פורום הורות (עמוד 281)

אין לי עכשיו ילד בגיל הזה אז אני לא כ"כ זוכרת...

מקוה שעוד מעט יענו לך כאלה שכן יש להן...

 

אבל קודם כל- רסק עגבניות- אין שום בעיה בגיל הזה.

תבלינים- אם הוא אוהב- שיהיה לבריאות!

אם הוא כבר עבר יום הולדת שנה- אין שום הגבלות (חוץ מדברים קשים כמובן כמו פיצוחים, גזר לא מבושל וכו'...)

מותר לו לאכול הכל, רק להקפיד לחתוך לו לגודל מתאים.

 

זכור לי שהיה שרשור כזה מזמן מזמן (תנסי לעשות חיפוש)

ובאתר של טיפת חלב יש גם המלצות לתפריטים, מוזמנת לחפש

(פשוט האינטרנט עושה לי בעיות אז אני לא מצליחה לחפש ולצרף קישור...)

שנית הנה תפריט לדוגמא: לא צריך את הכל, תבחרי מה שאת מתחברת:

1. פירות: לוקחים פירות שונים מהעונה, ומועכים בבלנדר, ניתן להקפיא לכל השבוע, אבל עדיף טרי.

2. אם אוכל מוצרי חלב אז יוגורט טבעי או ממותק, או דניאלה וכולי.

3. לחם עם ממרח: אבוקדו, שקדייה, טחינה, דבש (אם עבר גיל שנה)

4. דייסת קוואקר: מרתיחים מים, שופכים, לפעמים דרושות דקה או שתיים לבישול. אפשר להוסיף דבש, סילאן, סוכר חום וכולי.

5. צהריים: קציצות בשר, זה להכין ולהקפיא,

או : מרק עם ירקות ובשר וטוחנים בבלנדר, קונים הודו טחון, מכניסים למרק וטוחנים אחר כך מקפיאים בכוסות חד פעמיות וכל יום מוציאים כוס אחת,

שיהיה בהצלחה רבה,

אה, ובערב, ביצה קשה מעוכה,

אישית, אני נותנת לילידם שלי לאכול אבוקדו עם כפית טחינה גולמית הם היו שופכים חופשי, מיץ תפוזים סחוט בבקבוק,

מיץ גזר בבקבוק, מלפפון- מקלפת וחותכת לפסים ומחזיקים פס בכל יד.

בהצלחה!!

ממש שמחה אני איישם בע"ה.תודה גם לאמא!! פשוט אני מהנייד ואין אפשרות חיפוש אצלי...

אשמח לעוד תשובות כדי שאראה אם יש משהו לגוון וכו'

בדיוק בגיל הזה או מוקדם יותר - בצלחת אחת זה ליד זה: ביצה רכה, עגבניה מגוררת בפומפיה וכף גבינה לבנה או קוטג'.

טובלים חתיכות של פרוסת לחם בכל אחד מהמרכיבים ואוכלים.

 

אשל עם מעט סוכר.

גבינה לבנה עם מעט סוכר ותמצית רום (הורודה - אדומה) - לערבב היטב.

 

פסטה: את הארוכות (מקרוני) חותכים לפיסות קטנות בעזרת סכין או שבוחרים צורה וגודל שיתאימו לקטן.

יש קטנים שכבר נהנים מאורז בגיל הזה. אפשר גם לבשל את האורז לדיסה עם יותר נוזלים, אפשר עם חלב או עם אשל.

פירה - עם חלק מזולי הבישול כדי שיהיה רך.

 

לפירות הטחונים שהציעה אמנית כאן למעלה, הייתי מוסיפה בגיל הזה פרוסת לחם מקמח מלא מרוחה בחמאת בוטנים טבעית (למי שלא מסתדר עם טחינה. גם עשיר בסידן) - רק את החלק הרך כמובן של הפרוסה - וטוחנת יחד עם הפירות.

שנה, ויכולה ממש לרשום לי סדר יום ארוחות בפירוט, כמו שעשת אומנית..?

בבוקר פירות העונה אפשר לערבב עם טחינה הם מאד אוהבים. בצהרים מרק עם הרבה ירקות גזר תפוח אדמה קישוא בטטה ועוד מה שאתם אוהבים בתוספת עוף לטחון ולתת . ארוחת ארבע אפשר עוגיה רכה מיוחדת לגיל הזה ופרי לגרד או למעוך . ארוחת ערב ביצה חצי רכה לחם טבול בגבינה לבנה ירקות מגורדים או חתוכים קטן חשוב להרגיל להרבה טעמים במיוחד ירקות זה משתלם שהם גדלים ואז הם אוכלים הכל ואוהבים הכל

ואנחנו לא אוכלים כל יום בשרי...

גם בקטניות יש חלבונים ובדגים, צריך שהתפריט השבועי יהיה מאוזן ואם יום אחד לא אוכלים בשרי זה לא גורם לחוסרים...

 

אמנם כרגע אין לי ילדים בגיל הזה, אך ממה שהייתי נותנת בגיל הזה,

 

תפריט לדוגמא:

כשקמים משינה- הנקה/ תחליף חלב

סביבות 9:00-10:00 ארוחת בוקר הכוללת לחם עם ממרח- חומוס/ גבינה/ טחינה/ אבוקדו, לפעמים משולב בעגבניה מרוסקת. כמה כפיות גבינה

ארוחת ביניים- פרי מרוסק/ חתיכות קטנות (תלוי אם כבר יכולים ללעוס אוכל רך) אפשר גם הנקה.

ארוחת צהריים- פחמימה מבושלת (מה שיש לארוחת צהריים של כולם- מתובלן)- אורז/ פתיתים/ קוסקוס/ תפו"א וכו'+ חלבון- דגים/ בשר/ עוף

אפשר לבשל בסיר אחד דגן+ קטניה, כמו אורז ועדשים ואז זה נותן חלבון מלא.

ארוחת ביניים- כנ"ל

ארוחת ערב- לחם עם ממרח, כמה פעמים בשבוע עם תוספת ביצה.

לפעמים מוסיפה דייסה ביתית מקוואקר

וממש לפני השינה- הנקה/ תחליף

אם רוצים אפשר לתת יוגורט בארוחות ביניים (אצלנו מעדנים ויוגורטים הם רק בשבת אז לא בניתי על זה בארוחות ביניים)

לחתיכות קטנות וכך הם גם לומדים לאכול לבד.

בעצמי, לפעמים אנחנו יודעים לעזור לזולת אבל לא יודעים לעזור לעצמינו

איך הוא מתנהג בגן? האם מצליחים להציב לו שם גבולות? לא ברור מה התכוונת "לטענתו הוא לא מתנהג ככה"  מה את לא נמצאת אתו ועם בעלך (שבתות וכו')? את לא רואה אם בנוכחות בעלך הוא רגוע יותר?? לפי החשש שלך משבתות נראה שגם בנוכחות בעלך הוא ללא גבולות.

 

פינוק של הסבתא יכול לגרום לקושי של הצבת גבולות אבל לא יכול לגרום לאי-יכולת להציב גבולות.

 

 

כמו שנאמר "עדיף מאוחר מאשר לעולם לא",

וכן עדיף שיבכה עכשיו ארוכות עד שיתרגל ש"לא זה לא" ושיש לכם מילה, מאשר שיתרגל לזה שבכי ממושך שלו עוזר לו להשיג את מה שהוא רוצה.

 

בעניין של להתחלק במשחקים- זה נושא מורכב. גם הבכורה שלי, שגדולה מבנך בשנה, לא ששה תמיד להתחלק בדברים שלה, ואני מכבדת את זה. היא עוד צעירה ואני רוצה שההתחלקות תהיה כי היא רוצה, ולא מכפיה חיצונית.

אז לפעמים היא מסכימה לוותר לאחרים, ולפעמים לא. בגיל הזה אני אומרת לחברה/אחותה הקטנה- עכשיו זה אצל ****. אולי תשחקי בקוביות במקום? אולי בלגו?

 

אם הסבתא מפנקת בזה שאינה מציבה גבולות, יש מקום אולי לדבר איתה על זה. לומר לה, בצורה נעימה, עדינה ומכבדת, מה הגבולות שלכם (מבחינת ממתקים, משחקים ומה שרלוונטי), ולבקש ממנה לשמור על הגבולות האלו לטובת הילד.

 

מבחינת אלימות- לעצור מיידית. לתפוס את הידיים/רגליים, ולומר שאצלנו בבית לא מרביצים. אפשר גם להתרחק בכמה מטרים מהילד עד שיירגע מהאלימות. לומר לילד שבבית אומרים בפה את מה שרוצים, לא בידיים.

 

אל תתייאשו. ילדים לומדים מהר מאוד, כשעומדים על עקרונות ולא מוותרים. ההתחלה תהיה קשה גם לו וגם לכם, אבל היא לטובת כולם, ויותר מכל-לטובת הילד לטווח ארוך.

 

בהצלחה רבה!

אנונימי- יש ימים שבעלי לוקח אותו והם מטיילים בלעדיי ,הוא טוען שכאשר הם לבד הילד בקושי בוכה ומתנהג יפה,בשבתות שאנחנו יחד אז הוא נצמד אליי ומתנהג כרגיל.

 

אור היום- ע"פ הנחיה מקצועית-כאשר הוא מרביץ אני תופסת לו את היד ואומרת לאמא\לחבר\סבתא לא מרביצים!

 

וישר מתחיל הבכי שיכול להימשך במשך חצי שעה.

 

ברוך ה' הוא מאוד חכם וכשהוא רגוע אני מדברת ומסבירה שאנחנו לא מרביצים ולא בוכים, ושאם הוא יתנהג יפה

 

אני אהיה חברה שלו ונילך למשחקים.

 

האם יש עוד טיפים מניסיונכם שיכולים לעזור?

 

 

 

 

כשהילד מתעייף? כשאתם נותנים לו משהו שיפסיק לבכות כבר? כשהילד מבין שאסור להרביץ ולא יעזור לו לבכות?

 

בעיניי, ביחד עם האמירה הנחרצת שלא מרביצים, חשוב להוסיף ביטוי אהבה- אחרי שאמרתם שאסור להרביץ ועצרתם את המכה מיד, לומר לילד "אני מאוד אוהבת אותך, ואני לא מרשה לך להרביץ. אנחנו מדברים במילים בבית הזה". בצורה נעימה, בנחת, בלי כעס.

 

אני לא כ"כ מסכימה עם האמירה לילד שאם הוא יתנהג יפה, נהיה חברים שלו.

קודם כל, חשוב להבין מה משמעות החברות מבחינת הילד. גם אני אומרת לבת שלי שאני חברה שלה (רק כשהיא שואלת אם אני חברה שלה), ומתכוונת לחברות כמו שהיא רואה את זה (אם אני מבינה אותה נכון);כלומר, השאלה היא אם אני בצד שלה, איתה, בעדה. לא אם אני שותפה למשחקים שלה כמו ילדה בגן, או חברה שאפשר להיות איתה "ברוגז" וכו'.

האם את מתכוונת לאותו דבר (=כמו שאני מתכוונת), כשאת אומרת לילד שתהיי חברה שלו? מה המשמעות של חברות מבחינתו, לדעתך?

חשוב שהילד יידע וירגיש שהוא אהוב גם כשהוא לא מתנהג יפה. ההתנהגות הלא יפה היא אמנם לא מקובלת, אבל הוא- בתור מי שהוא- מקובל ואהוב.

באשר למשחקים- אם הילד מכה חברים, לא שייך ללכת לשחק כי הוא צריך להיזכר/ללמוד איך מתנהגים בחברה.

אם הילד בוכה, הוא צריך להירגע כי אחרת א"א לשחק איתו. אפשר ורצוי לומר לו את זה גם כשהוא בוכה או מכה, שיבין שזה מונע ממנו דברים. כלומר, שהוא מונע דברים מעצמו.

 

לדעתי, תני לו לבכות עד תום, ובסוף זה יעבור. אם אחרי שבוע-שבועיים זה לא נרגע וממשיך בכי היסטרי וממושך מכל דבר קטן, יש מקום להגביל את הבכי. אם לא, תנו לו לבכות כל צורכו. זו דעתי

איתו בהתנהגות שלו

להרחיק אותו כשהוא מרביץ

לשים אותו במיטה, להגיד שאסור וללכת כמה דקות לתת לו לבכות,

אחר כך "להחליף כובע" ולהיות "השוטר הטוב" ולנחם אותו.

ואז יש קשירה של הבוסטר שנראה כמו קשירה של כסא תינוק...

ויותר זול

אני לא חושבת שאת צריכה להיות עם מצפון- יש לך אחריות לחינוך מסודר של הבנות

אבל כל הכבוד לך שאת מתבוננת שוב

 

קודם כל- מה זה "מרשה"? 

עבודת השם היא של הילדות, לא שלך. האחריות היא של הילדות, או של ההורים שלהן- לא שלך

את רק מאפשרת את המרחב של זמן ומקום כדי להתפלל - לפי הסדרים של בית הספר 

זה המנדט שלך. 

את לא יכולה להגיד לבת להתפלל שוב בכיתה. זה לא במנדט ההלכתי שלך

את כן יכולה לומר לה לשבת בשקט ליד הסידור, או לומר תהילים בזמן הזה. 

 

 

עכשיו - בואי נראה- מה הילדה צריכה? 

היא בודקת גבולות- היא צריכה שתהיי מאוד מסודרת על המסגרות ועקבית על המשמעת. 

הזהרת אותה מה הכללים של הכיתה- אוקי

איזה מדד את יכולה לתת כדי לאמת את הדברים שלה? כדי לא לפגוע בנאמנות של הדיבור שלה- אם אמרה שהתפללה אז באמת תאמיני לה שהתפללה! - בלי לתת לה מרחב לתימרונים? 

 

לדעתי - הצעה שאת יכולה לעשות- 

כשהיא מתפללת בבית- שתביא פתק מאמא שהיא התפללה. את מאמינה לה (תגידי לה את זה! חשוב!) אבל בשביל המסגרת של הכיתה את צריכה הוכחה

במצב כזה (עם פתק) או במצב שהיא אומרת שהתפללה אבל בלי פתק- שתשב לקרוא תהילים בזמן הזה. תפילה מסוג אחר. 

 

 

(יש מצבים שמורה צריך לעשות דברים שהם לא לגמרי "מהודקים" הלכתית בשביל החינוך.

