פורום הורות (עמוד 282)

אפשר לצאת איתם לגינה
אפשר לספר להם סיפורים, לשחק איתם..
אפשר לבקש שאת הילד בן השנתיים יביאו לגן בעגלה, כך שיהיה לך קל יותר לסחוב אותו

ובאופן כללי- את ממש לא צריכה להיות סופרמן, גם לנו האימהות קשה להיות עם הילדים בבית, ובד״כ אני בכלל לא חולמת לשמור על הסדר בזמן הזה, כך שבטח כשאת לא אמא שלהם אין מה לצפות שתצליחי יותר..
אבל יפה שאת שואלת..
בהצלחה!!

הבעיה שהאמא כן מצפה שיהיה סדר.

היום היא דיברה איתי על פעם שעברה ואמרה שהיה ממש בלאגן.

ופרט חשוב-מדובר במשפחת רווחה.

 

אפילו שאת "רק" בייביסיטר, אבל אם את הולכת לבלות איתם שעות רבות, כדאי שתהיה לך סמכות מולם.

 

אולי תנסי להבטיח להם קוביית שוקולד, אם יסדרו את כל המשחקים.

 

ואם את יכולה תביאי את את השוקולד (אמרת משפחת רווחה אז אין לי מושג מה המצב שם)

 

זה רק דוגמא, אבל את צריכה לגרום להם להקשיב לך.

 

אם יש למשל משחק שהם אוהבים לשחק (אולי תטרכי לברר את זה עם הזמן)

 

אז את יכולה להבטיח להם, שמי שאוכל את הארוחת ערב יפה משחק אח"כ...

 

וכו וכו'

 

בהצלחה

דבר שני- אין לי עניין למנוע ממך לעשות להם טוב, אבל עדיין, זו משימה קשה. האמא בעצמה מצליחה לשמור על סדר בזמן שכולם משחקים בבית? אם כן, אז כנראה יש להם כללים בבית לסדר משחקים, ואז פשוט שתבקש מהם היא בעצמה שישמרו על הסדר. אם לא- זה קשה לדרוש מהם..
מעריכה שעם הזמן יהיה קל יותר ואת תמצאי דרכים כיצד לעזור להם להקשיב לך, אבל שתדעי שאת מציבה לעצמך רף גבוה.

ומה עם להקדיש מספר דקות לאחר שאת גומרת לשמור עליהם בשביל לסדר בעצמך?מנסיון, גם כשהבלגן גדול, כמה דקות יכולות לשנות לגמרי את התמונה..
בהצלחה!

אני אמא צעירה מאוד.. ואני זוכרת עוד את התקופה של הבייביסטר ככה שאני יכולה לתת לך נקודת מבט משני הצדדים :

-הרבה פעמים ההתחלות קשות עד שאת מתרגלת לילדים והם אליך... אז קצת סבלנות וכן, להציב להם גבולות ברורים 
אני גם זוכרת שהיו משפחות שפשוט הייתי הסמרטוט של הילדים מה שהם רצו- עשיתי והייתי מותשת אח"כ! אז בתור אמא {עכשיו} אני הייתי הרבה יותר שמחה אם הבייביסיטר תציב לילדים שלי גבולות (למשל: ילד- אניי רוצה שוקולד עכשיו!! בייביסיטר- לא, אם תסדר תקבל. עכשיו אף אחד לא מסדר- בטון החלטי אבל לא בצעקות)

בהצלחה!!

אני רוצה להפסיק את הריטלין האם מישהו מכיר אלטרנטיבה אחרת טבעית הומופתית שעוזרת ...הילדה לפני הריטלין לא הייתה ככה אני ממש אובדת עצות!!!!!!

למה שלפני כן?

אז לא כדאי להפסיק!

אני מכירה כאלה שניסו בשיטות "טבעיות "

וכשגדלו, היום הם באופן "טבעי" במצב מאוד קשה.(לא מוצאים את עצמם)

אני מציעה לך ללכת לנוירולוג ולברר מה הסיבה לשינוי בהתנהגות ומה אפשר לעשות.

 

וכדאי לבדוק גם מבחינות נוספות - שינויים בבית/ בחברה/ בכיתה

שיכלו לגרום לקושי הגדול אחרי שהריטלין פג.

 

לפני השימוש הריטלין הייתה לילדה רק חולמנות הייתה ילדה מקסימה..עכשיו יש לה הרבה אי שקט עצבנית מאוד לפעמים מתעצבנת ובורחת מהבית ...

אולי כדאי שחרור שונה / מינון שונה

(ואני רואה עכשיו שדן כבר כתב את זה)

שהמינון גבוה מידי לה.

 

יש טווח רחב של כמות לפי המשקל.

 

בשום אופן לא אמור להיווצר מצב כמו שאת מתארת.

 מיד לנוריולוג..

 

יתכן שהסוג של הריטלין לא טוב לה (למשל, לפעמים הsr גורם ל"קיפאון" בחברה ובתפקוד ולתחושה לא טובה. והla טוב יותר (וליותר שעות), כי הוא בשחרור מושהה ובתנודות מתונות יותר).

 

צריך גם לשאול אותה איך היא מרגישה בכיתה ובהפסקות. משחקת עם חברות, או יושבת גם בהפסקה? אולי שנה שעברה לא כ"כ שמו לב?

 

לפעמים המינון של התרופה.

 

ולעיתים נדירות יותר צריך משהו אחר.

 

שווה ביקור מהיר אצל נוירולוג.

 

ובהיות שבקוּפה מן הסתם יקח הרבה זמן - אז אם יש לכם ביטוח משלים של הקופ"ח, אתם זכאים ליעוץ רופא מומחה כמה פעמים בשנה; מזמינים תור אצל כזה, מקבלים אותו מהר, ואח"כ מקבלים החזר על רוב הסכום (הגדול..) שמשלמים..

 

 

 

אם את גרה באזור חיפה?!

 

אני מכירה מישהי שתפתור לך את הבעיה הזו באופן טבעי.

היא מתנגדת לגמרי למתן ריטלין לילדים!!!!

ובסוף לא נתנו לו והוא בסדר גמור ב"ה!

 

לא תמיד כדאי להקשיב להמלצות המורים

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4479746,00.html

המינון של רוב סוגי הריטלין הוא ע"פ משקל גוף, ולכן סביר שעם הגדילה של הילדה המינון צריך להשתנות.

תחזרו למעקב אצל הנוירולוג

כשהייתי בת 10 נתנו לי ריטלין בגלל "מרץ רב", זה השאיר אותי לשבת בהפסקות. הרס לי את התאבון, ועד היום יש לזה השלכות. כבר עברו הרבה מאוד שנים מאז.
אחרי שנתיים שלוש, עשיתי בדיקה חוזרת, וראו שאני מרוכזת הרבה יותר טוב בלעדי הריטלין.

לפעמים הנזק של זה בלתי הפיך, כדאי לדעתי לחפש אלטרנטיבה אחרת.

שהיום, אני זקוקה מאוד למרץ. חסר לי, והוא אבד לי רק בעיקבות קיחת הריטלין.

שוב, אולי יש ילדים שזה מתאים להם, אבל מהמקרים שאני שמעתי עליהם זה לא מומלץ...

לדעתי כדאי ללכת לנוריולוג ולבדוק אם זה מתאים בכלל

וברור שזה לא מתאים לכל אחד ולא בכל מקרה

 

הרבה פעמים היפראקטיביות מתאזנת קצת עם הגיל, אולי זה זה ואולי מלכתחילה לא היית צריכה ריטלין.

 אם זה ממש משפיע, כדאי ללכת לרופא משפחה ולעשות בדיקות דם וכדו'

בכל מקרה שיהיה בהצלחה במציאת המרץ החסר!

את מי שטען לבעד הריטלין.

ריטלין זו תרופה. תרופה כימית שמשפיעה על המוח.

זה נשמע אולי מפחיד, אבל אנו יודעים שADD/ADHD מצביע או קשור לחוסר תפקוד במוח.

זה לא נעים, אבל גם לא נעים שמנגנונים מוחיים לא מתפקדים כשורה ומקשים על הילד.

אם הילד מבסוט ומסתדר אז מילא, אבל אם לילד רע ועצוב - זה לא פייר בעיני לא לתת לו את התרופה שמגיעה לו (וכולם מכירים את ההשוואה המתבקשת למשקפיים).

אני ממליצה ללכת לנוירולוג מומחה. יש רופאים שמתמחים בלהתאים את הטיפול הכי טוב לילד. זו תרופה ויש לה תופעות לוואי, אבל אפשר בהחלט לשלוט בהן ולמזער אותן.

אני מכירה לא מעט ילדים שהתרופה הזו הצילה ומצילה אותם.

בהצלחה

ילדה חולמת ולא חברותית וסגורה - לחפש חוגים. חוג למלאכה, חוג לטבע, חוג להתעמלות.

 

להעסיק את הילדה לפחות 3 פעמים בשבוע בחוגים אלה. ואם יש גם תנועת נוער - לעודד אותה ללכת לשם.

 

הילדה תפרח, תרכוש חברות, תהיה פחות חולמנית ופחות סגורה ויותר חברותית.

אישית, אני אוהבת להישאר עם בעלי בבית לבד, אם את לא אז אפשר ללכת לטייל בחוף הים, פארק יפה, או ללכת לאיזו סדנה קלה (סדנת שוקולד למשל) וכו'.

 

בהצלחה

יש צימרים של כמה שעות (זת'ומרת שחוזרים לישון עם הילדים

 

או לעשות מסלול קצר ואחריו לאכול במסעדה

בעייני להורים שעובדים קשה כל השנה זאת המתנה הכי שווה....

 

הוא מצטרף לכל חגיגה.

נניח הסבתות שלנו ממש לא בקטע לשמור על חבר'ה ילדים.

לדודים יש מספיק משלהם וזה בכלל לא נעים וזורם לבקש מהם לשמור על 5-6 ילדים סתם כך כי אנחנו רוצים לחפוש..

השכנים עירוניים והקשר בקושי מתאים לבקש ביצים כשחסר...

 

אני מעריכה שאני לא היחידה בעולם שאין לה משפחה ושכנים שזו כזו בקשה בכיף---

גם אימוש  30 צודקת.

 

בעבר גרנו במקום מרוחק - נטול סבתות  ודודים, ומבורך במשפחות חברות לגרעין שכל אחת מטופלת ב"ה בכמה וכמה משל עצמה....ב"ה, כן ירבו.

 

כיוון שעברה על כל המשפחה תקופה לא פשוטה, גם לא היה שייך לפזר את הילדים בין חברים.

 

בכל אופן נסענו ליומיים (לילה אחד) באמצע השבוע. הלכנו על הפתרון הכי פשוט מבחינת מקום לינה ואוכל ואת התקציב השקענו בתשלום לבת שירות נחמדה ואחראית מבית הספר של הילדים. היא אספה אותם בצהריים והיתה אחראית עליהם עד הבקר שלמחרת.

