיום החתונה! מה את מתרגשת כל-כך?"
ליאת עשתה פרצוף. "בכל זאת, זו החתונה של דודה שלי ו – "
"כן, שמענו אותך. אילן יצא סטלן היום. יש לנו שעתיים מתמטיקה, שעתיים אנגלית, שעתיים תנ"ך, שעתיים גיאוגרפיה, שעה היסטוריה... סיוט גמור! כל המקצועות המעצבנים נתקעו ביום אחד!" מתן אחז בראשו בייאוש.
"מה, אתה לא אוהב מתמטיקה!" קראה בר. אם זו הייתה אמורה להיות שאלה, איש לא הבחין בכך.
"כן, אני לא אוהב." מתן עיקם את אפו בסלידה. "אני גם לא אוהב אנגלית וגיאוגרפיה. מזל שיש שיעור ספורט בסוף היום, ככה שאולי נגמור את היום בשלום איכשהו."
ליאת ובר עיקמו את אפן בסלידה. "ספורט? מי אוהב ספורט?" שאלה ליאת.
"אח... אתן, הבנות. תלמדו להיות קצת כמו אורטל ההיא, מ-י"א 3. ספורטאית מעולה וגם חמודה כזאת, עם השיער האדום הזה שלה והנמשים הקטנים."
"גם לי יש שיער אדום!" קפצה ליאת בגאווה ונגעה בשיערה הגלי שהגיע עד למותניה.
"לא, את בלונדינית," קבע מתן נחרצות.
"אתה בעצמך בלונדיני," התרגזה ליאת.
"תודה, זה מחמיא לי."
ליאת חפשה משהו לזרוק עליו. כאילו שיש לה משהו לזרוק, כשהם יושבים על הספסל הקבוע שלהם בחצר. מבלי משים היא הסירה גומיית שיער לבנה מפרק ידה וזרקה עליו. מתן התבונן בה בהשתוממות שהפכה לצחוק. "ליאת, את באמת חושבת שגומייה זה מה שיפחיד אותי?"
"אוף, תסתמו כבר שניכם," אמרה בר בקרירות.
"סליחה, הוד מעלתך," הזדרז מתן להתנצל. "בפעם הבאה נזהר שלא להפריע להוד קדושתך בוויכוחינו ה – "
"סתום," אמרו בר וליאת יחדיו.
"בלונדיניות," גיחך מתן.
"אתה ממש אוהב את המילה הזאת," קבעה בר באדישות.
"אה-הא. בהחלט." מתן חייך בידידותיות.
ליאת שינתה נושא במהירות. ניכר בה שהיא רצתה לומר את המילים הללו כבר לפני כן, אך היא התאפקה עד לאותו רגע. "היום החתונה!"
בר ומתן נאנחו. "שוב היא מתחילה, הבלונדינית..." מלמל מתן ובר הנהנה בקרירות.
"היא מעצבנת, אבל תן לה לדבר, אם זה מה שגורם לה אושר. חוץ מזה, תפסיק לקרוא לה בלונדינית. זה פוגע בה לפעמים."
"באמת?"
"כן. תפסיק להיות חסר טאקט."
"תפסיקי להיות קרירה ושלווה כל הזמן," החזיר לה מתן.
בר משכה בכתפיה. ליאת, שלא שמעה דבר משיחתם, המשיכה לקשקש על כמה שהיא נרגשת.
"קניתי שמלה כזאת מהממת ואני אעשה פן ותבוא קוסמטיקאית לאפר אותי ואת אחותי ואימא שלי. וגם – "
"ליאת!!"
ליאת השתתקה. "מה?"
"דיי!"
"טוב, סליחה. היי, יש צלצול! בואו נכנס לכתה."
שלושתם קמו באחת וצעדו באי חשק מופגן אל תוך הכתות.
*
"אחלה אולם, אמא," אמרה נטע באכזבה. היא ואִימה סיירו באולם הקטן כשכל אחת נרגשת יותר מהשנייה. נטע דילגה צעד אחד לפני איילת, בודקת כמעט כל רגע אם השמלה שלה לא התלכלכה חלילה או התקמטה.
איילת משכה בכתפיה. "אמרתי לך שלא לצפות לכלום. זו בעיה שלך." איילת לבשה שמלה ורודה ("בהירה כל-כך עד שלא רואים את הצבע!" אמרה נטע) ונעלה נעלי עקב לבנות. היא נראתה ביישנית מעט ונרגשת. "נטע! איילת!" קראה עדי והתקדמה לעבר השתיים במהירות ככל שאפשר לה כיסא הגלגלים. ניצן הלכה אחריה, מסתכלת בכל מה שמסביב בעניין. "מה נשמע? איילת, את נראית מקסים! השמלה יפה מאוד ומחמיאה לך. גם את, נטע. את ממש יפה."
נטע חייכה חיוך חינני. "תודה, עדי. גם את נראית טוב."
"ניצן – ניצן? איפה ניצן?" שאלה עדי. רגע לאחר מכן ניצן התגלתה כשהיא בוחנת איזה זר פרחים. "ניצן! בואי להגיד שלום!" עדי נופפה לה בידה הימנית. ניצן רצה אליהן במהירות ונצמדה לכיסא הגלגלים של עדי. "שלום, נטע. שלום, איילת," אמרה בביישנות.
"שלום מתוקה," איילת חייכה אליה. החיוך היה מתוח מעט. על פניה של איילת נכרו ההתרגשות והלחץ.
"וואו, איילת, את כל-כך יפה!" ניצן עזבה את מקומה שליד עדי והסתובבה סביב לאיילת. "שמלה לבנה! זה כל-כך יפה!"
איילת לטפה את תלתליה של ניצן בחיבה. "תודה, מתוקה."
"אבל השמלה לא לבנה בכלל," אמרה נטע ברוגז. "היא סתם ורודה בהירה."
"אבל היא יפה," התעקשה ניצן. "ויש לה עגילים מאוד יפות."
"גם אני קניתי עגילים ושרשרת. תראי." נטע התכופפה לניצן, שהתפעלה מהתכשיטים הנוצצים.
"לי עדי אמרה שאני קטנה מדי ורק נתנה לי עגילים קטנות כאלה," אמרה בקנאה.
"היא צודקת!" אמרה נטע בקנטרנות. "את גם לא יכולה להתאפר, כי את רק בת שבע."
"שבע וחצי!" מחתה ניצן.
"לא נכון. את קטנה."
"דיי, שתיכן," אמרו עדי ואיילת והפרידו בין ניצן הנעלבת לנטע המגחכת. "נטע, תפסיקי להקניט את ניצן. היא קטנה ממך ואת בוגרת יותר, בסדר?"
נטע משכה בכתפיה. "רק אמרתי את האמת." המשפט הזה יכול היה לגרור עוד וויכוח קולני, אך כשנטע ראתה את מבט התוכחה של אִימה היא שב משכה בכתפיה והתרחקה משם במהירות.
"על תשימי לב אליה, ניצן," ניחמה אותה עדי. "את יפה מאוד גם עם העגילים הקטנות והיפות שלך. והשמלה שלך מקסימה."
מאחוריהן, אילן, יונתן ודביר הקשיבו לשיחתן של הבנות ורטנו. "רק על זה הן מדברות. את מי זה מעניין?"
"כן, כל השמלות והתכשיטים והאיפור. אוך, זה מחרפן אותי," הסכים אילן עם דבריו של דביר. יונתן הנהן נמרצות. מכיסו של דביר בקע צלצול והוא שלף מתוכו את הנייד שלו. "הודעה מאפרת," הוא מלמל.
יונתן הסתקרן. "מי זאת אפרת?"
"ידידה שלי," השיב דביר סתומות.
נטע הופיעה פתאום. "אני לא מבינה אתכם," אמרה בתסכול. "מה רע להגיד שאתם חברים? גם דביר והאפרת הזאת'י וגם עדי ואילן! מה זאת אומרת, ידידים?!"
"את ממש צודקת, נטע," השיב לו אילן בהעמידו פנים רציניות. בעיניו ריצד זיק של צחוק.
"אני יודעת," השיבה נטע ברצינות.
דביר צחק.
"מה אתה צוחק?"
דביר טלטל את ראשו. "כלום, לא משנה."
"אויש, נטע, טיפשונת," אמר יונתן.
"אתה תשתוק," הגיבה נטע בחריפות.
יונתן רק משך בכתפיו והבעת הצחוק עוד לא סרה מעיניו.
"אתם כולכם צוחקים עליי עכשיו, נכון?" דרשה נטע לדעת.
אילן טפח על כתפה בידידותיות. "אח, אחות קטנה..."
"דיי," פסקה נטע. "משום מה לכל מקום שאני הולכת כאן אני מתחילה להתווכח. אבל אתם יודעים מה," היא עצרה כדי לנשום. "הרבה יותר כדאי להתווכח עם ניצן. בוויכוח איתה אני זאת וצוחקת עליה ולא היא עליי."
"כמו עכשיו," גיחך יונתן. נטע תקעה בו מבט רושף והתרחקה משם, לא לפני שבדקה מה שלום השמלה שלה.
*
"אוי, זה היה כל-כך מרגש," סחה ליאת לבר בטלפון. "בכיתי במשך כל החופה. אילן שיחק בפלאפון שלו ורק צילם תמונה אחת כאביחי נתן לאיילת את הטבעת. חצוף!"
"זה באמת לא מעשה נחמד במיוחד," השיבה בר, מתאפקת שלא לפרוץ בצחוק. "אבל זו זכותו."
"מה זכותו?!" התפרצה ליאת. "זו החתונה של אמא שלו, לעזאזל!"
"אז מה," אמרה בר באדישות.
"אוך, את... את – " בר המתינה בסבלנות קרירה שליאת תמצא את המילים הדרושות לה. "את... אוך! את פשוט את!"
"לא חשבתי אחרת..." מלמלה בר, אדישה עדיין.
"טוב, אני מתקשרת למתן."
"אם את עושה את זה את עלולה לשבור את הנייד שלך בעצבנות ברגע שמתן יגיד את המשפט הראשון," הזהירה בר.
ליאת משכה בכתפיה. "אל תדאגי," השיבה לה.
"טוב, בהצלחה," אמרה בר בשלווה.
"תודה. ביי. נדבר בערב? אוקי, בסדר. יאללה ביי." ליאת שמעה את צליל הניתוק וניתקה גם היא.
היא חייגה במהירות את מספר הנייד של מתן, אבל הוא לא ענה.
"אוך, לעזאזל עם כולם," מלמלה לעצמה.
"למה?" מתן הופיע פתאום מאחוריה והיא קפצה בבהלה.
"מתן!! מה אתה עושה פה בכלל?! איך הבהלת אותי!"
מתן צחקק. "אני ממלצר פה." הוא הצביע על סינרו הלבן שהיה חגור למותניו. בידיו החזיק מגש ועליו צלוחיות סלטים ריקות ומלוכלכות.
ליאת צמצמה את עיניה בחשדנות. "אבל אנחנו... בכלל לא עושים פה ארוחת ערב!"
"היה כיבוד לפני החופה. זוכרת? למיטב זכרוני את לקחת שלוש פרוסות מעוגת השוקולד שהייתה שם." ליאת הסמיקה ומתן קרץ לה בידידותיות. "זה בסדר. את לא הראשונה שבולסת ככה מהעוגה הזאת. היא באמת הייתה טובה. לענייננו – עכשיו מפנים את השולחנות האלה וכולם טסים הביתה. נגמר הטקס. אז יאללה, בלונדינית, אני צריך ללכת." מתן חייך בשובבות והלך משם. ליאת התרגזה מכך ששוב כינה אותה בשם: "בלונדינית", אבל כבר לא התחשק לה להרביץ
ליאת התבוננה במתן בהליכתו המהירה והקלילה, כאילו לא נשא ביד אחת מגש מלא צלוחיות זכוכית קטנות. היא התבוננה בו וליבה הוצף בחמימות.
* * *
זהו, זה נגמר. זה עבר. "כבר לא יהיה לי למה לקום כל בוקר," אמרה לי נטע. כשלא הבנתי היא הסבירה לי שבכל בוקר הייתה מסמנת בלוח שנה את הימים שעברו.
אני צחקתי ונטע צחקה גם. אין לי מושג למה.
ניצן בהתחלה לא הסכימה להוריד את השמלה שלה בטענה ש: "החתונה הייתה קצרה מדיי ואני בכלל לא הספקתי לנצל את השמלה." ככה היא אמרה לי, עם טון רציני כזה שרק ניצן יכולה להשיג. טוב, אני מקווה שהיא נהנתה... היא נשארה עם השמלה רק עוד חצי שעה עד ששמה לב שכולם מסתכלים עליה ומחייכים.
סך הכל הייתה חתונה יפה וליאת התרגשה ובכתה. אני לא, למרות שאולי אני צריכה להתרגש דווקא יותר ממנה.
זה קצת מוזר, כל העניין הזה. עכשיו אני ואילן אחים וגם נטע אחותם של יונתן ודביר וניצן וגם אחותי. זה נחמד, אבל אני לא יודעת מה יהיה בהמשך. נקווה לטוב!
-עדי-
עדי סגרה את יומנה והתכוונה ללכת לישון, רק שנטע פתאום הופיעה מאחוריה. "מה זה?" היא שאלה בסקרנות.
"שום דבר!" השיבה לה עדי בתקיפות.
נטע משכה בכתפיה. "לילה טוב!" אמרה חרישית לפני שסגרה מאחוריה את הדלת.
עדי נאנחה בהקלה. היא הטמינה את היומן בתרמיל שהביאה איתה לבית דודיה ושכבה לישון. אסור שאף אחד ידע על היומן הזה, חשבה בליבה רגע לפני שנרדמה.
15
סיפור בהמשכים
מאפילה לאורה- חלק שלישי.
ג' בחשוון תשע"ב (31.10.2011)
הלו?" הדס ענתה בחשש רב.
חששה פחת מעט כששמעה את קולו הרגוע של עומר. היא חששה שיצעק עליה.
"הדס?? איפה את? לא ראיתי אותך היום, וגם לא אתמול, ובכלל, לא בשבוע האחרון."
"איפה אתה עכשיו?? לא תפסו אותך?" היא החזירה בשאלה משלה.
"זה נשמע כאילו רצית שזה יקרה." ענה בגיחוך קל.
"לא..." התחמקה.
"נו, אז איפה את??" "אני..." היא חשבה במהירות, "אני אצל בת דודה שלי."
זה היה חצי נכון. כי היא לא אצלה, אבל היא איתה.
"איפה היא גרה? יש היום פעולונת קטנטונת, אני אבוא לקחת אותך. תגידי שאת חייבת ללכת."
הדס נלחצה, ובלי לחשוב הרבה ניתקה את הפלאפון.
עומר לא ויתר, וצילצל שוב.
כשהדס ראתה שהוא לא מרפה, כיבתה את הפלאפון, ותחבה אותו עמוק מתחת למזרון שלה.
היא נשכבה על המיטה בייאוש, וחשבה מה יקרה אם עומר יצליח איכשהו לפגוש אותה.
"אני חייבת לגרום לו שלא יבוא אחרי," ניסתה למצוא פיתרון.
כעבור כמה דקות, מרוב תשישות, נרדמה.
היא התעוררה כעבור מחצית השעה כששמעה קולות וצעקות.
כששמעה שקולה שזור בין המשפטים, העמידה פני ישנה.
"מה את אומרת? זה מה שהיא היתה עושה?" היא זיהתה את הדוברת, היא נכנסה לחדר המדריכה כשהדס שהתה שם. "אני לא יודעת בדיוק, אני רק יודעת שהיא היתה מעורבת בזה." ענתה בת דודתה.
הדס הבינה.
כמובן, הם מדברות עליה ועל עברה.
הדס קמה ממיטתה במהירות, והופתעה לגלות שעל אף הקולות הרמים, הבנות ישבו בקצה המסדרון, ולא בסמוך לחדרה, כפי שחשבה.
בלי שהתכוונה, עיניה זלגו דמעות.
"אני השתניתי. אתם לא מכירים אותי באמת, תעזבו אותי..." מילמלה לעצמה.
* * * * *
"הלו? זה אתה, אופק? זו אני, ריקי."
"היי ריקי, אחות קטנה..נו, איך היה השבוע הראשון בשנה השניה בפנימיה שלך??"
"נו, בסדר... עד כמה שיכול להיות טוב בפנימיה. שמע, יש לנו בשכבה בת, הדס שמה, היא באה מפשע. יש לה בת דודה בכיתה שלי, והיא בעצמה סיפרה לי. היא הייתה בחבורה של פושעים..."
היא גיחכה, "מסכנה, מה שהולך לעבור עליה... לא אוהבים אצלנו ילדים שכאלו.."
"מה את אומרת? הדס, מחבורת פושעים?" הוא קימט את מצחו.
עומר ישמח לדעת. "טוב, אחות קטנה, אני חייב לעשות שיחת טלפון דחופה. לא יודע מתי נתראה, אבל נתראה."
"מה זאת אומרת?? עוד שבועיים בשבת החופשית שלי נתראה, לא?"
"אי, אחות קטנה, יש דברים שאת לא מבינה." חייך כשגילה שיצא לו חרוז," טוב, ביי" אמר, וניתק.
הוא מיהר להתקשר אל עומר, ומסר לו את פרטי הפנימיה בה שוהה אחותו, ולפי מה ששמע, גם הדס, שזלגה מהחבורה. צריך למשוך אותה בחזרה, ואם זה לא יצליח, אז לוודא טוב טוב שלא תזמר....
* * * * *
עומר ישב בקצה הכיסא.
זה עתה הועלה רעיון למשיכתה של הדס בחזרה לחבורתם.
"אתה חושב שזה יצליח?? לא נראה לי... אני חושב שהיא לא תאמין. לא... היא פחדנית מדי."
"נו, באמת," ניסה אופק, חברו הטוב, "למה שהיא לא תבוא?? אתה תתקשר אליה, תגיד שגילית שהיא בפנימיה, ואתה מבין שבטח היא כבר לא אוהבת את משפחתה, ולא יהיה לה קשה לעזור לנו לפרוץ לשם, נו..."
"לא... היא תנתק לי, ותרוץ הביתה לספר לאבא'לה..."
"נו, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים שיקרה, אנחנו נציב משמרות, ונתפוס אותה. אתה תדע טוב מאד איך להחזיר אותה אלינו. חוץ מזה, אני בכלל לא מבין למה אתה טורח לחפש אותה כל כך הרבה."
"היא עלולה לגלות אותנו." ענה לו עומר. כ
ולם ידעו שזה לא יכול להיות, הדס לא תעשה את זה."
עומר.. מה אתה מסתיר מאיתנו?" קרצו לעברו.
עומר הסמיק. "אוך, באמת, איזה ילדותיים אתם....."
* * * * *
"מה? אני לא מאמין. אתם לא יכולים לעשות לי את זה."
חגי ישב על הספה בסלון. הוריו ישבו כל אחד בכורסא שונה.
"למה דווקא עכשיו? למה? מה עשיתי?"
"זה לא אתה, בן, ואתה יודע את זה. זה אנחנו שנינו."
הוא הביט באישתו, אך מיהר לנתק את המבט.
לאחר שאישתו גילתה כמה דברים מאוד לא נעימים שהוא עושה בימים שהוא יוצא ל"פגישות עבודה", היא החליטה להתגרש.
בהתחלה הוא לא הסכים, אך היא גרמה למריבות, וחדלה מלאהוב אותו.
"אני.." פתח אביו של חגי, אך עצר באמצע.
"מחר בבוקר אבא שלך עף מפה. אתה תמשיך רגיל את חייך." אמרה אמו, כשראתה את השאלות הרבות בעיניו.
"לא רוצה!! לא רוצה!! לא רוצה!! בלי אבא זה בכלל לא רגיל!!" צרח חגי.
הוא התחיל לבכות וברח לחדרו.
אביו פסע לחדרו והמשיך להוסיף למזוודה עוד מספר פריטים.
אשתו נכנסה לחדר והביטה על מעשיו בשאט נפש.
"חשבתי שאת לא רוצה לראות אותי," תמה בעלה לשעבר.
"אני משגיחה עליך, אתה יודע, בזמן האחרון אתה גונב הרבה, אז..."
"נו, באמת, למה שאני אגנוב ממך, את אשתי!"
"אתה כבר לא בעלי." הזכירה לו, והליטה את פניה בידיה.
הוא ניגש אליה.
"תסתלק מפה," צרחה. "אל תתקרב אלי!"
בעלה נאנח. "אני חושב שאני אצא אפילו עכשיו." הוא ניגש לחדרו של בנו, וחיבק אותו.
"אני הולך עכשיו.." מילמל.
אמו של חגי נכנסה לחדר. "אל תגע בבן שלי, אל תתקרב אליו." אמרה בטון מאופק.
יואב, אבא של חגי, לא התאפק: "זה גם הבן שלי, ואת לא תגידי לי מה לעשות. חלפו עברו הימים שבהם התנהגת כאילו שאת אמא שלי!"
הוא יצא מן החדר, וטרק אחריו את הדלת.
"אתה רואה?" שאלה אסתר, האם, את בנה.
* * * * *
הרמזור התחלף לאדום.
נטע, שבדיוק הגיעה למעבר החציה, ראתה שאין אף שוטר בסביבה, וחצתה במהירות את הכביש הקטן.
היא הביטה סביבה, מחפשת את הבנין הגדול, עם רחבת הדשא הגדולה שמסביבו.
היא נכנסה במהירות בשער, השומר בדיוק התווכח עם אדם שניסה להיכנס.
כמובן, זה היה חלק מפעולת ההסחה שלהם.
עומר ראה שהיא נכנסה ועזב את המקום במהירות.
נטע נכנסה במהירות לבניני המגורים, הוא עלתה לקומה השניה, ופנתה אל חדרה של הדס.
אכן, ריקי חיכתה לה שם.
"מהר.." לחשה נטע, "עומר אמר שתוך עשר דקות לכל היותר אני חיבת להיות בחוץ. "
"הפלאפון שלה כבר אצלי." אמרה ריקי, היא לא כל כך הבינה מה קורה, זה מה שאח שלה אמר לה לעשות, אז היא עושה.
היא הכירה את נטע, היא הייתה בת דודתה.
נטע תפסה את הפלאפון, ובמהירות חייגה את המספר של עומר, היא החליפה את השם עומר, בעדן, אחותה של הדס.
כשעומר יתקשר, הדס תענה. היא לא תדע שזה הוא שהתקשר.
נטע הגישה את הפלאפון לריקי והורתה לה להחזיר אותו בדיוק למקום שהוא היה, ויצאה החוצה.
הוא עברה במהירות דרך השער, השומר הביט בה בתמיהה.
היא חצתה את הכביש שוב, ונעמדה, מתנשפת, ליד עומר.
"הכל כפי שסוכם." אמרה, ועומר חייך חיוך שבע רצון.
"מתי תתקשר אליה?" שאלה נטע.
"היום בערב. זו השעה בדרך כלל שהיא מקבלת שיחות מהבית." ענה עומר, ועלה לרכב שבדיוק הגיע.
הוא חייך אל אופק,שישב במושב הנהג, וזה ידע, שהכל מסודר.
7
סיפור בהמשכים
ועוד אחד...(5)
כ"ז בתשרי תשע"ב (25.10.2011)
שלושה ימים לאחר מכן נערך טקס מכובד במלון האחרון בו שהו. את זכות הדיבור בטקס קיבלו המדריך, אף אחד, אחד, שניים, ג"ג, ורוחמה.
שכפי שהסתמן מהרגע שראו אותם, היו בעלי האישיות שבקבוצה.
אמנם רצו לתת גם לרותם ותמר לדבר, אך רוחמה הצליחה למנוע זאת. (וכך היה הדבר, כששמעה רוחמה שהן עתידות לנאום נחפזה אל המדריך, לשוחח עימו בכובד ראש בעניין –שמא יעלה לראשן הכבוד הרב הלזה, ותתחולל בו מהומה כבדה. והלא הן נערות בלבד! בזמני, נערות...- ברגע ששמע המדריך את המילה "בזמני" יוצאת מפי רוחמה, נכנע ומחק אותן מרשימת הנואמים).
הבאתי פה את מהלך הטקס:
-אהמ.. התכנסנו כאן היום, בטקס חשוב זה, על מנת להפרד באופן רשמי, ומרגש, מחברי הקבוצה איתם נאלצנו לחיות בזמן האחרון.
ראשון נזמין לכאן את המדריך היקר והאהוב, שבזכותו היה הטיול הזה מקסים כל כך.
מר שמעון שלומברג! זאת אומרת, מר דניאל קונלביץ'! הכוונה- אני עצמי, בבקשה!-
(למותר לציין שהנחיית הטקס הועתקה מקבוצה אחרת, ששם מדריכה, אגב, היה שמעון שלומברג. אך נחזור אל דניאל קונלביץ' הנושא דברי פרידה-)
-גבירותי ורבותי!- הוא התחיל
-נהניתי להדריך אתכם- המשיך
-מפני שאני נהנה להדריך קבוצות שקטות-ברובן- סיים
-תודה רבה למדריכנו הנאצל!כעת נזמין לנאות את הגברת היקרה אורית כרובלט.. אהמ.. ג"ג-בחילוף-אותיות-כמובן. בבקשה!-
-חברים יקרים- פתחה ג"ג
-בגללכם עברתי שבוע ללא רגשי אומללות- המשיכה
-אני מאושרת שהוא עבר וכעת אוכל להתאמלל כרצוני- היא הזילה דמעת-אושר, קדה, וחזרה למקומה.
חברי הקבוצה זנחו את אדישותם, והשתתפו בבכי האושר המרגש של ג"ג.
-כעת אף אחד מוזמן לבמה, לנחם את כולנו בחרוז-נהמה- (את זה המדריך כתב לבד)
אף אחד ניגש לבמה, זולג דמעות אושר לקראת סוף הטיול.
-שמחו, ידידי, על סוף הטיול,
כי הוא אך ורק התחלה של מסלול,
בו תפסעו מלאי אושר, יקירי,
כי במסלול הזה תזכו ללכת בלעדי.-
מחיאות כפים נלהבות ליוו את אף אחד למקומו.
בכי האושר התגבר, וכבר נראה היה שבקרוב יוכלו לשטוף את רצפת המלון. (שכן יש להבין, אנשים אלו לא בכו זמן רב, וכעת הוציאו את כל הדמעות שהצטברו בליבם פנימה, שהרי כל אדם בוכה לעיתים.)
אחד ושניים יעלו יחדיו, שלוש וארבע עליהם ירכב... אהמ... אופס, הייתי צריך לעצור ב"יחדיו". קדימה!
אחד ושניים עלו, אמרו יפה להתראות, קדו, וירדו.
הקהל הנרגש ענה להם להתראות, והגביר את זרם הדמעות.
עובדי המלון הופיעו בחליפות צלילה ובמגבים.
-אחרונה חביבה, הגברת מקסימה רוזנהיים, מוזמנת לנ.. אה, הגברת רוחמה גולדשטיין, מוזמנת לנאום!-
רוחמה עלתה.
-אינכם ראויים אף לא למילה,
רק בגלל שביקשו כתבתי המגילה,
רדו על ברכיים, בקשו מחילה,
בשל התנהגותכם המבחילה.
ראו איך הרסתם
כל חלקה טובה.
בלי רגש רמסתם
כבוד ואהבה.
לא הערכתם את חבריכם,
אך ציפיתם שיעריכו אתכם.
תתביישו! תינוקות!
לא די בלבכות!
עליכם לכפר! עליכם להיזהר!
לבל תפגעו בכבודו של אחר.
יכולתי למות, אך למען חשבון,
אפילו לא נמלאתם יגון.
לא טרחתם לכבד. אפילו ארון.
כאילו שרק הלכתי לישון.
וכשקמתי לתחייה
הוסבה הלוויה
לאכפתיות, לרגש, לאדם שבתוככם,
כמו נמאס לכם להיות אתם עצמכם.
התעוררו, יקירי,
האמינו, כדאי
לשים לאדישות סוף,
לומר למוות די.
מברכת אתכם
שתבנו את העולם גם בלעדי,
לרחם ולעזור זה לא יותר מידי.
אוהבת, וכואבת.
רוחמה.-
השתרר שקט, ולאחריו בכי גדול. אמיתי. אנשים חיבקו את חבריהם לשלום, בקשו סליחה על אתמול ושלשום, וקבלו על עצמם, מהיום, להיטיב לעולם, בכל מקום,
במקום להופכו לאיום.
וכשפיזר אותם האוטובוס הביתה, הם הסתובבו לנופף לשלום.
6
סיפור בהמשכים
יהיה לנו טוב פרק ל"א
י"ח בתשרי תשע"ב (16.10.2011)
אוקי.
אז בהחלט אחרי המון המון זמן.
ואחרי שמן הסתתם כבר קצת שכחתם:) גם אני...
חשבתי לעשות תקציר קטן כדי להזכיר קצת מה היה למען השוכחים ולמען אלו שמעולם לא קראו.
אבל החלטתי שהכי עדיף לדפף כמה פרקים אחורה ולקרוא לריענון...
14/08/08
"זה פשוט היה קטע אחד גדול. אתה לא מבין כמה.." אמר גדי מחוייך "זה מדהים איך לא חשבתי לקשר ועוד יותר מדהים שיעל לא חשבה. למרות שכל מה שזכרתי מהפגישה שלנו היה הרחוב הזה "שניאורסון 5". איך שהיא אמרה לי שהיא גרה שם משהו בצבץ לי בתת מודע.."
"אבל לא חשבת לקשר? אחי, זה הכי ברור שיש.." צחק איתי.
"לא יודע. לא עליתי על זה. הם כ"כ שונים אחד מהשני באופי וגם במראה. רק אחרי זה פתאום התחבר לי השם משפחה עם הרחוב.." צחק גדי.
"ואיך יעל הגיבה?"
"וואו. היא הייתה בהלם מוחלט. התפוצצה מצחוק. "מה? אתה לומד עם דקל? אתה מכיר אותו?? איזה קטעים. הוא בחיים לא סיפר עלי? איך לא קישרנו??" היא הייתה בהלם מלא זמן. אבל עכשיו זה כבר לגמרי הבדיחה שלנו.." הסביר גדי.
"ואיך דקל הגיב?" התעניין איתי.
"הוא היה יותר בהלם מאיתנו. אבל הוא צחק שעכשיו יעל פתאום תסכים לבוא לאליפויות נגד "יבניאלי" למרות שלפני לא מצאה בהם שום עניין. והכל בזכותי כמובן.."
"רק אל תתנפח אח שלי.." צחק איתי
"וכשחושבים על זה, איך בכלל הכרתם?"
גדי חייך חיוך רחב "האמת? שבגלידה.."
"בגלידה?"
"כן. יעל הייתה מגיעה לשם הרבה. כל פעם עם חברה אחרת. העובדים דיווחו שתמיד במשמרות שלי. עד שהבנתי את הרמז.."
"זה לא ייאמן איך הדברים ההזויים האלו יכולים לקרות רק לך"
"טוב תשמע, אני מבין אותה. יש לי קסם אישי שאי אפשר לעמוד בפניו.."
איתי בדיוק עמד להחזיר לגדי מנה אחת אפיים כשהפלאפון שלו צלצל.
הוא הביט על הצג והופתע לגלות מי מתקשר.
"שלום ברק" פתח איתי את השיחה כשההפתעה בקולו לא מוסוות.
"איתי. מה שלומך יקירי? אתה נשמע לי מופתע"
"האמת שקצת. אבל שמח לשמוע אותך סוף סוף. מלא זמן לא דיברנו, לא התראינו.."
"בהחלט" אמר ברק "יותר מידי זמן".
"במה זכיתי?" תהה איתי.
"האמת היא שכבר חודש וקצת שאני מתלבט איך לפנות אליך. וכ"כ מצטער שזה יוצא עכשיו" אמר ברק ונאנח. "מדובר בחבילה שמצאנו בחדר שלנו. אני לא יודע איך לא הבחנו בה לפני כן. זו חבילה שצחי הכין לשחר. יש בה תמונה שלהם יחד. והקדשה מצחי. הבטחתי לך שברגע שאמצא את "המתנה" לה ציפה שחר ולא זכה לראותה, מיד אתקשר. מעין סגירת מעגל. שהרי אם לא זכה שחר לקבלה לפחות תגיע החבילה אל משפחתו, לכן התקשרתי.
הייתי רוצה להעביר לך את החבילה בהקדם, אפילו היום.."
איתי שתק.
מעכל את המידע שנחת עליו.
"איתי? אתה בסדר?" נלחץ לרגע ברק משלא שמע תגובה מהעבר השני.
"כן. כן. אני בסדר. רק קצת בהלם. אני מאד שמח שמצאת את החבילה.
כמובן שאין שום סיבה להתנצל. תודה רבה לך ברק, אני בטוח שגם ההורים שלי יתרגשו מאד, שחר דיבר כ"כ הרבה על ה"ההפתעה מצחי" תהיה אשר תהיה..."
"אתה בחור טוב איתי" אמר ברק בקול אוהב "אעביר לך את החבילה בערבית בע"ה, אתה מתפלל אצל "רבינוביץ" היום, לא?"
"כן, מצוין. תודה רבה לך ברק. על הנכונות ועל השיחה"
"בשמחה. ניפגש א"יה, להתראות"
ברק ניתק את השיחה וגדי הרים את גבותיו כתוהה על פשרה.
"זה אבא של נטע" הסביר איתי "איזה משהו שקשור לשחר".
גדי כמובן לא הבין את ההקשר בין הדברים אך הבין שאין זה ראוי לשאול שאלות לאור אזכורו של שחר. גדי ידע עד כמה קשה לאיתי לדבר עליו.
"שנתקדם למגרש עד ערבית? יש עוד שעה.." ניסה להפיג את האווירה.
"תתקדם לבד אחי. אני אצטרף אח"כ.." אמר איתי.
"הכל טוב? צריך משהו?"
"לא זה בסדר גמור גדי, אבוא מאוחר יותר, אל תדאג.."
כשגבו של גדי נעלם כמעט מטווח הראייה הוציא איתי את הפלאפון אינסטינקטיבית מכיסו על מנת להתקשר לשתף את נטע, אך כמו בשאר הפעמים בתקופה האחרונה, הוא הכניס אותו בחזרה מבלי לערוך בו כל שימוש...
10
סיפור בהמשכים
מאפילה לאורה- חלק שני.
י"ג בתשרי תשע"ב (11.10.2011)
האתר
_________
הדס התלבשה בג'ינס ובגופייה, ותהתה לעצמה מה חסר. "אה, כן.." נזכרה בבוז, וניגשה לקופסה קטנה שהונחה על שידתה. היא הוציאה סיכה קטנה, שעליה היהי חרות ה-ת, הדס, תל אביב. כן, לכל אחד מבני החבורה שבה הייתה שותפה הייתה סיכה קטנה עם שמו ושם המקום בו הוא גר. כן, כן. לחבורה בה הייתה שותפה היו שלוש סניפים בשלושת הערים הגדולות בישראל. ירושלים, תל- אביב וחיפה. היא זרקה את הסיכה מבעד לחלון, וניגשה למטבח. היא לא מצאה
* * * * *
"מה?" הדס הייתה המומה. "שאני אלך לפנימיה?? למה?" "אני חושב שיהיה לך יותר קל להתמודד עם זה, עכשיו כשיצאת מחברות הפושעים שלך." ענה אביה, והדס התרתחה. "חבורת הפושעים שלי?? שלי?" ויצאה מהחדר.
ובכל זאת, באותו ערב. הדס התייצבה לפני אביה בפנים חתומות ובעיניים אדומות., ואמרה."כן.."
* * * * *
הדס ישבה באוטובוס ושיחזרה את מהלך השבועיים האחרונים. קודם כל, היא נרשמה לפנימיה בצפון הארץ, אח"כ קנתה בגדים ואביזרים חדשים, ארזה ונפרדה מהחברות. חן לא האמינה. היא חשבה שהדס צוחקת. הדס פשוט משכה בכתפיה. במפתיע, היא בדיוק קיבלה מסר ממנה.
"הדס, קבעתי עם כולם שנפגשים היום בשמונה בשווארמה. תבואי גם את... יהיה צחוקים......"
הדס השיבה במסר משלה:
"חן, מה שאמרתי לך היה נכון. אני כרגע באוטובוס לפנימיה. אינמצב שאני יבוא... זה מרחק של שלוש שעות נסיעה."
הדס ניתקה את הטלפון. לא היה לה כוח לשטויות של חן. כל היום מרכלת ומקשקשת. מה שיש לה בראש זה רק בנים והבגדים שלה. וכמובן, הקניון. הדס חששה מהפנימיה. "ומה אם אתגעגע הביתה??" מחשבה טורדנית חלפה במוחה. "שטויות, אני לא כזאת....מה, שכחת מאיפה באת??" שאלה את עצמה.
מעל הכל, היא חששה מהלימודים. כבר חצי שנה שהיא באה רק לשעה בשבוע. וגם זה, לשיעור ספורט. מהחברות היא לא חששה. בת דודה רחוקה שלה במרכז העיניינים שם, הכל יהיה בסדר.
* * * * *
האוטובוס עצר. הדס ירדה ממנו בחשש. היא אספה את המזוודות והתיקים שלה, ונכנסה בשער. היא לא מצאה את עצמה. "מה זה המקום הענק הזה?? איפה אני??" היא צלצלה אל בת הדודה שלה, וזו הגיעה תוך שניות. "היי הדס." חיוך מסויג. "אני...את יודעת לאן אני צריכה ללכת עכשיו??" "אה..כן. אני אקח אותך למדריכה שלך. שיר."
הן פסעו על הדשא הרך, ובמהרה הגיעו אל בניין קטן. "אלו חדרי המזכירות. גם למדריכה יש פה חדר." הדס נכנסה בחשש. המדריכה קרבה אליה. "שלום, את בטח הדס, בואי, תיכנסי, יש לך עכשיו ראיון עם המנהלת... אח"כ אני אקח אותך לחדר שלך." בסיום הראיון, שהיה מתומצת וענייני, שיר לקחה את הדס אל חדרה. את ישנה עם בת נחמדה בשם אופיר. אני בטוחה שתהני איתה." כמו בת הדודה שלה, גם היא שמרה על ריחוק. הדס הבינה. "הם יודעים עם מי
11
סיפור בהמשכים
חלק ראשון
ז' בתשרי תשע"ב (5.10.2011)
הן כרעו תחתיהן, באמצע המטע. הקבוצה כולה בהתה בהן בתדהמה.
שני אנשים נגשו לעזור להן לקום, אך כשהתקרבו קרסו על האדמה גם הם.
המדריך מעט רגז על ההפרעה הפתאומית כבר בתחילת המסע, אך ניגש לעזור גם הוא.
גורלו היה דומה.
תוך זמן קצר היתה הקבוצה כולה שרועה על הארץ.
אין מה לומר, צחוקן היה מידבק.
הן היו תאומות שנהנו מהחיים. ואיך לא? ההצגה שהתרחשה למולן היתה מצחיקה ביותר, מה עוד שהן היו חלק ממנה!!
הן צחקו לשמוע את חזאי החדשות מסיים בנימה אופטימית את נאומו
-ולסיום...
צחקו לשמוע את אמן נאנחת מחמת הטמפ' העולה, אע"פ שמשום היותה נכה, מרותקת הייתה לבית הממוזג היטב..
הן צחקו, כי היה להן מצחיק.
היו גם טרגדיות. ללא סוף כמעט.
דברים שלא גרמו להן לצחוק מתגלגל.
אך בשל היותן אופטימיות "באופן מזוויע" כפי שנהגה אימן לומר, הצליחו למצוא בכל דבר את הטוב, ובד"כ הצליחו לרומם את מצב הרוח בסביבתן.
למשל- כשנפלה אימן ונעשתה נכה, היא בכתה במשך ימים שלמים. האחיות החליטו לעודד אותה, ונכנסו יחד לחדרה.
-מדוע את בוכה- שאלה תמר
-את יודעת- ענתה האם ברוגז
-הו אמא, באמת שאיני יודעת!- קראה תמר
-משום שנהייתי נכה-
-ומה רע בכך?!- התפלאה רותם
האם הרהרה לרגע.. קצה חיוך עלה על פניה (שכן יש לציין שאף היא הייתה אישה עליזה מאד מטבעה)
אך לפתע נעצבה שוב.
-משום שלא אוכל לדאוג לכן!-
התאומות פרצו בצחוק
-אל תדאגי, אמא, לדאוג אפשר בכל מצב-
כעת צחקו שלושתן
-אבל מי יפרנס אתכן?-
-טוב, אני מניחה שנאלץ להפסיק להתעצל..-אמרה רותם בסבר פנים רציני
-כן, המצב באמת חמור..- גנחה תמר
-אתן צודקות, יקירותי, אין לי ברירה אלא לאפשר לכן סוף סוף לצאת לשוק העבודה..-
פניהן זהרו, כמה חיכו לרגע!
-את רואה אמא, כל מה שה' עושה, לטובה הוא עושה!-
רותם השתתקה במבוכה כשהבינה מה בעצם אמרה.
-נהוג לחשוב לפני, ילדתי,- גיחכה האם –אחר כך זה כבר לא יעיל בדרך כלל-
-אמא!- קראה תמר –וודאי שחשוב לחשוב, תארי לך מה היה יוצא אם רותם לא היתה נעצרת!...-
שוב צחקו שלותן
-ומה תאמרו על כך שמזג אויר קיצוני גורם לי לכאבים בלתי נסבלים?-
-נדמה לי- גנחה רותם
-שנאלץ להדליק מזגן- השלימה תמר
שלומית חייכה, שוב הצליחו בנותיה למצוא פיתרון טוב לדבר.
-צדקתן, אין כל דבר רע בלהיות נכה- אמרה
-בטח שכן!- הזדעקו שתיהן
-הגבלת תנועה!-
-קבלת קצבה!-
-יקראו לך נכה!-
-ינעצו מבטים!-
-תצטרכי לשבת בכסא גלגלים!-
-ואם תהיה בו חלודה-
-השמלה שלך תתלכלך ממנה!-
-וגם יהיה לך כואב!-
-אויש, בנות,- נאנחה -עכשיו אני עצובה חזרה...-
שתיהן גיחכו
-ועכשיו!- קראה תמר
-כשחזרנו למצב הטבעי...- השלימה רותם
ושוב צחקו.
11
סיפור בהמשכים
חלום שלא נגמר-פרק י"א.
ה' בתשרי תשע"ב (3.10.2011)
"עדי?" קול נעים ושקט, ביישני משהו, קרא בשמה. צמרמורת חלושה חלפה בגווה. זה היה אילן.
"היי, אילן," אמרה לו מבלי להביט בפניו.
"את כועסת עליי?" שאל שוב בקולו העדין שכה אהבה לשמוע.
"לא, אני... זאת אומרת, זו לא אשמתך ואין לי מה לכעוס עליך," השלימה במהירות.
חיוך עצוב מעט הפציע על פניו והוא הסיט את שיערו הכהה מעיניו הכהות אף יותר.
עדי לא יכלה להתאפק והביטה בפניו. קול קטן בבטנה, שהלך והתחזק, ציווה עליה להתנהג בקלילות, אך היא חשה צורך לדבר על הערב הקודם, הערב בו איילת הגיעה אליהם להכרות, שבו הלכה לישון ברגשות מעורבים. כעס, שמחה, תדהמה, עצב, תסכול, הכל התערבב בין מוחה לליבה והתחשק לה לצרוח ללא שליטה.
הצלצול הפר את השקט והם פנו לכוון הכיתות, שותקים ונבוכים מעט.
הם נבלעו אחד-אחד בכתתם, עומדים בשתיקתם.
"עדי!! איך היה אתמול, עם איילת?" נער גבוה הופיע בפתח כיתתה, מגחך. מתן.
עיניי כל בנות הכתה הופנו לעברם, סקרניות ומתעניינות. עדי תקעה במספר בנות מבט רושף ואלה נבוכו והסבו את מבטן. אם קודם היה לה חשק לצרוח, אז עכשיו החשק הזה התגבר פי כמה. היא רצתה להתנפל על מתן בצווחות זעם. להטיח בפניו המגחכות אגרופים ומילים זועמות על חוסר הטאקט שלו. "מתן, בוא החוצה" צוותה עליו, קולה מסוכן.
מתן משך בכתפיו והתרחק משם. "מצטער, המורה שלי כבר הגיע," אמר והלך משם, כמעט נמלט על נפשו. עדי רטנה בינה לבין עצמה. מתן כל כך טיפש? תהתה לעצמה בכעס. לא, הוא לא טיפש. הוא עושה את זה בכוונה. למה? זה עושה אותו גיבור יותר? גדול יותר? מתוסכלת, היא "התגלגלה" אל תוך הכתה, שם ישבו בר וליאת וצחקו. היא התקרבה אליהן וליאת הרימה את ראשה. "היי!" קראה ליאת בעליזות. עדי השיבה לה בחיוך מאולץ מעט. בר הבחינה בכך מיד.
עדי הנידה בראשה. "כלום."
"כן, בטח. קדימה, תספרי לנו," בר העיפה מבט בבנות הכתה שפטפטו וצחקו ברעש, ממתינות למורה. "בואו נצא החוצה."
"אתן באות לקרוא למתן ואילן?" דילגה ליאת בעליצות.
"ממש לא," קבעה בר.
"למה לא?"
"כי לא כל דבר צריך לספר להם. חוץ מזה, את מכירה את מתן. הוא תכף ילך ויספר לכל השכבה בקולי קולות."
ליאת משכה בכתפיה. פתאום אמרה עדי: "היי, בר, גם לכן אני לא חייבת לספר כל דבר."
בר הביטה עמוק בעיניה בקרירות כזאת שעדי לא ראתה זמן רב. מין קור מתנשא ומופתע, מבהיל כמעט. "אף אחד לא הכריח אותך לספר," אמרה לה.
"אה, כן? ומי פה אמר לי 'קדימה, תספרי לנו' ? הא?"
"יכולת להגיד שאת לא רוצה!" אמרה בר בקול קשה.
"כן, בטח. אם הייתי אומרת, את ישר היית קופצת ומנסה לשכנע."
ליאת עמדה לידן ללא מילים, מנסה להפריד בניהן בעזרת ידיה.
"דיי, ליאת. עדי, את לא רוצה, אני מבינה את זה. גם אני לא רוצה לפעמים לספר לאנשים כל מני דברים, אז אני לא מספרת."
"נכון, כי אנחנו מבינות ולא לוחצות עלייך לספר," השיבה עדי בעוקצנות.
"לא, זה רק כי אני לא מראה פרצוף חמוץ. כשאני לא רוצה לספר על מה שעובר עליי, אני משדרת שהכול בסדר אצלי כדי שלא יחשדו אפילו שמשהו לא בסדר. אבל את, כשאת לא בסדר את ישר מראה את זה. את מסתובבת עם פנים מהורהרות, עצובות ועצבניות. איך את רוצה שלא ננסה לשכנע אותך."
"בר, אני לא יודעת להסתיר רגשות, בסדר? וזכותי להיות עצובה או עצבנית בלי שיתערבו לי וינסו להוציא את זה ממני!" טון דיבורה של עדי עלה. לעומתה, בר המשיכה לדבר בשלווה קרירה.
"את יודעת, פעם אמרו לי: "אדם שמראה פנים עצובות מראה שהוא רוצה שידברו איתו." לכן, בכל פעם שאני רואה אותך עצובה ועצבנית אני מנסה לעזור לך."
"אני לא צריכה עזרה!" עדי צעקה ממש. "ומה שאמרו לך טיפשי נורא. זה לא נכון בכלל. אדם נראה עצוב כי הוא עצוב! זהו!"
"לא," השיבה לה בר בהבעה מתריסה מעט.
"דיי, בר! נמאס לי שאת מנסה כל הזמן לגשש, לחקור, לדעת, לחפור! דיי כבר! למה את לוחצת? אומרים לך לא אז לא!"
בר ניסתה להניח ידה על מסעד כיסא הגלגלים, אולם עדי החלה לנסוע לכוון הכתה בהפגנתיות. "את יודעת משהו, בר? לפעמים אני באמת לא יודעת מה לחשוב עלייך."
בר קפצה את אגרופיה. ליאת הניחה יד מרגיעה על כתפה. בר לא זזה. "את יודעת משהו, עדי, לפעמים, בעיקר עכשיו, גם אני לא יודעת מה לחשוב עלייך," סיננה. "ואת יודעת עוד משהו, עכשיו אני חושבת שאת כפוית טובה ומגעילה."
היא הלכה משם, מותירה את ליאת שותקת ונבוכה.
"אליעד יוסף... אפרתי אופיר... בן שושן אילן..." קולו העמוק של אלדד המחנך הקריא את שמות בני הכתה בשעמום מסוים. אילן התמתח והסתכל על חבריו לכתה. כולם נראו משועממים ומרוחים בדיוק כמוהו. חלקם עסקו בקשקושים על השולחנות ובפטפוטים חרישיים. הוא הסתכל על מתן - שישב בקצה השני של הכתה – שעסק בקיפולי נייר בהם הצטיין. מתן נהנה תמיד לכתוב בכתב מודגש על הדף משהו כמו: "מי שקורא את זה... מה נישמע??" או: "דיי, השיעור
אילן סבר שזה ילדותי להחריד, אך לא אמר דבר. נו, אם הם נהנים, שיערב להם, כך חשב בליבו בכל פעם.
"ירושלמי מתן... מתן, אתה יכול להפסיק עם השטויות האלו בבקשה?" הרים אלדד את קולו, כשגל של צחקוקים נשמע. מתן הביט במחנכו בפנים תמימות. "אבל לא עשיתי כלום, המורה."
"כן, בטח. בכלל-בכלל לא עשית. אני רק דמיינתי את – " הוא התכופף והרים משהו מהרצפה. " – זה?" אלדד אחז בטיסן נייר, שככל הנראה היה מעשה ידיו של מתן. "זה נפל לי מהתיק, המורה," ניסה מתן לגונן על עצמו בהבעה של אדישות מעושה.
"וזה גם הצמיח רגליים והגיע עד לפה. מקצה אחד של הכתה עד לקצה השני." אלדד נשמע כועס ומשועשע בו-זמנית. "גש הנה, מתן, ותקריא לנו בקול מה כתבת הפעם על הטיסן שלך. יש לך הרגל שכזה, לכתוב משפטים על טיסני הנייר שלך כמדומני."
מתן החוויר. מה שכתב לא היה מחמיא למורה במידה רבה. "אני מעדיף לומר את מה שכתבתי בעל פה מהמקום. אני מניח שככה, אם תכעס על מה שכתבתי לא תוכל להחטיף לי סטירה בו-במקום." התלמידים צחקו. גם המחנך חייך. מתן נשם עמוקות. "אני כתבתי שיש לכבוד המורה קול של שור זועם."
היה רגע אחד של שקט, ואז הכתה פרצה בצחוק. צחוק מתגלגל ורועם. אלדד צחק גם הוא. צחוק יבש ולעגני מעט. "אני מניח ששכחת לכתוב גם שיש לי שפם של כלב ים," אמר בקול מקפיא.
על פניו של מתן על חיוך מוזר. "לא, לא שכחתי. אבל התבטאתי ביצירתיות יתר. כתבתי שיש לך שפם של אריה-ים."
ילדי הכתה השמיעו צחוק פרוע. אלדד, המורה, כעס. הוא לא טרח להסתיר זאת. "מתן ירושלמי, אתה מתבקש לגשת אליי בסוף השיעור."
"בשביל מה?" שאל מתן, מחייך עדיין.
"עונש," השיב לו אלדד קצרות. מתן נאנח. אילן שלח אליו מבט מעודד אך בה-בעת שפתיו התוו את המילים: לא-היית-צריך-לעשות-את-זה.
"אני יודע," לחש מתן בחזרה. "אבל לא יכולתי להתאפק."
אילן חייך בסלחנות והסתובב בחזרה. הוא היה רגיל לכך שמתן מסתבך עם המורים, שהטילו עליו עונשים בזה אחר זה.
אחי, אתה יודע משהו? שרבט אילן על פתק, כשתהיה לך חברה, כדאי שתדאג שלא תהיה מופרעת כמוך, כי אז שניכם תמותו מרב עונשים. אילן קשקש מין פרצוף קורץ ושיגר את הפתק למתן. מאליאב-ליוסף-לאופיר-לגלעד-למשה-לנתן-ליהודה-למתן.
מתן קרא את הפתק וגיחך. החברה שלי תהיה כמוני, כתב בחזרה. אני מניח שמי שתהיה הנשמה התאומה שלי חושבת עכשיו אותו דבר ממני, לא?
אלדד הישיר מבט אל מתן. "אהמ, אדון ירושלמי, כדאי מאוד שתזהר, כן? יש לי ערמה נכבדה של עונשים שרק מחכים לתלמיד שיעז לצחוק על כללי בית הספר."
'אלוהים אדירים,' חשב מתן באימה. 'במה סיבכתי את עצמי שוב?'
אלוהים אדירים, חשבה עדי באימה. היא הביטה בזעם מהול בדאגה על הלוח עליו נכתבו שורות-שורות של משימות שאותן עליה ועל חברותיה להגיש בעוד שבועיים ב-ד-י-ו-ק. כמה שיעורי-בית היא כבר יכולה לתת?
"וזהו," אמרה אורה בקולה החלוד.
"זהו?!" קפצה מיכל. "המורה, ממש הגזמת!"
המורה נעצה בה מבט חד. "את חושבת שהגזמתי?"
"כן!"
"חבל מאוד." על פניה של אורה עלה חיוך בלתי נעים. "אני יכולה להוסיף עוד, אם חסר לך מה לעשות."
מיכל נרתעה. "לא-לא-לא! תודה המורה, אני חושבת שאוותר על התענוג."
"יפה," חיוכה המעושה של אורה התרחב בסיפוק. "יש לעוד משהי משהו להוסיף?"היא שאלה בקור רוח. התלמידות זעו באי נוחות. "כן, המורה, לי יש משהו להוסיף," אמרה פתאום בר. כל המבטים הופנו אליה. עיניה של אורה כמעט יצאו מחוריהן. 'איך היא מעיזה??' שאלה את עצמה, אך כפתה על עצמה שתיקה. בר דברה בשלווה קרירה כהרגלה. "אני רוצה להוסיף שאת נורא הגזמת בשיעורי הבית שלנו ושזו כמות שאי-אפשר לגמור תוך שבועיים. מה גם שיש לנו עוד
פניה של אורה נראו כמעלים עשן. היא האדימה והתנפחה בכעס. "את ח-צ-ו-פ-ה!" אמרה לבר בקול מודגש שהזעם נשמע בו בברור.
בר לא נבהלה. היא הישירה מבט למורה, בשלווה ובקרירות שרק היא הייתה יכולה לעמוד בהם. ליאת ועדי הביטו בה בהערצה מהולה בדאגה.
"את חצופה ואת עומדת לקבל עונש!"
בר לא נעה ולא זעה.
"את תצטרכי לכתוב את כ-ל העבודות פעמיים. בכתב ברור! ואת צריכה להגיש אותן בעוד שבוע!"
"האם זה כולל גם את המשימות שנתנו לנו על-ידי מורים אחרים," שאלה-אמרה בר בנימוס שלוו.
"בוודאי," השיבה אורה בקול מרושע. "איך חשבת אחרת? אה, ואסור-בתכלית-האיסור לצלם ולשכפל! ואסור לך לעשות עם חברות! רק את לבד! אסור להעתיק מבנות! אסור -"
בר בהתה בה במבט משועמם.
"אוי, לעזאזל," מלמלה אורה. "פשוט תחכי לי ליד משרד המנהל."
