פורום הורות (עמוד 282)

תהיי רגועה ושדרי רוגע.
אף אחד עוד לא המשיך עם הטיטול לנצח.
אצל חלק זה מהר יותר ואצל חלק המסע ארוך-
אבל היום חייבים לקבל לגן גם ילדים שלא גמולים לגמרי.

בהצלחה!

גמלתי אותו כל כך מאוחר כי מאד פחדתי מזה וחיכיתי לזמן של שיגרה בבית (חופש בלי קייטנה וחופשות..), והוא מאד פחד ליפול לאסלה למרות הישבנון

השבוע הראשון היה טיפה קשה , וזהו אחר כך ברוך ה' כמעט ולא היו פיספוסים בכלל, בגן הוא בחיים לא פיספס. הגננות של גן 3 נורא מודעות ומזכירות כל הזמן לילדים ללכת לשירותים,

ובמקרה הכי הכי גרוע לפי החוק בגן 3 מותר לשלוח ילד עם טיטול והסייעת חייבת להחליף לו!!

ד"א פסח זה זמן כזה שנוסעים להורים וכאלה אז אולי זה לא מאד נח לגמול אז, כדאי לחשוב על זה...

ב"הצלחה וכשמגיעים לגשר מגלים שהוא הרבה הרבה פחות נורא ומפחיד ממה שהוא ניראה

וזה לא כתוב בחוזה מנכל...

כגננת של ילדים בגיל הזה מי שלא גמול הוא מסכן... כי הילדים צוחקים עליו.

 והאם את היית מוכנה שהילד שלך יעשה קקי ויחליפו לו בלי תנאים זה גן זה לא מעון!! איך תחליפי לו על הרצפה? על השולחן ליד כולם??? היית מוכנה שיצחקו עליו את לא יודעת כמה זה מתסכל אותם!

גם אצלי בגן. אני גם גננת לגילאים אלה זה ממש קשה וטעות להכניס ילדים לא גמולים מפני שזה מזניח את שאר הקבוצה. 35 ילדים בגן ו2 אנשי צוות בלבד ומתוכם ישנם כמה לא גמולים מה שעושים זה... כל היום מחליפים טיטולים ולא מוצאים פנאי לשאר הקבוצה...

מעבר לזה שהילד מתוסכל כי שאר הילדים צוחקים עליו.

באמת פחדתי שיצחקו עליו על זה בגן לכן נורא השתדלתי ורציתי שיגמל , אבל הידיעה הזאת שאפשרי לשלוח ילד ככה איפה שהוא קצת הרגיע אותי....

 

תאמיני לי בשביל הילד.

ואם הוא מפספס אל תכעסי כדי לא לגרום לו לבקש יחס שלילי. דברי בנועם וברוגע תני לו לנקות... ובכל פעם שמצליח תעודדי ותעשי מזה מצב ואפילו תני לו צופר באותו הרגע שירגיש ששווה לו תני לו עדש . קובית שוקולד...

את תראי שזה יסתדר אמנם לא באותו היום אבל זה יסתדר.

בהצלחה

למה ההיסטריה המוקדמת הזו??

הרי הגן מתחיל רק באלול, שמונת החודשים האלה בנקודת הגיל הזו כ"כ משמעותיים,

ובע"ה תצליחי!!

למה להתחיל מתוך נקודה של פחד ולחץ??

אביב וקיץ שלמים עוד לפנייך!!

בהצלחה רבה!

ילד לא נגמל עפ"י גיל אלא עפ"י מתי שהוא מוכן, נכון שיש נורמה וטווח גילאים, אבל כשאני קוראת כאן על ילדים שגם בגיל 3.5 לא נגמלו +העובדה שזה גן עירייה, זה מלחיץ אותי. הייתי מעדיפה לגמול בזמנה שלה ולא עפ"י תאריך מסויים.

ונשמע שהזמן של הבת שלך עוד לא הגיע.

 

לאט, בנחת, בסבלנות.

 

אני גמלתי את הבת שלי (שהייתה בת שנה שנתיים ותשע אז), מיד כשנגמר המעון.

הייתה הכנה לפני כן- דיברתי איתה על זה שהיא גדולה ויכולה לעשות בשירותים כמו הגדולים, הקראתי לה כמה פעמים את "לא רוצה חיתול", ועברנו את זה.

עדיין היו לה פיספוסים בתחילת השנה (וגם כאן מדובר בגן עיריה), ובגן קיבלו את זה בהבנה ובצורה נעימה. החליפו, קשרו את הבגדים המלוכלכים בשקית, וזהו.

 

אם את רוצה, את יכולה להתחיל גמילה, בקטנה, אחרי פסח (כל פעם לפני האמבטיה להושיב על האסלה ולראות אם יוצא משהו. לפעמים כששומעים זרימת מים זה עוזר).

 

והכי חשוב- בנחת, בלי לחץ. הכל יהיה בסדר בעז"ה.

ילדים בגיל הזה עושים כברת דרך עצומה בחודשים ספורים.

 

ואת צודקת - תמצאי את הזמן המתאים ביותר מבחינת הנסיבות המשפחתיות. ותפילה. תמיד עוזר.

עד שהילדון נכנס לגן?? מה, כל הילדים בטוח נגמלים עד אז?? לא מדברת על פספוסים פה ושם...

הוא ממש לא היה בשל (היה אמור להיכנס לגן עוד לפני גיל 3) וגם עברנו דירה. אז השארתי שנה נוספת במעון (הרבה כסף, כי אין הנחה לילדים גדולים). לא מתחרטת לרגע. היום הוא בגן חובה ויעלה לכיתה א' עם השנתון שלו.

בכל מקרה אני עובדת בגנים ובכל גן מגיע איזה ילד שהוא לא גמול. תלוי בגננת. יש גננות מכילות ויש גננות שמתעצבנות...בכל מקרה בד"כ  אם יש פספוס גדול קוראים לאמא להחליף בגדים...

אם זה ילד אחד לא נורא אבל שיש לך 35 ילדים ו 8 לא גמולים זה ממש משבש את סדר היום.!!!

לכן אני לא שמתי את הבן שלי לא גמו לבגן כי הבנתי שזה בלתי אפשרי לתפקד ככה.

אומרים לילדה שהמורה לא נהגה כשורה אבל עדיין נכבד אותה.

 

וגם אומרים לה שהפיתרון ההלכתי שהיא מצאה הוא יפה.

וגם שמרה על ההלכה.

 

(מדברת מהפן של המורה)

יש בנות שמברכות  לפני כולן בשביל הענין (ולפעמים מפריעות אח"כ בזמן התפילה של כולן )ואם המורה תרשה פעם אחת- זה עלול לחזור על עצמו אצל בנות אחרות.

אצלי הכיתה  קטנה אז אני מסתפקת בפרצוף בלתי מרוצה וגערה קטנה, אבל בכיתה גדולה  אני מבינה שהמורה צריכה לתפוס יותר קצר.

באמת היה יותר נכון מצד המורה לבקש שתברך ללא שם השם-(ויתכן שלא עלה בדעתה רעיון כזה באותו רגע)

וגם לא הייתי מטילה על הילדה עבירה אם לא תשמע, התלמידה צריכה לעשות מה שהמורה אמרה כי היא מורה וחובה לשמוע בקולה....

 

מצד הבת שלך כל הכבוד לה על הכבוד למורה והפניה המכובדת, ובמיוחד על הפתרון הגאוני שמצאה.

אם אכן דיברה בטון מכובד מגיע לה פידבק חיובי  מצידכם.   ספרו לה כמה אתם גאים בה.