שמעתי ממחנך דגול כמה סיפורים כאילו) 

אמרתי לתלמידה שתקרא תהילים (אחרי שהבהרתי שאין דבר כזה להתפלל בבית. מתפללים יחד).
כלומר בכל מקרה שתתעסק עם עניין קודש.
אני יכולה לספר לך שהיא לא ניסתה לעשות זאת שוב...

מה זאת אומרת שהמורה לא יכולה לקבוע לבת איפה להתפלל כי עבודת ד' היא של הילדה ולא של המורה?

הילדות קטנות, אפילו מתחת לגיל חינוך, והאחריות על חינוכן הוא של ההורים שלהן! גם האחריות על עבודת השם שלהן!

במסגרת בית הספר המורה היא השליחה של ההורים לדאוג לחינוך של הילדות. לא נראה לי שאפשר לומר שזה לא במנדט של המורה...

אתן דוגמה קצת קיצונית: הבת שלי, בת השלוש, לא אוהבת ליטול ידיים בבוקר. אני לא מרשה לה לגעת באוכל לפני נטילת הידיים. האם ניתן לומר שזה לא עניין שלי? אלא עבודת השם שלה?

 

בבית ספר יש כללים, חלקם נוגעים גם לעבודת ד', ועל התלמידים לכבד את הכללים.

אם הורי התלמידים לא מעוניינים בכך, שיגיעו להסכם עם בית הספר, או שיחפשו בית ספר אחר שבו הכלים מתאימים לרוחם...

 

 

לגבי הדברים האחרים אני מאוד מסכימה!

נכון, זה דבר שצריך יותר בירור 

יש פה גם עניין של חינוך לאחריות אישית ... 

 

אני צריכה עוד לחשוב על זה

שם - לפי המסופר - מקרה חד-פעמי, ילדה אומרת שבירכה, ויש גם "אליבי" (היא יצאה וחשבה שכבר בירכו), מורה אומרת (בערך) שיותר חשוב לשמוע בקולה מאשר לא לברך לבטלה.. משדרת חוסר אמון.

 

את יכולה להגיד לילדה הזאת: אנחנו מתפללות בכיתה, כך יש לזה יותר זמן ולא "ממהרים", גם טוב שכולן מתפללות ביחד, מקדישות לזה זמן מהכיתה, זה מזכיר כמה זה חשוב - וגם אני יכולה לעזור ללמוד להתפלל כשצריך. ובנוסף - אם חלק כבר התפללו - זה מקלקל לכולן, וגם לפעמים מישהי תשכח שלא התפללה ותגיד בטעות שהתפללה.

 

אחרי שהבינה את ה"רציונאל", היא גם יודעת שיכול להיות ש"בטעות" היא אומרת שהתפללה (לא "שקרנית") - אז את מבקשת שלא יקרה יותר. רק בכיתה, כדי שלא תצטרכי לבקש מההורים להזכיר לה לא להתפלל בבית..

 

בד"כ זה יספיק. 

 

ובנוסף - אם את וודאית שהיא לא התפללה בבית, זה אחרת לגמרי. ילד מבין שהמורה מבין שהוא "סתם אמר"..

 

 

וגם אם לא - אפשר לסכם עם ההורים על ס.מ.ס בבקר שמוודא שהילדה לא התפללה עדיין. ולומר לילדה, שאלתי את אמא והתברר שבאמת בטעות חשבת שכבר התפללת...  נו,קדימה..

 

 

בשעת הדחק מאד של מקרים כאלו - עושים "שאלת חכם", ואז אפשר לומר לילד: שאלתי רב - והוא אמר שכ"כ חשוב שכולם יתפללו ביחד בכיתה, שזה לא נקרא ברכה לבטלה אם מתפללים שוב.. (לדוגמה).

 

העיקר - לא לפגוע בערכים חשובים: אמון, זהירות של הילד מדבר שרגיל בו, וכו'. וגם לא אגרסיביות.

לסכם עם ההורים והילדה שבכל פעם שהיא מתפללת בבית

היא תגיע עם אישור או אפ' מסרון למורה.

 

כדאי לערב את ההורים (אם ניתן) ובכך לשדר לילדה

מסר של תקשורת בית - ביה"ס וכן יועיל לפתור גם בעיות עתידיות.

 

סה"כ נראה שהיא מנצלת את הוואקום הזה שאין

מעבר ברור בין הבית לביה"ס.

 

 

קיבלתי כיוון  בעוד תחומים...

יש לי כמה השגות

לילדה הספציפית הזו יש סיבה טובה מאוד לא להסביר דברים יותר מידי במקרים כאלה(באחרים אני משתפת ומסבירה) כי היא דואגת לבדוק חוקים וכללים כל הזמן. ומה שהיא בודקת פה זה לא הלכה אלא גבולות.

 

לכן אני בשום אופן לא אתן לה 'לברוח' לתפילה בבית(היא מסוגלת לפתוח סידור ולסגור אותו והיא "התפללה") יש לה קפיציות כזו שלא מאפשרת לי לחרוג מגבולות, על כל חריגה אני משלמת ליום שלם של חריגות.

 

עכשיו נרגעתי קצת, באמת הבנתי שהמקרים שונים, (עובדה שעם בנות אחרות אני נוהגת אחרת)

 

ונכון מה שהורות אמר- יש באמת חוסר מעבר ברור בין הבית לבי"ס- ענין של מגבלות שפה ועוד . כמה שעשיתי בעניין, עדיין המצב אינו המצב האופטימלי..

 

שאין לתת לה להתפלל "בבית".

 

היא צריכה לקבל את המסגרת, בנחת ובבהירות.

 

"הסברים" - זה רק בקצרה כדי שתתרגל שיש הסבר למה שהמורה עושה. אך לא כדי לקבל את "הסכמתה"..

 

השת"פ עם ההורים - זה יכול להיות לכיוון ההפוך: מסכמים שהיא לא מקבלת מהם רשות להתפלל בבית, ואז ההודעה מהאמא יכולה להיות "תזכורת" שבאמת היא "טעתה" ולא התפללה בבית.  אין ענין לעשות מילד שקרן בפני עצמו..

 

אבל כבר כתבתי לענ"ד שבמקרה זה נראה ברור "שהילדה מבינה שהמורה מבינה".. גם בבית לפעמים קורה שילד קטן אומר "התפללתי", מתעלמים, ואחרי רגע אומרים "נו, רוץ להתפלל" - והוא "עזב" כבר את האמירה הקודמת... צריך בחוכמה ורגישות "לחוש" במי מדובר.

 

תהיי רגועה ושדרי רוגע.
אף אחד עוד לא המשיך עם הטיטול לנצח.
אצל חלק זה מהר יותר ואצל חלק המסע ארוך-
אבל היום חייבים לקבל לגן גם ילדים שלא גמולים לגמרי.

בהצלחה!

גמלתי אותו כל כך מאוחר כי מאד פחדתי מזה וחיכיתי לזמן של שיגרה בבית (חופש בלי קייטנה וחופשות..), והוא מאד פחד ליפול לאסלה למרות הישבנון

השבוע הראשון היה טיפה קשה , וזהו אחר כך ברוך ה' כמעט ולא היו פיספוסים בכלל, בגן הוא בחיים לא פיספס. הגננות של גן 3 נורא מודעות ומזכירות כל הזמן לילדים ללכת לשירותים,

ובמקרה הכי הכי גרוע לפי החוק בגן 3 מותר לשלוח ילד עם טיטול והסייעת חייבת להחליף לו!!

ד"א פסח זה זמן כזה שנוסעים להורים וכאלה אז אולי זה לא מאד נח לגמול אז, כדאי לחשוב על זה...

ב"הצלחה וכשמגיעים לגשר מגלים שהוא הרבה הרבה פחות נורא ומפחיד ממה שהוא ניראה

וזה לא כתוב בחוזה מנכל...

כגננת של ילדים בגיל הזה מי שלא גמול הוא מסכן... כי הילדים צוחקים עליו.

 והאם את היית מוכנה שהילד שלך יעשה קקי ויחליפו לו בלי תנאים זה גן זה לא מעון!! איך תחליפי לו על הרצפה? על השולחן ליד כולם??? היית מוכנה שיצחקו עליו את לא יודעת כמה זה מתסכל אותם!

גם אצלי בגן. אני גם גננת לגילאים אלה זה ממש קשה וטעות להכניס ילדים לא גמולים מפני שזה מזניח את שאר הקבוצה. 35 ילדים בגן ו2 אנשי צוות בלבד ומתוכם ישנם כמה לא גמולים מה שעושים זה... כל היום מחליפים טיטולים ולא מוצאים פנאי לשאר הקבוצה...

מעבר לזה שהילד מתוסכל כי שאר הילדים צוחקים עליו.

באמת פחדתי שיצחקו עליו על זה בגן לכן נורא השתדלתי ורציתי שיגמל , אבל הידיעה הזאת שאפשרי לשלוח ילד ככה איפה שהוא קצת הרגיע אותי....

 

תאמיני לי בשביל הילד.

ואם הוא מפספס אל תכעסי כדי לא לגרום לו לבקש יחס שלילי. דברי בנועם וברוגע תני לו לנקות... ובכל פעם שמצליח תעודדי ותעשי מזה מצב ואפילו תני לו צופר באותו הרגע שירגיש ששווה לו תני לו עדש . קובית שוקולד...

את תראי שזה יסתדר אמנם לא באותו היום אבל זה יסתדר.

בהצלחה

למה ההיסטריה המוקדמת הזו??

הרי הגן מתחיל רק באלול, שמונת החודשים האלה בנקודת הגיל הזו כ"כ משמעותיים,

ובע"ה תצליחי!!

למה להתחיל מתוך נקודה של פחד ולחץ??

אביב וקיץ שלמים עוד לפנייך!!

בהצלחה רבה!

ילד לא נגמל עפ"י גיל אלא עפ"י מתי שהוא מוכן, נכון שיש נורמה וטווח גילאים, אבל כשאני קוראת כאן על ילדים שגם בגיל 3.5 לא נגמלו +העובדה שזה גן עירייה, זה מלחיץ אותי. הייתי מעדיפה לגמול בזמנה שלה ולא עפ"י תאריך מסויים.

ונשמע שהזמן של הבת שלך עוד לא הגיע.

 

לאט, בנחת, בסבלנות.

 

אני גמלתי את הבת שלי (שהייתה בת שנה שנתיים ותשע אז), מיד כשנגמר המעון.

הייתה הכנה לפני כן- דיברתי איתה על זה שהיא גדולה ויכולה לעשות בשירותים כמו הגדולים, הקראתי לה כמה פעמים את "לא רוצה חיתול", ועברנו את זה.

עדיין היו לה פיספוסים בתחילת השנה (וגם כאן מדובר בגן עיריה), ובגן קיבלו את זה בהבנה ובצורה נעימה. החליפו, קשרו את הבגדים המלוכלכים בשקית, וזהו.

 

אם את רוצה, את יכולה להתחיל גמילה, בקטנה, אחרי פסח (כל פעם לפני האמבטיה להושיב על האסלה ולראות אם יוצא משהו. לפעמים כששומעים זרימת מים זה עוזר).

 

והכי חשוב- בנחת, בלי לחץ. הכל יהיה בסדר בעז"ה.

ילדים בגיל הזה עושים כברת דרך עצומה בחודשים ספורים.

 

ואת צודקת - תמצאי את הזמן המתאים ביותר מבחינת הנסיבות המשפחתיות. ותפילה. תמיד עוזר.

עד שהילדון נכנס לגן?? מה, כל הילדים בטוח נגמלים עד אז?? לא מדברת על פספוסים פה ושם...

הוא ממש לא היה בשל (היה אמור להיכנס לגן עוד לפני גיל 3) וגם עברנו דירה. אז השארתי שנה נוספת במעון (הרבה כסף, כי אין הנחה לילדים גדולים). לא מתחרטת לרגע. היום הוא בגן חובה ויעלה לכיתה א' עם השנתון שלו.

בכל מקרה אני עובדת בגנים ובכל גן מגיע איזה ילד שהוא לא גמול. תלוי בגננת. יש גננות מכילות ויש גננות שמתעצבנות...בכל מקרה בד"כ  אם יש פספוס גדול קוראים לאמא להחליף בגדים...

אם זה ילד אחד לא נורא אבל שיש לך 35 ילדים ו 8 לא גמולים זה ממש משבש את סדר היום.!!!

לכן אני לא שמתי את הבן שלי לא גמו לבגן כי הבנתי שזה בלתי אפשרי לתפקד ככה.

אומרים לילדה שהמורה לא נהגה כשורה אבל עדיין נכבד אותה.

 

וגם אומרים לה שהפיתרון ההלכתי שהיא מצאה הוא יפה.

וגם שמרה על ההלכה.

 

(מדברת מהפן של המורה)

יש בנות שמברכות  לפני כולן בשביל הענין (ולפעמים מפריעות אח"כ בזמן התפילה של כולן )ואם המורה תרשה פעם אחת- זה עלול לחזור על עצמו אצל בנות אחרות.

אצלי הכיתה  קטנה אז אני מסתפקת בפרצוף בלתי מרוצה וגערה קטנה, אבל בכיתה גדולה  אני מבינה שהמורה צריכה לתפוס יותר קצר.

באמת היה יותר נכון מצד המורה לבקש שתברך ללא שם השם-(ויתכן שלא עלה בדעתה רעיון כזה באותו רגע)

וגם לא הייתי מטילה על הילדה עבירה אם לא תשמע, התלמידה צריכה לעשות מה שהמורה אמרה כי היא מורה וחובה לשמוע בקולה....

 

מצד הבת שלך כל הכבוד לה על הכבוד למורה והפניה המכובדת, ובמיוחד על הפתרון הגאוני שמצאה.

אם אכן דיברה בטון מכובד מגיע לה פידבק חיובי  מצידכם.   ספרו לה כמה אתם גאים בה.

 

 

גם לא בירכת לבטלה - וגם לא "רבת" עם המורה. אבל היתה למורה קצת טעות - כי להקשיב למורה, זה לא על ברכה לבטלה, אולי היא לא הבינה שבאמת בירכת וחשבה שסתם אמרת.. אני אסביר לה.

 

בכך לפטור את הילדה מהסיפור.

 

 

ולדבר עם המורה (ה.... אני-לא-יודע-מה..) הזאת..

למה המורה ה---זאת?

ועם זאת, אני מצטרפת לביקורת על המורה.