בגוו זקוף ובסנטר מורם בנחישות חצתה בר את חדר הכתה ויצאה, סוגרת את הדלת בעדינות, מלווה במבטיהן השותקים של חברותיה.
'אלוהים אדירים,' חשבה לעצמה. 'הפעם הסתבכתי.'
* * *
אני לא מבינה איך בר מסוגלת לעמוד בשלווה הקרה הזאת שלה, בלי להיבהל ובלי לזוז כמעט.
אפילו כשרבנו היום, היא הייתה כל-כך שלווה, לא התעצבנה. או, לפחות, כך זה נראה. אני הייתי עצבנית ואילו יכולתי הייתי מתנפלת עליה במכות.
אוי ואבוי, נהייתי ילדה קטנה. מי מחטיף מכות בגיל הזה? ועוד בנות?
- עדי חייכה בשובבות ילדותית בעת הכתיבה -
מתן הרגיז אותי נורא. יום אחד הוא עוד יצטרך לעבור שיעור על טאקט והתנהגות במצבים רגישים.
לגבי בר, הלוואי שהייתי כמוה. קשוחה.
אני יודעת שלעולם לא אוכל. אולי אני רגשנית מדי?...
-עדי-
8
סיפור בהמשכים
ביתן מס' 16- פרק ט"ז:
כ"ו באלול תשע"א (25.9.2011)
נחמן התיישב עם הצלחת שלו על יד אביחי, עמ"י ואביעד, מהקבוצה שלו. ארבעתם היו הנערים הדתיים מהקבוצה, והרגישו בחיבור הטבעי בינהם, בעזרת שפה משותפת, כמו "שותפים לצרה".
"בחיי, ראיתם שיש לנו בקבוצה ערבי?!" עמ"י שאל בהתרגשות ומעט כעס. "כן, מה אתה מתלהב כל כך? מה, אתה מהפאנטים שחושבים שערבים מועילים רק עמוק עמוק בים?" אביעד יותר קבע משאל. "למה בים? מצידי שיחיו- אבל רחוק מכאן. אין לי שום עניין להכיר אותם." התערב נחמן. "אני לא רוצה להרוג אותם, הם בני אדם. רק שתסכימו איתי- זה מוזר. כלומר, עד עכשיו הערבים היחידים שהכרתי היו אלחה מעבר לכביש בהפגנות, או מחוץ לאוטו, זורקים
"תגידו" אביחי אמר לאחר שני ביסים פחות או יותר, מביט בצלחתו בדחייה עמוקה "זה מה שנאכל כאן כל הזמן?"
"מה פתאום?" צחק נחמן, מביט גם הוא בצלחת בהבנה המצערת שהוא לא מעוניין בה ובתוכנה יותר "זה רק ביום הראשון, הביאו לנו את האוכל המשובח ביותר, כדי לעשות עלינו רושם" ארבעתם צחקו והחליטו יחד שעד השבוע הבא, יגיעו מצויידיםן מהבית, כדי שלא ימותו מתת תזונה.
"היי, אפשר להצטרף?" דייגו ניגש אליהם בנימוס. "אממ...כן, למה לא?" השיב עמ"י. ושאר הארוחה הם פטפטו איתו מעט במלאכותיות אודות חשיבות הכדורסל.
בסוף הארוחה הוסיף המנהל מספר מילים, הציג בפני כולם את צוות המטבח (שבאותו רגע כל החניכים תהו לעצמם האם דרישות התפקיד היו האם הם יודעים לקלקל אוכל מספיק טוב), וציין את הלו"ז להמשך היום ולמחרת. "נכון לעכשיו, חבר'ה יקרים- ניתן לכם זמן חופשי, להתמקם, להכיר אחד את השני- אל תעשו שטויות! שמונה אפס-אפס, ארוחת ערב. משוחררים."
דורון התיישב בקצה המגרש, בועט באבן בדרכו, נסחף בים מחשבותיו. לפתע, נפל עליו צל, הוא הרים את מבטו, "שלום לך, נקבה קטן". קרא הנער מולו. זה היה דקל, מנבחרת הכדורסל., איתו היו גם יוגב ושון. דורון ציפה לז ה, הוא כמעט חיכה לזה, ידע שמישהו מהקבוצה יחליט להתערב ו"לחנך" אותו. הוא לא נבהל, למרות שהיה מעט מוזנח, הרי שלא ניתן לומר את אותו הדבר על שריריו. רבים מבית הספר שחשבו להציק לו בשל משפחתו העלובה, לדעתם-
"אה, באמת??" קרא יוגב "אז למה לעזזאל אתה מתנהג כמו נקבה??? כמו תינוק בכיין! אין לנו סבלנות לחובבנים עצלנים ולא יעילים כמוך, כדאי שתתחיל להתבגר ומהר, תפסיק להתבכיין ותתחיל לעבוד. פה זה מקצוענים- לא משחקים אצלינו בקבוצה!"
"חשבתיע שכדורסל זה משחק.." מלמל דורון בחוסר עניין "משחק שמשחקים"
"אל תתחכם!" שון תפס אותו הצוארון חולצתו "פשוט תתחיל להתאמן ברצינות, וותקטין את עצמך כמה שיותר, אנחנו לא נעבוד בשבילך. אם לא תקלוט אתזה ומהר- דברים רעים יקרו!" והם עזבו כלעומת שבאו.
דורון נאנח, אין לו כח להתעסק עם בריונים מטומטמים ואנוכיים כמו שון והנספחים שלו. הוא קם בתנועה חלקה, וניגש לביתן שלו, לנוח לבד.
3
סיפור בהמשכים
נדודים- פרק 1
ט"ז באלול תשע"א (15.9.2011)
נדודים-
דיאנה ישבה בישיבה מזרחית על רצפת העץ של ביתה,לבושה בחולצה קצרה וקלילה ומכנסי פיג'מה. היא הביטה מרוצה בציור שהונח על הרצפה לידה.
בציור נראתה טירה מבוצרת וסביבה לוחמים אמיצים מצוידים בכידונים.
בצריח העליון של הטירה, עמדה אישה וחיוך מרושע על פניה. היא היתה לבושה שמלת לבן-תכלת-קרח.
הלוחמים נראו חסרי אונים למול מבטה הגאה וצבא חייליה המאומנים.
הציור באמת היה יפה ודיאנה היתה מרוצה. שאר ציוריה הרבים נערמו באי- סדר בפינת חדרה.
דיאנה קמה, ועם הציור ביד יצאה החוצה. היא הניחה את הציור להתייבש ליד פתח הבית, וליד שעון השמש הצפונית שהיה גדול- והורה על השעות. היה עוד שעון שמש בצידו האחר של הבית, שפעל לפי השמש הדרומית הקטנה יותר, ובשעות היום הראה איזה יום היום.
דיאנה חזרה מרוצה לביתה וראתה לחרדתה שאחיה שבר לה אחד מהכדים המיוחדים והאומנותיים שיצרה. דיאנה כעסה עליו מאוד.
"הרסת לי את הכד היפה ביותר שהכנתי אי פעם!" היא צעקה לעברו בכעס.
אחיה הצטנף במקומו על הרצפה ודיאנה יצאה בזעם החוצה, להרגע.
היא התיישבה בנדנדת החבלים מתחת לעץ האפרסק, שהניב פירות נפלאים, ונתנה דרור למחשבותיה.
היום הכל בבית הספר היה בסדר- שיעורים והפסקות ללא תקלות, אבל משעמם.
הכל בכפרה אלמלו היה משעמם- היא הגיעה למסקנה הזו מזמן. כולם פרימיטיביים ומטופשים. דיאנה כעסה עליהם, הילדים והמבוגרים, גם מפני שכל ילדותה התרחקו ממנה ולא רצו בחברתה בגלל צבעה הכהה ששונה מצבעם הבהיר- בלונדיני. לדיאנה שיער שחור, עור שחום כמו עלי שלכת כתומים- חומים, עיניה ירוק זית יפות, חודרות ומכוסות בריסים עבים ושחורים. היא יפה בסגנון שלה, אבל שונה מהם.
גם דעותיה כיום שונות, תקיפות ומלאות ביטחון עצמי .
כל התכונות הללו אצלה גרמו להם להתרחק. היא בעבר כל כך נעלבה מדחייתם, אבל עכשיו היא כבר למדה להתמודד נגדם בתקיפות, באמונה בדרכה שלה. היא כבר מכירה בערך עצמה ובנתה לאט לאט בטחון עצמי, למרות הביקורת שננעצה בגבה יום יום.
אחיה הקטן הנרי טיפס והתיישב עליה, דחף את הנדנדה ובביישנות אמר לה-
"אני מאוד מצטער ששברתי לך את הכד שלך, אפילו ציירתי לך ציור" והוא הושיט לה דף מקושקש בדמות ילדה גדולה מחבקת ילד קטן.
דיאנה חשבה על זה לרגע. למען האמת, היא כבר סלחה לו.
"אני סולחת, חמוד שלי. רק בבקשה פעם הבאה לא לגעת בדברים שלי וממש לא לשבור אותם" היא חיבקה אותו באהבה. כזו אהבה היתה שמורה רק למשפחתה ולנער אחד מכיתתה. נער מיוחד באמת- קידם אותה לאין ערוך באישיותה ובכיתתה, חוץ מזה שמאוד אהבה אותו בזכות עצמו, הוא היה בחור מדהים.
"דיאנה, תעשי לי שק קמח!" הנרי בן החמש משך אותה מהנדנדה והיא העמיסה אותו על כתפיה, הנרי המרוצה צווח בהתרגשות.
היא רצה איתו במורד הגבעה הירוקה הפורחת ליד ביתם. השמיים היו כחולים ועננים קלים שטו בשמים, ובאוויר נישא ריח של אביב כעננת בושם.
היא דילגה בקלילות בשדה, פוסעת בים הפרחים שנפרש לשטיח צבעוני ומרהיב.
על אחת הגבעות ראתה אחד מבני כיתתה.
הוא בטוח לא יגיד לי שלום, חשבה לעצמה.
כמו שחשבה הוא הפנה את ראשו בהפגנתיות והמשיך לאסוף פרחים, מן הסתם לאמא שלו.
דיאנה רצתה לחזור, רוח קרירה כבר החלה נושבת והיא רעדה. בדרך חזרה הסתכלה על בתי הכפר. הם היו מאבנים אפורות, פשוטות ושביל אתם מסודר מוביל מבית לבית.
כפוה לא היה יפה, אך נקי וירוק. הגבעות הירוקות (שעכשיו כוסו בפריחה צבעונית) מסביב שיוו לכפר מראה רענן וטבעי.
הם כבר היו קרובים לכפר ודיאנה התעייפה.
"הנרי. לך ברגל. אין לי כבר כוח לסחוב אותך. נעשה תחרות ריצה- שלוש, ארבע, ו-"
שניהם רצו הביתה ודיאנה רצה לאט ונתנה לו לעקוף אותה.
היא הגיעה הביתה מתנשפת קצת, וראתה בכניסה את הציור שלה.
היא החליטה להשאיר אותו שם, מחר תיקח אותו. היא התיישבה ליד השולחן בסלון.
"אמא מה יש לאכול?" שאלה את אימה, שהיתה איפשהו בבית.
"אני מכינה פיתות, הן עוד מעט מוכנות" אימה צעקה לה מהמטבח.
דיאנה קמה מכסאה ברטינה, והלכה לחדר.
החדר היה עדיין מבולגן, ודיאנה החליטה לסדר אותו במקום להכין שיעורי בית.
היא התחילה לסדר את מיטתה שהיתה מכוסה ציוד אומנותי פשוט, ולאט לאט התקדמה וסידרה עוד ועוד, עד שהביטה בסיפוק רב בחדרה המסודר למשעי.
"דיאנה, בואי לאכול" קראה לה אימה .
"רגע, אני כבר באה. " צעקה חזרה דיאנה.
רגע לפני שעזבה את החדר, נחו עיניה על ערימת דפים קטנה בצד החדר שעוד לא סידרה.
'לא נורא' חשבה 'אסדר אחר כך' והיא רצה לארוחת הערב עם משפחתה.
היא ישבה בנוח במיטתה, שכעת היתה מסודרת, ושערה המטפטף מהמקלחת הדיף ריח עדין של תפוח.
היא עיינה במכתבים הישנים ששכחה לסדר.
זו התכתבות ששלחו זה לזו בשיעורים, בכיתה ד', ועכשיו היא כבר בת 16...
בסקרנות מהולה בשעשוע קראה את ההתכתבויות הסודיות שלה עם מייקל.
באחד הדפים ראתה התכתבות מעניינת. הם דיברו שם על מקומות אחרים בעולם וזה נראה כך:
אתה חושב שיש עוד מקומות בעולם חוץ מהכפר שלנו?
ברור, זותומרת נדמה לי
אז למה אף פעם לא היינו שם?
ככה, אנשים בכפר מפחדים לצאת מפה
טוב, הם פחדנים עלובים, אבל אני לא! אני רוצה לדעת מה יש במקומות אחרים
אתה יודע על מקומות אחרים במדויק?
לא כל כך., את מכירה?
לא
הי! שמעתי פעם על עיר גדולה ממזרח לכפר אבל אני חושב שזה רחוק.
מגניב. אולי נברח לשם בלי שאף אחד ידע?
לא נראה לי. בטוח יגלו. חוץ מזה שאני לא רוצה לעזוב את המשפחה שלי.
טוב, אז אני אלך לבד!
נראה אותַך...
דיאנה הפסיקה לקרוא, והרגישה נוסטלגיה לימים שעוד חלמה לצאת מהכפר אבל עכשיו כבר קצת לא האמינה שתעשה זאת. בעצם, אולי בכל זאת?
היא הגיעה להחלטה.
למרות חיפושיה-כשיצאה החוצה בבוקר הציור לא היה שם, וכעבור שבוע גם היא.
5
סיפור בהמשכים
חלום שלא נגמר-פרק ט'.
י"ג באלול תשע"א (12.9.2011)
חמישתם ישבו על הספסל המוצל כהרגלם בכל יום ויום, בהפסקה המשותפת לבנים ולבנות. מתן הצחיק את כולם ואילן התחרה בו בעוד הבנות צוחקות ללא הפסקה מבדיחותיהם.
רק עדי הייתי שקטה ומופנמת יותר מהרגיל. היא שחררה חיוכים מאולצים לעבר חבריה הצוחקים, אך עיניה נותר רציניות ומהורהרות. בר הבחינה בשתיקתה ושאלה אותה בלחש אם הכל בסדר. עדי הנהנה ללא אומר והמשיכה בשתיקתה.
בר נעצה בה את עיניה הכהות. עדי התפתלה תחת מבטה החודר ועיניה החוקרות. "עדי," אמרה - דרשה בר, "תספרי לי, בבקשה."
עדי משכה בכתפיה, מודעת לעיניהם של האחרים שהסתכלו בה בעניין. "אין מה לספר," ענתה.
"נו, עדי!" נשמע קולה המפציר של ליאת. "הרי, כולנו חברים טובים. את יכולה לסמוך עלינו שלא נספר. מה את מפחדת? מבטיחים שזה לא יוצא מכאן!"
עדי הנהנה בראשה אך עמדה על שלה. "אין מה לספר,"
מתן הישיר אליה מבט, "קדימה, עדי. אומץ."
עדי נאנחה, "אני דואגת. הכל מבולבל לי בראש," הודתה.
חבריה הנהנו מבלי משים, מצפים להמשך דבריה.
"מצד אחד אני שמחה כל-כך, אני ממש מאושרת. אבל מצד שני, אני דואגת. אני מפחדת. מה יהיה אם לא אסתדר איתה? אולי הסיפור "סינדרלה" יחזור על עצמו אצלנו בבית?" היא צחקה בעצב.
"מי זאת 'היא'? עם מי את אמורה להסתדר?" שאל אילן לאחר שתיקה ארוכה.
"מי שתהיה האימא החורגת שלי בעוד חודשיים או שלושה," השיבה וחייכה חיוך שובב לנוכח תדהמתם.
"איך זה קרה? מתי ספרו לכם?" התעשתה ליאת.
עדי סיפרה לחבריה הטובים הכל, עד לפרט האחרון, פורקת את אשר על ליבה. "אבא שלי סיפר לנו אתמול," פתחה.
"עדי? בואי לסלון. אבא אמר שהוא רוצה לדבר איתנו," אמר לה יונתן בפנים חתומות. הפנים של יונתן כמעט תמיד היו חתומות, אלא-אם-כן הוא צחק, כעס או היה עצוב.
"אני באה," אמרה לו באנחה ועזבה את שעורי הבית האין-סופיים שלה.
בסלון כבר ישבו שאר אביה ושני אחיה, כשניצן מכורבלת על ברכיו של דביר.
"אה, עדי," חייך אליה אביחי אביה בהגיעה. הוא נראה מאושר, אך בה-בעת רציני למדי.
"קרה משהו?" שאלה בפליאה.
"בערך," השיב לה האב וחייך שוב.
היא הביטה בו ובאחיה השותקים חליפות. הם משכו בכתפיהם. עדי הבינה כי גם הם לא ידעו מה הסיפור.
"מה קרה?" דרשה לדעת.
האב התרווח על מושבו וחייך אל ילדיו בפעם השלישית.
"אבא!" קפצה ניצן לפתע, שוברת את השתיקה. "תספר לנו כבר!"
"בסדר! תשמעו," פתח, מגביר את סקרנותם. "אני חושב שאנחנו עומדים לעבור דירה."
זעקות מחאה וקריאות שמחה התערבבו אלה באלה, כשארבעת הילדים התפרצו.
"לא! כיף לי כאן! למה לעבור!" אמרה עדי.
"לאן עוברים?" תמהה ניצן, "רחוק? בבקשה לא!"
"כן! סוף-סוף עוברים לבית אחר!" קרא יונתן בשמחה.
"אני לא יודע... אוך, למה לעבור? אבל אם כבר עוברים, אני רוצה שנשאר בסביבה!" קבע דביר.
"לא!" צחק יונתן וקרא: "בואו נעבור למקום שבו אף אחד לא מכיר אותנו ונחייה מחדש!"
"מה פתאום?!" כעסה עדי, "אתה רוצה להרוג אותנו?"
"לא! אני רוצה להישאר בעיר! עם החברות שלי!" ניצן כמעט בכתה.
"יונתן, איזה רעיונות עולים לך בראש? נשארים פה! יש לנו כאן חיים שלמים! אנחנו גרים כאן מאז שנולדנו! אתה רוצה לעזוב הכל?" הפגינה עדי רגש.
דביר הניד בראשו והסתכל על יונתן ברוגזה, בעודו מלטף את תלתליה של ניצן כדי להרגיעה.
אביחי, אביהם, חייך אליהם בסבלנות וחיכה שילדיו יירגעו. כשהשתתקו, אמר להם בשקט: "ילדים, אני רוצה לבקש את רשותכם - "
"לבקש את רשותנו לֶמה?" התפרץ יונתן.
"כן מה, אתה אבא. בדרך כלל זה אנחנו שצריכים לבקש ממך רשות," הוסיפה ניצן.
אביו התאמץ לחייך. ניכר היה בו שהוא נתון בלחץ גדול. "אני רוצה לשאול אתכם אם..." הוא נשם עמוקות. ארבעת הילדים נדרכו.
"אם אתם מסכימים שאתחתן שוב." השלים אביחי את המשפט וחיכה לפיצוץ. להפתעתו הילדים שתקו.
ארבעת ילדיו בהו בו. "תחזור על הכל עכשיו, לאט וברור," ביקש יונתן.
"אני מבקש את רשותכם להינשא מחדש לאישה בשם איילת. אישה מקסימה שבוודאי תהפוך לידידה טובה שלכם," אמר האב בנשימה אחת.
"א... אתה רציני?" שאל דביר לאחר שהרהר בדבריו של אביו.
אביחי הנהן.
"מזל טוב, אבא!" צייצה ניצן וקפצה על אביה.
אחיה הגדולים הביטו בה ובאביהם חליפות.
"אבא, זה משמח אותנו מאוד," אמרה עדי בפנים רציניות, "אבל אנחנו צריכים לפגוש אותה – כלומר-את איילת - לפני ש... טוב, אנחנו רוצים וצריכים לפגוש אותה," השלימה. יונתן ודביר הנהנו לאות הסכמה. פניה העגולים של ניצן הביעו בלבול יותר מתמיד, אך היא לא אמרה דבר והנהנה, מחקה את אחיה הגדולים.
"אל תדאגו, איילת תבוא לכאן בשבוע הבא כדי להכיר אתכם," השיב האב כשפניו קורנות.
מתן שחרר נשיפה ארוכה. "אז מה, ממש קשה לך עם כל המחשבות האלה, מה?"
עדי הנהנה ללא אומר.
"טוב, זה חתיכת סיפור לשמור בלב. אני שמחה שספרת לנו, עדי. ואני גם חושבת שזה עזר לך לפרוק..." אמרה בר והעבירה יד בשיערה של עדי, בתנועה שנראתה כמו ליטוף כמעט בלתי מורגש. אילן הופתע שוב למראה הניגודים באישיותה. ליד חברותיה, בר הייתה החברה הכי טובה בעולם, חמה, מעודדת ואכפתית. בלעדיהן היא הייתה שוב קרה ואדישה לכל. מתן חייך לעברו כאילו קרא את מחשבותיו. "היא השתנתה קצת, מה?" מלמל.
"קצת? אני כמעט לא מכיר אותה!" קרא אילן בלחישה, עד כמה שהדבר אפשרי.
"על מי אתם מדברים?" שאלה ליאת בסקרנות כששמעה את חילופי הדברים ביניהם.
"בטח עליי," חייכה בר ביובש, "הם לא מכירים אותי כשאני כזאת. הם רגילים לראות אותי קרה וסנובית כמו שכולם מחזיקים ממני, נכון!?" קראה במן נימה של שאלה ושחררה פרץ צחוק קצר וחסר חיים.
מתן, שתמיד דיבר בכנות ובישירות ומעולם לא הצטיין בהרבה טאקט - הוא תמיד היה שותק כשלא צריך ולא שותק כשצריך - אמר לה: "אבל בר, תמיד את ככה, קפואה ואדישה, לא? את יודעת, לפעמים זה נראה לי סתם הצגה כל הנחמדות שלך, סתם כי את ליד חברות שלך."
בר תקעה בו מבט רצחני, אך בכל זאת היה בעיניה ניצוץ קלוש של צחוק.
אילן גלגל את עיניו שמיים כמבקש עזרה ממי שיושב שם למעלה.
ליאת הביטה במתן בזעזוע עמוק ובאי אמון. אך עדי הביטה בבר.
היא ראתה בפניה לגלוג, צחוק – לא בדיוק צחוק. מן חיוך מוזר - כעס, ועוד משהו שהיא לא הבינה. אולי זה היה שנאה? לא, זה לא זה. יותר הבעה קרה שכזאת, מנותקת כמעט.
"מתן," אמרה בר בקול שקט, וחבריה רכנו קדימה כדי לשמוע טוב יותר. "אתה לא הכרת אותי, לא מכיר אותי ואם תמשיך כך, בלי לנסות בכלל, בהסתכלות הזאת ובמסקנות ממבט ראשון, אתה לא תכיר אותי ולא תכיר אף אחד אחר באמת."
מתן חייך אליה בשובבות. "שתדעי, בר, יש לנו הרבה דברים משותפים. אבל, את לא הכרת אותי, לא מכירה ולא תכירי אם תמשיכי כך, בהסקת המסקנות ממבט ראשון, בלי לרדת לעומק."
חמישתם פרצו בצחוק.
"אתם יודעים," פתחה ליאת, "גם אותי לא מכירים. כולם מחזיקים ממני הילדה החמודה והעשירה, שלא חסר לה שום דבר ושאוהבת את כולם. אבל אני לא בדיוק כזאת. כשפוגעים בי, אני מחייכת, כדי שלא יראו שנפגעתי, אבל בלב אני רוצה לבכות. הרי, גם לי יש רגשות!"
"כן, גם לך יש רגשות ואופי, שמסתכמים במשפט אחד: ילדה חמודה, חסרת דאגות ועשירה שאוהבת את כולם." צחק מתן.
על פניה של ליאת הופיעו כתמים ורודים-אדומים המעידים על עצבנות וכעס.
"מתן, אולי דיי?" קראה עדי ברוגז, כשראתה את הוויכוח שהיה עלול להתפתח.
"טוב, צודקת." הסכים מתן והשתתק.
הצלצול נשמע, והם החלו לנוע לכיוון הכיתות.
כשהתפצלו, קראו מתן ואילן לבנות: "היי, אל תשכחו, היום אנחנו מסיימים ללמוד באותה שעה. נפגש בשער!"
הבנות הנהנו, נופפו להם לשלום ונבלעו בכיתתן.
* * *
אבא רוצה להתחתן. אבא רוצה להתחתן.
אוי ואבוי. כלומר, זה לא, אבל אולי הוא יישכח את אמא?
זאת אומרת, הוא בטח לא יישכח! אבל זה לא קצת עושה בעיות?
אני מתכוונת, אולי אבא יום אחד ייזכר באימא בצורה חזקה ומוחשית וזה יהיה לו קשה?
כן, אני יודעת שהוא אדם חזק, אבל זה כל-כך מוזר לי.
ואיילת הזאת, איך היא? יש לה ילדים?
אנחנו נסתדר בכלל?
אני מאוד מקווה שכן!
-עדי-
מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)
11
סיפור בהמשכים
חלום שלא נגמר-פרק ז'
א' באלול תשע"א (31.8.2011)
אוף, נמאס לי להכין את השיעורים האלה. נאנחה עדי, בכלל, אני לא אוהבת מתמטיקה. הכל אצלה חד משמעי, אסור לך לחשוב אחרת יש רק תשובה אחת לכל תרגיל.
אני מעדיפה שיעור ספרות למשל, או תנ"ך או כל מקצוע אחר שבו משתמשים במילים! כשיש מילים אני יכולה לחשוב כמה פעמים, להסתכל על כל דבר מזוויות שונות ובכלל, זה יותר מעניין.
עדי נאנחה בשנית ופנתה לפתור תרגיל נוסף.
קול צלצול הקפיץ אותה ממקומה, והיא הסתכלה בטלפון הסלולארי שלה. על הצג הבהב שמה של ליאת והיא ענתה.
"ליאת? מה נשמע?"
"עדי! הכל טוב אצלך?"
"טוב... אני באמצע להכין שיעורים במתמטיקה. זה פשוט סיוט!"
"למה, דווקא אני אוהבת מתמטיקה!"
בדיוק ההפך ממני, חשבה עדי בעגמימות. "אז... מה רצית?"
"רוצה מחר נלמד שלשתינו למבחן בכימיה? הוא עוד פחות משבוע!"
"בסדר, אני... אצל מי נלמד?"
"מה שאת רוצה. לא אכפת לנו."
רק שבועיים חלפו מתחילת השנה וכבר עדי ובר הפכו לחברות טובות. יחד עם ליאת הן הפכו לשלישייה. יחד היו יושבות בהפסקה על הדשא, או סתם מסתובבות, כשליאת או בר דוחפות את כיסא הגלגלים של עדי מאחור.
יחד היו לומדות למבחנים שכבר הספיקו לעשות, ויחד היו חוזרות מבית הספר.
בתחילה לעגו להן בנות מכיתתן, אך הן התעלמו וההצקות פסקו.
היה להן נוח להיות שלושתן ביחד והן צחקו ודברו שעות רבות, לעתים עד השעות הקטנות של הלילה.
"אז מה את אומרת?" קולה של ליאת החזיר למציאות.
"אה... אני..." מה להגיד? הבית שלה קטן ולא יהיה מקום לשלושתן ללמוד באין מפריע. מצד שני... היא חששה להיות למעמסה בבית אחת מהבנות.
"עדי? את כאן?"
מה להגיד? מה להגיד? עדי נלחצה מעט מהסיטואציה. אני כזאת לוזרית, חשבה לעצמה במרירות. למזלה, ליאת לא הבחינה בשתיקתה, או שהתעלמה במכוון. עדי הודתה לה בליבה על כך.
"בר אמרה שההורים שלה לא בבית. הם נסעו עם שני האחים שלה ואפשר ללמוד אצלה אם את רוצה. זה בסדר מצידך?" שאלה ליאת בעדינות.
אם זה בסדר? בכל מקרה היא לא תעז להגיד לא.
"אני חושבת ש... כן, זה בסדר. באיזו שעה? ארבע וחצי מתאים לכן?"
"כן, ברור. אני אודיע לבר."
"אוקי, בסדר, אז מחר בארבע וחצי אצל בר." סכמה. "אם לאסוף אותי? כן, למה לא. אני אחכה לך. תודה, להתראות."
עדי שמטה את הסלולארי הקטן והישן שלה וחזרה לפתור תרגילים.
רגע לאחר מכן הציץ ראשו של יונתן מבעד לפתח חדרה. "אה... עדי?"
"מה?" שאלה בחוסר סבלנות מודגש.
"יש מישהו בטלפון שרוצה אותך."
"אותי?" הופתעה. לכל מי שאי פעם חשב שירצה או יצטרך לדבר איתה היה את מספר הפלאפון שלה. מי זה מתקשר אליה עכשיו לטלפון של הבית?
"אני באמצע שיעורים." ענתה בקוצר רוח.
ראשו של יונתן נעלם לרגע ואז שב והופיע: "הוא אמר שזה דחוף."
הוא?! מי זה יכול להיות? אויש, אין לי זמן. "בסדר, תביא לי את הטלפון." התעצבנה.
"הלו!" זעמה.
"שלום לך," נשמע קול מחויך מעבר לקו. "את זוכרת אותי?"
"אה..."
"זה אילן."
עדי השתתקה בהפתעה.
אוך, איזה בלגן פה. ממש בית משוגעים. חשבה עדי כשניסתה לפלס לעצמה דרך בין ההמון הרועש.
כל יום זה ככה. רק מגיעה ההפסקה המשותפת לכיתות הבנים ולכיתות הבנות, וכבר המקום הזה הופך לגן חיות.
"היי, היי זהירות!"
מבלי משים עדי כמעט והתנגשה בשני נערים שהתהלכו לאיטם, מתווכחים בלהט.
"את צריכה עזרה?" שאל באדיבות אותו אחד שעצר אותה. היה לו קול נעים.
עדי השפילה את ראשה, "לא, תודה. אני מסתדרת."
"לא נראה לי." גיחך נער מבין השניים בקול צעקני.
הבחור הראשון התעלם ממנו. "אני אילן. ואת?"
"עדי..." מלמלה בשקט.
אילן נשען בנינוחות על הקיר הסמוך, "את יודעת, את מוכרת לי מאיפשהו..." הוא נעץ בעדי מבטו, מצחו מתקמט בניסיון להיזכר.
עדי לא הייתה רגילה שיביטו בה כך. היא הייתה רגילה למבטים הסקרניים שנעצו בה עוברים ושבים ברחובות. אבל לא הייתה רגילה למבט כזה, מתעניין - לא בסקרנות - התעניינות כנה. הו, לא. עדי לא הייתה רגילה כלל והיא חשה שלא בנוח. היא רק רצתה לברוח, להימלט מהעיניים האלה, שמסתכלות ישר אליה. היא לא אהבה את זה והשפילה את עיניה, מביטה בברכיה. רק להימלט מהמבט הזה, לברוח, לא להסתכל.
"באיזה כיתה את? את בשכבה שלנו?" קטע אילן את הרהוריה.
"ברור, טמבל. אתה לא מכיר את עדי מ-י"א 4? זאת ההיא שעברה תאונה, זוכר?" שאל בעל הקול הצעקני.
עדי חשה את לחייה מאדימות, כאילו נשרפו. אש בערה בקרבה, והיא רצתה להתפרץ בזעם על אותו בחור, עם קולו המעצבן, שהעז בכלל לצעוק את זה לפני כולם, כאילו לא מספיק קשה לה ובכלל, שיעזבו אותה בשקט וייתנו לה לברוח משם, למען השם!
למה התחלתי לדבר איתם? למה לא ברחתי? חשבה בכאב. בעצם, למה בכלל עברתי שם? למה? ולמה קמתי הבוקר מהמיטה?!
היא שמעה את אילן מדבר עם אותו בחור בקול קשה: "מתן, אתה צריך ללמוד לשתוק לפעמים, בסדר?"
מתן נסוג. אילן תקע בו מבט מצפה ודורש. "סליחה, עדי." אמר מתן.
עדי זיהתה בקולו חרטה והנהנה לעברו ללא אומר.
לאחר שמתן הסתלק, אמר אילן בקול שקט: "מצטער... אבל זה מתן, אין לו הרבה טאקט."
הוא שתק לרגע, ואז נחפז להגן על חברו, "תביני, הוא לא אדם רע, אבל הוא לא כל-כך יודע לסתום את הפה כשצריך."
עדי הרימה את ראשה. "אני יודעת, שמתי לב." רצתה לומר, אך נשמתה נעתקה כשהסתכלה על אילן.
אף קטן וחמוד, עיניים כהות ושובבות משהו. שיער מבולגן מעט, סנטר המעיד על עמידה נחושה וגב זקוף.
אילן נראה בדיוק כמו נסיך החלומות של עדי.
* * *
אני חושבת שמצאתי את הנסיך שלי.
בעצם, אני בטוחה. הרי הוא חייב להופיע מתישהו, לא?
-עדי-
מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)
11
סיפור בהמשכים
חלום שלא נגמר-פרק ה'.
כ' באב תשע"א (20.8.2011)
הימים החמים חלפו באיטיות מרגיזה.
האווירה בבית הייתה עכורה ולא נעימה יונתן שתק ברב שעות היום שתיקה רועמת וזועמת, עד כי איש לא העז להתקרב אליו או לנסות לדובב אותו, מחשש שיתפרץ.
רק ניצן, זו הקטנה, שכולם חשבו כי אינה מבינה דבר, הצליחה לדבר איתו ולגרום לו לשפוך את כל מה שהעיק על ליבו.
דביר היה כל היום בחוץ - השכם בבוקר היה יוצא וחוזר בערב, אך אז מייד היה הולך לחלץ את עצמותיו במגרש. הוא השקיע את כל מרצו במוסך בו עבד ובקושי הסכים להישאר בבית יותר מעשר דקות. בלילות ישן שינה טרופה.
עדי המעיטה בחיוכים והתרחקה מכל בני משפחתה. בבקרים עבדה בקייטנה כמדריכה, ובמשך שאר היום העסיקה עצמה בטיפול באביה החולה, וכשכעסה או דאגה, קרצפה את הבית, שכבר לא נזקק לכך כלל.
ניצן הסתובבה בין אחיה הממורמרים וניסתה למצוא חיוך פה ואור שם.
ליבו של אביחי נקרע למראה ילדיו העצובים. הוא קווה שיצליח לשמחם, כשיצא ממיטתו והכריז כי הוא לא חולה ומרגיש טוב, הבזיק רק חיוך קצר על פניהם של ניצן ודביר, שבדיוק אז הגיע הביתה כדי לקחת בקבוק מים. פניו של יונתן נותרו חתומות ללא ניצוץ קטן של חיוך, כהרגלו בשבוע שעבר מאז חלה אביו. עדי נבהלה והכריחה אותו לחזור לחדרו באותו משפט בכל פעם: דוקטור-דניאל-אמר-שאתה-צריך-מנוחה-מוחלטת-למשך-שבועיים-בלי-לקום-אז-תחזור-למיטה-ואני-אכין-לך-כוס-תה.
אך אביחי ידע שילדיו הבוגרים מגילם דואגים להשאירו במיטה כי ידונו בעתידם, כפי שהם עושים לעתים תכופות בזמן האחרון.
הוא נאנח והזדקף בשמחה למראה ביתו הקטנה הצועדת באטיות לחדרו. החיוך נמחה מפניו ברגע שראה למה היא צועדת באטיות שכזו - היא אחזה בידה כוס תה מלאה עד שפתה. בפעם העשרים באותו שבוע. "אבא!" חייכה אליו ניצן בשמחה, "מה שלומך? עדי אמרה לי לתת לך תה ולדאוג שתיקח את התרופות שלך, כי היא עסוקה. היא מכינה ארוחת ערב."
"אני בסדר," הוא העווה את פרצופו לפרצוף מצחיק ורטן: "זה רק האחים שלך מתעקשים להשאיר אותי במיטה. איך את, ילדה שלי? מה שלומך? איך את מסתדרת?" שאל האב והניח את הכוס בצד. היא תחכה, חשב בליבו. "בואי, שבי איתי כאן."
ניצן קפצה על מיטתו ותפסה את ידו בכף ידה הקטנה והחמימה.
אביחי חייך. "מה את עושה לי פה פוזות של אשכנזים?" באומרו מילים אלו עטף את ביתו המתולתלת בזרועותיו הגדולות לחיבוק-דב.
ניצן חייכה בעליזות. היא מעולם לא הייתה מהרגשניות. האם ילדה אחרת הייתה בוכה עכשיו? תהתה בליבה, או, אולי, הייתה מחזירה חיבוק כזה חזק לאבא שלה ושניהם היו יושבים הרבה זמן ככה?
לאחר רגעים מספר הרפה אביחי מביתו והביט בעיניה. עיניים חומות-כהות, צלולות וישירות, אך עם זאת גם חולמניות ואינסופיות.
ניצן חשה שלא בנוח תחת מבטו, והיא החלה לפטפט ללא הפסקה, לא נותנת לאביה, אביחי, להשחיל ולו מילה אחת: "נו, אבא? אז איך אתה מרגיש? איך אתה מסתדר? אתה יודע, קצת מוזר לראות אותך כל היום ולא לראות אותך חוזר מהעבודה כי אתה תמיד במיטה. אבל זה גם נעים שכולם ביחד ככה. וזה כיף שבבוקר אני יכולה לבוא אליך ולהגיד לך בוקר טוב. כשאתה עובד אתה יוצא מוקדם נורא ואני לא מספיקה לראות אותך.
אבל אני בכל-זאת רוצה שתחלים כי עדי נורא מודאגת והיא כמעט לא מדברת איתי ורק דביר צוחק איתי לפעמים ויונתן בכלל לא מדבר עם אף אחד, רק איתי הוא קצת מדבר, וזה כי הוא דואג לך והוא לא רוצה שגם אתה תמות כמו אמא ---"
*
לא, היא לא רצתה לקום מהמיטה. בכלל לא. עדיף לה להישאר חבויה במיטתה ולחלום על הנסיך-על-סוס-לבן שלה, ששם, מתחת לשמיכתה החמימה, הפך למוחשי ואמיתי יותר מכל פעם.
היא יכלה לזהות את בלוריתו החלקה והבהירה נופלת על מצחו בטבעיות מקסימה שכזו, ואת עיניו הירוקות והזוהרות.
ואז היא התלבטה: מה עדיף - שיער שטני-בהיר ועיניים ירוקות, או שיער שחור-שחור ועיניים כהות שנוצצות בשובבות. היא תמיד התלבטה לגבי צבע עיניו ושיערו של הנסיך אותו יצרה בדמיונה. לגבי כל השאר כבר הייתה בטוחה: סנטר המעיד על עמידה נחושה של אדם הבטוח בעצמו, גוו זקוף, גבוה מעט, אדם מצחיק וחייכן, מתחשב ואכפתי. משהו בתוכה אמר לה כי אלו רק חלומות ודמיונות וכי כדאי שתפסיק לחשוב על זוטות שכאלו ולחיות את חייה, אך היא
או-אז החלה לצחוק בשקט. על מה אני חושבת, נזפה בעצמה בחיוך, על נסיכים ועל ארמונות, בזמן שאני צריכה לקום ולהכין ארוחת בוקר ---
"עדי?" דביר עמד בפתח חדרה והביט בתימהון באחותו הצוחקת. "אני - "
עדי שכחה מהרהוריה האחרונים והתפרצה לפתע: "דביר, מה עדיף, שיער בהיר ועיניים ירוקות, או שיער שחור ועיניים כהות שנוצצות במין שובבות?"
"אה..." גמגם דביר, "אה - אני חושב ש..."
עדי הביטה בו בציפייה.
"למה זה כל-כך משנה לך?" מצא לבסוף דביר את קולו.
"מה זאת אומרת?" עדי התפלאה באמת, "אני לא יודעת איך אני רוצה את הנסיך שלי! אה, דרך אגב, כדאי לי ארמון משיש או משהו פשוט, אבל יפה, מושקע ומעוצב?"
"אה... אני לא יודע..." הוא כחכח בגרונו, "טוב, בכל אופן, הכנתי פנקייקים לארוחת בוקר, אם את רוצה לאכול..." והוא יצא מהחדר במהירות, כשהבעת תימהון עוד נחה על פניו.
עדי צחקקה בטיפשות, תוהה בליבה על התנהגותה שלה. הבוקר הזה נראה לה נפלא ומאושר. היא חשה בהתרגשות שאיימה לפרוץ מגרונה. עדי לא ידעה למה.
התחשק לה לפרוץ בצחוק מתגלגל. התחשק לה לצעוק בכל העולם: "בוקר טוב! איזה יום נפלא!"
היא רצתה לצאת החוצה ולרוץ, לדלג ולהשתולל תוך קריאות רמות ועליזות.
אך היא ידעה שלא יכלה. והמחשבה הזו הורידה פלאים את מצב רוחה העליז-ללא-סיבה.
עדי התלבשה ברוח נכאים ויצאה מחדרה, מופתעת לגלות כי אחיה, אפילו יונתן, השכימו קום והקדימו אותה. זה נראה לה מוזר ובלתי רגיל. בדרך-כלל היא זו שקמה לפני כולם, מסדרת את הבית ומכינה ארוחת בוקר לכולם.
כשנכנסה למטבח, הופתעה לראות אדם נוסף יושב ליד השולחן, בגבו אליה. היא הופתעה פי כמה כשגלתה כי זהו אביה. הוא נראה דיי בריא אך בה-בעת נראה כחוש ותשוש.
זה נראה כאילו המחלה שלו גומרת אותו, חשבה עדי באימה.
"אבא!" היא קראה, "מה קורה לך? אתה מרגיש טוב? למה קמת? הרי דוקטור דניאל אמר ש - "
"בוקר טוב גם לך." חייך אליה האב חיוך עייף מעט.
היא הצליחה להעלות על פניה חצי חיוך מאולץ ומודאג. "בוקר טוב," מלמלה במהירות והביטה באביה בצפייה. "נו, אבא! למה יצאת מהמיטה? אתה עוד חולה! רואים שאתה עייף..."
"אני יודע מה הרופא אמר," המשיך אביחי, האב. "אבל אני גם יודע מה שלומי. דוקטור דניאל היה פה אתמול בערב, כשאת היית בחדר שלך – "
"מתבודדת. כמו תמיד בזמן האחרון," התפרצה ניצן בחיוך קונדסי.
"או, אולי, היית עצבנית אז ניקית וסדרת את החדר, כמו שאת עושה כשמשהו מציק לך ואת עצבנית," הוסיף יונתן וחייך בשובבות.
"לא נכון! החדר לא נקי בכלל. נכנסתי אליו הבוקר כשקראתי לעדי," תרם דביר את חלקו אף הוא וחייך בשלווה, נוגס בפנקייק חם שנטל מהצלחת.
"שקרן!" צחקה עדי. "דווקא הם צודקים. באמת ניקיתי אתמול את החדר שלי ושל ניצן."
"אתם רואים!" קרא יונתן בקול תרועה. "צדקתי!"
"נו, ילדים," הניד אביחי האב בראשו במין חיוך מיואש.
"צודק. סליחה, אבא. תמשיך," אמר יונתן בארשת של אשמה.
"בקיצור, הרופא היה פה אתמול בערב ואמר שאני יכול לקום מהמיטה, אך אוכל לשוב לעבודה רק בעוד שבועיים נוספים."
עדי נשמה לרווחה וחיבקה את אביה ביד אחת. היא חשה הקלה גדולה. פתאום ידעה למה הייתה מאושרת כל-כך באותו בוקר., אף-על-פי שאז עוד לא ידעה מה שלום אביה ועוד דאגה לו.
ופתאום, היא פרצה בצחוק. צחוק מתגלגל ומידבק. ניצן ואביחי פרצו גם הם בצחוק מופתע, יונתן הביט בעדי בתמיהה ודביר רק חייך בסלחנות ונד בראשו. "פסיכית," מלמל לעצמו.
יונתן הנהן לעברו מבלי להתיק מבטו מאחותו הצוחקת. "אה... עדי?" שאל בהיסוס. "הכל בסדר איתך?"
עדי טלטלה את ראשה והמשיכה לצחוק בעליצות גוברת והולכת, סוחפת בצחוקה את אביה וגם את ניצן.
לאט-לאט התחילו יונתן ודביר לחייך בעל כרחם.
שניהם הביטו בשלושת הצוחקים בתימהון, בחשש ובשעשוע.
"היום היא שאלה אותי: 'מה עדיף – נסיך עם עיניים שחורות ושיער שחור או עם עיניים ירוקות ושיער בהיר? וגם, מה עדיף – ארמון או בית קטן?' ואני לא יודע מה עוד. בקיצור – היא פסיכית," אמר דביר.
"הם פסיכים שלושתם," הוסיף.
"מטורללים." הסכים יונתן.
"משוגעים." המשיך דביר למלמל.
"אני חושב שעדי שיכורה..." אמר יונתן בחשש.
דביר הביט בבן ה-13 וחצי בהפתעה וקרץ אליו. "אתה יודע, גם אני חשבתי על זה..."
יונתן טלטל את ראשו בייאוש. "אוי לנו ואוי לראשנו. מה עשינו כי נחתה עלינו צרה-צרורה זו? מה נעשה ואחותנו שיכורה היא?"
עדי הקשיבה להם וצחקה בקול רם, טופחת על שכמו של יונתן מבלי משים.
"באמת שיכורה..." אמר דביר בחצי חיוך.
שני האחים נאנחו.
ואז הצטרפו שניהם לצחוק המתגלגל.
* * *
איזה יום מאושר. אבא הבריא! ידעתי שזה יקרה. יונתן סתם היה פסימי. =)
- עדי הוסיפה פרצוף מחייך וחייכה בעצמה –
ואם זה קרה – אז גם הנסיך שלי בוודאי יבוא.
-עדי-
מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)
7
סיפור בהמשכים
גשר לחיים פרק א'
ה' באב תשע"א (5.8.2011)
היא ישבה ובכתה, כהרגלה בשבועיים האחרונים, על האדמה. ראשה טמון בין ברכיה, נותנת לזיכרונות לרוץ במוחה- כך, בלי סדר. "כאן שיחקנו, מיטל ואני, בתופסת כשהיינו קטנות, וכאן דיברנו על המבחנים. על החול שם היא נפלה ושברה את הרגל"
אנחה עמוקה בקעה מפיה קשה לאבד חברה, עוד יותר קשה לאבד חברה טובה שהיא ממש כמו אחות ...
קול מוכר העיר אותה מהרהוריה: "פדות, בואי, כבר ערב".
-"אולי זו מיטל??" –הרהרה פדות בתקווה:
-"לא, זו אמא... "
-"נו, די, תפסיקי כל הזמן לחשוב על מיטל"- נזפה בעצמה:
-"אין יותר מיטל, אין!!"...
פדות הרימה לאט את הראש, עיניה הנפוחות אמרו הכול.
"פדותוש, לאן נעלמת מתוקה שלי?" -שאלה אמה
"בואי, הכנסי הביתה, מתחיל להתקרר".
"לאן כבר יכולתי להעלם?"- שאלה את עצמה במרירות...
"קדימה. התגברי!"- קרא לה קול מבפנים, ובאמת, היא התרוממה לאיטה מן האדמה, מחתה את דמעותיה, והלכה הביתה ביתר אדישות.
-אפילו לא טרחה לנער את הקוצים שדבקו אל בגדה..
כמו קוץ מטריד, כואב, דוקר היה הזיכרון, הזיכרון על אותו היום בו השתנתה לגמרי, היום בו איבדה את חברתה הטובה ביותר -בדרך שאי אפשר לחזור ממנה...
בדרך שפדות הרגישה שיכלה למנוע...
פדות נכנסה לחדרה וטרקה את הדלת, היא מתגעגעת וכאובה.
"אילו הייתי אז, לידה,"- הרהרה בכאב:
-"אולי, היא לא הייתה נפגעת... אולי, הכול היה בסדר..."
היא בכתה חרישית -עד שהתעלפה.
***
"איפה אני?"- קראה פדות בבהלה,
אף אחד לא ענה...
פדות הרגישה אבודה ובודדה.
לפתע נפתחה הדלת ואחיה הגדול- אהרון נכנס לחדר:
"מה שלומך פדותי?
הכל בסדר?
קראת לנו הרבה זמן?" –שאל בדאגה.
-"איפה אני?" שאלה פדות שוב שהיא כבר פחות מבוהלת.
-"בבית החולים" ענה אהרון.
פדות שתקה לרגע.
"אני רוצה ללכת למיטל!!" צעקה: "אני רוצה אותה, למה היא עזבה אותי ככה?? לא נוטשים חברות! ".
הרופא שנכנס לחדר שאל את אהרון בשקט: "מי זו מיטל?"
אהרון נאנח,השפיל את עיניו ואמר: "מיטל הייתה החברה הטובה ביותר שלה,
היא, היא נרצחה לפני כשבועיים" .
"הייתה"- חשבה פדות...
"שבועיים"- הרהרה בקול שקט...
"נרצחה!!"---
במוחה החלו לרוץ זיכרונות, הפעם היא ניסתה לסדר אותם...
7
סיפור בהמשכים
חלום שלא נגמר-פרק ב'.
כ"ד בתמוז תשע"א (26.7.2011)
עדי נעורה משנתה לקול ציוץ הציפורים שקיננו בסמוך לחלון חדרה.
היא התמתחה קלות ושפשפה את עיניה בידה הימנית הטובה. אחר קמה ממקומה ונחתה היישר אל תוך כיסא הגלגלים שלה, שניצב סמוך למיטתה. היא "התגלגלה" עד לסלון הקטן, ששימש גם כחדר אוכל, כמטבח וכחדר-שינה לשני אחיה, שעוד נמו את שנתם.
הצעיר בניהם, יונתן, עוד לא הסכים להשלים עם מותה של אימם, אף-על-פי שכבר עברו שבע שנים מאז. יונתן אף התקשה להשלים עם העובדה שאחותו הגדולה משותקת. נכה.
עדי הכירה את אחיה היטב ולא הוכיחה אותו על התנהגותו. היא ניסתה להיות טובה אליו וויתרה לו פעמים רבות כשהיו קטנים, אף-על-פי שהיא הייתה הצודקת.
כעת היא הביטה בשיערו השחור-משחור, שנגד כל-כך את עיניו התכולות, שבאותו רגע היו עצומות. לצערה היא לא זיהתה כל שלוה בפניו היפות בעלות תווי הפנים העדינים. 'הוא כל-כך דומה לנסיך שלי...' הרהרה בליבה וחייכה לעצמה. 'אני יודעת שהוא יבוא! בנתיים אני מחכה לו. וכשיבוא, הכל ייגמר ויהיה רק טוב.'
עדי התנערה מהרהוריה והפעילה בזהירות את כיסא הגלגלים החשמלי והמשוכלל, אותו רכש אביה בדמים מרובים, לאחר שהתעקש לקנות לה את הטוב ביותר.
היא ניסתה לחצות בשקט את החדר, אך אחיה הגדול, דביר בן השבע-עשרה וחצי, נעור משנתו למרות מאמציה לשמור על שקט. "עדי? זו את?" שאל בקול מנומנם והתהפך על צידו, נפנה להסתכל על אחותו הצעירה ממנו בשנה וחצי, אך בוגרת ממנו בשנתיים לפחות. היא הייתה שקולה ונבונה, ולא הרבתה בשעשועים. תמיד הייתה מעשית מכולם והתרוצצה ממקום למקום, מנצלת את זמנה עד תום.
דביר הביט בה עוד רגע, אינו מודע לחיוך הנבוך שהתפשט על פניה לנוכח מבטו הבוחן.
"בוקר טוב, דביר... סליחה שהערתי אותך, לא התכוונתי. לא, אל תקום!" מיהרה להוסיף כשראתה את אחיה הגדול קם ממקומו לסייע לה. "אני מסתדרת. באמת שאין צורך..." היא השתתקה למראה מבטו ההחלטי והניחה לו להסיעה עד לשלחן הקטן, שם הניח לה ונפנה להכין לה ספל שוקו חם. לאחר מכן התיישב לידה ואכל גם הוא.
הם התחילו לפטפט, ועדי נפנתה להביט בדמותו הרזה והשחומה, ועל שריריו שהתפתחו כתוצאה מהעבודה בה עסק, כדי לעזור לאביו בהוצאות המרובות של המשפחה, לעומת ההכנסה הקטנה.
לאחר כמחצית השעה, אשר במהלכה הצטרף אליהם יונתן, דביר קם ממקומו, נפרד מהם ויצא למוסך בו עבד.
יונתן ועדי נשארו בסלון-מטבח הקטן ושוחחו. לא היה עליהם למהר לשום-מקום, כיוון שהם היו בעיצומה של חופשת הקיץ.
עדי הייתה מדריכה בקייטנת הילדים, אך באותו יום הילדים יצאו לטיול והיא הייתה מנועה מלהשתתף בו בשל מגבלותיה. לפיכך, היא נהנתה לשוחח עם אחיה הצעיר ושמחה גם כשניצן בת השבע הצטרפה אליהם.
עדי אהבה את ניצן בכל ליבה, ולא ראתה בה את האשמה למותה של אימה, שמתה בלידת ניצן. היא אהבה אותה בכל ליבה ונפשה, ותמיד חייכה לעצמה כשנזכרה כי היא זו שהציעה לאביה את שמה של אחותה. "ניצן".
היא אמרה שניצן חיה מתוך מותה של האם, בדיוק כפי שנבט-ניצן, חי וצומח מתוך ריקבונו של הזרע.
כולם במשפחה אהבו את ניצן הקטנה, השובבה והמצחיקה, שהרעיפה אף היא אהבה לכולם ללא גבולות, מכל ליבה הקטן והלוהט. אך כשהופיעה באותו בוקר, ניכר היה בפניה שמשהו אינו כשורה. "מה קרה, חמודה שלי?" נחפזה אליה עדי והתעלמה לחלוטין מיונתן, שהבעת פניו הייתה חתומה.
"אבא חולה." השיבה הקטנה בחשש. "הוא לא קם לעבודה, ושמעתי אותו נאנח כבר המון פעמים."
למשמע דבריה קם יונתן ממקומו ומיהר לראות את אביו, מותיר את שתי אחיותיו מאחור.
עדי המשיכה לחקור את ניצן: "שמעת אותו אומר משהו?"
"הוא אמר משהו על אמא." השיבה הקטנה בתום.
עדי נרעדה. אביה החזק, המשענת של כולם, זה שניחם אותה במות אימה, חולה וגונח, בגלל זיכרון מותה של האם?!
"מה עוד הוא אמר?" שאלה את אחותה הקטנה בטון תקיף.
ניצן נרתעה מעט: "כלום. הוא רק נאנח ומתהפך המון פעמים במיטה שלו."
בינתיים הופיע יונתן בסבר פנים חמורות. "אבא לא מרגיש טוב בכלל. אני לא יודע מה קרה לו. הוא אמר שכואב לו נורא הראש, ויש לו חום גבוה."
עדי נרתעה. האם הגיע הקץ? האם אביה עוד לא התגבר על מותה של אשתו, עד שהוא מוכן למות?
האם, האם באמת לעולם לא יהיה טוב?