 

 

גם לא בירכת לבטלה - וגם לא "רבת" עם המורה. אבל היתה למורה קצת טעות - כי להקשיב למורה, זה לא על ברכה לבטלה, אולי היא לא הבינה שבאמת בירכת וחשבה שסתם אמרת.. אני אסביר לה.

 

בכך לפטור את הילדה מהסיפור.

 

 

ולדבר עם המורה (ה.... אני-לא-יודע-מה..) הזאת..

למה המורה ה---זאת?

ועם זאת, אני מצטרפת לביקורת על המורה.

אני חושבת שזה היה יכול להיות הרבה יותר חינוכי לתת אמון בילדה (במיוחד בגיל כזה צעיר, שהילדים הם פחות "חכמולוגים" מילדים גדולים יותר), ולומר לה שתשב בשקט בלי לדבר, כדי לא להפריע לחברות שמברכות, מאשר להורות לתלמידה לעשות משהו שלא אמורים לעשות (לברך פעמיים), וכשהתלמידה מעמידה אותה על טעותה (בצורה נעימה, לדעתי)- לא לקבל את דברי התלמידה, כאילו המורה היא הסמכות העליונה, מעל הכל, והיא אינה טועה לעולם. בעיניי זה מאוד לא חינוכי לנהוג כך.

 

(ואת זה אני כותבת כמורה. כשהתלמידים שלי מתקנים אותי או מעמידים אותי על טעותי, אני בודקת עם עצמי אם טעיתי או לא, ואם כן, אני מתקנת. בעיניי זו גדולה להודות בטעות שלך, וזו יוהרה לומר שאתה צודק, גם כשמראים לך כשאתה טועה).

זה דבר מאד חמור ולא-חינוכי לדעתי.

 

ואם יש לה "סיבות מיוחדות", או שהמעשה לא היה בדיוק כך, שתסביר לאבא ונראה. 

 

לפי הנתונים כפי שצוטטו - זו התנהגות חמורה: "לאלץ" ילדה להגיד סתם שם ה', נגד כל מה שהיא מורגלת; זה יכול לעיתים להיות גם בעל משמעות נפשית חמורה. בחינה של אלימות.

והיא אמרה שיש "היתר" לומר לילדים לברך שוב

וזה לא ברכה לבטלה לצורך חינוך

 

ניסיתי קצת לחפש, ומצאתי שיש מי שכתב שאם הילד אומר ברכת המזון בחצי דקה, והוא טוען שהוא קרא הכל, ואתה רואה שזה חוזר על עצמו, אתה יכול לחייב אותו לחזור לברך כדי שילמד שלא כך מברכים, אע"פ שלמבוגר אסור לחזור במקרה כזה, כי סוף סוך הוא בירך. והסיבה לזה היא שזה לצורך חינוך (כמו שמותר ללמד לילדים ברכות עם שם ה', ואין בזה איסור ברכה לבטלה)

כנראה שהיא חשבה שזה סוג של היתר גורף, שכל מה שהמורה צריכה לחינוך מותר לבקש מהילדים לברך

אבל לדעתי זה ממש טעות. הילדה לא עשתה שום דבר רע, וזה לא חוזר על עצמו. את סתם מחנכת אותה לזלזל בברכה לבטלה, ועושה לה קונפליקט בין המחויבות שלה להקב"ה לסמכות של המורה

 

זה הזכיר לי (בהגזמה גדולה) שיש חיילים שעומדים בפני נסיונות כאלה כשהמפקד מבקש משהו שהוא חילול שבת ברור, והחייל צריך לעשות קומבינות בשביל להסתדר עם המפקד בלי לחלל שבת.

אני לא חושב שזה בסדר שמורה תכניס ילדה לסוג כזה של נסיון

זה כנראה שייך ל"היתר" שיש למורים מסויימים, בדמיונם, להמציא תירוצים כדי לחפות על התנהגות לא הולמת..

 

מה שהיא עשתה (אם אכן האמינה לילדה שבירכה, וידעה שהילדה חשבה שכבר בירכו), זה ההיפך מחינוך. שלא תדבר בשם "צורך חינוך". 

 

מורה בכיתה ב' אינה פוסקת הלכה, אבל אמורה להבין משהו בנפש ילדות קטנות. אם היתה בכוונה מברכת לא עם כולן - אז יש מקום לומר שיש אפשרות כזו, וגם אז צריך לומר לילדה: שאלנו רב (אם באמת שאלה  ולא "הקישה" מדעתה..), והוא אמר שברכה עם כולן זה כ"כ חשוב שאפילו לברך שוב (עי' בתשובה למורה ששאלה כאן..).

 

אבל לא להאמין לילדה, לא להסביר, לומר שה"סיבה" היא שגם לא לשמוע למורה זו עבירה... זה חינוך?!... מתאפק לא לומר מעבר לכך.

זה לא שאני מסכים עם דרכה של המורה אבל

ה...עליהום הזה...

מספיק לומר למורה שהילדה בירכה שוב ברכת המזון 

בלי לעבור על ההלכה,

גם אמירה כזו מספיק מעוררת ומשאירה את המורה עם

מחשבות ותובנות ולא מאפשרת לה מקום להתגוננות אלא 

להיפתח לפתרונות טובים יותר.

 

לגבי הילדה:

 

לשבח מאד, ממש טובה עם הקב"ה ועם אנשים,

בנוסף, נראה לי שאפשר כבר לרשום אותה לפורום צמ"ע

או אולי לנ"ו????? 

הרב זמיר כהן סיפר כמה וכמה פעמים על תרחישים כאלה,וכיצד ניתן בהתייעצות של רב לשמור על שלום בית וכמה זה חשוב,אל תאבדו תקווה,אתם צריכים הדרכה,ובעלך לא צריך לחשוש שהרי ההדרכה שהוא יקבל מרב נכונה הלכתית ולא נאמרת בתור עצה של אדם שאינו מבין די הצורך.

אולי תנסו לפנות לרב זמיר כהן עצמו,אני מאמין שיש לו נסיון בזה,אם תרצו תנסו לפנות לארגון הדברות ולבקש.

http://hidabroot.org/

 

אם לא, אפשר וצריך לחפש רב שיש לו נסיון ויכול להדריך אתכם ולא לוותר,ובע"ה יהיה שלום אהבה ואחוה ביניכם.

 

שבת שלום !

לא היה ברור לי ממה שכתבת את הבעיה המדוייקת,ולכן זה נכתב בתור המלצה כללית,אולי מעבר להדרכה את צריכה כמו שאמרת מישהי לדבר איתה ולפרוק,אם תמצאו רב שידריך אתכם בהלכותיכם תוכלי לבקש מהרב אם הוא מכיר רבנית וכו' שתוכלי לדבר איתה ולשתף.

כמובן שאולי יש מי שימליץ ספציפית בהמשך השרשור,בהצלחה !

שהוא חזר בתשובה..

 

ויפה שאת לוקחת את זה כך - בהבנה שצריך ייעוץ איך לקשר את ה"עולמות"..

 

בוודאי יש רבניות חכמות שתוכלנה לעזור לך.

 

העלו כאן בעבר כמה פעמים שמות (אני זוכר שהמליצו מאד על אהובה צוקרמן. מן הסתם בעלות-נסיון תוכלנה להגיד יותר).

 

בינתיים, תשתדלי להראות יחס מכבד אל בעלך ואל דרכו, אפילו "מתענין" (לא חייב להיות בשבילך דווקא; אבל אם תתענייני בדבר שהוא מרכז עולמו כעת, ומתוך שמחה שטוב לו עם זה - בלי "ויכוחים", סתם להתענין.. - אז מן הסתם זה יתרום ליחס ביניכם), כמובן בדברים שנוגעים גם אליו, להתחשב בו - 

 

ובמקביל, להוסיף טוב ביחס ההדדי ביניכם, להסכים ביניכם שאתם משתדלים להיטיב אחד לשני, להתענין אחד בשני, גם בלי קשר לנושא הזה.