אני חושבת שזה היה יכול להיות הרבה יותר חינוכי לתת אמון בילדה (במיוחד בגיל כזה צעיר, שהילדים הם פחות "חכמולוגים" מילדים גדולים יותר), ולומר לה שתשב בשקט בלי לדבר, כדי לא להפריע לחברות שמברכות, מאשר להורות לתלמידה לעשות משהו שלא אמורים לעשות (לברך פעמיים), וכשהתלמידה מעמידה אותה על טעותה (בצורה נעימה, לדעתי)- לא לקבל את דברי התלמידה, כאילו המורה היא הסמכות העליונה, מעל הכל, והיא אינה טועה לעולם. בעיניי זה מאוד לא חינוכי לנהוג כך.

 

(ואת זה אני כותבת כמורה. כשהתלמידים שלי מתקנים אותי או מעמידים אותי על טעותי, אני בודקת עם עצמי אם טעיתי או לא, ואם כן, אני מתקנת. בעיניי זו גדולה להודות בטעות שלך, וזו יוהרה לומר שאתה צודק, גם כשמראים לך כשאתה טועה).

זה דבר מאד חמור ולא-חינוכי לדעתי.

 

ואם יש לה "סיבות מיוחדות", או שהמעשה לא היה בדיוק כך, שתסביר לאבא ונראה. 

 

לפי הנתונים כפי שצוטטו - זו התנהגות חמורה: "לאלץ" ילדה להגיד סתם שם ה', נגד כל מה שהיא מורגלת; זה יכול לעיתים להיות גם בעל משמעות נפשית חמורה. בחינה של אלימות.

והיא אמרה שיש "היתר" לומר לילדים לברך שוב

וזה לא ברכה לבטלה לצורך חינוך

 

ניסיתי קצת לחפש, ומצאתי שיש מי שכתב שאם הילד אומר ברכת המזון בחצי דקה, והוא טוען שהוא קרא הכל, ואתה רואה שזה חוזר על עצמו, אתה יכול לחייב אותו לחזור לברך כדי שילמד שלא כך מברכים, אע"פ שלמבוגר אסור לחזור במקרה כזה, כי סוף סוך הוא בירך. והסיבה לזה היא שזה לצורך חינוך (כמו שמותר ללמד לילדים ברכות עם שם ה', ואין בזה איסור ברכה לבטלה)

כנראה שהיא חשבה שזה סוג של היתר גורף, שכל מה שהמורה צריכה לחינוך מותר לבקש מהילדים לברך

אבל לדעתי זה ממש טעות. הילדה לא עשתה שום דבר רע, וזה לא חוזר על עצמו. את סתם מחנכת אותה לזלזל בברכה לבטלה, ועושה לה קונפליקט בין המחויבות שלה להקב"ה לסמכות של המורה

 

זה הזכיר לי (בהגזמה גדולה) שיש חיילים שעומדים בפני נסיונות כאלה כשהמפקד מבקש משהו שהוא חילול שבת ברור, והחייל צריך לעשות קומבינות בשביל להסתדר עם המפקד בלי לחלל שבת.

אני לא חושב שזה בסדר שמורה תכניס ילדה לסוג כזה של נסיון

זה כנראה שייך ל"היתר" שיש למורים מסויימים, בדמיונם, להמציא תירוצים כדי לחפות על התנהגות לא הולמת..

 

מה שהיא עשתה (אם אכן האמינה לילדה שבירכה, וידעה שהילדה חשבה שכבר בירכו), זה ההיפך מחינוך. שלא תדבר בשם "צורך חינוך". 

 

מורה בכיתה ב' אינה פוסקת הלכה, אבל אמורה להבין משהו בנפש ילדות קטנות. אם היתה בכוונה מברכת לא עם כולן - אז יש מקום לומר שיש אפשרות כזו, וגם אז צריך לומר לילדה: שאלנו רב (אם באמת שאלה  ולא "הקישה" מדעתה..), והוא אמר שברכה עם כולן זה כ"כ חשוב שאפילו לברך שוב (עי' בתשובה למורה ששאלה כאן..).

 

אבל לא להאמין לילדה, לא להסביר, לומר שה"סיבה" היא שגם לא לשמוע למורה זו עבירה... זה חינוך?!... מתאפק לא לומר מעבר לכך.

זה לא שאני מסכים עם דרכה של המורה אבל

ה...עליהום הזה...

מספיק לומר למורה שהילדה בירכה שוב ברכת המזון 

בלי לעבור על ההלכה,

גם אמירה כזו מספיק מעוררת ומשאירה את המורה עם

מחשבות ותובנות ולא מאפשרת לה מקום להתגוננות אלא 

להיפתח לפתרונות טובים יותר.

 

לגבי הילדה:

 

לשבח מאד, ממש טובה עם הקב"ה ועם אנשים,

בנוסף, נראה לי שאפשר כבר לרשום אותה לפורום צמ"ע

או אולי לנ"ו????? 

הרב זמיר כהן סיפר כמה וכמה פעמים על תרחישים כאלה,וכיצד ניתן בהתייעצות של רב לשמור על שלום בית וכמה זה חשוב,אל תאבדו תקווה,אתם צריכים הדרכה,ובעלך לא צריך לחשוש שהרי ההדרכה שהוא יקבל מרב נכונה הלכתית ולא נאמרת בתור עצה של אדם שאינו מבין די הצורך.

אולי תנסו לפנות לרב זמיר כהן עצמו,אני מאמין שיש לו נסיון בזה,אם תרצו תנסו לפנות לארגון הדברות ולבקש.

http://hidabroot.org/

 

אם לא, אפשר וצריך לחפש רב שיש לו נסיון ויכול להדריך אתכם ולא לוותר,ובע"ה יהיה שלום אהבה ואחוה ביניכם.

 

שבת שלום !

לא היה ברור לי ממה שכתבת את הבעיה המדוייקת,ולכן זה נכתב בתור המלצה כללית,אולי מעבר להדרכה את צריכה כמו שאמרת מישהי לדבר איתה ולפרוק,אם תמצאו רב שידריך אתכם בהלכותיכם תוכלי לבקש מהרב אם הוא מכיר רבנית וכו' שתוכלי לדבר איתה ולשתף.

כמובן שאולי יש מי שימליץ ספציפית בהמשך השרשור,בהצלחה !

שהוא חזר בתשובה..

 

ויפה שאת לוקחת את זה כך - בהבנה שצריך ייעוץ איך לקשר את ה"עולמות"..

 

בוודאי יש רבניות חכמות שתוכלנה לעזור לך.

 

העלו כאן בעבר כמה פעמים שמות (אני זוכר שהמליצו מאד על אהובה צוקרמן. מן הסתם בעלות-נסיון תוכלנה להגיד יותר).

 

בינתיים, תשתדלי להראות יחס מכבד אל בעלך ואל דרכו, אפילו "מתענין" (לא חייב להיות בשבילך דווקא; אבל אם תתענייני בדבר שהוא מרכז עולמו כעת, ומתוך שמחה שטוב לו עם זה - בלי "ויכוחים", סתם להתענין.. - אז מן הסתם זה יתרום ליחס ביניכם), כמובן בדברים שנוגעים גם אליו, להתחשב בו - 

 

ובמקביל, להוסיף טוב ביחס ההדדי ביניכם, להסכים ביניכם שאתם משתדלים להיטיב אחד לשני, להתענין אחד בשני, גם בלי קשר לנושא הזה.

 

[וזה לא "נפש אבודה" - זו נפש מחפשת..]

יש אירגון - בנין שלם (תגגלי) 

יש להם כמה יועצי נישואין שהם עובדים איתם\ ממליצים עליהם 

 

אחד הדברים שקשים- 

זה התחושה של "דחוף" שאם לא יהיה משו עכשיו אז השמיים יפלו והארץ תקרוס 

תנשמי 

(כן- כשתקראי את זה- תעצרי וקחי נשימה עמוקה.הווווו פפפפפפפה) 

הוא אוהב אותך? כן 

את אוהבת אותו? כן

שניכם יודעים שנישואין זה לא בא בחינם, ורוצים לעבוד כדי לקדם את הקשר שלכם? כן 

אז הכל בסדר  

איך לעשות את זה? צריך ללמוד 

מה את יכולה לעשות? 

ללכת אליו ולדבר בכנות, לומר לו- יש לנו אהבה ומשפחה ביחד, אתה בתוך תהליך ואני מכבדת את זה, אבל לי קשה מאוד. חשוב לי שנלך לייעוץ כדי לחזק את מה שיש לנו. חשוב לי שתבוא איתי ולא רק שאני אלך לבד. 

 

בעלך חזר בתשובה עם קשר לרב? 

אז שייך שהוא ילך לדבר עם הרב, או שתלכו ביחד- לדבר ולהתייעץ איתו איך להרבות את השלום בבית מתוך תהליך החזרה שלו 

זה דבר חשוב- רב יכול להגיד למישהוא שחוזר- לקחת את זה לאט יותר, כדי להיות מכוון עם אשתו 

 

מוזמנת לאישי 

 

בארגון התקשרות

 

זהו אירגון שהוקם על ידי זוג שעברו בעצמם תהליך כזה שאחד מהם חזר בתשובה וכבר כמה שנים עוזרים להרבה זוגות לעבור יחד את האתגר.

 

מתוך האתר שלהם:

 

מי אנחנו?

עמותת "התקשרות-חויה יהודית רוחנית" הוקמה במטרה לאפשר לכל אחד לגלות את הקשר העצמי לנקודה הפנימית הטהורה שבו וע"י כך את הקשר שלו לעם היהודי.ע"י שמתגלים עוד ועוד נקודות טהורות נוצר חיבור שלא מושפע ממימד גשמי כזה  או אחר מתגלה כח האחד.

 

אנו צופים כיום בתהליך הניכור שעוברת החברה הישראלית ורואים כיצד קם דור המנותק משלשלת הדורות ואינו מודע למורשתו העשירה ומאידך ציבור רב שמחפש את דרכו ואת זהותו הרוחנית והערכית .

 

חיפשנו דרך להעביר וללמד על כך באופן חוויתי ואומנותי, שווה ומובן לכל נפש,ובכדי לממש זכות זו אנו מקיימים סמינרים ברחבי הארץ, בהם ניצור אוירה המאפשרת חיבור בין המגזרים השונים דתיים ושאינם דתיים, בני נוער מהארץ ומחו"ל ועוד

 

משימתנו היא לתת מקום למפגש ולשיח המעודדים פתיחות, הפריה הדדית והבנה, לחבר בין עולמות ובין נשמות, בין החוויה הפרטית של כל אדם ובין מקורות ההשראה הרוחניים הקדומים שלנו כעם.

שאיפתנו היא לתרום בדרך זו לחיים אישיים, משפחתיים וחברתיים מלאים, שלמים ומיטיבים יותר, להסיר את החומות המפרידות בינינו .

"למי אנו פונים?

 לכל מי שרוצה להכניס תוכן משמעותי ומהותי לחייו המחובר למקורות

 

סוגי הפעילות: 

סמינר בן 3-4 ימים –תוכנית הסמינרים של "התקשרות"מתקיימת בסופי שבוע בבתי מלון ברחבי הארץ נחווים דרך תוכנם הפנימי באווירת נופש לגוף ולנפש
ימי עיון - יום הכולל הרצאות,וסדנאות מעשיות .
סדנאות מקצועיות -בנושא זוגיות בפערים אידאולוגים

 

בנימה אישית

זכיתי כבעל תשובה לחיות בשני עולמות שונים ומנוגדים ובכח זכות זו מסתבר לומר שהם לא באמת מנוגדים כי אם משלימים
אני מקוה ומאמין שנצליח להעביר לכל מבקר אצלנו את המסר וליצור חויה מתוקנת ומחוזקת על העולם היהודי.

 

 

 

 

ואם תרצי מהם משהו את יכולה לפנות באישי...
קצת מכירה שם את החבר'ה

התקשרות זוגית

www.zoogit.org.il

יש שם גם קטעי וידאו עם סיפורים אישיים של זוגות

 

מכירה אישית את אביטל (מקימת הארגון)

שווה לך מאוד להתקשר אליה, אפילו סתם בשביל לדבר

ואם תשתתפו בפעילות תוכלי להכיר עוד זוגות כמוכם,

לפזר קצת את הבדידות ולראות שאפשר למצוא דרך שתהיה טובה לכולם

 

שיש להם מכון אורה- שמיועד לנשים.

http://www.heb.machonora.co.il/conntact

זה מקום שיותר מקבל את האדם כמו שהוא ונותן לו עזרה מאיפה שהוא נמצא בלי לנסות ללחוץ לשום כיוון.

 

את יכולה לפנות אליהם והם יעזרו לך למצוא מישהי שתתאים לך ולמקום שלך.

 

מעבר לזה- מצטרפת לצדיקה- תנשמי. כל עוד תעבדו ביחד- הפער הזה לא ישבור אתכם. 

הדבר הכי חשוב פה זה פתיחות ושיח אמיתי ביניכם.

 

הוא הראה לנו איך אפשר לחיות באושר ובאהבה למרות השוני הדתי.

 

רק לא סיפקת פרטים כל כך ולא הגדרת את הקושי

 

יש ויכוחים עקרוניים?

יש לו 'שגעונות'?

אולי יש תופעות שנובעות מחוסר ידע שלו?

יש תופעות של חוזרים בתשובה, לפעמים, וצריך להכיר את הקשיים כדי להתמודד

 

באמת חשוב שתכירי רבנית טובה

תוכלי להגיע אליו דרך כאן:

http://shut.moreshet.co.il/advancedSearchResult.asp?i=0&nop=20&WholeWord=0&aw=&shut=&rabonim=10452

 

את מוזמנת לטיפול שמעמיד כל אחד מכם מול האמת שלו בצורה יחודית

שי אלדד מטפל זוגי  ופרטני

מומלץ!

ב"ה זכינו לעזור להרבה זוגות בתהליך התשובה שלהם. בדרך כלל כך היה ,האיש רצה להתחזק והאישה לא הבינה מאיפה הוא נפל עליה וב"ה כולם הצליחו להגיע לעמק השווה ולמצוא טוב יחדיו.

אני בחופשת לידה עכשיו(לעוד חודש...)

מוזמנת להתקשר והכי טוב לקבוע ולהפגש.

תתקשרי!!!אל תתביישי!!!  054-6713859

אישי גם למד ייעוץ זוגי ויכול גם לעזור לשניכם 

כמובן ללא שום עלות.

שבוע טוב ובהצלחה רבה. תמר

אילן והילה יפרח , יוצרים סדנאות בכל הארץ וכן שבתות מיוחדות וחוויתיות בביתם ב"בית רימון".

מומלץ מאוד - ועוזר .