'לא!' אמרה לעצמה בתקיפות. 'הטוב יגיע, והוא מגיע לנו! ואיתו יגיע גם הנסיך שלי. כלום לא יקרה, ואבא יבריא. צריך רק לעזור לו." ובמחשבות מעודדות אלו מיהרה להכין לאביה הסובל כוס תה חם.
מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)
8
סיפור בהמשכים
עָזְרֵנִי| חלק רביעי
כ' בסיוון תשע"א (22.6.2011)
לה"ו!
-למעשה-
אוריאל החל פוקד מדי יום את דוכן המאפים בשוק. משהיה מכלה ידידו החדש את מרכולתו, אוסף את המעות שקיבל ופונה למסרן למעבידו, הצטרף אליו והלכו יחד.
בביתו עמל יצחק האופה על העיסה ועל התנורים. משניצבים היו הנערים בפתח דלתו, היה קם האופה ומותח קומתו הנמוכה (עצמותיו משמיעות לפעמים קולות פיצוח, מחמת שעות הרכינה והלישה הממושכות), נוטל מידי עזריה את הכסף, מונה ונותן לו ממחצית הסכום. טופח על שכמו בחיבה ואחר-מכן משלחם לעשות ככל העולה על רוחם.
לעיתים בחרו לשוטט ברחובות, להתבונן באנשים ולשוחח. היה אוריאל מספר על העיר, על משפחתו ועל ילדותו, ועזריה מקשיב.
לעיתים ירדו יחד אל החוף, שם היו מסתיימות המילים והשתיקה מלאה את לבותיהם בלחשיו של הים.
וכך,
ערב אחד, בשעה של בין-ערביים עת השמש נוטה מערבה ומכתימה את הים באורה האחרון טבלו זוג ידידים במימיו והשתעשעו בם כילדים, מתיזים זה על זה ומתחרים בשחייה. צחוקם עלה מתרונן ופניהם מלאו שמחה.
כטוב לבם עלו יחפים מן הים וישבו יחדיו מול גוויעתה של השמש.
לבו של עזריה מעולם לא חש כה פתוח! ולאט, בתחילה בהיסוס ואז, כמעיין המתגבר, נפתח גם פיו.
לאוזניו של אוריאל בלבד נאמרו הדברים באותו הערב, לכן לא אפרשם לפניכם כעת. אך מי ידע? אולי יבוא יום ויעלה מלפני הרצון לעשות כן.
רק באחרית דבריו אשתפכם, שכן זו חיונית להמשך סיפורם, וכזו היא:
"...ומשנפגשנו, באותו היום בו סיפרת לי את סיפור אביך, החל מתרקם בי זה הרעיון. אולי אפילו לפני-כן כאשר דיבר אליי יצחק לראשונה ואמר כי נתרבו המקרים בהם עלו הישמעאלים בתעוזתם עלינו, כמקרה שפגשתי היום, בדמות ילדה בוכייה שכאשר שאלתי לסיבת דמעותיה השיבה שילדי גויים דחפוה לארץ ונחבלה בברכיה.
והרעיון הוא- שנפעל. אתה ואני יחד, אתה כנקמת-דם אביך, ואני כנקמה על... על כבודם של עמי ובני אבותיי ועל כבודי שלי וכבודך. רצוני שנהייה לממשיכי דרכם של המכבים, שנהיה לסיקריקים!"
אוריאל נפעם, הן מדברי חברו הן מן האש היוקדת בעיניו, ולבו נעשה רך. בתוכו עלה הרהור.
'האם, משום מורך לבבי, בסופו של דבר יוותר לבדו חברי זה,שבעד שום הון לא ארצה לאבדו, האם לבדו ילך לבצע את רעיונו?', והחליט החלטה, והשפיל את עיניו ארץ, ואמר:
"עזריה, ידידי היקר... הנח לי יום או יומיים ואהפוך ברעיון בראשי, אינני בטוח כי רצוני כרצונך." ונתיירא אוריאל, שמא פגע בחברו או אולי אכזבו, אך הלה לא הראה סימן כזה ורק אמר- "עשה כטוב בעיניך, ואמור לי מה תשובתך. רק זכור- הולכים ומתרבים המקרים!"
ומששב לביתו ביצע את החלטתו ופנה אל אחותו תאומתו, בת דמותו (באופן מורגש) ואשת סודו, וסיפר לה כל זאת.
עיני מרים אחותו נתרחבו משהשמיע באוזניה את רצונו של עזריה. "אחי," אמרה לו בחשכת חצר-ביתם, "הלא אין זהו רצונך מלפני ימים רבים? הלא לכך ייחלת? הסר את פחדך מעל לבך וצא בעקבות חברך!" ובעיניים הללו נצצו הירח והכוכבים, קוראים אותו למעשה, והוא, גם אילו רצה להתנגד לא היה כוחו עומד לו מולם.
למחרת, נטל את יד עזריה חברו בידו ובלחש אמר לו "באשר תלך- אלך!"
8
סיפור בהמשכים
עָזְרֵנִי |חלק שני
ז' באייר תשע"א (11.5.2011)
בע"ה!
-אל העיר-
בבוקר הקיץ עזריה משנתו. חמה מבוישת הציצה מעבר להרי המזרח, כמבקשת רשות לעלות. קולן של בהמות במרען ממרחק נישא לאזניו עם רוחות המערב, ועזריה שמח בידיעה שבוודאי בקרבתן נמצא מקום יישוב בו יוכל להשיג פת למאכל. אולי אף יזכה להחליף דיבור עם מי-מאנשי המקום.
לאחר תפילת הבוקר פתח עזריה בדרכו, מערבה לכוון הים. מתעטף היה במלבושיו מפני הרוח המתגברת ככל שהתקדם בטיפוסו לקצהו העליון של רכס הכורכר. משהגיע, נגלה לעיניו הים הגדול. פרוס כשטיח מלכות המתפאר בעוז צבעו התכול, התנצנץ הים באורה של החמה, שעלתה מאחוריו בינתיים, מפיצה זוהרה הנעים.
מספר כפרים קטנים נחו בשלווה בעמק החוצץ בינו ובין הים, וכשנדד מבטו דרומה יכל להבחין גם במבניה של עיר-חוף.
יהודי הכפרים הנדיבים הכניסוהו לבתיהם ואף ספקו לו צידה, אך מששאלם, השיבו שאם ברצונו לחפש לו מקור פרנסה מכובד עליו ללכת אל העיר. בהודו להם שב לדרכו, מצויד מטוב לבם ומברכותיהם.
את עבודתו אצל האופה החל עזריה עוד באותו היום, בטרם שקעה השמש.
משנכנס בשערי העיר, שוטטו רגליו במקצת רחובותיה עד שהגיע לשוק.
התהלך מעט בין דוכני המזון, הבדים והסדקית עד שפגש מבטו ביהודי מבוגר הגורר על הקרקע שני ארגזים כבדים מְחופּים. מתנשף, נעצר האיש למחות אגלי זיעה מפניו. או אז הופיע זוג בני תשחורת, צוחקים בקול רם, מקללים בשפת בני הישמעאלים. אחד הנערים ניגש לעבר היהודי והטיח את רגלו באחד מארגזיו. הלה לא נפגם כהוא-זה אולם פני הצעיר נתעוותו לרגע בכאב.
עזריה הצופה מן הצד נחפז לפתע ממקומו, בולם בגופו ברגע האחרון את ידו של השני שהונפה להכות ביהודי, אולי לדחפו.
הישמעאלי נעץ בו עיניים זועמות והסתער במטרה להכותו אך עזריה חמק מידיו והוא נחת בעצמה על הארץ.
הדי שחוק נשמעו מסביב למראה הגוי המובס ועזריה פנה לנער העומד- "הסתלקו מפה. זהו שוק ליהודים". קולו היה שקט ורגוע ועם זאת סבו הנערים וברחו משם, האחד ממשש את ישבנו הדואב, משל גירש אותם במקלות.
בחיוך פנה ליהודי ובעת שנטל אחד מן הארגזים בזרועותיו שאלו "אמור לי, האם בכל יום מתנהגים כך בני הגוים האלה אליכם?"
"לא", השיב בעל הארגזים, שכמסתבר הכילו מיני מאפה להציעם בשוק, "אך לאחרונה נתרבו המקרים והצעירים שבהם מחציפים נגדנו פנים."
סוחב אחריו את הארגז השני, הורה לו האופה היכן להניח את זה שבזרועותיו, והוסיף "ומשהם רואים שאיש איננו משיב על מעשיהם, תעוזתם הולכת ומתגברת".
עזריה החריש. הוא סייע לאופה להתקין את דוכנו וסידר את כיכרות הלחם בצורה נאה על גביו. מיד התקבצו האנשים אצל הדוכן וקנו כהרגלם ממאפיו המשובחים.
בעזרתו היעילה של עזריה, כילה האופה את מרכולתו מוקדם מן הרגיל. כאשר עמלו על פירוק הדוכן הציע האופה לעזריה שיישאר לעבוד עמו, והוא יספק לו מקום ללון ואף ישלם את שכרו, שכן ערירי היה, שאשתו נפטרה מכבר ושתי בנותיו נישאו ועזבו עם משפחותיהן את העיר. בנו הצעיר, כך סיפר, שנותר בביתו עד כה להיות לו לעזר עקר גם הוא לעיר אחרת, והוא, האופה, נשאר בגפו לנהל מאפייה. היא אומנם כלכלה אותו בצורה נאה אך ניהולה ללא עזרה
ובכל אותה עת, לא משה התחושה העכורה מלבו, שסבבה סביב דבריו של האופה- לאחרונה נתרבו המקרים... תעוזתם של אלה כנגד היהודים בעיר מתגברת...
3
סיפור בהמשכים
ביתן מס' 16-פרק י"ז:
ל' בניסן תשע"ב (22.4.2012)
איילת ישבה בסלון הביתן ושוחחה שיחת היכרות נעימה עם ליהי. "..-בועז ושלומית אימצו אותי כשהייתי בת ארבע,אני לא ממש זוכרת את זה, אבל תמיד ידעתי. זה לא סוד. אף פעם לא הרגשתי מוזרה ושונה, הם הורים נפלאים ותמיד שידרו לי שאני נורמלית ואפילו בת-מזל. אחותי, לעומת זאת אומצה על ידינו כשהייתה תינוקת,היא לא יודעת..ככה עדיף כרגע.." ליהי נבוכה לרגע, אבל חייכה אל איילת ופלתה אנחת רווחה.
"ואו, נשמע שאת באמת בת-מזל, ההורים שלך נשמעים נהדרים! כלומר,לא המאמצים..אמ..הסתבכתי.ההורים שלך וזהו,נכון?" ליהי הנהנה,צוחקת. "לי יש שני אחים- שלמה, גדול ומעצבן, ודביר-מתוק שכזה!"
"בן כמה שלמה, הגדול?"
"בן 17,למה?" איילת חייכה,משועשעת.
"נראה טוב?" המשיכה ליהי.
"עזבי אותך, הוא תפוס. ואם תשאלי אותי- סתם ילד מכוער. תגיד, רק על זה את חושבת כל היום? להשיג לך בנים..?" איילת הייתה משועשעת וצחקה בשחרור,תופחת על שכמה של ליהיה בידידות. "למה לא?" השיבה ליהי, גם היא צוחקת, ושתיהן התפתלו בצחקוקים בלתי נשלטים, חושבות כל אחת על סיטואציות משעשעות ומביכות שהיו שותפות להן בעבר. בראשה של איילת חלפה לרגע המחשבה על איתי 'הוא לא נחשב יותר אח שלך? רק"שני אחים" יש לך,הא? ומה את
דורון נכנס בדלת בראש מורכן.
"היי,אממ..דורון. הכל בסדר?.." פנו אליו בחשש, מחליפות מבטים.
"הכל פחות או יותר כרגיל, תודה ששאלתן" דורון השיב ביובש, ונכנס למגורי הבנים. "זה רק אני או שנראה כאילו קרה לו משהו?" ליהי הביטה בדלת בחשש. "בואי נציע לו להצטרף אלינו!" איילת קפצה מהספא וניגשה לדלת,ליהי הצטרפה מאחוריה."דורון".איילת נקשה על הדלת. "מה?" הוא פתח להן, נראה עייף ומושפל. "בוא תצטרף אלינו-יש פה שפע של אוכל, ונשמח להכיר אותך" אמרה ליהי.
דורון התיישב בסלון הקטן בכבדות. "טוב, אז לליהי יש שני הורים, אח גדול ואח קטן. לי שי שני הורים מאמצים ואחות אחת קטנה ומתוקה. מה איתך?" לייה יזמה שיחה באומץ. "לי יש אח גדול-שי,ואבא, ואמא שלי גם." דורון אמר בחוסר עניין. זה לא שהוא סבל, הבנות היו בסדר גמור, הוא פשוט לא האמין שבאמת הן מעוניינות לדבר איתו, בטח רק מנומסות, והוא לא רצה לגזול מזמנן. "המשמעות של שי ודורון דומה" העירה איילת וליהי הביטה בה במבט
לפתע נפתחה הדלת הראשית, ונחמן, הדוס, פרץ פנימה מאושר"-אני דוד! אני דוד!" הוא צעק, וניגש וחיבק את דורון שהיה קרוב אליו, דורון נרתע, המום. איילת וליהי החלו לצחוק ללא שליטה אל מול הדרמה המגוחכת. "אני לא מאמין! אחיין! אחיין קטן! איזה יופי, איזו שמחה!" ונחמןחיבק את דורון בעוצמה והחל מרקיד אותו, קופץ מעלה-מטה בתזזתיות.
"נחמן-מזל טוב!" איילת פלטה, מתקשה להשתלט על צחוקה. "אתה יודע, בימינו לא כל כך קשה להשיג ריטלין-מומלץ!" העירה ליהי. וניגשה לברך אותו, תוך שהיא מושכת את דורון הרחק מהישג ידו ומצילה בכך את חייו, שכן נחמן מנופף בידיו בהתרגשות הולכת וגוברת. "בוא, נחמן, שב איתנו- בדיוק סיפרנו על המשפחה שלנו. למה שלא נכיר אותך?" ליהי ניסתה בכל כוחה להיות פרקטית ולהרגיע את הרוחות. "סבבה" התרצה נחמןף, והתיישב במקומו של דורון,
"אבא שלי הוא ר"מ בישיבה גבוהה, אמא שלי מורה להסטוריה. יש לי שני אחים גדולים, ושתי אחיות גדולות-יהודה עמיחי, שנשוי לברוריה, שבדיוק יצאה מחדר לידה (אני דוד!), שמעון שנשוי לרחלי, והיא גם בהריון. ויש גם את תרצה, שמאורסת, ואת לילך שבשירות לאומי עכשיו, היא קומונרית בסניף פיתוח. ואז יש אותי-אני דוד!איזה בר מזל אני! תקנאו, חסרי -אחיינים שכמוכם-אני דוד!"נחמן נאנח בעונג, ושקע בכורסה, מבסוט.
הפלא של נחמן החל לרטוט והטראנס המוכר נשמע עולה ממנו. "הלו!" קרא נחמן לפומית, ויצא תוך כדי מהביתן, משאיר אחרי הדי צחוק ואווירת התרגשות משונה.
"תגידו, איפה האחרים?" שאלה איילת כשהאווירה נרגעה מעט. "שבות השיגה לעצמה תורנות מטבח היום, ליהי עיקמה את פרצופה-"מסכנה, כל כך קטנה, בטח תאבד בתוך סירי המכשפה האלה". "ושמיר מתאמן בכדורסל" השלים דורון, "ראיתי אותו בדרך לכאן."
7
סיפור בהמשכים
נלחמת
כ"ח באדר תשע"ב (22.3.2012)
פרק ב'
דולי פילסה את דרכה בינות להמוני האנשים שגדשו את התחנה.
היא טיפסה אל הקרון, תרה אחר מקום שקט.
לבסוף התיישבה במושב הפינתי על יד החלון, היא הבחינה באביה,
עומד על הרציף ומחפש אותה.
היא נופפה בידה דקות ארוכות עד שהבחין בה.
חיוך הסתמן על פניו העייפות, הוא הרים ידו ונופף לה בחזרה.
הרכבת החלה במסעה.
דולי הביטה אל הנוף החולף במהירות מסחררת,
אט אט התחלפו הכפרים הקטנים בנוף חד גוני של יערות.
דולי פנתה עתה לסקור את שכניה לנסיעה.
מולה ישבו אם ושתי בנותיה, האם אכלה במרץ את ארוחת הבוקר שלה,
כששתי בנותיה נמות עליה שנת ישרים.
דולי הסיטה מהן את עיניה בשיעמום.
היא לקחה את תיק היד שלה, פתחה את הרוכסן הפנימי, והוציאה את התמונה.
אתמול בערב, נתן לה אותה אביה.
וזאת אחרי שכבר חודשים הם מדברים על הנסיעה הזו ומטרתה.
עכשיו, בשקט ששרר בקרון, פרשה מול עיניה את התמונה.
היא סקרה את הדמות הנאה שבה שוב ושוב, לומדת את תוי הפנים,
את זויות הפה בעת חיוכה העדין,
את המבע העמוק בעיניים הבהירות, הקמט הזעיר במצח...
עד שיכלה לצייר אותה במוחה גם בעצימת עיניים.
רגשות מעורבים נלחמו בליבה בקשר לדמות זו,
היה בו בליבה כעס, אך עם זאת לא יכלה שלא לאהוב
את האישה היפיפיה שבתמונה,
אולי היה זה המבט הטוב בעיניה,
או העדינות שנצטיירה על פניה.
האהבה והשינאה נדחקו שתיהן אל ליבה.
*
גב' ברמן הביטה באהבה על שתי בנותיה היחידות.
יסכה ישבה על רצפת חדר המגורים, בונה מגדלים מקפיסי העץ שלה.
מרים לעומתה, ישבה על השטיח בפינה וקראה בספר,
מבטה של האם נעצר עליה,
עינה רפרפו על ילדתה בת הארבע היושבת וקוראת ברהיטות,
נראה כי מירלה שלה מדלגת על הילדות,
והיא כ"כ רוצה אותה עוד ילדונת.
ושוב הרהרה האם בשוני הרב שבין בנותיה.
חוץ מיום הלידה שלהן, אין דבר זהה בינהן.
יסכה, הגדולה שבין השתיים, ילדה ככל הילדות.
ילדה חייכנית ומתוקה.
אמנם אין היא יפה או חכמה במיוחד,
אך ילדה נוחה וצייתנית היא,
לעולם לא תמרה פי אביה ואמה,
כבר מילדות יכולים להווכח הוריה, כי רק נחת תסב להם ביתם זו.
חיוך של נחת מסתמן על פניה של האם, גאה היא ביסכלה שלה עד מאד.
מרים, מפליאה כל רואיה,
תלתלים זהובים ורכים לה, תוי פניה נראים, כאילו צויירו בידי אומן.
ועיניה כחולות וגדולות, מוקפות במסגרת ריסים שחורים וצפופים,
אשר מדגישים עוד יותר את יופיין.
לא רק יופי לה, חכמה ומפותחת היא הרבה מעבר לבנות גילה.
קליטה מהירה לה ושפה עשירה.
אמנם טובה היא באופיה, לב טוב לה.
אך עקשנית היא ועומדת על שלה,
תכונה זו מדאיגה את אמה שלא מפסיקה להתפלל,
שיגדלו שתי בנותיה וילכו בדרך הישרה.
14
סיפור בהמשכים
חלום שלא נגמר - פרק י"ז [+תקציר]
י"ב בשבט תשע"ב (5.2.2012)
[טוב... אז אחרי הרבה הרבה זמן... מצטערת..=) ]
תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן.
יחד, כל החמישיה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף.
"נטעעע!!!" צווח אילן. "תפסיקי כבר! יא-אללה עם אמא'שלך..."
איילת הרימה את ראשה. "כן אילן?"
הוא הסמיק. "סליחה אמא."
האחרים גיחכו ואיילת חזרה בחיוך לפרוסה שהייתה עסוקה בלמרוח עליה שוקולד.
"איילת, אני לא אוהבת שוקולד בלחם," עקמה ניצן את אפה. "אני אוהבת רק גבינה או אבוקדו."
"בסדר חמודה. הפרוסה הזאת תהיה של נטע ואני אכין לך פרוסה עם גבינה."
"ואני גם רוצה תפוח," הוסיפה ניצן.
"קחי לך מהמקרר."
"בוקר טוב, כולם." עדי נכנסה למטבח המרווח. היא התרגלה במהירות לעובדה שהיא כבר לא צריכה לקום מוקדם כדי להכין כריכים לה ולשני אחיה הקטנים, לדאוג בערב שניצן תכין את שיעורי הבית שלה, לנקות ולסדר את הבית ולהכין אוכל. "מה נשמע? ניצנוש, החולצה שלך מלוכלכת. לכי להחליף."
"טוב," אמרה ניצן בצייתנות. "אבל שתדעי לך שאני לא באמת רוצה לעשות את זה!" קראה כשכבר הייתה מחוץ למטבח. כולם צחקו. "אז מה, ככה את מכריחה את אחותך לעשות כל מה שאת אומרת לה?" גיחכה נטע.
"היא כבר רגילה לעשות כל מה שאני אומרת לה, בתנאי שזה הגיוני. אם אני אגיד לה לסדר את הבית – כולל חפצים שלא שייכים לה – היא לא תסכים..."
"אבל עכשיו היא בחדר איתי!"אמרה נטע ועקמה את אפה. "לדעתי זה לא הסידור הכי טוב בעולם," האחרים נעצו בה מבטים שואלים. "למה לא סידור טוב? נראה שאתן מסתדרות יופי!" אמרה איילת ונטע משכה בכתפיה. "בחיים לא חשבתי שילדה כזאת קטנה תוכל להיות כל-כך מסודרת."
"היא למדה את זה ממני," אמרה עדי בסיפוק מסוים.
"אבל החדר שלכן גדול ומרווח כך שכל אחת יכולה לסדר את החלק שלה באיזו צורה שהיא רוצה," ניסתה איילת לנחם את בתה.
"תראי, נטע, אנחנו רק שבוע אחרי החתונה ותודה לאל אנחנו מסתדרים יופי, כולנו ביחד. זה רק טבעי שיהיה לך קת קשה שפתאום יש לך שותפה חדשה לחדר שלא מתנהגת כמוך ושונה ממך בקטע הזה. אבל אל תדאגי לאט לאט את וניצן תלמדו להסתדר אחת עם השניה והכל יהיה טוב ונחמד ויהיה לכולנו כיף ביחד!"
"וואלה עדי, אחלה נאום. רק שכחת להוסיף שאני אצמיח כנפיים ואהפוך למלאך השומר של כולכם ובזכותי יהיה לכם טוב כל-כך!" אמר יונתן והביט בלגלוג קל באחותו הגדולה.
ניצן צחקה, אולם נטע רק שיחקה בחביתה שלה ונראה היה שלא שמעה בכלל את חילופי המילים האחרונים.
"תשמעי, אמא, אני רוצה חדר פרטי, חדר לבד," דרשה נטע פתאום.
"אבל אי אפשר, את יודעת את זה," אמרה אילת בתקיפות.
"אלא-אם-כן את רוצה ללכת לישון בסלון," אמר יונתן.
"שתוק."
"היי, זה לא כזה נורא!"
איילת הציצה בשעונה. "קדימה, כולם. אתם צריכים ללכת לבית הספר עכשיו. כולם לקחו את ארוחות העשר? בחיי, אני צריכה להתרגל לזה שעכשיו יש לי שישה ילדים להכין להם אוכל..." מלמלה, ספק לעצמה ספק לאחרים.
כולם קמו באנחה.
"דביר כבר יצא, נכון?" שאלה עדי.
"כן... הוא העדיף להישאר בבית הספר הקודם. בצדק – הוא בשנה האחרונה שלו ואין סיבה שיעבור."
"אני חושבת שהוא העדיף להישאר שם בגלל החברה שלו..." מלמלה ניצן וכולם צחקו.
"נו, אז יש לו בחורה. מה יש?"
"שום דבר," מיהר יונתן להרגיע. "זה סתם... מצחיק."
"טוב, קדימה, לצאת. אתם בטוחים שאתם זוכרים את הדרך לתיכון ולבית הספר היסודי?" שאלה איילת בדאגה.
"כן, אמא, הכל בסדר," אמרו אילן ונטע בחוסר סבלנות. "אז יאללה, ביי אמא!" הם הדביקו נשיקה חטופה על לחייה. ניצן הקטנה עשתה כמוהם ואיילת לטפה את ראשה בחיבה.
"להתראות חמודים. בהצלחה!"
"ביי!"
חמישתם יצאו לדרך, מעט חוששים מההתחלה החדשה המצפה להם. אילן דחף את כיסא הגלגלים של עדי מאחור ויונתן, נטע וניצן הלכו מעט לפניהם, מפטפטים בקלילות שחיפתה על הלחץ וההתרגשות בה היו שרויים שלושתם.
"ניצן!" קראה עדי לאחר כעשר דקות של הליכה מהירה.
התלתלים השובבים של ניצן הסתובבו לכוונה. "מה?"
"את צריכה לפנות פה ימינה – " עדי החוותה בידה לכוון עליו דברה. "אחר כך תמשיכי ישר ותגיעי לבית הספר שלך. בסדר?"
ניצן הנהנה. ניתן היה לראות את עיניה מתעגלות בחשש ואת רגליה שרעדו מעט. ניצן עמדה נטועה במקומה ולא הראתה כל נכונות לזוז משם. "מישהו יכול לבוא איתי? אני מפחדת..." היא בקשה בקול חלוש.
נטע העיפה בה מבט קצר. "מה, את מפחדת?"
ניצן הנהנה שוב ברעד. "זה בית ספר חדש ואני לא מכירה שם אף אחד ועלולים לדחוף אותי ולצחוק עליי ואני לא אדע לאיזו כתה להיכנס ו – " הפחד נשמע בברור בקולה.
נטע משכה בכתפיה בהבעה קלה של זלזול.
"נטע - - " הזהיר אילן. "אל תתחילי לרדת עליה עכשיו!"
"טוב נו," אמרה נטע, מתגוננת מזעמו הקרב ובא של אחיה הגדול. "אני ויונתן נלך איתה. בואי, ניצן."
"סליחה?!" קרא יונתן. "אני לא מתכוון ללכת עד לשם ולחזור בחזרה רק בשביל ילדה קטנה ופחדנית!"
"הילדה הקטנה והפחדנית היא אחותך, למקרה ששכחת. אז בוא ואל תעצבן אותי עכשיו!" אמרה נטע ברוגז וניצן הנהנה בהבעה מעוררת רחמים.
יונתן כבר הספיק להכיר את נטע וידע שאי אפשר לסרב לה לעולם – היא תמשיך ללחוץ, להפציר ואף לאיים עד כי יענה לבקשתה ולכן הוא פשוט נאנח והפטיר "בסדר" קטן, שהסתיר את מה שבאמת רצה להטיח בפני "האחות-החדשה-והמעצבנת-שקטנה-ממני-בשלושה-חודשים" שלו.
על פניה של ניצן ניכרה הקלה מרובה ועיניה נעשו עגולות פחות. "תודה!" היא אמרה בקול מתוק. "ביי עדי! ביי אילן!" היא קפצה על עדי בחיבוק של פרדה.
"בהצלחה מתוקה," איחלה לה עדי.
"יונתן, תירגע, לא קרה אסון!" צחק אילן כלפי יונתן, שהעביר משקלו מרגל לרגל תוך כדי רטינות בלתי פוסקות.
יונתן שלח מבט מלא טינה בנטע וניצן, שהתחילו ללכת זו לצד זו כשזרועה של נטע כרוכה סביב כתפיה של ניצן כאילו גוננה עליה מהעולם. יונתן חשב לרגע להשאיר אותן לבדן ולהמשיך בדרך עם אילן ועדי, אך בדיוק באותו רגע נטע סובבה אליו את ראשה. "יונתן, אתה בא?" היא שאלה במתיקות.
היא נאנח בשנית. "כן, אני בא." רוטן עדיין, יונתן הצטרף לשתי הבנות. עדי ואילן הביטו אחריהם וצחקו. "עושה רושם שהם כבר חברים טובים," אמר אילן.
"כן..." השיבה עדי ושניהם שתקו פתאום. הם הביטו זה בזה ואז פשוט המשיכו להתקדם, שומרים על שתיקתם ששניהם לא ידעו מה פירושה.
*
"בוקר טוב תלמידים," צעדים נוקשים, מהירים, חדים. האות ר' מתגלגלת והקול חד, ברור, תובעני משהו.
"בוקר טוב המורה," ענו התלמידים אחריה כהד וקמו כאחד. עדי ואילן הביטו בהם בבלבול. בבית הספר הקודם – בו למדו בשבוע שעבר, אף כי נדמה היה שעבר נצח שלם מאז – התלמידים לא היו צריכים לעמוד בפני המורים כשנכנסו. כמו כן, הכיתות לא היו מעורבות. היו ארבע כיתות בכל שכבה – שני כיתות בנים ושתי כיתות בנות. בתיכון הנוכחי הכיתות היו מעורבות - השכבה חולקה לפי יחידות לימוד - והשניים חשו באי נוחות מסוימת.
עיניים שחורות, תוקפניות וישירות סרקו את תלמידי הכיתה, נחות לרגע על כל תלמיד ותלמידה, שעמדו זקופים במקומם. אילן מיהר אף הוא לקום אך עדי נשארה לשבת. גם לו רצתה – היא לא יכלה לעמוד כמו שצריך.
המורה הקשוחה למראה החוותה קלות בידה וכולם התיישבו מיד. "שימו לב," אמרה שוב בקולה התובעני והתוקפני. "היום הצטרפו אלינו שני תלמידים חדשים."
ראשי כל התלמידים הסתובבו אליהם באחת. עדי התכווצה מעט במקומה.
"אילן בן שושן, עדי עמר, הציגו את עצמכם."
אילן דיבר ראשון. "אני אילן, אני בן 17... עברתי לתיכון פה כי עברנו דירה. אני אוהב לשחק כדורסל ו... זהו, אני חושב..." הוא העיף מבט נבוך בכיתה והתיישב לאחר שהמורה החוותה קלות בידה.
המבטים הסקרניים של התלמידים הופנו כלפי עדי.
"היי... אז הממ... קוראים לי עדי עמר, אני בת 16 וחצי... אני גם הגעתי לפה כי עברתי דירה. אני אחת ממש מסודרת..." היא חייכה חיוך קטן, אך העיניים שהביטו בה נותרו קפואות. "אני מקווה שאשתלב פה בכתה..." סיימה בקול חלוש.
"תודה," אמרה המורה בחדות וראשיהם של התלמידים הופנו לעברה מיד. "אני המורה כרמית, אני מורה קשוחה שדורשת משמעת. מובן? אני מקווה שתשתלבו יפה בכיתתנו. כעת, נא להוציא ספרי היסטוריה. כולם, עכשיו."
בבת אחת כל הספרים היו על השולחנות. עדי נאבקה עם רוכסן הילקוט שלה וחשה בפניה המאדימות. אילן הבחין במצוקתה. הוא קם ממקומו ופתח לה את התיק.
"אילן, שב בבקשה," אמרה כרמית בחדות.
"סליחה... אני רק רציתי לעזור לה עם התיק..." מלמל אילן. נבוך, הוא התיישב במקומו. כמה תלמידים צחקקו. "היא נכה!" לחשש מישהו. עדי שנאה אותו.
"שקט!" קראה המורה ומחאה כף. "נא לפתוח בעמוד 156."
כולם שמרו על שקט. אפילו רשרוש הדפים - הנלווה בדרך כלל לפתיחת הספרים - לא נשמע.
המורה החלה להרצות על משורר כלשהו, אך עדי לא הקשיבה. מבטה נדד על ילדי הכיתה, שכולם נעצו מבט מתעניין לכאורה במורה. הילדים האלו ילמדו איתי עד סוף התיכון? היא חשבה בחלחלה. הם נראו לה קרים ומרוחקים, כל כך שונים מהילדים בתיכון הקודם.
לרגע עלתה בה המחשבה לצאת החוצה לנשום קצת אוויר, אך מיד דכאה מחשבה זו כשחשבה איך תיראה כשתנסה לפלס דרכה בין השולחנות, בעזרת כיסא הגלגלים המסורבל שלה. לכן היא פשוט התכווצה במקומה וניסתה להראות קטנה כמה שיותר, אך בתוכה פעם אי שקט והיא התפתלה בקושי במקומה.
"גברת עמר!" גערה בה המחנכת. "הפסיקי להתפתל במקומך והקשיבי לשיעור."
עדי קפאה במקומה. "סליחה..."
"אל תעני לי! פשוט שבי בשקט!"
במשך כל אותו שיעור עדי הייתה קפואה, ערה למבטים המלגלגים והמרחמים שננעצו בה מדי פעם.
היא יצאה להפסקה, מדוכדכת. לא התחשק לה לצאת החוצה. היא לא רצתה לשאת את המבטים שבוודאי יינעצו בה ללא הרף.
הכיתה התרוקנה והיא נשארה שם לבד. אילן יצא גם הוא. כשהפלאפון שלה צלצל והיא ראתה את שמהשל ליאת מהבהב על הצג היא חייכה והתעודדה מיד. "היי ליאת. מה נשמע?"
"עדי!!!" צווחה ליאת בתגובה. "איזה כיף לשמוע אותך! איך היה עד עכשיו? בית הספר הזה נחמד?"
"לא במיוחד."
"למה לא?"
"תראי – הספקתי לשנוא את המורה, את התלמידים – לפחות את רובם – ואת הכיתה עצמה. היא כל-כך צפופה ואני לא יכולה לזוז בה בכלל."
"אויש... מסכנה! מה, זה כיתות מעורבות, נכון?"
"כן... זה דיי מוזר. קצת מציק אפילו."
"אבל בטוח יש שם כמה בנים שווים, לא?" ליאת צחקקה בשובבות.
"פחח... טיפשה!"
"למה?! טוב חכי, בר רוצה לדבר איתך."
"עדי, מנשמע..."
"סבבה! קצת מעצבן בית הספר הזה, בלשון המעטה... איך איתכן?"
"בסדר... קצת מוזר בלעדייך. את יודעת שחביתה, הסגנית, נכנסה היום לכיתה ואמרה משהו כמו: "היום נפרדנו מנערה חכמה מאוד וחשובה מאוד לבית הספר שלנו..." כולם נשפכו מצחוק איך שהיא אמרה את זה..."
געגוע קל הציף את עדי. היא התגעגעה להווי של התיכון הקודם. "טוב, אולי אני אעבור בחזרה לשם," הרהרה בקול.
"מה, כל-כך גרוע לך שם!" אמרה-שאלה בר בנימה מרחמת.
"סתם מבאס. כולם שם שקועים בתוך עצמם והמורה קשוחה פחד... הכיתות מעורבות, ידעת?"
"וואו, בהצלחה! טוב.. אנחנו צריכות להיכנס לכיתה. תמסרי ד"ש והמון בהצלחה לאילן!"
"תודה, ביי."
הקו נותק ועדי חפשה במבטה את אילן אך לאכזבתה הוא לא היה בכיתה.
צלצול צורם נשמע והתלמידים זרמו במהירות לכיתה, בשקט ובסדר מופתי.
המורה כרמית נכנסה וסגרה אחריה את דלת הכיתה בנקישה חרישית, בלתי נשמעת כמעט.
אילן עוד לא נכנס לכיתה.
"כולם לפתוח ספרים." פקדה כרמית.
איזה ספרים? שאלה את עצמה עדי, נבוכה. היא הבחינה שכולם מוציאים ספרי מדעים, מאוחר מדיי.
"עדי!" נזפה בה כרמית. "לא שמעת שאמרתי להוציא ספרים?"
עדי הסמיקה ומלמלה משהו לא ברור.
אילן התפרץ פתאום לכיתה כשסומק קל בלחייו, שיערו פרוע ועיניו נוצצות בחדווה. כל התלמידים נעצו בו מבטים נדהמים. איש מהם לא העז אפילו לחשוב לאחר לשיעור של המחנכת כרמית, שעיניה השחורות סרקו את אילן בזעם מהול בתדהמה. "כן, מר בן שושן?" היא דרשה בקול בקוטע, חד ותקיף.
"אני מצטער... שחקתי כדורסל עם השישיסטים..."
"ככה? ולא חשבת על השיעור המתבזבז?? היום תישאר עוד שעה לאחר הלימודים."
כשאילן לא זז, הרימה כרמית את קולה. "עכשיו שב, חצוף! אתה רוצה שהעונש יוחמר?"
הוא גרר את רגליו וצנח במקומו. בדרכו הגניב חיוך שובב לעדי, שישבה מכווצת במקומה.
"טיפש מטופש," התוו שפתיה ללא קול.
אילן משך בכתפיו והחל להעתיק מהלוח, שהתמלא במהירות מפתיעה.
* * *
אני לא אוהבת את בית הספר החדש שלי. עם כל הכבוד לדירה החדשה שרחוקה מבית הספר הקודם, ממש לא כיף לי לגור פה. המורה בבית הספר שונאת אותי ואת כל התלמידים, בעצם. אני רוצה לעבור חזרה. הכל שונה פה. לא אכפת לי לנסוע כל בוקר לתיכון הקודם.
בעצם כן. אני לא יכולה לנסוע כל עם כיסא הגלגלים המעצבן הזה. אוף.
אבא ואיילת אמרו לי שאני צריכה להגביר את תרגילי הפיזוטרפיה שלי ועכשיו, במקום שעה וחצי תרגילים בשבוע, אני עושה ארבע שעות בשבוע שזה יצא לי בערך שלושה ימים בשבוע ואני צריכה להתאמן גם בבית. תמיד, בלי להפסיק. הם לא ייגמרו בחיים התרגילים האלה.
זה קשה! לא רוצה לעשות את זה. מספיק קשה לי גם ככה, בלי תוספת תרגילים שהם רק כאב ראש אחד גדול.
נמאס לי מהכל.
-עדי-
15
סיפור בהמשכים
מאפילה לאורה- חלק רביעי
כ"ה בחשוון תשע"ב (22.11.2011)
סורי על האיחור.....
"הלו?" הדס ענתה בחשש רב.
חששה פחת מעט כששמעה את קולו הרגוע של עומר.
היא חששה שיצעק עליה.
"הדס?? איפה את? לא ראיתי אותך היום, וגם לא אתמול, ובכלל, לא בשבוע האחרון."
"איפה אתה עכשיו?? לא תפסו אותך?" היא החזירה בשאלה משלה.
"זה נשמע כאילו רצית שזה יקרה." ענה בגיחוך קל.
"לא..." התחמקה.
"נו, אז איפה את??"
"אני..." היא חשבה במהירות, "אני אצל בת דודה שלי."
זה היה חצי נכון. כי היא לא אצלה, אבל היא איתה.
"איפה היא גרה? יש היום פעולונת קטנטונת, אני אבוא לקחת אותך. תגידי שאת חייבת ללכת."
הדס נלחצה, ובלי לחשוב הרבה ניתקה את הפלאפון.
עומר לא ויתר, וצילצל שוב.
כשהדס ראתה שהוא לא מרפה, כיבתה את הפלאפון, ותחבה אותו עמוק מתחת למזרון שלה.
היא נשכבה על המיטה בייאוש, וחשבה מה יקרה אם עומר יצליח איכשהו לפגוש אותה.
"אני חייבת לגרום לו שלא יבוא אחרי."
כעבור כמה דקות, מרוב תשישות, נרדמה.
היא התעוררה כעבור מחצית השעה למשמע קולות וצעקות.
כששמעה שקולה שזור בין המשפטים, העמידה פני ישנה.
"מה את אומרת? זה מה שהיא היתה עושה?"
היא זיהתה את הדוברת, היא נכנסה לחדר המדריכה כשהדס שהתה שם.
"אני לא יודעת בדיוק, אני רק יודעת שהיא היתה מעורבת בזה." ענתה בת דודתה.
הדס הבינה.
כמובן, הם מדברות עליה ועל עברה.
הדס קמה ממיטתה במהירות, והופתעה לגלות שעל אף הקולות הרמים, הבנות ישבו בקצה המסדרון, ולא בסמוך לחדרה, כפי שחשבה.
בלי שהתכוונה, עיניה זלגו דמעות.
"אני השתניתי. אתם לא מכירים אותי באמת, תעזבו אותי..." מילמלה לעצמה.
* * * * *
"הלו? זה אתה, אופק? זו אני, ריקי."
"היי ריקי, אחות קטנה..נו, איך היה השבוע הראשון בשנה השניה בפנימיה שלך??"
"נו, בסדר... עד כמה שיכול להיות טוב בפנימיה. שמע, יש לנו בשכבה בת, הדס שמה, היא באה מפשע. יש לה בת דודה בכיתה שלי, והיא בעצמה סיפרה לי. היא הייתה בחבורה של פושעים..." היא גיחכה, "מסכנה, מה שהולך לעבור עליה... לא אוהבים אצלנו ילדים שכאלו.."
"מה את אומרת? הדס, מחבורת פושעים?" הוא קימט את מצחו.
עומר ישמח לדעת.
"טוב, אחות קטנה, אני חייב לעשות שיחת טלפון דחופה. לא יודע מתי נתראה, אבל נתראה."
"מה זאת אומרת?? עוד שבועיים בשבת החופשית שלי נתראה, לא?"
"אי, אחות קטנה, יש דברים שאת לא מבינה."
חייך כשגילה שיצא לו חרוז,
" טוב, ביי" אמר, וניתק.
הוא מיהר להתקשר אל עומר, ומסר לו את פרטי הפנימיה בה שוהה אחותו, ולפי מה ששמע, גם הדס, שזלגה מהחבורה.
צריך למשוך אותה בחזרה, ואם זה לא יצליח, אז לוודא טוב טוב שלא תזמר....
* * * * *
עומר ישב בקצה הכיסא.
זה עתה הועלה רעיון למשיכתה של הדס בחזרה לחבורתם.
"אתה חושב שזה יצליח?? לא נראה לי... אני חושב שהיא לא תאמין. לא... היא פחדנית מדי."
"נו, באמת," ניסה אופק, חברו הטוב,
"למה שהיא לא תבוא?? אתה תתקשר אליה, תגיד שגילית שהיא בפנימיה, ואתה מבין שבטח היא כבר לא אוהבת את משפחתה, ולא יהיה לה קשה לעזור לנו לפרוץ לשם, נו..."
"לא... היא תנתק לי, ותרוץ הביתה לספר לאבא'לה..."
"נו, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים שיקרה, אנחנו נציב משמרות, ונתפוס אותה. אתה תדע טוב מאד איך להחזיר אותה אלינו. חוץ מזה, אני בכלל לא מבין למה אתה טורח לחפש אותה כל כך הרבה."
"היא עלולה לגלות אותנו." ענה לו עומר.
כולם ידעו שזה לא יכול להיות, הדס לא תעשה את זה.
"עומר.. מה אתה מסתיר מאיתנו?" קרצו לעברו.
עומר הסמיק.
"אוך, באמת, איזה ילדותיים אתם....."
* * * * *
"מה? אני לא מאמין. אתם לא יכולים לעשות לי את זה."
חגי ישב על הספה בסלון.
הוריו ישבו כל אחד בכורסא שונה.
"למה דווקא עכשיו? למה? מה עשיתי?"
"זה לא אתה, בן, ואתה יודע את זה. זה אנחנו שנינו." אביו של חגי הביט באישתו, אך מיהר לנתק את המבט.
לאחר שאישתו גילתה כמה דברים מאוד לא נעימים שהוא עושה בימים שהוא יוצא ל"פגישות עבודה", היא החליטה להתגרש.
בהתחלה הוא לא הסכים, אך היא גרמה למריבות, וחדלה מלאהוב אותו.
"אני.." פתח אביו של חגי, אך עצר באמצע.
"מחר בבוקר אבא שלך עף מפה. אתה תמשיך רגיל את חייך." אמרה אמו, כשראתה את השאלות הרבות בעיניו.
"לא רוצה!! לא רוצה!! לא רוצה!!" צרח חגי.
הוא התחיל לבכות וברח לחדרו.
אביו פסע לחדרו והמשיך להוסיף למזוודה עוד מספר פריטים.
אשתו נכנסה לחדר והביטה על מעשיו בשאט נפש.
"חשבתי שאת לא רוצה לראות אותי," תמה בעלה לשעבר.
"אני משגיחה עליך, אתה יודע, בזמן האחרון אתה גונב הרבה, אז..."
"נו, באמת, למה שאני אגנוב ממך?"
"אתה כבר לא בעלי." הזכירה לו, והליטה את פניה בידיה.
הוא ניגש אליה.
"תסתלק מפה," צרחה, "אל תתקרב אלי!"
בעלה נאנח.
"אני חושב שאני אצא אפילו עכשיו."
הוא ניגש לחדרו של בנו, וחיבק אותו.
"אני הולך עכשיו.." מילמל.
אמו של חגי נכנסה לחדר.
"אל תגע בבן שלי, אל תתקרב אליו." אמרה בטון מאופק.
יואב, אבא של חגי, לא התאפק:
"זה גם הבן שלי, ואת לא תגידי לי מה לעשות. חלפו עברו הימים שבהם התנהגת כאילו שאת אמא שלי!"
הוא יצא מן החדר, וטרק אחריו את הדלת.
"אתה רואה?" שאלה אסתר, האם, את בנה.
* * * * *
הרמזור התחלף לאדום.
נטע, שבדיוק הגיעה למעבר החציה, ראתה שאין אף שוטר בסביבה, וחצתה במהירות את הכביש הקטן.
היא הביטה סביבה, מחפשת את הבנין הגדול, עם רחבת הדשא הגדולה שמסביבו.
היא נכנסה במהירות בשער, השומר בדיוק התווכח עם אדם שניסה להיכנס.
כמובן, זה היה חלק מפעולת ההסחה שלהם.
עומר ראה שהיא נכנסה ועזב את המקום במהירות.
נטע נכנסה במהירות לבניני המגורים, הוא עלתה לקומה השניה, ופנתה אל חדרה של הדס.
אכן, ריקי חיכתה לה שם.
"מהר.." לחשה נטע, "עומר אמר שתוך עשר דקות לכל היותר אני חיבת להיות בחוץ."
"הפלאפון שלה כבר אצלי." אמרה ריקי.
.נטע תפסה אותו, ובמהירות חייגה את המספר של עומר, היא החליפה את השם עומר, בעדן, אחותה של הדס. כשעומר יתקשר, הדס תענה. היא לא תדע שזה הוא שהתקשר.
נטע הגישה את הפלאפון לריקי והורתה לה להחזיר אותו בדיוק למקום שהוא היה, ויצאה החוצה.
הוא עברה במהירות דרך השער, השומר הביט בה בתמיהה.
היא חצתה את הכביש שוב, ונעמדה, מתנשפת, ליד עומר.
"הכל כפי שסוכם." אמרה, ועומר חייך חיוך שבע רצון.
"מתי תתקשר אליה?" שאלה נטע.
"היום בערב. זו השעה בדרך כלל שהיא מקבלת שיחות מהבית."
ענה עומר, ועלה לרכב שבדיוק הגיע.
הוא חייך אל אופק, וזה ידע, שהכל מסודר.
6
סיפור בהמשכים
כדי להישאר אדם - ב'
י"א בחשוון תשע"ב (8.11.2011)
בשבת שלאחר מכן היה תורי לשהות בבית החולים עם סבא דוד.
הצטיידתי בעיתוני השבוע, אוכל ארוז מהבית וגמרא קטנה לעת מצוא.
סבא שמח לקראתי ובקש שאגלגל אותו לחדר האוכל, שבו ממתינה בשעה זו ארוחת הצהרים של יום שישי.
בשעה שגדשתי אל פיו כף אחר כף פעם מן הפירה ופעם מן הירקות, העברתי סקירה מהירה את הסועדים בחדר, תר אחר ענני שיער לבן. היה לי ברור שסבא מעדיף לא להרגיש שכל מענייני נתונים לפעולת ההאכלה. היא לא היתה.
מצאתי את הזקן שלה מעבר לגבו של חייל שחרחר שעשה מה שעשיתי אני – האכיל בכפית את מי שכנראה היה סבו.
חיפשתי במבטו ובתנועותיו של הזקן סימן חיים. לכאורה, לפי מבטו המרוחק היה אפשר להסיק שאין שם אף אחד. אך היה דבר מה זוויתי, תזזיתי, שניכר מדי פעם בין תנועותיו הבלתי נשלטות.
קבלתי תחושה די ברורה שעצבנות רוחשת שם בפנים ואינה יכולה להתבטא, מה שגרם לי להתלבט שוב לגבי המבט. האם הוא מבט אטום, או שמא נאטם?
אני איש אנתרופולוגי מלידה, אוהב ללמוד ולהגדיר לעצמי דברים מחדש דרך התבוננות מהצד על אנשים. בהיותי ילד מצאתי את עצמי במצבים לא נעימים בגלל התחביב. אני זוכר איך פעם אמא שלי ניערה אותי בבושה לאחר שנעצרתי ליד זוג מבוגרים שעמדו בקרן הרחוב, לוטש לעברם עיניים ולא זז. מאז אני משתדל לזכור שאינני רק רואה אלא גם נראה.
נותרו עוד כארבע שעות עד לכניסת השבת. סבא התעייף ונרדם, צנום וצנוף, על מיטת בית החולים הגדולה. נשימותיו היו שקטות ואני פניתי להתרווח בכורסה במסדרון עם ערימת העיתונים, שתיכף אבדתי בהם עניין מפני שקלטתי בעיניי שוב את הבחור שחור התלתלים.
הוא דבר למכשיר מדגם נוקיה ישן שהופתעתי שעדיין שרד. הוא צעד תוך כדי דיבור בלי מטרה, דורך על הרצפות בסדר קבוע, בצעדי סוס שחמט, לא מתבלבל.
"לא, היא תהיה רק בעוד שלושה שבועות, אני כל כך מצטער.."
נזכרתי שעלי לשקוע שוב בעיתון, לפחות למראית עין, והמשכתי לעקוב רק אחר נעלי החיילים השחורות שלו מתהלכות שתיים פלוס אחת באלכסון, או אחת באלכסון פלוס שתיים.
המצאתי בליבי את הצד השני של השיחה, אותו לא שמעתי.
חבל, אורי (הייתי בטוח כמעט בוודאות שזהו שמו), כל כך רציתי לבלות איתך קצת, אני מתגעגעת נורא, אהוב יקר.
"מה אפשר לעשות מתוקה, את יודעת שלא היתה לי ברירה. אני מבטיח לקפוץ במוצ"ש לשעה, ואת החופשה הבאה אני מקדיש לך בלעדית"
אני אזכור את זה! וכדאי שגם אתה...
"מצויין, אז ביי נשמה"
להתראות אהובי, שמור על עצמך למעני.
"כן, אל תדאגי לי"
יופי, מעולה, אז שבת שלום!
"שבת שלום גם לך, אמא!".
אופס...
עכשיו כבר הייתי מוכרח להרים את עיני מהעיתון שקראתי כביכול בעניין רב ולהתבונן התבוננות מעמיקה בעיניו של הילד שמכנה את אימו בטבעיות "מתוקה" ו"נשמה".
לא ציפיתי לעיניים חולמניות, ולא לפנים עדינות כשל נערה, כבר ידעתי מניסיוני שהצפוי לרוב אינו תואם את המציאות. וצדקתי, כי מתחת לגבות עבותות היו לבחור עיניים שחורות פשוטות עם מבט מעט עז יותר מהרגיל.
הוא הכניס את הנוקיה לכיסו והבחין בי.
"ערב שבת שלום"
לחצתי את ידו המושטת.
5
סיפור בהמשכים
נדודים פרק 5
ב' בחשוון תשע"ב (30.10.2011)
חשבתי אולי לשנות לה שם. זה קשה כמו לשנות שם של בנאדם... אבל אני לא שמחה מזה שדיאנה זה שם של אלה יוונית. זה צורם לי. אני צריכה שם יפה, לא עברי מדי (אני משוגעת על שמות עבריים ותנ"כיים אבל זה לא מתאים...), עם משמעות יפה זה בונוס. לדוגמא- אוריאן. לא נשמע עברי מדי, והמשמעות מהממת - 1. שחר, זריחה 2. זהב - שניהם מצרפתית. 3. מארמית- תורה.
השם מתאים לדיאנה לדעתכם? יש למישהו רעיון לשם טוב? אשמח באישי או בתגובה...
דיאנה ניצבה מול שער העיר בילפלד והביטה המומה בעיר. העיר הזו לא דמתה בשום אופן לערים שדיאנה עברה בהם בדרכה. בעיר בזו הורגש קסם באוויר. אנשים הלכו נינוחים ברחובות או שריחפו באוויר.
דיאנה פסעה בשער הכניסה ושאלה את האדם הראשון שנקרה בדרכה-
"סליחה אדוני, האם זו העיר בילפלד?"
האיש הביט בדיאנה בפליאה.
"כן, זו העיר".
דיאנה הסתובבה נרגשת ברחובות העיר וחשה שמצאה את מקומה בעולם.
היא שמה לב שברחובות מסוימים היו אנשים רבים שרועים על המדרכה ולבושים סמרטוטים , בעוד אנשים שמחים ושלווים ריחפו מעליהם בנעליהם המעופפות.
דיאנה קצת תמהה על כך אבל פנתה להביט בנעליים. אלו היו נעליים מבריקות עשויות חומר גמיש ורך שמחוברות אליהם כנפיים קטנות. חומר הנעל סיקרן אותה, אבל בעיקר יכולת הנעליים לעוף הקסימה אותה. היא הרגישה אווירה שונה בהרבה משל הכפר שלה- אלמלו. כאן הכל היה נוצץ יותר, קסום בהרבה. היא חלפה על פני שווקים בעלי ריחות שונים, דירות שקיר אחד שלהם היה שקוף והיה אפשר לראות בפנים סחורה למכירה, אנשים רבים בצבעים מגוונים וכלי
לאחר זמן מה של הסתכלות נפעמת, כבר התחיל להחשיך. דיאנה פנתה לאישה שהלכה עם תינוק בעגלה.
" אולי במקרה את יכולה לארח אותי בביתך לכמה ימים, פשוט אני חדשה פה ואני צריכה קצת להכיר ואז אמצא מה לעשות עם עצמי". דיאנה הרגישה טיפשית במקצת וניסתה לסדר את שיערה השחור שהתפרע, בגומיה.
האישה האלגנטית חייכה חיוך אדיב שהדגיש את הליפסטיק הוורוד שלה, ואמרה בקול מתוק.
"מתוקה, איפה ההורים שלך? בכל אופן, אני מצטערת חומד, אבל לא אני לא יכולה לארח זרים בביתי".
האישה מתחה את שפתיה הצרות שחייכו לחיוך מסכם רחב יותר ומאולץ, והלכה.
"סליחה" דיאנה התקדמה לעבר זוג נשוי שעבר ברחוב.
"אוכל אולי להתארח בביתכם לזמן קצר, ואשלם לכם בקרוב כשארוויח כסף, על השהות הזאת?"
דיאנה כבר היתה חכמה יותר, אבל בכל זאת הזוג סרב.
" אין כל כך סיכוי שנארח אותך, ההורים של אשתי אצלנו החודש. מצטער." הוא הרים את כתפיו והם פשוט המשיכו,לא הקדישו לה תשומת לב נוספת.
דיאנה לא חשבה להתייאש, יש להם סיבה טובה לא לארח אותה.
היא המשיכה כמה רחובות וכל אדם שפנתה אליו סירב לארחה בתואנה קלושה אחרת.