 

[וזה לא "נפש אבודה" - זו נפש מחפשת..]

יש אירגון - בנין שלם (תגגלי) 

יש להם כמה יועצי נישואין שהם עובדים איתם\ ממליצים עליהם 

 

אחד הדברים שקשים- 

זה התחושה של "דחוף" שאם לא יהיה משו עכשיו אז השמיים יפלו והארץ תקרוס 

תנשמי 

(כן- כשתקראי את זה- תעצרי וקחי נשימה עמוקה.הווווו פפפפפפפה) 

הוא אוהב אותך? כן 

את אוהבת אותו? כן

שניכם יודעים שנישואין זה לא בא בחינם, ורוצים לעבוד כדי לקדם את הקשר שלכם? כן 

אז הכל בסדר  

איך לעשות את זה? צריך ללמוד 

מה את יכולה לעשות? 

ללכת אליו ולדבר בכנות, לומר לו- יש לנו אהבה ומשפחה ביחד, אתה בתוך תהליך ואני מכבדת את זה, אבל לי קשה מאוד. חשוב לי שנלך לייעוץ כדי לחזק את מה שיש לנו. חשוב לי שתבוא איתי ולא רק שאני אלך לבד. 

 

בעלך חזר בתשובה עם קשר לרב? 

אז שייך שהוא ילך לדבר עם הרב, או שתלכו ביחד- לדבר ולהתייעץ איתו איך להרבות את השלום בבית מתוך תהליך החזרה שלו 

זה דבר חשוב- רב יכול להגיד למישהוא שחוזר- לקחת את זה לאט יותר, כדי להיות מכוון עם אשתו 

 

מוזמנת לאישי 

 

בארגון התקשרות

 

זהו אירגון שהוקם על ידי זוג שעברו בעצמם תהליך כזה שאחד מהם חזר בתשובה וכבר כמה שנים עוזרים להרבה זוגות לעבור יחד את האתגר.

 

מתוך האתר שלהם:

 

מי אנחנו?

עמותת "התקשרות-חויה יהודית רוחנית" הוקמה במטרה לאפשר לכל אחד לגלות את הקשר העצמי לנקודה הפנימית הטהורה שבו וע"י כך את הקשר שלו לעם היהודי.ע"י שמתגלים עוד ועוד נקודות טהורות נוצר חיבור שלא מושפע ממימד גשמי כזה  או אחר מתגלה כח האחד.

 

אנו צופים כיום בתהליך הניכור שעוברת החברה הישראלית ורואים כיצד קם דור המנותק משלשלת הדורות ואינו מודע למורשתו העשירה ומאידך ציבור רב שמחפש את דרכו ואת זהותו הרוחנית והערכית .

 

חיפשנו דרך להעביר וללמד על כך באופן חוויתי ואומנותי, שווה ומובן לכל נפש,ובכדי לממש זכות זו אנו מקיימים סמינרים ברחבי הארץ, בהם ניצור אוירה המאפשרת חיבור בין המגזרים השונים דתיים ושאינם דתיים, בני נוער מהארץ ומחו"ל ועוד

 

משימתנו היא לתת מקום למפגש ולשיח המעודדים פתיחות, הפריה הדדית והבנה, לחבר בין עולמות ובין נשמות, בין החוויה הפרטית של כל אדם ובין מקורות ההשראה הרוחניים הקדומים שלנו כעם.

שאיפתנו היא לתרום בדרך זו לחיים אישיים, משפחתיים וחברתיים מלאים, שלמים ומיטיבים יותר, להסיר את החומות המפרידות בינינו .

"למי אנו פונים?

 לכל מי שרוצה להכניס תוכן משמעותי ומהותי לחייו המחובר למקורות

 

סוגי הפעילות: 

סמינר בן 3-4 ימים –תוכנית הסמינרים של "התקשרות"מתקיימת בסופי שבוע בבתי מלון ברחבי הארץ נחווים דרך תוכנם הפנימי באווירת נופש לגוף ולנפש
ימי עיון - יום הכולל הרצאות,וסדנאות מעשיות .
סדנאות מקצועיות -בנושא זוגיות בפערים אידאולוגים

 

בנימה אישית

זכיתי כבעל תשובה לחיות בשני עולמות שונים ומנוגדים ובכח זכות זו מסתבר לומר שהם לא באמת מנוגדים כי אם משלימים
אני מקוה ומאמין שנצליח להעביר לכל מבקר אצלנו את המסר וליצור חויה מתוקנת ומחוזקת על העולם היהודי.

 

 

 

 

ואם תרצי מהם משהו את יכולה לפנות באישי...
קצת מכירה שם את החבר'ה

התקשרות זוגית

www.zoogit.org.il

יש שם גם קטעי וידאו עם סיפורים אישיים של זוגות

 

מכירה אישית את אביטל (מקימת הארגון)

שווה לך מאוד להתקשר אליה, אפילו סתם בשביל לדבר

ואם תשתתפו בפעילות תוכלי להכיר עוד זוגות כמוכם,

לפזר קצת את הבדידות ולראות שאפשר למצוא דרך שתהיה טובה לכולם

 

שיש להם מכון אורה- שמיועד לנשים.

http://www.heb.machonora.co.il/conntact

זה מקום שיותר מקבל את האדם כמו שהוא ונותן לו עזרה מאיפה שהוא נמצא בלי לנסות ללחוץ לשום כיוון.

 

את יכולה לפנות אליהם והם יעזרו לך למצוא מישהי שתתאים לך ולמקום שלך.

 

מעבר לזה- מצטרפת לצדיקה- תנשמי. כל עוד תעבדו ביחד- הפער הזה לא ישבור אתכם. 

הדבר הכי חשוב פה זה פתיחות ושיח אמיתי ביניכם.

 

הוא הראה לנו איך אפשר לחיות באושר ובאהבה למרות השוני הדתי.

 

רק לא סיפקת פרטים כל כך ולא הגדרת את הקושי

 

יש ויכוחים עקרוניים?

יש לו 'שגעונות'?

אולי יש תופעות שנובעות מחוסר ידע שלו?

יש תופעות של חוזרים בתשובה, לפעמים, וצריך להכיר את הקשיים כדי להתמודד

 

באמת חשוב שתכירי רבנית טובה

תוכלי להגיע אליו דרך כאן:

http://shut.moreshet.co.il/advancedSearchResult.asp?i=0&nop=20&WholeWord=0&aw=&shut=&rabonim=10452

 

את מוזמנת לטיפול שמעמיד כל אחד מכם מול האמת שלו בצורה יחודית

שי אלדד מטפל זוגי  ופרטני

מומלץ!

ב"ה זכינו לעזור להרבה זוגות בתהליך התשובה שלהם. בדרך כלל כך היה ,האיש רצה להתחזק והאישה לא הבינה מאיפה הוא נפל עליה וב"ה כולם הצליחו להגיע לעמק השווה ולמצוא טוב יחדיו.

אני בחופשת לידה עכשיו(לעוד חודש...)

מוזמנת להתקשר והכי טוב לקבוע ולהפגש.

תתקשרי!!!אל תתביישי!!!  054-6713859

אישי גם למד ייעוץ זוגי ויכול גם לעזור לשניכם 

כמובן ללא שום עלות.

שבוע טוב ובהצלחה רבה. תמר

אילן והילה יפרח , יוצרים סדנאות בכל הארץ וכן שבתות מיוחדות וחוויתיות בביתם ב"בית רימון".

מומלץ מאוד - ועוזר .

כדאי לקרוא את הספר : "ללמוד- זוגיות" של זיווית אברמסון, (בעיקר על החוזה שלא כתוב).