זה היה כרוך בהרבה לוגיסטיקה וטלפונים, כולל בזמן החופשה, אבל היה שווה את זה.

 

מהסיבה הזו אנחנו יוצאים לנופש רק כשמגיעים מים עד נפש.

 

 

 

 

ואני מצטערת על זה   (באמת, לא בציוניות..)

אבל יש כאלה שיש להם וההצעה שלי היא כמובן במידה ויש להם ממי לבקש. כי אם אפשר אז למה לא?!

היי שלומית, אתם יכולים ללכת לספא אם אתם אוהבים. לבלות בסאונה ,ג'קוזי וכו'... ואפשר גם לשלב ארוחת בוקר או צהריים באזור או שלפעמים זה מגיע בחבילה ביחד עם הספא. איפה אתם גרים בארץ או באיזה אזור אתם מחפשים?

 

למה זה טוב בדיוק??

אנחנו מחיפה ענבל.  אני אישית לא מתה על סאונה אבל עיסוי טוב תמיד יתקבל בברכה!

זה טוב בדיוק לאנשים (כמוני למשל) שלא אוהבים להשאיר את הילדים לבד בלילה, גם לא אצל סבא וסבתא

 

ולכן בדיוק כשהילדים בגנים/בביה"ס, את ובעלך עושים יום חופש, לוקחים יום חופש מהעבודה.

 

ומסתלבטים כל היום, רואים סרטים, אוכלים פופקורן, מזמינים אוכל לצימר ונחים רק עד הצהריים.

 

אפשר אפילו להזמין בייביסיטר שתוציא אותם מהגן, ואז אתם יכולים לחזור קצת יותר מאוחר.

 

מה שחשוב הוא שחוזרים לילדים, והם לא מרגישים שעזבתם אותם.

חברה שלי עשתה ונהנתה מאוד.

החיסרון- א"א אפילו להחזיק ידיים, כל אחד עם הסאגווי שלו...

 

סאגווי בתל אביב או בירושלים יכול להיות ממש מהנה, בתל אביב אפשר גם להשכיר אופניים ולטייל איתן בטיילת ולשבת לאכול במקום נחמד. 

אולי תשקלו גם סופ"ש ביחד עם הילדים, זה לא תמיד עונש כמו שכולם חושבים.. יש בדרום את מלון בראשית במצפה רמון ובצפון את מלון פסטורל בכפר בלום. שניהם מאוד איכותיים, השאלה למה אתם מתחברים יותר..

 

סאגווי זה הדבר הזה שנוסעים עליו? אמאלה מפחיד לא? אין לי בעיה לנסוע צפונה אבל זה לא יהיה עם הילדים.

 

מסתדרים 

או אולי פעם אתם העלתם את הנושא או שוחחתם לידם 

בכל מקרה שימו גבולות בעדינות את למשפחתך ובעלך למשפחתו

משהו כמו תודה על הדאגה אין צורך לדאוג הכל בסדר אם משהו לא יסתדר נפנה אליכם תהיו בטוחים

ואם מצבכם באמת מצריך בדיקה או משהו

אנו נעזרנו בעמותת פעמונים 

 

 

עם כל הכבוד, אף אחד לא ינהל לכם את העניינים!

 

ואני הגעתי למסכנה שעדיף להתייעץ עם אנשים זרים בכל מיני עניינים,

 

כי אם מתייעצים עם המשפחה, הם נותנים אח"כ ביקורת...

 

ואני לא בנויה לביקורת הזו!!!!

 

חרפנו אותי עם הביקורות האלה, במיוחד אחרי לידות אין לי סבלנות לשמוע את ההערות,

 

והם מצידם לא מכבדים את המצב של "אשה אחרי לידה"

 

אני מציעה-

 

לשתף כמה שפחות את המשפחה (עם כל הכאב שבדבר)

 

להיפגש כמה שפחות, ואתם לא חייבים דיו"ח לאף אחד!!!!!

להגיד: יופי, בואו תפתחו לנו את העיניים, ולהזמין את המוכיחים לשיחה על כוס תה אצלכם בבית. בשיחה כזו תסבירו, אם בצורה נעימה ואם צריך אז בצורה קצת יותר אסרטיבית את העמדה שלכם, את ה"אני מאמין" שלכם, ותסבירו למה אתם בעצם עם עיניים פקוחות לגמרי, רק שהמבט שלהן פונה לכיוון אחר.

עבור מי שגדל אצל הורים כאלו וספג שנים של ביקורת השיחות האלו באמת תמיד נגמרות בבכי. ואין את הכוחות הדרושים להתמודד מול מתקפה צולבת כזו. ומן העבר השני, הורים שבמשך שנים נטו להעביר ביקורת הרסנית לא מסוגלים לקבל שישנה דרך אחרת לראות את המציאות.

 

במצב כזה צריך לעשות הכל כדי להתנתק מתלות כלשהי בהורים (עזרה בבית, עזרה כלכלית, סיוע לוגיסטי בהבאה והחזרה של הילדים אל וממוסדות החינוך). ולא לשתף אותם כלל בשום תהליך של קבלת החלטות.

לפעמים - ואני אהיה דרסטית - מוטב לעבור דירה לישוב מרוחק יותר על כל המשמעויות הכרוכות בכך (אולי ישוב שרמת החיים בו נמוכה יותר) .

לפחות לתקופה.

 

הרבה פעמים מהלך כזה גם מציב מראה בפני ההורים המתערבים.

 

גם אם אין ברירה וממשיכים להיעזר בהם כלכלית - צריך להתחזק נפשית, ולדעת שגם במצב כזה אין להם בשום אופן   זכות לערער כך על דרך החיים שלכם.

 

 

והעיקר הוא שלשניכם יחד יש דרך חיים משותפת שאתם בונים. תישענו זה על זו ותקשיבו רק למי שמחזק אתכם ונותן לכם כוחות.

 

כמובן שצריך להמשיך לכבד את ההורים משני הצדדים ולדבר אליהם בנימוס. והדברים כלל אינם  סותרים. 

 

 

 

אני יכולה לומר שגם אם מצב היחסים  נראה כרגע כאילו אין ממנו מוצא - דברים משתנים בהדרגה ובאים לידי תיקון אם מעמידים את ההורים במקומם בנימוס באופן הזה.

בסופו של דבר ההורים יעריכו אתכם גם אם לא יסכימו תמיד עם הדרך שלכם.

 

ואם הם יעריכו אתכם זה די והותר. אין לך צורך באישור שלהם.

 

מצד הורי בעלי, אז מכיוון שהם ההורים שלו, אני שולחת  אותו להתמודד עם הבעיה.

אבל בעיקר מנסים לא לקחת ללב. אני לא יודעת באיזה תחום הביקורת כלפיכם,

אבל להורים יש תכונה לדאוג לילדיהם גם כשהם כבר בעלי משפחות משלהם.

כשהילדים מתחתנים לפעמים ההורים שוכחים לעשות את הסוויץ' של עכשיו אנחנו לא אחראים יותר.

לפעמים הורים לא שמים לב שמרוב אהבה הם חונקים.

היתה לנו תק' שנאלצנו לגור אצל ההורים איזה שבועיים, זה היה סיוט כי הם ממש נכנסו לנו לחיים,

על חינוך הילדים הרגלים וכו' ואז הבנתי סופית שעם כל אהבתי אליהם והכרת הטוב על כל מה שעשו ועושים בשבילנו

הכי טוב להיות רחוקים ולהפגש מידי פעם. ואם יש הערות מחייכים בנימוס ולא משיבים. וכך לא מפתחים את הנושא.

אמא שלי מבקרת אותי המון,

גם אצלי הרבה פעמים זה נגמר בבכי.

אבל אני לא עושה מיזה עניין,

כל החיים היא השקיעה בי את כל המשאבים שהיא יכלה לתת,

רוחניים וחומריים. 

הייתי ילדה שזקוקה להמון תשומת לב ועשייה סביבה בגלל בעיות רגשיות ורפואיות,

והיא תמיד נתנה לי אותם באהבה.

אם הייתי גדלה בבית אחר לא הייתי רבע ממה שאני היום.

תחשבי לטובה, מה ההורים שלך עשו למענך כל השנים.

הם תומכים בנו מאוד כלכלית, כי שנינו עדיין סטודנטים והורים צעירים מאוד לילדה אחת.

היא גם אומרת את הדעה שלה השכם וערב בנושא תיכנון המשפחה,

וזה דיי מעצבן, אבל אני פשוט מסננת את ההערות שלה ולא מתרגשת, ומדגישה לה שזה שיש לי ילדה אחת ואני לא רוצה בינתיים

עוד ילד/ה, זה ממש לא כי היא אומרת לי אלא כי אנחנו רוצים ככה.

בחצי חיוך ובטון דיי אסרטיבי.

 ,אתם יוצאים פה ממש נחרצות נגד ההורים, מציעים לעבור לגור רחוק , לצמצם קשר,  וכו'

דברים ממש שליליים!

בלי לדעת מה באמת קורה פה.

יכול להיות שאלה הורים מאוד חמים, טובים , אכפתיים ואוהבים,

שלא רוצים לראות את הבת שלהם נקרעת פיזית בטיפול בילדים רבים או משהו בסיגנון.

ומתוך דאגה ואהבה , הם עושים מעשה לא נכון ומבקרים אותה בצורה בוטה.

יש אנשים, מכירה אישית הרבה כאלה, שהם חסרי טאקט מתוך אהבה ודאגה.

אם בגלל הביקורת של אמא שלי, שאוהבת אותנו אהבת נפש ותיתן בשבילנו הכל,

אני אצמצם איתה קשר , לא תהיה עצובה ממנה,

ואחרי שנים של נתינה אינסופית, זה ממש לא מגיע לה, גם אם היא משגעת אותי לפעמים.

אני ממליצה לך, לאהוב אותם, להעריך אותם, לסנן את הביקורת ולעשות בתכל'ס מה שבא לך.

פשוט אל תתרגשי מההערות שלהם.

תאהבי אותם ,ותחיי את החיים שלך איך שאת רואה לנכון.

בהצלחה

 

 

מאז לא שומעים מהם מילה 

בתור מי שחוותה את העניין מצד המשפחה שלו ,צריך שהבעל יאפס את ההורים שלו,ואשה את שלה.

זה ככה אצלנו.

זה לא מנע המון התערבויות של המשפחה שלו.

לפעמים צריך לעשות הפרדת רשויות בצורה מאוד אסרטיבית ואפילו קצת בוטה.

מה שחשוב זה מה שאתם מחליטים.

אצלנו במהלך גיל ההתבגרות של הגדולה,שמעתי הרבה ביקורת מצד חמותי והאחיות שלו.

עד שיום אחד אמרתי שאני אחליט לנהוג עם ביתי ,איך שאמצא לנכון,כי אני האמא שלה.