האיש האחרון שפנתה אליו היה אדם מבוגר, בשנות השבעים לחייו ועל פניו היה חיוך של טוב לב.
"סליחה אדוני" היא ניסתה שוב להקרין סמכות מסוימת ובטחון עצמי כלשהו.
"כן ילדונת"
"אני יכולה ללון בביתך רק הלילה? עד שאמצא אנשים טובים" הדגישה, ממורמרת "שיארחו אותי".
"מצטער מעומק הלב, נערתי- לא אוכל להזמינך לביתי הלילה" פניה נפלו והוא המשיך במהירות "אשתי חולה ואני צריך לטפל בה ואין אדם אחר מלבדי לטפל בה.
עכשיו אני בדרכי לקנות לה תרופות מבית המרקחת שם"
הוא הצביע על חנות בסוף הרחוב.
דיאנה תהתה לעצמה מה זה בית מרקחת. זה בטח עוד משהו מהדברים המוזרים של האנשים כאן.
"אני באמת מצטער" הזקן נראה מצטער באמת.
דיאנה חשה אי- נוחות מצערו ולכן הכריזה בשמחה מלאכותית- " לא נורא, תודה רבה אדון נחמד. יש עוד הרבה אנשים שעוד לא שאלתי!"
הזקן צחק במרירות.
"אף אחד לא יאסוף אותך לביתו, יקירה. לכל אדם בעיר אכפת רק מעצמו. כדאי לך ללמוד עכשיו לפני שתתאכזבי קשות. זאת גם הסיבה שרק אני מטפל באשתי החולה. לאף אחד לא אכפת"
הזקן הרים את כתפיו בתנועה של חוסר אונים. הוא היה בודד בדיוק כמוה.
"אל תדאג, אני אהיה בסדר וגם אתה. כנראה השכנים שלך עדיין לא יודעים שאשתך חולה. בקש מהם עזרה, דבר איתם"
האיש נראה עצוב ומיואש לשבריר שנייה ורגע לאחר מכן חזר להבעתו השמחה והנמרצת.
"החיים לא קלים, אבל תמיד צריך לשמוח. לשמוח במה שיש. ובהקשר אליך- הלילה כבר ירד והייתי ממליץ לך לישון הלילה בפארק"
"איך מגיעים?"
"ישר ישר הרבה, עד פנייה ימינה עם קניון גדול. קשה לפספס את הפנייה. אחר כך תמשיכי חמש דקות ותראי". חייך בפשטות.
"מה זה קניון?" שאלה בזהירות. הוא הביט בה נדהם לרגע.
"מבנה גדול עם חנויות."
" שמוכרים בהם דברים- בגדים, נעליים, אוכל..." הוסיף בזריזות.
"שוק, הבנתי..."
"בערך... קצת נוצץ יותר, הייתי אומר"
דיאנה עדיין לא הבינה אך לא אמרה דבר.
הזקן הביט בשעונו בדחיפות קלה.
"להתראות חמודה, ואם תצטרכי משהו דחוף אז- -"
הוא שרבט משהו כל פתק שהוציא מכיסו והגיש לה.
"זוהי הכתובת שלי"
היא לקחה את הפתק מידו ודחפה לתרמילה .
"תודה רבה, עזרת לי מאוד" הודתה לו בחום.
"בבקשה ילדתי, ואל תשכחי לשמוח" החווה לשלום בידו והתקדם במרץ לעבר בית המרקחת.
"להתראות, רפואה שלמה לאשתך" היא נופפה לו לשלום, והביטה בו מתרחק בהליכה מאומצת, אופטימית, צולעת קלות.
6
סיפור בהמשכים
עוד חלק=) (4)
כ"ז בתשרי תשע"ב (25.10.2011)
והסתבר שהיה צורך לאגור כח, מפני ש....
ובכן, רוחמה שמעה אותן צוחקות, והיה עליהן לתת לה תירוץ מספק מדוע צחקו.
בעצם, לא היה עליהן לתת לה תירוץ, מפני שרוחמה עשתה טעות שדי נפוצה בקרב האנשים, והפנתה את שאלתה לרותם.
תוך שתי דקות היא ידעה בדיוק מדוע הן צחקו אתמול בלילה.
תוך שלוש היא אבדה את בטחונה העצמי בכישוריה החינוכיים, (שאלו הכישורים היחידים שחשבה שיש בה) בדקה הרביעית היא מיררה בבכי, והייתה מתה בדקה החמישית, אלא שתמר התערבה, והבטיחה לה שיש לה כישורים מדהימים, לאו דווקא בתחום החינוך, שעושים אותה למדהימה ומיוחדת במינה.
רוחמה הפסיקה לבכות, ונשאה את עיניה בתקווה. –כמו?- שאלה
-תראי,- אמרה רותם
–הרי את האישה הכי עתיקה והכי משעשעת שפגשתי בימי!-
הפעם אפילו תמר התיאשה.
למחרת נערכה הלוויה של רוחמה.
רותם צעדה ליד הארון, מנסה בפעם האחרונה.
-את היית הזקנה עם הכי-הרבה-רוח-חיים-בקבוצה! כ"כ אהבתי אותך ו..-
-אם כך- נשמע קול מתוך הארון –משמע עדיין יש בי תועלת!-
רוחמה פתחה את דלת הארון (לשם הבהרה, קברו אותה בתוך ארון בגדים מרוקן, מפאת קוצר הזמן, שכן היה עליהם לסיים את המסלול במועד) וקפצה החוצה.
הקבוצה נשארה באדישותה הרגילה, והלוויה המשיכה כמתוכנן.
ההספד הכי מרגש נאמר מפי רוחמה עצמה. היא היחידה שהזילה דמעות ולא נותרה אדישה.
רותם ותמר צחקו בצד למראה המדהים של רוחמה המתמוגגת בדמעותיה בהספידה את עצמה אל מול חברי קבוצתה האדישים.
לאחר מכן חזרו חברי הקבוצה לצעוד במסלול שנקבע מראש, מרכינים את ראשם לזכר רוחמה, כפי שנכתב בתוכניה. (הוכנס שינוי קל בתוכניה, בשל מותה הבלתי צפוי של רוחמה).
את הכבוד ללכת ליד המדריך קיבלו רוחמה ובנות חסותה, (בשל מותה, כמובן) אך הן ביכרו להישאר מאחורה, לצחוק על כולם, ולכבד בצחוקן את מותה של רוחמה. יהי זכרה ברוך.
6
סיפור בהמשכים
חלום שלא נגמר-פרק י"ג [+תקציר]
י"ח בתשרי תשע"ב (16.10.2011)
תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן.
יחד, כל החמישיה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף.
בפרק הקודם: אילן ועדי מספרים לחבריהם שהם הופכים להיות אחים חורגים. כפי שניתן לצפות - ליאת מתרגשת, מתן מחייך ופולט הערה עוקצנית ובר שמחה בשבילם.
"זהו, קבעתם תאריך?" שאלו הגדולים. פתאום הכל נראה לניצן, הקטנה מכולם, מבולבל ומוזר, כאילו נפתח לה פתח לעולם חדש ושונה.
"כן," פניו של אביחי זרחו מאושר. "לעוד חודשיים וחצי."
"מזל טוב!" חבקה ניצן את אביה והתבוננה בו בעיניים נוצצות. "וקבעתם על אולם? ותהיה לאיילת שמלה לבנה ומפוארת? ואתה מסכים שאני אהיה השושבינה, אבא? בבקשה – בבקשה!"
האב ליטף את תלתליה של בתו. "לא יהיה צורך בשושבינה, לא באולם ואפילו שמלה מפוארת לא תהיה," אמר לה. "אנחנו נתחתן בחתונה צנועה עם רב וכמה מוזמנים – משפחה ומספר חברים קרובים, לא יותר."
"מה?! חבל! כל-כך רציתי להיות בחתונה אמיתית!" קראה ניצן. אחיה הגדולים הביטו בה בשתיקה משועשעת. "אני אף פעם לא הייתי בחתונה אמיתית, אבא."
"זו תהיה חתונה אמיתית, קטנטונת," הרגיע אותה האב. "רק... קצת יותר פשוטה מהחתונה שעליה את חולמת."
"אני לא מבינה..." מלמלה ניצן.
"בואי, נצא לטייל ואסביר לך בדרך," הציע אביחי. ניצן הושיטה לו יד קטנה ושניהם יצאו מהבית.
"זה יהיה לה קשה," מלמל דביר כשיצאו. "היא קטנה ובטח הכל נראה לה שונה ומופשט יותר ממה שזה נראה לנו."
יונתן ועדי הנהנו. "זה יהיה קשה לכולנו," אמרה עדי ברב רגש.
"היי, אל תגזימו! זה לא יהיה קשה כל-כך. סך הכל חוויה מעניינת, אתם לא חושבים?" אמר יונתן.
דביר נותר מהורהר, אך עדי הזעיפה ליונתן פנים. "חוויה מעניינת? אתה כל-כך מזכיר את מתן!"
"מתן... מתן זה הגבוה ההוא? עם השיער הקצוץ?"
"כן ואתה חסר טאקט וטיפשון בדיוק כמוהו!"
"אבל במראה אני בכלל לא דומה לו," התריס יונתן. שיערו היה כהה ופרוע תמיד. פעם הייתה לו מן תסרוקת שהזכירה קוצים של קיפוד, אך הוא וויתר עליה לאחר שאחיו לא פסקו מלהקניט אותו ולקרוא לו" "קיפודון-גמדון". כעת הוא האריך מעט את שיערו וזנח אותו, שיהיה במצבו הטבעי, מה שיצר מראה פרוע ושובב להפליא.
"וחבל מאוד," השיבה לו עדי. "אתה כזה גמד."
"והשיער שלך נראה כאילו חזרת ממלחמה," הוסיף דביר בחיוך קל.
"טוב, טוב!" התרגז יונתן. "אני אסתפר, בסדר?"
"מה שמעתי? רגע, תחזור על מה שאמרת!" קראה עדי בקנטור.
"עזבו, אני לא מסתפר."
"דיי, יונתן, בבקשה אל תעשה לנו את זה!" צחק דביר ופרע עוד יותר את שיערו של אחיו הקטן.
"אוך, תפסיקו," יונתן משך את עצמו מאחיו הגדול ופסע לכוון הדלת. "אני הולך לחבר," אמר ויצא. "הוא נהיה ה – "כבשה השחורה", כמו שאומרים..." מלמל דביר וטלטל את ראשו במין חיוך של חרטה.
"הוא תמיד היה כזה," מחתה עדי. "אבל אין מה לעשות, כל משפחה צריכה אחד כזה."
"אה, כן? ולמה שאת לא תהיי ה – "כבשה השחורה" לדברייך? לפחות לפעם אחת?" יונתן הופיע בפתח הבית, כשחיוך מוזר נח על פניו. "יונתן? לא הלכת לחבר?"
"לא, נזכרתי שהיום הוא לא בבית. אבל זה לא משנה. אני רוצה לדעת אם את מסכימה להיות ליום אחד ה – "כבשה השחורה". שתראי איך זה כשמתנהגים אליך כאל שפוטה."
"הממם..." המהמה עדי, לכאורה חושבת ברצינות על הצעתו של יונתן. "יודע מה... אני חושבת ש... אתה הכי מתאים להיות שפוט!" היא קראה וצחקה. יונתן הזעיף פנים. "פחדנית," אמר לה.
"אני פחדנית?" צחקה עדי. "אז בוא לא נדבר עליך, אדוני הצעיר. אל תקרא לי פחדנית, או שאספר לחברים שלך מי עוד פוחד בחושך, מי מפחד מנחשים שאין סיכוי! שיבואו לכאן, מי היה בוכה בלילות מחלומות רעים עד השנה שעברה, מי – "
"טוב, דיי, דיי!" קרא יונתן, מסמיק עד שורשי שיערותיו. "הבנתי אותך. אני נשבע לא לקרוא לך יותר פחדנית, בתנאי שלא תספרי לאף אחד! מה שאמרת עכשיו."
"יפה שהבנת, אח קטן," גיחכה עדי.
"רשעית..." מלמל יונתן.
"כן, אני אולי רשעית, אבל יש לי מספיק דברים טובים שיאזנו את הרשע שבי," היא קרצה לו בחביבות, טפחה על ראשו הפרוע ופנתה לחדרה ולעיסוקיה.
"אגואיסטית..." מלמל יונתן.
"היי, אל תיקח את זה קשה," אמר לו דביר. "היא בסך הכל – "
"היא בסך הכל מסתלבטת עליי. כן, אני יודע," אמר יונתן, מסדר את הכיפה הקטנה שלראשו.
"רוצה לבוא לשחק במגרש אחד-על-אחד?" הציע דביר פתאום. הוא מכיר את אחיו מספיק כדי לדעת כי אין כמו משחק טוב כדי לרומם את מצב רוחו. וכפי שחשב מראש, זיק קטן ניצת בעיניו של יונתן. "כדורגל או כדורסל?"
"מה שאתה רוצה," השיב דביר בנדיבות.
"טוב, כדורסל," בקש יונתן, כמעט מתחנן. הוא ידע שדביר לא חובב כדורסל, אך לא נמנע מלנסות. להפתעתו, דביר צחק. "בסדר," הוא אמר ושניהם יצאו מהבית, מרוצים.
"ארבע-אפס לי!" קרא מתן לאילן המדוכדך. "יאללה אחי, מה קורה לך? בדרך-כלל אתה קורע אותי בכדורסל!"
"לא יודע. אני מניח שאני קצת עייף..." התחמק אילן מתשובה. מתן התקרב אליו, מתנשף. ידיו שחקו בכדור הכתום מבלי משים. "נו, אתה יודע שאין לך שום דרך להסתיר ממני דברים. אני מכיר אותך ואני יודע שכשאתה אומר "אני עייף" אתה ממציא. אלא-אם-כן העיניים שלך – "
"ואתה יודע שכשאתה חופר אני מוריד לך כזאת כאפה שאתה עף שני מטר, אלא-אם-כן אתה סותם את הפה," איים אילן.
"מה אתה מאיים?" צחק מתן. "בוא נמשיך, אבל תפסיק עם המצב-רוח הזה ותתחיל לשחק כמו שאתה יודע."
אילן משך בכתפיו ומתן ידע שהוא ניצח. ואכן, כבר בשתי דקות הבאות אילן קלע את הכדור לסל בצורה חלקה והעלה את הנקודות לארבע-שתיים לטובת מתן. מתן טפח על כתפו בעידוד. חמש דקות לאחר מכן אילן הצליח לקלוע עוד שני סלים מושלמים, בעוד מתן נותר חסר אונים. "אולי נחליף לכדורגל?" הציע, לאחר שהפרש הנקודות בינו לבין אילן הלך וגדל. "פחדן," מלמל אילן בחצי חיוך.
"אני אולי פחדן, אבל – "
"אבל שום דבר. לך תביא כדורגל מהבית שלך. הוא קרוב יותר למגרש מהבית שלי."
"אתה בא איתי," הזהיר אותו מתן.
"בטח. אבל שתדע לך – אני בא רק כדי לקחת את הכדור ואז אני מתחפף וחוזר לפה. אתה אחראי על בקבוקי המים."
מתן גיחך, אך ידע שאין טעם להתווכח. "בסדר." הם הלכו. כשחזרו, והכדורגל בידיהם, הם זיהו שתי דמויות המשחקות במגרש. "רגע, הם מוכרים לי, השניים האלה..." אמר מתן וצמצם את עיניו. "אה זה - דביר ויונתן, קוראים להם? נו, האחים של עדי, הקטנצ'יק הזה - הנמוך - והגדול. אולי נצרף אותם למשחק?"
אילן משך בכתפיו בשנית. "בסדר."
"היי, יונתן, דביר!"
השניים הפסיקו את משחקם והסתכלו על שני הנערים שקראו להם בידיים מתנופפות תוך כדי התקדמות אליהם. "מי אלה?" שאל יונתן.
"אני חושב שהם... כן, הם החברים של עדי, אילן ומתן. בוא, נלך אליהם." הם פרצו בריצה קלה עד שהגיעו אל אילן ומתן. "היי, מה העניינים?" שאל מתן.
"הכל בסדר, סבבה. רוצים להצטרף אלינו למשחק? אנחנו משחקים כדורסל."
מתן נאנח.
"מה קרה?" שאל יונתן בסקרנות.
"אני דפוק בכדורסל," אמר מתן בחצי חיוך נבוך. "אני מעדיף הרבה יותר לשחק כדורגל."
"אה. גם דביר לא אוהב כל-כך כדורסל. אני הכרחתי אותו לשחק איתי," יונתן חייך. "אז אולי אתה ודביר תשחקו כדורגל אחד-על-אחד במגרש השני ואני ואילן נשחק כדורסל?" הציע. הצעתו התקבלה פה אחד וארבעתם התפצלו.
"או-קי," אמר דביר למתן כשהיו לבדם ושפשף את ידיו זו בזו. "נתחיל?"
מתן, בטוח בעצמו, הנהן והם התחילו. שניהם התרוצצו, רודפים אחרי הכדור לאורך כל המגרש, כיפותיהם מקפצות בקצב מהיר לא קבוע. מתן גילה כי דביר מסוגל לרוץ במהירות גבוהה, ואילו דביר גילה כי בעיטותיו בכדור הן לא משהו, לעומת עצמת בעיטותיו של מתן. בסך הכל הכוחות התאזנו והם נהנו לשחק יחד. "ו... גול, גול! א-לוהים בבקשה!" אך תפילתו של מתן הייתה לשווא. דביר רץ כחץ מקשת והשיג את הכדור השחור-לבן לפני שנכנס לרשת. הוא
"כן, חבל שאתה לא הכדור," פלט מתן בלי לחשוב, כשדביר השיג אותו והייתה לו שליטה מלאה על הכדור. "הייתי בועט בך כהוגן, תאמין לי." דביר רק צחק ובעט לכוון השער, אך פספס.
"היי, אחלה סל!" קרא אילן ליונתן.
"אה, תודה," אמר יונתן בנימה מצטנעת, אך בתוכו היה גאה בעצמו.
"יאללה, תורי להתחיל." אילן כדרר את הכדור הכתום והמחוספס מספר פעמים. גבוה עד מעל לראשו ואז נמוך יותר ויותר, במהירות שהתחלפה באיטיות מתגרה, אל מול עיניו של יונתן, שלא משו לרגע מהכדור. פתאום אילן פרץ בריצה תוך כדי כדרור מהיר. יונתן נעמד מולו פתאום וחטף את הכדור מידיו של אילן המופתע. "היי, הוא טוב," מלמל אילן לעצמו כשרץ לחטוף את הכדור בחזרה. "הרבה יותר מאתגר לשחק איתו מאשר לשחק עם מתן, שאם הוא קולע לסל
"רגע, נפלה לי הכיפה," השיב לו יונתן והניח את הכיפה הירקרקה על ראשו, שנראה פרוע מתמיד. "למה אתה שומר אותה על הראש בזמן המשחק?" תמה אילן. "אני שם אותה בכיס." הוא שלף מכיסו כיפה קטנה וצבעונית. יונתן משך בכתפיו ותחב את הכיפה שלו לכיסו.
הם המשיכו לשחק עוד שעה ארוכה, עד שהחשיך.
"טוב, נשארו לי השיעורים בתנ"ך וללמוד למבחן באנגלית מחר," אמרה עדי לעצמה. בזמן האחרון היא פיתחה מנהג לדבר לעצמה בכל פעם שהייתה לבדה. אולי כי הייתה רגילה לדבר עם חבריה או עם אחיה, והשקט שהשתרר כשהייתה לבדה הפריע לה. "או, אולי, זה בגלל שנהייתי משוגעת קצת," הרהרה בקול. כך או כך, אף אחד לא ידע על המנהג הזה והיא גם לא התכוונה לספר עליו לאיש.
צלצול רועש מהסלולארי שלה הקפיץ אותה ממקומה. השם "אילן" הבהב על הצג והיא ענתה. "היי, אילן, מה נשמע?"
"בסדר, ב"ה. מה איתך? תשמעי, אח שלך – יונתן – תותח בכדורסל. תציעי לו בשמי לבוא למגרש בכל יום שלישי בשעה חמש אחר-הצהריים. בסדר? בדיוק עכשיו הוא ודביר עזבו את המגרש ולא הספקתי לומר לו," אילן השתתק פתאום, משהבין שדיבר יותר מדי. "מה את עושה עכשיו?" התעניין.
"אה, אני מכינה שיעורים למחר. לומדת," השיבה עדי בביטול. "איך פגשת את האחים שלי?"
"סתם, נפגשנו במגרש. ליאת ובר לידך? אני ומתן חשבנו שאולי נוכל מחר ללכת למסעדה הקטנה ההיא, מול הים. במרחק של רבע-שעה נסיעה מכאן."
"לא, הן לא לידי. ואני לא יכולה – " פתחה עדי.
"מה, בגלל כיסא הגלגלים? אפשר לנסוע במונית."
"לא, זה לא זה. אמא שלך באה אלינו מחר. לא ידעת? זה אמור להיות מפגש של המשפחה ולפי מה שהבנתי, אתה ונטע אחותך גם אמורים לבוא."
"היי, נכון! שכחתי מזה לגמרי! וואי, אני כבר מסמס למתן. יכול להיות שהוא יצא לבד עם הבנות."
"לא. אתה יודע שהעולם יחרב כשזה יקרה. מתן לא יפסיק לרדת על ליאת, שתצא מדעתה בגללו ובר תשתגע משניהם," השיבה לו עדי בטון משועשע.
אילן צחק. "כן, טוב, את צודקת. נו, אז מבטלים?"
"לא, דוחים. לשבוע הבא ביום שני. אני אדבר כבר עם ליאת ובר ואתה תודיע למתן. קבענו? קבענו. יאללה, להתראות. ערב טוב." עדי נתקה, מופתעת מעצמה. מה הבהיל אותה כל-כך? בטח אילן חושב שהיא השתגעה, מה שבאמת נכון במובנים מסויימים.
פתאום היא הבינה. דמותו של אילן - גבוה וזקוף, עיניו כהות, שובבות וצוחקות, ששום דבר לא יסלק את ההבעה העצובה שבהן, סנטרו המעיד על נחישות ותקיפות - עמדה לנגד עיניה בבהירות יותר מכל פעם אחרת. איך יכלה לשכוח? כל-כך הרבה זמן לא חשבה וחלמה על נסיכים-על-סוסים-לבנים וארמונות יפהפיים. אולי אני בכל זאת מתבגרת, חשבה לעצמה, קצת בעצב וקצת בשמחה.
בכל זאת היא חשה קצת התרגשות. "אני אראה מחר את אילן," אמרה לעצמה בשקט. משום מה המילים הללו הרגיעו אותה. "אנחנו נהיה עם כל המשפחה. הלוואי שיהיה נחמד ונעים. בכלל, אילן גם מרגיש אלי משהו חוץ מידידות, או שאני משלה את עצמי כמו שהשלתי את עצמי מגיל חמש בערך, עם החלומות האלו שלי שלא נגמרים?" מתי התחלתי לדבר לעצמי ככה? שאלה את עצמה. הפעם חשבה זאת בליבה. "אבל באמת... איכשהו, כשאומרים את המילים בקול, הן נראות
דביר ויונתן נכנסו לבית ברעש, אך עדי לא שמה לב לכך.
גשם התחיל לרדת. קריאותיה הנרגשות של ניצן ("היורה, היורה! הגשם הראשון!") לא הפרו את השקט שחשה בליבה.
כשהלכה לישון – למרות שלא כתבה ביומנה, דבר שהרגיע אותה והיא הקפידה עליו בדרך-כלל - היא חשה שלווה ורגועה יותר מכל פעם אחרת.
23
סיפור בהמשכים
חלום שלא נגמר-פרק י"ב. [+תקציר]
י"ב בתשרי תשע"ב (10.10.2011)
תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן.
יחד, כל החמישיה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף.
"בוקר – אהה – בוקר טוב," פיהקה עדי. ניצן התהפכה במיטתה ולא אמרה דבר. "בוקר טוב!" ניסתה עדי בשנית, הפעם בקול רם. ניצן לא הגיבה. "בוקר טוב!!" קראה עדי. צוחקת, היא התיישבה על מיטתה של ניצן ודגדגה אותה, עד שניצן – שהתפתלה מחמת הדגדוגים – הסכימה לומר בקול עמום: "בוקר טוב. עכשיו דיי!"
עדי הפסיקה. היא הביטה בגבעה הקטנה המכורבלת בשמיכה שאפיינה את ניצן בבקרים קשים ושתקה. "קרה משהו?" שאלה לבסוף.
"לא," נשמע שוב קולה העמום של ניצן.
"קדימה, ניצן, את יודעת שאת יכולה לספר לי. אם את רוצה, כמובן," הוסיפה במהירות כשנזכרה בוויכוח שהיה לה ולבר לפני שבועיים.
ניצן זחלה מתוך השמיכה העבה באי חשק, מביטה בעדי טרוטת עיניים. עדי שמה לב שעיניה של ניצן היו אדומות ונפוחות מעט. נראה היה כי ניצן בכתה. "את בסדר?" שאלה אותה עדי. ניצן הנידה בראשה לשלילה. רגע לאחר מכן הכל פרץ בזעם. "הילדים הם... הילדים פגעו בי... הם צחקו עלי... ואין לי אמא... ואת נכה... ובגללי... אמא מתה באשמתי. הם צעקו עלי... ואפילו מרָב העליבה אותי! ועופר הוא - הוא רצה להרביץ לי..." ניצן כמעט השתוללה
עדי, מזועזעת, לטפה את ראשה מבלי משים. "זה מה שהם אמרו לך?" שאלה בכעס.
ניצן הנהנה בראשה ושפשפה את עיניה כדי להסתיר מספר דמעות סוררות שהתעקשו להציף את עיניה.
"את יודעת למה התנהגו אלייך בצורה כל-כך מגעילה?"
ניצן משכה בכתפיה, תנועה שלא אמרה דבר. "אני חושבת ש... אני חושבת שזה בגלל שיעל אמרה שלקחתי לה חמישה שקלים שהיו לה בקלמר," אמרה לאחר הרהור קל.
"בגלל זה?!" תמהה עדי. "אבל את לא לקחת אותם, נכון? את לא לקחת את הכסף." כמה תקווה נשמעה בקולה. תקווה שנופצה לרסיסים. "אני... אני כן לקחתי," השיבה ניצן ופניה עטו גוון שני עז.
"את... את לקחת? חמישה שקלים?" אמרה עדי באי אמון. "ניצני, לא יכולת לבוא אליי ולבקש?"
"אבל את... אנחנו... אנחנו עניים ואין לנו כסף," השלימה במהירות כאילו חשבה שהמהירות תמנע כמה שיותר כאב.
"מי אמר לך את זה?" התרעמה עדי.
"כולם. וגם אני חושבת ככה," השיבה הילדה בפשטות. פניה העגולים הביעו תום ילדותי ומעורר רחמים. "אוי, ניצן... חמישה שקלים זה לא הרבה. לפחות החזרת אותם?"
ניצן השפילה את עיניה. "ל... לא... הם... כשהם צעקו עלי ורצו להרביץ לי המטבע הוא... הוא נפל ונאבד..." גמגמה.
"טוב, אני מניחה שזה לא נורא. אתן לך חמישה שקלים לפני שנצא לבית הספר ותחזירי אותם ליעל, בסדר?" היא לטפה באטיות את ראשה של ניצן, מהורהרת. "אולי אני אקפוץ אלייך ואגיד להם שזה לא יפה איך שהם צעקו עלייך ושזה רק חמישה שקלים?" שאלה בקול מהורהר.
"לא, לא! הם עוד יותר ישנאו אותי! הם יגידו לי שאני חננה שמספרת הכל לאחותה הגדולה."
"טוב, אז אני לא אבוא," השיבה עדי בהשלמה, נכנעת במהירות.
ניצן הביטה בה בהכרת תודה ועדי נשקה לה על לחייה המתוקה. "לכי לשטוף פנים," צוותה עליה. "בנתיים אני אכין לך בגדים לבית הספר." ניצן קמה והלכה. אוי ואבוי... חשבה עדי. מה הם עושים בשביל חמישה שקלים... "הם בכתה ב'," נזף בה קול קטן במעמקי בטנה. היא נאנחה וקמה מהמיטה, נוחתת הישר לכיסא הגלגלים. קודם כל, נשים חמישה שקלים בילקוט של ניצן, פקדה על עצמה. היא הוציאה מארנקה מטבע כסוף נוצץ והכניסה אותו לילקוט. לאחר
היא מצאה את ניצן יושבת על הספה בסלון - עליה ישן בדרך-כלל דביר, אך הוא יצא מוקדם יותר - מכורבלת בתוך עצמה. "ניצן, קדימה, את צריכה להתלבש מהר ונלך לבית הספר. בסדר?"
"אני לא רוצה ללכת לבית הספר," השיבה ניצן בנימה מרדנית.
"ניצן?!"
"כן. למה את כל-כך מופתעת?"
זה לא התאים לניצן. בכלל לא. היא תמיד הייתה ממושמעת וצייתנית.
"אני לא רוצה ללכת לבית הספר היום. יש בעיה? מותר לי פעם אחת להשתחרר קצת ולא לבוא."
עדי שתקה, מופתעת מכדי להגיב.
"אני לא מבינה את זה. מה, את, כשאת לא מרגישה טוב, את יושבת כל היום בחדר, שוכבת במיטה עצבנית ואני, הקטנה, זאת שלאף אחד לא אכפת ממנה אבל לה תמיד אכפת מאחרים, צריכה לשמור על שקט, לשתוק כל היום, לסבול את הקריזות שלך ואז לתת לך תה, להכין ארוחת צהריים וערב – "
"היי, לא יזיק לך להכין לפעמים אוכל!" התפרצה עדי.
"שקט, אני באמצע לדבר," איימה ניצן. "בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שהיום אני נשארת במיטה ואתם תצטרכו לשמור על שקט ולהכין לי תה." היא קמה בהפגנתיות והלכה למיטתה, שם שקעה בשלווה בקריאת ספר.
עדי נאנחה ויצאה מהבית. אני נורא מאחרת, חשבה לעצמה. משום מה זה לא הפריע לה.
"לי-א-ת-!"
"נו, מה יש?"
"תפסיקי כבר!"
"מה, תראי אותו! הוא באמת מתאים לך, עדידוש."
"תפסיקי עם השטויות."
"אני רצינית!"
"ליאת, דיי!"
"טוב, טוב."
שתיהן ישבו על הדשא בטיילת, צופות במתן ובאילן ששיחקו כדורגל במרחק-מה מהן. בר לא הגיעה איתם. ליאת אמרה שהיא צריכה להישאר עם שני אחים שלה הקטנים עד שאימא שלה תחזור.
"קשקושים בשכל," החווה מתן את דעתו. "אתם יודעים שאחים שלה מסוגלים להישאר לבד בבית. היא כבר השאירה אותם לבד כמה פעמים."
"טוב, אז כנראה שהיא רצתה קצת זמן עם עצמה. מה יש? זה רע?" תקפה אותו ליאת בטון מבהיל כמעט.
מתן חייך בנועם. "לא, אין בזה שום דבר רע. אני פשוט לא אוהב שקרים. לא אוהב התחכמויות. אתה רוצה לומר משהו – תאמר. אל תחפש דרכים עקיפות להגיד את זה. או שלא תגיד בכלל."
"טוב, חבל שהיא לא באה," אמר אילן בקול מהורהר. "אני ועדי רצינו לספר לכם משהו."
עדי הביטה בו בהפתעה וצמצמה את עיניה בחשדנות. "לספר מה?"
"כן, לספר מה?" דילגה ליאת בעליצות. "אתם חברים? הפכתם להיות זוג?"
מתן הביט בהם בתדהמה וצחק: "אתם - זוג?" גיחך.
"כן, מה יש? זה לא מוצא חן בעינכם?" התריס אילן בשעשוע.
"מה! אתה רציני, אילן? אתם באמת חברים??" צווחה ליאת בהתרגשות.
"לא, הם סתם ידידים," הצטחק מתן.
עדי נאנחה, אך החליטה להצטרף לחגיגה. "אילן," אמרה לו בחומרה. "חשבתי שסיכמנו שעוד לא מספרים להם!"
"והנה מריבת האוהבים הראשונה..." מלמל מתן כשחיוך מוזר על שפתיו. ליאת הכתה אותו בכתפו. "תשתוק עם חוסר הטאקט שלך," לחשה לו.
עדי ואילן הביטו בהם בתמיהה ופרצו בצחוק. מתן הביט בהם ופתאום הוא הבין והצטרף לצחוקם.
"מה... מה? מה קורה לכם? למה אתם צוחקים?" שאלה ליאת בחוסר אונים.
"אוי, ליאת, את כל-כך תמימה..." צחק אילן.
"נו, מה יש לכם?!" התרגזה ליאת בעוד שלושת חבריה צוחקים בקול.
"אוך, את כזאת בלונדינית," טלטל מתן את ראשו.
ליאת נגעה בשיערה האדמוני שהגיע עד למותניה בגלים. "אני לא בלונדינית!" חרצה כלפיו, ידיה על מותניה. "עכשיו, למה אתם צוחקים?!" לאט – לאט היא הבינה. "רגע... אז אתם... אילן ועדי, אתם... אתם לא חברים?"
עדי, מחייכת, הנידה בראשה לשלילה וליאת האדימה מעט. "יו, אני באמת בלונדינית..." מלמלה.
"רק קצת," צחקה עדי בחיבה.
"נו, אז אילן, מה אתה ועדי רציתם לספר לנו?" שאלה ליאת כשנרגעו.
"באמת, מה רצית לספר להם עלינו?" שאלה אותו עדי. "בלי לשאול אותי?"
"על – על ההורים שלנו," השיב אילן, מעט בעילגות.
"אה, או-קי," הסכימה עדי והתרווחה לה על מושבה בכיסא הגלגלים שלה.
ליאת הביטה בהם בסקרנות ומתן הביט לשמיים. "היי, תראו, הנה בז נודד!" קרא.
אוטומטית, נשאו חבריו את מבטם לרקיע התכלת. "אני לא רואה כלום," אמרה עדי.
"בטח שאת לא רואה כלום, הוא עבד עלינו," השיב לה אילן משראה את מתן המגחך וחייך בסלחנות.
תשומת ליבן של הבנות הושבה לאילן, אך עיניו של מתן עוד חטטו בשמיים. "היי, תראו, ציפור מתה!"
"איפה?!" צווחה ליאת והסתכלה לשמיים. "יאכסה. איפה, תגיד לי מיד!"
אילן ועדי לא הולכו שולל והסתכלו בליאת, רגועים ומשועשעים.
"תתרכז כבר, יא-חתיכת-עפיפון!" התרגזה ליאת על מתן, כשהבינה כי שוב עבדו עליה.
"ציפור מתה! מה את מסתכלת לשמיים בכלל?!" התגלגל מתן מצחוק. "בחיי שאת בלונדינית!"
"דיי כבר עם הסטיגמה הזאת!" כעסה.
"היי, אפשר רגע?" כחכח אילן בגרונו.
מתן הרצין. "אתה צודק. סליחה," אמר. "תמשיך."
"טוב... אז ככה: זכרים שעדי ספרה לנו שאבא שלה מתחתן?"
מתן וליאת הנהנו, תוהים לאן זה מוביל. מתן שיחק בכיפתו המצחיקה, עליה רקומים שני חייזרים מצחיקים ושתק.
"אז... הממם... האבא שלה הוא..."
"אמא של אילן ואבא שלי מתחתנים," השלימה עדי.
היא הניחה לדברים לחלחל לתודעתם של מתן וליאת, שנראו המומים. פיה של ליאת היה פתוח מעט ומתן פשוט בהה בה ובאילן. "רגע, אז אתם... אתם תהיו אחים?"
"אחים חורגים, כן," אישר אילן.
ליאת התעשתה וקפצה על עדי בצווחות נרגשות. "אז עכשיו גם את תהיי קרובת משפחה שלי!! וואו, זה כל-כך מרגש! דיי, זה פשוט סוף! אין! אין דברים כאלה! איזה מגניב! יאו, אני חייבת לסמס רגע לבר!"
"היי, מה זה, לי לא מגיע חבוק?" אילן העווה את פניו לפרצוף מצחיק ורטן. "אני עדיין בן-דוד שלך!"
ליאת טפחה על כתפו מבלי משים. "מגיע, בטח שמגיע..." קשקשה, שקועה בהקלדה בסלולארי שלה. "פשוט, יש לי דברים יותר חשובים לעשות עכשיו..."
אילן צחק ופנה למתן שעוד שתק. "אחי, הכל בסדר?"
"כן, אני פשוט... לא יודע, אני לא חושב שמתאים לכם להיות... אחים. זה פשוט לא מסתדר לי," הודה.
"כן, גם לי זה לא מסתדר. אחותה ניצן ספרה לי שבבית היא נורא מעצבנת, אבל כלפי האורחים היא תמיד נחמדה. אני מקווה שהיא תחשיב אותי כל הזמן בתור אורח," צחק אילן וסידר את הכיפה הצבעונית שלראשו.
"אגב ניצן," התערבה עדי בשיחה. "אני לא יודעת מה יש לה! היום בבוקר היא קמה במצב רוח קרבי ולא הסכימה ללכת לבית הספר בגלל מריבה שהייתה לה עם הילדים בכתה שלה."
"טוב, היא בכתה ב'. בגלל זה היא לקחה את המריבה עם החברים שלה בצורה קשה יותר. אל תדאגי, עד מחר היא כבר תירגע."
עדי משכה בכתפיה. "אולי."
מתן כווץ גבותיו. "ניצן אחותך היא בכתה ב'?"
"כן, למה?"
"מגניב, גם אח שלי בכתה ב'. קוראים לו עופר."
"עופר?? ניצן ספרה לי שהוא רצה להרביץ לה כי היא לקחה חמישה שקלים מהקלמר של חברה שלה!"
"כן..." חייך מתן, נבוך. "בקטעים של צדק הוא... איך לומר, הוא טיפוס כזה שרודף צדק ולא סובל רמאויות. זה מרתיח אותו."
עדי התכוונה לענות, אך ליאת חזרה, מקפצת בהתרגשות ומנופפת בטלפון הנייד המשוכלל שלה. "בר מוסרת מזל טוב גדול וחבוק לעדי!" היא קראה.
"מה איתי?? מה אני, עז?" קרא אילן בקול נעלב לכאורה.
"האמת? תעשה רגע "מֶהה"..." ביקש מתן בחיוך רחב ואילן עשה כבקשתו. "אני לא מאמין!" קרא מתן ואחז בראשו בשתי ידיו. "החבר שלי עז ואני לא ידעתי על זה מכתה ז'?! אילן! היית צריך לספר לי!"
"רגע, תעשה "וואף". אתה יודע, כמו כלב," אמר אילן.
"וואף-וואף. מספק אותך?"
אילן גיחך. "אני לא מאמין! החבר שלי כלב ואני לא ידעתי על זה מכתה ז'! בעצם, עכשיו שאני מסתכל עליך, זה לא קשה לנחש שאתה כלב."
"יאללה יאללה שתוק!" צחק מתן והפיל את חברו לדשא הרך.
"בואנה..." אילן הפיל את מתן בחזרה ושניהם התגלגלו על הדשא, חובטים זה בזה תוך קריאות רמות.
"אויש, הם יכולים ממש להתנהג כמו ילדים קטנים לפעמים!" עקמה ליאת את אפה.
"כן, נכון. אני לא יודעת איך אסבול את אילן בתור אח חורג," הביטה עדי בשניים וחייכה.
"וואלה, אחותי, אני חייבת לומר לך שהוא מתאים לך בול!"
"ליאת, חשבתי שסיכמנו את זה כבר!" התרגזה עדי. "אני לא רוצה! לא אותו ולא אף אחד אחר."
"טוב, סליחה."
* * *
היה לי יום כיף. למרות שליאת מתעקשת תמיד לומר שאני ואילן מתאימים. זה דיי מרגיז אבל אני חושבת שזה סתם כי היא תמימה.
ניצן? אני לא יודעת מה עבר לה בראש שהיא לקחה לחברה שלה את חמשת השקלים. היא לא יכלה לבקש ממני?! או מדביר, יונתן ואבא?
-עדי-
11
סיפור בהמשכים
ביתן מס' 16- פרק י"ז: (+בונוס: תקציר הסיפור..)
ו' בתשרי תשע"ב (4.10.2011)
תקציר הסיפור:
הסיפור מתמקד ב3 נערים ו3 נערות מרחבי הארץ שמגיעים לחודשיים למחנה כשרונות.המשותף בינהם- כולם משובצים יחד בביתן מס' 16. תוך כדי המחנה, הם לומדים אחד על השני, מתחברים ואוהבים. ומבינים שלמרות השוני והפערים- המשותף הוא שכולם מתבגרים עם התמודדויות לא פשוטות. וביחד הם עוזרים אחד לשני..החבר'ה המדוברים: שמיר- בן יחיד, עשיר ומפונק ששונא להיות בודד. יש לו טביעת עין חדה ומעמיקה על בני אדם. מראה כללי- שיער כהה,
הסיפור עד עכשיו- בינתיים הסיפור עדיין על היום הראשון בקייטנה, החבר'ה עוד לא מכירים אחד את השני כל כך והם לומדים להכיר את הדומה והשונה בינהם. דורון מאוד מסוגר, נחמן בדיוק גילה שגיסתו ילדה לו אחיין ראשון, איילת סובלת מגעגועים לאחיה, וכולם מבינים שהמחנה הוא יותר מחנה עבודה מאשר קייטנה.
בכללי- יש פה דברים שאולי חידשתי לכם- אבל הרוב המוחלט של הפרטים יתברר בהמשך.
בנוסף, הערה- הסיפור ממשיך להתקדם, וכמובן העלילה מסתבכת- הסוף עצוב! אני חוזרת- הסוף עלול להיות קשה! (לאלו שחוששות, ניתן לפנות אליי במסר"ש או משו, ואני מוכנה לגלות פחות או יותר..)
תודה על כל הפרגונים וההערות!
פרק י"ז:
איילת ישבה בסלון ביתן מס' 16, משוחחת בנעימות עם ליהי, שכנתה לחדר.
"בועז ושלומית אימצו אותי כשהייתי בת ארבע, אני לא ממש זוכרת את זה, אבל זה מעולם לא היה סוד.תארי לך לגלות פתאום בגיל מבוגר שאת מאומצת-זה נורא! עדיף ככה...להרגיש בנוח."
"את צודקת, זה ממש הגיוני. ויש לך אחים נוספים או משהו?" התעניינה איילת
"יש לי אחות קטנה, ליבי. אימצנו אותה ביחד כשהייתה תינוקת. היא יודעת אני חושבת. לחא ממש דיברתי איתה על זה."
ליבי השתתקה פתאום, ואיילת לקחה את המושכות לידיה "לי יש אח גדול ומעצבן בשם שלמה, ואח קטן ומעצבן בשם דביר. אבל לפעמים הם גם די בסדר." סיפרה "בן כמה האח הגדול שלך? התעניינה ליהי. "17, למה זה מעניין אותך?"
איילת חייכה "הוא חתיך? פנוי?" הביטה ליהי באיילת בחיוך שובב "עזבי אותך, תפוס. ובינינו- אני לא מבינה למה בכלל.." היא וליהי צחקקו בשלווה "באמת, ליהי, רק זה מעניין אותך?"
"למה לא? זה חשוב מאוד!" השיבה ליהי וכיבדה את עצמה בחטיף מהערימה על השולחן. שתיהן ישבו, צוחקות ולומדות להכיר זו את זו. התיקים כבר פורקו, המיטות סודרו- זה הרגיש כמו הזמן המתאים לחשוף את החבילות המתוקות מהבית.
הדלת נפתחה בחריקה, ונער מהביתן שלהם נכנס בה. ליהי ואיילת הביטו בו, שקט ומופנם "אממ..הכל בסדר איתך?" ליהי שאלה בדאגה. "הכל פחות או יותר כרגיל" השיב דורון ביובש ונכנס בשקט למגורי הבנים. "הבנות הביטו זו בזו בחשש ואז ניגשו אליו בהחלטיות "בוא," פקדה איילת. "תספר לנו על עצמך, יש לנו אחלה חטיפים. אין לך משהו יותר חשוב לעשות עכשיו, נכון?" "מסתבר" דורון ענה, וניגש לשבת לצידן.
"אחלה" איילת הבחינה שהוא יושב בשתיקה ולא נוגע בחטיפים. "אז בדיוק סיפרנו על המשפחות שלנו- לליהי יש אחות מאומצת קטנה, ולי יש שני אחים, אחד גדול ואחד קטן. איך המשפחה שלך?"
"יש לי אמא ואבא, ואח גדול שקוראים לו שי"."המשמעות של שי ודורון זהה" העירה איילת "מה?!" ליהי ודורון הביטו בה מבולבלים. "שי, ודורון- שניהם פירושם מתנה, משהו שמעניקים למישהו אחר." איילת הסבירה כאילו זה הדבר ברור ומובן. דורון משך בכתפיו וליהי צחקקה.
הדלת נפתחה שוב, ונער נוסף פרץ פנימה, זה היה הדוס. "אני דוד! אני דוד! אני לא מאמין!!!" פרץ נחמן בקריאות נרגשות מפזר חיוכים לכולם. איילת וליהי צחקו למראהו התוסס והשמח וכניסתו הדרמתית לחדר, אפילו דורון הביט בעניין. "מזל טוב!" "מזל טוב!" איחלו לו."נו, בוא ספר מה בדיוק הסיפור שלך, נכיר גם את המשפחה שלך קצת." אמרה ליהי. "טוב," נחמן נרגע מעט והתיישב לצידם בסלונית." אבא שלי הוא ר"מ, שזה כמו מורה רק בישיבה
"חתיכת משפחה!" ליהי חייכה "איך זה? כייף?" נחמן הביט בה משתאה "ברור! למה שלא יהיה?"
הם המשיכו לפטפט בניחותה. הפלאפון של נחמן רטט והרעיש והוא ענה לו בקולניו "הלו! כן, אתה מאמין? יאו, אחי, איזה טוב ה'! בן זכר, בריא כמו שור!.."והוא יצא החוצה ממשיך לדבר בהתרגשות ובשמחה קיצוניים. "ואו, נראה ממש שמח, נכון? הלואי ואני הייתי מסוגלת לשמוח ככה" אמרה איילת בעוד שלושתם מביטים בדלת שנשארה פתוחה. דורון פלט מלמול לא מחייב וליהי הנהנה בהסכמה.
"איפה שבות?" שאלה ליהי לפתע "ושמיר" הוסיפה איילת
" שבות בתורנות מטבח היום, אז היא עובדת שם עכשיו, אני חושב. שמיר סיפר לי. הוא עצמו הלך להתאמן לבד בכדורסל." השיב דורון.
שמיר באמת היה במגרש הכדורסל, חוזר ועובד על התרגילים שהכיר ומתאמן שוב ושוב, כדי לדייק כמה שיותר. הוא השתמש בכדור פרטי שלו שקנה לפני שהגיע למחנה במיוחד למטרה זו. אילו היה רוצה בכך, היה יכול שמיר לקנות כדורי-סל ולהשתמש בהם באופן חד פעמי בלי לדגדג אפילו את הכיס של הוריו. אבל זה לא משנה, מה שלא יעשה, הם בלאו הכי לא יבחינו..ואולי אפשר להתפלא על שמיר- עד שהוא מגיע למחנה מלא בנערים ונערות צעירים הוא משחק בגפו?!
שמיר עבר להתאמן על הטבעות וצעד וחצי. הוא לא תמיד הצליח וזה הפריע לו. בזמן שהתאמן חשב על הנערים שהכיר עד כה- דורון, אח..נער מסכן. היה לו מראה כל כך מוזנח ופרוע, עיניו שידרו חשדנות וחשש, כאילו אין לו אמון בבני אדם כלל, כמה נורא! שמיר חשב שחבל. אם דורון היה מעט יותר מטופח ופחות חששן ומסתגר- מייד היה הופך למרכז החברה. עם המראה ה"חתיך" שלו, השיער הבהיר, העיניים החודרות, מעט גבוה, שזוף ושרירי, כל בחורה במחנה
שמיר שתק. 'מה איתי?' שאל את עצמו 'אני? אני סתם צוציק מכוער!' השיב לעצמו בביטול. הוא שנא כל דבר בעצמו- הבגדים היקרים, השיער הכהה והמתולתל- פעמים רבות שאלו אותו אם הוא ירש את השיער מאיזה צד אתיופי במשפחה. אז לא, התשובה היא לא! הוא פשוט ירש לעצמו מראה מכוער יש מאין, וגופו התעקש לדבוק במראה הזה, לא משנה מה עשה איתו.
נחמן, לעומת שניהם, כך הבחין דורון מייד, היה מלא ביטחון והקרין עוצמות נפש גדולות. הוא היה דתי, נאמן לעקרונותיו הרוחניים והפוליטיים. שמיר, השמאלני בדיעותיו, קיווה שנחמן יבין את טעותו וימהר לעשות הכל כדי להביא שלום לעם, ובדחיפות.
צל נפל על שמיר, הוא הרים את מבטו בחשש והסתנוור מאורות המגרש הבוהקים. "ערב טוב שמיר, אני רואה שאתה לוקח את האימונים ברצינות, אבל אתה לא סומך על האימונים שלי שיהיו מספיק טובים בכדי להוביל אותך לפסגה?" זה היה המאמן שי, והוא הביט בשמיר בחיוך משועשע. "כן המאמן שי, כלומר, לא המאמן, אני כן סומך..כלומר..סליחה" שמיר השפיל את מבטו. תגידו מה שתגידו, היה לו כבוד למבוגרים ממנו.
"אתה לא חושב שכדאי לנצל את הזמן בכדי להכיר את חבריך החדשים?" שאל המאמן.
"לא יודע, המאמן. אני צריך גם קצת להיות לבד, הכדורסל נותן לי ביטחון, אני נהנה." השיב שמיר בכנות. הוא הניף את הכדור וזרק אותו לכיוון הסל מחוץ לשלשה. הכדור נכנס פנימה בתנועה חלקה. המאמן שי הביט בו בגאווה גלויה. "אתה מוכן לצרף אותי לאחד על אחד?" שאל החיוך. עיני שמיר נצצו. "כמובן!"
13
סיפור בהמשכים
חלום שלא נגמר-פרק י'.
כ"ז באלול תשע"א (26.9.2011)
סליחה שזה לקח הרבה זמן...
"עדי, את מוכנה?" ניצן הופיעה בחדר, שיערה המתולתל מסורק ומסודר בקפידה. היא נראתה נרגשת וקיפצה מצד לצד. "אבא אמר שאיילת באה עוד מעט. הוא בדיוק יצא לאסוף אותה מהתחנה."
"אני תכף באה," השיבה עדי. היא העבירה סירוק מהיר בשיערה -פעולה שנפחה אותו אף יותר מבדרך-כלל- ו"התגלגלה" לכיוון הסלון, שאותו עמלה לנקות ולסדר בטוב טעם כשעה לפני כן.
מרוצה, היא הביטה סביב, לבדוק שאין שום פגם בסדר. התנור צפצף, והיא מיהרה אליו כדי להוציא את עוגיות הגרנולה המתוקות שהכינה. "עוגיות בריאות" כינו אותן אחיה בצחוק.
דביר ויונתן הופיעו, ושניהם נראו מסודרים להפליא.
"מתאים לך חולצה מכופתרת," צחק דביר על אחיו הקטן. הוא עצמו היה לבוש בבגדיי יום-יום פשוטים.
"שתוק," מלמל יונתן. "אני עומד להתפוצץ עם החולצה הזאת. אני חושב שאחליף לחולצת טי-שרט."
"לך על זה," אמר דביר בהבעה רצינית למדיי, אך עיניו חייכו בשובבות.
יונתן השיב לו בפרצוף מתרגז.
"יו, אני כבר ממש מחכה שאבא יבוא כבר עם איילת. איפה הוא? מתי הם מגיעים?" ניצן הגבירה את קצב קפיצותיה מרב ההתרגשות והלחץ.
"תירגעי," צחקה עדי. "יהיה בסדר!"
יונתן בדק את הופעתו בראי והעווה את פרצופו. "אני נראה כמו מגנט לבריונים," רטן.
"במילים אחרות - אתה נראה לגמרי חנון." אמר לו דביר בחביבות מקניטה.
"דיי כבר! אני הולך להחליף," הכריז והלך.
"לא!" קפצה - דילגה ניצן אחריו. "אבא אמר שהחולצה הזאת טובה! אל תחליף!"
"אני לא נשאר עם החולצה הזאת," כעס יונתן. "אולי אני אקח את החולצה שלי מהבר מצווה."
"היא בטח כבר קטנה עליך," אמרה עדי בעודה מסדרת את העוגיות על מגש זכוכית נאה.
"לא, היא לא. עברה רק חצי שנה מאז!" קרא יונתן. "תעזבי אותי, ניצן!" זעם על ניצן, שעוד קיפצה מאחוריו. "תפסיקי להיראות כזאת נרגשת! תראי אותי, למשל. אני לא מתרגש בכלל!" הוא העיף מבט מודאג לכיוון הדלת. ניצן הביטה בו בחשד קל. אז משכה בכתפיה והתרחקה משם בדילוגים.
"הם הגיעו!" צעקה לפתע. "הנה הם! הנה אבא ואיילת!" היא קפצה כה גבוה עד כי עדי, שהגיעה למקום במהירות, חשבה שניצן עלולה להגיע לתקרה בקפיצה הבאה.
"שלום!" נשמע קול נשי וחביב כשהדלת נפתחה. אישה נמוכה ומתוקה למראה עמדה בפתח הבית, מחייכת בנעימות. "אני איילת בן שושן."
"שלום..." מלמלה ניצן. עדי הביטה בה בהפתעה. שכן, עד לאותו רגע ניצן הייתה קופצנית ונרגשת, ופתאום נהייתה שקטה וביישנית.
"איך אני נראה עכשיו?" קרא יונתן והגיח מחדר האמבטיה, לבוש בחולצה שנראתה צמודה וקטנה ממידותיו. "זה נראה הרבה יותר טוב מהחולצה המכופתרת, לא?"
"יונתן..." סינן דביר מבין שיניו. "לך מייד להחליף חולצה!"
"למה?" התריס יונתן. פתאום הוא הבחין באיילת, שהתפתתה לפרוץ בצחוק. יונתן באמת נראה מגוחך.
"אוי, לא..." הוא מלמל ורץ בחזרה.
"ברוכה הבאה, איילת," אמרה עדי בחיוך קל והובילה את איילת לסלון. לאחר מכן הגישה לפניה את העוגיות החמות והריחניות שאפתה, שקיקי תה, צנצנת קפה וצנצנת סוכר. ניצן, בהבעה ביישנית, הלכה אחריה, נושאת קנקן מים גדול ותרמוס מלא במים רותחים.
איילת התיישבה על הכורסה והביטה סיבה. בית קטן, אך מטופח ומסודר. הייתה מין חמימות ששררה בבית, משהו שהעלה בה זיכרונות ילדות נשכחים. היא התרווחה במקומה וצפתה משועשעת ביונתן הנבוך שהגיע בחזרה, לבוש בחולצתו המכופתרת.
"איפה את גרה?" שאלה ניצן כדי לשבור את השתיקה שהשתררה.
"אני גרה במרכז העיר, במרחק של רבע שעה נסיעה מכאן," השיבה איילת.
"יש לך ילדים?" שאל יונתן.