כדאי לקרוא את הספר : "ללמוד- זוגיות" של זיווית אברמסון, (בעיקר על החוזה שלא כתוב).

וכן כדאי לקרוא את הספר "ודבק באישתו " של וולפסון,

ספר שמאוד מומלץ כדי להבין מה רוח היהדות האמיתת

הרגעי!

את אוהבת אותו בעד מעלותיו.

שולי מועלם היתה נשואה לאיש לא שומר מצוות. זה בגדול, אך מן הסתם יש כמובן מצוות שקיים

גשי אליה

עצם זה שכתבת את פנייתך בפורום דתי, ועצם זה שאת מחפשת רב או רבנית שילוו אתכם - מראה שאת לא כל-כך רחוקה מהדרך שלו...

בהצלחה ובחירות טובות!

האם שניכם דתתיים/מסורתיים במקור והחזרה בתשובה של בעלך מתבטאת בתהליך של התחרדות.

או ששניכם במקור מבית חילוני ובעלך חוזר בתשובה לעצם התקרבות ליהדות.

המקרה השני חמור יותר, ומחייב שתגיעו מהר להסכמה בשני נושאים קריטיים. טהרת המשפחה וחינוך הילדים, עם כל השאר איכשהו אפשר להסתדר (אם יש אהבה אמיתית).

אם מדובר במקרה הראשון, פנו לרבנים מהמגזר המקורי שלכם, (רבנים של הוריכם וכדומה), זה יקל עלייך וצריך להראות הגיוני גם בעיניו..תצטרכו ללמוד מה קריטי אצל כל אחד מכם ולהתפשר על הדברים הפחות קריטיים.

את לא לבד יש עשרות זוגות כאלה היום

אני ובעלי עברנו תהליך דומה לקח שנים של סבל עד שפגשנו את עמי ואביטל ברעם

זוג מדהים שבעצמו עבר את זה

ובנה ארגון שפשוט מציל בתים "התקשרות"

חבל על כל רגע 

תתקשרי אליהם הם ישמחו לעזור לך

הטל שלהם 03-9302030

והאתר www.zoogit.org.il

אם הוא עושה זאת בלי הדרכה, עלולות להיות טעויות.

יכול להיות שהוא מתבייש מרב ומתבייש לקבל הדרכה ( תכונה גברית מוכרת ).

ממליצה לך לרכוש עבורו את הספר : מקום שבעלי תשובה עומדים " 2 הכרכים, ספר ששכתב הרב טיומקין, מתייחס בדיוק לנושאים הללו של דיוק ואיזון בתשובה, תוך כדי שמירה על המשפחה, על הפרנסה וכו.

קישור לאתר ברסלב שם הספרים בזול http://www.breslev.co.il/store/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D.aspx?category=1&language=hebrew

באתר את מקלידה בחיפוש את השם מקום שבעלי תשובה עומדים, המחיר לא גבוה והספר מגיע מהר. 

במסר אישי אכתוב לך את מספר הטלפון שלי ואשמח לשוחח איתך . 

אני עובדת במדרשה לבעלות תשובה ומלווה בנות בתהליך, אשמח לחלוק מנסיוני. ( איני מתכוונת להחזיר אותתך בתשובה ללא רצונך, אלא להדריך אותו דרכך )

בהצלחה ! 

 

נניח- מסכמים איתה שמהיום אפשר לשתות מהבקוק רק מים (ואם רוצים עוד יותר הדרגתי אז -רק תה צמחים למשל ומים) וכל שתיה אחרת שותים מכוס.

 

מצד אחד היא יכולה להמשיך להתרפק על הבקבוק ומצד שני היא מתרגלת לשתות שתיה חמה מכוס.

 

ואם את מתכוונת לגמילה ממטרנה, זה יהיה דומה לגמילה מהנקה. זה לא יהיה קל.

והיא עכשו מנסה לחקות את אח שלה,זה רק עוד יותר מקשה

אם זה תינוק קטן ועוד לא חלף מספיק זמן מהלידה כדאי לחכות. סה"כ גם היא יכולה להיחשב תינוקת עדיין.

 

ולגבי אם היא אוכלת מספיק או מסתמכת על הבקבוק - אפשר להגביל את מס' הבקבוקים ליום. להשתמש בהם רק אחה"צ ובערב כשהיא במחיצתו של התינוק למשל. ואפשר להפחית את תכולת הבקבוק בהדרגה לחצי בכל פעם.

א. לתת די שתיה גם בלי זה, מכוס.

 

ב. להשתדל שהשתיה בבקבוק לא תהיה מתוקה מידי.

 

ג. להעניק חום, אהבה, תשומת לב - בלי קשר לבקבוק.

 

ד. תעסוקה.

 

 

ולחכות בסבלנות.

ועדיין עם בקבוק, לא מפריע לי בכלל..

 

למה לא לתת לה את הקצב שלה?

 

יש לי אח קטן שעד גן חובה עוד לקח בקבוק בבית לפני שיצא (נכון שזה מוגזם..)

 

אבל אני בעד לתת לילד את הקצב שלו, כנ"ל בגמילה מטיטולים

אבל היא לא אוכלת טוב ביגלל זה שהיא סומכת על הבקבוק?

בכוונה שמתי סימן שאלה כי אני לא בטוחה בזה

קודם, תתני לאכול טוב (וטעים) כשהיא רעבה.

 

אח"כ - בקבוק.

 

אני לא חושב שהיא עושה "חשבון" כזה.

 

 

מה שאחותי עשתה עם אחיין שלי-

היא שמה לו פחות אבקה בתוך המים ככה שהיה פחות טעם של מטרנה ויותר מים בצבע לבן..

ככה לאט לאט גם לו זה היה פחות טעים וגם הוא לא הסתמך על זה בתור ארוחה..

לאט לאט זה הפך רק לבקבוק מים ומשם- רק בלילה עד שהוא הסכים להפטר ממנו..

אבל זה תהליך ולוקח זמן.. השאלה אם היא בנויה לזה עכשיו או שכדאי לתת לה את הזמן.. 

לדעתי זה תגובה לאח שלה-הוא אוכל הרבה וגם התחיל חניכים אז היא רואה שהוא מקבל הרבה יחס בזה והיא רוצה גם

לפעמים היא מאוד כועסת שהוא לידי או שאני איתו ומתחילה להשתולל והיא מקבלת המון אהבה ושומעת כל הזמן כמה היא אהובה וכו.

באמת נתחיל להקפיד על ארוחה לפני בקבוק ולדלל

בהזדמנות ניקנה לה כוס סגורה

אולי כדאי להסביר לה, שהיא גדולה יותר והיא "בוגרת" האח החדש שלה, הוא תינוק,

 

ולנסות לחזק אצלה תחושה טובה כלפיו, כלומר, להגיד לה שהוא אנם תינוק ובוכה הרבה ודורש הרבה צומי,

 

אבל היא לעומת זאת, כבר ילדה גדולה...

 

לפעמים הם אוהבים את זה, אבל יכול להיות שאם היא דווקא מחפשת את הקטע של "להיות שוב קטנה" זה לא יעזור..

 

טוב ניסיתי

לילדה שלא מזמן הייתה תינוקת בעצמה  ולא ממש בשלה ריגשית?

אני מתקשה להסביר משהו שלי באופן טיבעי ניראה מובן מאליו כי אני מבוגרת ופתאום אני צריכה ללמד אותו אז אולי אני נשמעת מגומגמת...

והיא באמת פצפונת בעצמה..

 

פשוט, להשתדל "לקבל" ביחד איתה את התינוק - מלבד הזמן הראוי שמוקדש רק לה - ואז היא חשה טבעית קצת כ"שותפה" שלך בהתעסקות איתו.

בגיל שנתיים היא עדיין תינוקת.

בקבוק זה חפץ מעבר אם היא לא רוצה לזרוק אותו היא עדיין צריכה אותו.

אצלי שני ילדים נגמלו מבקבוק בגן חובה ,הם השתמשו בו בבית.

הם גדלו והכל בסדר איתם.

אולי תשתפי אותה בהחלפת הטיטול, אי נתתי לבת שלי להחליף לו טיטול (בלי גדולים כמובן) סליחה על הפירוט

 

היא היתה אז בת 3, וזה לא להאמין איך היא עשתה את זה, ברור ששטפתי לה ידיים,

 

וברור שהייתי צריכה לתקן את מה שהיא עשתה, אבל היא הייתה מאושרת מזה.

 

(ואל תיבהלו מהגישה הזורמת....)

 

בכל אופן, תשתפי אותה במה שאת מוכנה, למשל: "תביאי לי את החיתול בד לתינוק"

 

"רוצה לספר סיפור לתינוק ביחד עם אמא?"

 

או: "רוצה לעזור לי לסדר את הבית"

 

זה תלוי גם בבשלות של הילדה, אבל הבת שלי אוהבת אפילו לטאטא את הבית

 

ושוב, כמובן שאני צריכה לטאטא אחריה, אבל זה נותן לה תחושה שיש לה "פור" על התינוק שהוא קטן ועדיין לא יודע את מה שהיא יודעת.

היום התחלנו לדלל והסברנו לה שלפני הבקבוק היא צריכה להשתדל  לאכול אז היא קצת בכתה וניסתה להתעקש אבל לא ויתרנו והיא קיבלה רק אחרי שאכלה

ובקשר לשאר לפעמים היא מביאה לו מישחק ,היא אוהבת לקחת את המטאטא והמגב ולנסות לנקות איתם,אפילו קנינו לה מטאטא ויעה,קצת התחילה לעזור לאסוף ובסכ אנחנו מאוד מפרגנים וזורמים ומרשים לה דברים שאני לא יודעת אם מרשים בבתים אחרים אבל היא לא תעשה יותר מזה כי היא לא בשלה ריגשית

ראינו כי טוב אז בפעם הבאה השכחנו אותו בכוונה...

אני בטוח שמה שאת עושה מאוד מעצים ומחזק אותה, ולא נוח לכם. כל הכבוד

הגבת לי?

זה נשמע שאת די בכיוון שלה אז קבלי ביס מהמחמאה 

לאמא עובדת אין הרבה זמן להתעמת עם ילד שבוכה בכניסתו לגן. 

 

אם האמא מחפשת עצות זה גם קורע לה את הלב

מכירה את הספר ליאור בכה כשאמא הלכה?

הוא מבין שותף לשיחה את מדובבת אותו בבית? איך הוא בסוף היום כשאת אוספת אותו?

אז על מה עקרת הבית משלמת לה?? 

 

בשביל שיהיה לגננת חיים קלים? זה תפקידה!

אני הייתי פעם סייעת בגן שהילד בן שנתיים בכה ככה להורים עד סוף שנה.

אני קיבלתי אותו בבוקר ואני לא סבלתי את הבכיות???

7 וחצי הילד נכנס לגן קיבלתי אותו צורח ההורים היו משאירים לי אותו ולמדתי להרגיע אותו.. 

וכל בוקר חוזר חלילה.

 

זה תפקיד של גננת ללמוד לקבל את הילד גם כשהוא בוכה ומרגיעה אותו... יש גם סייעת שיכולה לעזור. 

יש ספר חמוד מאוד (לא זכור לי שמו) שמתאר כל מיני דרכים להיפרד מאמא בכניסה לגן.

מהספר לקחתי את הרעיון הבסיסי- לבחור עם הילד איך הוא רוצה להיפרד. להיפרד בכיף, להיפרד בנשיקה מיוחדת, להיפרד שכך שיעשה שלום מהחלון, וכד'. ככה הפרידה היא עובדה מוצקה אבל הבחירה היא בידיו איך להיפרד.

עוד דבר- אולי פרידה קצרה ולענין, משהו שאת מגדירה מראש והוא יודע שיקרה. נניח, חיבוק נשיקה ואז הוא מתיישב לשחק. לא להימרח איתו כל יום במשהו אחר אלא לקבוע שגרת פרידה ידועה מראש.

א. אני לא עובדת, אני שולחת את הילד לגן, כדי שיהיה לו חברה, ושיהיה לי זמן וכח לטפל בתינוקת שאחריו,

ב, לגננת יש המון סבלנות, פשוט זה לא נעים מדי בוקר, לעזוב את הילד בוכה,

ג. והכי חשוב- מס' פעמים חכיתי מאחורי דלת הגן, דקה-שתיים, ושמעתי אותו נרגע מיד, הוא גם חוזר מרוצה מאד, ומספר כל היום, על הגננת, החברים, ומה עשו בגן,

בתור גננת בעצמי בעבר, אני יודעת שאין טעם לעמוד וליצור לו פרידה ארוכה, כיון שזה רק מרע את המצב,

מצד שני, עם כל נסיוני, לא ראיתי אף פעם, שבוכים עד חודש שבט - אדר

איך אני אמורה להתייחס לשזה, צומי? סתם פינוק?

 

אני מעדיפה תמיד לתת לילדים קרדיט.

לא צומי. לא פינוק. 

 

פשוט צער הפרידה.

גם אני בבית. נדמה לי שלילדים של מי שחוזרת הביתה אחרי שליוותה ילד לגן (יחד עם תינוקת שחוזרת הביתה עם אמא) קשה יותר להפרד. הוא יודע בדיוק מה הוא מפסיד ולדקה שתיים קשה לו לוותר על זה.

 

בעצם זה ציון לשבח עבורך.

 

מה אפשר לעשות? אולי לדבר על הנקודה הזו - להדגיש שכשיחזור הביתה תמשיכו מהמקום ממנו נפרדתם בבקר.

להזכיר לו שבבקר התינוקת ישנה ואת עסוקה  ובגן יש לו הזדמנות לשחק עם חברים. ועוד כהנה וכהנה.

 

ותמיד הוא היה חוזר מהגן שמח ועליז.

בדיעבד יכול להיות שמשהו בגודל ובאינטנסיביות של הגן הלחיץ אותו. אבל זה לא שהיתה לי ברירה אחרת

באופן כללי הוא לא הסתדר עם פרידות. משהו שגם נרגע עם הגיל.

לנו לא עזר להישאר איתו עוד ועוד

כן עזר:

הכי הכי - כשאבא לקח אותו (ידוע כפיתרון קסם...)