אמרתי עוד כמה משפטים בשפה גבוהה (אני בדרך כלל שותקת)

ואז שררה דממה של תימהון.

וזה עזר.

היום שגם לגיסות שלי יש ילדים אחת מהם הודתה שהיא היתה ממש לא בסדר ביחס הביקורתי שלה אלינו.

 

 

 

 

 

אנחנו נשואים 6 שנים, ב"ה עם שלושה ילדים, בשלוש השנים הראשונות רוב המתחים בזוגיות שלנו נבעו מהצורך להתמודד עם הסביבה. המצב השתפר מאוד כשעם השנים הפנמנו כמה כללים:

1. מותר גם לפתוח את האוזניים ולהקשיב. לפעמים במה שאומרים לנו יש גרעין של אמת ששווה לחשוב עליו.

2. אפשר לסנן - לקחת לתשומת הלב מה שמתאים ולוותר על מה שלא מתאים

3. להכיר את הנפשות הפועלות ולהתייחס לדבריהן בהתאם: חמותי למשל תמצא תמיד מה להעיר. גיסי מהצד השני מנסה לחנך את כולם, הוא צודק וכולם טועים. להשתדל לא להיפגע, אלא להבין שיש אנשים שפשוט חייבים לומר את דעתם גם אם לא נשאלו.

4.כמו שאמרו לפני, להתייעץ עם גורמים חיצוניים: אם מדובר בעניינים כלכליים אפשר להיעזר בארגון "פעמונים" שעושה  עבודת קודש. אם מדובר בעניינים חינוכיים אפשר להתייעץ עם גננות/מורים של הילדים במידה שסומכים על דעתם, או ללכת לסדנאות שקשורות להורות (אנחנו למשל הולכים לסדנא בת 8מפגשים שאורגנה ע"י העיריה,בעלות מינימלית של 10 שקלים למפגש, ואני מרגישה שקל לנו יותר לקבל ביקורת כאשר הדברים מופנים כלפי כל הקהל ולא כלפינו ספציפית).

5.כמו שאמרו לפני, לפעמים אפשר לחייך בנימוס ולא להשיב גם אם מתפוצצים מבפנים. ואם מחליטים להתעמת, למדנו .שכדאי שכל אחד יתמודד מול הצד שלו - לפעמים יש פחות סלחנות מצד ההורים כלפי הכלה/חתן לעומת כלפי הבת/הבן

 

אנחנו לא תלויים בהם משום בחינה וזאת אחת הסיבות שהם נעלבים כי הם רוצים להשפיע, לעזור ולהדריך אותנו עם ביקורת מוצדקת לדעתם

2. הם לא מרוצים מקצב ילודה וחוששים שאנחנו נקרוס אז מבחינתם זה כמו פיקוח נפש. הם מרגישים שאנחנו כאילו על פני תהום או אפילו התחלנו להתגלגל והם מנסים להציל

3. יש המון דברים קטנים בחינוך ילדים שהתיחסות אליהם השתנתה מאוד מאז שהיינו ילדים

ואני לא יודעת איך לשים גבול בצורה יפה

בפועל אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים אבל תקשורת עם משפחות לא משהו. חשבתי שזה לא בריא כל הזמן להסתיר ולהתרחק אבל כל שיתוף אפילו קטן מביא לניסיונות התערבות ואם לא משתפים אז סבתות חוששות שמשהו לא בסדר ומתחילות לחפש רמזים על הבעיות בין המילים 

ובקשר להקשיב ולשתוק אז אחר כך באות גם דרישות לביצוע של עצות ועלבונות על א-ביצוע

ברור שזה לא נכון להתערב, 

וברור שזה לא כיף ומעליב, וכו' וכו', באמת.

, אבל נראה לי שאני הייתי מנסה להשתחרר מההרגשות הקשות שלי, שהם נורמליים ולגיטימיים לגמרי, אבל אולי לא מחייבים.

כשמעירים לך הערה, והיא לא נכונה לדעתך, אולי אפשר (בעבודה ומאמץ!) לההקשיב בכבוד, להנהן בראש, או מקסימום להגיד - מעניין, נחשוב על זה, או כל משפט פשוט שמסיים את הנושא בכבוד בלי להיכנס לנושא כמעט, צריך מעט אימון אולי בזה,

וזהו.

לא לקחת ללב, הגיוני שאמא תחשוב אחרת, ואולי לה זה באמת היה נכון.

להגיע למצב מכבד, שאת מצליחה להקשיב בלי להרגיש מותקפת, להבין שזה באמת מרצון טוב, 

ולהמשיך הלאה כמו מה שנראה לכם נכון...

זאת האסטרטגיה שלי במקרים כאלו.

לפעמים, כדי לא להיכנס לויכוח, במקרים שזה אפשרי, אני מכבדת ופועלת לפי מה שאמרו לי, ובבית עושה כרצוני.

ואני לא מרגישה שזה מתוך כניעה, אלא מתוך כבוד, בשמחה פשוטה שלי והבנה שככה אצא מהויכוח עוד לפני הכניסה אליו...

באמת יש רבים שמייעצים בלי שנתבקשו אבל מכאן ועד לעלבון כי לא עשיתם מה שאמרו הדרך ארוכה!

אין זכות לאף אחד לדרוש שתשמעו בקולו !!!  הם לא יודעים את מקומם וחייבים לשים אותם במקומם!

כמו שאמרת- כל אחד את הצד שלו!

להתייעץ עם מישהו או לקחת אותם למישהו שישים אותם במקומם.

לומר משהו בסגנון של: אני מכבדת מאוד את דעתכם ואני אחשוב על מה שאמרתם. להיות מאוד ברורה שזה שהקשבת זה לא אומר שתיישמי!!!!  

כמו כן מותר גם מותר להבהיר שלא רוצים לשמוע ש ו ב את אותם הדברים.  כמובן לומר בעדינות- אמא כבר אמרת לי את זה ואני הקשבתי ואין צורך לחזור על דברייך.

אפשר לקחת לשיחה - ל א בזמן שהתחילו להעיר וכבר התפתחה מריבה ולומר שאת מבינה ומכבדת אותם ואת דעותיהם ואת יודעת שהם מתכוונים לטובתך אך זה מאוד מפריע לך שכל הזמן מייעצים בלי שביקשת ו ד ו ר שי ם שתעשי מה שהמליצו.

גם אני חושבת שאיפה שאפשר כדאי רק להנהן ולהקשיב ו ל א להיכנס לזה

 

ב ה צ ל ח ה

אבל ברגע שמתחילים להתערב להגיד בצורה מנומסת : חבל. אני רוצה לשתף אתכם  אבל בלי שתעבירו ביקורת.

לחזור על זה כמו מנטרה. בצורה מכובדת, בנחת ומתוך ביטחון עצמי. בכלל לא להיגרר לויכוח.

 

בהתחלה תצפי לדרמה. אל תבהלי. ככה זה כשמשנים דפוסים של יחסים לא בריאים.

 

כמובן שכדאי לשמור את התגובה הזו למקרים שבהם אין מקום להתערבות מצידם.

היכן שזה סביר מבחינתך תפעלי כמו שאורית כאן הציעה.

ויש לציין שזה עזר בצורה מדהימה

אבל כתור שלב א' - לא לשתף בדברים שעלולים לגרום לתגובות כאלו. וזה חד משמעי.

את בוחרת באיזה נושאים לשתף את ההורים  ובאיזה לא

וכל פעם שאני בטעות גולשת מעבר למה שכדאי - אני אוכלת את הלב אחר כך

ואני מדברת עם אמא שלי כמעט כל יום ואנחנו בקשר מאוד טוב,

אבל זה עדיין לא אומר שאני יכניס אותה לדברים שאני לא רוצה שהיא תביע בהם דעה

ולהסביר להם שאת לא רוצה שיחפרו לך?

אין דבר כזה!! אנשים מבוגרים הם עם קשה חינוך. את יכולה לשנות רק את עצמך ולא אותם

(כה אמרה היועצת זה לא אני אבל מהניסיון שלי זה גם נכון)

 

זה נגמר ב"פיצוץ" משפחתי...

 

לא מומלץ בכלל.

 

מאותו רגע הגעתי להבנה:

 

"לעולם לא נוכל להעמיד את הורינו/ חמינו וחמינו במקום, לא נוכל לחנכם, או לשכנעם בהשקפות העולם שלנו,

לא נוכל לצפות מהם לשנוי כלשהו בהתנהגות, גם לא המזערי ביותר.

לכן, אם אנחנו (הצעירים) מעוניינים בחיי חופש, שמחה, אושר ובריאות הגוף והנפש, עלינו לדעת לנתב את עצמנו,

ולזרום עם הדינמיקה המשפחתית שקיימת (אותה לא נוכל לשנות גם כן), לחסוך מידע מיותר שעלול לגרום להערות שיתסכלו אותנו, ואם בכל זאת החלטנו להתייעץ לקחת בחשבון את כל המשתמע מכך, ולהיות בוגרים ולא להיפגע מההערות שבא יבואו"

 

(שם , שם)

 

עם ילדיהם שנישאו.

אני מכירה מקרוב אם/סבתא כזו.

 

בשלב די מוקדם של נישואיה של בתה ולידת נכדיה היא הבינה שאם היא רוצה להיות שותפה בחייהם, היא תצטרך לשנות מן היסוד את הגישה הביקורתית  שאפיינה אותה עד עתה.

 

האם הזו הלכה ליעוץ ופתחה קו חדש, פתוח ודו צדדי של תקשורת בינה לבין בתה.

והיא הרוויחה חזרה את הבת והנכדים.

 

דוקא משום שהדברים הגיעו עד נפש היא הבינה שהיא צריכה לעשות מעשה.

 

לפעמים ההורים שלנו זקוקים להכוונה שלנו היכן מותר והיכן לא מתאים.

חבל לוותר מראש על קשר פורה עם הורינו.

 

פתיחות וגמישות כאלו הן נדירות.

 

אני לא חושבת שצריך להעמיד אנשים מבוגרים במקום כדי לשנות אותם. מי שמנו?

 

אני מתכוונת שצריך לשרטט עבורם את גבולות הגיזרה שלנו. דוקא עבור מי שאינו גמיש ואינו בר שיח.

ואפשר לעשות את זה באופנים שונים אפילו בלי לדבר.

מי אמר שהדרך שלנו מושלמת?

 

נכון חמות יש לה את הגישה שלה או הורה ואנחנו לא בדיוק בראש שלהם,

 

ורוב הפעמים זה מקומם אבל גם לדעת שגם לנו החסרונות שלנו וגם לנו יש טעויות. בקיצור אף אחד לא מושלם!!

 

ואם רוצים יחסים טובים אז לדעת שגם מצידינו צריכים לשנות כוון לדרך שלהם וגם הם לדרך שלנו בקיצור - גישור!!