וכן כדאי לקרוא את הספר "ודבק באישתו " של וולפסון,

ספר שמאוד מומלץ כדי להבין מה רוח היהדות האמיתת

הרגעי!

את אוהבת אותו בעד מעלותיו.

שולי מועלם היתה נשואה לאיש לא שומר מצוות. זה בגדול, אך מן הסתם יש כמובן מצוות שקיים

גשי אליה

עצם זה שכתבת את פנייתך בפורום דתי, ועצם זה שאת מחפשת רב או רבנית שילוו אתכם - מראה שאת לא כל-כך רחוקה מהדרך שלו...

בהצלחה ובחירות טובות!

האם שניכם דתתיים/מסורתיים במקור והחזרה בתשובה של בעלך מתבטאת בתהליך של התחרדות.

או ששניכם במקור מבית חילוני ובעלך חוזר בתשובה לעצם התקרבות ליהדות.

המקרה השני חמור יותר, ומחייב שתגיעו מהר להסכמה בשני נושאים קריטיים. טהרת המשפחה וחינוך הילדים, עם כל השאר איכשהו אפשר להסתדר (אם יש אהבה אמיתית).

אם מדובר במקרה הראשון, פנו לרבנים מהמגזר המקורי שלכם, (רבנים של הוריכם וכדומה), זה יקל עלייך וצריך להראות הגיוני גם בעיניו..תצטרכו ללמוד מה קריטי אצל כל אחד מכם ולהתפשר על הדברים הפחות קריטיים.

את לא לבד יש עשרות זוגות כאלה היום

אני ובעלי עברנו תהליך דומה לקח שנים של סבל עד שפגשנו את עמי ואביטל ברעם

זוג מדהים שבעצמו עבר את זה

ובנה ארגון שפשוט מציל בתים "התקשרות"

חבל על כל רגע 

תתקשרי אליהם הם ישמחו לעזור לך

הטל שלהם 03-9302030

והאתר www.zoogit.org.il

אם הוא עושה זאת בלי הדרכה, עלולות להיות טעויות.

יכול להיות שהוא מתבייש מרב ומתבייש לקבל הדרכה ( תכונה גברית מוכרת ).

ממליצה לך לרכוש עבורו את הספר : מקום שבעלי תשובה עומדים " 2 הכרכים, ספר ששכתב הרב טיומקין, מתייחס בדיוק לנושאים הללו של דיוק ואיזון בתשובה, תוך כדי שמירה על המשפחה, על הפרנסה וכו.

קישור לאתר ברסלב שם הספרים בזול http://www.breslev.co.il/store/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D.aspx?category=1&language=hebrew

באתר את מקלידה בחיפוש את השם מקום שבעלי תשובה עומדים, המחיר לא גבוה והספר מגיע מהר. 

במסר אישי אכתוב לך את מספר הטלפון שלי ואשמח לשוחח איתך . 

אני עובדת במדרשה לבעלות תשובה ומלווה בנות בתהליך, אשמח לחלוק מנסיוני. ( איני מתכוונת להחזיר אותתך בתשובה ללא רצונך, אלא להדריך אותו דרכך )

בהצלחה ! 

 

נניח- מסכמים איתה שמהיום אפשר לשתות מהבקוק רק מים (ואם רוצים עוד יותר הדרגתי אז -רק תה צמחים למשל ומים) וכל שתיה אחרת שותים מכוס.

 

מצד אחד היא יכולה להמשיך להתרפק על הבקבוק ומצד שני היא מתרגלת לשתות שתיה חמה מכוס.

 

ואם את מתכוונת לגמילה ממטרנה, זה יהיה דומה לגמילה מהנקה. זה לא יהיה קל.

והיא עכשו מנסה לחקות את אח שלה,זה רק עוד יותר מקשה

אם זה תינוק קטן ועוד לא חלף מספיק זמן מהלידה כדאי לחכות. סה"כ גם היא יכולה להיחשב תינוקת עדיין.

 

ולגבי אם היא אוכלת מספיק או מסתמכת על הבקבוק - אפשר להגביל את מס' הבקבוקים ליום. להשתמש בהם רק אחה"צ ובערב כשהיא במחיצתו של התינוק למשל. ואפשר להפחית את תכולת הבקבוק בהדרגה לחצי בכל פעם.

א. לתת די שתיה גם בלי זה, מכוס.

 

ב. להשתדל שהשתיה בבקבוק לא תהיה מתוקה מידי.

 

ג. להעניק חום, אהבה, תשומת לב - בלי קשר לבקבוק.

 

ד. תעסוקה.

 

 

ולחכות בסבלנות.

ועדיין עם בקבוק, לא מפריע לי בכלל..

 

למה לא לתת לה את הקצב שלה?

 

יש לי אח קטן שעד גן חובה עוד לקח בקבוק בבית לפני שיצא (נכון שזה מוגזם..)

 

אבל אני בעד לתת לילד את הקצב שלו, כנ"ל בגמילה מטיטולים

אבל היא לא אוכלת טוב ביגלל זה שהיא סומכת על הבקבוק?

בכוונה שמתי סימן שאלה כי אני לא בטוחה בזה

קודם, תתני לאכול טוב (וטעים) כשהיא רעבה.

 

אח"כ - בקבוק.

 

אני לא חושב שהיא עושה "חשבון" כזה.

 

 

מה שאחותי עשתה עם אחיין שלי-

היא שמה לו פחות אבקה בתוך המים ככה שהיה פחות טעם של מטרנה ויותר מים בצבע לבן..

ככה לאט לאט גם לו זה היה פחות טעים וגם הוא לא הסתמך על זה בתור ארוחה..

לאט לאט זה הפך רק לבקבוק מים ומשם- רק בלילה עד שהוא הסכים להפטר ממנו..

אבל זה תהליך ולוקח זמן.. השאלה אם היא בנויה לזה עכשיו או שכדאי לתת לה את הזמן.. 

לדעתי זה תגובה לאח שלה-הוא אוכל הרבה וגם התחיל חניכים אז היא רואה שהוא מקבל הרבה יחס בזה והיא רוצה גם

לפעמים היא מאוד כועסת שהוא לידי או שאני איתו ומתחילה להשתולל והיא מקבלת המון אהבה ושומעת כל הזמן כמה היא אהובה וכו.

באמת נתחיל להקפיד על ארוחה לפני בקבוק ולדלל

בהזדמנות ניקנה לה כוס סגורה

אולי כדאי להסביר לה, שהיא גדולה יותר והיא "בוגרת" האח החדש שלה, הוא תינוק,

 

ולנסות לחזק אצלה תחושה טובה כלפיו, כלומר, להגיד לה שהוא אנם תינוק ובוכה הרבה ודורש הרבה צומי,

 

אבל היא לעומת זאת, כבר ילדה גדולה...

 

לפעמים הם אוהבים את זה, אבל יכול להיות שאם היא דווקא מחפשת את הקטע של "להיות שוב קטנה" זה לא יעזור..

 

טוב ניסיתי

לילדה שלא מזמן הייתה תינוקת בעצמה  ולא ממש בשלה ריגשית?

אני מתקשה להסביר משהו שלי באופן טיבעי ניראה מובן מאליו כי אני מבוגרת ופתאום אני צריכה ללמד אותו אז אולי אני נשמעת מגומגמת...

והיא באמת פצפונת בעצמה..

 

פשוט, להשתדל "לקבל" ביחד איתה את התינוק - מלבד הזמן הראוי שמוקדש רק לה - ואז היא חשה טבעית קצת כ"שותפה" שלך בהתעסקות איתו.

בגיל שנתיים היא עדיין תינוקת.