גם - להבטיח הפתעה קטנה בסוף היום (אולי לא חינוכי אבל מחמם לו את הלב ויש לו למה לחכות), או-

לשלוח אותו עם משהו לגן "שיהיה לו מתוק ללכת לגן"

ולא נעים לי אבל - הכי עזר ללכת לו "מאחורי הגב". הרגשתי ממש לא טוב עם זה אבל ככה היה לו הכי שמח! אחכ גם הייתי מדברת ואומרת לו שכשאני רואה שהוא שמח אני הולכת

אבל לא שייך "על מה עקרת הבית משלמת לה"..
אצ יכולה להשאיר את זה לטיפול הגננת כך שפשוט כל בוקר הוא יכנס והיא תתמודד איתו ובמקביל לשוחח איתה על זה ולקבוע מדינויות מסויימת עם הילד.
למשל, להכין טבלה לפי ימים ולתלות על דלת המקרר בגן- בכל פעם שנכנס יפה בבוקר מקבל מדבקה והוא מדביק כי התנהג יפה אחרי שבוע או זמן מסויים מקבל פרס.
אפשר להעצים אותו במפגשים וכדו'.
בהצלחה.

100% אחריות לאמא  ו-100%אחריות לגננת,

כל אחת בתחום שלה.

 

כדאי לעבוד בשיתוף פעולה עם הגננת ולא לומר משפטים

מסירי אחריות.

 

הילד חושש מפרידה ועל ההורים להעביר אותו תהליך

שאמור לבנות את האישיות ולא ליצור אצלו חרדות.

 

מס' פעולות המסייעות לפרידה רכה:

 

• לשוחח על-כך  עם הילד,  לומר לו שבכל  בוקר  מגיעים  לגן

     אמא הולכת לעבודה והוא נשאר עם החברים והגננת בגן עד שאמא תחזור.

 

• להבהיר לו שכך זה יהיה כל בוקר, להיות החלטי.

 

• לומר שנפרדים לכמה שעות ואמא תחזור.

 

• ליצור טקס קבוע שעיקרו העברת האחריות על הילד מהאמא לגננת.

 

• לשנן את שלבי הטקס לפני ההגעה לגן.

 

• לא להאריך בטקס  אבל לא להשאיר ולברוח.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כנראה שיש ילדים יותר רגישים שהפרידה קשה להם... לבן שלי מאד מאד טוב בגן ובכל זאת תמיד תמיד הפרידה קשה לו והגננות עוזרות לו יש לנו טקס פרידה קבוע בו הוא הולך עם אחת הגננות או הסיעת לחלון ומנופף לי שאני יוצאת

אם את מרגישה שקשה לך להפרד אז בדרך כלל גם לילד יהיה כך, אם את חשה שטוב לו בגן,

ואת משדרת לו שאת סומכת על הגננות, אז הוא גם יחוש כך,

אני זוכרת שכל הזמן הייתי אומרת לבן שלי שהגננות שלו הן הכי מקסימות בעולם.

חוץ מזה יש לנו טעות שאנחנו נשארות עוד רגע, ועוד רגע עד שירגע.

פרופסור רולידר מציע בספרו לא להשאר, לתת לו תחושה של: אני סומכת עליך שתדע להמתודד עם זה, ולעזוב מיד בבטחון בלי התנצלויות.

בהצלחה,

וממליצה על ספרו בחום רב!

לא נוגד את התורה!

טקס פרידה קבוע שכלל מספר מסויים של חיבוקים ואחר כך מספר מסויים של נשיקות ואז לעשות לאמא שלום דרך החלון.

הוא מתנגד לכך?

הוא חושש מהשרותים?

הוא חסר ביטחון בתחום ומפחד להתלכלך?

הוא פשוט לא מבין מה עושים בשרותים?

הוא רוצה להמשיך להיות עוד קצת תינוק?

 

לכל סיבה יש דרך התמודדות אחרת...

 

בכל מקרה, אין אף ילד שהתחתן עם טיטול, הוא יגמל בע"ה בשלב שמתאים לו.

אנחנו יכולים לעודד ולתמוך, אבל הגמילה היא תהליך שהילד צריך לעבור...

 

בהצלחה רבה!

להתחיל לחתל בשירותים,

לא נוח אבל בהחלט משנה לו את המודעות. כשיש צואה לשפוך מהחיתול לאסלה ולהראות לו שזה המקום.

אם יש אח גדול אפשר להראות ולהסביר לו מה הוא עושה. אם זה לא מזעזע אותך יותר מידי, אז הוא יכול גם להיכנס איתך לשירותים פעם אחת...

אם יש פחד מהאסלה- לתת לו סקוץ' לנקות אותה וככה להתיידד איתה (כמובן אחרי שניקית בעצמך עם אקונומיקה)

לקחת אותו בזמן שנוח לך ולהושיב אותו ל2-3 דקות ולתת לו פרס- צימוק או עדש על עצם זה שהוא ישב,

אם עשה משהו לתת שניים

למצוא ספר על גמילה ולספר לו.

בהצלחה!

אני ממש לא מאמינה בזה ש"הילד יגמל כשיהיה מוכן" זה לא כמו הליכה, צריך לעזור לו, וצריך לעשות את זה נכון, ולהיזהר מאוד מאוד לא להכניס רגשות לעסק. מבחינתך זה ענין טכני , להיות מוכנה להרבה לכלוך והרבה עבודה ולהיזהר מאוד מהכעס. זה צריך להיות בשבילו חויה חיובית-

בלי שום רגשות אשם ובושה אצלו-

הפסיכולוגים מקשרים את זה לבעיות עתידיות בתפקוד מיני.

שלהחליף שינה צמודה אליך בנדנוד במנשא או על הידיים זה גם מתיש עבורכם וגם לא מועיל מבחינת החינוך להרגלי שינה.

(ואני לא אומרת ששינה צמודה אליך היא בהכרח מנהג גרוע).

 

חצי שנה הוא גיל מתאים להוסיף מזונות מוצקים. יתכן שאם תוסיפי במשך היום מס' פעמים מזון מוצק, היא תהיה יותר שבעה ותישן טוב יותר בלילה. בגיל הזה - לפני ההרגלים (ובמיוחד כשמדובר בהנקה) צריך לוודא שהיא מקבלת מספיק במשך היום.

 

אני חושבת שזה  נכון גם אם במשך היום ההנקה מספיקה לה והיא עושה רווחים יפים בין הנקה להנקה.

צמודה אלי- כלומר 'מחוברת'.. 

אבל כנראה שבאמת חסרות לה קלוריות. לא תוכלי לדעת אם זו הסיבה עד שתוסיפי מוצקים.

 

הרבה הצלחה.

חוותי את זה עם הראשון שנתיים לא ישנו! לדעתי יש ילדים כאלה שצריכים את החום ואין כל כך מה לעשות עם זה...פשוט לחכות עוד חודש חודשיים ולנסות את השיטות שאני לא מתה עליהן אבל לפעמים אין ברירה לדוגמא שיטת ההרם הורד - כל פעם שהיא בוכה להרים ושהיא נרגעת להניח במיטה וכל זה בלי לדבר רק לחזור על המילים לילה עכשיו לילה טוב ...אמנם לא ישנים איזה כמה ימים אבל אחר כך משתלם ....אבל לחכות קצת כי זה לא מתאים לחצי שנה...

הייתי מנסה להוסיף לה מוצקים לתפריט.

ישנם תינוקות שכבר מגיל 4 חודשים , זקוקים למזון מוצק.. בד"כ תינוקות גדולים מהממוצע.

בכל מקרה, גיל חצי שנה, לדעתי, זה הזמן האידיאלי =להתחיל מוצקים.

 

אגב, ממליצה על הספר "הלוחשת לתינוקות". בזכותו  אני יושנת לילות שלמים מאז שהקטן בן 4 חודשים (!)

לא יודעת.

אני קניתי לבן שלי באותו הגיל, בקבוק מפלסטיק שנראה ממש חמוד. הוא מאד מאד אוהב אותו ונהנה לשתות ממנו (רק מים).

 

בהצלחה

אבל זה נשמע לי קצת שטויות. תני לילד שלך מים מתי שהוא רוצה. כמו כל דבר, אם הוא ירגיש לחץ מצידך זה יכול לגרום לדווקא. קני לו כוסות חמודות כאלו עם מכסה שלומדים לשתות, שיהיה לו בהישג יד אם ירצה. אם הוא אוכל הרבה ירקות ופירות אני לא חושבת שזה ככ בעיה. במיוחד בקור הזה, מי רוצה לשתות? הכי פשוט לראות כמה פעמים ביום עושה פיפי ובאיזה צבע. אם הפיפי בהיר ויש לו טיטול רטוב מספיק פעמים ביום, לא הייתי דואגת. למה להתחיל עם מתוק? אחרי זה לא גומרים... אלא אם כן יש לו איזשהיא בעיה אמיתית שבגללה הרופאה אמרה כך. עד כאן דעתי הלא מלומדת

תודה על התגובות!!

העניין שהטיטולים שלו לא כ" רטובים והצבע של השתן לא בהיר במיוחד..

הוא אוכל בבוקר מנת פירות ובערב קצת ירקות אבל אני לא בטוחה שזה מספיק שתיה לכל היום..

אולי באמת אנסה כוס מעניינת..

למרות שגם כשהוא שותה מבקבוק מעניין (כזה של מי עדן קטן) הוא שותה קצת ולא מעוניין בעוד..

שימי לו בקבוק או כוס מעניינים עם מים ליד המשחקים וכל פעם הוא יבוא וישתה לגימה או שתיים.

בגיל הזה הם לא יודעים לשתות הרבה בבת אחת.

וליטר וחצי נשמע לי המון- אני מניקה ולא מצליחה להגיע לכזאת כמות... במיוחד לא בחורף...

מה הוא אוכל בשאר היום? הוא לא לוקח בקבוק בכלל?

אחרי ארוחת צהריים נגיד הוא לא צמא? אפשר לתת פשוט בזהירות מכוס רגילה.

ואם הוא באמת לא צמא לא הייתי עושה מזה עניין כ"כ.

מהול בתוך מיץ עם מים. וזה גם קצת יותר מדולל.

 

מה שטעים לה זה הטעם הראשוני, אבל זה באמת יכול לעורר בחילה..

יש ילדים שנעשים מאוד לא שקטים אחרי מתן אקמולי בסירופ. את מצפה שהם יעשו נינוחים וישנו טוב יותר, וקורה בדיוק ההיפך.

 

לגבי החומר הפעיל - דקה מרגע נטילת התרופה - נשמע מוקדם מדי מכדי להיות תגובה של רגישות.

מה שכן היא כנראה ילדה (שתהיה לך בריאה תמיד ב"ה) עם מערכת עיכול רגישה - גם את הנר היא לא מסוגלת לסבול (על אף שאינו מכיל חומרים משלשלים כמובן).

 

כדאי לנסות את העצה של דן. לראות אם ככה היא מצליחה לקבל את החומר ואיזה תגובה הוא עושה.

דן, האם התכוונת לדילול במים או במיץ? האם מותר לדלל את האקמולי בכל נוזל?

 

לב אמיץ, מערכת העיכול שלה קצת רגישה (היא מקיאה יחסית בקלות, גם לא אקמולי, אבל בדרך כלל זה קורא אחרי אכילה מהירה מידי של כמות גדולה, או בעיקבות שיעול מתמשך...). לגבי הנר, נראה לי שההרגשה פשוט ךלא נעימה לה (שזה די מובן בעיני) וגורמת לה לרצות להתרוקן. זה נראה לך קשור לרגישות של המערכת?

 

כנראה שאנסה את העצה של דן. אני מקווה שלא בקרוב (היא קמה בריאה ושמחה ב"ה...). ואני מקווה שיהיה לי אומץ לנסות (קצת התעייפתי מההקאות...)

 

תודה!

שזו מערכת עיכול שמאוד מודעת לכל מה שזר ומיותר. וזה לאו דוקא חיסרון.

 

ב"ה שקמה בריאה.

 

ידיעתי, אין בעיה לדלל במה שרוצים. 

 

לא בכמות מופרזת, שישפיע..

 

סביר שלא כדאי בדבר שמכביד בעצמו מידי, משהו כמו מיץ לא מרוכז מידי.

חבל "לדחוף" לה תרופות, גם אם היא מוכנה, אם אין בעינייך הכרח לכך.

כשיש חום ממליצים (גם הרופאים והאחיות) לשבת לפחות 20 דק' באמבטיה פושרת. או לשים מגבת רטובה על המצח.

אצלנו יש "תרופה" מעולה - דובונים של ויטמין C. הילדים חולים על זה וזה באמת עוזר להם. נשמע שזה גם אולי יחזק קצת את הקטנה שלך. באופן כללי הייתי מחפשת מה יחזק אותה (אל תקני את היקרות, יש חברות זולות. יש גם בכדורים למציצה/לעיסה, כל הסוגים מאוד טעימים, מניסיון...)

אבל ממש הפליא אותי מה שכתבת בסוגריים "אפילו שדי מגיע לו".

לפי מה אתה חושב ש"מגיע" למורה שישקרו לו? שיזלזלו בו? שידברו עליו לשון הרע?

בתור מורה (לא ללימודי קודש), כששואלים אותי שאלה שאני לא יודעת, אני עונה שאני לא יודעת ואשתדל לבדוק, ועם זאת, אני יכולה בהחלט להבין מורה שאולי קצת חסר לו ביטחון, וכשאינו יודע את התשובה לשאלה, הוא אומר דברים שהם לא נכונים (אני לא מבינה כלל בנושא משניות אוהלות ואיזה "שטויות גמורות" המורה ממלא המקום אמר).

 

בכל מקרה, נראה לי שמהפן החינוכי, יש בהחלט על מה לדבר עם הילד. מותר לו לרצות ללמוד שוב משניות אוהלות עם המורה, אבל להעמיד פנים שאינו יודע מה שהוא כן יודע, לדבר לשון הרע אח"כ עם חבר ואיתך- זה כבר לא לעניין (לדעתי).

 

אולי כדאי ללמד את הבן את המידות של ר' ישראל מסלנט, שמתוכן מידת האמת (אם אני לא טועה): "לא להוציא מהפה דבר שאין הלב מעיד על אמיתותו".

ואמרתי לו שזה לשה"ר גמור (על זה באמת לא היה לו מה לענות)

רק שקשה להעביר לו את המסר, כי הוא מרגיש שהוא עשה מעשה קונדס, וזה מצחיק את כולם.

 

ואני אומר שדי הגיע למורה, כי מי שמדבר בדברים שהוא לא מבין בהם, וחושב שהוא יכול בשניה להבין דברים מורכבים, ברור שהוא יתבלבל לגמרי, ויעשה מעצמו צחוק.