"כן. יש לי שני ילדים. אחד בן 17 ואחת בת 13 וחצי," על פניה של איילת התפרש חיוך חמים.
"ממש בגילאים של עדי ויונתן," קפצה ניצן. איילת חייכה אליה.
"איך קוראים להם?" שאל יונתן.
"אילן ונטע," ענתה איילת והחיוך החמים לא סר מפניה.
אילן... אילן... חשבה עדי, גם אילן מבית הספר בן שבע-עשרה כבר. אולי זה הוא? לא, לא יכול להיות.
"את רוצה תה?" שאל אביחי כשהשקט שב והשתלט בחדר.
"כן, תודה," השיבה איילת וחייכה לאביחי.
מכאן ואילך השיחה קלחה. הם פטפטו בהנאה וגם ניצן כבר לא התביישה.
איילת התחבבה על כולם ועל יונתן בפרט. נראה היה כי הוא שכח את מקרה החולצה. עדי פיזרה חיוכים והגישה מיני עוגיות לרב, גורפת מחמאות ללא הרף. דביר צחק מדי פעם, אמר משהו, אבל בעיקר שתק.
"דביר? אתה יכול לבוא רגע?" שאלה אותו עדי לאחר שלא יכלה לראות אותו בשתיקתו.
"כן, אני בא."
שניהם הלכו לחדרה של עדי וסגרו את הדלת. "תגיד לי, מה יש לך? למה אתה כל הזמן שותק?"
"אני?" תמה דביר.
"כן, אתה! מה יש?"
"כלום. אני לא יודע מה גורם לך לחשוב שאני... שיש לי משהו שמציק לי."
"אל תשחק אותה. מה קרה?"
"עדי, דיי! אני אומר לך, לא קרה לי כלום! אולי תרדי ממני?" התעצבן דביר.
עדי תקעה בו מבט חושד וחוקר.
דביר נאנח. "אני רואה שאת לא עומדת לרדת ממני, הא? אז טוב, בסדר. אני מגלה לך."
עדי נראתה מרוצה ומתעניינת בו-זמנית.
"לא קרה לי שום דבר!" הוא יצא מהחדר ומיהר לסלון, שם צחק יחד עם כולם על בדיחה שלא שמע.
עדי הביטה בו. "כן, ממש לא קרה לך כלום," מלמלה ברוגז.
"עדי? את בסדר?" איילת פתאום הופיעה לידה, תמהה. "למה את לא יושבת עם כולם?"
עדי התנערה. "לא, כלום, סתם חלמתי," היא הסמיקה מעט. צלצול הסלולארי שלה סיפק לה סיבה מצוינת להתרחק משם. אילן היה על הקו. "הלו, עדי? יש משהו שאני חייב לספר לך," אילן נשמע לחוץ.
עדי נבהלה. "קרה משהו?"
"לא. כלומר, כן. זאת אומרת..."
"אילן!"
"טוב! לאימא שלי קוראים איילת. זה אומר לך משהו?"
עדי החווירה. "מה כבר השם משפחה שלך?"
"בן שושן."
עדי התפתתה לזרוק על המכשיר הקטן על הרצפה ולהשתכנע שלא קרה כלום. לא, זה לא הגיוני. אילן? אילן יהיה אחי החורג? לא, לא, לא! אני חייבת למנוע את זה! הצילו! בבקשה! אני אגיד לאבא שאני לא רוצה שיתחתן עם איילת! שימצא לו איילת אחרת! אסור לו להתחתן עם איילת בן שושן!
"עדי?" קולו של אילן נשמע מהוסס.
עדי שתקה.
"עדי, את כאן?"
שתיקה.
"עדי! תעני לי!" התחנן אילן.
עדי שתקה. היא לא יכלה להוציא הגה מפיה. היא כעסה על כל העולם.
"אני מצטער, עדי. אולי לא הייתי צריך להפיל עלייך את זה ככה. אולי מישהו אחר היה צריך לעשות את זה. אני ממש מצטער."
עדי ריחמה עליו. "זה בסדר," אמרה לו.
"לא, אני יודע שאני לא בסדר. אני ממש טיפש שככה עשיתי את זה. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי." בקולו נשמע חרטה כנה.
"עדי? עם מי את מדברת שם?" איילת הופיעה שוב.
מה היא רוצה ממני? רטנה עדי בליבה. היא נתקה את הטלפון. עשיתי משהו רע? היא חושדת בי במשהו?
"אני מדברת - זאת אומרת, דיברתי - עם הבן שלך," השיבה לה בשלווה וצפתה בשעשוע בעיניה של איילת, שהתרחבו בתדהמה.
"את... את מדברת עם אילן? איך את מכירה אותו?"
"אנחנו ידידים טובים," ענתה עדי, שומרת על שלווה. התחשק לה לומר לאיילת ישר בפרצוף שזה לא עניינה ושתרד לה מהגב, אבל איכשהו זה לא נראה לה נכון.
"אתם מה?"
"ידידים. את מבינה, אנחנו מסתובבים יחד בהפסקות המשותפות לנו."
עיניה של איילת הצטמצמו בחשד. פתאום היא חייכה באותה חמימות שבה חייכה קודם, כשדיברה על שני ילדיה. "אני בטוחה שסוף-סוף הוא מצא את הנערה שמתאימה לו," היא חייכה לעדי בחיבה. פתאום עדי רצתה לחבק אותה. היא זיהתה בעיניה של איילת מין ניצוץ כזה, עצוב במקצת.
עם זאת, היא הופתעה לגלות שמה שמצידה היה אמור להיות קנטור, הפך בעיניה של איילת לשמחה.
"את יודעת, אנחנו לא בדיוק... זאת אומרת, אנחנו יושבים יחד עם עוד חברים. עם עוד שתי בנות מהכיתה שלי - ליאת ובר - וחבר שלו, מתן. אנחנו תמיד יחד בהפסקות המשותפות."
"אה, אז הוא מסתובב גם עם בת הדודה שלו. טוב מאוד. אני מבינה," חיוכה של איילת התעמעם במקצת. היא שתקה מעט ואז ביקשה: "עדי, תעזרי לו."
עדי הופתעה. "לעזור לו? מה יש לו?"
"מאז שאבא שלו עזב הוא שקט, מופנם ולעיתים קרובות דווקא עצבני והוא יורד על נטע אחותו, רק כדי לעצבן את העולם."
"מה? איתנו הוא כל-כך זורם וצוחק עם כולם. אולי לפעמים הוא שותק, אבל ממש לא נראה שיש משהו שמציק לו."
איילת ביטלה את דבריה במחי יד. "את כנראה לא מכירה אותו. את לא יודעת איך הוא היה פעלתן לפני כן. ילד שובב הוא היה. הוא יותר היה עושה מאשר מדבר. תמיד פועל. תמיד צוחק ומחייך. תמיד." כמה כאב נשמע בקולה. ליבה של עדי התכווץ.
"נטע סובלת מזה. היא הייתה קרובה וקשורה אליו. עכשיו הוא מתרחק ממנה וזה יוצר מריבות והמון-המון שתיקות. אני כבר לא יודעת מה לעשות," סכמה באנחה.
עדי אחזה בידה. "יהיה בסדר," הבטיחה לה. "אילן ישתקם ויחזור לעצמו."
איילת הנידה בראשה לשלילה. "אביו עזב לפני כמעט עשר שנים," אמרה.
עשר שנים! זה באמת הרבה זמן.
"ומה עם נטע? היא לא לקחה את זה קשה? אני מתכוונת, היא לא מרגישה בחסרונו של אביה?"
"היא הייתה בת שלוש וחצי בערך," הזכירה לה איילת. משהו עצוב היה בעיניה.
"עדי? איילת? איפה אתן?" קולו של אביחי נשמע מהסלון.
איילת ועדי נטשו את החדר ומיהרו לשבת עם האחרים, משתלבות בשיחה.
עדי חשה שהקרח נשבר בינה לבין איילת. לפחות נסדק.
עם אילן יהיה קשה לה לדבר ביום למחרת. היא ידעה זאת בוודאות.
לגבי דביר, היא עוד לא ידעה מה מציק לו, אך הייתה נחושה בדעתה לגלות זאת. בינתיים, חשבה לעצמה, בינתיים אנסה לקרב את איילת יותר, לגרום לדביר לגלות את מה שמציק לו ולנסות לדבר עם אילן.
איילת חייכה לעצמה את חיוכה העדין. 'אני משתלבת יפה,' חשבה. 'עדי נחמדה. היא נראית לי ילדה טובה. אני שמחה שהיא ידידה של אילן. ניצן יונתן חמודים. דביר נראה כמי שמשהו מפריע לו.' היא העבירה את אצבעה על ברכה הימנית בתנועה מעוגלת, כפי שעשתה בכל פעם שהייתה מרוצה ממשהו.
* * *
איילת ממש נחמדה. אני מקווה בשבילה ובשביל אושרו של אבא שהיא תשתלב יפה במשפחה.
וואו, זה נורא מוזר שאילן יהיה אחי החורג! אין לי שום דבר נגדו ואני מחבבת אותו מאוד, אבל זה מוזר, זה שונה, זה מפחיד.
אני מקווה שאחותו נטע תהיה נחמדה ושהיא ואילן ישתלבו וירגישו טוב איתנו במשפחה.
-עדי-
11
סיפור בהמשכים
נדודים- פרק 2
כ"א באלול תשע"א (20.9.2011)
רגע לפני שדיאנה יצאה למסע, היא נכנסה לביתו של מייקל על מנת להיפרד ממנו.
אימו של מייקל הציעה לה שתייה חמה, אך היא סירבה- ממש אין לה חשק עכשיו.
היא הלכה בצעדים חוששים לחדרו של מייקל. ביתו היה פשוט וצנוע- אך נקי ומסודר.
היו לו חמישה אחים ואחיות שחלקו שני חדרים, אך למייקל הוריו אפשרו חדרון עליית גג קטן וחמוד מתוך כבוד לעצמאותו ואהבה מיוחדת אליו בתור בכור. מייקל קישט את חדרו בציורים מרהיבים של סוסים, ובפסלוני עץ שגילף. היה לו גם דגם גדול ומדהים של אוניה מעץ, שיצר בעצמו. דיאנה אהבה מאוד לשהות בחדרו החמים ולהביט ביצירותיו, אך כעת לא היה לה זמן ומצברוח לכך.היא פתחה את דלת חדרו והוא קם לכבודה בשמחה.
"אני צריכה לדבר איתך".
היא התיישבה על הכורסה היחידה בחדרו וחכתה שיתיישב. פניו הביעו השתוממות לרצינות שלה. הוא ישב על השטיח.
הם ידעו תמיד שהיא רוצה לעזוב, אבל עכשיו זה היה בלתי צפוי לחלוטין- כמו רעם ביום בהיר. הם הכירו כבר מזמן. הוא הצטרף אליהם בכיתה ג', כאשר הוריו יכלו לממן את לימודיו, והציל אותה מבחינה חברתית ולימודית.. מייקל פשוט עזר לה בפשטות ובחיוך –מתוק וג'ינג'י- מנומש. הקשר הילדותי ביניהם הלך והתחזק ובאיזשהו שלב כבר ידעו בוודאות שכשתהיה בת 18 הם יתחתנו.
הפרידה היתה קשה לה מאוד, אף שיתכן שהיא זמנית. היא היתה חייבת את זה. זו מן חיית בר בבטן שלה- שחייבת להשתחרר, חייבת חופש. היא למדה להחניק אותה ולכלוא אותה בפנים אבל עכשיו היא חייבת. כל השנים רצתה לצאת מהכפר- לגלות תגליות, לטייל,להכיר אנשים שונים, ריחות שונים וסגנונות אחרים. החברה בכפר מילא הקיאה אותה. זה הזמן המושלם ללכת- היא גדולה ונמאס לה להיות דחויה כל כך. היא תחזור כשתרגיש שתוכל- אולי, ממש אולי,
יתכן שלא תחזור בכלל. מייקל היה חשוב לה, אבל הבדידות בחברה והחדגוניות בכפר הוציאו אתה מדעתה.
דיאנה רצה החוצה ובבת אחת השילה את ההבעה האמיצה והגיבורה, ופרצה בבכי עמוק ומטלטל. היא כבר התגעגעה למייקל ונזכרה איך ניסה לחייך באומץ, מכבד את ההחלטה שלה. לא הלך לו כל כך בזה, הוא נראה מדוכא למדי. כאבה התגבר כשנזכרה במשפחתה ובו. זה חסר אחריות ללכת לבד למקום לא ידוע, שהדבר היחיד שידוע לגביו זה שהוא מאוד רחוק. וזה מה שהיא חיפשה. היא יכולה למות מרעב, למרות שלא סביר בהתחשב בכמויות האוכל העצומות שאימה והיא
היא יצאה מהכפר וניסתה רק לחשוב על הכיף שבעניין אך לא הצליחה. לבסוף התמוטטה מתחת לעץ בצד הדרך ונרדמה.
היא התחילה במסעה מזרחה.
כשהתעוררה- השמשות כבר הורו על צהריים. דיאנה רצתה לנצל כמה שאפשר מן היום הזה ולכן קמה בזריזות והמשיכה בדרכה. היא נכנסה ליער גדול והשתדלה ללכת בשביל הראשי. באופק היא ראתה בית קטן.
כשהגיעה לבית העץ כבר ירד הלילה. צרצר בודד השמיע את קולו, ודיאנה הצטמררה. היה משהו מפחיד ומוזר באוויר הלילה הקריר.
דיאנה דפקה בדלת.
5
סיפור בהמשכים
ביתן מס' 16- פרק ט"ו:
י"ט באלול תשע"א (18.9.2011)
דורון הגיע אחרי שמיר שהגיע אחרי נחמן, אבל הוא לא היה האחרון, ועד שהגיעו כולם לאולם הכדורסל- עברו דקות ארוכות. המאמן שלהם, אדם גבוה ושרירי עם שיער כהה שהיה מגולח למשעי, עמד בנחת במקומו כאילו ישד לו את כל הזמן שבעולם. על צוארו תלויה הייתה משרוקית, ובידו אחז בכדורסל חדש.
לאחר שהגיעו כולם, שרק המאמן במשרוקית החדות והפטפוטים הופסקו באחת. "אני המאמן שי, ככה אתם תקראו לי פה. וכשאני עומד פה, אני לא רוצה שום ציוץ בינכם, ברור?" הוא העיף מבט בנערים סביבו, מלמול של הסכמה עבר בינהם, אך הוא לא נראה מסופק. "כשאני שואל שאלה, אני מצפה לתשובה של "כן המאמן שי" או ?"לא המאמן שי". עכשיו אשאל שוב- ה-א-ם ז-ה ב-ר-ו-ר???"
"כן המאמן שי!" נשמעה צעקה אחידה מפיות כולם. המאמן שרק והביט בהם בשביעות רצון. המאמן המשיך ודיבר זמן רב, חוזר על הכללים, מתאר את סדר האימונים והתפריט שעליהם להיצמד אליו לשמירה על כושר ובריאות. בזמן שקולו נשמע והדהד באולם, סקר שמיר את הנערים סביבו, הוא קרא את הפתקים על החולצות שלהם- יוגב, יובל, חליל, צורי, אביעד (כיפה=דוס), שון, נתיב, עמ"י (כיפה=דוס), דייגו, נחמן (מהביתן שלו, הם כבר הכירו- עושה רושם
"אוקיי, אני רוצה את כולכם יורדים לשלושים, עכשיו!" צעק עליהם המפקד, אה, סליחה- המאמן בקשיחות. כל הנערים הביטו זה בזה משועשעים, אבל מהר מאוד הבינו שזאת לא בדיחה, ונאלצו לרדת לשכיבות שמיכה. יותר משלושים, אם תהיתם, כי בכל פעם שאחת מהם נפל, נאלצו כולם להתחיל מההתחלה...
נחמן היה טוב בשכיבות שמיכה, כך שבסוף ה"אימון הראשוני" שלהם, כמו שכינה זאת המאמן שי, לא הרגיש שהרג את עצמו ממאמץ. בישיבה התיכונית בה למד, היה המורה לספורט ומאמן הכדורסל שלו קשוח כמעט כמו המאמן שי. מצד שני, אם זה נקרא "אימון ראשוני", מה מצפה להם בהמשך..?
שמיר, שהיה מנוי למכון כושר לנוער בהנהלת אימו, הצליח גם הוא לעמוד יפה במשימה המתישה. אבל הוא התקשה להתרגל לקשיחות של המפקד ולפקודות הניתכות עליהם כמו פצצות. לדעתו, המאמן היה קשוח מדי. לפי מה שאמרו לו בבית הספר, המאמנים אמורים להיות סוג של חברים הכי טובים של החניכים במחנה. לשמיר אמנם לא היה חבר הכי טוב אבל היה לו ברור שהיה בוחר חבר בעל רגשות, ולא איזו מכונת עצבים מתקתקת שנהנת לראות אותך סובל.
דורון, לעומתם, היה בין אלו שנפלו. שלוש פעמים הוא השתטח וגם זה במאמצים כבירים לא ליפול ולהמשיך להישען על הידיים כמה שרק אפשר. הוא לא יכל לסבול את המבטים משאר חברי הקבוצה בכל פעם שנפל, כועסים ורוטנים על העצלות שלו, ועל כך שהוא נקבה..דורון התקדם לחדר האוכל בראש מושפל, בועט באבנים בדרך, נושך את שפתיו. זה לא שהוא לא חזק, ידיו של דורון היו חזקות ושרירי=ו מפותחים. פשוט בכל פעם שעלה, הרגיש כאב חד ובלתי נסבל
"זה..זה..זה כלום..אני רק חשבתי ש..אולי..עדיף שאני אחזור הביתה" מלמל דורון, מבטו נעוץ במרצפות.
"לחזור בהביתה?!?" הביטו בו שניהם מופתעים.
"דורון." קרא המאמן שי מהמדבקה שעל חולצתו "אני חושב שיש לך פוטנציאל אדיר, יהיה לנו חבל להפסיד אחד כמוך בקבוצה, מה הדחיפות פתאום? האם אפשרי לחשוב שוב ולסדר את העניין פה?"
דורון התפלא על דברי המאמן "פוטנציאל אדיר?! אבל המאמן, אני נפלתי בשכיבות שמיכה היום שלוש פעמים לפחות, אני לא בכושר, אני מאט את כולם, אני דואג למשפחה שלי, אמא שלי נשארה לבד, אני-אני לא מתאים לפה!"הוא פסק בהתרגשות "אני חושב שהכי טוב לכולם יהיה אם אחזור הביתה."
"בחור צעיר, אני חושב שאתה טועה!" פסק המנהל נחרצות, והמאמן שי הוסיף "אנחנו מתאמנים פה, לא בוחנים. אתה לא חייב להצטיין על היום הראשון, כושר זה דבר נרכש- אתה תשתפר, אני בטוח! בקשר לאימל'ה- יש פה טלפון ציבורי לאלו שאין להם פלאפונים, ויש גם ימי הורים בהמשך לביקורים ופינוקים. אסור לך להסיק מסקנות תוך יום אחד בלבד. אם בעוד שבועיים תרצה לעזוב- אתן לך ללכת ולא אעצור בעדך. אבל ככה? לא מתקבל! חזור למקומך ותאכל
8
סיפור בהמשכים
גשר לחיים פרק ד'
י"ב באלול תשע"א (11.9.2011)
הבוקר האיר.
בבית החולים, פדות התעוררה וראתה את אביה לידה.
השעה הייתה 6- לפני 12 שעות אמה אמרה לה להיכנס הביתה, והיא בכתה והתעלפה. עכשיו היא רעננה ומסוגלת לחשוב בהגיון על מה שאמר לה אהרון- "אנחנו בעליה, בע"ה בקרוב." על מה הוא דיבר בכזו התרגשות?
"על מה את חושבת?" שאל אותה אביה.
"שום דבר מיוחד," ענתה.
מיטל הייתה מבינה את אשר על ליבה,
מיטל הייתה עוזרת לה לפתור את המשוואה הסבוכה.
אוי מיטל, למה היית צריכה לעזוב? לנטוש כך את חברתך הטובה?
מחשבותיה החלו לרוץ במהירות.
"בגן נחמה ובגן מירה היינו החברות הכי הכי טובות, אף אחת לא ניסתה להפריד בינינו. הגננות נהנו מהחברות, החברות לא קינאו- הכל היה מעולה! בכתה א" התחיל הבלאגן הראשון- המורה לא אהבה את החברות.
"מיטל ופדות, בואו אלי," תמיד הייתה אומרת, ואז מסבירה על כך שאנחנו צריכות להיפתח ולהיות חברות של כולן.
לא עזרו ההסברים שאנחנו חברות של כולן. המורה לא נתנה לנו להיות ביחד.
בגלל היחס שלה נפרדנו מבנות הכתה בהכל- לא רצינו קשר איתן, ואז כולן התמרדו נגדינו."
***
"אני הולך," שמעה פדות קול, ואביה מיהר ואמר לה: "אהרון ביקש להיות איתך היום לפני שהוא הולך לישיבה- הוא יגיע תוך דקות."
אבא הלך ופדות נשארה לבד.
לבד, שוב לבד- בלי מיטל ובלי אף אחד בחדר.
היא התחילה לבכות. למה? למה כולם נוטשים אותה?
האם יש לה בעיה? האם יש בה בעיה?
"אני רוצה ללכת למיטל," בכתה, תחילה חרישית ואחר כך בקול מתגבר.
קולה נשמע עד מעבר לדלת, לשם הגיע אהרון.
"אני חושש להיכנס לחדר, אבל אני גם חושש להשאירה בלי השגחה," חשב לעצמו.
הוא לקח את הסלולרי ושלח הודעה לשלומית. "אני צריך אותך בבית החולים, לא יודע מה לעשות עם פדות."
"ב"ה היא גרה מרחק הליכה מכאן" חשב שוב, "אני משער שתוך 5 דקות היא תהיה פה. דיברנו קודם, היא הציעה שאם יש בעיה- אסמס לה."
לאחר 5 דקות הוא ראה אותה מתנשמת ומתנשפת.
הוא רמז לה להיות שקטה.
היא האזינה מספר שניות ואמרה, "אני חושבת שכדאי להיכנס".
הדלת נפתחה והם נכנסו לחדר.
פדות לא הרימה את ראשה לבדוק מי נכנס לחדר- היא אפילו לא שמעה שהדלת נפתחה. לכן, כשנגע בה אהרון קלות- היא קפצה מבהלה.
"פדות, הכל בסדר?" שאל.
"אולי," היא ענתה לו, קולה שבור ומרוסק.
"ראית מי נמצאת פה איתי?" שאל.
פדות הרימה לאט את ראשה וראתה את שלומית עומדת לידה.
"שלום," היא אמרה בקול רפה וחזרה לבכיה.
שלומית אותתה לאהרון לצאת לרגע מן החדר. אהרון יצא.
היא התיישבה ליד פדות.
"מה שלומך פדות?" שאלה, "לא שכחת אותי אני מקווה, התגעגעתי אליך,"
פדות הביטה בה ולא חדלה מבכיה.
שלומית ליטפה את פדות עד שבכיה שכח מעט.
"מה דעתך לבוא איתנו קצת לחנויות פה למטה?"
פדות הסכימה.
הדלת נפתחה.
"יש עכשיו בדיקת רופאים, צאי בבקשה החוצה." אמרה אחות חמורת סבר לשלומית. שלומית יצאה- לא לפני שאמרה לפדות, "אחר כך נלך ביחד. רק בבקשה, תהיי רגועה בינתיים."
אהרון חיכה בחוץ בקוצר רוח.
"היא נרגעה קצת, אמרתי לה שאחרי בדיקת הרופאים נלך שלשתינו להסתכל בחנויות".
בדיקת הרופאים עברה. ישחררו את פדות היום בצהריים. בינתיים ירדו פדות, שלומית ואהרון לחנויות.
"פדות, רק רציתי לומר לך שאני לא אלך היום בערב לישיבה. אני אלך מחר בצהריים אי"ה."
פדות נלחצה מעט.
"בגלל שהתעלפתי?" שאלה.
"ממש לא," ענתה לה שלומית.
פדות הסתכלה בשניהם וצרחה: "יש!"
7
סיפור בהמשכים
ביתן מס' 16- פרק י"ד:
כ"ט באב תשע"א (29.8.2011)
שבות הביטה בשקט על הנערים והנערות בקבוצה שלה. מהר מאוד גילתה שהיא לא הדתיה היחידה, היו עוד בת ובן דתיים בקבוצה, מה שגרם לה להרגיש מעט יותר בנוח. במבט מהיר ספרה שבות בסך הכל 16 בנות ו7 בנים בקבוצת המחול. היחס בין הבנים לבנות היה מובן. לא מכיוון שבנים פחות מוכשרים במחול, אלא מכיוון שזהו ענף ספורט שנחשב לפחות גברי והירואי, ולכן בנים מעדיפים לפנות לענפי ספורט תחרותיים יותר כמו משחקי כדור למינהם.
אחרי שכולם התאספו וקיבלו מדבקות עם שמותיהם, המאמנים הציגו את עצמם, והסבירו, כהקדמה, שהאימונים יהיו בחלקם תיאורטיים וילמדו בכיתת הלימוד. ובנוגע לאימונים המעשיים, כפי שנאמר מראש, החזרות יתקיימו בנפרד לבנים ולבנות. למרות שהדתיים במחנה היו מיעוט, המנהל הגיע למסקנה שאימונים נפרדים הם יעילים בהחלט.
"ואיפה בדיוק יהיו האימונים?" ליהי התפרצה בקוצר רוח "כאן, באולם?"
"מובן שלא. יש לנו כיתת לימוד משותפת עם שאר נבחרות הספורט, ושני חדרי אימון נפרדים רק לנו.ואל תתפרצי להסבר, אולי כך תדעי!" הוכיחה המאמנת בחומרה.
ליהי השתתקה, אך התפרצותה נתנה לשאר החניכים טעימה נוספת מהרצינות והנוקשות בעניין הכללים והמשמעת במחנה. הם צעדו בדממה בעקבות המאמנים לעבר כיתת הלימוד להיכרות "בזירת האירוע". היא הייתה פנויה מכיוון ששאר נבחרות הספורט עשו היכרות במגרשים השונים. אך קבוצת המחול ואקרובטיקה הייתה היחידה המעורבת- בנים ובנות.
"טוב, התמקמתם כולכם?" המאמנת חייכה ברעננות. שבות הבחינה שהיא הדברנית הגדולה מבין המאמנים שלהם, ודמיינה שהמאמן יעסוק בעיקר בהדגמה בעבודה המעשית עם הבנים. לפי השרירים, זה היה עיסוקו כל היום.
"אני 'המאמנת מירב', אוקיי? וזה 'המאמן גילי'. אני כמובן אאמן את הבנות, וגילי את הבנים. בלימודים התיאורטיים אני אלמד לבד.עכשיו נעשה סבב שמות, תוכלו לספר קצת על עצמכם אם תרצו. בבקשה, נתחיל ממך- שלי"
שבות בחנה את שאר החבר'ה בקבוצה בתשומת לב- אחרי שלי הייתה אביבה, שהעדיפה להיקרא "אביב" כי לדעתה אביבה זה מיושן מדי. היו גם שרית, ליהי ודבורה, כולן מאותה עיר. ואביגיל, הג'ינג'ית הדוסה מהצפון. אלמוג וכינר הסתגלו זה לזה די מהר ופיטפטו תוך כדי חיוכים, מעיפים מדי פעם מבטים לעבר הבנות. שלומי היה הבן הדתי, שבות הבחינה שהוא הטיפוס המופנם, כנראה מסוג ה"אמור מעט ועשה הרבה", כמו המאמן גילי. היו גם2 'לירונים'-
בקבוצה היה גיוון רב של דתות, מינים וסגנונות. נאג'ולין הייתה הערביה היחידה, אך היו כמה רוסים לא יהודים בקבוצה, ושבות ראתה שרשרת צלב סמלית מתנוססת על צווארו של ויקטור. כך שמבחינת קבלת השונה ושילוב של אמנים וספורטאים מכל המינים והסוגים- המחנה אכן הצליח במטרתו.
6
סיפור בהמשכים
גשר לחיים פרק ג'
י"ד באב תשע"א (14.8.2011)
הסלולארי של אהרון צלצל, שלומית על הקו. חיוך עלה על פני אהרון והוא ענה.
-"שלום." פתח אהרון
-"איך אתה מרגיש?"
-"ב"ה מעולה."
-"איפה אתה? יש לידך רעש מוזר"
-"בבית החולים, עם אחותי."
-"איזו אחות?, תן לי לנחש, אממ, שוב פדות?"
-"כן, אנחנו ממש לא יודעים מה לעשות איתה" אמר בדאגה.
-"היא בדיכאון בגלל מיטל?" התעניינה.
-"כן, רוצה לבוא להיות איתנו קצת?"
-"אני עכשיו גמורה מעייפות, היה לי יום מתיש... אני אגיע מחר."
-"בסדר, רק שימי לב שמחר בערב אני יוצא לישיבה"
-"טוב, אז אגיע בבוקר" ענתה שלומית בפשטות.
-"בסדר, אני אהיה פה בלי נדר" ענה אהרון והבליע פיהוק.
-"רוצה שנצא מחר?"
-"מצידי בשמחה, אני אאסוף אותך מהבית שלך?"
-"נראה לי שעדיף ישר אחרי שנהיה עם פדות" אמרה.
-"אפילו עוד יותר טוב"
-"אז ניפגש כשאני אבוא לביה"ח, נאמר לפדות שלום."
-"בשמחה, איזו שעה נוחה לך?"
-נגיד 10:30 בבוקר?"
-"סבבה, קבענו."
-"להתראות."
-"לילה טוב."
שלומית נתקה את השיחה וחשבה "אהרון ממש גמור עכשיו, הוא דואג לפדות, לכן הוא לא מרוכז, אני מקווה שהוא יצליח לישון הלילה, הוא בחור טוב, נראה לי שיש התאמה" היא הלכה לישון עם הודיה לבורא על הכל ועם תפילה על העתיד.
אהרון ניתק את השיחה בחיוך וחשב: "ברוך ה', אולי הפעם יצליח לי למצוא את החלק שלי ונהפוך לשלם. אנחנו בשלבים ממש מתקדמים, ב"ה יש התאמה בינינו, אני מקווה שהיא באמת המתאימה לי,".
אהרון נכנס לחדר וראה את פדות ישנה, הוא חייך ויצא מן החדר, יש לו מה לעשות הלילה, הוא לא יודע אם הוא יצליח לישון, גם מדאגה וגם מעיסוקים.
אבא של אהרון ופדות הגיע להחליף אותו.
אהרון יצא הביתה. מחר הוא צריך הרבה כוח.
בבית אמא שלו, האחים והאחיות שאלו מה עם פדות.
"הכל בסדר, היא התעוררה," ענה אהרון בקיצור, והלך לחדרו לחשוב ואולי גם לישון.
הליכתו של אהרון עודדה את הקטנים יותר לישון ועד מהרה היה הבית שקט.
האמא נשאה תפילה, על פדות, על אהרון ועל כולם.
לפני שנרדמה היא נזכרה כי עיניו של אהרון היו בורקות מהרגיל. קרה משהו, היא בטוחה, ומשהו שמח.
"ה', תעזור לאהרון שלי למצוא את בת זוגו המתאימה, לגדול ולהתפתח בתורה, להצליח בכל אשר יפנה."
היא הלכה לישון, לא יודעת מה צופן לה המחר- עליות ומורדות, הצלחות וכשלונות, שמחה ועצב.
אהרון בחדרו התארגן, ארגן תיק לישיבה, עוד יומיים מתחיל זמן חדש, צריך להיות מוכנים.
בזמן ההתארגנות היו לאהרון שתי מחשבות- האחת- כיצד פדות מרגישה, והשנייה- מה שלומית חושבת עליו.
כשהתיק היה מוכן יצא אהרון לבית הכנסת, לתפילה.
לישון באותו לילה לא הספיק, אבל הוא הרגיש רענן וחזק לקראת היום הקרוב.
8
סיפור בהמשכים
חלום שלא נגמר-פרק ד'.
ג' באב תשע"א (3.8.2011)
שעת דמדומים. עדי אהבה שעה זאת יותר מכל. "זוהי השעה היפה ביותר." נהגה אימה לומר ולאמץ את בתה המתולתלת לחיקה. כשעוד הייתה בחיים.
בחיים.
עדי נאנחה. כמה התגעגעה לאימה. כמה כאבה את חסרונה. כמה...
היא מחתה דמעה סוררת שהתעקשה לגלוש במורד לחייה והניחה לזיכרונות לסחוף אותה. היא יכלה לשמוע את הקולות כאילו האנשים היו כאן לידה, חיים וברורים בדיוק כפי שהיו פעם.
עדי זכרה ערב אחד, בו היו רק אִימה והיא בבית. יונתן עוד היה ילדון פעוט ואביה לקח אותו איתו כשיצא עם דביר לקניות. עדי ואִימה ישבו על הספה הקטנה בסלון ודברו. עדי בעיקר הקשיבה למילים שזרמו מפיה של האם, כאילו היו מוסיקה נעימה וערבה לאוזן. "את יודעת, לפעמים קורים לנו כל מני דברים, טובים וגם לא כל-כך טובים, אך עלינו לקבלם וללמוד לחיות איתם, גם אם זה לא מוצא חן בעינינו." כך אמרה לה האם.
בהתחלה, עדי לא הבינה. "מה, אבל אמא, אם יקרה לי משהו, אסור לי להיות עצובה בגלל זה? מה, ואם העצב לא עובר? אני עדיין צריכה ללמוד לחיות עם זה? בכוח?"
האם חייכה. "זה לא בדיוק ככה," אמרה לה. "אמנם, יש אנשים שלא מבינים ובגלל זה הם פשוט שוקעים במרה שחורה. זה לא טוב. צריך ללמוד איך לתפקד. צריך לצאת מכל העצב שתוקף אותך כשקורה לך משהו לא טוב. כמובן, זה עוד כואב, זה עוד עצוב ולא נעים, אבל אפשר ללמוד לחיות עם העצב הזה ולשמור אותו בפנים." היא הפסיקה לרגע. "עכשיו את מבינה, ילדה שלי? את מבינה למה צריך ללמוד לצאת מהכאב שעוטף אותך? "
"כן, אמא. עכשיו אני מבינה," היא ענתה אז, למרות שעוד לא בדיוק הבינה, אך לא רצתה להציק לאימה בשאלות. משבגרה, היא הבינה טוב יותר והודתה בליבה לאימא שלה, שאליה התגעגעה כל-כך, שלימדה אותה את השיעור החשוב ביותר.
עדי התנערה מהזיכרונות ונאנחה שוב.
היא עוד יכלה לחוש את ידה של אמא שלה מחליקה בחום על לחיה, את חיבוקה הרך והאוהב, את קולה העדין לוחש: "זוהי השעה היפה ביותר..."
היא יכלה להריח את ריחה הנעים והחלומי, שהבריח כל פחד מליבה. היא יכלה לחוש ולאהוב את אימה בכל מאודה. אמא! בכה ליבה. אמא!
עדי נאנחה בפעם השלישית.
"מה קרה לך?" שאלה קול עייף אך שובב מאחוריה. היא קפצה בבהלה והסתובבה לאחור במהירות. היא ראתה את אביה, אביחי, מחייך בתשישות.
"אבא!" נבהלה. "מה אתה עושה? אתה צריך לנוח, והרבה! אל תתאמץ. מה קרה לך? אם אתה צריך משהו, אתה יכול לקרוא לי או לבנים או לניצן! אתה לא צריך לקום."
"תירגעי." מלמל אביחי-"תירגעי." הוא התיישב בכבדות בכיסא הקטן שעמד בסמוך אליו ונשם אוויר צח מלוא ריאותיו. עדי הביטה בו בחשש, עד שידעה בוודאות שהוא בסדר. אז התרווחה בחזרה בכיסא הגלגלים ונשענה לאחור.
"מה קרה לך?" שמעה את אביה שואל בשנית בקולו השקט והמרגיע.
"מה קרה לי?" השיבה בשאלה והתחמקה ממבטו.
"ראיתי אותך יושבת במשך הרבה זמן ונאנחת פעמים לפחות. למה זה?"
"שלש פעמים," חייכה עדי בעצב.
"כן. למה? קרה לך משהו רע?"
עיניי עדי מלאו דמעות והיא לא השיבה.
"את חלמת. בעצם, זה לא חדש. את כל היום חולמת."
עדי זיהתה את החיוך שבקולו החם והמלטף.
אביחי הבחין בדמעות שמלאו את עיניה של בתו והמשיך לדבר אליה: "את חלמת וחשבת על אמא. אני צודק?"
דמעה טפטפה מעינה וזלגה על לחיה של עדי באיטיות.
האב ליטף את ראשה של בתו בעדינות. כמעט בלי לגעת.
השתררה שתיקה. שניהם הביטו אל האופק, שם נצבעו השמש בכתום והשמיים באדום.
אביחי היה הראשון שהפר את השתיקה: "שעת הדמדומים היא השעה היפה ביותר."
אז פרצה עדי בבכי.
*
עדי נשכבה במיטתה, מותשת מהיום שעבר עליה. היא שמעה את נשמותיה הרגועות של ניצן, שכבר ישנה במיטתה הסמוכה לשלה.
אני שמחה שלפחות ניצן רגועה, הרהרה בחיבה והושיטה את ידה הימנית, להיטיב את שמיכתה של ניצן. אחר ניסתה, בפעם המאה לפחות, להזיז את ידה השמאלית. היא עוד קוותה, בעצם, אצלה זה נחשב כידיעה, שיום אחד, היא תוכל להניע את ידה ורגלה השמאלית.
בכל ערב הייתה מנסה להזיז את רגלה ואת ידה. היא התמידה בכך בעקשנות ולא הרפתה. אני אצליח, אני אצליח! הייתה חושבת לעצמה וממשיכה לנסות, עד שהייתה נרדמת.
אך באותו ערב, לא יכלה עדי לעצום את עיניה ולו לרגע אחד. היא חשבה על אביה החולה, על יונתן, שלא מסכים להשלים עם עובדות בלתי נעימות, על דביר, שעובד קשה כל-כך לקיום המשפחה.
עדי חשבה על ניצן, שבוודאי לא מבינה מה קורה, היא חשבה על עצמה.
על נכותה, על קשייה, על חייה בכלל. לא חיים קלים, אך גם לא בלתי מאושרים. היא נעדרה מותרות, אך הייתה גדושה ומלאה עד גדותיה באהבת משפחתה, בגעגועיה לאימה, בהרהורים ובמעשים לרוב.
עדי מעולם לא חשה בריקנות. תמיד חשה ברגש זה או אחר. גם אם לא – הגעגועים לאִימה תמיד שבו והציפו אותה ברגע שכבר החלה לחוש סחוטה ומרוקנת.
תזוזה קלה מימינה הקפיצה אותה והיא חדלה באחת מלנסות להניע את רגלה השמאלית בכוח.
"עדי?" שמעה קול מנומנם.
"ששש... ניצן, תחזרי לישון." לחשה לאחותה הקטנה בטון מרגיע.
אך ניצן הזדקפה ושפשפה את עיניה. "למה את לא ישנה?" שאלה.
"סתם. אני חושבת." השיבה בהתחמקות.
"את כל הזמן חושבת וחולמת," הצטחקה ניצן: "לא נמאס לך?"
"לא." השיבה עדי בהתרסה.
ניצן קמה ממקומה וזחלה למיטתה של אחותה הגדולה. "את בסדר?" לחשה אליה ואחזה בידה.
"כן." ענתה עדי באותו טון מתריס.
ניצן לא הייתה מורגלת בהתנהגות כזאת מצד אחותה. היא חשה כי משהו קרה. "עדי?"
"מה?"
"מה קרה לך?" שאלה ניצן בעדינות.
"כלום. ניצני, תחזרי לישון, כבר מאוחר."
"למה את עצובה?" התעלמה ניצן מבקשתה של עדי ולפתה ביתר שאת את ידה.
עדי חשה כי שאלתה של ניצן נבעה מדאגה ואהבה ולא יכלה להתעלם ממנה: "אני..." דמעה קטנה ושקופה נשרה מעינה וזלגה על לחיה, נוצצת בחושך ששרר החדר. אוי, לא. מה קורה לי? למה אני בוכה? זאת כבר הפעם השנייה היום! חשבה עדי בליבה וניסתה לעצור את דמעותיה. הו, זו כבר הדמעה השלישית. חמש, שש, שבע... לא, שמונה. הנה כבר הדמעה העשירית וגם-- אוי, כבר אין טעם לספור אותן! כעת הדמעות זרמו בשטף. אבל למה?
ניצן הביטה בדמעותיה של אחותה הגדולה ולא אמרה דבר. לאט-לאט הושיטה ידיה וחבקה את עדי בעדינות. עדי השיבה לה חיבוק. האחיות התחבקו שעה ארוכה, עד שעדי נרגעה מבכייה. אז הרפו. השתררה שתיקה, שבמהלכה הביטה עדי על אחותה הצעירה, שהתגלתה בכל בגרותה ורגישותה לסובבים אותה.
"את בסדר?" שאלה ניצן את עדי, נבוכה ממבטיה.
"כן. תודה, ניצן."
חיוך הופיע על הפנים המתוקים. "בשמחה. גם לי זה עזר."
שוב שתיקה.
"עכשיו את מוכנה לגלות לי על מה חשבת?" שאלה ניצן ונימה שובבה התגנבה לקולה.
עדי חייכה. "חשבתי על הכל."
"הכל?"
"כן, על הכל עלינו, על אבא, על יונתן ודביר וגם..." היא היססה לפני שהמשיכה: "וגם על אמא."
זיק של כאב ניצת לרגע בעיניה של ניצן והיא שתקה. לאחר רגע לחשה: "איך היא הייתה, אמא?"
"אני... קצת קשה להגדיר אותה..." מלמלה עדי, קצת בחוסר אונים. "אני חושבת ש... שהיא הייתה הכל. כל מה שילד היה רוצה. חברה ומשענת... היא הייתה מחנכת אותנו לעשות טוב עם העולם הזה ועם הסביבה שלנו."
ניצן האזינה, מוקסמת, לדבריה של אחותה. מעולם לא ספרו לה על אִמה.
עדי המשיכה. "היא הייתה חמה, אכפתית, מתחשבת ומפנקת, אך גם תקיפה ונחושה כשצריך. אבל יותר מכל - היא אהבה אותנו. אהבה שעטפה אותנו בחום ורוך אינסופיים."
ניצן הרהרה בדבריה. "את חושבת שהיא אהבה גם אותי?"
עדי הביטה בה בהשתאות. "בוודאי."
ניצן השפילה את עיניה. "אף פעם לא ידעתי מה לחשוב. לפעמים אני חושבת שהיא אהבה אותי, כי בכל זאת, אני הבת שלה. אבל מייד אחר כך אני נזכרת, שהיא לא הכירה אותי בכלל, וגם, אני גרמתי לזה שהיא..."
עדי הושיטה את זרועה הימנית וחבקה את אחותה ביד אחת, בחום ובאהבה. "היא אהבה אותך. אין לך מה לחשוב על זה אפילו. אני זוכרת כמה היא קרנה ופרחה כשהייתה בהריון שלך," עדי עצרה לרגע כדי לנשום. "היא הייתה מאושרת כשעמדת להיוולד, אף-על-פי שכבר הייתה עייפה וחולנית לקראת הלידה שלך. היא אהבה אותך. בזה אין ספק."
ניצן מחתה דמעה קטנה שהופיעה בזווית עינה. בליבה הודתה לעדי על שהתירה מליבה את הספק, למרות שעדין חשה ברגשות אשמה נוראיים. אולי... אולי, אם היא לא הייתה נולדת, אִמה עוד הייתה בחיים, ולמשפחה היה נחסך המון צער וכאב מיותרים.
עדי נשקה לאחותה על ראשה השחרחר. "כדאי שנלך לישון. נורא מאוחר ואני צריכה לקום מחר להדריך בקייטנה. לילה טוב חמודה." אמרה.
"לילה טוב ו... תודה."
עדי השיבה לה בחיוך ונרדמה במחשבה שהכול, הכל יהיה טוב יותר. צריך רק לחכות ולעזור לזמן להיטיב עימם. היא חכתה לנסיך שלה. הוא יבוא. הו, כן. הוא חייב לבוא! כי אני מחכה לו כאן. יום אחד עוד נפגש.
ניצן המשיכה לחשוב.
'אולי עדי בכל זאת צודקת,' חשבה לעצמה. 'אולי אמא בכל זאת אהבה אותי. למרות שאני גרמתי לזה שהיא תמות.' היא כבשה את פניה בכרית.
'הייתי רוצה להכיר אותה. אוי, אמא, אמא שלי! כל-כך הייתי רוצה שתישארי...'
בבוקר שלמחרת, ניצן התקשתה לקום.
* * *
ניצן מתוקה. ממש מתוקה. אבל אני לא מבינה למה היא כל-כך מרגישה אשמה בזה שאימא מתה.
זה היה יכול לקרות לכל אחד אחר מאיתנו.
למרות ש... אני בעצם כן מבינה אותה. זו בטח הרגשה איומה, לדעת שמישהו מת כי אתה באת לעולם.
-עדי-
מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)
16
סיפור בהמשכים
חלום שלא נגמר-פרק א'.
י"ז בתמוז תשע"א (19.7.2011)
הכל התחיל מאז היותה בת חמש. בעצם, הכל התחיל בעת ששמעה בפעם הראשונה סיפור אגדה. "שלגיה ושבעת הגמדים". אז אמרה לאימה בהתלהבות-"אז אולי, כשאני אהיה גדולה, יבוא אליי נסיך וייקח אותי רחוק רחוק, לגבעה שעליה יהיה ארמון?"
"אני אהיה עצובה מאוד," צחקה האם, "את תיהי כל-כך רחוקה!"
"הו, לא, הכל יהיה בסדר." הרגיעה הילדה את האם וטמנה את ראשה המתולתל בחיקה. "אבל, בטוח שזה יקרה. אני רק צריכה לעבוד קשה, נכון? כמו שלגיה. רק אז הנסיך יבוא, יציל אותי מעבדותי וייקח אותי לארמון. ואז, יהיה לי המון כסף, ממש המון! ואני ייתן לך ולאבא כמה שתרצו, ואבא לא יצטרך לעבוד קשה, נכון? ואת, את לא תצטרכי ללכת לנקות בתים של אנשים אחרים. זה יהיה נעים."
כך הפליגה אז בדמיונותיה ולא שמה לב לאימה, ששקעה בהרהורים.
ומאז, לא חדלה להקשיב לאגדות, אך מכולן אהבה ביותר את-"שלגיה". היא העריצה את דמותה האצילית ושמחה כי היא עזרה לגמדים והם עזרו לה בחזרה. במילים אחרות-הכרת הטוב. זהו המושג אותו העריכה יותר מכל. היא לא סבלה כפיות טובה ועזרה לאחרים בידיעה שהם יעזרו לה לכשתזדקק להם.
ואולי-כך קוותה בליבה מאז היותה פעוטה-יום אחד, היא תעזור לנסיך מבלי לדעת שהוא כזה, עד שיתאהב בה והיא בו, והוא ייקח אותה לארמון גדול ויפיפה, מושא חלומותיה.
לרוע מזלה, אימה או אי-אלו קרובים אחרים לא דברו איתה בנושא. איש לא אמר לה מעולם כי אלו רק אגדות שלעולם לא יוכלו להתגשם. כנראה קיוו כי לכשתגדל-תבין הכל מעצמה. אך נראה היה כי איש לא ידע את אישיותה הרגישה, ואדם לא הכיר את היאחזותה התקיפה והיציבה בחלומות.
כך או כך, היא מעולם לא פסקה מלחלום ולא אבדה את התקווה גם לאחר שהאם היקרה לה מכל הלכה לעולמה בהיותה צעירה.
היא זקפה ראשה והמשיכה לחיות את חייה גם לאחר שהפכה למשותקת בידה וברגלה השמאלית כתוצאה מתאונה. היא למדה להתמודד עם מכאוביה וקשייה ודבר אחד ברור לה: יום אחד הכל ייגמר ויהיה רק טוב.
למרות שלעתים קרובות חייה הוכיחו לה את ההפך.
מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)
12
סיפור בהמשכים
עָזְרֵנִי| חלק שלישי
י"ז בסיוון תשע"א (19.6.2011)
לה"ו
-אוריאל-
חיי הנער עזריה שבו למסלולם המוכר בעיר. בבוקר משכים היה לעמל יומו ובערב שב לבית האופה והיו סועדים יחדיו טרם עלו איש על משכבו לשנת לילה.
העבודה בשניים ככלל נעשית קלה וקצרה יותר, ולכן היה זוכה עזריה לפרקים לזמן-מנוחה מיד האופה. בשעות אלו שוטט לו עזריה ברחובותיה של העיר, נישא מכורח רגליו. לעתים משיח היה עם אנשים, מביט במעשיהם, בוחן מתעניין אחר אורחותיהם. עוקב בעיניו אחר גברים הממהרים לבית-הכנסת או לעמלם ובנשים המסיבות ביניהן שיחת-חולין והקוראות אחר ילדיהן בדאגה אימהית, ובמבטו איזו תוגה בלתי מוסברת.
על לב כולם נתחבב הנער החדש בעל העיניים המכילות את הרקיע.
כך חלפו להם הימים ועזריה בשוק מוכר כיכרות רבים בזמן מועט.
ובאחד הימים, כאשר נותרו על הארגז ההפוך המונח על חברו מספר מועט של לחמים ניצב מולו לפתע בחור צעיר כבן גילו, גבה קומה, ראשו עטוי כסות לבנה ופניו מעוטרות בזקן נאה. הביט דקה בככרות ואז הרים ראשו לשאול דבר-מה, אך למראה פני עזריה נתאלם, השתהה ונתן בו מבט מהורהר.
-"אתה הוא הבחור אשר הציל את האופה לפני ימים, לא כן?" שאל-קבע לבסוף.
עזריה הנהן.
חיוך נעים הופיע על פני הנער. "שמי אוריאל," הציג עצמו בפניו. "אני גר בעיר הזו עם אמי ושתי אחיותיי. לפני חמש שנים נרצח אבי בידי אחד מהגויים בני העיר שהיה לו לחבר קרוב במשך שנים. הוא השתתף בפשיטה שערכו באחד הלילות קבוצה של חמישה גברים ממשפחתו על הרובע היהודי בשכונה הדרומית ופרעו שם בכמה בתים. אחר- כך עברו חלקם בשכונתנו בדרכם חזרה לבתיהם ורצחו את אבי שהלך לבדו.
הוא נשתתק לפתע, חושש פן דיבר בעצמו יתר על מידת סבלנותו של בן שיחו. אך עזריה, מביט עמוקות בעיניו, בקש בקול שקט -"המשך".
נתרצה אוריאל והמשיך -"במשפטם הוחלט כי המעשה בוצע בשגגה, ולכן יהיה עונשם בכליאה בלבד. בשנה הבאה עתידים בני אותה המשפחה לצאת לחופשי כחוק," השתהה מעט, ואז, מהוסס הוסיף -"מה שמך?"
"עזריה,"
"הקשב, עזריה. כשהברחת את הגויים ההם, הרהתי שאילו היה אבי נוהג כמותך בודאי היה גורלו שונה... דע לך עזריה, שמעולם לא ראיתי יהודי שמתנהג כך בגוי. ואמת היא שאילו בא לכאן כעת גוי ומכה אותי, נופל הייתי ארצה ושותק." נשתתק והשפיל עיניו ארצה.
"אכן, אמת אמרת, שכך היית עושה?" שאל עזריה בלחישה, מבטו הרך מסתיר נימת הפצרה. אך זו לא נעלמה מעיני אוריאל, שניחן ביכולת להבחין בדקויות נפשו של אדם, והשיב "אך מיום המעשה מהרהר אני ושנתי בלילות נודדת. באותה השאלה הגיתי- מדוע אפוא, הוטל מורא המלכות הזו עלי בתוך היהודים? הרי אנו בניו של מלך העולם, איזה שליט עריץ יוכל לכפות עלינו את רצונו- על פני רצון ריבונו של עולם?
וזכרון מראה פניך עומד לי בניגוד חריף מחריף לפניו של האופה ופניהם של שאר היהודים הצופים במעשה, שכל ישותם אומרת חוסר אונים. מנין לך אותו האומץ לפעול כבן מלך בטרקלין ארמונו?"
ומרגע שנבעה השאלה מפיו של הבחור, העונה לשם אוריאל, את תשובתה ידע ואף היטיב להבין את משמעה.
ועזריה?
מאותו היום, בלבו של עזריה החל מתגבש לו רעיון...
6
סיפור בהמשכים
עָזְרֵנִי |חלק ראשון
כ"ז בניסן תשע"א (1.5.2011)
לה"ו
-פרולוג- בשדה
באחד הימים, בשעה של בין-ערביים, עת השמש הנוטה מערבה משלחת קרניה האחרונות כרסיסים של אור ענוג מבין הצמרות ורוח קלילה מתבדרת בשיבולים, מתהלך לו נער אחד, אשר בו יעסוק סיפורנו.
שם הנער עזריה. בלבד עזריה שמו, שכן אין כל בית-אב ממנו בא - - כך יאמר לכל הדורש לדעת. חייו- מסע איטי מתמשך על פני כל הארץ, מעיר לעיר, מכפר לכפר משדה לשדה. לעתים משתהה משך שבועות ספורים במקום אחד, עובד ומשיג לו מעות ספורות לקיומו, אך לאחריהם יצפה לו תמיד, חובק, המשך מסעו.
לא פעם בקשוהו -הִשאר אצלינו עזריה!, משום שידיים טובות לו וכל מלאכה המזדמנת תחתן נעשית בהצלחה יתירה, וגם לב טוב הוא לבו, אזניו קשובות לרחשי-לב זולתו ופניו מאירות הן לסובביו. אך בכל פעם כאשר דרשוהו כזאת, או לפחות שיאריך שהותו במחיצתם, היה עזריה מחייך בעיניים עצובות, משתהה יום-יומיים נוספים במקום ואז נוטל את חפציו המועטים ושב לדרכים.
עזריה התקשה להאמין לאותם אנשים אשר הביעו את רצונם בנוכחותו. כחידה בלתי פתורה, היו בקשותיהם אלו בעיניו.
ובכן אנו מוצאים את הנער הנעים מתהלך לו כעת לפנות ערב שליו, בשולי אחד משדות הבור המוריקים בעונה זו של השנה, פוסע לאיטו בין האורנים הפזורים סביב. מערבה, בעקבות השמש מנחים אותו צעדיו. לכשיסיים לחצות את השדה הגדול כבר ידעך אורה וייעלם לגמרי. אז יניח עזריה בקצהו הנגדי את תרמילו, יסעד את מעט הלחם שנותר בו כתמורה לעבודתו האחרונה לפני ימים אחדים, יעמוד לבדו בתפילת ערבית כיעקב אבינו וישכב לישון כשצרורו למראשותיו
אך בטרם כל זאת, נתלווה אל עזריה הפוסע בעמקי השדה ונאזין להרהורי לבו הכמוסים.
בתכלית מסעו מהרהר עזריה. בכיצד תחילתו, ובהיכן ומתי ואם בכלל יגיע סופו אי פעם, ובמה היה נעשה אילו אז, לפני זמן רב כאשר היה עוד ילד קטן שאך הגיע לגיל מצוות, מה קורה היה אלמלא החליט להניח לצרותיו ולצאת למסע חייו.