בקבוק זה חפץ מעבר אם היא לא רוצה לזרוק אותו היא עדיין צריכה אותו.

אצלי שני ילדים נגמלו מבקבוק בגן חובה ,הם השתמשו בו בבית.

הם גדלו והכל בסדר איתם.

אולי תשתפי אותה בהחלפת הטיטול, אי נתתי לבת שלי להחליף לו טיטול (בלי גדולים כמובן) סליחה על הפירוט

 

היא היתה אז בת 3, וזה לא להאמין איך היא עשתה את זה, ברור ששטפתי לה ידיים,

 

וברור שהייתי צריכה לתקן את מה שהיא עשתה, אבל היא הייתה מאושרת מזה.

 

(ואל תיבהלו מהגישה הזורמת....)

 

בכל אופן, תשתפי אותה במה שאת מוכנה, למשל: "תביאי לי את החיתול בד לתינוק"

 

"רוצה לספר סיפור לתינוק ביחד עם אמא?"

 

או: "רוצה לעזור לי לסדר את הבית"

 

זה תלוי גם בבשלות של הילדה, אבל הבת שלי אוהבת אפילו לטאטא את הבית

 

ושוב, כמובן שאני צריכה לטאטא אחריה, אבל זה נותן לה תחושה שיש לה "פור" על התינוק שהוא קטן ועדיין לא יודע את מה שהיא יודעת.

היום התחלנו לדלל והסברנו לה שלפני הבקבוק היא צריכה להשתדל  לאכול אז היא קצת בכתה וניסתה להתעקש אבל לא ויתרנו והיא קיבלה רק אחרי שאכלה

ובקשר לשאר לפעמים היא מביאה לו מישחק ,היא אוהבת לקחת את המטאטא והמגב ולנסות לנקות איתם,אפילו קנינו לה מטאטא ויעה,קצת התחילה לעזור לאסוף ובסכ אנחנו מאוד מפרגנים וזורמים ומרשים לה דברים שאני לא יודעת אם מרשים בבתים אחרים אבל היא לא תעשה יותר מזה כי היא לא בשלה ריגשית

ראינו כי טוב אז בפעם הבאה השכחנו אותו בכוונה...

אני בטוח שמה שאת עושה מאוד מעצים ומחזק אותה, ולא נוח לכם. כל הכבוד

הגבת לי?

זה נשמע שאת די בכיוון שלה אז קבלי ביס מהמחמאה 

לאמא עובדת אין הרבה זמן להתעמת עם ילד שבוכה בכניסתו לגן. 

 

אם האמא מחפשת עצות זה גם קורע לה את הלב

מכירה את הספר ליאור בכה כשאמא הלכה?

הוא מבין שותף לשיחה את מדובבת אותו בבית? איך הוא בסוף היום כשאת אוספת אותו?

אז על מה עקרת הבית משלמת לה?? 

 

בשביל שיהיה לגננת חיים קלים? זה תפקידה!

אני הייתי פעם סייעת בגן שהילד בן שנתיים בכה ככה להורים עד סוף שנה.

אני קיבלתי אותו בבוקר ואני לא סבלתי את הבכיות???

7 וחצי הילד נכנס לגן קיבלתי אותו צורח ההורים היו משאירים לי אותו ולמדתי להרגיע אותו.. 

וכל בוקר חוזר חלילה.

 

זה תפקיד של גננת ללמוד לקבל את הילד גם כשהוא בוכה ומרגיעה אותו... יש גם סייעת שיכולה לעזור. 

יש ספר חמוד מאוד (לא זכור לי שמו) שמתאר כל מיני דרכים להיפרד מאמא בכניסה לגן.

מהספר לקחתי את הרעיון הבסיסי- לבחור עם הילד איך הוא רוצה להיפרד. להיפרד בכיף, להיפרד בנשיקה מיוחדת, להיפרד שכך שיעשה שלום מהחלון, וכד'. ככה הפרידה היא עובדה מוצקה אבל הבחירה היא בידיו איך להיפרד.

עוד דבר- אולי פרידה קצרה ולענין, משהו שאת מגדירה מראש והוא יודע שיקרה. נניח, חיבוק נשיקה ואז הוא מתיישב לשחק. לא להימרח איתו כל יום במשהו אחר אלא לקבוע שגרת פרידה ידועה מראש.

א. אני לא עובדת, אני שולחת את הילד לגן, כדי שיהיה לו חברה, ושיהיה לי זמן וכח לטפל בתינוקת שאחריו,

ב, לגננת יש המון סבלנות, פשוט זה לא נעים מדי בוקר, לעזוב את הילד בוכה,

ג. והכי חשוב- מס' פעמים חכיתי מאחורי דלת הגן, דקה-שתיים, ושמעתי אותו נרגע מיד, הוא גם חוזר מרוצה מאד, ומספר כל היום, על הגננת, החברים, ומה עשו בגן,

בתור גננת בעצמי בעבר, אני יודעת שאין טעם לעמוד וליצור לו פרידה ארוכה, כיון שזה רק מרע את המצב,

מצד שני, עם כל נסיוני, לא ראיתי אף פעם, שבוכים עד חודש שבט - אדר

איך אני אמורה להתייחס לשזה, צומי? סתם פינוק?

 

אני מעדיפה תמיד לתת לילדים קרדיט.

לא צומי. לא פינוק. 

 

פשוט צער הפרידה.

גם אני בבית. נדמה לי שלילדים של מי שחוזרת הביתה אחרי שליוותה ילד לגן (יחד עם תינוקת שחוזרת הביתה עם אמא) קשה יותר להפרד. הוא יודע בדיוק מה הוא מפסיד ולדקה שתיים קשה לו לוותר על זה.

 

בעצם זה ציון לשבח עבורך.

 

מה אפשר לעשות? אולי לדבר על הנקודה הזו - להדגיש שכשיחזור הביתה תמשיכו מהמקום ממנו נפרדתם בבקר.

להזכיר לו שבבקר התינוקת ישנה ואת עסוקה  ובגן יש לו הזדמנות לשחק עם חברים. ועוד כהנה וכהנה.

 

ותמיד הוא היה חוזר מהגן שמח ועליז.

בדיעבד יכול להיות שמשהו בגודל ובאינטנסיביות של הגן הלחיץ אותו. אבל זה לא שהיתה לי ברירה אחרת

באופן כללי הוא לא הסתדר עם פרידות. משהו שגם נרגע עם הגיל.

לנו לא עזר להישאר איתו עוד ועוד

כן עזר:

הכי הכי - כשאבא לקח אותו (ידוע כפיתרון קסם...)

גם - להבטיח הפתעה קטנה בסוף היום (אולי לא חינוכי אבל מחמם לו את הלב ויש לו למה לחכות), או-

לשלוח אותו עם משהו לגן "שיהיה לו מתוק ללכת לגן"

ולא נעים לי אבל - הכי עזר ללכת לו "מאחורי הגב". הרגשתי ממש לא טוב עם זה אבל ככה היה לו הכי שמח! אחכ גם הייתי מדברת ואומרת לו שכשאני רואה שהוא שמח אני הולכת

אבל לא שייך "על מה עקרת הבית משלמת לה"..
אצ יכולה להשאיר את זה לטיפול הגננת כך שפשוט כל בוקר הוא יכנס והיא תתמודד איתו ובמקביל לשוחח איתה על זה ולקבוע מדינויות מסויימת עם הילד.
למשל, להכין טבלה לפי ימים ולתלות על דלת המקרר בגן- בכל פעם שנכנס יפה בבוקר מקבל מדבקה והוא מדביק כי התנהג יפה אחרי שבוע או זמן מסויים מקבל פרס.
אפשר להעצים אותו במפגשים וכדו'.
בהצלחה.