 

(נכון לא תמיד אפשר!!) אבל לנסות גם להבין את הצד שלהם (אפילו רק בלב) ולכבד גם אם זה מקומם לאט לאט הם גם ירדו

 

מ"העץ"  שלהם. כדרך הכתוב : "שלח לחמך על פני הים כי ברוב ימים".... הווי אומר: כמים הפנים לפנים כן לב האדם.

 

לאדם. אם אנחנו מכבדים מהצד שלנו גם הם יתחילו לכבד את הצד שלנו!!

 

 

בכל הנוגע שמדובר על X Y דברים ספציפיים  - בסדר. 

ברגע שממש מנסים להכתיב את כל החיים וכל משפט שני בלי גוזמא

זה איך לעשות כל דבר שיש (שלום בית, חינוך, השכבה, אוכל,)

ועוד בצווי ולא כהמלצה אוחר כך נדנודים וחפירות וצעקות והפחדות ומניפולציות ומשחקי רגש על למה לא עשיתם

זה נהיה בלתי אפשרי להתמודד עם זה. פשוט בלתי אפשרי.

 

 

אפילו בדברים קטנים- כשסבתות מבקרות ושומעות מישהו משתעל אז הן ישר מוציאות מתיק תרופה בלתי מזוהה ומנסות לדחוף אפילו לילד בן שנה. אני לא יכולה להסכים לזה

או לדוגמא חמות אמרה שאם אני לא עושה הפלה אז אני אקרב מוות שלה. האמת שלא ממש אכפת לי ממנה, היא אפילו לא הבינה  איך היא נשמעת

אני יכולה להבין שכלית מאיפה זה בא אבל עדיין כמה אפשר לא לקחת ללב

ואין שום סינון גם כשילדים נמצאים

יש גם את העניין של חזרה בתשובה שנחשב מיני בגידה כזאת במשפחה

אז כנראה מה שמינימאוס אמרה - זה לשתף בדברים קטנים כדי ליצור רושם של שיתוף ולנסות לא לריב

 

 

 

היא באמת אמרה לך את זה?

הם בטח לא יודעים איך להתמודד עם זה

היו להם תכניות בשבילכם איך תהיו כשתגדלו (כמו לכל הורים נורמלים)

אחד הדברים שהורים רוצים זה לראות את הילדים הולכים בדרך שלהם.

ואז פתאו "בום!" - הילד הופך הכל, חוזר בתשובה. כל עולם הערכים משתנה (ב"ה, לטובה, אבל הם לא רואים זאת כך), כל השינויים, פתאום אתם כבר לא קופצים לביקור משפחתי בשבת. כל החגים מן הסתם אתם חוגגים לבד כי אצלם זה לא ממש חג, או שהם "מסכימים" להתארח אצלכם וקשה להם מאוד עם כל ההגבלות שהם בעצמם לא רואים בהן תועלת.

זה לא פשוט.

כמה שנים מאז שחזרת בתשובה? את יודעת, עם הזמן הם מתרככים, ואפילו מתחילים להתעניין.

(סה"כ, גם להם יש נשמה יהודית, יכול להיות שיפתיעו אותך...)

יש לי חברה מאוד טובה בעלת תשובה, שאמא שלה חזרה בתשובה בגיל 65 בערך, אחרי צפיה בערוץ הידברות בטלויזיה, והיא לומדת עכשיו במדרשיה לבעלות תשובה עם כל הבחורות...

 

לגבי התערבות בחינוך או טיפול בילדים -

גם אצלי הייתה בהתחלה המון ביקורת, אני עושה הכל טבעי, ואמא שלי משוגעת על רופאים ואנטיביוטיקה.

היום הבכור שלי בן 11 והיא כמעט לא מתערבת. פעם היתה נלחצת מכל דבר, מתחננת שניתן לו אקמול וכאלה.

היום היא כבר שמעה כל כך הרבה את ההסברים שלי שכבר יודעת שאין לה סיכוי להשפיע עלי (אבל עדיין מנסה לפעמים רק לא כמו פעם)

 

מה שחמותך אמרה ממש... לא יודעת אם מעליב או מפחיד...

אינלי מושג איך הייתי מגיבה על דבר כזה.

מה, היא לא שמחה בנכדים שלה?

 

לגבי סינון - חשוב לשים להם גבולות, באדיבות ואסרטיביות, יש דברים שפשוט אסור לילדים לשמוע.

לא בגלל שהילדים מנסים להסביר לה שהיא צריכה לעשות את זה

זה לא סותר בנעימות, אבל ברור לגמרי:

 

סליחה - אבל זה נושא לגמרי אישי שלנו ואנחנו החלטנו שלא מדברים עליו עם אחרים, אפילו קרובים ויקרים.

 

וכמובן - תדעו בתוך עצמכם לחלוטין ש"האמת" אינה נחלת המעירים לכם. מטופש לחלוטין. וילודה "צפופה" כשיכולים, זה דבר אדיר. קנה המידה שלהם מעוות לגמרי. תמהני אם חוו פעם את האושר במשפחה עם הרבה ילדים - עוד לפני שמדברים על הערך והאידיאל.  זה לא פעם, גם עם כוונות טובות, עולם "רובוטי" שהכל "מהונדס" בו, חוץ משמחת החיים הטבעית של משפחה שגדלה.

 

ואם אחרי שאמרתם כך המשיכו לדבר - אל תענו. ישאלו: נו?.. תגידו, בשיא השלוה: אמרנו שעל הנושא הזה אנחנו לא מדברים חוץ מבינינו.

 

סבתא מנסה לדחוף לילד "תרופה" לא בהסכמתך. את אומרת בנעימות וברור: לא, אני לא מעוניינת. תתווכח - תגידי בחיוך ובשיא השלוה: יכול להיות, אבל מה נעשה, ילד שלי - אני צריכה להחליט..

 

 

כמה שתהיו יותר בהירים בזה, בלי רוגז ובלי ויכוחים. יותר מהר יבינו שזה מחוץ לדיון - וימצאו נושאים אחרים לנהל בהם שיחות וקשר.

כמובן, סתם עצות טובות קטנות, למה לא...

זמן לבד, בנחת, לדבר לשמוע איך היה בגן, לספר משהו. וגם בזאר הזמן שלא ירגיש "מחוץ לעניינים".

 

ב. הרבה חום ואהבה - אבל לא לא בגישה של "איזה מסכן" (אפילו בהרגשה בלב), שאז זה עלול לגרום לו באמת להרגיש מסכן ולהבין שזו הדרך לאושר.. - אלא מתוך נתינה וחיבה ושמחה והערכה.

 

זו ענ"ד.

"להתבודד" איתו

זמן שמוקדש לו ואין אדם או טלפון שעלולחם להפריע

בוקר טוב!

תודה למגיבות.

אנחנו משתדלים. זה קשה, במיוחד כשרוב הזמן אחרי הגן ועד שמתחילים התארגנות ערב- הוא בוכה.

מצד אחד אני רוצה לחבק אותו, אני יודעת שזה הדבר היחיד שיכול לעזור לו.. מצד שני- אני לא רוצה שהוא ילמד מזה שאם הוא יבכה הוא יקבל חיבוק.. אבל הוא באמת לא יודע להרגע. גם כשאני אומרת לו שקודם ירגע, ואח"כ אצליח לדבר איתו, הוא אומר לי שהוא לא יודע איך להרגע.. 

ותוספת במיוחד מהיממה האחרונה.

יש לו קטע שהוא רואה רק את מה שהוא רוצה עכשיו, ברגע זה ממש. ולא מעניין אותו שום דבר מעבר לנק' הזמן הזו.

בלילה הוא בכה מלא זמן שהוא רוצה כרית. אבל הכרית שלו הייתה מסריחה מפיפי שברח לו בשינה. וגם כשניסינו להסביר לו שהכרית מסריחה הוא אמר: 'אבל אני עדיין רוצה כרית', ובכה עוד מלא.. כשהצעתי לו כרית אחרת , הוא לא רצה. 

היום הוא חוגג יומולדת בגן. הוא מאוד מחכה ומתרגש. חשבתי שזה יגרום לו היום לקפוץ מהמיטה ולהתארגן ראשון, אבל שוב כרגיל, הוא בכה ובכה ובכה, ולא התארגן וכשהזכרנו את יום הולדת הוא אמר 'אבל אני עייף'.. הוא רוצה את היום הולדת, אבל עכשיו הוא עייף.. 

 

זה יום הולדת ראשון שאני מרגישה דואגת, אובדת עצות וגם קצת עצובה.. במקום להיות שמחה ומתרגשת.

 

הוא ברגרסיה רצינית. המצב לא היה כך. 

 

ושוב, תודה לקוראים/ קוראות ולמגיבים/ מגיבות..

זה לא פתרון כולל, אבל סתם כיוון חשיבה-

כשילד רוצה משהו, הסברים הגיוניים של למה הוא לא יכול לקבל אותו לא יספיקו להרגיע אותו (כמו מה שסיפרת על הכרית). מה שאני חושבת שנכון לעשות זה לתאר לו את התחושות שלו ('אתה ממש רוצה את הכרית שלך, איך הייתי רוצה לתת לך את הכרית שלך שאתה אוהב..') וכך הוא מבין שאתם באמת מבינים אותו. אח"כ אפשר להסביר שאי אפשר ולשאול אותו אם יש לו רעיון מה בכל זאת יעזור לו ('הלוואי והיינו יכולים להביא לך את הכרית שלך, אבל היא רטובה ועם ריח לא נעים, ואנחנו לא רוצים שתישן איתה ויהיה לך לא נעים. מה אתה חושב שכדאי שנעשה?'), ואז אולי הוא יציע מעצמו רעיון, ואם לא- אפשר לתת לו כמה רעיונות לפתרון והוא יבחר ('אתה רוצה לישון עם הכרית השניה? אתה רוצה לישון עם הכרית של אמא והיא תישן עם הכרית האחרת הנקייה? אתה רוצה לקבת חיבוק ולישון הלילה בלי כרית?).

באופן כללי, נראה לי עצם זה שילד מרגיש שמבינים אותו ומתייחסים למה שהוא מרגיש, יכול הרבה פעמים לעזור לו להתמודד עם הבעיה.

[סתם סיפור שנזכרתי בו- היינו אצל חמי וחמותי, ואחד האחיינים, בן שנתיים וקצת, בכה כי רצה לשבת על כסא וסבא וסבתא לא הרשו כי הכסא היה קצת שבור. הילד בכה, וכל מה שהסבא ניסה להציע לו כדי להרגיע אותו לא עזר. ואז הגיע האבא, הבין מה שקרה, ואמר לו 'אתה עצוב כי רצית לשבת על הכסא וסבא לא הרשה?', והילד המתוק אמר כן, והבכי נגמר.. הוא סה"כ רצה שיבינו למה הוא בוכה, ולא שינסו להסיח את דעתו מהבכי!]