לא נאריך בדברים אודות מחשבותיו אלו אשר לא חלק עם איש מעולם, לבד מבוראו, אשר אליו הייתה פנייתו בעת הדברים תמיד. רק נוסיף שנפשו של הנער, הרכה העמק פנימה, קצה מכבר בנדודיו ואפילו לא ידע זאת, בקשו עיניו את שהסתיר אפילו מעצמו.
ובכל זאת, בטרם נרדם ורוח הערב משחקת מעדנות בתלתלים שעל מצחו צרוב השמש, חש עזריה שאין מאושר וחופשי ממנו בעולם.
6
סיפור בהמשכים
חלום שלא נגמר - פרק י"ח [+תקציר]
י"ח בניסן תשע"ב (10.4.2012)
תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן.
יחד, כל החמישייה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף.
"רגל למעלה, קדימה, קדימה! יותר למעלה! עכשיו תורידי. יפה מאוד! מצוין, את רואה? זה קל."
"לך זה קל..." מלמלה עדי בשפתיים חשוקות, פניה אדומות ממאמץ.
מדריכת הפיזיותרפיה בבית החולים הייתה אישה בשם דנה, עגלגלה וחייכנית, שהאיצה בעדי להתקדם ולנוע ללא הרף, לא שמה לב לעייפותה וחוסר החשק שהפגינה עדי, או שאולי התעלמה מהם במכוון.
"נשארו לנו מספר דקות להליכון," אמרה דנה בעליצות. "את מתקדמת מצוין כל הכבוד."
עדי פלטה אנחה חרישית.
דנה עודדה אותה בחיוך קטן והובילה אותה להליכון שנח בפינת החדר הרחב. עדי עלתה עליו והחלה לנוע לאט, נאבקת ברגלה השמאלית שסירבה לזוז.
"קדימה, את מסוגלת!"
עדי משכה בכתפיה בעצבנות ושתקה, מתנשמת בכבדות. היא ייחלה שהזמן יעבור מהר כל שנייה שעברה עלתה לה בהתנשפויות נמרצות וכאב חשמלי חד ברגלה השמאלית.
דנה הציצה בשעונה וחייכה לעדי בחביבות. "את יכולה לרדת. את מתקדמת מצוין!"
"תודה." עדי כשלה וצנחה לכיסא הגלגלים שלה. היא לא הייתה רגילה בשעות רבות של פיזיותרפיה והיא תמיד התעייפה במהירות, נאלצת להלחם בעצמה כדי להמשיך.
הפיזיותרפיסטית העגלגלה הושיטה לה בקבוק מים. "את נראית עייפה," חייכה אליה.
מה את אומרת, חשבה עדי ברוגז ולגמה מהמים לאט.
"אני חושבת שהמונית שלי הגיעה," אמרה בנימוס והושיטה לדנה בחזרה את בקבוק המים.
"בסדר גמור. להתראות חמודה! נתראה בעוד יומיים."
"ביי." עדי דחפה את עצמה לכוון היציאה, נושמת בהקלה.
*
"אילן? אתה יכול לעזור לי רגע?"
"מה אתה צריך?" שאל אילן מבלי להרים את עיניו מהספר בו היה שקוע.
"עזרה."
"במה?"
"אני צריך עזרה, נו."
"יונתן! פשוט דבר!"
"חח... עזוב, לא משנה. כבר הסתדרתי."
"יאללה עוף מפה יא נודניק."
יונתן צחקק ושפשף את שיערו הפרוע. "מה אתה קורא?"
"הבריחה מהודו," רטן אילן.
"אה... נו, כבר קראתי את זה. כבר עברת את הקטע שרונן עובר ל"תא השמור" עם גידי?"
"יונתן!!" אילן זרק עליו נעל. "עוף מפה! עכשיו! חתיכת... חתיכת... קוף!"
אילן שמע את צחוקו הרם והמתגלגל של יונתן ואת צעדיו המהירים מתרחקים ועצביו נרגעו. אני לא מבין איך לא הסכמתי להאמין לעדי כשאמרה לי שיונתן הוא עלוקה ומעצבן כשמשעמם לו. אילן נאנח וניסה לחזור לספר, אך הוא לא התרכז עוד.
*
"שלום..."
"היי עדי! מה נשמע? איך היה לך בפיזיותרפיה?"
"מעייף, כמו תמיד..." עדי הטילה את עצמה מכיסא הגלגלים אל הספה.
נטע התבוננה בה בחמלה. "להביא לך משהו לשתות?"
"כן, תודה... תביאי לי מיץ תפוזים סחוט. עם קשית. ואני אשמח אם תביאי לי כמה עוגיות על הדרך... אני גוועת מרעב. אה, ותביאי את העוגיות על צלחת אני לא רוצה שיהיו פה פירורים..."
נטע גרדה מעט בראשה, מנסה לזכור את הוראותיה של עדי. "אני... הממם... טוב, אני אשתדל." היא הלכה למטבח ומילאה אחר הוראותיה של עדי, מקימה רעש רב תוך כדי.
איילת הופיעה, מרוגזת מעט. "נטוש, תעשי פחות רעש בבקשה. אני עובדת על תוכנה."
נטע התנצלה ואיילת התכוונה לחזור לחדרה, אך היא הבחינה בעדי המוטלת על הספה בעיניים עצומות. "עדי, מה קורה? איך היה בפיזיותרפיה?"
"אני מתחרפנת מזה לגמרי." עיניה נותרו עצומות.
איילת חייכה, מעט באשמה. "אבל את מבינה שזה לטובתך, נכון? בשביל הבריאות שלך."
העיניים נפקחו. "לא, דווקא אני לא מבינה את זה. מבחינתי זה סתם בזבוז זמן וסבל. גם ככה אני לעולם לא אצליח להזיז את הרגל והיד השמאליות שלי, אז מה הקטע בפיזיותרפיה?"
מופתעת מעט, איילת התיישבה לצידה והניחה יד עדינה ומטופחת על שערה המקורזל של עדי. "דווקא זה יכול לקרות יום אחד..." איילת הבחינה במבטה המפקפק של עדי והשתעלה קלות. "כלומר... אני חושבת! אני לא רופאה, רק גרפיקאית."
"את רואה. אף אחד לא באמת יודע מה יקרה איתי. לדעתי כל הטיפולים האלה ממש מיותרים. אני שונאת אותם. לדעתי בכלל לא אכפת לכם מה קורה איתי שם. לא אכפת לכם כמה כואב לי בכל הטיפולים האלו. העיקר אצלכם זה איך שאתם מרגישים לגביי. אתם צריכים את ההרגשה הטובה, את הידיעה שאתם מנסים לעשות כל מה שאפשר. לא באמת אכפת לכם." עדי הטיחה את המילים ו"התגלגלה" משם, מותירה את איילת ואת נטע, שעמדה המומה בפתח המטבח כשבידיה מגש
"תאכלי את זה לבד. אני יוצאת."
איילת טמנה פניה בידיה. נטע הניחה את המגש על השולחן והתיישבה על יד אִימה, מנחמת אותה בכף יד על גבה הכפוף.
אוף, ניראה לי היא באמת לא מבינה מה אני רוצה ממנה. חשבה עדי בזעם, בעודה יוצאת מהבניין בדרכה אל
הפארק. היא לא מבינה. היא בחיים לא תבין. היא לא אמא שלי באמת, ולא אכפת לי שאני ילדותית.
"עדי? מה נשמע?"
עדי הרימה את ראשה בבהלה ופגשה בעיניו המחייכות של מתן. "היי, מתן! הבהלת אותי..."
"מצטער," גיחך. "אבל היית כל-כך שקועה במחשבות שלך שפשוט לא יכולתי לראות את זה."
"טיפש מטופש."
"אני יודע. אז מה, לאן פנייך מועדות?"
"אתה יודע, המבנה התחבירי הנכון של השאלה שלך זה: 'לאן מועדות פנייך?' ולא להפך. ואני הולכת לפארק."
מתן נטל לידיו את ידיות כיסא הגלגלים והוביל אותו ואת עדי עליו. "את בטוחה שזה כמו שאמרת?"
"אה... אני חושבת שכן," צחקה.
"ואחר כך אני הטיפש, חתיכת אהבלה."
"מתן, הפארק נמצא בכיוון הזה." עדי הצביעה לכיוון אליו התכוונה. "אתה טועה בדרך."
הוא צחק. "אני יודע איפה נמצא הפארק. אני עוד לא סנילי לגמרי. אבל אנחנו לא הולכים לשם."
"אבל תכננתי ללכת לפארק!" רטנה עדי.
"תלכי מחר. או מחרתיים. אני הולך להראות לך מקום שאני מתערב איתך שבחיים לא היית בו."
"אבל – "
"שקט. אל תתווכחי איתי. אני בטוח שתאהבי את המקום." מתן חייך אליה.
עדי הרימה את המוט וחסמה את הגלגלים. "בתנאי אחד," הודיעה.
"איזה תנאי?"
"שתגלה לי במי אתה מאוהב." היא חייכה בשובבות ילדותית.
מתן התגלגל מצחוק. "פייי, את אהבלה משחשבתי. למה חשוב לך לדעת במי אני מאוהב?"
"כי," עדי הרצינה בבת אחת. "לפני כמה זמן אמרת לנו שאורטל מ-י"א שלישית חמודה ולא, אל תקטע אותי ואל תכחיש. כולם ראו את המבט שהיה לך בעיניים. אבל אחר כך... קולטים את הקרבה שלך לליאת. ואני יודעת שהיא מאוהבת בך עד מעל לראש."
"יאללה, עדי, עזבי אותך בקטע הזה. אני לא עומד להגיד לך."
"טוב, חבל," השיבה עדי באדישות מזויפת ושחררה את הגלגלים.
"רגע אחד."
"מה?"
"למה את שואלת בכלל?"
"כי אני דואגת לליאת. אתה יודע שהיא תמימה וכל החיים שלה הם סרט אחד גדול, מלא בחיוכים מתוקים וימים יפים. אני לא רוצה שהיא תשבר והכול יתנפץ לה בפנים. היא לעולם לא תחזור לעצמה."
"או-אה, אז הפכת להיות המלאך השומר שלה?" לגלג מתן.
"לא. אני פשוט דואגת לה. כמו שחברה אמורה לעשות," התריסה.
"ואולי, לפעמים, חברה אמיתית אמורה לתת את מרחב המחייה הדרוש לחברה שלה ואמורה לשמור מרחק בנושאים מסוימים?"
כשעדי לא השיבה מתן המשיך. "ואולי זה אמור להיות ביני לבין ליאת? או ביני לבין אורטל? אני לא אמור לדפוק חשבון לאף אחד, את יודעת. אני חי את החיים שלי ומי שרוצה להיכנס אליהם – מוזמן בחיוך גדול, בתנאי שהוא לא הורס לי אותם."
"אה, ככה אתה? חי בבועה משל עצמך? תגיד, אכפת לך בכלל מה אנשים מסביבך חושבים? אכפת לך שאתה מכאיב להם לפעמים?" היא נעצה בו מבט מזלזל. "אה, בעצם, בטוח שלא אכפת לך. אתה חי בריבוע של עצמך. ואנשים שנפגעים ממך וגורמים לך להרגשה רעה לא נכללים בתוך הריבוע הזה."
"ככה את חושבת, הא?"
"אם אמרתי את זה כנראה שככה אני חושבת. אני לא אומרת דברים שאני לא באמת חושבת עליהם."
"צדיקה תמימה. אם את כל-כך ישרה וכנה, אז אולי תגידי לי, באמת, את שמחה מזה שאילן גר איתך באותו בית? את שמחה שהצטרפו אנשים זרים לתוך הבועה שנקראת : "משפחת עמר הקטנה" ?" הוא תקע בה מבט שגרם לה להצטמרר. "תגידי לי את האמת, כמו שאת עושה תמיד."
"כן, אני שמחה. אני שמחה באושר של אבא שלי."
"אווו, ממש מלאך יש לנו כאן," לגלג. "התכוונתי למשהו אחר. שאלתי אם את שמחה מזה. לא אם אבא שלך שמח מזה."
היא התבוננה בו בבלבול.
"תצאי שנייה מהקטע של אם-אבא-שמח-אז-גם-אני-שמחה. תחשבי עמוק. תחפרי בלב שלך. את מרוצה מהעניין? את שמחה מהקשר החדש בינך לבין המשפחה של אילן?"
היא נשמה עמוק. "כן. אני חושבת שכן."
מתן זקף גבה. "תחשבי יותר טוב."
"טוב נו מה אתה רוצה?" התרגזה עדי. "אתה רוצה שאני אענה לך שאני לא שמחה ושאני שונאת את המשפחה של אילן? שאני שונאת את אילן עצמו? שאני לא סובלת את זה שעכשיו אנחנו ישנים באותו בית ושאני נמצאת איתו 24 שעות ביממה? זה מה שאתה רוצה שאני אגיד?! אז הנה, קיבלת. עכשיו נמאס לי מהוויכוח הזה. אני הולכת. ביי. ותזהר שהבועה לא תתפוצץ, כי אני עלולה לדקור אותה אם אני לא אמצא את הדלת שמובילה החוצה," הוסיפה ברשעות.
עדי הובילה את עצמה ימינה, לכיוון הפארק. בעודה מתרחקת, מתן הביט אחריה במבט משתמט. הרהורי חרטה עלו בו, אך הוא סילק אותם מיד. "לא רוצָה, לא צריך," מלמל לעצמו בזעף ופנה לכיוון הנגדי.
*
"איכס, אמא, פופקורן זה ממש מגעיל. זה כזה נתקע בשיניים והכול איכסה."
"אורטלוש מאמי, אם לא טעים לך תכיני לעצמך משהו אחר. אני אוהבת לראות סרט עם פופקורן."
"טוב נו מה? מה את רוצה שאני אכין לעצמי? סלט? אין לי כוח לחתוך."
"אה כן, בטח. ולשחק כדורגל וכדורסל כל היום בטח שיש לך כוח."
"לפחות זה בריא לגוף," התריסה אורטל ולקחה את הכדורסל הכתום בהפגנתיות. "יאללה, אין לי כוח לראות סרט. אני הולכת למגרש. אולי אני אפגוש שם מישהו שישחק איתי אחד על אחד."
"תהני מאמוש. ביי. ואל תשכחי לקחת בקבוק מים, כן? שלא תתייבשי לי כמו פעם שעברה."
"טוב, טוב." אורטל חטפה בקבוק מים קטן וטרקה את דלת הבית מאחוריה. "אוף, איזה עצבים!" מלמלה לעצמה וכדררה את הכדור בחזקה, מרעידה את המדרכה שמתחתיה. חלון נפתח ברעש מאחד הבניינים הסמוכים. "גברתי האדמונית! נא לא להרעיש עכשיו! אני ישן!" החלון נסגר שוב ברעש ואורטל צחקה.
נער גבוה בעל כיפה מצחיקה התקדם לעברה וכשהבחין זה נופף לה לשלום. "היי, אורטל. מה המצב?"
היא צמצמה את עיניה. "הכל טוב. אני מכירה אותך?"
הנער גיחך. "לא, לא ממש... אנחנו מאותה שכבה פשוט."
"אוקי." היא חייכה והנמשים שעל פניה התכווצו. "אז מה, לאן אתה הולך?"
הוא הרצין. "באתי לראות אותך."
"הא?? איך קוראים לך בכלל?"
הוא חייך והושיט את ידו ללחיצה. "נעים מאוד. אני מתן."
הלחיצה הרטיטה את שניהם.
* * *
רבתי עם מתן. לא התכוונתי שהוויכוח ידרדר ככה! אין לי מושג איך אנחנו אמורים להמשיך מכאן והלאה. לעשות כאילו לא קרה כלום? לא לדבר איתו בכלל ולהמנע מקרבתו? אוף.
לעזאזל עם הכל.
-עדי-
*שיניתי כמה מהפרקים הקודמים... מוזמנים לדפדף :)
10
סיפור בהמשכים
נלחמת
כ"ו באדר תשע"ב (20.3.2012)
פרק א'
בביתם הפשוט שבכפר, ישבו יוסל ברמן ואשתו לארוחת הערב הקבועה שלהם.
ארוחתם כללה מרק סמיך וחם, מעט לחם שחור וחמאה.
שיחה שקטה התנהלה בינהם, כשלפתע החלה האשה לחוש כאבים, היא לחשה לבעלה הנרגש
כי "הגיעה השעה" והוא רץ לקרוא למיילדת הכפר.
אחר דקות ארוכות שנדמו בעיניו כנצח, יצאה המיילדת בחיוך רחב מן החדר,
"מזל טוב, תאומות נולדו לך, להן וליולדת שלום." היא בשרה לו את הבשורה ושבה אל החדר
לטפל ביולדת.
הוא רץ לבית הכנסת שבמרכז העיירה, רצה לבשר את בשורתו המשמחת ולקבל ברכת "מזל טוב" מן הרבי.
בבית הכנסת עטפו אותו המתפללים בחום ואיחלו מעומק ליבם שיזכה לגדלן לתורה, חופה ומעש"ט.
אחר תפילת ערבית והשיעור היומי, הודיע על ה"קידוש" שייערך לבנותיו ברצות ה' בשבת קודש.
בבית ברמן צהלה ושמחה, היולדת מתאוששת מהלידה והאב המאושר נע בין שתי בנותיו,
בשבת ערכו הברמנים קידוש צנוע ליהודי העיירה לאחר התפילה, הבנות נקראו: יסכה ומרים.
* * *
הלילה העמיק, האורות בחלונות הבתים כבו בזה אחר זה.
רק בחדרה של דולי עוד דלק האור.
קשה היה לה להרדם, היא הביטה על תיק הנסיעות הגדול שבצד בחדר,
זהו זה! מחר היא יוצאת למסעה, מסע שמי יודע מה יהיו תוצאותיו?
אביה נכנס לחדרה, "דולי" הוא אמר ברוך, "את צריכה לקום מוקדם מחר עלייך לישון".
דולי הנהנה בראשה, כיבתה את האור ועלתה על מיטתה.
המחשבות מילאו את מוחה, הם לא נתנו לשינה המיוחלת מקום.
ליבה נחמץ כשחשבה על אביה שישאר לבדו בביתם הגדול והמפואר.
היא ידעה שתתגעגע אליו ללא הפסקה.
קרן שמש בהירה הסתננה מבעד לוילון הבהיר, דולי פקחה עין.
"כנראה שכן נרדמתי בסוף" חשבה.
אנה המשרתת דפקה על דלת חדרה, דולי מהרה לקום.
היא התלבשה במהירות, סרקה את שערה הבלונדיני הארוך ומיהרה לרדת אל חדר האוכל.
אביה כבר המתין לה שם ושמח לבואה.
דולי אכלה בחיפזון את דייסת הדגנים שלה,
לקחה גם לחמניה אחת מרוחה בריבה, כמו שרק אנה יודעת להכין ושתתה כוס חלב.
היא ידעה שתתגעגע להכל...
לא היה לה זמן רב לחשוב,
יענוש נכנס והודיע שהכרכרה מוכנה.
מבט אחרון אל הבית, הרהיטים, השטיחים, תמונות השמן הגדולות...
אביה הניח יד על כתפה.
היא הסתובבה בהחלטיות ויצאה מהבית.
אנה נופפה לה לשלום כשהכרכרה יצאה אל תחנת הרכבת.
8
סיפור בהמשכים
..."זה סימן שזכיתי לאהוב..." (פרק 1)
י' בטבת תשע"ב (5.1.2012)
-" סיוון, כמה פעמים צריך להגיד לך להפסיק?!" שמעתי במעומעם, מבעד לדלת, דלת הפלדה שסוגרת לי את הלב, שאוטמת את הנשמה, שמפריעה לאהוב. בסדר, אני יודעת שאני אשמה! אבל בהכל?! מה זה חוסר הצדק הזה?. מי יענה לי? מי ישיב? אפילו לא שאלתי באמת. רק חשבתי על השאלות. כנראה שזה לא מספיק.
-"אני באה אמא". ושוב, הדרך המוכרת, לעבר המטבח. בשביל מה? אני שואלת את עצמי בכלל. בשביל מה כל זה?! שוב בשביל המבט המאשים עם הטלפון ביד.
-"עכשיו גמרתי לדבר עם אבא".
-"נו אז?!"
-"נו אז? אז מספיק! די עם כל זה. לא מתאים לך כל השטויות האלו. את צריכה להתבייש. מה זה נותן לך? מה את מוצאת בכל זה?". ושוב כמובן, שאלה רטורית. בשביל מה לשאול בכלל? הרי היא לא רוצה לשמוע סיבה. אבל לא, היא לא רוצה לשמוע. ואחר כך שואלים אותי מאיפה קבלתי את העקשנות הזאת.. באמת!.
-"טוב, בסדר..".
-"אני מצפה שתעמדי במילה שלך. אחרת זה סתם יהיה חבל". למה חבל? אני הרי יודעת שאני לא אעמוד במילה שלי, אז למה היא מנסה אפילו? אני מכירה את עצמי יותר טוב ממנה נכון?! מתי תפנימו את זה?! אני מכירה את עצמי יותר טוב מכולם! נקודה.
והדרך חזור. לעבר החדר. עם הריח המוכר, הבגדים המגוהצים והתמונות האהובות. כמו פעם ,שלי עם אמא, אבא ועופר. ושוב אותו המונולוג: "עופר, איפה אתה? מתי אתה חוזר? נכון רק אתה למדת איך להרגיע את אמא?! נכון שרק אתה?, עופר! תענה לי!! תמיד ענית. לאן נעלמת? ביחד עם אותן הבטחות יפות, שתתקשר, תחבק ותהיה בשהילי כאן תמיד. לאן נעלמת?. והקטסטרופה הרגילה. לי משעמם, ואז אני רוצה לישון, והופ, מגיעים החלומות. ואני לא רוצה
"ואת, את לא יודעת כמה.. " –טלפון.
אפשר להיות בלתי זמינה לכל החיים?? למה לא?! "אלינוש" מופיע על הצג. אם זה אלין אז צריך לענות.
-" סיוונוש"?
-"כן אלין?!
-"מה נשמע מותק?"
-"הכל בסדר, איך לך?"
-"הכל מעולה".
-"יופי, רצית ממני משהו?"
-"כן. יוצאים היום. צריך להשתחרר". אבל אני בכלל לא רוצה לצאת!, אני רוצה להשאר. ולהשאר. להתחבא ולהתחבא. אני לא רוצה לצאת!.
-"לאן הולכים?"
-"לסרט. עם יואב ועומר."
-"עם מי?"
-"עם יואב ועומר. את קולטת?!?!"
-"זו ההזדמנות שלך. עומר בא."
-"אבל אין לי כח". בטח שלא אליו.
-"דיי אל תבאסי, תבואי אז בשבילי."
-"אני לא מאמינה שאני באה.."
-"אחלה, בשמונה וחצי תהיי מוכנה, עומר יאסוף אותך.."
-"בסדר."
-"יאללה ביי מאמוש."
17
סיפור בהמשכים
נדודים פרק 6
י"ט בחשוון תשע"ב (16.11.2011)
דיאנה המשיכה בדרכה לפארק, וחשה תשושה ועצובה. שיחתו של הזקן עודדה אתה מעט אך היא עדיין מאוכזבת.
היא חשבה שפה יקבלו אותה בשמחה. צדקו כל אלה שהזהירו אותה, איזה חוסר אחריות! היא ממש לא תכננה כלום. התלהבה כמו ילדה קטנה והרפתקנית.
היא בעטה בארגז קרטון שהיה בצד הדרך, וחתול קפץ ממנו וברח ביללה. היא עקפה את הארגז בזהירות. למה היתה כל כך טיפשה? למה היה נדמה לה שפה כן יקבלו אותה? אין סיכוי, היא כזאת. היא חסרת תקנה. מה, היא באמת חשבה לעצמה שכשתכנס לעיר יזרקו עליה פרחים ויעמדו בתור לבקש לארח אותה או לפחות חתימה? .היא חייכה במרירות.
זה הזוי.
המציאות הוכיחה שאפילו מספר שעות של חיפוש אחרי מישהו שיסכים לארח אותה בתשלום מתישהו בעתיד ורק ללילה אחד, לא נשא פרי. היא נאלצת לישון בפארק. היא ראתה מולה מבנה גדול מימדים ונוצץ. ממש ככה. שלטים מהבהבים באור משונה שלא התרגלה לו, אנשים לבושים בגדים מהודרים וכל כך- -שונים, עם תיקים צבעוניים, מלבניים ומבריקים שאחזו מלמעלה. זה מבנה נוצץ וגדול וחנויות עם סחורה מרהיבה ומהפנטת נמצאים בו. זה קניון. היא גלגלה
דיאנה פנתה ימינה, וכשאורות הקניון התרחקו והבתים סביבה הפיקו אור חלש יותר- הבינה שהיא פשוט לא מתאימה להם, היא נטע זר גם פה.
היא היתה שמחה שלפחות זיהתה את הקניון, אך נזכרה שהיא לא בדיוק יודעת מה זה פארק.היא קיוותה שתזהה כשתגיע.
אחרי זמן מה של הליכה עם עיניים ברצפה ועצבות ששטפה אותה כמו גלים חזקים על אבנים שחוקות, ראתה כר דשא מולה, ושם גם היה צריך להיות "הפארק" הזה. כנראה שזה נקרא פארק. כן או לא, זה התאים לשינה מבחינתה.
היא התקדמה על הדשא הרך והנרחב שעורר בה שמחה קלה של חופש ומרחב. דיאנה מצאה בצד פינה נסתרת קרוב לשיחים. היא התיישבה על הדשא הרך שהיה מכוסה טיפות טל עדינות, סידרה לה כר מהתיק- ולאחר דקות של מחשבות נוגות, נרדמה.
למחרת יצאה למסע חיפושים נוסף שלא הניב תוצאות. למעשה, שבוע שלם עשתה את אותה הדרך ולא מצאה אף אחד שיסכים לתת לה לישון בביתו. היא עשתה כל יום את אותה הדרך, עוברת ליד חנויות, לומדת את המקומות והחפצים וחוזרת מאוכזבת לפארק. כך אירע יום אחר יום, שבוע של אכזבה.
ערב אחד חלמה חלום. בחלומה היא עמדה על הר, לבן כולו משלג ורך כמו כרית נוצות. רוחות עזות שרקו באוזניה, כמעט מפילות אותה מהצוק עליו עמדה. מנקודת המבט שלה בקצה הצוק ראתה עמק רחב ולבן פרוש תחתיה. המרחק ממנו עורר בה סחרחורת קלה. היא הלכה כמה צעדים אחורה ונתקעה במשהו קשה וקר. היא הביטה למעלה וראתה קיר אדיר עשוי קרח.היא זזה מעט שמאלה וגילתה שזהו ארמון עצום ומעורר יראה, עשוי כולו קרח נוצץ ומסמא.
היא ניסתה להיכנס אבל כוחות מסתוריים דחפו אותה חזרה למקומה. היא ניסתה שוב בכוח רב יותר, ואז נשמע קול מחריד ומצמרר שנשמע כאילו בקע מהקרח עצמו שאמר:
"עוד לא הגיע זמנך להיכנס, דיאנה בלאק, יבוא היום ותכנסי ברצונך או שלא ברצונך!"
והרוח נשבה בחוזקה ודחפה אותה מהצוק לתהום הלבנה- ערפילית שלמטה.
דיאנה צרחה, וגילתה שהיא התגלגלה במורד הדשא, ולא מספיק- גם חתול ג'ינג'י מלקק אותה. היה לה פחד מוות מחתולים, ובבוקר הזה היא שברה שיא - 2 דקות רצופות של צרחות. אנשים נאספו סביבה, חוששים ממה שיראו כשיתקרבו.
"אני חיה, הכל בסדר, אפשר להתפזר!"
אנשים הרימו כתפיים. הם חשבו שהיא מוזרה והניחו לה לנפשה..
דיאנה היתה המומה מהחלום ומהמפלצת הג'ינג'ית, וסידרה מחדש את התיק, המסודר לחלוטין.
היא קיפלה את שמלתה הנוספת והכניסה, לאחר התלבטות קלה, גם את המכתב הסגור של מייקל. לא היה לה אומץ לפתוח אותו. היא המשיכה לסדר עד שהיכתה את מצחה באנחת רווחה ו-איך-שכחתי-מזה-. היא ראתה את המפה.
"וואי, איזה אדיוטית אני!!" היא קצת צעקה ואז שמה לב והשתתקה.
איך לא חשבתי על המפה! היא קסומה ובטוח יכולה לעזור לי!, חשבה.
היא מלמלה משהו לא ברור למפה, יישרה אותה ואמרה- "בסדר, עכשיו אני יודעת לאן ללכת!"
על פניה מתוח חיוך ענקי, אמיתי.
היא קמה, ייצבה את תיק הגב הקטן שלה על כתפיה ודילגה החוצה מהפארק. היא ניחשה שעכשיו בערך 9:00 בבוקר. מדי פעם הביטה במפה וראתה שביל מסומן עליה באדום. המפה הזו באמת היתה קסומה, הפריט הקסום היחיד שיש לה בעיר הקסומה- מטורפת הזו. המפה ידעה לכוון אותה למקום שהיא צריכה.
היא שחזרה בדמיונה את הפגישה הראשונה שלה עם הקסם שבמפה.
כשהיא נאבדה ביער בדרך, היא הסתכלה במפה כדי לחפש דרך לצאת ממנו. היא ראתה לפתע שביל ירוק מנצנץ על המפה, שהיתה בטוחה שלא היה שם קודם, והחליטה ללכת בו לפי המפה. אם היא טעתה, המפה התכווננה לפי הכיוון שעמדה. החלטתה לפעול לפי המפה היתה נבונה כי מאחוריה עמד... דוב גריזלי ענק.
כששמה לב שדוב ניצב מעליה, מזיל ריר מרעב, פרצה בריצה במהירות שיא והגיעה לדרך הראשית בשלום, כמעט מתעלפת.
כעת היא ניסתה להבין איפה השביל האדום, באיזה מהרחובות שמולה. השביל שפנה ימינה מהפארק נראה מתאים. היא דילגה קלות מהתרגשות. ממש לא היה אכפת לה שהיא נראית מוזר- היא כבר רגילה לכך, ולא ממש שמה על זה. היא היתה בעננים.... ונתקעה בעץ.
"תיזהרי ילדה" מישהו צעק לה מהמדרכה ממול.
דיאנה תקעה בו במבט שכמעט אידה אותו.
"ההערה שלך מאוד חכמה" סיננה בשקט ושפשפה את החבורה הכואבת במצחה. היא העבירה מבטה בשביל, ואכן היה בו מה לראות.
3
סיפור בהמשכים
חלום שלא נגמר-פרק ט"ו [+תקציר]
ד' בחשוון תשע"ב (1.11.2011)
תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן.
יחד, כל החמישיה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף.
"יש לך כבר מי תאפר אותך? מי תעשה לך את התסרוקת?" שאלה ליאת את עדי. כרגיל, היא זו שהתעניינה בכל הדברים הללו.
"ליאת, כבר הפעם העשירית שאני אומרת לך: זו לא תהיה חתונה ענקית כמו שאת חושבת. מסיבה קטנה עם כמה מוזמנים ורב. ככה אבא שלי ואיילת החליטו. זהו."
"אה," אמרה ליאת.
"כן," הסכימה איתה עדי.
"ניצן ונטע החליטו ביחד שהן יהיו יותר מפוארות מאימא שלי," צחק אילן.
"כל-כך מתאים לנטע להגיד את זה. ניצן סתם הסכימה אותה. אין סיכוי שהיא תעשה את זה."
בר חפרה בשיערה החלק. "טוב, אז זה יהיה מגניב שתהיו אחים, לא?" היא שאלה את אילן ועדי.
"כן, זה באמת מגניב. אני עדיין שואל את עצמי אם הם יסתדרו," אמר מתן. "אילן העצלן ועדי היותר-מדי-חרוצה." אילן חבט למתן על ראשו. "היי," אמר מתן ברוגז.
עדי ואילן עמדו כשבוע לפני נישואי הוריהם והעניין הפך להיות נושא שיחתם הקבוע של החבורה לעת עתה. שניהם היו נרגשים, לפחות קצת, אף-על-פי שלא הראו זאת.
"אתם יודעים, אחותי נטע, מרוב התרגשות לחתונה כל יום שוברת כוס," סיפר אילן. "שאלתי אותה למה היא עושה את זה, היא אמרה לי שהיא מתכוננת לרגע שאביחי ישבור את הכוס."
חמישתם התגלגלו מצחוק.
"אתם יודעים," פתחה ליאת. "אני, כשנשבר איזה כלי אני מחפשת את כ-ל החתיכות, כל הרסיסים הקטנים שהתפזרו, מטאטאה הכל ואז אמא שלי אומרת לי: ליאת, העוזרת באה. לא להפריע לה."
"בלונדינית..." גיחך מתן. ליאת התרגזה אך הבליגה על כך. "אצלי, אח שלי הקטן, עופר, כשנשברה הכוס שלו הוא צרח לי מהמטבח: הכל באשמתך!!!! ואני צרחתי לו בחזרה: אני בחדר שלי בכלל!!!"
בר חייכה פתאום. "אצלנו אמא שלי מנקה ה-כל. לא סובלת לכלוך. יום אחד היא הייתה חולה... אין לכם מושג איך הבית היה נראה. כולם חגגו."
"התפוח לא נפל רחוק מהעץ..." מלמל מתן. "גם את נקייה יותר מדי."
"עצם זה שאתה שונא לנקות, לא אומר שכל מי שמשתמש בהיגיינה סבירה הוא נקי מדי," השיבה לו בר בשלווה. "היי, אני כן מנקה מדיי פעם! אני לא בלגניסט כמו שנדמה לך."
"קצת יותר."
"אוף, בסדר," נכנע מתן. "אין לי כח לריב על זה עכשיו."
"בסדר."
"מעצבנת! שום דבר לא מזיז לך, הא?"
"בכלל לא," השיבה בר באותה שלווה שהוציאה את מתן מכליו.
"יו, איך אני מתרגשת!" קפצה ליאת פתאום.
האחרים צחקו."מה את קשורה בכלל?"
"סתם, פשוט חשבתי על החתונה של ההורים של אילן ועדי. בעצם, חתונה של דודה שלי! אז אני בטוח אבוא! איזה כיף!"
"את מתרגשת יותר מהם..." אמר מתן.
"נו ומה רע בזה?" התריסה ליאת כנגדו. מתן רק הניד בראשו לשלילה וכולם יכלו לנחש מה הוא אמר בליבו באותו רגע. "בלונדינית."
"נטע חמודה, בואי נלך לחנות אחרת. בטח כבר נמצא שם שמלה בשבילך, למרות שאני באמת לא מבינה מה רע בשמלה שמדדת עכשיו."
נטע עקמה את אפה. "פשוטה מדיי."
אימה משכה בכתפיה בחוסר הבנה. "אז מה, גם שלי פשוטה מאוד. זו לא תהיה חתונה מפוארת, נטוש, סתם טקס קצר עם רב. אחר כך אתם תלכו עם הדודים ואני ואביחי נלך לבית מלון ליומיים. בסדר?"
"כן, אני יודעת. כבר אמרת לי את זה אלף פעמים."
"למה שלא תיקחי שמלה דומה לזו של ניצן? חמודה ויפה מאוד."
נטע שוב עקמה את אפה בסרבנות. "אנחנו ניראה כמו זוג שושבינות ואני כבר בת שלוש-עשרה וחצי אמא! אני לא ילדה בת חמש שתהיה שושבינה ותלבש שמלה כמו של אחותה!"
איילת נאנחה. "אז מה בכל זאת את רוצה?"
"שמלה יפה וחגיגית בצבעים בהירים מהסוג של השמלות הארוכות, שלא תיתן לי מראה של ילדה בת מצווה ושתחמיא לי," דקלמה נטע את מראה השמלה אותה היא רוצה.
"לכי תמצאי אחת כזאת, בדיוק כמו זו שאת רוצה. נטוש, את צריכה ללמוד להתפשר. מצאנו שמלה בערך כמו שאת רוצה ו – "
"רק בערך, אמא. לא בדיוק. אני לא מוכנה להתפשר. לא כל יום אמא שלך מתחתנת ואני רוצה להראות מליון דולר."
"אבל למה? מה כל-כך דחוף לך? לא יהיו הרבה מוזמנים גם ככה! רק בני דודים, סבים וסבתות – "
"ושניים-שלושה חברים קרובים מכל צד," השלימה נטע את המשפט בחוסר סבלנות מודגש. "כן, אני יודעת. בכל זאת, אני רוצה שמלה יפה! ההיא שאת מדברת עליה הייתה כהה והיא גם לא הייתה ארוכה כמו שאני רוצה!"
"אבוי לעיניים!"
"נכון!"
"אתן מוכנות בבקשה לבוא כבר?!" קראה ניצן בקוצר רוח, מעבירה משקלה מרגל לרגל. "כואבות לי הרגלים ואני רעבה!"
"סליחה ניצן, אבל עצם זה שאת כבר מצאת את השמלה שאת רוצה, לא אומר שכולם מרוצים עכשיו! אני למשל כבר מדדתי לפחות מליון שמלות ולא מצאתי אפילו אחת שתתאים לי!"
"סתם כי את מפונקת," אמרה ניצן בעצבנות. "יש פה שירותים?" מוכרת חייכנית בדיוק עברה שם השיבה לה. "כן, חמודה. תלכי מפה ישר ואז שמאלה."
ניצן חייכה אליה חיוך מלאכי. "תודה." המוכרת התמוגגה מחיוכה וצבטה את לחיה של ניצן. "בבקשה חמודה." ניצן התרחקה משם לכוון שהורתה לה המוכרת.
נטע התעצבנה שוב. "איך היא עושה את זה?!"
איילת חיטטה בערימת השמלות שהמוכרת הציעה לנטע למדוד ולא בדיוק הקשיבה לדבריה של נטע. "איך מי עושה?"
"ניצן."
"מה היא עושה?"
"גורמת לכולם לחשוב שהיא מלאך."
"תפסיקי לקנא בה. עכשיו בואי תמדדי את השמלה הזאת."
נטע עקמה את אפה בפעם השלישית. "איכס, אמא! יש עליה נצנצים!"
"אפשר להוריד אותם."
"אבל אחר-כך היא לא תהיה חגיגית."
"טוב, אז אני מבינה שהתשובה היא לא ואין מה להתווכח איתך בכלל."
נטע הנהנה ברוב חשיבות עצמית. "נכון."
"עקשנית אחת."
נטע חייכה. "נכון."
"את יודעת להגיד משהו אחר?"
"נכון."
"טוב, דיי. מה עם השמלה הזאת?"
"וואו! היא מהממת!" קפצה נטע. "אני רוצה למדוד אותה!"
"איכס, היא מכוערת!" קבעה ניצן שבדיוק חזרה.
"שתקי, קנאית," השיבה לה נטע ונכנסה לתא ההלבשה. איילת נאנחה בהקלה ונשענה על ערימת בגדים לא מקופלים. "סוף-סוף מצאנו את השמלה שהיא אוהבת."
כעבור רגע נשמעה קריאה מתוך תא ההלבשה של נטע: "אמא!! תביאי לי שמלה כזאת בדיוק, אבל גדולה בשתי מידות!"
איילת עצרה מוכרת רוסיה שעברה לידן. "סליחה, אפשר את השמלה ה – " היא לקחה את השמלה מידיה של נטע, שיצאה מתא, רוטנת ש: "אי אפשר לנשום בפנים!"
"אפשר את השמלה הזאת, רק גדולה בשתי מידות?"
המוכרת משכה בכתפיה. "נגמר," השיבה לאיילת במבטא מתגלגל. "השמלות האלה נחטפות כמו לחמנית טריות. השמלה הזאת היא האחרונה שנשארה מהדוגמא הזאת." נטע רקעה ברגלה. המוכרת העיפה לעברה מבט תמהה והמשיכה בדרכה. "אוי ואבוי לנו..." מלמלה איילת.
"מה עכשיו?" שאלה ניצן.
"עכשיו הולכים לחפש שמלה חדשה בחנות אחרת," השיבה איילת בקול עייף.
"ואם לא נמצא?" הוסיפה ניצן להקשות.
"אוף, ניצן, אל תשאלי שאלות קשות!" קראה נטע, עצבנית.
ניצן חייכה שוב את החיוך המלאכי שלה. "סליחה, לא התכוונתי לעצבן אותך."
נטע בלעה חיוך. "תפסיקי לעשות את זה," אמרה, מנסה לשמור על הבעת פנים מרוגזת. היא לא הסכימה בשום אופן להודות שהחיוך של ניצן משפיע גם עליה.
"מה אני עושה?" העמידה ניצן פני תמימה, החיוך עוד נח על פניה.
"טוב, טוב, בסדר!" נכנעה נטע. "אני מאמינה לך שאת לא עושה כלום. רק תפסיקי לחייך את החיוך הזה!"
ניצן, מרוצה מעצמה, צחקה.
"בואו בנות, נכנס לחנות הזאת. בטח נמצא כאן משהו," קראה להן איילת. היא הייתה עייפה מהיום הארוך הזה שלא נגמר ורצתה למצוא כבר שמלה לנטע וללכת הביתה סוף-סוף. לצערה, נטע בתה לא הסכימה להתפשר על שום דבר.
נטע מדדה עוד מספר שמלות, אותן פסלה בזו אחר זו. "קצרה מדי," אמרה על שמלה בגוון וורוד חלש. "צמודה מדי!" טענה כלפי שמלה ארוכה.
לבסוף, לאחר שמדדו את כל סוגי השמלות בחנות, נטע הסכימה להתפשר על צבע. "לא כהה מדיי, אמא. אבל לא חייב בהיר מאוד כמו שאני רוצה." הבהירה לאיילת המותשת.
המוכרת שעזרה להן למצוא שמלות, נראתה עצבנית אף היא. 'מי הילדה מפונקת הזו בכלל? שתבחר שמלה ותלך מכאן כבר!' חשבה בליבה. היא העלתה חיוך מאולץ על פניה. "יש לי שמלה ב-דיו-ק בשבילך," אמרה לנטע במתיקות מזויפת. "בסדר," אמרה נטע בספקנות והלכה אחריה.
כעבור מספר דקות נטע חזרה, אוחזת בידה בשמלה כחולה כהה שהגיע עד לברכיים. היא חייכה חיוך מרוצה. "מצאתי שמלה, אמא. היא מחמיאה לי מאוד וגם ממש יפה."
איילת הרימה גבתה. "את בטוחה? לא רצית שמלה בהירה וארוכה?"
"עכשיו כבר לא. השמלה הזאת יפה ואני רוצה אותה."
איילת הניעה את ראשה. "אני רוצה שתמדדי אותה שוב. אני רוצה לראות."
נטע משכה בכתפיה ונכנסה לתא מדידה קרוב. כשחזרה, איילת העמידה פנים שהיא אינה מרוצה. "את לא חושבת שהיא פשוטה מדי?" שאלה את נטע.
"לא," פסקה נטע. "היא ממש יפה, אמא. אני רוצה לקנות אותה."
"טוב. בסדר גמור. עד שמצאת שמלה..." היא חיטטה בתיקה ושלפה את הארנק. "את בטוחה?" שאלה את נטע שוב, רק כדי לוודא שהיא אכן מרוצה.
"כן!" השיבה נטע בנחרצות והושיטה את השמלה לקופאית, שהכניסה אותה לשקית, מקופלת יפה. "תתחדשי," איחלה לה. איילת, ניצן ונטע הנהנו לעברה ויצאו.
"עכשיו – הביתה!" פקדה איילת.
"אבל אני רעבה!" רקעה ניצן ברגליה. איילת גלגלה את עיניה לשמים. "בסדר. איפה שהחניתי את הרכב יש מאפייה. נקנה לך שם לחמנייה. טוב?"
"טוב."
"גם לי!" קפצה נטע.
"ברור, ברור." השיבה איילת מבלי להתווכח אפילו. היא הייתה עייפה מדיי.
ניצן עמדה מול עדי ואחיה והציגה לראווה את שמלתה החדשה אותה תלבש בחתונה. "יפה, נכון?" אמרה בגאווה. יונתן ודביר משכו בכתפיהם. הם לא הבינו כלום בבגדי נשים. עדי לא אכזבה. "מאוד יפה! כל הכבוד שבחרת אותה!"
ניצן חייכה את החיוך המתוק והמלאכי המוכר שלה, שגרם לכל מי שראה אותה להתמוגג. "תודה." עדי נשקה לה ולטפה את תלתליה של ניצן. "טוב, עכשיו תחליפי לבגדים רגילים ובואי לאכול ארוחת ערב, טוב?" ניצן הנהנה. כשעדי יצאה מהחדר, יונתן פרע את שיערה המתולתל של ניצן. "יופי, מתוקה. כל הכבוד מקסימה. את מהממת חמודה שלי," חיקה את קולה של עדי.
"נו כבר, יונתן, למה אתה מתנהג כמו ילד קטן?" התערב דביר כשהתכוון לצאת מהחדר. "אתה כבר גדול. תיתן לניצן לשמוח מהשמלה שלה ואל תקנא."
"אני לא מקנא!" מחה יונתן ברוגז. "למה כולם חושבים שאני מקנא בה? סתם ילדה קטנה עם תסרוקת של ביסלי." ניצן הוציאה לו לשון. "אחר-כך אומרים שאני כאן הילד הקטן..." מלמל יונתן ויצא אף הוא מהחדר.
"והנה הילדה שלא רצתה שמלה קצרה וכהה!" קרא אילן בלגלוג כשראה את שמלתה של נטע.
נטע התכוונה לענות לו, אך אימה קטעה אותם. "אויש, אל תריבו לי עכשיו. אין לי כח לזה. היה לי מספיק עמוס היום. אני הולכת לנוח."
"התעקשויות נטע בע"מ," המשיך אילן ללגלג על אחותו כששמעו את דלת חדרה של אימם נסגרת.
נטע משכה בכתפיה בחוסר אכפתיות כביכול. "אני הולכת לחברה שלי," הודיעה.
"תיהני."
"ביי." נטע יצאה מהבית וטרקה את הדלת. אילן התאפק שלא לצרוח לה שתפסיק לטרוק דלתות. גם ככה נטע לא הייתה מקשיבה לו.
* * *
עוד שבוע החתונה. אני עדיין לא מעכלת את זה. כל העניין הזה נראה לי מוזר.
מה זה משנה.
זהו, אני כבר מוכנה. אתמול קניתי בגדים עם בר וליאת. יצאנו במונית כמו כל "ילדי השמנת" האחרים צחקנו על זה כל הדרך. אפילו ליאת צחקה, למרות שהיא בעצמה "ילדת שמנת". נראה לי.
אני מקווה שהנסיך שלי לעולם!! לא יהפוך להיות סוג של מפונק, כמו "ילדי שמנת"
-עדי-
14
סיפור בהמשכים
חלום שלא נגמר-פרק י"ד [+תקציר]
א' בחשוון תשע"ב (29.10.2011)
ממש סליחה שזה לקח זמן...
תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן.
יחד, כל החמישיה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף.
השעה: 5:00 בבוקר. הטלפון מצלצל. אף אחד לא ענה. מי מתקשר בשעה כזאת?? רטנו כולם והתעלמו מהטלפון במתכוון. רגע דממה ואז שוב. "טררר טררר!! כמה כבר אפשר? מה כל-כך דחוף?" רטן יונתן והתהפך במיטתו, אוטם את אוזניו בעזרת הכרית. הטלפון צלצל וצלצל ומרגע לרגע קיוו כולם שהוא יתפוצץ וייתן לכולם להמשיך לישון. לבסוף, ניצן – שתמיד מתעוררת לפני כולם – קמה וענתה בקול קצת ישנוני. "הלו?"
קול רגוע ונעים ענה לה. ניצן התלבטה לרגע אם היא מכירה את הקול הזה והגיעה למסקנה שלא... לא כל-כך. לא בטוח. 'אויש, לא משנה,' אמרה בליבה. "כן הממם... אז את מי אתה רוצה?"
הקול הרגוע נשמע שוב. "את עדי."
"עדייייייייייי!!" קראה ניצן בחיוך זדוני. כפי שצפתה, יונתן ודביר קמו מהספות עליהם ישנו בפרצופים זועמים. "ניצן, תהיי בשקט!!" קראה דביר בתקיפות.
"תהיי בשקט ותני לנו לישון, כי אם לא..." הוסיף יונתן והרים את ידו באיום.
ניצן חייכה עדיין את חיוכה הזדוני. היא ידעה כי אחיה לא מעזים להכות אותה, אפילו לא לתת לה סטירה חלושה והיא לא חששה מאיומיהם.
"רציתי שתקומו כבר, עצלנים שכמוכם," הוכיחה אותם.
רחש נשמע מאחוריהם והם קפצו בבהלה. עדי התקרבה אליהם בעזרת כיסא הגלגלים שלה בעיניים טרוטות מעייפות. "תעבירי לי את הטלפון," אמרה לניצן, עייפה כמעט מכדי לדבר. ניצן הושיטה לה אותו ללא אומר, תוהה למה עדי כה עייפה. "הלו," לחשה עדי לטלפון.
"עדי? אני מפריע לך? הערתי אותך?"
"כן וכן," השיבה בכנות, מחייכת חיוך עייף. בנתיים דביר וניצן חזרו לישון, אך יונתן המשיך לעמוד בטענה תקיפה ש: "אני לא חוזר לישון עד שאדע מי העיר אותי בחמש בבוקר."
"סליחה..." מלמל הקול בטלפון.
השתררה שתיקה.
"מי זה?" העזה עדי לשאול.
"זה אילן," הוא גיחך, נבוך עדיין. "זה אילן," בישרה עדי ליונתן שעוד עמד לידה, מעביר משקלו מרגל לרגל בחוסר סבלנות. "טוב. תמסרי לו ממני שהוא אידיוט מעצבן," אמר יונתן וחזר להתכרבל בשמיכה.
"יונתן אמר ש – "
"כן, שמעתי," צחק אילן. "תמסרי לו שהוא נחמד. ותזכירי לו שאני עומד להיות האח החורג שלו וכדאי שיתחיל להתרגל אליי."
"עזוב, הוא כבר ישן," השיבה לו עדי לאחר הצצה חטופה באחיה שחור-השיער.
"בסדר."
שוב שתיקה.
"אז הממם... מה רצית?"
"אה... לא, כלום, לא משנה. בעצם כן. אני לא בא היום בערב."
"הא? למה לא? יהיה נחמד! רגע, בשביל זה התקשרת בחמש בבוקר?!"
"אהמ, יש לי לו"ז צפוף," חייך אילן מבעד לשפופרת. עדי חייכה גם היא. "טוב, אבל אתה חייב לבוא היום! אם תבוא אני אסלח לך על זה שהערת אותי כל-כך מוקדם."
"נו... אבל..."
"בלי אבל! נתראה בבית ספר, טוב? נפגש," סכמה את השיחה ונתקה, עייפה יותר מתמיד. השעון שעל הקיר הורה לה כי יש לה עוד שעה וחצי לישון והיא מיהרה לצנוח על מיטתה באפיסת כוחות.
אילן שכב במיטתו ובהה בתקרה שמעליו. עדי לא מבינה שאני... שבגללה אני לא רוצה לבוא? מתוסכל, הוא התהפך על צידו ובעט בקיר. מיד אחר-כך התחרט על כך. תוך שהוא משפשף את רגלו הכואבת, אילן המשיך לחשוב. מתן תמיד אומר לי פשוט להודות שאני אוהב את עדי. אילן חייך לעצמו. כמה אופייני למתן לומר את זה. אבל אני לא יודע אם אני באמת מרגיש כלפיה משהו חוץ מידידות וחיבה. כמו תמיד, ליאת מתלהבת ואומרת כל הזמן שאנחנו מתאימים.
"בוקר טוב אילנוש חמודי," אמרה לפתע איילת, שנכנסה למטבח במפתיע.
"אמא," רטן אילן. "בוקר טוב, אבל ביקשתי ממך כבר אלף פעם: אל תקראי לי אילנוש וגם לא חמודי!"
"למה לא?" גיחכה האם ולטפה קלות את ראשו של בנה כשעברה לידו בעודה כינה לעצמה ספל קפה.
"כי אני..." אילן הזועף חיפש מילים. "אני כבר לא ילד קטן! אני כבר בן שבע-עשרה! זה לא מתאים לקרוא לי חמוד, בסדר?"
"טוב, סליחה חמודי. אני אשתדל לא לקרוא לך ככה יותר."
"כן, בטח..." מלמל אילן.
השתררה שתיקה שהופרה רק מרעש מנוע המקרר.
"מה מפריע לך?" שאלה איילת לאחר שהשתיקה הזועפת בחדר הפריעה לה.
"לא מפריע לי שום דבר," השיב אילן בקול מתריס.
"טוב. אם אתה אומר..." איילת לגמה מהקפה שלה. היא הכירה את בנה וידעה שדווקא אם לא תלחץ, אילן ירגיש צורך לדבר. ואכן, אחרי דקה בה לגמה ברוגע מהקפה שלה ואילן בעט בשולחן, מעווה את פניו בכאב אחרי כל בעיטה, אילן דיבר פתאום. "אמא, מה את חושב על עדי?"
איילת לא הופתעה מהשאלה, אך החליטה לדבר כאילו אינה יודעת לאן אילן חותר. "היא נערה נחמדה. כן, בהחלט נחמדה. למה אתה שואל?"
אילן משך בכתפיו בתנועה לא מחייבת. "היא חברה שלי מבית הספר," אמר.
איילת הניחה את הספל על השולחן. "חברה שלך?! למה לא אמרת לי שיש לך חברה?"
"נו, אמא, לא חברה-חברה. ידידה," צחק אילן.
"אה."
"בוקר טוב, אמא," נטע נכנסה למטבח בפיג'מת דובים תכולה. אילן תמיד אמר לה שזו פיג'מה של ילדים קטנים, אך נטע תמיד התעלמה ממנו. "היי, אילן. אמא, אני יכולה גם לקחת קפה?"
"לא," פסקה איילת בהחלטיות. "את קטנה מדי."
"אני בת שלוש-עשרה וחצי!"
"בדיוק בגלל זה אני לא מרשה לך."
"אמא!"
"נטע!"
"אוף, דיי כבר שתיכן. נטע, אל תתבכייני. גם לי אמא לא הרשתה קפה בגיל שלך."
"אתה שתוק ואל תתערב," השיבה לו נטע בחריפות.
"אל תדברי ככה לאחיך הגדול!" קראה איילת.
"אז שלא יתערב לי בחיים!" החזירה לה נטע.
זה היה דיאלוג קבוע בבית משפחת בן-שושן הקטנה. תמיד הוא היה נגמר בפרץ צחוק גדול כשאיילת הייתה אומרת ללא כל קשר ברור לעניין משהו מפתיע כדי לחתוך את הוויכוח שלפעמים התפתח למריבה של ממש.
"אמא, תגידי לו!" קראה נטע בזעם, בהצביעה על אילן שישב אדיש להאשמותיה של אחותו הקטנה.
"אילן, אני אומרת לך," אמרה אימו בשעמום.
"חה-חה. מצחיק מאוד, אמא. תודה שאת איתי במריבה הזאת," השיבה נטע בעגמימות ובציניות.
"תודה שאת איתי במריבה הזאת, אמא," אמר אילן בחיוך גדול, רק כדי לעצבן את נטע.
"ממש ילד גדול, אילן."
"את יכולה למחוא לי כפיים?"
"לא."
"תודה אחותי. מת עלייך." אילן צחק וחטף בראשו את כפית השוקו של נטע, שבדיוק נזרקה עליו.