100% אחריות לאמא  ו-100%אחריות לגננת,

כל אחת בתחום שלה.

 

כדאי לעבוד בשיתוף פעולה עם הגננת ולא לומר משפטים

מסירי אחריות.

 

הילד חושש מפרידה ועל ההורים להעביר אותו תהליך

שאמור לבנות את האישיות ולא ליצור אצלו חרדות.

 

מס' פעולות המסייעות לפרידה רכה:

 

• לשוחח על-כך  עם הילד,  לומר לו שבכל  בוקר  מגיעים  לגן

     אמא הולכת לעבודה והוא נשאר עם החברים והגננת בגן עד שאמא תחזור.

 

• להבהיר לו שכך זה יהיה כל בוקר, להיות החלטי.

 

• לומר שנפרדים לכמה שעות ואמא תחזור.

 

• ליצור טקס קבוע שעיקרו העברת האחריות על הילד מהאמא לגננת.

 

• לשנן את שלבי הטקס לפני ההגעה לגן.

 

• לא להאריך בטקס  אבל לא להשאיר ולברוח.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כנראה שיש ילדים יותר רגישים שהפרידה קשה להם... לבן שלי מאד מאד טוב בגן ובכל זאת תמיד תמיד הפרידה קשה לו והגננות עוזרות לו יש לנו טקס פרידה קבוע בו הוא הולך עם אחת הגננות או הסיעת לחלון ומנופף לי שאני יוצאת

אם את מרגישה שקשה לך להפרד אז בדרך כלל גם לילד יהיה כך, אם את חשה שטוב לו בגן,

ואת משדרת לו שאת סומכת על הגננות, אז הוא גם יחוש כך,

אני זוכרת שכל הזמן הייתי אומרת לבן שלי שהגננות שלו הן הכי מקסימות בעולם.

חוץ מזה יש לנו טעות שאנחנו נשארות עוד רגע, ועוד רגע עד שירגע.

פרופסור רולידר מציע בספרו לא להשאר, לתת לו תחושה של: אני סומכת עליך שתדע להמתודד עם זה, ולעזוב מיד בבטחון בלי התנצלויות.

בהצלחה,

וממליצה על ספרו בחום רב!

לא נוגד את התורה!

טקס פרידה קבוע שכלל מספר מסויים של חיבוקים ואחר כך מספר מסויים של נשיקות ואז לעשות לאמא שלום דרך החלון.

הוא מתנגד לכך?

הוא חושש מהשרותים?

הוא חסר ביטחון בתחום ומפחד להתלכלך?

הוא פשוט לא מבין מה עושים בשרותים?

הוא רוצה להמשיך להיות עוד קצת תינוק?

 

לכל סיבה יש דרך התמודדות אחרת...

 

בכל מקרה, אין אף ילד שהתחתן עם טיטול, הוא יגמל בע"ה בשלב שמתאים לו.

אנחנו יכולים לעודד ולתמוך, אבל הגמילה היא תהליך שהילד צריך לעבור...

 

בהצלחה רבה!

להתחיל לחתל בשירותים,

לא נוח אבל בהחלט משנה לו את המודעות. כשיש צואה לשפוך מהחיתול לאסלה ולהראות לו שזה המקום.

אם יש אח גדול אפשר להראות ולהסביר לו מה הוא עושה. אם זה לא מזעזע אותך יותר מידי, אז הוא יכול גם להיכנס איתך לשירותים פעם אחת...

אם יש פחד מהאסלה- לתת לו סקוץ' לנקות אותה וככה להתיידד איתה (כמובן אחרי שניקית בעצמך עם אקונומיקה)

לקחת אותו בזמן שנוח לך ולהושיב אותו ל2-3 דקות ולתת לו פרס- צימוק או עדש על עצם זה שהוא ישב,

אם עשה משהו לתת שניים

למצוא ספר על גמילה ולספר לו.

בהצלחה!

אני ממש לא מאמינה בזה ש"הילד יגמל כשיהיה מוכן" זה לא כמו הליכה, צריך לעזור לו, וצריך לעשות את זה נכון, ולהיזהר מאוד מאוד לא להכניס רגשות לעסק. מבחינתך זה ענין טכני , להיות מוכנה להרבה לכלוך והרבה עבודה ולהיזהר מאוד מהכעס. זה צריך להיות בשבילו חויה חיובית-

בלי שום רגשות אשם ובושה אצלו-

הפסיכולוגים מקשרים את זה לבעיות עתידיות בתפקוד מיני.

שלהחליף שינה צמודה אליך בנדנוד במנשא או על הידיים זה גם מתיש עבורכם וגם לא מועיל מבחינת החינוך להרגלי שינה.

(ואני לא אומרת ששינה צמודה אליך היא בהכרח מנהג גרוע).

 

חצי שנה הוא גיל מתאים להוסיף מזונות מוצקים. יתכן שאם תוסיפי במשך היום מס' פעמים מזון מוצק, היא תהיה יותר שבעה ותישן טוב יותר בלילה. בגיל הזה - לפני ההרגלים (ובמיוחד כשמדובר בהנקה) צריך לוודא שהיא מקבלת מספיק במשך היום.

 

אני חושבת שזה  נכון גם אם במשך היום ההנקה מספיקה לה והיא עושה רווחים יפים בין הנקה להנקה.

צמודה אלי- כלומר 'מחוברת'.. 

אבל כנראה שבאמת חסרות לה קלוריות. לא תוכלי לדעת אם זו הסיבה עד שתוסיפי מוצקים.

 

הרבה הצלחה.

חוותי את זה עם הראשון שנתיים לא ישנו! לדעתי יש ילדים כאלה שצריכים את החום ואין כל כך מה לעשות עם זה...פשוט לחכות עוד חודש חודשיים ולנסות את השיטות שאני לא מתה עליהן אבל לפעמים אין ברירה לדוגמא שיטת ההרם הורד - כל פעם שהיא בוכה להרים ושהיא נרגעת להניח במיטה וכל זה בלי לדבר רק לחזור על המילים לילה עכשיו לילה טוב ...אמנם לא ישנים איזה כמה ימים אבל אחר כך משתלם ....אבל לחכות קצת כי זה לא מתאים לחצי שנה...

הייתי מנסה להוסיף לה מוצקים לתפריט.

ישנם תינוקות שכבר מגיל 4 חודשים , זקוקים למזון מוצק.. בד"כ תינוקות גדולים מהממוצע.

בכל מקרה, גיל חצי שנה, לדעתי, זה הזמן האידיאלי =להתחיל מוצקים.

 

אגב, ממליצה על הספר "הלוחשת לתינוקות". בזכותו  אני יושנת לילות שלמים מאז שהקטן בן 4 חודשים (!)

לא יודעת.

אני קניתי לבן שלי באותו הגיל, בקבוק מפלסטיק שנראה ממש חמוד. הוא מאד מאד אוהב אותו ונהנה לשתות ממנו (רק מים).

 

בהצלחה

אבל זה נשמע לי קצת שטויות. תני לילד שלך מים מתי שהוא רוצה. כמו כל דבר, אם הוא ירגיש לחץ מצידך זה יכול לגרום לדווקא. קני לו כוסות חמודות כאלו עם מכסה שלומדים לשתות, שיהיה לו בהישג יד אם ירצה. אם הוא אוכל הרבה ירקות ופירות אני לא חושבת שזה ככ בעיה. במיוחד בקור הזה, מי רוצה לשתות? הכי פשוט לראות כמה פעמים ביום עושה פיפי ובאיזה צבע. אם הפיפי בהיר ויש לו טיטול רטוב מספיק פעמים ביום, לא הייתי דואגת. למה להתחיל עם מתוק? אחרי זה לא גומרים... אלא אם כן יש לו איזשהיא בעיה אמיתית שבגללה הרופאה אמרה כך. עד כאן דעתי הלא מלומדת

תודה על התגובות!!