 

אני אסייג ואומר שכאמא עוד אין לי ניסיון לגיל הזה, אבל יש לי ניסיון של אחים קטנים, וגם כלים שלמדתי בספר 'איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו'- ספר מומלץ מאוד!

וכמובן שזה לא עצה לפתור את הבעיה מהשורש, אבל זה כן יכול לעזור בתוך כל מיני מצבים..

בהצלחה!

מועיל גם בתקשורת עם מבוגרים

ולא רק עם ילדים.

אבל זה ממש לא משנה לו ולא מזיז לו. 

הוא כאילו לא מבין,

הוא רוצה משהו ושיתהפך העולם, "אבא שלי מבין אותי? למי אכפת! אני רוצה .... (השלם את החסר)"

גם הבן שלי בן 4 והאמת אני מאד מזדהה לאחרונה ילדתי ואז ההתנהגות שלו השתנתה להמון בכי ורגישות יתר....לדעתי אין פתרונות קסם ככה הם מבטאים את הקושי שלהם כך הם מתמודדים עם הכאב שלהם שהוא אמיתי וקשה צריך לתת להם את המקום להתפרק מכל הכעס והכאב ולהכיל אותם ולחבק אותם המון המון המון ולהקדיש זמן פרטי ולהזכיר לו שהוא מיוחד ושאת אוהבת אותו

אולי הוא באמת עייף ולכן קשה עליו ההתארגות בבוקר?

 

באיזה שעה הולך לישון? יכול להיות שזה לא מספיק לו?

 

הרבה הצלחה!

ומחזקת עוד נקודה שכבר נכתבה- להקדיש לו זמן שיהיה רק לו. אפילו אם בשביל זה צריך לשלם לבייביסיטרית שתהיה עם שאר הילדים למשך חצי שעה-שעה, ובאותו זמן את רק איתו.

 

להיות מלאת אמון ביכולות שלו כן לעשות וכן להצליח. לא להתייאש מחוסר ההצלחה שלו, מהרגרסיה, לא לראות אותו- בעיני רוחך- כילד איטי ומתקשה (אולי את לא עושה את זה. אולי את זה עושה את זה קצת, כי זה קשה להימנע לגמרי. עם זאת, פשוט תנסי לראות אותו בעין חיובית, כרוצה, יכול ומסוגל).

 

ו... להתייעץ אולי עם הפסיכולוגית של הגן ועם רופאה התפתחותית. אני עברתי בזמנו אצל שתיהן, אצל כל אחת בזמן אחר ומסיבות שונות, ושתיהן עזרו לי ונתנו לי כיווני מחשבה.

ידע מקצועי, אבחון של אישה מקצוע והנחיות ברורות מה לעשות, מעבר לעזרה מעשית, יכולים להביא לך הרבה שלוה ונחת בנפש, מהידיעה שיש כיוון בהתמודדות הזו.

 

הרבה הצלחה!

05469001448 מיכל

גם לי יש שניים בגילאים האלה (3 ושנה וחצי) הם חברים ממש ממש טובים.

מאז שהקטן נולד אני נותנת לגדול תחושה שהם חברים .

למשל, בבוקר כשאני נותנת להם דובון ויטמין, אז אני נותנת לאחד מהם שני דובנים, ואומרת לו להביא אחד לאחיו. וכך הם לומדים להתחלק.

או כשהם משחקים הקוביות/לגו/מכוניות/ אני תמיד משתדלת לגרום להם לשחק יחד ולשתף זה את זה.

 

אבל עם כל זאת, אני משתדלת, שאם שניהם רוצים משהו מסוים, אז להיות הוגנת  , לתת את המשהו הזה, למי שזה שייך לו או למי שלקח קודם.

 

עכשיו אני קולטת שהקטן שלך בן שנה וחצי, אז הוא בטח לא בגיל של לשחק/לשתף.

אז אולי תהיי יותר בכיוון של לקרא לגדול לעזור לך לחתל את הקטן/ או להגיד לו שהקטן רוצה שהגדול יביא לו נשיקה/ליטוף. בכלל, לתת להם הרבה מרחב משותף. הם ישנים באותו החדר?

הם ישנים ביחד.

האמת הקטנציק באמת די מפריע לגדול כשהוא מרכיב פזל או משחק בקפלות וכל מיני כאלה

כשמחלקים דברים הגדול הרבה פעמים מחלק, והוא כן דואג לקטן ומביא לו לפעמים גם משחקים וכו...

אולי כשהקטן יגדל יותר באמת יהיה יותר נחמד, ואולי הציפיות שלי גדולות ואחים רבים....השאלה כמה אני צריכה להתערב? 

 

הגדול מאד עדין ולא מסוגל להחזיר.

נראה לי פשוט תתני להם הרגשה שהם אחים טובים. כל פעם שהם יישחקו ביחד/ישתפו אחד השני- תאמרי להם שאת שמחה ושהם אחים מצוינים.

 

אגב, רוב הזמן  אצלי הם לא משחקים יחד. אולי רבע/חצי שעה ביום. ההפרש בינהם גורר תחומי עניין שונים

מה שאת מתארת נשמע בסדר גמור.  

 

הם יגדלו ויהיו חברים טובים. כבר עכשיו רואים התחלה של זה.

 

צריך רק לא לתת להם להפריע זה לזה: לא לאפשר לקטן להפריע לגדול. ולא לתת לגדול להכות את הקטן. עד כמה שאפשר. 

רציתי להרגיע - זה לגמרי טבעי נורמלי שאחים רבים. להפך, אם הם לא היו עושים את זה היית צריכה לדאוג.

איך לטפל בזה - זאת בעיה אחרת...

חכי עוד שנתיים-שלוש בע"ה, ואז תראי איך הם מסוגלים לשחק ביחד שעות... בגיל הזה ההפרש המנטלי די גדול, וקשה לצפות שהם ישחקו ביחד.

אם הגדול מרביץ לקטן - אז צריך להתערב, לדעתי, אבל צריך לעשות זאת בחכמה, בלי שהגדול יחשוב שאתם מעדיפים את הקטן על פניו... למשל, גם אם הקטן "מרביץ" לפעמים לגדול - אז לנזוף בו בעדינות לעיני הגדול.

בהצלחה!

לענ"ד, בגיל כזה צריך להתערב וללמד אותם איך להגיב לכל מיני מצבים חברתיים.

זה גיל שהם עדיין לא יודעים להתמודד בכל מצב חברתי וצריכים לקבל הנחיה איך להתנהג לעכשיו ולפעמים הבאות.

כשילדים רבים, זה לא באמת משקף את היחס ביניהם, באמת הם כן אוהבים אחד השני, אבל בגלל שהם עוד קטנים הם לא תמיד מתגברים על עצמם. וכשהם רעבים או עייפים כמות המריבות רק עולה..

למדתי מאמא שלי שאפשר לשקף את זה גם לילדים- כשאח אחד מרביץ לשני, אז את יכולה להגיד לילד שהרביצו לו- 'אחיך באמת אוהב אותך! הוא רק לא הצליח להתגבר על הכעס / רעב מידי / עייף מידי..'

הדבר הזה עוזר לשני הילדים- גם הילד שהרביצו לו מבין שהאח שלו באמת אוהב אותו, וגם הילד שהרביץ בעצמו מבין שזה שעכשיו הוא כעס על אחיו זה לא אומר שהוא יותר לא אוהב אותו (אמא שלי אמרה שמעולם אף אחד מהילדים לא סתר אותה כשהיא אמרה את זה)- זה לא פותר את המריבה באותו רגע, אבל כשחוזרים על האמירה הזו, הילדים מפנימים את זה, ולומדים לזהות יותר טוב את התחושות שלהם.

 

ועצה שיכולה אולי לעזור בחלק מהמריבות: ללמד את הילדים לפתור את הבעיה בעצמם, ז"א- לא להתערב בצורה שאת קובעת מי הצודק, אלא להתערב רק בשביל לתווך להם את הדרך לפתור את הבעיה.

זה אולי לא תמיד יעבוד, אבל לפעמים עצם ניסוח הבעיה עוזר לילדים לחשוב על פתרונות יצירתיים. לדוג'- אם יוסי שיחק ברכבת ודני פתאום חטף לו, אפשר לתאר להם כך: 'יש לנו כאן בעיה, גם דני וגם יוסי רוצים לשחק עכשיו ברכבת, אבל דני התחיל לשחק בה קודם. יש לכם רעיון איך לפתור את הבעיה כך ששניכם תהיו שמחים?' (אם הם לא מעלים שום פתרון, אפשר לכוון אותם- לשחק ביחד, לעשות תור לפי השעון, לשים את הרכבת בצד וכל אחד יבחר משחק אחר שהוא רוצה וכו')- בכל מקרה, לפעמים הם יעלו רעיונות שלנו נראים פחות הוגנים, אבל הרעיון הוא שהם צריכים למצוא פתרון ששניהם מרוצים בו, ואם זה כך- לא צריך להתערב ולשנות את הפתרון.

[במקרה שלך, כשהקטן בן שנה, אז הוא לא ממש יכול להעלות רעיונות, אבל הוא כן מסוגל להביע את דעתו האם הוא מרוצה או לא. אז אפשר להפנות את פתרון הבעיה לגדול- 'גם אתה וגם אחיך רוצים לשחק במשחק, יש לך רעיון איך לפתור את הבעיה כך שגם אחיך יהיה שמח?]

 

יש ספר מאוד מומלץ שיכול אולי גם לעזור- 'אחים ללא יריבות' של אדל פייבר ואלן מייזליש (האמת שאת הספר הזה לא קראתי בשלמותו כי עוד לא הגעתי לשלב הזה בעצמי, אבל זה אותן כותבות של הספר 'איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו', והגישה הכללית שלהן נראית לי מאוד נכונה, ונותנת כלים מצויינים לתקשורת עם ילדים ובכלל כלים לתקשורת נכונה).

כי באמת בפורות נשואים אין אנונימי...

בהצלחה!

 

ואני לא *מר* אלעד

|מתחלחל|

אוזניים זה קרוב למח אז לא כדאי לשחק עם זה

כשהדלקת נפתחת היא כבר לא אמורה לכאוב בדרך כלל כי כבר אין את הלחץ באוזן.

בעקרון מנקים את זה עם מי חמצן וקיסם.

לאט אט זה עובר. חשוב שלא יכנסו מים לאוזן כשיש את זה כי יש חור ביפנים ויכול שוב להזדהם.

בד"כ רופא יתן טיפות אנטיביוטיות למיגור הדלקת. והמהדרים גם אנטיביוטיקה לפה.

אם כבר זה היה פעם אחת זה יכול גם לחזור בדלקות הבאות אם החור שביפנים לא הספיק להתאחות עד הסוף.

אם זה ממשיך עד לגיל ממש גדול אז כדאי לעקוב אחרי השמיעה.

לפעמים סוגרים את החור עם ניתוח כפתורים אם צריך.

אמרה הרופאה.

 

נזכרתי בך. 