"איכס, נטע! לא יכולת לזרוק משהו אחר?!"
"אני יכולה לזרוק את השוקו עצמו, אם אתה רוצה," השיבה נטע בשלווה ונטלה לעצמה כפית אחרת מהמגירה.
"טוב, אין לי כוח אלייך. כבר שבע ועשרים ועוד לא התארגנתי לבית הספר. אני גם צריך לשטוף את השיער שלי." נטע גיחכה. "אוך, את פשוט מגעילה." אילן קם ממקומו והלך לחדר האמבטיה תוך שהוא ממלמל לעצמו בשאט נפש. "אחיות קטנות. מי צריך אותן בכלל?!"
במטבח, נטע מלמלה: "אחים גדולים. מי צריך אותם בכלל?!" איילת גלגלה את עיניה ולא אמרה דבר.
"יאללה, יונתן, באמת שעכשיו הגיע הזמן לקום. כבר שבע ועשרים."
"רד ממני, דביר!"
"נו!!"
יונתן רק תקע באחיו הגדול מבט זועם והתהפך על צידו, עוצם את עיניו בהפגנתיות.
"טוב, לא אכפת לי," נכנע דביר. "אני כבר בכתה י"ב ויש לי היום בגרות ואין מצב שאני מאחר בגלל אח קטן. ניצן, עכשיו אני מרשה לך לקפוץ על יונתן כדי שיקום. אבל תיזהרי לא להרוג אותו, בסדר?"
ניצן המתולתלת צחקה בשקט והתקרבה בחשאי ליונתן. "יונתן, אני סופר עד שלוש. אם אתה לא קם, פצצה נוחתת עליך," איים דביר.
יונתן, עיניו עוד עצומות, רק המהם בתגובה ודביר התחיל לספור. "אז אחת... שתיים.. ו-ש-לוש!" ב-"לוש" ניצן כבר ניתרה בחדווה על יונתן, שצרח עליה שתפסיק. "ניצן!! מה את חושבת לעצמך! יוו, את כבדה כמו פילה בהריון! תרדי ממני כבר!! אאוץ'... נו, ניצן!! חכי-חכי מה אני אעשה לך אחר-כך..."
"ואתה..." לחשה ניצן על אוזנו של יונתן. "אתה עצלן ועקשן כמו פרדה בהריון." היא צחקה בעליזות וברחה מיונתן הזועם. "פרדה לא יכולה להיות בהריון, מטומטמת!" קרא יונתן.
"אל תדבר ככה," הזכיר לו אביו שבדיוק נכנס לחדר, לבוש בחליפה ועניבה. "חוץ מזה שפרדה כן יכולה להיכנס להריון. ניצן, מתוקה, תפסיקי להציק לאחים שלך, טוב?"
"אבל דביר הרשה לי!" מחתה הקטנה.
"לא נכון!" קרא דביר מפתח האמבטיה.
"כן נכון! שקרן!" זעקו יונתן וניצן פה אחד. דביר צחק.
"בוקר טוב, אבא." עדי הופיעה, לבושה ומוכנה לבית הספר. "אתה כבר הולך לעבודה?"
"כן. אז שיהיה לכולם יום נעים ובהצלחה בבית ספר! ותתנהגו יפה. וגם – תזכרו שהיום בערב איילת ושני הילדים שלה באים אלינו אז תשמרו שהבית יהיה נקי ומסודר, בסדר?"
"בסדר."
"ביי, אבא," אמרה ניצן במתיקות ונשקה לאביה על לחיו. "קח, אתמול בערב עדי הכינה לך סנדוויץ' וסלט בקופסא." היא הושיטה לו שקית מרשרשת.
"תודה רבה. להתראות מתוקה." אביחי יצא והילדים המשיכו בעיסוקיהם.
"מישהו ראה את הנעליים שלי?" שאל יונתן, תוך שהוא מתכופף לבדוק אם נעליו ברחו אל מתחת לספה. איש לא ענה לו. "מישהו ראה את הנעליים שלי?" קרא שוב. עדי הרימה את עיניה אך מיד החזירה אותן לכריך שהייתה עסוקה בהכנתו. "מישהו ראה את הנעליים שלי?!?" צעק יונתן בקול גדול.
"לא!!!" ענו לו אחיו במקהלה.
"תודה שאתם עונים..." מלמל יונתן והמשיך לחפש.
"אתה מחפש את – זה?" ניצן עמדה מולו בחיוך זדוני. היא החזיקה שרוך שממנו השתלשלה נעל ספורט רטובה ומלוכלכת.
"כן!! תודה רבה. איפה מצאת אותה?" יונתן נשם לרווחה וקם. ניצן התרחקה ממנו, מונעת ממנו לקחת את הנעל. "הממם..."
"למה היא רטובה?"
"כי... הממם... ניסיתי לנקות אותה," אמרה ניצן בלי שמץ של חרטה.
"ניצן!!!" שאג יונתן. "הפעם את לא תצליחי לברוח ממני!!"
ניצן קפצה ודילגה בקלילות בעוד יונתן הזועם רודף אחריה.
"יונתן, דיי," עדי גלגלה את עצמה על כיסא הגלגלים שלה אל מול יונתן. "תפסיק להציק לה."
"אני מציק לה?!" כעס יונתן. "תראי מה היא עשתה לי לנעל! היא כולה רטובה ומלוכלכת."
"היא רק ניסתה לנקות לך אותה. לעשות לך טובה." הגנה עליה עדי. ניצן עמדה מאחוריה כשהבעת פניה תמימה ומלאכית והנהנה במרץ.
"כן, בטח. ניצן, תפסיקי להעמיד פנים ועדי, וגם דביר – למרות שהוא לא כאן – תפסיקו להאמין ולחשוב שניצן היא מלאך!"
"תפסיק לקנאות." השיבה עדי בשלווה. "היא רק ילדה קטנה והיא לא חושבת על מה שהיא עושה." היא התרחקה משם. "וכדאי שתצאו כבר לבית הספר!"
"מה אני אמור לעשות עכשיו?"
"תנעל סנדלים," ענתה ניצן בשלווה והושיטה לו את הנעל הרטובה.
"תיזהרי ממני, ניצן," מלמל יונתן. הוא נעל את סנדליו ויצא מהבית, כועס. ניצן רצה אחריו ובקשה שיחכה לה, אך הוא לא שעה לקריאותיה והתקדם לבית הספר במהירות.
"אילן, אין סיכוי שאתה לא בא היום לעדי בערב עם כל המשפחה שלכם!" צווחה ליאת באוזנו של בן-דודה.
"אוך ליאת, תעזבי אותי. זה עניין ביני לבין עדי."
"זה בגלל שאתה מאוהב בה, נכון?" לגלגה עליו.
"אני?!"
"כן, אתה. תפסיק להעמיד פני מופתע. שתדע שגם עדי אוהבת אותך."
"אני בטוח שהיא לא חשבה על זה אפילו. אנחנו רק ידידים," מחה אילן.
"בטח. רואים את המבטים שלכם ואת החיוכים הפתאומיים. בר ומתן יגידו אותו דבר."
"מתן ישמח לצחוק עליי וזה לא קשור אם זו האמת או לא ובר... בר לא תסכים לדבר על זה. אני מבטיח לך," אמר אילן בבטחה.
"טוב, מה שתגיד." ליאת משכה בכתפיה. "אני אומרת לך באמת. תלך על זה."
אילן משך גם הוא בכתפיו ולא ענה. שניהם התרחקו זה מזה ונכנסו לכתות, מהורהרים.
*
"ש-לום!"
"שלום, איילת," יונתן קיבל אותה בפנים מחייכות. "אילן?! אתה הבן של איילת? לא ידעתי!"
אילן חייך במבוכה ולחץ את ידו של יונתן, שקרא: "עדי! ידעת שאילן החבר שלך הוא הבן של איילת?"
עדי גיחכה. "הוא לא חבר שלי. אנחנו סתם ידידים וכן, אני יודעת את זה כבר מזמן. תודה באת, אילן."
אילן חייך בחמימות. "תכירו את נטע." נטע נכנסה גם היא, יפה ומבוישת. "שלום," היא אמרה בחיוך קטן. היא הזכירה לעדי את הבנות בסרטים היפניים, עם העיניים הענקיות והחיוך החינני. "אל תושפעו מהעיניים היפות שלה," לחש אילן לעדי. "היא נזק אחד גדול."
שניהם חייכו.
"יו, יש לכם בית קטן!" דילגה נטע בקלילות שהזכירה את ניצן. "אבל הוא מה-זה כיפי!"
"קטן ופרקטי," חייך אביחי שבדיוק הגיע.
"אה-הא. מה נשמע, אביחי?" חייכה אליו נטע בעליזות.
"מצוין. תודה, קטנטונת."
"אל תקרא לי קטנטונת," הזכירה לו נטע.
עדי שמה לב כי אלו חילופי משפטים קבועים בין אביה לנטע כי אילן גלגל את עיניו בחוסר סבלנות וחיוכה של איילת הפך למאולץ מעט. משום-מה, העובדה כי אביה ונטע פתחו שפה משותפת הפריעה לה.
"בואו, שבו. אבא, איך היה לך היום בעבודה?"
"מצוין. תודה חמודה."
"מה תרצו? תה? קפה? מיץ? או סתם מים?"
עדי פגשה בעיניו המשועשעות של אילן והיא קרצה לו. נטע הבחינה בקריצה וקראה: "אז אתם כן חברים!"
עדי ואילן הסמיקו מעט. "מה פתאום."
"כן נכון!" חגגה נטע בחוסר טאקט.
"נטע, דיי!" אמרה איילת בחומרה.
"אבל אמא!..."
"נטע!"
נטע השתתקה כשחיוך זחוח על פניה. היא רכנה לעבר אילן. "אתם חברים, נכון?"
אילן התאפק שלא להחטיף לה סטירה. "לא!" הוא קם והתיישב על כורסה אחרת, כמה שיותר רחוק מנטע, אחותו הקטנה והנודניקית.
אביחי ואיילת חייכו אחד לשני. עדי תקעה מבט כועס באביה והוא חייך אליה באשמה.
"יונתן – קוראים לך יונתן, נכון? אתה יכול להעביר לי את הסוכר בבקשה?" בקשה נטע במתיקות.
יונתן הנהן והעביר לה את הסוכר ללא אומר. "בן כמה אתה?" שאלה נטע כדי לעודדו לשיחה.
"אני בן-גילך. שלוש עשרה וחצי."
"אה, מגניב! כמו שאילן ועדי באותו גיל." היא קרצה לעדי בשובבות וזו חייכה אליה בסלחנות. אילן קפץ את אגרופיו בעצבנות.
"שלום! מה נשמע?" דביר נכנס לבית, מחייך חיוך גדול כהרגלו.
"דביר!" קפצה עליו ניצן בשמחה. "אתה יודע שעדי ואילן חברים?"
דביר נשא עיניים משועשעות לעבר אחותו הצעירה. "באמת?"
"לא!" קבעה עדי.
דביר חייך אליה חיוך מבין והתיישב. מעתה ואילך השיחה קלחה ומהבית ניתן היה לשמוע קולות פטפוט וצחוק. פעם נשברה צלחת ומיד אחר כך כוס זכוכית. אילן חשד שמדובר בנטע שתמיד אהבה לעשות רעש, אך לא אמר דבר ורק קרא ביחד עם כולם את המילים המסורתיות שאומרים תמיד כשנשבר כלי זה או אחר: "מזל טוב! מזל טוב!"
זה היה ערב נעים ומשמח שבו שתי המשפחות הרגישו מלוכדות, כאילו היו משפחה אחת. 'מה שבאמת עומד לקרות,' חשבה איילת לעצמה והעבירה את אצבעה על ברכה הימנית בתנועה מעוגלת, מרוצה ומאושרת.
* * *
זה היה ערב מיוחד ונעים. כנראה באמת נועדנו להיות משפחה. היה לי כל-כך כיף וטוב כשכולנו היינו ביחד. נטע אומנם מציקה וחסרת טאקט, אבל אני חושבת שכבר התרגלתי ממתן. חוץ מזה שהיא כן דיי חמודה. "ברגעים הטובים שלה ובקושי יש כאלה," אמר לי אילן. אני חושבת שהוא מגזים, אבל שיהיה.
-עדי-
9
סיפור בהמשכים
יהיה לנו טוב פרק ל"ב
כ"ב בתשרי תשע"ב (20.10.2011)
14/08/08
נטע עמדה ברחבת הכותל ותרה בעיניה אחרי שקד.
השעה הייתה די מאוחרת, ולמרות שהיה זה חופש, היא השתדלה לשוב לביתה בשעות סבירות. אמה לא אהבה שיטוטים ליליים מחוץ לבית.
נטע בדיוק חככה בדעתה להוציא את הפלאפון ולהתקשר לשקד, אך משנזכרה כי הוא תחוב אי שם עמוק בתיק העמוס חפצים, העדיפה להיאזר בסבלנות.
"אוללה... ברכות לנהגת החדשה!! "
נטע קפצה בבהלה,
"שקד! הבהלת אותי, את לא נורמאלית"
"סורי ממוש. אה ואני מצטערת על האיחור הקל. פספסתי את האוטובוס. כלומר לא פספסתי אותו עמדתי שם בזמן בתחנה אבל הנהג החליט שהוא לא מעלה יותר נוסעים, אז רק אלו שנדחפו בחוסר תרבות משווע זכו לעלות ואני נאלצתי לצערי הרב לחכות לאוטובוס הבא. וואי, זה היה מעצבן" סיכמה שקד את המאורעות האחרונים שחוותה בהתלהבות נמרצת ובתנועות ידיים רמות.
"קודם כל תיזהרי לא להוציא לי את העין עם התנועות הפראיות שלך" אמרה נטע מחוייכת "וחוץ מזה, ממתי את מוותרת? מתאים לך להיות מן הנדחפים חסרי התרבות. איך זה שנותרת מאחור?"
"נטע בר-לב הנכבדת. סף העצבים שלי מ א ד גבוה עכשיו" אמרה שקד והחוותה בידה לנקודה כלשהי מעל לראשה "אז לא הייתי מציעה לך להקניט אותי. ואגב, את כנראה לא מעודכנת אבל בזמן האחרון אני עובדת על הנימוסים שלי, אז במטותא ממך בלי לזלזל"
"וואו. זה מעניין. ואיך את עושה את זה?" סנטה בה נטע.
"תראי.." פתחה שקד במבט רציני "התחלתי להחזיק את הסכין ביד ימין, לומר "תודה" על כל שאלה שאני נשאלת עם ובלי קשר, אני עוזרת לקשישות לחצות את הכביש, וכבר לא שואלת מוכרות צעירות אם הן חדשות בחנות, וחוץ מכל זה, יום יום בשעות הדמדומים אני מניחה ארבעה ספרים על הראש והולכת מהסלון עד לחדר שלי וזה כולל עלייה של שתי קומות!! תדעי לך שזה עושה פלאים ליציבות וכמו כן לזקיפות הסנטר. אה, ואיך שכחתי? פעמיים בשבוע אני ונועם
"אויי שקד שקד.. את באמת לא נורמאלית. את לא רואה שאת מצחיקה אותי? תפסיקי רגע.. תני לנשום.. וחוץ מזה שואן גוך הוא בכלל צייר!!"
"צייר, מלחין, אופה ממש לא קריטי. אני גוועת ברעב ואת עושה פדיחות, אז או שזזים או שזזים?"
"אני אומרת שזזים"
"זו בהחלט הייתה בחירה מצוינת" אמרה שקד ועזרה לנטע להתרומם מהרצפה. "תתביישי לך, נימוסים זה לא התחום שלך".
וכך, מבודחות שתיהן, הן התקדמו למרכז העיר "כי בטוח יש מה לאכול שם".
-
נורית לוטן קחה נשימה עמוקה ודפקה בדלת.
"בבקשה ממך ריבונו של עולם. תן לי כוחות לומר את המילים הנכונות. לחזק, לתמוך, לא להכאיב לא לפצוע יותר ממה שכבר כואב".
"נורית!! איזה יופי לראות אותך" חייכה לעומתה אישה שמנמנה ונמוכת קומה, "תרצי לשתות משהו?"
"לא, תודה רבה חמדה. שתיתי ממש לפני רגע"
"אם תתחרטי תגידי. אפשר לארגן לך גם שתייה חמה, עוגיות, מה שתרצי, שניגש לשבת?" אמרה והחוותה בידה לכיוון הסלון.
הן התיישבו בדממה. שותקות מספר דקות.
"אני מודה לך שבאת נורית. אני מאד מעריכה את העובדה שאת מוצאת זמן להגיע לכאן. למרות המטלות הרבות שאני מתארת לעצמי שעליך לבצע, באמת שמחמם את הלב שאכפת לך ושאת מגיעה. תודה בשמי ובשם גבי"
סיימה חמדה בקושי רב.
"מאד אהבתי את טל" אמרה נורית ונאנחה קלות "כולם אהבו אותו אם להודות על האמת. כזה ילד מלא בשמחה. מלא באור. בטוב לב כזה עצום. למדנו ממנו כל כך הרבה חמדה, וכל כך שמחנו לשהות במחיצתו. את יודעת, אהרון תמיד אמר לי שכשטל בסביבה הוא רגוע, מכיוון שטל תמיד השרה על כולם אווירה כל כך טובה ונעימה, מעין מלאך הייתי אומרת".
"את יודעת נורית.." אמרה חמדה בעיניים מלאות דמעות "כל מה שאת אומרת פשוט מדויק. זה היה טלטול שלי, ילד טהור ומדהים שגם בתקופות הכי קשות שלו, כששכב גוסס בחדרו, גוסס נורית, מותש כולו, מה שהיה חשוב לו היה שלא יהיה לי עצוב. "אל תבכי אמא" הוא היה אומר לי. את מבינה? שא נ י לא אבכה. "אל תכעסי על ירון, אני אוהב אותו" זה המשפטים ששמעתי רגע לפני שהוא עלה למעלה. את מבינה איזה ילד טהור? גם ברגעים האחרונים הוא הפיץ
חמדה עצרה לרגע משטף דיבורה מתנשמת ומתנשפת כולה, לא מצליחה לעצור את הדמעות "ומה שכל כך כואב לי" המשיכה בין גניחה לגניחה "שגם על ירון שלי אני לא מצליחה לשמור. איבדתי בן אחד ואני קרובה לאבד בן שני. השבוע המשטרה הייתה כאן ביקשו שאקרא לבן שלי, בהתחלה חשבתי שהם טועים, וקראתי לירון מהחדר שיסביר להם שאין לו שום קשר לפשעים כאלה, אבל הוא הלך אחריהם כמבין במה מדובר. ואני לא האמנתי, צעקתי והשתוללתי שישאירו את
נורית עטפה את חמדה המתיפחת בחיבוק רחב, וכשהדמעות לא מפסיקות לזלוג גם בעיניה נשאה בליבה תפילה חרישית.
"תן לה ריבונו של עולם כוחות לעבור את התקופה הזו. אני לא יודעת מה קורה, אני לא מבינה מה קורה. אבל אנא שלח לאישה היקרה הזו סיעתא דישמיא. תשפיע עליה שפע מטובך הגדול. הכאב שלה כ"כ גדול גם כך. אנא ממך אבא שבשמים.. אנא ממך..."
-
"אז את כל זה הן עשו לך רק בגלל שעברת רישיון???"
"טוב תראי שקד, לא כל אחת עוברת טסט עשירי. חוץ מזה שהן חמודות חברות שלי.."
"צודקת.. אני נגיד עברתי טסט ראשון..."
"תודה מותק. תמיד המילים הנכונות.." חייכה נטע.
שקד הזיזה את הצלחת בהפגנתיות "וואו. שבעתי.."
"זה היה מפליא אותי אם לא היית שבעה. את אכלת עכשיו מנה כמו פיל בספארי.."
"איזה דימויים. ואגב, פילים אוכלים ירקות רקובים מותק, לא שווארמה"
"אז גם את צופה אדוקה בנשיונל גאוגרפיק? כמו סבתא שלי.." חייכה נטע.
"חה חה. מצחיק מאד..."
"את ישנה אצלי היום?"
"לא. אני אשן אצל נועם. הוא יאסוף אותי כשנגמור. ההורים שלו לא הכי אוהבים את זה אבל אין להם כל כך מה לעשות.." אמרה שקד וקרצה לנטע.
"אין. את משהו את.."
"אני יודעת.. אני יודעת... אתמול הייתי אצל סבא שלי. הוא גם אומר שאני משהו משהו, שעוד יישמעו עלי וכל זה.."
"טוב, סבא זה לא אובייקטיבי" מחתה נטע.
"היי, סבא שלי כן! אל תשביתי מחמאות!"
"ואיפה הוא גר הסבא הזה?"
"הוא גר בחיפה. אבל עכשיו הוא בבית חולים..סרטן.." הסבירה שקד בעגמומיות.
נטע נאנחה. "המחלה הארורה הזו. אני לא יכולה כבר לשמוע על אנשים שחולים בה. פשוט לא מסוגלת.."
"זה באמת נורא, ברמה שכל אדם מכיר מישהו שחולה או לא עלינו נפטר מהמחלה הנוראית והמקוללת הזו. ואגב, כשחושבים על זה, מה עם המשפחה של טל?"
"מה איתם?" נאנחה נטע "מה כבר יכול להיות? קשה להם מאד. כל פעם שאני מבקרת שם אני נשברת מחדש, והקטע הכי נוראי הוא, שאח של טל, ירון, הסתבך עכשיו רציני באיזה תביעה שהגישו נגדו. את מבינה? כאילו לא מספיק שהמשפחה כל כך גמורה מהמוות של טל, עכשיו גם הסיבוך הזה שמקשה כל כך על. חמדה אמרה לי שבינתיים זהות התובע אנונימית אז ירון אפילו לא יודע מאיזה כיוון זה נחת עליו. תאמיני לי שקד שאם הייתי יודעת מי זה, הייתי ניגשת
שקד בהתה בנקודה לא ברורה איפשהו בחולצה של נטע. המומה ממה ששמעה כרגע. נטע רכנה לכיוונה ושקד איבדה את הנקודה, "היי, את בסדר?"
שקד לא הצליחה להוציא הגה מפיה.
"נטע.. נטע.."
"כן ? הכאבתי לך? בגלל סבא? אני מצטערת ממי.. אני לא התכוונ."
"לא. נטע. לא זה.
את זוכרת שסיפרתי לך על ירון ויוס?"
נטע צנחה חזרה בכיסאה. מחזיקה את ראשה המומה.
"אני לא מאמינה. זה לא יכול להיות.. זה לא יכול להיות... איך לא קישרתי? אני כזאת טיפשה יואוו... השמות פשוט ברחו לי ורק עכשיו אני נזכרת..שקדי, מה נעשה?"
"יש רק ברירה אחת" אמרה שקד בהחלטיות,
"בואי איתי".
25
סיפור בהמשכים
חלק שלישי
י"ז בתשרי תשע"ב (15.10.2011)
לאחר יומיים הם הגיעו לעיר אלתיצ(חק). שם הצטרפה אליהם קבוצה די גדולה.
בקבוצה הייתה אישה אחת, רוחמה שמה, שנדהמה לגלות את שתי הנערות המסתובבות בקבוצה לבדן. תוך זמן קצר אמצה אותן למשך שאר הטיול, וניסתה להחדיר בהן ערכים, ולו מעט.
בייחוד הפריע לה שדיברו אל המבוגרים כאל חבריהם, ובזה נסתה ביותר לחנכן.
תמר ורותם נהנו להיות בחברתה, שכן רוחמה הייתה זקנה מעניינת, ששיעשעה אותן ביותר, והיוותה ניגוד מרענן לשאר חברי הקבוצה.
כל ערב לפני השינה היה עליהן לגשת לחדרה לברכה בלילה טוב. ובכל פעם שנכנסו לחדרה הגישה להם רוחמה שתיה ומיני מאפה, נתנה להם שיחת מוסר קצרה (השארית שלא הספיקה להאמר במשך היום) ושילחה אותן לחדרן.
באחד הימים בהם נתנו דרור ללשונן, הגיעו השתיים לשיחת מוסר ארוכה ביותר בחדרה של רוחמה.
-כ"כ אין בכן כבוד למבוגרים!- קראה רוחמה
–שאני הולכת למות מרב בושה, איך שהנוער של היום..-
-הו לא! אל תמותי!- קראה רותם, שבאמת ובתמים חיבבה את האישה העתיקה.
רוחמה נעצה בה מבט נוקב.
-אהמ..- נחלצה תמר לעזרת אחותה
-זה... משפט שמרבים להזכיר בספרים... היא רק בקשה לצטט מעט בפנייך.. משום שידעה ש... בכל אופן, אל תיפגעי, את מוזמנת למות אם רצונך בכך..-
מבטה של הגברת רוחמה התרכך.
רותם נשמה לרווחה.
-בכל זאת הייתי מציעה לך, יקירתי, לצטט דברים בזמן המתאים. משום שלטעמי, דברייך כמעט וגבלו הפעם בחוצפה!-
הגברת רוחמה הזדעזעה לעצם המחשבה.
רותם הרכינה את ראשה.
תמר הבינה את המצב, ובקשה רשות מרוחמה לצאת לחדרן.
-אנחנו צריכות... לאגור כח..- אמרה.
רוחמה הרשתה, ומזל שכך.
ברגע שיצאו את חדרה הן התחילו לצחוק.
לו היו נשארות שם דקה אחת נוספת, אין ספק שרוחמה הייתה נעלבת מהן לצמיתות, ואולי אף מטילה ספק בכישוריה החינוכיים, מה שעלול היה לגרום לאובדן בטחונה העצמי, ובמוקדם או במאוחר גם למותה, עם או בלי רשותן של התאומות.
(ידועה נטיתה של הסופרת לראות דברים בהגזמה).
לאחר שעתיים הצליחו התאומות להירגע, ונרדמו במיטתן.
לאגור כח ליום המחר.
5
סיפור בהמשכים
חלק שני
י"א בתשרי תשע"ב (9.10.2011)
אך נחזור לטיול-
כשנה וחצי לאחר שאימן נעשתה נכה, יצאו הבנות לטיול קבוצתי.
תחילת הטיול הייתה במטע בננות יפה במיוחד.
היום היה יפה, הכל היה נעים, והבנות התגעגעו לאמן.
לא היה כל דבר מצחיק בלהשאיר אותה לבדה בבית. הן יצאו מפני שהפצירה בהן, כי זכרה כמה שנהנו בטיולים שהיו יוצאים אליהם כל שנה לפני שנפגעה.
הן לא רצו לעזוב אותה לבדה,אבל יצאו. גם כדי לשמח אותה בהליכתן, וגם משום שקיוו לחזור עם חוויות ולהצחיק אותה.
אך לא היה שום דבר מצחיק, וכבר עברו שעתיים מאז יצאו למסלול .
לפתע, באמצע המטע, נתגלתה לעינהן תופעה מוזרה. כל אדם שעבר מתחת לעץ בננות מסויים – בננה נפלה בדיוק רב על ראשו. האנשים המשיכו ללכת בלי להגיב.
(יש לציין שהן יצאו עם חבורת-בני-ארבעים-חנוטים, ז"א- כאלה שאינם מפגינים עניין כמעט בדבר, ואדישים באופן איום לסביבתם.[היו מעט יוצאי דופן, כמובן])
משהתקרבו מעט, ראו קוף העומד על העץ, בידו אשכול בננות, והוא מיירט כל אדם העובר תחתיו. מי בבננה בשלה-בדיוק, מי בירוקה, ומי ברקובה –מעט.
-כל אחד לפי אופיו- לחשה רותם לתמר,
וזו הנקודה בה התחיל סיפורינו.
הן כרעו תחתיהן, באמצע המטע. הקבוצה כולה בהתה בהן בתדהמה.
שני אנשים נגשו לעזור להן לקום, אך כשהתקרבו קרסו על האדמה גם הם.
המדריך מעט רגז על ההפרעה הפתאומית כבר בתחילת המסע, אך ניגש לעזור גם הוא.
גורלו היה דומה.
תוך זמן קצר היתה הקבוצה כולה שרועה על הארץ.
אין מה לומר, צחוקן היה מידבק.
רק אישה אחת הצליחה שלא לצחוק.
הייתה זו אישה לבושת שחורים שכונתה בשם "גרינדלסברבאום-גרונדלביץ'" גרינדלסברבאום היה שם המשפחה של בעלה, ולאחר מותו עיברתה את שמה לשם משפחה בעל צליל דומה- גרונדלביץ'.
לזכרו ביכרה להקרא בשני השמות.
התאומות קראו לה בקיצור ג"ג. שאר חברי הקבוצה פשוט לא קראו לה.
כפי שאמרנו- ג"ג לא צחקה. היא לא הייתה מסוגלת לצחוק, המסכנה.
כל דבר אמלל אותה ביותר, ועכשיו הייתה אומללה במיוחד. לא די שאף אחד לא דיבר איתה מתחילת המסלול, אלא שכעת כולם צוחקים בלעדיה.
ג"ג חשה כ"כ מסכנה עד שהתחילה לבכות.
לדמעותיה הייתה השפעה מדהימה על התאומות,שלא היו מסוגלות לראות אדם בוכה. הן הפסיקו לצחוק, ובעקבותיהן שאר הקבוצה.
-ג"ג!- קראה תמר בדאגה כנה –מה קרה לך?!-
הגברת גרינדלסברבאום-גרונדלביץ' הביטה בהם בחוסר הבנה גובל בעלבון.
-אהמ..- נסתה רותם –הגברת גרינ...גרונ...גרגרגר...-
היא השתתקה, נבוכה מעט.
-גרינדלסברבאום-גרונדלביץ'- ענתה ג"ג בחומרה
-אכן- אישרה תמר
-מה קרה לך?- שאלה רותם –למה את בוכה?-
-ובכן- ענתה הגברת –זה מפני שאני אומללה!-
-אומללה!- חזרו אחריה כהד
-האם יותר לי לשאול מדוע הגברת הנכבדה אומללה?- הצטרף אחד לשיחה
-הו,בוודאי!- קראה ג"ג
-ראשית, אני אומללה מפני שאף אחד לא דיבר איתי מתחילת המסלול, שנית..-
תמר כחכחה בגרונה.
רותם גם.
-מה?!- שאלה גרינדלסברבאום
-נדמה לנו...-הססה תמר
-שזה מפני...- המשיכה רותם
-שם משפחתך ארוך מידי, גבירתי,.- נחלץ אחד לעזרתן (אגב, אחד זהו שמו)
-ומשום שאיננו מעוניינים לפגוע בכבודך, ואיננו מצליחים לזכור את כולו, נאלצים אנו שלא לדבר איתך, לצערנו..-
-אהה- התערב אחד האדונים –כמדומני שאם תואיל גבירתי לקצר את שם משפחתה..-
-או להודיענו את שמה הפרטי- התערב אחד
-אכן,- המשיך אחד האדונים-
- כמדומני שמצב כזה יקל עלינו ל...שוחח עימך בנחת-
-או!- נאנחה גרינדלסברבאום בהקלה –
- אך זה העניין! ובכן, כעת הכל מובן, ואיני אומללה כלל! שמי הפרטי הוא
יילנה-יבגנצה-סוסקצינטולה-ארתיסתאל-
הם בהו בה. פשוט בהו.
-קראו לי בקיצור...- נסתה תמר לסייע..
הגברת הביטה בה בתימהון מושלם.
-ובכן..- אמרה רותם –קל יותר לזכור שם קצר. משהו כמו... שתי אותיות..-
-אבל אז- כמעט בכתה הגברת, אומללה מחדש –
-אבל אז יאבד שמי מהודו ותפארתו, ומשמעותו עתיקת היומין תאבד את...
תאבד את.. משמעותה!!-
-אין מנוס- נאנח אחד
-נאלץ שלא לפנות אליך במשך כל המסע – גנח אחד האדונים
-או שאפשר- הציעה רותם
-שנקרא לך בראשי התיבות של שמך!- סיימה תמר
-רעיון מצויין!- קראו כולם
-ומה דעתך?- שאלה תמר את ג"ג (שכן זו שתקה)
-נקרא לך ג"ג!- קראה רותם
-הו לא! איני מסכימה לזאת! איזה ביזיון זה להקירא ג"ג! האינכם חושבים?!-
-ובכן..- הציע אחד – ניתן להפוך את סדר האותיות..-
הגברת נראתה מרוצה.
הרעיון התקבל בתשואות.
יילנה-יבגנצה-סוסקצינטולה-אריסתאל גרינדלסברבאום-גרונדלביץ' תכונה מעתה ג"ג.
בחילוף אותיות, כמובן.
הפיתרון המושלם נמצא, וג"ג נראתה מאושרת.
הקבוצה, שכבר הספיקה להתנער מהחול ומהפגנת האכפתיות, שבה לצעוד באדישות בעקבות המדריך.
דבר לא השתנה, לבד מכך שאף אחד פסע בניחותא ליד ג"ג, משוחח איתה תוך שימוש בלתי פוסק בראשי התיבות של שמה.
ג"ג. בחילוף אותיות, כמובן.
תמר ורותם פסעו מאחור, מצחקקות על דא ועל הא.
מעודדות מתגליתן החדשה.
הקבוצה שלהן אנושית, אחרי הכל.
-סוף פרק ראשון...-
6
סיפור בהמשכים
נדודים פרק 4
ו' בתשרי תשע"ב (4.10.2011)
דיאנה שהתה בביתם עוד יומיים, בהם טיילה יחד עם נטלי ביער הסבוך ואף למדה מנטלי דברים רבים על השרדות שטח.
ארוחות היוו זמן לשיחות עמוקות ביניהם, ודיאנה חשה בביתם נוחות ושחרור. הם קיבלוה כפי שהיא.
ביום האחרון להמצאותה אצלם ארזה תיק להמשך הדרך בו הכניסה מספר פריטים חשובים.
היא שמה בו את המפה, השק שהביאה מהבית שכלל מספר שמלות להחלפה, מכתב חתום ממייקל שכתב לפני עזיבתה ופריטים שונים, בנוסף ארזה אוכל רב שנטלי עמלה על הכנתו זמן רב.
ליד ביתם דיאנה נפרדה מהם בצער והבטיחה למסור דרישת שלום לבת דודתו שגרה בבילפלד.
דיאנה פתחה בהליכה נמרצת בשביל החצץ שהוביל מביתם. קרני השמש דגדגו את פניה בברכת שלום והיא ניסתה להסיט את מעט צער הפרידה ולהתרכז בדרך ונזכרה בהזהרותיהם ובהנחיותיהם הרבות והדאגניות. הם כרכרו סביבה בדאגנות השמורה לסבתות. האזהרות היו לדוגמה-
"עד צאתך מהיער (היה עוד קטע ארוך אחרי היער) לכי רק בשביל החצץ וכך לא תתעי בדרכך"
"לכי רק ביום"
"השמרי מבעלי חיים טורפים ומבעלי חיים מסוכנים בכלל, ואם הם קרבים אלייך הבעירי אש" ובאומרו זאת דחף לה זוג אבני צור שחורות לתיק.
היתה עוד אזהרה שדיאנה לא הצליחה להזכר במילותיה המדויקות. שבתאי הביט בה בריכוז ואז מלמל משהו על זהירות מְמָלכה. דיאנה הופתעה והוטרדה מעט מדבריו.
לא היה ידוע לה על שום מלכה קיימת וביחוד לא מלכה שצריך להזהר ממנה.
עתה שוב חשבה על דבריו אך לא מצאה רעיון חדש בנוגע אליו לכן הניחה לו.
היא המשיכה לצעוד במרץ, נהנת מהדרור ומהחופשיות וחשה כמו ציפור שיצאה מהכלוב לחיים חדשים.
כל אותה העת הקפידה ללכת עם שביל החצץ הראשי שהלך בשולי היער. המפה נשכחה בתיק.
דיאנה חשבה על בילפלד. האם צדקה בבחירת העיר? זה עלול לקחת זמן רב להגיע לשפ. האם בכלל היה נכון לעזוב את הכפר, את משפחתה, את מייקל לזמן לא ידוע?
מחשבות אלו טרדו את שלוותה אך היא ידעה שלא יהיו לה תשובות להם עד שתראה מה יקרה ותגיע לבילפלד.
היא ידעה דבר אחד- שרק התחילה הדרך והיא קצת נהנת. יותר טוב לה.
לעת ערב, כשהשמים נצבעו ארגמן דיאנה הגיעה למערה אפלה, אוספת בדרכה זרדים וגזרי עץ. היא בדקה בחשש שאין בעלי חיים לא רצויים ונכנסה. היא הבעירה מדורה קטנה בעזרת אבני הצור שקיבלה מהזקן, ואכלה מאפה ירקות שהכינה נטלי עבורה. היה לה חמים ונעים, והיא נרדמה על האבן הקשה לתוך לילה נטול חלומות.
דיאנה המשיכה במסעה המפרך, והגיעה כעבור חודש ימים לבילפלד.
בדרכה היא עברה תלאות רבות אבל התחזקה ונבנתה מבחינה גופנית בעקבות ההליכה המרובה. כשנגמר לה האוכל, אכלה פטריות וצמחי בר שנטלי לימדה אותה לזהות ולבשל.
היא ישנה תחת עצים, מאחורי שיחים, על מדשאות רחבות ידיים, ואם היה לה מזל ישנה אצל אנשים נחמדים שהסכימו לארח אותה- כדוגמת הזקן וביתו. המפה באמת היתה מופלאה, וכשהייתה בידיה הצליחה דיאנה לנווט נפלא ובדרך מהירה וקלה.
לאחר חודש ארוך, ניצבה נערה מאובקת בבגדים מרוטים ובלויים מול שער העיר בילפלד והביטה המומה בעיר.
8
סיפור בהמשכים
נדודים- פרק 3
כ"א באלול תשע"א (20.9.2011)
זקן כפוף בעל שיער שיבה מדובלל פתח לה את הדלת.
"סליחה אדוני, האם אוכל לישון בביתך הלילה?" דיאנה שאלה, מסתייגת ממראהו המשונה.
"הכנסי נא עלמתי! אוכל להציע לך מיטה בביתי הצנוע. ההה" הזקן צחק צחוק פרוע וחשף את שיניו הרקובות והחסרות. דיאנה המתינה במעט קוצר רוח ובהלה.
" להציע זה דו משמעי, כמה משעשע. הו, חוששני שאני מעט חסר נימוס- הכנסי! אל תתבוששי מפני. אוהב אני אורחים, אך לא פוסחים בביתי עוברי אורח רבים, כי אם מעטים. סוּרי, סוּרי למעוני.
התרצי לשתות דבר מה?"
דיאנה נכנסה לביתו בחשש מסוים, והופתעה לראות בית עץ נקי ומטופח. היה נראה שיש בבית מגע של אישה, שכן לא נראה היה שהזקן דאג לניקיון דירתו במצבו העלוב. הבית היה שקט ודומם.
כנראה את רהיטי העץ הגס ניגר בעצמו מעצי היער, באיזשהו שלב של חייו.
דיאנה היתה צמאה וביקשה תה.
האיש חלט לה תה מצמחים משונים, והגיש לה באדיבות ובחיוך מבהיל במקצת.
היא לגמה מן התה בלגימות קטנות, ובכל זאת נכוותה בלשונה קלות. התה היה מתוק וטעמו היה מיוחד ובלתי שגרתי, טעם של מנגו אפרסק ושוקולד יחד.
בזמן ששתתה מן התה המהביל, הציג לפניה הזקן את שמו- ארשיבלד- וסיפר מעט על חייו, שהיו מעניינים במיוחד. דיאנה התחילה קצת להתרגל לשפתו הגבוהה והמשונה, ופחות חששה ממנו.
"נטלי! גשי הנה במטותא" קרא ארשיבלד.
נערה נמוכה וחייכנית הגיחה בריצה מאחד החדרים.
"זוהי נכדתי נטלי, הוריה הומתו בידי שודדי דרכים אכזריים" אמר בעצב, וגם חיוכה של נטלי התמוסס במקצת, אולי היה רק נראה.
"אני מצטערת" לחשה דיאנה.
"התוכלי להציע לעלמה מיטה בחדרך?" דיאנה ציינה לעצמה בסיפוק שהפעם לא צחק בפראות כשאמר "להציע".
"בשמחה, סבא" נטלי נכנסה לחדר הראשון במסדרון, ממנו יצאה קודם.
דיאנה סיפרה לארשיבלד את קורות מסעה. הוא היה מאזין נפלא והיא השתפכה בסיפוריה.
בסיום דבריה עיניו של האיש הבריקו בצורה משונה, והתגלגלו בארובות עיניו.
מבע פניו הפך בן רגע למטורף. שערותיו הזדקרו על קודקודו.
דיאנה צרחה.
היא רצה לחדר אליו נכנסה נטלי.
"מה קרה? את בסדר?" נטלי שאלה בדאגה.
"זה&mdashזה סבא שלך! דיברנו והכל היה בסדר ופתאום סבך התנהג מוזר. הוא היה מבעית! לכי תראי מה קרה לו! הוא הפחיד אותי עד מוות!" אמרה דיאנה בהיסטריה.
"תטפלי בו, הוא השתגע!!" צעקה ולאחר כשניה קלטה מה אמרה והביטה בנטלי במבט מתנצל.
"אני.. לא התכוונתי הוא סבא שלך... אבל-"
נטלי צחקה. היא המשיכה לצחוק ודיאנה תמהה על כך.
"אני כבר רגילה לזה. זה בסדר, זה קורה לו מידי פעם. זה בגלל כדורים שהוא לוקח...זה יעבור לו עוד עשר דקות. תופעות לוואי משעשעות למדי..." היא חייכה בעידוד לדיאנה שפניה נזקקו דחוף לצבע.
"מה זה כדורים?"
"זה תרופה שלוקחים כשחולים, כמוסה עגולה. לעיתים יש לה תופעות לוואי, אבל זו תופעה מיוחדת..." קרצה לדיאנה. דיאנה חייכה, עדיין קצת לבנה.
נטלי יצאה לרגע והגישה לסבה כוס מים. הזקן כבר נרגע ונראה נינוח.
הוא בסך הכל בן אדם שפוי יחסית מבחינת עצמו, חשבה דיאנה שצפתה בזהירות מפתח החדר.
בבוקר שלמחרת, בארוחת הבוקר סיפרה דיאנה לנטלי לאן מועדות פניה.
"אני חושבת שסבא שלי יוכל לעזור לך למצוא את העיר הזו שאת מחפשת" נטלי אמרה והביטה בסבה שנגס בפרוסה מרוחה בריבה.
"וודאי שאוכל לעזור! בחפץ לב. עם תום הארוחה אגש לחדרי, אטול משם את המפה, ונבדוק בצוותא לאן את רוצה להגיע" ענה הזקן, מחייך חיוך של שיניים רקובות.
דיאנה נחרדה שוב משיניו, אך הודתה בנימוס.
לאחר ארוחת הבוקר הביא הזקן את המפה המתפוררת שלו, והם הביטו בה.
"איפה אנחנו?" שאלה דיאנה.
"אנחנו פה " ענתה נטלי והצביעה על נקודה במפה- בשולי יער עבות.
"על איזה עיר מייקל דיבר?" שאלה דיאנה את עצמה והביטה במפה בריכוז.
"מי זה מייקל?" התעניינה נטלי.
"מכר שלי. לא חשוב" ענתה בזריזות דיאנה.
"הייתי מציע לך ללכת לעיר הזו" הזקן הצביע על עיר רחוקה ממזרח, והמשיך-
"אני שהיתי שם פעם, כשהייתי צעיר, שם הכרתי את אשתי שנפטרה. אילו ימים..."
מבטו הפך חולמני ומתרפק על העבר, אבל הוא חזר לעצמו מהר.
" בכל אופן,שם העיר בילפלד. בעיר זו תמצאי אנשים טובים ותנאים משופרים לעילא ולעילא. כך לפחות היה בצעירותי. בזמני זה היה כפר זעיר, אני משער שכיום זו עיר.היא אמנם מרוחקת מעט, אך יפה ומופלאה ביותר, המלצתי לך לסור לעיר זו"
דיאנה הרהרה דקות מספר ואז החליטה ללכת לעיר שהציע הזקן הטוב למרות המרחק.
"אתן לך את המפה הזו לדרך" פסק ארשיבלד בהחלטיות.
"מה פתאום? היא שלך! לא אקח אותה!" מחתה.
"הבלים. זמן רב לא עזרתי למישהו" אמר ארשיבלד, תקיף. "שמרי על מפה זו כעל בבת עיניך. מפה זו עתיקה מאוד וסגולות גדולות ונצורות מיוחסות לה, אף כי אינני יודע אם נכונות הן..."
הוא פרש את המפה בפיסת עור, גלגל והידק בעזרת חוט שני בצבע הדובדבן.
התנגדותה העיקשת של דיאנה נתקלה בחומה אטומה. לבסוף נכנעה ולקחה את המפה, ממלמלת ברוגז.
הזקן חשף שיניו במעין חיוך מנצח, וניכר היה שלא חייך בתדירות גבוהה שכזו זמן רב.
2
סיפור בהמשכים
מאפילה לאורה- חלק ראשון.
ט"ו באלול תשע"א (14.9.2011)
הדס התעוררה אל בוקר חדש. בוקר שונה. בוקר נקי מחטאים. חטאים מהתורה וחטאים מהמשטרה. הדס התהפכה במיטתה, וניסתה לא להיזכר באירועי חמשת השנים האחרונות. לפחות לא בחלק מהן.... בעצם, היא העדיפה להתעורר מחדש אל לפני שמונה שנים, ושהכול יהיה שונה.
* * *
לפני שמונה שנים.
הדס בת השבע ישבה בדריכות על הספה בבית סבתה. היא הביטה בעצבנות על אחיותיה הקטנות, עדן ומעיין, בנות השלוש שישבו בנינוחות על השטיח ושיחקו. לפתע, היא קמה במהירות מהכורסה. "סבתא!" היא צעקה, "סבתא, אני נחנקת!!" ואז, התמוטטה, למזלה, אל הכורסה. כעבור חמש דקות התעוררה, ומצאה את סבתא, רוכנת מעליה, משקה אותה במים. היא הביטה אל מחוץ לחדר, וראתה את אחיותיה, יושבות על השטיח, לא מזיז להן כלום. היא שאלה את סבתה: "מה
כעבור שעה, נכנס הבייתה איש במדי רופא. הוא ביקש לדבר עם סבתא. הם הסתגר בחדר וכעבור עשר דקות האיש יצא בפנים חתומות. "אנא,"ביקש מהדס, "אל תיכנסי לחדר, עד שסבתך תצא ממנו." לאחר שהרופא יצא את הבית, מיהרה הדס להיכנס אל החדר. "סבתא, מה קרה??" סבתה ישבה בוכייה ליד השולחן הגדול. "סבתא?? סבתא, תעני לי!" הדס נלחצה. "אוי, הדסי," סבתה נאנחה. "אני לא יודעת איך להגיד לך את זה... מזלי ש-ה' חנן אותי בבינה... בואי,
* * *
הדס שמה לב שהיא בוכה. היא ניגבה את הדמעות, והתיישבה במיטתה במהירות. "אני קשוחה, אני לא בכיינית," היא אמרה לעצמה, והחלה להתלבש. "עומר, אני כבר אראה לו מה זה, אם אראה אותו, אם הוא לא נתפס." כך חשבה, וחייכה לעצמה, חיוך לא שמח באמת. כי לשמוח, היא לא שמחה מאז מות אמה.
5
סיפור בהמשכים
כדי להישאר אדם - א'
ט"ו באלול תשע"א (14.9.2011)
איני יודע מהו הדבר באותם הרגעים המשנים את כיוונם בפתאומיות שגורם לי לרצות להפוך בהם בדמיוני שוב ושוב.
רגע כזה חלקתי עם אישה מבוגרת כשבקרתי את סבא דוד המחלים מניתוח יחד עם בני דודיי במחלקת השיקום בתל השומר.
לאחר שעה ארוכה שבה הספקנו לחסל ערימת פיסטוקים ענקית ולשעשע את סבא באוויר הצח בלובי רחב הידיים, קמנו ועמדנו להפרד ולנסוע כל אחד לישיבתו.
קשישה עם תלתלי פודל מושלגים לראשה נגשה בעייפות ובקשה לקחת את הכסא שקמתי ממנו זה עתה. זקן בפיז'מה שראשו הדלדל על צווארו המתין לה בכסא גלגלים בקצה השני של הלובי. תפסתי את הכסא בשתי ידיי במטרה לשאת אותו, אך היא הבינה אחרת.
לא אשכח מה שראיתי בעיניה כשבקשה שנית את הכסא בקול רם, צורמני מעט, ששיקף את רוחה המובסת. דרך מבטה המתחנן יכולתי לראות את כל הפעמים האחרות בחייה שבהן ניסתה לעמוד כך על שלה, נועזת ונואשת. הבחנתי בחוסר האמון שלה בנכונותם של אנשים, ואולי גם של אלוקים, אם האמינה בו, לעמוד לעזרתה.
הרגע שלאחר מכן היה רגע הסלאלום המענג. לא ידעתי אם לקחה אותו לחייה כסימן, או שכחה ממנו כאירוע מקרי טריוויאלי.
שלחתי אליה את המקסים מבין חיוכיי ואמרתי: גברת, הכסא שלך, רק הרשי לי לשאת אותו עבורך.
כיף מיוחד היה לראות איך באחת אורו עיניה, הבזיקו והבהיקו בתודה.
השתדלתי לפסוע בקצב צעדיה האיטי לעבר בעלה כשאני אוחז בכסא המתכת המחורר בחורים רבים, מנסה לשער מה היה משקלו, ומשקלם של החיים, ללא אותם חללים.
לא התאפקתי לכבוש את הדגדוג המקפצץ שעלה מתוכי. הייתי מוכרח למצות את הרגע עד תום, והוספתי כמשתומם: "מה, חשבת שאני.."?.
הזקנה הנהנה בתשובה, וחיוכה בסיטואציה זו היה נדמה בעיניי לכמעט ילדותי. התפלאתי כיצד. אני העלם בן 16 הייתי והיא הכפילה את שנותיי ארבע פעמים לפחות, ובכל זאת חשתי כלפיה כעת משהו בדומה למה שחשתי לפעמים כלפי אחותי הצעירה.
האם סתם כך נהנתי לעזור לה כמו לכל אדם, או שזה המצ'ואיזם עליו רק שמעתי עד כה? האמנם כל גבר חש רצון להציל כל אישה, יהיה גילה אשר יהיה?
"אתה גבר אמיתי" היא ענתה בקול למרבה פליאתי, כשהנחתי את הכסא על יד הזקן המדולדל.
אתה גבר אמיתי, השמעתי לעצמי את המשפט שוב אל מול הנוף הכבישי החולף במהירות מסחררת במהלך הנסיעה חזור. אם אוזני לא הטעו אותי, היא הדגישה מעט את המילה "אתה", כאומרת, אתה הוא הגבר האמיתי. מה שמעלה את הצורך לשאול, בניגוד למי?...
עיניי הזדגגו מול כתובת שצוירה בטיפקס על חלון האוטובוס, ולצידה קו מרוסק שניסה להידמות ללב חצוי.
אל תהיי עצובה בגלל גבר, אם הוא היה גבר, לא היית עצובה.
הייתי כאן ב-11.5.2009.
מתחת לכיתוב התמשכו נטיפים ארוכים של הנוזל הלבן שזלג וזלג עד שהתייבש.
אולי יום אחד תעלה זאת עם הטיפקס לאוטובוס הזה בדיוק, ותיזכר, ותצחק על כל מה שקרה לפני יותר משנתיים, או שלא. ואולי על זה בדיוק היא חשבה בזמן שכתבה.
11
סיפור בהמשכים
חלום שלא נגמר-פרק ח'.
ח' באלול תשע"א (7.9.2011)
"אני ילד שרוצה לדעת ולטעום מהכווווול!" שרה עדי את מילות השיר כשאוזניות תקועות בתוך אוזניה.
"רק אני יכול לעוף, בלי לדעת לעוף!" קראה, ראשה זז מצד לצד בקצב המוסיקה.
הלוואי שאני הייתי יודעת לעוף, או לפחות ללכת כמו שצריך.
"אני יכול ל-עוף, כמו עלה על המים, לצוף!"
"עדי!!" שמעה לפתע את ניצן צועקת אליה, "את תכף תשברי את החלון!"
"מצטערת!" צחקה עדי.
ניצן דילגה אל תוך החדר. "רוצה לעזור לי?"
"בֶמה?"
"חשבון," השיבה ניצן בהבעה מתחננת.
מתמטיקה של כיתה ב'? קלי קלות. חשבה עדי באנחת רווחה.
"מה את צריכה?"
"תראי, אני לא מבינה מה צריך לעשות כאן..." הורתה ניצן באצבעה על הבעיה אותה לא הצליחה לפתור.
עדי הסבירה והדגימה, הבעיה נפתרה וניצן חזרה לסלון.
עדי התרווחה על מיטתה. עוד מעט ליאת ובר צריכות לבוא אליה עד הערב, כששלושתן ילכו לישון בביתה של ליאת.
"עדי?" ראשה המתולתל של ניצן הציץ אליה מפתח החדר.
מה עכשיו? "את צריכה עזרה?"
"לא, פשוט, יש מישהו בדלת בשבילך."
עדי התרוממה בקושי. עכשיו? בר וליאת אמורות לבוא בעוד חצי שעה לפחות! טוב, לא נורא.
"תגידי לה לבוא."
מצחה של ניצן התקמט, אך היא לא אמרה דבר והסתלקה משם.
"אפשר להיכנס?" שאל קול לא מוכר. בעצם, הוא כן היה מוכר. ממתי? עדי הרימה את ראשה והופתעה לראות את אילן עומד בפתח, מבטו משועשע משהו.
"א... אילן? מה אתה עושה פה?" מצאה את קולה. "איך ידעת איפה אני גרה?"
"אה," הוא הניף ידו בביטול, "זו לא בעיה."
עדי נעצה בו מבט, גבתה מורמת.
אילן צחק. "טוב, בסדר. שאלתי את חברות שלך מהכיתה. מרוצה?"
לא, אני לא מרוצה בכלל. מה לי ולך? אז מה שנפגשנו? עדי לא רצתה להיזכר במפגש המביך עם אילן וחברו, מתן. אז מה שאתה דומה לו? שאתה דומה לגבר עליו חלמתי מאז שאני קטנה?
עמוק בתוך ליבה עדי הייתה מרוצה מכך שאילן זוכר אותה. הוא בא עד לפה, תכבדי אותו, תתנהגי יפה! קרא קול קטן ונרגש בתוכה. היא השתיקה אותו מיד בחבטה דמיונית, אך בכל זאת הייתה מנומסת.
"בוא, שב," אמרה לו, בעוד היא מתיישבת בכיסא המתגלגל שלה. "מה אפשר להציע לך לשתות?"
אילן הסתכל בה, מבודח. "את לא צריכה להיות מנומסת כל-כך." אמר לה בקול רציני, אף על פי שעיניו עוד חייכו.
עדי הסמיקה כולה תחת מבטו, "בסדר." מלמלה. היא "התגלגלה" עד שהייתה מולו, פנים אל פנים.
"אז... למה באת?" שאלה אותו בקול נמוך.
"אני מפריע?" שאל אילן במהירות.
"ל... לא! פשוט, ליאת ובר צריכות לבוא עוד חצי שעה ו... הן לא מכירות אותך. אולי הן לא ירגישו בנוח ואני -"
"אה, אז את חברה של ליאת." הוא יותר קבע מאשר שאל. עדי זיהתה הקלה בקולו.