העניין שהטיטולים שלו לא כ" רטובים והצבע של השתן לא בהיר במיוחד..

הוא אוכל בבוקר מנת פירות ובערב קצת ירקות אבל אני לא בטוחה שזה מספיק שתיה לכל היום..

אולי באמת אנסה כוס מעניינת..

למרות שגם כשהוא שותה מבקבוק מעניין (כזה של מי עדן קטן) הוא שותה קצת ולא מעוניין בעוד..

שימי לו בקבוק או כוס מעניינים עם מים ליד המשחקים וכל פעם הוא יבוא וישתה לגימה או שתיים.

בגיל הזה הם לא יודעים לשתות הרבה בבת אחת.

וליטר וחצי נשמע לי המון- אני מניקה ולא מצליחה להגיע לכזאת כמות... במיוחד לא בחורף...

מה הוא אוכל בשאר היום? הוא לא לוקח בקבוק בכלל?

אחרי ארוחת צהריים נגיד הוא לא צמא? אפשר לתת פשוט בזהירות מכוס רגילה.

ואם הוא באמת לא צמא לא הייתי עושה מזה עניין כ"כ.

מהול בתוך מיץ עם מים. וזה גם קצת יותר מדולל.

 

מה שטעים לה זה הטעם הראשוני, אבל זה באמת יכול לעורר בחילה..

יש ילדים שנעשים מאוד לא שקטים אחרי מתן אקמולי בסירופ. את מצפה שהם יעשו נינוחים וישנו טוב יותר, וקורה בדיוק ההיפך.

 

לגבי החומר הפעיל - דקה מרגע נטילת התרופה - נשמע מוקדם מדי מכדי להיות תגובה של רגישות.

מה שכן היא כנראה ילדה (שתהיה לך בריאה תמיד ב"ה) עם מערכת עיכול רגישה - גם את הנר היא לא מסוגלת לסבול (על אף שאינו מכיל חומרים משלשלים כמובן).

 

כדאי לנסות את העצה של דן. לראות אם ככה היא מצליחה לקבל את החומר ואיזה תגובה הוא עושה.

דן, האם התכוונת לדילול במים או במיץ? האם מותר לדלל את האקמולי בכל נוזל?

 

לב אמיץ, מערכת העיכול שלה קצת רגישה (היא מקיאה יחסית בקלות, גם לא אקמולי, אבל בדרך כלל זה קורא אחרי אכילה מהירה מידי של כמות גדולה, או בעיקבות שיעול מתמשך...). לגבי הנר, נראה לי שההרגשה פשוט ךלא נעימה לה (שזה די מובן בעיני) וגורמת לה לרצות להתרוקן. זה נראה לך קשור לרגישות של המערכת?

 

כנראה שאנסה את העצה של דן. אני מקווה שלא בקרוב (היא קמה בריאה ושמחה ב"ה...). ואני מקווה שיהיה לי אומץ לנסות (קצת התעייפתי מההקאות...)

 

תודה!

שזו מערכת עיכול שמאוד מודעת לכל מה שזר ומיותר. וזה לאו דוקא חיסרון.

 

ב"ה שקמה בריאה.

 

ידיעתי, אין בעיה לדלל במה שרוצים. 

 

לא בכמות מופרזת, שישפיע..

 

סביר שלא כדאי בדבר שמכביד בעצמו מידי, משהו כמו מיץ לא מרוכז מידי.

חבל "לדחוף" לה תרופות, גם אם היא מוכנה, אם אין בעינייך הכרח לכך.

כשיש חום ממליצים (גם הרופאים והאחיות) לשבת לפחות 20 דק' באמבטיה פושרת. או לשים מגבת רטובה על המצח.

אצלנו יש "תרופה" מעולה - דובונים של ויטמין C. הילדים חולים על זה וזה באמת עוזר להם. נשמע שזה גם אולי יחזק קצת את הקטנה שלך. באופן כללי הייתי מחפשת מה יחזק אותה (אל תקני את היקרות, יש חברות זולות. יש גם בכדורים למציצה/לעיסה, כל הסוגים מאוד טעימים, מניסיון...)

אבל ממש הפליא אותי מה שכתבת בסוגריים "אפילו שדי מגיע לו".

לפי מה אתה חושב ש"מגיע" למורה שישקרו לו? שיזלזלו בו? שידברו עליו לשון הרע?

בתור מורה (לא ללימודי קודש), כששואלים אותי שאלה שאני לא יודעת, אני עונה שאני לא יודעת ואשתדל לבדוק, ועם זאת, אני יכולה בהחלט להבין מורה שאולי קצת חסר לו ביטחון, וכשאינו יודע את התשובה לשאלה, הוא אומר דברים שהם לא נכונים (אני לא מבינה כלל בנושא משניות אוהלות ואיזה "שטויות גמורות" המורה ממלא המקום אמר).

 

בכל מקרה, נראה לי שמהפן החינוכי, יש בהחלט על מה לדבר עם הילד. מותר לו לרצות ללמוד שוב משניות אוהלות עם המורה, אבל להעמיד פנים שאינו יודע מה שהוא כן יודע, לדבר לשון הרע אח"כ עם חבר ואיתך- זה כבר לא לעניין (לדעתי).

 

אולי כדאי ללמד את הבן את המידות של ר' ישראל מסלנט, שמתוכן מידת האמת (אם אני לא טועה): "לא להוציא מהפה דבר שאין הלב מעיד על אמיתותו".

ואמרתי לו שזה לשה"ר גמור (על זה באמת לא היה לו מה לענות)

רק שקשה להעביר לו את המסר, כי הוא מרגיש שהוא עשה מעשה קונדס, וזה מצחיק את כולם.

 

ואני אומר שדי הגיע למורה, כי מי שמדבר בדברים שהוא לא מבין בהם, וחושב שהוא יכול בשניה להבין דברים מורכבים, ברור שהוא יתבלבל לגמרי, ויעשה מעצמו צחוק.

הוא בכלל לא היה צריך להציע לילד בהפסקה לעזור לו במשניות האלה, זה משניות שלא קשורות לחומר הלימודי, רוב האנשים לא יודעים אותם, ואפילו רב השכונה כאן יתכן מאד שיסתבך אם נשאל אותו עליהם.

ואם כבר הצעת לעזור - אתה ארואה שאתה לא יודע? אל תמציא! אתה חושב שהילד כל כך טיפש?

ענין אחד.

 

והמסר לילד, ענין אחר.

 

בפרט שהילד עשה "במכוון"..

 

ולא "מגיע" לאף אחד שיביישו אותו..

 

בתור עונש,

מה שכתבתי שמגיע לו התכוונתי שהוא גרם את זה לעצמו

שהמורה לא גרם את זה לעצמו.

אולי זה עניין של השקפה ולא אמת אבסולוטית.

 

בכל אופן, לא נחפור בזה יותר מדי 

 

 

 

ואני מאוד התחברתי לתגובה של דן.

אגב, גם אם נראה לך שהילד "מחליק את זה", אולי הוא כן לוקח את זה לתשומת ליבו וחושב על זה בינו לבין עצמו. אולי זה כן "שוקע" ונכנס פנימה.

אתה צריך, לדעתי, "לנצל את ההזדמנות", ולהסביר לו משהו על ערכה של תורה.

 

קודם כל, "תזדהה" כביכול עם הרגשתו - כדי שיהיה פתוח לשמוע את ההמשך.

 

תגיד לו: תראה, אתה עשית "חוכמה", נכון?... אתה יודע היטב את המשניות - ובעצם הראית שהוא לא מבין...