 

איך מזהים דלקת אזניים- לפני שהיא מגיעה לשלבים כאילו? 

ילד בוכה חריג, או יש חום, או משפשף ליד האוזן

 

ולוחצים קלות על-יד האוזן ורואים שזה כואב

 

אז לפנות לרופא..

בד"כ זה אוזניים או שיניים (שיניים לרוב מלווה בשילשולים/הקאות)

הקטנה שלי, עד שלא עולה לה חום מעל ל39 אני לא יכולה לדעת שמדובר באוזניים.

לא כואב לה, היא רגועה ולא מתלוננת..

יש ילדים/ מבוגרים שחשים צמא רב.

 

במקרה כזה אפשר להשתמש בטיטולים בעלי יכולת ספיגה גדולה במיוחד (טיטולים ללילה, גם במשך היום).

 

אם הצמא הוא לא סביר, יוצא מגדר הרגיל, כדאי לגשת עם הילד לבדיקה.

ואם רופא שולל כל בעיה, אפשר לאזן את הצמא הזה בעזרת הומאופתיה.

של הפרעת אכילה לא להזניח לגשת לרופאת ילדים לבירור מקיף

זה תמיד היה ככה? משהו השתנה? 

ולפעמים יכול להיות שהכל בסדר

רק בריאות ולא לדאוג

אפשר למעוך בננה, אבוקדו, ביצה קשה (אם מתאים לגיל), תלוי לפי הפסיקה- אם צריך למעוך בשינוי או אפשר כרגיל.

תפוחי אדמה, קציצות. כמעט כל מה שאתם אוכלים אפשר להסב אותו לתינוק.

 

וזה באמת לא מגיע כי את מורידה את זה לפני- אז אנחנו למדנו שאין בעיה אפילו לשים את זה ישירות. כמובן שעדיף לשים גבוה ככה זה לא יתחמם יותר ממה שאת רוצה.

א. שאלות הלכה- שואלים רב. 

ב. אני לא מכירה בעיה כזו- אולי תכתבי אוכל ספציפי ואמהות פה יתכתבו איזה שיטה יש להן לחמם את זה 

לתינוק אוכל שמיוחד לו ואינו חלק מהארוחה החמה שאוכלת כל המשפחה באופן הבא:

 

ממלאים כלי רחב יותר (אבל לא רחב מדי ) במים רותחים מהמיחם. את הכלי שבו נתון האוכל של התינוק (צינצנת גרבר לדוגמא) מעמידים בתוך המים הרותחים עד שיתחמם.

שזה ממש טבעי בגיל הזה.

הם עוד לא בשלים להיות באמת אמפתים לאחרים. לדעתי טוב לדבר ולטפטף על אכפתיות ועל נתינה, אבל לא לצפות שהילד באמת יפנים ברגש שלו. ילדים הם מאוד אגוצנטרים, העולם סובב סביבם מיום היוולדם ולאט לאט הם לומדים לצאת מזה. נכון שזה מחרפן אבל תחשבי על הטוב שיש בזה. את הרי רוצה מן הסתם שהילד שלך יחוש מוגן, יחוש שיש לו את מה שהוא צריך ולא לוקחים לו את ה"רכוש" שלו (בהערת שוליים אומר שאולי משהו גורם לו דווקא עכשיו לחוש מאוים ושרוצים לקחת לו. אבל זה ממש לא מחייב, רק אם זה ממש קיצוני וחריג אצלו). הציפייה היא שעם הגדילה שלו הוא ילמד להיות אמפתי ולתת. אבל אם לא תאפשרי לו את זה בשלב שהוא צריך את זה, הצורך הזה עלול להישאר איתו בהמשך החיים (הצורך להיות במרכז ורק לקבל, הכל רק אלי). החיים כבר ילמדו ומלמדים מהר מאוד שזה לא באמת ככה...

ומשהו חכם שמישהי אמרה לי על זה שהילדים שלה לא מרשים לאחרים בכלי חול שלהם בארגז חול: בהתחלה זה היה לה לא נעים שהם לא מוותרים ומתחלקים עם אחרים, ואז היא פתאום חשבה על זה - שזה באמת הרכוש שלהם! אלו הדברים שיקרים לליבם. אם מישהו זר היה בא ומבקש אם אפשר קצת "לשחק" באוטו שלך, או ברכוש אחר שיקר לך? היה לך ככ קל לתת? אהבתי את ההבנה שלה לנפש הילדים.

שהוא יכול לחלוק עם אחרים וזה עדיין נשאר שלו.

 

יחד עם זאת, אני לא מכריחה את הבת שלי (3) לחלוק כל דבר.

 

אבל היא כן חולקת משחקים עם חברים, וגם אוכל וחטיפים.

יאו תודה רבה , ממש הארת לי תעניין באור חיובי יותר, ויש בזה הרבה אמת

תודה

טובים שהם שייכם לכולם בהגדרה

וימצאו במקום משותף.

 

להבהיר לו מראש שקונים אותם  לשימוש של כולם.

 

מהרצאה של ריצ'ארד לבוי (מי שלא מכיר - "האסימונים נגמרים" ועוד מומלץ בחום לצפייה)

הוא מציע לקנות צעצועים בזוגות כדי למנוע מריבות עם חברים שמגיעים...

ויש לו שם עוד כמה טיפים לילדים עם קושי להסתדר עם חברים

זה השלב שבו הילדים רוכשים כבני אנוש את מושגי השייכות שלהם, ולכן חשוב מאוד לעזור להם ולהסכים איתם שזה שלהם !

זה שלב חשוב בבניית האישיות. ילד שלא יחווה את זה בצורה נכונה, ויכעסו עליו ויגידו לו- תן לאחרים, אל תתקמצן, תרשה לו וכדומה, וישנם אף שלוקחים לו בכוח (!) - זה יגרום לפעולה הפוכה לגמרי והוא דוקא יגדל עם תחושת חוסר שתבוא לידי ביטוי בהתנהגות קמצנית בחייו הבוגרים.

מנסיוני האישי אך לגמרי לא מחייב- נראה לי שזה חזק יותר אצל בכורים כיוון שהם חיים תחת ה'טראומה' של לידת אח נוסף שהיא בעצם מעבר מאוד קשה מ'הכל שלי' ל'יש עוד מישהוא בעולם שאני חולק איתו' - את תשומת הלב של אמא, את החפצים וכו' וכו'..

בהצלחה.

 זה נכון שזה הגיל, אבל הוא די גדול (עד גיל 4 זה בסדר). בסביבות גיל שנה - שנה וחצי מתחיל שלב שבו הילד רואה רק את העולם שלו.

מה שעלינו ההורים לעשות, הוא לעזור לו להתמודד עם הסביבה הטבעית שלו.

ולאלי6 לא נראה לי שזו חוויה טראומתית מאוד לרב הילדים, הם שוכחים איך היו החיים לבד די מהר, הם מסגלים להם תחלופות. אבל גם תלוי איך המאורע נעשה. לפעמים בהחלט נוצרות טראומות. אנו מדברים על שלב ושמו אגוצנטריות שכל ילד עובר.

 

לעינייננו ע"י תיווך הרגשות של הילד ושל הסביבה, הילד יבין שגם ילדים אחרים רוצים לשחק במשחקים בדיוק כמו שהוא רוצה. שגם ילדים אחרים עצובים או שמחים כשנותנים להם משחקים וכדו'.

לדוג': "א' מאוד רוצה לשחק באוטו, בא ניתן לו לשחק ואח"כ הוא יחזיר לנו ואנחנו נשחק, הוא יהיה עצוב אם לא ניתן לו." אבל לא להתעקש יותר מדי, הוא צריך להרגיש ולראות שיש לו שליטה על הדברים שלו (העולם שלו) וכך הוא יהיה יותר בטוח ברכושו ויהיה פנוי גם לתת ולא רק להילחם על החפצים שלו.

וכמובן, אחרי שהוא נותן את המשחק, להיות נלהבים מאוד ולהגיד לו "כל הכבוד" כי רק ע"י חיזוקים חיוביים ההתנהגות החיובית תמשיך ותתגבר.

ובכלל, מאוד חשוב להדריך את הילדים ולהסביר להם את עולמנו כי הוא לא כ"כ פשוט כמו שאנו רואים.

בהצלחה!

הבת שלי עכשו בת שנתיים וכשהיא בגינה היא רוצה דברים של ילדים אחרים כמו עגלה,בימבה,כדור והיא ממש מתעקשת על זה וקשה לה לשמוע לא וכשצריך להחזיר היא מתחילה לבכות ולהשתולל וכן היא יודעת שצריך לבקש רשות.

ולא סתם שלו, זה שלו מהבית חח.. (בן שנתיים ושמונה)

גם האחיינים ככה זה גיל שהמודעות לרכוש גוברת וזה חולף לא לדאוג

כדור למשל היא רואה שמשחקים מתלהבת ומנסה לקחת לעצמה ואם זה ילדים גדולים הם מתעצבנים ולפעמים צועקים עליה ולא מזיז לה בכלל,גם לא נעים לי שהיא לוקחת בקבוקים של אחרים....

מהמפעל של אבא שלו חח 

חייב לבעוט לנסות להגיע לסל וגם הוא מתעלם מתגובות למזלי בדר"כ נחמדים אליו 

מה את נוגעת ואל תקחי...והיא עובר מעליה

אמרתי לו שזה התפקיד של אמא שלה להסביר לה

לקרקר סביב הסל אחד האבות שקלט אותו הרים אותו ונתן לו לקלוע 

הוא ניסה לצרף את עצמו אליהם ושכח שהגיע עם הבת דודה שלו..

היא התביתה על הילד שהסיע את העגלה והלכה אחריו לכל מקום עד ש....

 

כי היא גם באה אלינו הביתה ונוסעת איתנו לפעמים ברכב

אבל שיא המצחיק שהוא רב עם הקטנה הוא אומר לה לפי הסיטואציה

אמא שלך אבא שלי ולהפך.. אז מסבירה שאני אמא של שניהם וגם אבא הוא של שניהם

 

 

הולכות פה מילחמות עולם על אימא......אבא משמש כנציג האו"ם לתיווך בין הצדדים הלוחמים ולהפרדת הכוחות

אמא בעוונותיה השאירה שקית עם כמה פרוסות לחם על השולחן אז הגברת לקחה את זה ופוררה בשיטתיות מתחת לשולחן לגיבעה של חתיכות לחם בגדלים שונים ועכשו היא בכתה לאבא שירחם עליה

יש חלק חיוני בגדילה של הילד, זה מופיע בגיל שנתיים בערך, שבוא הוא נפגש עם 'שייכות', השלב שבו הוא מפנים שיש 'שלי' ויש 'שלך', כשילד מתחיל לבכות כשלוקחים לו משהו לא בגלל שהוא רוצה לשחק בו עכשיו, אלא בגלל שהוא מגדיר אותו כשלו - זה השלב הזה. צריך לתת לו לחוות את השלב הזה, ילדים שלא חווים את השלב הזה בגיל קטן החסך יישאר ואז בגיל מאוחר זה יכול להתבטאות בקנאה, אולי תאוות ממון, רכושנות. בשלב הזה אין לנסות ללמד את הילד - שיש להתחלק עם חברים, שם הוא קודם כל צריך להפגש עם ה'אני' שלו,ושיש דברים שהם שלו. זה ממש טבעי. 