"מה - ? אתה קשור אליה איכשהו?"
"הממם... אפשר לומר שאני מכיר אותה דיי מקרוב..."
"נו?"
"סתם, אנחנו מכירים. זה לא משנה."
עדי רצתה ללחוץ, אך לא הייתה מסוגלת. אם הוא לא רוצה, הוא לא ידבר. היא לא תכריח אותו לגלות.
"בסדר," חייכה אליו.
"אז... כדאי שאני אלך עכשיו." אילן קם ממקומו.
"מה? למה ללכת? היית פה לא יותר מעשר דקות!"
"נכון, אבל חברות שלך עוד מעט יגיעו ואני לא רוצה להפריע."
"לא, לא! תישאר! כלומר, אתה לא מפריע..." עדי גילתה להפתעתה כי היא רוצה שאילן יישאר כאן. רוצה מאוד. אז מה שליאת ובר באות עוד מעט? הוא אמר שהוא מכיר את ליאת, אז זה בסדר, לא?
אילן חייך מעט. "לא. עדיף שהן לא יראו אותי כאן. עוד יתחילו לדבר. אני מכיר את ליאת."
עדי הסתכלה בעיניו. "תישאר, בבקשה. אתה לא מפריע. אני שמחה שאתה כאן."
אילן השיב לה מבט מופתע. "את מתכוונת למה שאת אומרת?" שאל בחשד.
"כן. אני אף פעם לא אומרת דברים בלי שאני מתכוונת אליהם באמת."
אילן חייך שוב. הפעם החיוך הגיע גם לעיניו. "תודה, עדי. אבל, באמת, עדיף שליאת לא תראה אותי כאן, אצלך."
"אבל - "
"עדי!" נשמע לפתע קולה העליז והילדותי של ליאת. "מה נשמע? שיואו, את לא מבינה מה קרה לי בדרך לכאן..." היא השתתקה כשנכנסה לחדר. "א... אילן? מה... מה אתה עושה פה?" היא קפצה עליו בחיבוק.
"אני בדיוק הולך." חייך אילן חיוך נבוך. "רק עברתי פה במקרה וקפצתי להגיד שלום לעדי."
"אפשר להבין מה קורה כאן?" שאלה עדי בתמיהה.
"אנחנו בני דודים," הסביר אילן הנבוך.
על פניה של ליאת התפשט חיוך גדול. "רגע, למה אתה לא נשאר? עוד מעט בר תבוא. יהיו צחוקים!"
אילן משך בכתפיו. הוא ידע שליאת לא תניח לו עד שיגיד שהוא נשאר.
"אנחנו חברות ממש טובות, שלשתינו." החוותה ליאת בידה על עצמה ועל עדי. "יחד עם בר, כמובן." הוסיפה.
הוא הנהן. ניכר בו שהדברים לא מעניינים אותו. "טוב, אז אני חושב שבכל זאת אלך," אמר. הוא העיף מבט בעדי, "להתראות."
עדי הנהנה לעברו ללא אומר. ליאת הסתכלה בו באכזבה וכמעט קפצה לשכנע אותו להישאר, אך לפתע הדלת נפתחה בלי שאילן נגע בה בכלל.
בר נכנסה לחדר, שיערה, שנראה תמיד כאילו גיהצו אותו, היה פזור. עדי יכלה להריח את שמפו התפוחים איתו בר חופפת. "שלום," פלטה בר בהפתעה משראתה את אילן עומד ליד דלת החדר, נבוך.
"מי אתה."
"זה אילן," ענתה עדי במקומו. "הוא בא להגיד לי שלום, אבל הוא נשאר. נכון, אילן?"
משלא נותרה לו בררה, אילן התיישב על המיטה של ניצן, בעוד הבנות מתמקמות על מיטתה של עדי.
"עשיתן את השיעורים בספרות?" שאלה ליאת כדי להפר את השתיקה שהשתררה.
"או, כן. ממש נהניתי. אני אוהבת ספרות." השיבה עדי.
"אני ממש לא אוהבת," פיהקה בר. "זה משעמם."
"למה, דווקא ספרות זה נחמד," הביע אילן דעה משלו. "יש בזה עומק. אפשר לחשוב לכמה כיוונים שונים. יש אינספור תשובות לכל שאלה."
ממש כמוני, חשבה עדי בשמחה.
"זה בדיוק מה שמשעמם בזה," גיחכו ליאת ובר.
שוב השתררה שתיקה.
"אתן יודעות,"פנה אילן אל הבנות בקול מבודח. "אתמול תפסתי את המנהל מדבר עם אמא שלו בטלפון. הוא נשמע כזה מסכן! 'אבל אמא, יש לי עבודה, אני לא יכול לשמור עליו ולהיות איתו כל-כך...' "
הבנות צחקו.
"תארו לעצמכן, המנהל הגבוה והמנופח הזה, שמסתובב בבית הספר כאילו זו הממלכה הפרטית שלו, כמעט בוכה בטלפון כשהוא מדבר עם אמא שלו!"
"וואלה, מזל שאימא שלו היא לא המנהלת שלנו..." צחקה בר.
אילן הביט בה, מופתע. כנראה שלא ידע שבר יודעת לצחוק. תמיד היא נראתה קרה ואדישה לכל דבר.
כנראה כשהיא עם חברות שלה היא שונה, חשב לעצמו. עושה רושם שהן משפיעות עליה. או שפשוט היא מרגישה יותר משוחררת איתן.
"אתם לא מבינים מה קרה לי בדרך לכאן," הכריזה ליאת. "רציתי לספר את זה לעדי, בהתחלה, אבל לא הספקתי." היא חייכה.
שלושת האחרים השתתקו, מחכים שתספר.
"אני הולכת לי בשיא הכיף, פתאום אני רואה מולי את הסגנית, חביתה."
האחרים התחילו לחייך. שמה המקורי של הסגנית היה חוה. פעם שמעו התלמידים את אחת המורות קוראת לה בשם חיבה "חווי." מאז כולם קוראים לה "חביתה."
"בקיצור, היא באה אליי ואני כולי משקשקת. אולי היא גלתה שאני זו שציירה אותה עם אודם על המראה של שרותי המורות..."
"את זו שציירת אותה?" התפרץ אילן. "תמיד היית נראית לי ילדה-טובה-ירושלים! מתי התחלת לעשות שטויות?"
בר ועדי צחקו. ליאת הניפה את ידה בביטול. "אה, ממזמן. באמת, אילן, איך אתה עוד קורא לעצמך בן דוד שלי?" נזפה בו בחיוך.
אילן צחק.
ליאת המשיכה, "אז היא באה אליי ואומרת לי בקול תרנגולת שלה: 'ליאת, מה שלומך?' אני באה להתפוצץ מצחוק. אם הייתם רואים מה היא לבשה..."
"למה, מה היא לבשה?" שאלה עדי, "לא ראיתי אותה היום..."
"מה? כל בית הספר מדבר על זה!" קראה בר, "היא לבשה מן שמלה ישנה כזאת, מפוספסת בירוק-כתום, עם נעלי ספורט סגולות-כחולות."
עדי צחקה עד שכמעט לא נשמה. אילן וליאת צחקו יחד איתה ובר טפחה לה על גבה. "את בסדר?" שאלה אותה. "כן... כן," התנשמה עדי. "נו ואז? מה קרה?" התעניינה.
ליאת כחכחה בגרונה ברב חשיבות וקרצה לעדי ובר, שחייכו בסלחנות. "אז היא שואלת אותי מה שלומי וכל זה ואז אומרת לי: 'ליאת, אנחנו חושבים שמצאנו את האשם שצייר את הדמות המכוערת על המראה.' היא מדברת אליי כזה ברצינות ואני כבר בטוחה שהיא עומדת להכריז לי שאני בריתוק או משהו, אבל היא שואלת אותי: 'איך את חושבת שכדאי להעניש אותו?' " ליאת פרצה בצחוק. "כאילו שאני איזה מורה אחרת או משהו כזה. כדי לא לצחוק לה בפרצוף, ברחתי
כל הארבע צחקו בקול רם. ניצן נכנסה פתאום לחדר, מסתכלת עליהם בייאוש. "אתם יכולים בבקשה להיות קצת יותר בשקט?" התחננה. "אני לא מצליחה להתרכז ונשאר לי עוד מלא עמודים וזה לעוד יומיים ו -"
"בסדר, ניצני," הרגיעה אותה עדי. "אנחנו נהיה יותר בשקט."
"את רוצה שאני אעזור לך?" הציע פתאום אילן.
ניצן הסתובבה לעברו באיטיות, עיניה שואלות.
עדי מהרה להכיר ביניהם. "ניצן, זה אילן, ידיד שלנו," היא החוותה בידה על עצמה, על בר ועל ליאת. "אילן, זו ניצן, אחותי הקטנה."
אילן חייך בידידותיות. "עכשיו, כשאנחנו מכירים, את מסכימה שאעזור לך?"
ניצן חייכה בשמחה. "כן! תודה רבה! בוא לסלון, יהיה לנו יותר נח שם." היא משכה בידו.
"וגם, יהיה לנו יותר שקט שם," קרץ אילן לבנות.
"איזה חמוד הוא, הא?" חייכה ליאת בחיבה כלפי בן-דודה, לאחר שנעלם מהחדר.
עדי הנהנה בפיזור נפש.
בר הציצה בשעונה. "ליאת ועדי, אם אנחנו מתכננות לישון היום אצל ליאת, כדאי שנצא כל אחת להתארגן. עדי, אני באה לאסוף אותך בשמונה."
"בסדר," ענתה עדי, מבולבלת מעט.
בר וליאת קמו ממקומן. ליאת התעכבה מעט. כשבר התרחקה, שאלה את עדי בקול נמוך, "עדי, את בסדר?" עדי הנהנה שוב בפיזור נפש, בוהה בנקודה בלתי נראית באוויר.
"את נראית מטושטשת," קבעה ליאת. "אילן עשה לך משהו, הא?" היא צחקה.
"מה פתאום?!" התנערה עדי, "הוא לא עשה לי כלום. אני סתם... אני קצת עייפה, זה הכל."
"זה בסדר," צבטה ליאת את לחיה של עדי והחלה לצעוד לכיוון דלת החדר. "אילן חמוד. למרות שהוא בן דוד שלי, אני מרשה לך אותו."
עדי השיבה לה בפרצוף מתריס וליאת צחקה והלכה לה.
* * *
אילן באמת חמוד. מעניין אם הוא חושב אותו דבר עליי.
מה שמצחיק, זה שהוא פשוט העתק של הנסיך שלי. אולי זה הוא?
הלוואי.
-עדי-
מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)
8
סיפור בהמשכים
חלום שלא נגמר-פרק ו'
כ"ח באב תשע"א (28.8.2011)
חופשת הקיץ חלפה, ושנה חדשה עמדה בפתח ועימה שנת לימודים חדשה.
ניצן התרגשה. היום היא כבר לא בין הקטנים בבית הספר. היא בכיתה ב'. הילדים הקטנים יתלו גם בה מבטים מעריצים, ולראשונה בחייה, היא תביט במישהו מלמעלה.
עדי למדה בתיכון שהיה קרוב לבית הספר היסודי, כך יכלו היא וניצן ללכת יחד לבית הספר.
שתיהן פטפטו בהנאה ונפרדו סמוך לבית ספרה של ניצן, משם המשיכה עדי לבדה.
עדי נכנסה לכיתתה בחשש. מאז ומעולם לא הייתה אהודה במיוחד על בני כתתה ולאחר שנפצעה והפכה למשותקת, חינה ירד עוד יותר בעיניי חבריה, שכעת ראו בה מעמסה.
לאט-לאט "גלגלה" את עצמה אל תוך הכיתה, מעלה חיוך נבוך על פניה.
"עדי!" נשמעה קריאה עליזה מקצה הכיתה, "מה שלומך? איך עבר לך החופש? אני טסתי עם ההורים שלי לאיטליה. היה מה - זה כיף! וכל-כך יפה שם, ו - " זו הייתה ליאת, כמובן. היא הייתה נערה עליזה ומתוקה, חברה של כולם. הוריה היו עשירים מאוד ולקחו אותה ואת אחיה הקטן לחופשות משפחתיות בחוץ-לארץ. עדי חבבה את ליאת כפי שמחבבים גור כלבים קטן ומטופח. אך היא בעיקר רחמה עליה, כי ילדי הכיתה התקרבו אליה אך ורק בשל עושרה הרב וליאת
עדי השיבה לליאת בחיוך והתקדמה לשלחן ששכן בפינה.
תמיד הייתה מתיישבת שם בתחילת השנה ותמיד המחנכת הייתה מורה לה להחליף את מקומה במקום קרוב יותר. עדי שנאה את זה. היא נהנתה לשבת בפינתה הקטנה, להשקיף על הכיתה ולחלום. שם היא יכלה לחלום ללא הפרעה, אך דווקא בשל כך הייתה המורה מבקשת ממנה להחליף מקום.
"נו, מה את בורחת לי?" שמעה את ליאת צוחקת אליה מהקצה השני של הכיתה, "חכי רגע, אני באה אלייך - " כמה דילוגים וליאת כבר עמדה ליד עדי.
"היי, ליאת. מה שלומך?" שאלה עדי בנימוס.
"אני? בסדר גמור. היה לי ממש כיף בחופש!"
"כן, כן. שמענו שטסת לאיטליה." נשמע קול עוקצני מאחוריהן. בר התקרבה אליהן והניפה את שערה המושלם לאחור, לועסת מסטיק גדול וורוד. "היי, עדי. מה נשמע."
בר אף פעם לא שאלה. היא תמיד דברה כקובעת עובדות, אך לפעמים בכל זאת היו לדבריה נימה של שאלה.
"בסדר, תודה ואת?"
"בסדר. אפשר לשבת לידך."
עדי המופתעת מהרה להנהן, למרות שבר כבר התיישבה לימינה.
"וואו, בר, באיזה קרם את משתמשת? אני אף פעם לא מבינה איך את מצליחה לסדר את השיער ככה שיהיה חלק ומבריק כזה..." החמיאה לה ליאת.
בר ענתה לה בקרירות כי זה אצלה בגֶנים ואין סיבה לשאול בכלל.
ליאת צחקה בידידות והלכה משם.
"טיפשה," אמרה בר באותה קרירות שבה דברה קודם.
עדי שתקה. היא חבבה את ליאת, אך לא יכלה לעמוד נגד בר הקרירה וההחלטית.
"היא סתם ילדה טיפשה ומפונקת כמו כל הילדים בכיתה הזאת. בחיי שהייתי צריכה לדרוש מהמנהלת להעביר אותי ל -י"א 3. אני ממש לא מבינה מה אני עושה פה. מזל שיש אותי. כולם פה משעממים וטיפשים עד מוות." בר העיפה בעדי מבט קצר, "יש גם אותך, למרות שגם את לא משהו."
עדי חייכה בליבה. בר תמיד דברה בחשיבות עצמית מופרזת ולא עשתה חשבון לאף אחד. בעיניה היא הייתה המלכה. הילדים החלשים יותר בכיתה - ובשכבה בכלל - העריצו אותה בשל כך ובקשו את קרבתה. חלק אחר מבני השכבה בז לה בליבם, אך לא העזו לעמוד מול בטחונה העצמי.
רבים אחרים לגלגו עליה בגלוי. איש מן הבזים לה לא אהב יותר מדי אגו בחבילה אחת.
"רוצה לחזור איתי היום הביתה." אמרה-שאלה בר, "את בכימית."
"כן. בקשר לחזרה הביתה - בכיף."
בר חייכה מעט. עדי הבחינה בגומות חן מתוקות שהופיעו על שתי לחייה של בר והשיבה לה חיוך קטן וידידותי.
שתיהן מחו את החיוכים מפניהן ברגע שהמחנכת אורה נכנסה לכיתה.
"שלום בנות וברוכות השבות," אמרה בקולה החורקני. "נעים לראות אתכן שוב, חדורות מרץ מחודש ללמוד ולהחכים, מלאות חוויות מהחופשה הארוכה."
עיניה הירוקות-צהובות והחודרניות נחו על כל אחת ואחת מבנות הכיתה.
כאילו שאנחנו אשמות שהחופשה כזאת ארוכה, חשבה עדי בכעס.
"כן, בטח. נורא נעים לה לראות אותנו שוב. ממש." לחשה לה בר בציניות.
עדי הנהנה בראשה לאות הסכמה.
"וגם כולנו ממש מתות ללמוד. נורא התגעגעתי לזה." המשיכה בר באותה נימה צינית.
"שקט שם!" צווחה אורה ושתי הנערות השתתקו בבהלה. "יפה," אמרה אורה ויישרה את צווארון חולצתה המכופתרת. "נא להוציא ספרים. הייתן צריכות לכתוב במהלך החופש חיבור באורך שני עמודים, כתוב בכתב קטן, על החופשה הגדולה והשפעותיה החיוביות או השליליות לפי בחירתכן. אני עוברת בין הטורים ואוספת אותם."
"מתי נקבל ציונים?" שאלה חן, נערה נמוכה וחייכנית.
"בעוד שבוע." השיבה המחנכת בקצרה והחלה לאסוף את העבודות.
עדי נאנחה ונאבקה עם רוכסן הילקוט שלה, אותו נאלצה לפתוח ביד אחת.
"בואי, אני אעזור לך." הציעה בר ופתחה חיש קל את הרוכסן העקשן.
"תודה..." מלמלה עדי.
"על לא דבר." השיבה בר בנדיבות.
עדי הופתעה. מאז ומעולם חשבה שבר היא נערה החושבת רק על עצמה ולא רואה אף אחד רחוק יותר מאפה הקטן והמושלם. כעת הביטה בה מזווית שונה וראתה את בר באור אחר.
"עדי?" קול חורקני ודורש מעליה העיר אותה מהרהוריה והיא הביטה למעלה במבט מבויש משהו, כמי שנתפס על חם. עיניה נתקלו בעיניי הנץ של המחנכת. "עדי, את חולמת!" אמרה לה אורה בטון מחנך.
"סליחה, המורה... זה לא יקרה שוב." מלמלה והושיטה לאורה את חיבורה.
אורה העיפה בה עוד מבט קצר אחד, ופנתה לשולחן הבא.
עדי חשה בעיניה של בר החוקרות אותה ונפנתה אליה: "מה את רוצה?" הטיחה.
"אני חושבת שאת צריכה להיות קצת יותר אסרטיבית. זה הכל." אמרה בר בשלווה הקרירה הרגילה שלה.
"יופי. תודה רבה לך על עצתך הנבונה." השיבה עדי בעוקצנות. "עכשיו את יכולה לרדת ממני?"
בר עפעפה בריסיה הארוכים. "את רואה. ככה את צריכה לענות לאנשים שמרגיזים אותך."
עדי לא יכלה שלא לחייך בהתנצלות. "סליחה. לא התכוונתי. אני לא יודעת מה קרה לי..."
"לא, לא," אמרה בר. "אסרטיבי פירושו להיות תקיף יותר, להיות בטוחה בעצמך ולעמוד על שלך. לא להתרפס ולהתנצל ולהסביר את עצמך כל הזמן. את צריכה – "
"סליחה, אפשר להפריע לכן?" הן שמעו את אורה שואלת בחמיצות והשתתקו. "בר, עדי, רוצות לשתף אותנו במה שמעסיק אתכן כל-כך? האם הוא באמת מעניין יותר מהשיעור?"
"כן," רצתה עדי לומר, אבל התביישה וחששה מזעמה של המורה.
"בעיקר את, עדי! זו כבר הפעם השנייה היום שאני מעירה לך!" המשיכה אורה. "האם אתן יודעות בכלל במה עוסק השיעור?"
"אה... ובכן..."
"נו באמת! את לא רואה את הנוסחה המתמטית שכתובה על הלוח? עדי, באמת, אני מציעה לך להביע עניין רב יותר בשיעור. גם את, בר! מה תעשו כשיתחילו הבגרויות? איך אתן מצפות לעמוד בחמש יחידות במתמטיקה כשאינכן מקשיבות בשיעור? הא? תמשיכו לפטפט כאילו כלום? הו, לא. אם תעשו כך, אני אישית אדאג לכך שתענשו ובחומרה!"
עדי הציצה בבר ולא הופתעה לגלות שהבעת פניה קרירה ושלווה, כאילו היא צופה בסרט לא מעניין.
כשסיימה אורה להטיף להן דברי מוסר ולאיים עליהן בעונשים שונים ומשונים, בר אמרה רק: "בסדר, המורה" והחלה להעתיק את מהלוח את הנוסחה המתמטית, שהתגלתה לעדי כמסובכת במיוחד.
פה ושם נשמעו צחקוקים, שהושתקו מייד על ידי מבטה המאיים של אורה. היא נפחה את חזה בזעם, עד כי נראה היה שתתפוצץ תוך רגע.
הס הושלך בכיתה. הבנות השתתקו, חלקן בציפייה שהמחנכת אכן תתפוצץ וחלקן בציפייה למוצא פיה. לבסוף הסתפקה אורה במבט מאיים נוסף וחזרה בצעדים נוקשים לשולחנה, אשר ניצב בקצה השני של הכיתה.
היא הרהרה לרגע ואז נראה היה כי הגיעה להחלטה: "בר ועדי, אני כל-כך מצטערת להעניש אתכן כבר ביום הראשון ללימודים, אך אין ברירה, איאלץ להפריד בניכן. עדי - את תעברי לשבת בספסל השני משמאל, ליד ליאת. תהל - " היא פנתה לנערה גבוהה במיוחד שישבה ליד ליאת - "את תעברי לשבת מאחור, ליד בר." היא השתהתה לרגע ואז אמרה שוב: "בר ועדי, אני באמת מצטערת, אך כפי שאתן רואות, ממש לא הייתה לי ברירה..." אורה לא נשמעה מצטערת כלל.
בלית ברירה אספה עדי את חפציה ושמטה אותם באי סדר לתוך ילקוטה, אותו הניחה על ברכיה.
היא פלסה את דרכה בין שולחנות הכיתה עם כיסא הגלגלים המגושם שלה.
טוב, לפחות היא לא הושיבה אותי ליד דפנה, עודדה את עצמה במחשבות. זאת מסוגלת להוציא כל אחד מדעתו עם פטפוטה הפילוסופי.
או, למשל, ליד ציפי. עדי התחלחלה מעצם המחשבה. היא עלולה להציק לי כמו שהיא מציקה לכל הבנות שיושבות לידה---
עדי הפילה את תיקה על יד שלחנה של ליאת, שחייכה אליה חיוך רחב "איזה כיף שאנחנו יושבות ביחד, הא?" היא הניחה את ידה על כתפה של עדי וטלטלה אותה בעליזות.
עדי השיבה לה חיוך רפה. עייפות נוראה השתלטה עליה פתאום וראשה צנח על מסעד כיסא הגלגלים שלה.
עדי לא ידעה למה היא מצטערת על שעברה ממקום מושבה ליד בר.
בתוך תוכה ידעה - היא הייתה רוצה שהן יהיו חברות טובות.
ליאת נעצה בה מבט שואל, "הכל בסדר?"
עדי הנהנה וחזרה לספר המתמטיקה שלה.
* * *
היום הראשון בבית הספר לא היה טוב כל-כך. אני חושבת שהמורה לא מחבבת אותי.
אבל בכל זאת יש לי חברה. אולי שתיים.
-עדי-
מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)
9
סיפור בהמשכים
גשר לחיים פרק ב'
ט' באב תשע"א (9.8.2011)
פרק ב'
אמצע שנת הלימודים-לפני 12 שנים:
היא נכנסה לגן נחמה, ילדה חדשה בשם פדות.
"בוקר טוב, ילדות, תכירו, זו פדות, והיא תלמד איתנו בע"ה במשך השנה." -הציגה אותה נחמה הגננת.
הראשונה שהתמרדה נגדה הייתה מיטל -המובילה של ילדות הגן:
"למה באות אלינו ילדות חדשות" שאלה בכעס .
"אנחנו לא אוהבות ילדות חדשות, הן סתם עושות בלאגן" קבעה בחרון,
"ובזכותה" הצטרפו שאר בנות הגן אל דיבורי הבל אלו.
פדות, הלכה לפינה ובכתה מעלבון.
מיטל הופתעה: "למה היא בוכה?" -שאלה את הגננת בחוסר הבנה.
"כי פגעת בה" אמרה הגננת
"לכי ותבקשי סליחה"- הוסיפה.
מיטל הלכה והתנצלה בפני פדות .
לאחר זמן לא רב חזרו שתיהן פדות עם חיוך ביישני ודמעות, ולעומת זאת מיטל עם חיוך ענק אוחזת בידה של פדות.
באותו לילה, ספרה פדות לאמה על אשר נעשה בגן, והוסיפה בחיוך: "מצאתי חברה חדשה"...
* * *
חריקת הדלת שנפתחה על- ידי האחות קטע את חוט מחשבותיה:
"שלום" פתחה האחות הנכנסת: "איך קוראים לך?"
פדות לא ענתה.
אך, אהרון אחיה ששמע את השאלה והבין את חוסר נוחותה מיהר לענות: "פדות".
פדות הסתכלה על אהרון במבט מלא תודה, והאחות המשיכה לנסות לדובב אותה ללא הצלחה: "כמה ילדים אתם במשפחה?" -שאלה, אך, כמצופה, לא קבלה תשובה, -פדות נשארה לשכב ולבהות בה במבט אדיש.
"איך את מרגישה?, התאוששת מההתעלפות?" -ניסתה שוב את מזלה -אך השאלה לא זכתה למענה...
האחות ניסתה עוד שאלה:
"יש לך חב..." התחילה לשאול, אהרון אותת לה להפסיק – אך, היא החזירה לו במבט כאומרת: "זאת שאלתי ואותה אשאל" –ואכן, המשיכה את שאלתה הראשונה:
"יש לך חברה..." שוב פעם סימן לה אהרון להפסיק, אך, היא נותרה בעקשנותה והתעלמה:
"יש לך חברה טובה?" –שאלה בקוצר -רוח.
התגובה שהגיעה היא הבהילה אותה,- לכך לא ציפתה-
פדות בכתה בלי שליטה...
"למה היא בוכה?" שאלה האחות את אהרון בפליאה.
"מהסיבה שבגלל שאלתך היא כאן" -ענה בצער.
"חברתה הטובה נרצחה לפני כשבועיים,וכל פעם שהיא נזכרת בה היא בוכה בצורה שקשה לה להפסיק... היום, כשבכתה- היא התעלפה, -אבדה את ההכרה, ולכן היא פה"- סיים אהרון לפרש את משפטו הראשון- הסתום.
דבריו התיישבו על ליבה של האחות:
"מצטערת שלא הקשבתי לך בנוגע לשאלה"- קראה בכאב,
"אתה.. אולי יודע איך מרגיעים אותה?" הוסיפה שאלה הכרחית.
-"כשהיא בוכה, אי אפשר להרגיע אותה –היא חייבת להירגע לבד, אבל אוכל אולי לנסות". ענה אהרון במשיכת כתפיים.
הוא ניגש לפדות, ליטף את ראשה ולחש לה כמה מילים לא ברורות.
פדות לא נרגעה.
אהרון התחיל לבכות ביחד איתה...
במצב כזה האחות כבר לא יכלה לעמוד -נערה כבת 16 ובחור כבן 18 בוכים יחד...
היא יצאה מהחדר.
ובחדר, אהרון ניסה להתגבר על הדמעות וניחם את פדות:
"פדות, יש לי בשורות טובות בשבילך".
-"מהן?" -שאלה פדות בבכי מהול בתקווה.
-"קודם –כל תירגעי קצת ואחר כך" -ענה לה אהרון כשעיניו עדיין לחות.
פדות ניסתה להירגע ואז אמר לה אהרון:
"אנחנו בעליה, בע"ה, בקרוב"-אמר, ויצא מן החדר עם חצי חיוך.
"מה הוא התכוון לאמר לי?" הרהרה פדות- עד שנרדמה...
6
סיפור בהמשכים
חלום שלא נגמר-פרק ג'.
ב' באב תשע"א (2.8.2011)
הרופא, דניאל, הגיע למחרת היום. ארבעת הילדים המודאגים ישבו יחד בסלון הקטן וחיכו לתוצאות.
לאחר כמחצית השעה יצא הרופא מהחדר בפנים מודאגות. עדי נשארה לשבת כשניצן בחיקה, בעוד דביר ויונתן קמו לקראת הרופא כמעט מיד. "מה יש לו?" שאל יונתן בדאגה.
"לאביך יש שפעת חריפה ודלקת ריאות." דניאל עצר לרגע, מביט בעיניו הטובות בניצן הקטנה, שהתכווצה במקומה לשמע הדברים. "מחלתו נובעת מהתאמצות יתר. הוא עובד קשה מאוד. קשה מדי. הוא מתיש את עצמו ולכן חלה." הוא השתתק, בוחן את השפעת דבריו על הילדים. ניצן נותרה מכווצת, דביר ועדי נראו מודאגים מאוד. יונתן ניסה אף הוא להיראות חושש ומודאג, אך עיניו הזועמות הסגירו אותו. עדי תקעה בו מבט חושד, אך יונתן התעלם ממנה. פתאום
הרופא הפנה מבטו מהם והמשיך בדבריו: "אני ארשום לו תרופה. הוא צריך לנוח ולא להתאמץ כפי שהיה רגיל. אין זה טוב לבריאותו שהתרופפה. רק, תגידו, האם הבחנתם בחולשה מסוימת בזמן האחרון?"
שלושת הגדולים נדו בראשם לשלילה.
רק ניצן הרימה ראשה מעט ואמרה בקול רועד: "שבוע שעבר, ראיתי אותו קם באמצע הלילה ומקיא," היא השתתקה. 'אוי, לא...' חשבה לעצמה. 'אולי זה אומר משהו נורא?'
"נו? ומה קרה אחר כך?" עודד אותה הדוקטור להמשיך.
אחיה הביטו בה במבט חושש ולא אמרו דבר.
"אחר כך הוא חזר לישון. בבוקר ראיתי שהוא עייף נורא," השלימה ניצן במשיכת כתפיים.
האחים הבוגרים נראו המומים. עדי הייתה הראשונה שהתעשתה: "ראית את אבא חולה, ולא ספרת לנו?"
"סליחה..." מלמלה ניצן. "לא חשבתי לספר. זה הדאיג אותי נורא ולא חשבתי על כלום..." היא כמעט פרצה בבכי של אשמה וצער ובהלה.
דביר הרים את מבטו: "דוקטור, מה זה אומר?"
הרופא התאמץ להעלות חיוך מעודד על פניו. ניסיון שהניב חיוך קל בלבד. "אני לא יכול לומר לכם. יכול להיות שזו הייתה חולשה חולפת. בכל מקרה, אשוב לראותכם בעוד שלושה ימים. יום טוב ורפואה שלמה!" איחל בחום. הוא ריחם על ארבעת הילדים הללו, שצרות ניתכו על ראשם כמעט בקצב של גשם היורד מהשמיים. לבסוף נתן בהם מבט מעודד ויצא.
דביר נראה קשוח ועצבני מעט. הוא קם והחל מסתובב בחדר סחור-סחור.
ניצן הייתה מכווצת וחששה מאוד לקראת הבאות. היא ידעה: משהו לא טוב קורה כאן. על זה היא יכולה להעיד בכך שדביר עוד התהלך בחדר בהבעה עצבנית. היא נצמדה לעדי שהבעת פניה הייתה חתומה ונוקשה וצפתה ביונתן, ששיחק בכיפה הקטנה והירוקה שלו ונראה מודאג ומבוהל אך בה-בעת חסר אונים משהו, כועס וזועם. נראה היה כי עמד להתפוצץ.
"יונתן... יונתן?" ניצן קראה לאחיה בקול שקט ועדין ושפשפה את עיניה.
יונתן נשא את עיניו. מראה פניו נראה מבהיל אך כואב באותה מידה. "למה?" הוא לחש.
אחיו הביטו בו בשאלה.
"למה?" הוא חזר ושאל. הפעם בקול רם.
"למה מה?" העזה עדי לשאול. היא נראתה פתאום מרוטה ומותשת.
"למה?!" חזר יונתן, כמעט צועק - "למה דווקא אנחנו? למה הכל קורה לנו? למה?!"
"מה קרה לנו?" השיב לו דביר בשאלה. העצבנות נעלמה מפניו כמעט כליל והוחלפה בתימהון על דבריו של יונתן.
"אמא מתה, אבא עומד למות גם הוא, אין לנו כסף, ועדי..." הוא השתתק ונעץ מבט נבוך ברצפה.
ניצן חשדה שהוא בוכה. 'יונתן בוכה?! אבל יונתן גדול!' חשבה לעצמה. 'אם הוא בוכה, אז מה איתי?' היא התפתתה לפרוץ בבכי, אך מילותיו של יונתן הסבו את תשומת ליבה. "אבא עומד למות?" היא קפצה ממקומה, שוכחת מהרצון לבכות. "לא!! אני לא רוצה שהוא ימות!"
"הוא לא ימות!" כעס דביר. הוא מעולם לא היה בריון ולא התנהג באלימות, אך באותו רגע התחשק לו להנחית סטירה מצלצלת על פניו של יונתן. שיבין. שיפסיק עם הפסימיות הזאת שהרסה אותו וערערה את שלוותו.
"הוא כן!" החזיר לו יונתן, שוכח ממבוכתו. "אבא ימות ואתה יודע את זה! ראית את הרופא, נכון? שמעת מה שהוא אמר, נכון? אז למה את מתווכח בכלל?!"
"תפסיק כבר! אבא יבריא. הוא בסדר! הוא תמיד היה חזק מכולם פה! זוכר שאתה היית חולה? שהיה לך אפנדיציט? הלכת לבית חולים. ובזכות מי הבראת? בזכות מי עברת את הניתוח בלי שתעשה בעיות מיותרות ובלי שתחולל מהומות שלמות כי פחדת? בזכות אבא. הוא עזר לך. הוא היה חזק ואופטימי ועודד אותך."
"תשתוק. תפסיק! זה לא נכון!!" קרא יונתן. הוא היה רגיש בעניין האפנדיציט שהיה כשנתיים לפני כן – כשעוד היה בכתה ו' - ולא הסכים לדבר על הנושא יותר מדי. הניתוח שעבר, התקופה שלאחר מכן. את הכל הוא עבר יחד עם אביו שלקח חופשה מעבודתו והיה איתו כל הזמן. אבל הוא לא היה בטוח שזה רק בזכות אביו שהבריא.
אולם דביר חשב כך והאמין בזה. זה הציק ליונתן מאוד. הלוא הוא זה שעבר את הניתוח! הוא זה שסבל במשך יותר מחודש כשהסתכל כשקנאה בוערת בחזהו על חבריו ששחקו במגרש בעוד עליו זה נאסר!
"זה נכון ועוד איך!!" זעק דביר בתשובה. "אתה יודע שזה נכון, אז תפסיק כבר להגיד שאבא ימות! למה אתה מתעלם ממה שאומרים לך?" הוא זעם כשיונתן הפנה אליו את גבו, תנועה שנראתה לו ילדותית ומעצבנת. הוא משך בכתפיו של יונתן בגסות. "תסתכל לי בעיניים ותפסיק עם העקשנות הזאת. למה את מתעקש להראות טיפש? אתה יודע טוב מאוד שאבא לא ימות! זו רק שפעת!"
"שפעת חריפה ודלקת ריאות," ציטטה ניצן בשקט את דבריו של הרופא.
"נכון!" קרא יונתן. "אתה רואה – יש סיכוי שיקרה משהו רע ונורא!"
לא, אבא לא ימות, מה פתאום! הוא ימשיך לחיות, זה ברור. אנחנו נמשיך בחיים השקטים שלנו, עד שהנסיך שלי יבוא. אז הכל יהיה מושלם.
"תפסיקו!!" צעקה עדי על שניהם - "איך אתם לא מתביישים?! ניצן בוכה ואתם, במקום לשים לב אליה, להתחשב, לשמור על שקט בשביל אבא - שצריך לנוח! - אתם לא מפסיקים לריב! תפסיקו!"
שני הנערים השתתקו במבוכה.
"דיי, פשוט דיי! מה יעזור לריב?! אתם צריכים לעזור לאבא, לעזור לו להתגבר על המחלה שלו ולתת לו נחת, כי הוא יבריא! אבל הוא יבריא הרבה יותר מהר אם תשתפו פעולה ותעזרו לו! וכשהוא יבריא, הכל יהיה טוב, טוב, טוב!"
כעת היו אלה הבנים שדמעו.
ניצן נרעדה. "הם בוכים?" שאלה את אחותה הגדולה בחשש וזו הנהנה. "כן, הם בוכים קצת," ענתה לה. היא עצמה רצתה לבכות, אבל התאפקה. זה לא מתאים עכשיו. ניצן צריכה שלפחות מישהו אחד לא יבכה. היא תישבר. הכל בוודאי יראה לה נורא מכפי שזה באמת.
ניצן חשבה במהירות. 'אם הם בוכים, אז אני אחבק אותם. בטח הם יירגעו. ככה עדי עושה לי כשאני בוכה, לפעמים. וזה עוזר.'
"נכון?" פנתה לעדי, מבקשת תשובה.
"מה נכון?" תהתה האחות. לפעמים ניצן שוכחת שאנחנו לא יכולים לקרוא את המחשבות שלה, חשבה בליבה בחיבה. "נכון שאם אני אחבק אותם הם יירגעו?" שאלה ניצן.
"אני לא יודעת," השיבה עדי בכנות.
"אבל כשאת מחבקת אותי זה עוזר לי!" מחתה הקטנה.
"אז קדימה, חמודה," חייכה אליה עדי.
ניצן קפצה על אחיה הגדולים בחיבוק-דב חזק ורחב ככל שאפשרו לה זרועותיה הקטנות.
דביר צחק והניף את אחותו הקטנה והמתולתלת באוויר ואז החזיר אותה לזרועותיו, כשהיא צוחקת בעליזות. יונתן צחק גם הוא והדמעות נעלמו מעיניו כליל.
"את רואה!" קראה ניצן בחיוך ששתי שיניים קדמיות היו חסרות בו. הן נשרו לניצן בשבוע שעבר והעניקו לחיוכה ילדותיות ומתיקות. "החיבוק עזר!"
הפעם עדי הייתה זו שפרצה בבכי. אחיה הביטו בה בתמיהה. "אתם כל-כך טיפשים!" פנתה לבנים ומחתה לשווא את דמעותיה.
"טיפשים? למה?" שאל דביר בהפתעה.
'מה היא רוצה ממנו?' חשב יונתן בליבו.
"אתם באמת צריכים חיבוק כדי להבין שהכול יהיה בסדר? אני מאמינה בזה כל הזמן!" היא בכתה ודברה חליפות.
"את גם רוצה חיבוק?" שאלה ניצן בקול קונדסי. שלושת אחיה הגדולים פרצו בצחוק משחרר. דמעותיה של עדי התערבבו בבת-הצחוק שעל פניה עד שנעלמו.
"משוגעת..." מלמל יונתן והניד בראשו ברוב חשיבות.
"היי, זה לא יפה. אתה ממש רשע!" אמרה לו ניצן.
"ניצן, זה לא יפה!" קרא אליה יונתן. "זה לא יפה לקרוא לי רשע!"
"אבל אתה כזה," סנט בו דביר.
יונתן התכווץ.
"אני צוחק," אמר לו דביר כשראה שיונתן נפגע מעט. יונתן הנהן ונראה נינוח יותר.
"דיי, דיי. זה לא יפה, דביר! אתה רשע! אסור לקרוא ליונתן רשע ואתה קראת לו ככה אז אתה בעצמך רשע!" קראה ניצן שלא שמעה את דבריו האחרונים של דביר.
"רשעה את בעצמך," צחק דביר. הוא הניף אותה באוויר, גבוה עד מעל לראשו (גבוה יותר, גבוה!" צווחה ניצן בעליצות. "ששש! אבא נח עכשיו!" הסתה אותה עדי) ואז הנחית אותה על הספה ודגדג אותה עד שנחנקה מרוב צחוק. "חצופה קטנה," אמר לה כשהתפתלה וצחקה מהדגדוגים. "ככה את מדברת לאח שלך? את אומרת לו שהוא רשע? לא יפה, ניצנוש. את צריכה לכבד יותר את האחים הגדולים שלך." בתגובה, היא חטפה את הכיפה שלראשו והסכימה להחזיר לו רק
כשהצליחה להימלט ממנו – והכיפה עוד בידה - פנתה לחבק את אחותה הגדולה בחמימות. "בעצם, את כבר לא בוכה. אז את לא צריכה חיבוק. נכון?"
"סליחה? למה מגיע לי חיבוק רק כשאני בוכה?" העמידה עדי פני נעלבת.
"טוב, בסדר," צחקה ניצן.
היא סמנה לאחיה - שנראו נבוכים למראה ההשתפכות הרגשית של אחיותיהם - להצטרף אליהן לחיבוק החם. הם עשו כמצוותה והצטרפו אל הבנות בחיבוק מגושם, נבוכים עדיין.
רגע לאחר מכן, בצעדים מדודים, בקול צרוד, תשוש ולוהט מחום - הצטרף גם האב.
הוא לא היה נבוך כלל. למעשה – הוא היה גאה ושמח בילדיו.
* * *
באותו ערב, כתבה עדי ביומנה - בו החלה לכתוב לפני ימים אחדים -
אבא חולה. נורא חולה אפילו. אני כל-כך דואגת. בבקשה, שלא יקרה לו משהו רע.
כולם בבית מודאגים ורק ניצן המתוקה הזאת, שתהייה בריאה, עושה קצת שמח ומשתדלת לחייך ולהאיר פנים לכולם.
אני מקווה שמה שיש לאבא לא באמת כל-כך רע.
לא-לא-לא! אסור שיקרה לו משהו. זה יהרוס את כל המשפחה הקטנה והשברירית שלנו.
מה עוד יכול לקרות?
לא. אני חושבת שכבר קיבלנו מספיק על הראש.
עכשיו צריך להיות טוב.
הוא שם למעלה יעזור לנו.
-עדי-
מי שלא הבין-זה "יוצאת מהסרט" לשעבר :)
13
סיפור בהמשכים
רק בישראל - פתיחה
ח' בתמוז תשע"א (10.7.2011)
בהתחלה רצינו לכתוב כאן לשחר. הקדשה יוצרת פן נוגע ואינטימי וקצת רחף סוריאליסטי (מעל המציאות המוכרת, לא מציאותי, הזוי. ח.ס), מה שמעורר את יצר הסקרן-חטטן שמחפש את האח-הגדול ועוד כמה תופעות תרבותיות רדודות, ומעל הכל סבר לוגי ל"למה הם עשו לו הקדשה" ו"מי זה בכלל".
בסוף, או באמצע, או עכשיו, אמרנו שככל שנקדיש ליותר אנשים הם ירגישו צורך עצמי (מהותי, אישי. ח.ס) לקרוא כי הוא מוקדש להם, או לכם אם אתם קוראים את המילים המוטות האלה. בהתחלה של העכשיו בעקבות המילה הראשונה של הסיפור, ולרגל המבחן. רצינו לכתוב לכל מי שעושה פסיכומטרי.
אבל בסוף של העכשיו, אחרי הצבעה סוערת, הוחלט ברוב קולות (אני והמחשב, חדווה הלכה לחברה):
לכל מי שצלח את ההקדשה.
שזה בעצם אומר: אתם.
לִשְׁלֶשֶׁת.
אם חיפשתם בנרות את ייחודיותו של הסיפור אתם יכולים לעצור כאן, משום שזהו ייחודו של הסיפור. המילה הזאת. הרי, באיזה סיפור, ספרותי ככל שיהיה, ואתם יכולים לכלול גם את דיויד בלאדבאצ'י ג'פרי ארצ'ר או אפילו את דן בראון, תמצאו את המילה לשלשת פותחת את הסיפור ובניקוד אות אות ישירות מהנקדן?
חדווה הפכה דף בחוברת. לא, לא עוברים, פסקה, זה משפר לי את מאגר המילים. היא ישבה ישיבה מזרחית על דשא קצוץ בין שני עצים. אני שכבתי על אותו הדשא כשאני מתבונן במה שנטף עלי מלמעלה כשיונה עשתה רוטציה עם חברתה בין העצים מעלי ולא ממש השתלב עם צבעי החולצה שלי. קיללתי כמו ערס מצוי, וחדווה התלהבה. לשלשת, קוראים לזה ואייתה אות אות. כשהרבה יונים ביצעו רוטציה בין העצים, הצעתי מתוך היגיון פשוט שנעבור למקום פחות דינמי
בגיל שלוש בערך החלטתי שאני אתחתן עם בלונדינית. ככה שיר אומר. אביה טוענת שמיד אחרי שנולדתי, או בצורה יותר מדויקת, אחרי שראיתי אותה, והבנתי שבלונדיניות הן דבר מיוחד, לפחות כמוה. בכל אופן, צבע שיער בלונדיני, לא משנה מה צבע העיניים. ובעדיפות שתהיה גם חכמה. (וכאן הזמן למילה או שתיים לספר על האחים הגדולים. שיר ואביה הם תאומים, או לפחות סוג של. אביה אומרת שהם תאומות, כי רק בגלל שוביניזם (לאומנות נגד נשים.
חדווה הייתה בלונדינית. זה החשוב מכל. היא הייתה גם חכמה, גמרה בגרויות, ולא הוצרכה להשלים אותם, בזמנו הדבר היה נראה כשיא הרמה האנושית האינטלקטואלית (רמת משכל, תבונה, פיקחות. ח.ס), אחרי שהבאתי אותה לבית בפעם הראשונה, אמא אמרה לי בארבע עיניים (אוף. שכחתי. ח.ס), אריקי, אל תסתכל על החיצוניות. לך תדע, אולי היא צבעה. מה שהתברר כנכון אחרי שבועיים. (היא שכחה לצבוע וצבע חום סתמי התחיל לבצבץ). אבל הייתי כבר מאוהב.
כאן מגיע הקונפליקט, למרות שבפתיחה לסיפור לא צריכים אותו: האם לאור היותה בעלת שיער חום אבל עם אופי בלונדיני היא תצליח בפסיכומטרי, במיוחד לאור עזרת הנוכחות שלי בכל מיני פארקים. וכאן נפתר הקונפליקט: בפסיכומטרי היא הוציאה מספיק בשביל להיות מדריכת טיולים. היא לא רוצה שאציין את המספר המדויק במרחב הווירטואלי. (אם מישהו יבקש במסר אישי, יש מצב שאני לא אעמוד בזה). אבל היא טוענת שלא הייתה שום שאלה על הפרשות יונים.
החלטנו להסתפק בפתח דבר. בגלל זכויות יוצרים, הצעתי שנניח אותו הפוך, כמו קונוס אמיתי. חדווה אמרה שאם ג'רום יסתכל על הדף הפוך אכלנו אותה. הזכרתי לה שזה אתר אינטרנט ושאפילו הוא לא יחשוב להפוך את המסך.
*
ב
סיפ
ור זה
לא תמצ
או סגנון ספ
רותי מחודש ומ
טלטל, או כתיבה ש
זיכתה את בעליה, בתחר
ות סיפור קצר של גלי-צהל, או
אפילו פרסום בעולם קטן. גם לא על
ילה מטורפת. בסיפור תמצאו, סיפור חיי
ם ואנושיות פשוטה ונוגעת, הגלומה בדמויות
הנמצאות ביומיום השגרתי של ישראל, או במפג
שים ישראליים מרתקים, אשר חוצים את גבולות המג
זרים והעדות, ממש כמו לתפוס טרמפים. מלבד, ההקדשות
והחייאת מילים עבריות שנמצאות רק בפסיכומטרי או מוסתרות
בפוזמקאות בבתי נוחיות אשר בממזגות כשלכיפות לקוחותיהם מכבנות
התנצלות וגילוי נאות:
אנחנו יודעים שהמשולש נראה יותר כמו אהיל בדואי-הודי, או במקרה ואתם ציניים פחות פירמידה שתלשו ממנה אבנים בכל מיני חלקים. העיקר הכוונה. או הפלאפל. עד כאן גילוי נאות. וכעת להתנצלות. במקום לדבר על ההוי הישראלי כמו שהתיימרה להיות הכותרת (רק בישראל *), לספר לכם על ישפָג, מפעל השדכנות שאנחנו עומדים להקים ושיחולל שינוי מהותי בכל ביצת הרווקות, לשתף אתכם בז'אנר החדש שאנחנו עומדים לפתוח ולשנות את כל המציאות הישראלית
שיהיה.
-----
* בגלל שהיא לא כאן עכשיו אני ארשה לעצמי. הכותרת, רק בישראל זאת בחירה אישית של חדווה. אני כבר אמרתי לה שאף אחד לא ייקשר בין הכותרת לאיזה שיר ישן, שעם כל הכבוד לנורית הירש, רק שחר יזהה את השיר. אם יש לכם רעיון לשם מוצלח יותר, אתם מוזמנים להגיב. פרס יוגרל. (אממ, למשל, אותיות מוטות של השם שלכם בפרקים הבאים.)
** חדווה אמרה לי בארבע עיניים (שמתם לב כמה פעמים השתמשנו בביטוי הזה? היא כל פעם שוכחת מה זה אומר), שהיא מתכוונת לעלות את הציורים שלה ולציין שהם לא קשורים באופן ישיר לסיפור. מה לא עושים בשביל זוגיות טובה. אמרתי לה שהיא יכולה לעשות מה שבא לה, ואני לא אמנע מגילוי הכישרון האמנותי שלה, רק לא מהניק של המשפחה.
21
סיפור בהמשכים
ביתן מס' 16- פרק י"ג:
ה' באייר תשע"א (9.5.2011)
איילת, ליהי, שבות, דורון, שמיר ונחמן- נכנסו לאולם הגדול יחד עם כולם, נרגשים מאוד ומעט חוששים.
"ברוכים הבאים למחנה הקיץ כשרונות צעירים!"
פנה אליהם מנהל המחנה, מר אפי ברזילאי, אדם גבוה ומעט שמנמן, שלבש חליפה נוחה ולא מהודרת מדי. הוא דיבר בחיוך, ובקול מהיר ומבטיח.
"המחנה שלנו קיים כבר יותר מ30 שנים והוא מביא לכולנו הרבה גאווה. לדוגמא- שאול טוויסטר, השחקן הידוע- בוגר השנה השלישית שלנו! ריקי מנדלסון, השופטת בכוכב נולד, בוגרת המחזור התשיעי שלנו! שלי חיימוב, אלי שרעבי, שירן עוגן, ועוד רבים רבים אחרים זכו להתחיל את הקריירה המוצלחת שלהם ממש פה, במקום בו אתם עומדים כעת. אתם המחזור ה 37, ואני מאוד מקווה שנצא מפה עם מספר לא קטן של כוכבים. כי השנה, הסכמנו לקבל רק, אבל
-נבחרת הכדורגל
-נבחרת הכדורסל
-התזמורת
-כיתת מחול ואקרובטיקה
-נבחרת השחיה
-הלהקה
-כיתת ספרות ושירה
-כיתת עיצוב וציור
אם למישהו לא ברור באיזו קבוצה הוא, או שהוא חושב שהוא טוב יותר במשהו אחר, הוא או היא, מוזמנים לפנות אליי. אתם הרבה מאוד בני נוער, תעזרו לנו לשמור עליכם, אנחנו לא מעוניינים בחבר'ה שהולכים לאיבוד. תזכרו את חוקי המחנה, לטובתכם. וכמובן, הוראות בטיחות בסיסיות. עכשיו אתם מוזמנים להתחלק לקבוצות שלכם- ב-ה-צ-ל-ח-ה!!!"
מנהל המחנה סיים את דבריו ומייד החלה המולה, בעוד כל אחד מחפש את הקבוצה שלו. ליהי תפסה ביד אחת את איילת ובשניה את שבות, והוליכה אותן לעבר השלט שעליו היה רשום "מחול ואקרובטיקה".נחמן, דורון ושמיר, מצאו כל אחד את דרכו אל השלט "כדורסל".
21
סיפור בהמשכים
ביתן מס' 16- פרק י"ב:
כ"ג בניסן תשע"א (27.4.2011)
ליהי הביטה בנערה שנכנסה דלת מגורי הבנות. לפי הגודל, ליהי יכולה להיות דודה שלה לפחות. ליהי הייתה נערה גבוהה מאוד, ואמנם לא שמנה, אך הייתה לה נוכחות ומעט כריזמה. הנערה השניה, לעומתה, הייתה דקיקה וכמעט הסוותה את עצמה יחד עם הקיר. וגם, לא נעים לומר- היא דתיה. האם הן יסתדרו ביחד? ואולי יתפתחו דיונים מעצבנים והנערה הרזה באה לפה רק כדי להטיף לה ולהחזיר אותה בתשובה? 'טוב, לעזזל החששות, תהיי נחמדה!'
"היי. אני ליהי" הציגה עצמה בחיוך.
"אני שבות. נעים להכיר."
שבות העיפה מבט מסוקרן לעבר המיטה בה ישנה איילת. "מי זאת?"
"זאת..איילת..היא..היא כנראה מאוד עייפה-בטח הגיעה מרחוק.."הסבירה ליהי ונשמעה לעצמה צולעת וחסרת ביטחון.
"אולי כדאי שתתחילי לארגן את הדברים שלך בארונית?" הציעה לשבות הדתיה.
"עזבי, אין זמן. דיברתי עם אחת המדריכות, והיא אמרה שעוד עשר דקות מכנסים את כולם" שבות השיבה בידענות "אה" מלמלה ליהי, והרגישה מיותרת יותר ויותר מרגע לרגע. 'כל מה שאני מציעה לא במקום. אני לא מסתדרת עם אף אחת מהבנות' חשבה בדכדוך.
איילת, שלא ממש ישנה, שמעה את חילופי הדברים, וקצת ריחמה על ליהי שבטח לא מרגישה עכשיו בנוח. היא פנתה לשבות
"גם 10 דקות יכולות להספיק לך. ואפילו אם לא, תוכלי לפחות להתחיל, מה מזיק? ככה יותר תכירי את החדר, ותרגישי בבית." ליהי חייכה אל איילת בתודה.
"טוב. אתן בטח צודקות.." שבות נכנעה, וניגשה לסדר את תיק הרחצה שלה בחדר השירותים.
בינתיים, במגורי הבנים, התווכחו הנערים אודות פוליטיקה.
"עזבו אתכם משטויות, כולם שם סתם דואגים לכסא של עצמם!" נחמן פסק בלהט. "הם לא באמת עושים את מה שיביא שלום, אלא רק מה שיגרום לאו"ם ולארה"ב לחייך אליהם חיוך מזוייף שנועד להסתיר את הנשק ושאר התחמושת שהם מעבירים מאחורי הגב לערבים." דורון הנהן בהסכמה. אבל שמיר, שהיה שמאלני מובהק בדיעותיו, לא התפשר.
"תחשוב מה שנוח לך. אתה סתם מפליל. אני מאמין שאלי גוייבה הוא ראש הממשלה הכי טוב שהיה לנו אי פעם. והוא מסוגל להביא לשלום אמיתי עם פלסטין!" הכריז שמיר בדרמטיות.
נחמן גיחך בבוז, והוויכוח התלהט ונמשך. אולי היו מצליחים לשכנע זה את זה, לולא קול חזק קטע אותם. הקול נשמע ברחבי המחנה, נשי ובוטח- "כל הבנים והבנות מתבקשים להגיע עכשיו לאולם המרכזי שנמצא מול שער הכניסה. אני חוזרת: כל הבנים והבנות מתבקשים להגיע עכשיו לאולם המרכזי, תודה".
7