הוא בכלל לא היה צריך להציע לילד בהפסקה לעזור לו במשניות האלה, זה משניות שלא קשורות לחומר הלימודי, רוב האנשים לא יודעים אותם, ואפילו רב השכונה כאן יתכן מאד שיסתבך אם נשאל אותו עליהם.

ואם כבר הצעת לעזור - אתה ארואה שאתה לא יודע? אל תמציא! אתה חושב שהילד כל כך טיפש?

ענין אחד.

 

והמסר לילד, ענין אחר.

 

בפרט שהילד עשה "במכוון"..

 

ולא "מגיע" לאף אחד שיביישו אותו..

 

בתור עונש,

מה שכתבתי שמגיע לו התכוונתי שהוא גרם את זה לעצמו

שהמורה לא גרם את זה לעצמו.

אולי זה עניין של השקפה ולא אמת אבסולוטית.

 

בכל אופן, לא נחפור בזה יותר מדי 

 

 

 

ואני מאוד התחברתי לתגובה של דן.

אגב, גם אם נראה לך שהילד "מחליק את זה", אולי הוא כן לוקח את זה לתשומת ליבו וחושב על זה בינו לבין עצמו. אולי זה כן "שוקע" ונכנס פנימה.

אתה צריך, לדעתי, "לנצל את ההזדמנות", ולהסביר לו משהו על ערכה של תורה.

 

קודם כל, "תזדהה" כביכול עם הרגשתו - כדי שיהיה פתוח לשמוע את ההמשך.

 

תגיד לו: תראה, אתה עשית "חוכמה", נכון?... אתה יודע היטב את המשניות - ובעצם הראית שהוא לא מבין...

 

אז, זה שאתה יודע כ"כ טוב, יותר מהמורה, זה משמח.

 

זה שהיה עדיף שהמורה יאמר שאינו מבין, ויעיין - גם נכון. אע"פ שכנראה חשב שיצליח תוך-כדי.

 

 

אבל, מה לומדים פה? לומדים כאן את הרצון של ה'. התורה זה הרצון של ה'.

 

עכשיו, לבייש אדם, בוודאי מורה שבעצם אמור ללמד, זה מתאים לרצון של ה'? בוודאי שלא.

 

וגם - זה לא שאתה ידעת "מעצמך"... אבא עבד איתך קשה..

 

 

אז להשתמש במשניות, ובעמל של אבא איתך - נגד המטרה של המשניות ואבא בעצם, שזה להתקרב לרצון של ה' - זה שייך?... בוודאי שלא.

 

אז נכון שלא חשבת על זה. קצת "פיתה" אותך זה שאתה יודע - ושהוא ממלא מקום, וה"חוכמה" שבדבר. אבל עשית טעות. זה "יצר הרע" שקצת היה קשה לעמוד מולו. צריך להחליט שלהבא אין דבר כזה בשום אופן. בכל מצב, אתה לא משתמש בידיעות שלך כדי לפגוע במישהו.

 

אם זה יהיה הלימוד מהענין - זה שווה לא פחות מהידיעה של המשניות.

 

ותשאל אותו, אולי הוא חושב שראוי להגיד לחבר שזה "לא היה פייר", כי הוא כבר למד את זה קודם עם אבא, והמורה הוא ממלא מקום ולא הכיר מקודם את הפרק ההוא, כנראה.

שילמד את הדרך ארץ שקדמה לתורה.

 

אתה מתאר פה ילד חכם מאוד, כך שנראה לי שפשוט להסביר יכול לעשות עבודה טובה.

שיש משנה באבות שהוא אמור לזכור

ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו

לנסות להעמיד יהודי במצב שהוא יתבזה זה יותר גרוע

 

גם אמרתי לו שצריך להיזהר - כתוב בגמ' דברים חריפים על מי שלומד תורה לא לשמה, אם הכוונה שלו בשביל לקנטר אחרים עם הלימוד שלו.

 

אבל (וזה מופנה גם לדן) יש הרגשה שזה "מחליק" כזה, סוג של ליצנות שמחליקה את כל התוכחות

זה מעשה קונדס עם שכל, שיש בו פילפל, וכל מי ששומע את זה ממנו זה מעלה לו חיוך

כך שזה נראה שסתם אני נשמע לו כבד מדי. הרי כל החברים עושים "שמח" לממלא מקום, למה אני צריך להיות טטלה שיושב בשקט.

במיוחד שעל כזה דבר לא יענישו אותי...

 

אבל אני חושב שאני אדבר איתו שוב מחר, ואולי אם אני אדבר שוב, הוא יראה שזה רציני

אמרתי לך שקודם "תבין" אותו כביכול... אח"F "תבין" את הקושי בהתמודדות עם היצר - ואז: חד וחלק..

 

אני עשיתי כך עם מישהו פעם, נסיתי קודם לחוש את תחושתו , "צחקתי" איתו, "הרגשתי" את הרגשתו לפי רמתו בגיל זה; ואז אמרתי - תאר לך שהאדם הזה הוא אבא/אמא שלך. הרי הוא באמת גם בן אדם, יש לו ילדים. וכו'.

 

הגענו למסקנה שראוי להתנצל.

 

הלה הלך אחרי זמן-מה אל המורה המדובר, וביקש בכנות סליחה.

 

הסוף המצחיק: המורה הנ"ל, מרוב הרגל בחוצפות ושגעונות הגיל - כלל לא זכר במה מדובר....

אל תשכחי, הוא בא וסיפר לי את זה מיוזמתו

בבי"ס לא יענישו אותו, פעם הבאה הא פשוט לא יספר...

 

והוא מתחיל גיל שצריך פתיחות עם הילד, כבר יש לו רצון לפרטיות, ומחשבה עצמאית, יש לו אחריות על תפילות וכו'

 

"עונש" לא יעשה כאן כל פעולה חינוכית (וגם בהרבה פעמים אחרות..).

 

הוא צריך לתפוס את זה מבפנים, ובלי יותר מידי "אריכות דברים"..

 

לא כ"כ מסובך להגיע לזה, בנחת.

 

אם הילד סיפר מעצמו - זה ההישג הראשון. סימן שאינו רואה שום בעיה, במבטו הדל...

 

ואז כבר די קל "להעביר" ביחד להרגשה פנימית יותר, ובלי לאבד איתו את הקשר. בנחת. כאדם שמסביר טעות חשבונית.. על אף שמוסרית זה רחוק מזה.

עוד צעירה וזוכרת שכשהיו מסבירים לי לאט הבנתי מהר אבל לא תמיד הצלחתי להיות חזקה ולהראות חרטה. אז תדע לך שבפנים ילד כזה חכם על בטוח מבין ומתחרט וסיימת את העבודה בעצם.

חשוב מאוד, בתור אבא, שתסביר ותבהיר לו היטב שלימוד התורה לא בא על חשבון עבודת המידות.

ושלימוד התורה הוא לא ערובה ולא המפתח להיות יהודי טוב ואהוב לשמים, וכבר ראינו כמה וכמה גדולי עולם שיראתן אל היתה קודמת לחכמתן והפילו רבים מישראל.

 

לפי דעתי אפשר לצוות על הילד לשגר למורה האומלל מכתב התנצלות, או לחילופין להצמיד לו חברותא חלשה בשעות הפנאי, שיתרגל ללמד ולעודד ולא ללגלג.

 

וקצת מוסר

יתכן גם, ואומר את זה בזהירות מופלגת, שהוא קלט את הנימה המזלזלת הזו כבר בבית. הבנתי את זה מהמשפט המוזר "אפילו שדי מגיע לו..". לא! לא מגיע לו! ואם בגינך הילד נהג כפי שנהג, זה השמן לשניכם לעבוד על המידות.

יכולה להיות רגרסיה בעקבות לידה ,ילד גמול עלול לחזור להרטיב או לפספס וזה לגמרי נורמלי.

לגבי הפיספוסים בגן הסייעת חייבת להחליף לילד שברח לו,גננות חיבות אפילו לקבל ילדים לא גמולים

להחליף להם חיתול.(אלה הוראות חוזר מנכ"ל של משרד החינוך)

יש לי חברה גננת הרבה שנים בגיל3 זה מה שעושים אצלה בגן ובהרבה גנים.

זה לא תקין שמקפיצים אותך לגן להחליף לו זה מה שהסייעת צריכה לעשות.

לא פלא שהילד נכנס לתגובה רגשית קשה בגן.

כי הצוות לא פעלו נכון בכלל ביחס להרטבות שלו.

צריך דחוף לדבר עם הצוות שיטפלו בילד נכון,כדי שלא תוצר לילד בעיה רגשית.

צריך להיות די אסרטיביים מול הצוות בגן.

כשהקטן רצה לינוק הייתי מבקשת מהגדול יותר להביא ספר או משחק,כך שהגדול הבין שרק התינוק יתחיל לינוק

ואז נעשה נשחק יחד.

גם לי ילדים בהפרשים דומים, וגם לי הגדולה התחילה לפספס, רק בגן, אחרי לידת הקטן.

כשהיא ראתה שאני באה להביא בגדים להחלפה (אפילו לא שלחתי איתה בגדים בהתחלה, היא חצי שנה לא פיספסה..!!!),

היא התלהבה מהביקור באמצע היום ולמחרת קרה אותו דבר. 

כשהבנתי שהיא תופסת טרמפ על הביקורים שלי בגן, הכנתי איתה שקית עם בגדים להחלפה ואמרתי לה שמחר אמא שלא תבוא, ושאם יברח לה- הסייעת תחליף לה.

מאז לא היו בעיות! (פעם אחת היא לא הספיקה להגיע לשירותים..).

 

 

הטיפ שלי לשלושה ילדים-(וזה גם קשור להבנה ממה נובע העניין הזה)

ילד בכור היה רגיל להיות לבד. כל ילד חדש כאילו "גוזל" ממנו את ה"לבד"יות שהייתה לו עם ההורים. וגם, יתכן שהתמיד הוא הכי גדול בחבורה והכי מבין שהעולם הביתי השתנה, ולכן מגיב לזה בצורה יותר קיצונית (אם זה אכן כך.). 

 

אח חדש הוא מתנה!! אם זה ברור לנו, ואנחנו לא מרגישים צורך לפצות ולהטנצל, הילד ירגיש את זה ויזרום בהתאם.

 

אני גיליתי שהדרך לשלום בית ורוגע, הוא לתת לכל ילד זמן שהוא רק שלו. זה יכול להיות קניות בסופר- לקחת רק ילד אחד, ולעשות מזה חוויה, בלי לחץ, לשתף אותו בקניות (לתת לו רשימה מצוירת שימצא את הדברים בעצמו) ובסוף כמובן לצ'פר בממתק קטן..

 

להוציא את הילד פעם בשבוע יותר מוקדם מהגן או להשאיר בבית, אם זה אפשרי, ולעשות יום כיף יחד. לא צריך הפקה, רק זמן שמיוחד לו. אם אפשר לארגן את התינוקת שתישן בזמן הזה, הכי טוב.

לשתף בטיפול באח החדש, אבל במידה כזו שזה לא יעיק, לפרגן לו שהוא הגדול, ושהתינוקת אוהבת אותו, ושהוא ישמור עליה וכו'.

גיל 3 זה גיל שכבר אפשר לדבר עם הילד. לשאול אותו- למה אתה לא אומר שאתה צריך לשירותים?למה אתה לא אומר שאתה רטוב? זה לא נעים לך? נכון שזה יותר לא נעים להישאר רטוב? אתה רוצה שהגננת תזכיר לך ללכת לשירותים? 

גם צ'ופרים יעזרו-אבל צריך לא להתמכר אליהם- כל פעם שהוא הולך לשירותים בגן הוא יקבל מדבקה או שאם היום או לא עשה בגן- יקבל הפתעה קטנה.

 

אני אעודד אותך שאחרי הלידה האחרונה, חשבתי שאין סיכוי שהבית ירגע ויחזור לשקט שהיה בו. הרגשתי בתוך סיר לחץ שעומד בפני פיצוץ.. אבל אחרי כמה שבועות הכל נרגע, למדתי לסדר את הזמנים כך שתנועות הרכבות תתנהל במקביל ולא יהיו התנגשויות, כל ילד התמקם מחדש ועכשיו ב"ה יש התנהלות רגועה וברורה יותר (לא שאני נחה עכשיו, אי פשוט קצת יותר חכמה בויסות השעות והמתחים).

 

בהצלחה רבה והרבה שמחה!

 

 

מלבד הקטע של הדיבורים עם הילד סביב הפיספוסים שלו וההפתעות.

די ברור ממה שאת מתארת שהמטרה שלו (בצורה בלתי מודעת)

היא תשומת הלב שלך- שתגיעי להחליף לו ותלחצי ותדאגי מזה.

ולכן דיבורים על זה ופרסים וכו' מראים לו שכמה שהוא יעשה מזה יותר עניין

כך הוא ישיג את תשומת הלב שלך דרך זה. וזה לא מה שאת רוצה.

לדעתי הכי טוב זה פשוט להתעלם. לא לדבר על זה איתו, לא עם הגננת כשהוא שומע.

באמת לשלוח לו בגדים להחלפה, כפי ש"אמא שלה" הציעה ולא להגיע בעצמך.

כך הוא ילמד שהוא צריך למצוא דרכים אחרות, חיוביות יותר בע"ה, כדי להשיג את תשומת הלב של אמא.

מזל טוב! (:

בס"ד

 

תארי לך שבעלך פותח את הדלת יום אחד, ככה פתאום ואומר לך "

את שומעת הבאתי לכאן מישהי ממש חמודה היא צעירה בת 20, רזה, יפה, ממש מותק..

פותח את ארון הבגדים שלך ואומר לך את כל מה שקטן עלייך תתני לה.."

 

 

טוב אז כמובן שזה נשמע הזוי ומצמרר ואנחנו שיא אבל שיא המקנאות!!

 

ככה בערך מרגיש האח שלפתע מגיח ייצור מתוק וחמוד חדש!

 

אז ברוך ה' זכינו גם אני מתמודדת עם בת שממש קשה לה..

גילאי הילדים שלי בת 7, בן 6 בת 4 ותינוקת בת חצי שנה.

חשוב לשדר לילד שזה טבעי ולא להילחץ מכל אמירה...

אני שמעתי מהקטנה שלי דברים הזויים, היא לחשה לתינוקת שהיא רוצה לזרוק אותה לפח...

או שבתמונה של יום המשפחה היא ביקשה לשלוח לגן תמונה בלי הקטנה (אפשר תמונה שהיא היתה בבטן...)

ודאגה לספר לגננת תראי פה הייתי הכי קטנה..