כך שמעתי מהר' עזרא הימן.

אז מתי הם ילמדו?

כמו שאני מקפידה שאחרים יבקשו רשות להשתמש במה שהיא מביאה אני מלמדת אותה לבקש רשות ישירות מהילד עצמו וגם לומר תודה ומסבירה לה שכך יוצרים אוירה נעימה במרחב משותף.

כי אם היא בת חודש למשל, אז יכול להיות שהיא סובלת מכאבי בטן (גזים)

 

ואז כשאת מחזיקה אותה זה מקל לה על הכאב (אז לא בטוח שזה נובע מפינוק)

 

אם היא בת חצי שנה למשל, אני הייתי אומרת שהיא כבר צריכה להתחיל לשחק קצת ולהעסיק את עצמה...

הוא יודע בדיוק מה הוא עושה. הוא עושה את השיקולים שלו וחי איתם.

 

יש ילדים שהפרידה מהצרכים הגדולים קשה להם או כאלה שלא מוכנים לשבת על האסלה את הזמן הדרוש או נרתעים משימוש באסלה - זה נראה להם כמו ישיבה על פי התהום.

 

עצם העובדה שהוא מתאפק מלעשות צרכים גדולים בגן, ובבית מעדיף תמיד להתפנות בבגדיו התחתונים ,אומרת שהוא לחלוטין שולט בצרכים אבל מסיבה כלשהי נרתע מלהשתמש באסלה. אפשר להציע לו סיר או ישבנון או אפילו להציע לו טיטול רק לצורך הזה. ואם הוא לא רוצה באף אחת מהאפשרויות - להניח לזה כרגע.

 

אל תדאגי בסופו של דבר הוא יתיידד עם האסלה וזה יחלוף.

ראויה לציון העצמאות שלו - הוא מתמודד בעצמו עם הניקיון.

 

הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להתייחס לתופעה באותו אופן ענייני שהוא מתייחס אליה. אז הוא גם לא יהסס לעדכן אותך.

 

בלילה - גם לא מדאיג. כמו שאת אומרת - אולי אחרי החורף יהיה יותר קל.

 

ולגבי הפספוסים בכוונה של צרכים קטנים בסלון - אם לא תהיה התעסקות עם הנושא מצידכם אני מאמינה שבתחום הזה יהיה לך שקט. ואם לא, אז צריך למצוא על איזה צורך זה עונה - אם זה תשומת לב - תני לו תשומת לב.

 

מהתאור שלך הוא עושה רושם של ילד שלגמרי מחובר לעצמו. חמודי.

הוא אפילו מוכן ללכת לקראתך ולקבל פרס.

 

אני חושבת שכדאי להניח לזה. הכל יסתדר מעצמו.

 

תודה לב אמיץ אך - טיטול הוא לא מוכן לשמוע את המילה הזו וגם לא סיר יש לו מקטין אסלה ורוב הזמן הוא בכלל לא משתמש בו מעדיף לעשות בעמידה אלא אם התארחנו והוא ראה ישבנון אחר הוא ישב ויעשה קטנים..

כן הרצון להתנקות לבד לזרוק בגדים לכביסה לקחת נקי מהחדר ולהתלבש הוא מאוד בוגר לגילו עד הפינוק הבא..

 

השאלה איך להתייחס כמוהו זה לא קל בפרט שהוא מודע ?

בגרות ומודעות לבין קושי בגמילה. למעשה הרבה פעמים דוקא החכמים מתקשים להיגמל (אולי כי יש להם השגות על הענין).

 

זה שהוא מודע לא אומר שהוא מתלכלך כדי לעשות לך דוקא  חלילה. זה רק אומר שכרגע אלו השיקולים שלו. הוא רוצה להיות בוגר - מסרב לטיטול ולסיר - אבל מצד שני חושש לשבת לזמן ארוך יותר מאשר קטנים על ישבנון. הוא עושה את החשבון ומעדיף כרגע להתפנות באופן הזה. גם לו עצמו זה לא קל, והוא עושה עושה הרבה כדי למזער את הנזק בזה שהוא מתארגן לבד. אני הייתי מניחה לו.

גם אצלי חלק מהקטנים פעלו באופן הזה. חוץ מלהציע להם מדי פעם לנסות שוב את הישבנון, פשוט קיבלתי את זה. זה חלף מעצמו. 

ופינוקים - זה הזמן. הוא ילד. אי אפשר לצפות ממנו להיות בוגר 100% מהזמן.

 

צריך פשוט להשתדל להנות מהם -  מהצדדים הבוגרים המתגלים בהם וגם מו הצדדים הילדותיים.

 

בענייני גמילה ,לפי מה שראיתי, ככל שעושים מזה ענין, מחמירים את המצב. 

 

 

 

 

 

חיזוקים

פרסים

 

ולאט לאט להוריד את מינון הפרסים...

 

אם את מרגישה שזה למשוך תשומת לב

אז כמה שפחות "עסק"

כלומר, להחליף בגדים

אבל בלי טרראם ...

 

בהצלחה!

 

 

מה ההמלצות איך לתגמל אותו כשמצליח לשתף פעולה?

וכל פעם שמתפנה להביא לו. ולהלל ולשבח אותו...
כשלא מצליח ו"מפספס" לא לומר לו הפסדת או משהו כזה. להחליף וזהו...

 

טבלה על המקרר עם מדבקות זה אמור לעבוד בגיל הזה?

לשלי היה קשה לחכות עד שהטבלה תיגמר, זו דחיית סיפוקים שלא מתאימה לגיל הזה.

לכי על משהו קטן (אפילו שוקולד צ'יפס אחד) ומשמח בכל פעם.

הבדל בין ההתנהגות שלו בגן.מעון כי שם יש לחץ חברתי להיות גמול (עבדתי עם הגיל הזה)

ילד גמול נחשב בוגר ומי שלו גמול הוא עדין תינוק.

יש תאוריה מעינית של רוגרס בנושא ,שהקקי הוא חלק מהגוף של התינוק ,וכן ילדים לפעמים מתקשים בגמילה בזה.

 

תוכנית חיזוקים מה שנקרא בפי העם טבלת פרסים, עובדת  מצוין  בגיל הזה.

בהתחלה נותנים פרס על אחה"צ אחד,אחר כך לשניים וכו',

אחרי שכמה ימים נתנו פרס רק לאחר צהרים בודד אז דוחים את התדירות שבה הילד מקבל פרס לשני אחרי הצהרים וכו.

רק צריך לפני שמתחילים לדבר עם הילדון.

יש הבדל בבשלות בין היום לילה ,בשלות  פיסיולוגית של שלפוחית השתן יכולה להיות עד גיל 5.

אם ילד מתחת לגיל 5 מפספס זה נורמלי,אחרי גיל חמש  צריך לטפל..

 

 

ואם יציאות שלו קשות מדי אז אולי לחשוב על משהו בכוון הזה

אז צריך לעזור לה לרדת מהעץ.

 

את אומרת בעצמך שיש ילדים נוספים במערכת החינוך. האם באותו בית ספר של הילדה הזו?

 

אם היועצת או המנהלת מכירות אותך (אולי זה ישוב, אולי מילדים אחרים גדולים יותר שהתחנכו אצלן) תפני לאחת מהן.

תני למורה הזו את כל הכבוד באוזני המנהלת אבל תדגישי שזה מתחיל להלחיץ את הילדה.

 

תגידי שלדבר איתה ישירות לא עוזר ולכן את מבקשת את עזרת המנהלת/יועצת בענין הזה.

תני את הדוגמא של ביקור בית שהיא הציעה - תשאלי אם זו מדיניות המוסד ותדגישי שוב שלך אין בעיה עם זה - "הבית פתוח" - אבל זה  מלחיץ את הילדה.

 

נודניקית.

 

אם זו מחנכת הכיתה. זה קצת יותר בעייתי כי תצטרכו לסבול זו את זו לפחות עד סוף השנה הזו. אבל אפשר לבקש לקיים שיחה בכל הכבוד הראוי איתה בנוכחות היועצת או המנהלת.

 

הרבה בהצלחה. ואל תדאגי - הילדים חולפים על פני כל מיני אנשי צוות מרגע שהם נכנסים למערכת החינוך. לבסוף הם גדלים ומשאירים את אנשי הצוות מאחור....

כבר דיברתי על זה עם המנהלת כשמתחתי סוג של ביקורת כמו שאמרתי על הפרפקציוניזם של המורה, המנהלת הבינה אותי והמורה כנראה הבינה לא נכון והחליטה שהתלוננתי כי קשה לי וכי הילדה צריכה עזרה מיוחדת...

שאר הילדים שלי שבגיל בית ספר הם בנים ככה שאין לי עדיין בנות נוספות שם, וזה בית הספר היחיד שמתאים לנו מבחינה דתית באזור

אני לא לגמרי בטוחה שהעצה מתאימה, אבל אכתוב, ואת תחליטי....

 

דבר ראשון, חשוב לדעת, שלפעמים למורה חדשה תפועות רגילות ונורמליות הן לא מכורות ונראות חריגות ומוזרות...

בעיני, כדאי לעזור למורה לההגיע להבנה שהבית בריא, והכל מתנהל בצורה נורמלית. כך היא קצת "תרד" מכם...

אני הייתי יוזמת שיחה עם המורה, ומסבירה לה בנועם את דעתי בנושא וגם את תפיסתי החינוכית (לדוגמה: "לא עטפתי לילדה את המחברת כי אנחנו מאמינים בחינוך לעצמאות וזה תפקיד של הילדה לדאוג לכך").

אני מניחה שברגע שהיא תראה שיש כאן אמא שקולה, בעלת עמדות מוצקות, היא תסוג אחור... יתכן והיא לא תסכים עם גישתך, אך היא תבין שיש לך גישה ושהילדה לא מוזנחת או משהו כזה...

את יכולה גם לנסות לומר לה שנוצרה תחושה שלא נעימה, שאת מרגישה שהיא ביקרותית כלפייך או כלפי הילדה...

אני מניחה שמהתגובה שלה לדברים תוכלי ללמוד הרבה...

 

לא הייתי ממליצה לדבר עם אדם אחר במקום עם המורה. זה עלול להגביר את חשדה שיש לך מה להסתיר... וזה גם יכול להעליב (הרבה יותר מכל דבר שתאמרי לה...) וליצור אוירה מאוד לא נעימה בינה לבין ביתך...

 

בהצלחה רבה בכל מקרה!

את יכולה לנסות את העצה שלה.

ואם הכיוון הזה לא מועיל צריך לחזור אל המנהלת. או אולי לנסות את היועצת. הרי היו התפתחויות מאז. את יכולה לפרט את השתלשלות הענינים ולהדגיש שאת לא מתווכחת עם הדרך שלה אבל את הילדה הפרטית שלך הגישה הזו מלחיצה.

 

במקרה היום סיפרה לי שכנה שהבן שלה לחוץ במיוחד בתקופה האחרונה עד כדי כך שמילד מצטיין בשנים שעברו הוא הפך למתוח ומאבד את הריכוז. היא ביררה עם הורים נוספים וכולם תיארו עומס לא מתאים לילדים בגיל הזה.

 

הבת שלך היא היחידה שזוכה ליחס כזה??
למה את מרגישה מאויימת??
אולי המורה באמת קשובה ואיכפתית??
האם ביקורי בית אצל תלמידות זה רע??

תבדקי עם עצמך מה ככ מרתיע אותך.
משום מה- לא נשמע לי שהמורה הזו ככ הזויה

כי אני לא אוהבת גישה חטטנית, זה פוגע לי באינטלגנציה ועד עכשיו לא נתקלתי בגישה כזו, זה צורת התנהלות שנובעת מחוסר ניסיון ומתקבלת התחושה כל הזמן שהיא עושה עלינו את הטעויות של ההתחלה שעוד כמה שנים מן הסתם היא כבר לא תעשה... היא עדיין לא למדה משהו שלפעמים לומדים אחרי כמה שנים- לקלוט את האדם העומד מולך ולהתנהל מולו בהתאם . וגם הצורך "להחתים כרטיס" אצל מישהי, לקבל ביקורת גלויה או סמויה על דברים מגוכחים, כן, זה מפריע.

ואני לא יודעת אם זה הגישה שלה רק כלפי הבת שלי, ממה שנראה לי זה הגישה שלה לכולן, אבל אני רגילה לרמה אחרת של יחס ומותר לי לצפות לכך מאנשים שמחנכים את הילדים שלי. אני גדלתי בשכבה סוציאו אקונומית גבוהה ולא רגילה שמתייחסים אלי כאל איזה פרוייקט תוך מחיקת הגישה האישית שלי וכן, זה הזוי לא לקלוט את זה מתוך הכרות איתי. אני יודעת שהגישה הזאת זה לא כי היא מחפשת להזיק אלא סתם מבוסריות בתחום, צורך להתמודד עם הרבה דרישות ולחצים של התחום וחוסר איזון בעניינים האלה.

 

לפעמים צריך להיות סבלנים עם מורים מתחילים כמובן בתנאי שהטעויות שהם עושים הן זניחות.

 

אחרת היא נכנסת למיגננה שקשה לה לצאת ממנה.

בהתאם לרקע שלו, להשקפת עולם שלו וכו'.

ללב אמיץ: לא יודעת עדיין מה אני אעשה אבל הבאתן לי עצות טובות, אם הדברים לא יתאזנו מעצמם אני איישם את זה, יכול להיות שזה יסתדר לבד איכשהו

את לא שמעת את המורה שואלת.

את שמעת את הבת שלך משכתבת את מה שהמורה אמרה.

 

בכל הדוגמאות שהבאת לא ראיתי אפילו אחת מהן שהראתה על חפרנות, חטטנות או מעקב אחרייך.

אולי הכל בראש של הילדה??

אולי המורה שואלת בחביבות ובהתעניינות והילדה משום מה מרגישה מאויימת? (שלא לדבר על זה שהיא רואה את התגובות שלך- ובטוחה שהמורה עשתה לה עוולה- ומכאן נובע המשך הדיווח שלה על מה שהמורה אמרה)

 

 

כמה שניסיתי לקרוא שוב את דברייך ולהבי במה פשעה המורה-

לא הצלחתי.

 

ההתגוננות שלך והפחד לא ממש מובנים לי.

 

גם לי יש ילדים בבתי ספר,

גם אותם המורה לפעמים שואלת למה עוד לא עטפו את המחברת ולמה עוד לא קנו את הספר, ולפעמים, שומו שמים, גם שוכחים את הסנדויץ בבית/ באוטו-

ואני לא מתנצלת ולא מצטדקת ולא מרגישה שמחפשים אותי.

 

 

עדיף שלא תתעלם ותבדוק טוב מה קורה בראש של המורה שלא תבוא עם פקידת סעד וצו חירום לילה אחד לקחת את הילדים

זה סיפורים אמיתיים ועצובים צריך לשים לב הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות

טוב, זה ממש לא בכיוון של פקידות סעד, אני ממש לא חושבת שהיא בקטע לבוא לי עם אחת כזאת, אבל אני רגילה קבל תגמולים מאוד חיוביים על ההשקעה הגדולה שלי בילדים שלי, אפילו כותבים להם את זה בתעודות, ופה יש מצב שכמה שאת משקיעה, והילדה שלך מטופחת, שמחה, מושקעת, הדמות החינוכית שלה רואה לנכון להרבות בהערות וכש"הכל מתקתק" זה ברור מאליו, זו לא גישה חינוכית בעיני. וmp8  אני רואה שאת ממש לא מבינה מה שמנסים להסביר כאן, ובכן כבר הסברתי שזה מפריע לי כי זה לא נעים ולא כי יש לי ממה לחשוש (אולי גם את נכנסת לסרט שיש לי ממה לחשוש? ובכן, לא אין לי ממה לחשוש......), גם אם יבואו לכאן 10 פקידות סעד הן לא יקחו לי את הילדים (במקרה אחותי אחת כזו- עובדת סוציאלית בעיריה) ובכל זאת לא נעים לי הסוג של היחס. עכשיו יותר מובן?

ולאלה שהבינו, תודה על התגובות.

 

אגב היום הבנתי שהיתה לי אי הבנה בקשר לעניין מסויים איתה, אולי סתם חוסר כימיה בין שני אנשים (שתי נשים..)

שוב האנונימית שפתחה את הנושא...

mp3 עכשיו כשאני חושבת על זה יש בדברייך משהו, אולי אני רואה את המצב בצורה מוקצנת, סתם כי אין לי כימיה איתה אני מפרשת הערות סטנדרטיות כביקורת אישית ככה שהגישה שלך גם יש בה משהו. 

הזאת. הבעיה היא שאם לא תשתפי פעולה היא בהחלט יכולה להגיע רחוק יותר( כמו לפקידת סעד,מכירה מקרים כאלה מקרוב,למרות שלא נראה לי שהיא תעשה את זה).
תני לה לבוא תקבלי בחיוך, תראי לה בית שמח, תקין, נורמלי אולי היא תבין שהיא הגזימה.
ואם זה ממש מעיק יש מצב לעבור מסגרת? או שזה כבר מסורבל? היא גם תהיה המורה שלה בשנה הבאה?
ולm.p 8 היקרה, זה באמת לא נעים שמתערבים יותר מידי ,כי אם היא נתפסה אליה ,עכשיו היא ממש תשים לב על כל פרט קטן,זה מעיק. ילד זה ילד .לפעמים הוא לא כמו כולם .
זה מזכיר לי שאח שלי לא אהב לשים מעיל אין פשוט לא רצה ואז חשבו שאין לו, שהוא מוזנח ואיך שולחים אותו ככה בלי מעיל, לקח לאמא שלי איזה כמה חודשים טובים כדי להסביר למורים שהוא פשוט מסרב לשים מעיל או לקחת את המעיל יחד איתו..

סוג של חרדה חברתית/ביישנות קיצונית שמונעת ממנה לבטא את כל הכישורים שיש לה...

לא להתעקש על כלום..

 

להתענין מידי פעם בציורים, לבקש אולי שתסביר מה ציירה.. (כך גם תהיה "תקשורת חברתית"..),

 

כשבאות חברות - אולי אפשר להציע לפעמים שאחרי שמציירות תעשינה תערוכה של הציורים (אפשר להכין על הקיר פוליגל מראש)

 

ואפשר לראות אם מציירת "רגיל" - לא דבר שנראה מבטא משהו חריג.

 

גם לוודא שבגן הכל תקין ולא היה אירוע מיוחד.  לשוחח איתה בארוחת ערב, למשל, על מה שהיה בגן, על החברות, להקשיב, לראות ש"הכל בסדר" וזה ללא מבטא משהו חריג (יש להניח שלא)

 

אבל אם זה סתם כי כך היא בחודשיים האחרונים, כנראה מרגישה שזה מה שטוב לה.

 

יש להניח שתוך זמן מה (אם לא תעשי משהו "נגד"..) - תחזור להתענין בעוד תחומים.

 

ציור זה דבר עשיר מאד...

 

[ולמה עגבניות?... שאלה מובנת לגמרי..]

באופן כללי, מנסיוני הדל, לפעמים ילדים "נדבקים" למשהו ועושים רק אותו (או אוכלים רק אותו, שומעים רק אותו...) למשך תקופה מסויימת, ואז... זה עובר ואיזון שב על כנו...

 

 

בהצלחה רבה!

גם הבנות שלי שחוזרות מהגן (וגם היותר גדולים דרך אגב) ישר מת חילות לצייר ומעדיפות אץת זה על יציאה לחצר.לא צריך להילחץ מכל דבר! תני לילדה לבטא את עצמה בציורים.זה  מראה שהיא כנראה ילדה יצירתית

שרק ציירה 

וציירה

 

הגננת הייתה מציעה לה עוד דברים

וגם בבית

וכלום...

 

ראיתי שהיא נהנית וחיכיתי....

 

אחרי משהו כמו חמישה חודשים זה "עבר" לה

 

עדיין מציירת

אבל לא רק

 

מה פתאום עגבניות?

 

זה מפתח את החוש האמנותי שבה.

 

ככה היא תלמד להעסיק את עצמה גם כשתגדל בעז"ה...

 

גם הבת שלי אוהבת לצייר ואני מאוד שמחה מזה ב"ה!

יש לי בת , בת 19 בעוד שבועיים בעז"ה.

עד היום אני זוכרת שלקחנו אותה ל"קיפצובה" בגיל שנתיים פלוס ,

והיא לא עזבה כל היום את החדר של הבובות וכל היום ניסיתי לעניין אותה במשחקים אחרים והיא סרבה בתוקף..להראות לה עוד דברים מעניינים.

באיזשהו שלב ניסיתי קצת בכוח .. והיא צרחה ובכתה.

ואז קלטתי, מה את עושה? היא נהנית מזה , למה להכריח אותה? בגלל ששילמת כרטיס יקר(+ לאבא ולאמא שיושבים ולא עושים כלום...) אז כמובן שיש דברים בחיים שצריך שכנוע שלנו וכו,

אבל כל עוד היא נהנית ולא מזיקה לאחרים... שתשמח ותהנה ותראו ממנה רוב נחת, אמן!