שלא נדבר על פיספוסים...

 

אז..

א. לא להילחץ ולהבין שזה נורמלי...

ב. להקדיש זמן אישי..

ג. להרבות בהמון המון חיבוקים ונישוקים!! זה ממש עוזר!

ד. מדי פעם לשחק עם גדול כאילו הוא הכי קטן הם ממש נהננים מזה..

ה. לדעתי למעט בלהגיד אתה גדול וכאלה זה רק מתסכל יותר.

 

וואי ממש בהצלחה!!!

 

וכמובן כמובן תפילות!

 

ושירבו!!!!!

ולזכור שהצעירה החמודה והיפה הזאת מקבלת את כל הצומי שלו מכל רחש שהיא משמיעה

ושלא מוטל עליה לאסוף צעצועים אלא רק להתפרקד על הספה עם מגזינים ומליקשייק

אני חושבת שלא נכון לחשוב בצורה כזו. אהבה של הורים לילדיהם שונה מאוד מאוד מאהבה של בעל לאישתו!

לדעתי ההרגשה של ההורים מאוד משפיעה על התגובות של הילדים. אם ההורה רואה את הלידה באופן כזה, כאילו התינוק החדש פוגע בילד הגדול יותר, וגוזל ממנו את היחס, את הבגדים, את ההורים וכו'- כך הילד ירגיש ואז הוא יהיה באמת מסכן! צריך להרגיש שאנחנו נותנים לילד מתנה בזה שנולד לו אח חדש, ולשדר לו את ההרגשה הזו (וכמובן לדאוג שבאמת ימשיך לקבל תשומת לב חיובית כמו שמגיע לו בלי קשר..).

הדימוי כמו שתואר פה (על אישה נוספת) לדעתי יכול רק לפגוע. [סתם דרך אגב- אם היה קורה לי ח"ו מצב כזה, אז לא היה עוזר לי שום תשומת לב חיובית מבעלי, כל עוד האישה הנוספת עוד קיימת שם הייתי מרגישה בגידה מצידו וקנאה גדולה מאוד. אצל ילדים זה לא חייב ולא צריך להיות כך!].

מה לעשות במצב שהילד כבר מקנא? זו כבר שאלה אחרת, ואני חושבת שכותבים אחרים יכולים לתת תשובות יותר מחכימות משלי. אני רק חושבת שלא נכון לרחם על הילד המסכן שנולד לו אח ועכשיו כל העולם שלו התמוטט, אלא לחשוב איך לעזור לילד לשמוח במתנה שהענקנו לו, ואיך לעזור לו להרגיש שזו מתנה ולא מישהו שמפריע לו..

 

[ואנונימית- אני מקווה שלא נפגעת מהתגובה שלי, אני בטוחה שאת אמא מצויינת, רק רציתי להגיד את דעתי האישית ביחס לראייה כזו].

אני מסכימה עם כל מילה שכתבת...

 

מאה אחוז זה נכון תינוק נוסף אח חדש, הוא מתנה גדולה!!!!!

 

כתבתי שכך בערך.. הילד מרגיש.

 

כל הכוונה שלי היתה שצריך להתייחס ברגישות לעניין הקנאה ושהוא טבעי..

 

ולא להתעלם מהילד ולומר לא נורא אתה עוד תתרגל..

 

או להפוך אותו לבוגר כזה שכל היום עוזר במה שנדרש אחרי הכל הוא ילד.

 

ותודה על הרגישות שלך בסוף הקטע- לא נפגעתי בכלל..

 

אנחנו פה רק כדי להאיר... יום מקסים

 

שבוע טוב.

לגבי קנאה של אחים- נראה לי שאמרו לך כל מה שצריך, לדעתי העיקר הוא להאמין בלב שלם (ולא רק לומר!) שאח הוא המתנה הכי מדהימה שאפשר לתת לילדים. אני מאמינה בזה בלב שלם, וצר לי מאד על האחרון שנולד לכל משפחה!! 

 

יש לי עצה מצוינת שהשתמשתי בה לאחרונה, עם הבת שלי שפספסה בהתמדה רק בגן.

הציעו לי לעבוד הפוך, ולתת לגיטימציה מוחלטת לכל הענין, מה שיוציא את העוקץ מההפגנה. אמרתי לה שוב ושוב שהגננת מרשה לעשות בגרביונים, ומותר לה לעשות גן, וזה בסדר והגננת לא כועסת.

מאז היא לא מפספסת...

שווה לנסות (שוב- רק אם מאמינים בזה, והגננת באמת מוכנה לשתף פעולה ולהחליף, אם יש צורך, בלי תלונה)

 

בהצלחה רבה, ותזכרי שמשפחה גדולה היא הדבר הכי מדהים שאת מעניקה לילדייך

מי שמוצא- שיגיד לי

עושים עם זה?

פתאום הפסקתי להיות החרוצה שהייתי,

לא יודעת מה עובר עליי, ודווקא תודה למשיח עכשיו שהכינה אותי לזה מראש והזהירה,

או שהתינוק החדש (חצי שנה, חדש יחסית)

 

גוזל לו את תשומת הלב שהייתה לו..

את מציגה בדיוק שתי נקודות זמן בעייתיות מבחינת אוכל- כשחוזרים מהגן וכשאבא חוזר, זה זמן ארוחת הערב או שהעייפות מתחילה לקונן.

אולי כדאי להכין סנדוויץ' לדרך מהגן?

להשכיב את הילד לישון מוקדם יותר?

להתחיל את ארוחת הערב מוקדם יותר?

אצלי אלו ממש נקודות משיקות- כשהילדים רעבים או עייפים הם נהפכים לאגרסיביים והפיתרון אצלי הוא להקדים תרופה למכה ולתת להם את האוכל מוקדם יותר- אפילו ב17:00 במידת הצורך.

ולאט לאט מידיי יום להאריך את זמני הארוחות לכיוון 18:00 עד שהם מתרגלים והם לא רעבים מוקדם יותר.

גם לגבי השינה- אם ילדי הגן יוצאים לטייל אני כבר בצהריים רואה שהבן שלי עייף ושמה אותו במיטה כבר ב19:30 .

1. עמוס רולידר, שמציע בספרו ובהרצאותיו להכין את הילד לקראת אותו המצב שקשה לך ולו עם ההתנהגות שלו.

דהיינו, כשאת מוציאה אותו מהגן, לומר לו משפט קצר וחד משמעי שמסביר מה את מצפה ממנו, אך גם מלא אמפטיה:

"אני יודעת שלפעמים השעה הזו מאתגרת בשבילך כי אתה מאוד רעב, אך אני מצפה ממך עכשיו שתתנהג בבגרות ותתגבר על הרעב עד שנגיע הביתה".

כך הוא גם מרגיש שהבנת אותו, וגם מבין מה את מצפה ממנו. כך גם בערב.

זה דבר אחד

2. אם זה קרה פתע פתאום ולא היה קודם אף פעם, צריך לבדוק עם הגננת מה קורה גם בגן. אני יודעת שאני לפעמים רואה מידי שחורות בגלל הידע שלי, אבל לעיתים לא עלינו קורים לילדים דברים לא נעימים שגורמים להם לשנות את התנהגותם.

אבל בכל זאת לא נראה לי שזה המקרה.

 

3. אם יש לו אח קטן, אני חושבת שזו פשוט תקופה כזו בה הוא מנסה לבדוק את מקומו בבית.

שיהיה בהצלחה

הספר של רולידר: "הורות ללא רגשות אשם" מומלץ בחום, לא סותר את היהדות! גם האתר מומלץ!

שימחתן אותי בתגובותיכן וגם נתתן לי נקודות למחשבה. בע"ה אעדכן בהתפתחויות.

הייתי הולכת לטפל בהקדם. ממה שאת כותבת אני מנחשת שזה על רקע רגשי.

הוא לא עושה בכוונה.

 

אפשר לסכם איתו שאת החליפה של שבת ילבש סמוך להליכה לבית הכנסת או ליציאה מהבית כדי למזער את הסיכון שתתלכלך.

אבל לא בתור עונש. בפרט שהוא עצמו מנקה אחריו.

 

יתכן שלאחרונה צץ משהו בגן/ בית הספר שמעלה את התסמין הזה חזרה.

 

ילדים רגישים כאלה - צריך כל הזמן לבדוק מה מתרחש בסביבה הלימודית והחברתית שלהם ולנסות לסלול עבורם את הדרך.

 

ומעבר לזה אפשר לחזור אל הטיפול הרגשי.

 

אל דאגה, בסוף הם גדלים ומוצאים את מקומם.

האם הוא טופל רגשית גם בהקשר לבעיית השליטה על הצרכים?

 

האם פניתם לטיפול רפואי ?

 

לא נראה שהענישה ע"י שלילת חפצים תועיל.אולי אפילו להיפך.

 

כדאי לפנות לרופא משפחה ולהתחיל טיפול מסודר.

 

הוא אכן ילד מאוד רגיש.

אני כל הזמן עם היד על הדופק בכל מה שקורה בביה"ס.

יש לו קצת התמודדויות מבחינה חברתית, אבל בסך הכל הוא נראה שמח להיות בביה"ס.

לגבי הטיפול הרגשי (שהסתיים לפני כשנה) - העלינו את העניין בפני המטפל, הוא אמר שזה ככל הנראה רצון לתשומת לב. הוא לא טיפל בזה ישירות.

הייתי אצל רופאת משפחה לגבי הרטבת לילה - דבר שב"ה נראה שדווקא מתחיל להסתדר. בדרך גם דיברנו על עניין ה"לכלוך". בסופו של דבר לא הלכתי למרפאה של הרטבת הלילה, כי רציתי לתת לזה עוד זמן.

אולי באמת אנסה לחזור שוב לטיפול הרגשי. אני אבדוק אם זה אפשרי בכלל.

לגבי הענישה ע"י שלילת חפצים - זו לא הייתה בדיוק ענישה, אלא "תוצאה", כנ"ל ניסינו לגבי חברים: "לא תוכל ללכת לחברים כי אם תעשה אצלם זה לא נעים". תשובתו: "אני לא אעשה אצלם!" כמובן ששאלנו: "למה אצלם לא ובבית כן?". תשובה: "לא יודע". 

לדעתנו הוא כן יכול לשלוט בזה, אם הוא רוצה.

לגבי זה שהוא מנקה אחריו את ה"עיגולים" ברחבי הבית, חשוב לציין שהוא לא עושה את זה מעצמו, אלא אנחנו אומרים לו.

 

בס"ד

מעולם לא מצאו את הסיבה.

זה לא הופסק גם בגיל 13.

איכשהו ב14 זה כמעט נעלם.

 

הסיבה לא נמצאה, אחרי שהייתי בטיפולים פה וטיפולים שם.

 

לא משנה מה ניסו להגיד לי - פרסים\עונשים - שום דבר לא הלך. לא משנה כמה רציתי.

בסופו של דבר, אחרי תפילה מרובה שלי, זה עבר. איפשהו בסביבות ה14.

 

יש פסיכולוגים שמתמחים ספציפית בתחום הזה. בשיטה התנהגותית. שווה לבררר. אגב יש גם את ד"ר ברוך קושניר נראה לי שיש לו אתר ומרפאה. התופעה נקראת - כך נארה לי אנקומפרסיס

לא סיפור כזה בדיוק, אבל..

 

כשהתחלתי לקרוא, קודם כל מאוד כאב לי, ועבר לי בראש- מקווה שהם רק מקבלים את זה,בלי הערות.

וכאב לי מאוד לקרוא שאתם לא נותנים לו חליפה,או שהוא צריך לנקות אחריו...

זה משפיל. וגם ככה הוא מושפל- זאת הסיבה שהוא נהיה עצבני ולחוץ כשהוא מפספס! כי הוא עצמו מרגיש השפלה שזה קרה, והוא גם יודע שעכשיו יבקשו ממנו לנקות או ימנעו ממנו בגד יפה בגלל זה..

(אני יודעת שאתם לא מתכוונים להשפיל, אבל ככה יכול להיות שזאת ההרגשה שלו)

 

אני לא יודעת למה הוא לא שולט בזה. או שזה סיבה פיזית או שזה רגשי (ויותר נשמע לי רגשי..).

העולם הזה מלחיץ ומבלבל וקשה לילד קטן ורגיש. הוא מוצף בהרבה רגשות שהוא לא מכיר והם מלחיצים אותו.

אז הוא "נסגר". הוא שומר את עצמו לעצמו. מנסה כמה שפחות להפגש עם הבחוץ שמכאיב לו.

וזה יכול לגרום גם לסגירות פיזית, בסוגרים. זה קורה גםלנפגעות מינית.

לא יודעת-אולי.

תבדקו כמובן מה קורה בתקופות שזה קורה לו. למה דווקא עכשיו?

 

הייתי מתייעצת עם מישהו מקצועי... והכי קל למטפל להגיד שזה צומי, הייתי הולכת לעוד אחד... ומשקיעה בזה כסף כדי ללכת למישהו טוב ולא דרך הקופה. תשקיעי היום אולי תצטרכי להשקיע פחות בפסיכולוגים בהתבגרות.

בכלמקרה- אם זה צומי, לא פותרים את זה ב"תשא בתוצאות" אלא בחיבוק גדול. הוא צריך את זה, הוא ילד, ואם הוא הגיע למצב שהוא משפיל את עצמו כדי לקבל.. אז פשוט תנו לו.

 

נתת כוון אחר לחשיבה ויכול להועיל המון לחיים!! תודה רבה!!

בעברית קוראים לזה: הצטאות, מלשון צואה.

תמיד תמיד, קודם כל בודקים את הפן הפיזי, הולכים לרופא, ואם לא עזר אז לעוד אחד, ויש גם לדעתי טיפול לכך בתל השומר או שניידר.

במקביל חשוב מאוד ללכת לטיפול רגשי,

יש מקומות בהם הטיפול ניתן במרכז למשפחה ולילד ששייך לאיגוד המתנסים או לעמותה זו או אחרת כשירות לציבור ואז הטיפול גם ניתן חינם אין כסף או סכום סמלי פעוט.

חפש בגוגל.

וחשוב לא לכעוס או להאשים כי בין אם זה פיזי או נפשי הוא לא אשם.

ותהיו חזקים, זה יהיה בסדר מתי שהוא .

אגב לפעמים זה גם תורשתי, תנסו להזכר אם לאחד מכם היה,

אבל קודם כל לבדוק את הצד הפיזי.

לדעתי, אנחנו לא משפילים אותו חס וחלילה.

והוא דווקא מקבל הרבה חום וחיבוקים.

אני כן חושבת שהוא צריך לנקות אחריו.

ניסינו לראות מה קורה בתקופות האלו, ובאמת שאין לנו תשובה...

בכל מקרה, בעקבות השרשור כבר התקשרתי לקבוע תור חוזר לטיפול רגשי,

וייתכן מאוד שאפנה גם לפסיכולוג, כמו שהוצע כאן.

תודה על תגובותיכם!

השרשור בפורום גרם לי לחשוב עוד קצת ולבדוק שוב,

ובאמת הסתכלתי באתר של ד"ר קושניר וייתכן שזה באמת פיזי.

אנחנו נבדוק את זה.

תודה רבה,

הועלתם לנו מאוד כולכם.

חנות מוצרי חשמל, חנות צעצועים, חנות תכשיטים, חנות ספרים- וכך היא תבחר לעצמה.

וזה טוב לפי דעתי..

לדוגמה, חברת ילדות שלי הזכירה פעם בכתה ח' בערך את המשפט - "ההורים שלי לא יכולים לקנות את זה החודש, אולי בחודש הבא".

 

עוד דוגמה - ילדים שמקבלים שכר מההורים על שטיפת המכונית לדוגמה. או על עבודות בית. 

 

יש ילדים שמאד מודעים למחירים  - החל מהדברים הקטנים ועד הדברים הגדולים. ויש ילדים שלא מודעים כלל.

 

לדעתי.

אבל לא להלחיץ. אסור שילד יגדל בתחושה שאין בבית ויחשוש מה ילד יום.

מצד שני ילדים יכולים לעבוד ולהרוויח כסף בעצמם, לא כלכך חינוכי לתת לילד כסף על עבודות בית, כי הוא חלק מהבית

והוא צריך לעזור ללא תמורה, אלא כחלק מכלל בבית.

מצד שני אם לא מוצאים לו עבודות מחוץ לבית כמו שטיפת מכוניות בשכונה, שמרטפות, שטיפת חדרי מדרגות וכו'

אפשר אולי למצוא לו עבודה בבית שכן יוכל לקבל עליה כסף (כמו פרוייקטים בגינה, תיוק ניירת משרדית, לעשות קייטנה לאחים ביום חופש וכו').

אני גדלתי בבית עם הרבה ילדים ומעט כסף ובגיל 15 כבר ידעתי שאם אני רוצה בגדים מעבר למינימום עלי לקנות אותם

לעצמי, ובכלל ביקשתי מעט מאוד כסף לדברים אישיים. ואין לי שום חסכים מהמצב. למדתי עצמאות בגיל מוקדם.

היום אנחנו חיים בחברת שפע והילדים לא מפסיקים לבקש תקנו לי, תקנו לי. ולמה לאחרים יש ולי אין (או המשפט האהוב עליהם: לכל הכיתה שלי כבר יש ורק לי אין... שזה כמובן שטויות.)

לדעתי אפשר לערב אותם בעדינות. אני הסברתי לילדים שיש לנו סכום מסויים של כסף מהמשכורת וצריך לחלק אותו

לאוכל, לחשמל, למים ("מה אמא משלמים על המים?"), לארנונה, לבי"ס, לחוגים, לקופ"ח וכו'...

כשהילדים שמעו את הרשימה האינסופית הם התחילו להבין למה אנחנו לא מרשים לקנות כל דבר שמתחשק. לא פרטטי את הסכומים שיש לנו או שאנחנו מוציאים כי זה לא עיניינם, אבל הם החלו לקבל מושג מהו כסף וכיצד יש להשתמש בו.

הם כבר מבינים מה המשמעות של כסף וניתן לשוחח ברמה שלהם על שימוש נבון בו,

בגילאים בוגרים יותר אפשר להיכנס כבר לצרכנות נבונה ואח"כ אף לחנך לחיסכון. 

בכל מקרה לא לחשוף את הקשיים גם אם יש, הם עלולים להלחץ .

 

כמובן שעיקר השיח בבית לא יהיה סביב עניינים כספיים (יש דברים חשובים יותר)

אבל בהחלט יש תפקיד חשוב להורים להעניק לילדיהם פרופורציות ויחס נכון לכסף.

 

חלק מחובת החינוך של ההורים היא לחנך את ילדיהם לצרכנות נבונה

ובכך להיות בעלי נוכחות הורית בחיי ילדיהם.

 

 

 

 

 

 

אם כל זה חשוב מאד לתת להם את התחושה - שיש להורים שלהם מספיק כסף לכל דבר. (גם אם זה לא ממש נכון ילדים צריכים ביטחון כלכלי זה עול כבד עליהם).

רק שכסף הוא משהו שעובדים עליו קשה - ולא מוציאים אותו בלי לחשוב פעם ופעמיים.

 

גם כשאומרים לילד לא בגלל שיקולים כספיים הוא צריך לשמוע שז לא כי אין כסף אלא כי החלטנו שנכון לעכשיו זו החלטה לא נכונה להוציא על זה כסף.

 

אני לא נותנת לילדים גם לרכוש בכספם את צרכיהם - זה הופך ילדים צעירים לנושאים בנטל שגם למבוגרים קשה לשאת אותו. אם אני נותנת להם כסף - זה מיועד לזה שיחליטו מה לקנות להם כמותרות. זה גם מלמד את ערך הכסף - כמה יש לי וכמה שווה לבזבז או לשמור בשביל משהו אחר - בלי להכניס אותם ללחץ כלכלי המוקדם לגילם.

אני גדלתי בבית עם המון ילדים ולא עם מי יודע מה הרבה כסף...

ובחיים שלי לא הרגשתי שחסר לי, ש"החודש צריך להצטמצם" ודברים כאלה.

ברור שכמו כל ילד, היו לי דברים שפינטזתי שיהיו לי. אבל ההורים שלי הציבו לנו אמירה ברורה מה אפשר ומה לא. הם לא הציגו את זה כ"מצטערים אין לנו כסף" אלא למשל "את יכולה לבחור חוג אחד" (גם אם להרבה חברות היו 2 חוגים, למשל)

איכשהוא, מתוך אורח החיים והפשטות שלהם עם עצמם, בלי מילים, למדתי להיות חסכנית ולדעת להתנהל בפשטות.

אני לא חושבת שכסף צריך להיות נושא שמעסיק את הילד. ילד צריך לחוש מוגן ובטוח, כן, גם בגיל 14. לא לחיות בחרדות מה יהיה בסוף החודש. ילד לא אמור (לדעתי) לדעת כמה ההורים שלו מרוויחים. זה גם יכול לגרום להשוואות עם אחרים, וכמובן גם למחשבה שכסף זה משהו שמנהל ומוביל את החיים. אני לא גדלתי ככה ולא רוצה שהילדים שלי יגדלו ככה. מודעות לכסף היא לא פונקציה של כמה כסף יש בבית. היא פונקציה של ערכים וסדרי עדיפויות. אני ידעתי שאם אני אצטרך עזרה, אם יהיה לי איזה שהוא קושי, ההורים שלי תמיד יהיו שם כדי לתמוך בי. זו ההרגשה שגדלתי איתה. למרות שרישיון נהיגה, פסיכומטרי, לימודים גבוהים, נסיעות וכמובן שכר דירה ומחייה כרווקה - מימנתי לעצמי. לא הרגשתי בזה משהו  רע. הרגשתי שמחה להיות עצמאית ולא ליפול למעמסה. לגבי כסף שלי כילדה - לא קיבלתי שום דמי כיס. מה שהייתי צריכה קנו לי. ועבדתי כבר מגיל קטן ככה שתמיד היה לי כסף שלי שחסכתי, וזה היה ממש מגניב בעיניי.

גם אני גדלתי באופן דומה ותחושת המוגנות הזאת חשובה מאד ולא צריכה להעסיק את הילד כל הזמן

למרות שבדיעבד היום אני יודעת שהיו בבית תקופות ממש קשות (גם כשהייתי גדולה...)

ככלל, צריך לזכור שהפרופורציות שלהם שונות. בקלות עלולים להרגיש "לחוצים" מהעלאת הנושא כאילו "חסר" משהו; וגם סתם - זה עלול לגרום הפוך.. מדברים על כך יותר מידי, אז הכסף תופס "חשיבות" וההמשך מזה הוא של החשבה יתרה שלו. פרופורציות לא נכונות לערכים.

 

ככלל, אני לא חושב שצריך יותר מידי להתעסק בזה. בוודאי לא לגרום הרגשת "חסר".

 

ילד לא אמור להעסיק את עצמו בענייני "פרנסה".  

 

לאידך, אפשר באופן טבעי להכניס, מגיל מסוים, את הדבר הזה בחשבון, באופן טבעי. "זה עולה הרבה בשביל מוצר כזה - בוא נחפש משהו עם מחיר זול יותר". כלומר: התרגלות לא "לבזבז" סתם. העיקר, לא להציג את הדבר כ"מועקה". טבעי.

 

"דמי כיס" זה תלוי לפי הילד. יש כאלה שטוב להם - יש כאלה שלא.

 

בכל דבר, צריך לראות מה תהיה ההשלכה הנפשית. הרגשה טובה - או הילחצות והרגשת חֶסר.

 

מגיל מסוים, יש ילדים שאוהבים "לעבוד" כדי להרוויח בעצמם. זה לא דבר גרוע. אבל לא במקום מה שנותנים כשצריך, ובשמחה.

 

ילד שגדל ללא "דאגת פרנסה" מחד - ומאידך, עם הגיל, עם מודעות רגועה לאי-בזבזנות וכד', כנ"ל, יהיה כנראה רגוע יותר.

יש כאלה שגדלו עם "מודעות" גדולה והרגשת-חסר, וזה משפיע עליהם גם במי שהם מחפשים להינשא לו..

 

פרופורציות.

 

ענ"ד.

 

 

 

 

 

לחנך מגיל צעיר שידעו מה זה כסף . רצוי מאד שיקבלו דמי כיס וככה שיהיה להם די כסף הם יוכלו לקנות לעצמם משהו זה נותן בטחון עצמי ותחושת ערך ובהחלט לחשוף אותם לשיקולים כלכלים כמובן בהתאם לגיל....

זה חלק חשוב מההכנה לחיים..הם באמת חושבים שכסף זה מוצר בלתי נדלה ויש הכל בשפע במכולת

כמובן, דרוש שיקול דעת ורגישות מיוחדת, בעיקר אצל ילדים לחוצים ומפוחדים

 

דמי כיס? לא. וגם לא תשלום על "עבודות בית קלות"

זה ממש היפך החינוך לטעמי. אנחנו חיים כולנו במסגרת משפחתית וכל אחד שם כתף ותורם את חלקו.

 

מכל מקום, אני סבור שאפשר לספר ולחשוף בפניהם באופן פשוט המתאים לגילם ענייני כספים שאצלינו מצטיירים כ"מורכבים" הרבה יותר.

לדוגמא מאתמול: "אם נקנה גבינה לבנה במשקל חצי קילו במקום 100 גרם- לא רק שהרוב יזרק לפח שזה חבל ו"בל תשחית",

אלא גם לא ישאר לנו מספיק כסף לשקית שוקו שכל כך רצית "

 

זה עבד, אגב. והוא עוד טרח להודיע לי שכמה טוב שאני מסביר לו דברים כאלה.

אני מאד מסכימה ללמד את הילדים צרכנות נבונה ואנחנו עושים זאת כשקונים יחד איתם.

בכל אופן-

אצלינו בבית יש "בנק ילדים" מה זה אומר : כשהילד מקבל כסף למשל מסבתא ליום הולדת  או דמי חנוכה או הילדים הגדולים יותר מביבי סיטר או עבודה יש לו אפשרות להכניס את הכסף לבנק הילדים .שם רשום מה הסכום שהוא הכניס ומצטבר. הכסף לאו דווקא נשאר שם. אך ילד שרוצה להשתמש בכסף שלו מקבל מאיתנו את הסכום ומוחק מהרשימה את הסכום שהוציא כך יש לכל ילד כסף אם הוא צריך לעצמו , ומצד שני הכסף לא סתם מתבזבז כי זה במעקב שלנו. ולא פעם ילד לוקח כסף כדי ללכת למכולת לקנות לעצמו צ'ופר שהוא בוחר.

 

חשוב ללמד את הילדים צרכנות נבונה ומושגים  יסודיים בכלכלה.

ילד צריך להבין שיש תקציב משפחתי ומתנהלים על פיו.

חשוב שהילדים ילמדו להשתמש בצורה נבונה בכסף שלהם..

היא,

 

שאם אתה אומר לו: לא רק שזה בל תשחית (שזה יתרון ראשון: הכסף אינו הנושא הראשון, יש דברים קודמים),

 

אלא שגם לא יישאר וכו' - 

 

אז יש להניח שהבין שהמדובר בכסף ש"הבאנו" לאותה קניה. זו דרך טובה להראות שיש איזו הקבלה בין הקניה להוצאה.

 

הוא תופס כענין "טכני" - הבאנו כסף לקניה, אז חבל לקנות דבר שהוא בזבוז ולהפסיד דבר טוב.

 

 

אבל אם יחשוב ש"לא יישאר לנו מספיק לשוקו" בכללי, זה כבר לא טוב. ילד לא צריך לחיות בדאגה שאולי לא יהיה מספיק כסף. וילדים חושבים על דברים כאלה..

 

צריך לשדר תחושת "רחבות" עקרונית, כלומר - נותנים בשמחה, יש.. ועם זה - שיקול מעשי. משדרים אותו בנחת לגמרי. 

אני כותבת מהצד השני של המתרס-

בתור ילדה היתה לנו בבית מאוד מודעות לכסף- ניראה לי ברמה שלא אמורה להיות,

יש גבול למה שהילד צריך לדעת, ילד מקצין דברים ואם אומרים לו שאי אפשר החודש לקנות דברים מסוימים, הוא מכליל את זה-

מה שאני עשיתי, לא רציתי לעבור הקבצה באנגלית כדי שההורים שלי לא יצטרכו לקנות ספר חדש (שמעתי את אמא שלי אומרת שהמחיר של ספרים מאוד יקר...), וזה ניראה לי כבר מוגזם.

צריך שיהיה לילדים מודעות לכסף אבל עד רמה מסויימת!!!

אני זוכרת את עצמי בכיתה ז בערך מספרת לחברות שיש לנו מינוס בבנק.. לא שההורים שלי סיפרו את זה,אבל כן דיברו על זה גם כשהיינו באיזור ושידרו לחץ כלכלי..