 

אז, זה שאתה יודע כ"כ טוב, יותר מהמורה, זה משמח.

 

זה שהיה עדיף שהמורה יאמר שאינו מבין, ויעיין - גם נכון. אע"פ שכנראה חשב שיצליח תוך-כדי.

 

 

אבל, מה לומדים פה? לומדים כאן את הרצון של ה'. התורה זה הרצון של ה'.

 

עכשיו, לבייש אדם, בוודאי מורה שבעצם אמור ללמד, זה מתאים לרצון של ה'? בוודאי שלא.

 

וגם - זה לא שאתה ידעת "מעצמך"... אבא עבד איתך קשה..

 

 

אז להשתמש במשניות, ובעמל של אבא איתך - נגד המטרה של המשניות ואבא בעצם, שזה להתקרב לרצון של ה' - זה שייך?... בוודאי שלא.

 

אז נכון שלא חשבת על זה. קצת "פיתה" אותך זה שאתה יודע - ושהוא ממלא מקום, וה"חוכמה" שבדבר. אבל עשית טעות. זה "יצר הרע" שקצת היה קשה לעמוד מולו. צריך להחליט שלהבא אין דבר כזה בשום אופן. בכל מצב, אתה לא משתמש בידיעות שלך כדי לפגוע במישהו.

 

אם זה יהיה הלימוד מהענין - זה שווה לא פחות מהידיעה של המשניות.

 

ותשאל אותו, אולי הוא חושב שראוי להגיד לחבר שזה "לא היה פייר", כי הוא כבר למד את זה קודם עם אבא, והמורה הוא ממלא מקום ולא הכיר מקודם את הפרק ההוא, כנראה.

שילמד את הדרך ארץ שקדמה לתורה.

 

אתה מתאר פה ילד חכם מאוד, כך שנראה לי שפשוט להסביר יכול לעשות עבודה טובה.

שיש משנה באבות שהוא אמור לזכור

ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו

לנסות להעמיד יהודי במצב שהוא יתבזה זה יותר גרוע

 

גם אמרתי לו שצריך להיזהר - כתוב בגמ' דברים חריפים על מי שלומד תורה לא לשמה, אם הכוונה שלו בשביל לקנטר אחרים עם הלימוד שלו.

 

אבל (וזה מופנה גם לדן) יש הרגשה שזה "מחליק" כזה, סוג של ליצנות שמחליקה את כל התוכחות

זה מעשה קונדס עם שכל, שיש בו פילפל, וכל מי ששומע את זה ממנו זה מעלה לו חיוך

כך שזה נראה שסתם אני נשמע לו כבד מדי. הרי כל החברים עושים "שמח" לממלא מקום, למה אני צריך להיות טטלה שיושב בשקט.

במיוחד שעל כזה דבר לא יענישו אותי...

 

אבל אני חושב שאני אדבר איתו שוב מחר, ואולי אם אני אדבר שוב, הוא יראה שזה רציני

אמרתי לך שקודם "תבין" אותו כביכול... אח"F "תבין" את הקושי בהתמודדות עם היצר - ואז: חד וחלק..

 

אני עשיתי כך עם מישהו פעם, נסיתי קודם לחוש את תחושתו , "צחקתי" איתו, "הרגשתי" את הרגשתו לפי רמתו בגיל זה; ואז אמרתי - תאר לך שהאדם הזה הוא אבא/אמא שלך. הרי הוא באמת גם בן אדם, יש לו ילדים. וכו'.

 

הגענו למסקנה שראוי להתנצל.

 

הלה הלך אחרי זמן-מה אל המורה המדובר, וביקש בכנות סליחה.

 

הסוף המצחיק: המורה הנ"ל, מרוב הרגל בחוצפות ושגעונות הגיל - כלל לא זכר במה מדובר....

אל תשכחי, הוא בא וסיפר לי את זה מיוזמתו

בבי"ס לא יענישו אותו, פעם הבאה הא פשוט לא יספר...

 

והוא מתחיל גיל שצריך פתיחות עם הילד, כבר יש לו רצון לפרטיות, ומחשבה עצמאית, יש לו אחריות על תפילות וכו'

 

"עונש" לא יעשה כאן כל פעולה חינוכית (וגם בהרבה פעמים אחרות..).

 

הוא צריך לתפוס את זה מבפנים, ובלי יותר מידי "אריכות דברים"..

 

לא כ"כ מסובך להגיע לזה, בנחת.

 

אם הילד סיפר מעצמו - זה ההישג הראשון. סימן שאינו רואה שום בעיה, במבטו הדל...

 

ואז כבר די קל "להעביר" ביחד להרגשה פנימית יותר, ובלי לאבד איתו את הקשר. בנחת. כאדם שמסביר טעות חשבונית.. על אף שמוסרית זה רחוק מזה.

עוד צעירה וזוכרת שכשהיו מסבירים לי לאט הבנתי מהר אבל לא תמיד הצלחתי להיות חזקה ולהראות חרטה. אז תדע לך שבפנים ילד כזה חכם על בטוח מבין ומתחרט וסיימת את העבודה בעצם.

חשוב מאוד, בתור אבא, שתסביר ותבהיר לו היטב שלימוד התורה לא בא על חשבון עבודת המידות.

ושלימוד התורה הוא לא ערובה ולא המפתח להיות יהודי טוב ואהוב לשמים, וכבר ראינו כמה וכמה גדולי עולם שיראתן אל היתה קודמת לחכמתן והפילו רבים מישראל.

 

לפי דעתי אפשר לצוות על הילד לשגר למורה האומלל מכתב התנצלות, או לחילופין להצמיד לו חברותא חלשה בשעות הפנאי, שיתרגל ללמד ולעודד ולא ללגלג.

 

וקצת מוסר

יתכן גם, ואומר את זה בזהירות מופלגת, שהוא קלט את הנימה המזלזלת הזו כבר בבית. הבנתי את זה מהמשפט המוזר "אפילו שדי מגיע לו..". לא! לא מגיע לו! ואם בגינך הילד נהג כפי שנהג, זה השמן לשניכם לעבוד על המידות.

יכולה להיות רגרסיה בעקבות לידה ,ילד גמול עלול לחזור להרטיב או לפספס וזה לגמרי נורמלי.

לגבי הפיספוסים בגן הסייעת חייבת להחליף לילד שברח לו,גננות חיבות אפילו לקבל ילדים לא גמולים

להחליף להם חיתול.(אלה הוראות חוזר מנכ"ל של משרד החינוך)

יש לי חברה גננת הרבה שנים בגיל3 זה מה שעושים אצלה בגן ובהרבה גנים.

זה לא תקין שמקפיצים אותך לגן להחליף לו זה מה שהסייעת צריכה לעשות.

לא פלא שהילד נכנס לתגובה רגשית קשה בגן.

כי הצוות לא פעלו נכון בכלל ביחס להרטבות שלו.

צריך דחוף לדבר עם הצוות שיטפלו בילד נכון,כדי שלא תוצר לילד בעיה רגשית.

צריך להיות די אסרטיביים מול הצוות בגן.

כשהקטן רצה לינוק הייתי מבקשת מהגדול יותר להביא ספר או משחק,כך שהגדול הבין שרק התינוק יתחיל לינוק

ואז נעשה נשחק יחד.

גם לי ילדים בהפרשים דומים, וגם לי הגדולה התחילה לפספס, רק בגן, אחרי לידת הקטן.

כשהיא ראתה שאני באה להביא בגדים להחלפה (אפילו לא שלחתי איתה בגדים בהתחלה, היא חצי שנה לא פיספסה..!!!),

היא התלהבה מהביקור באמצע היום ולמחרת קרה אותו דבר. 

כשהבנתי שהיא תופסת טרמפ על הביקורים שלי בגן, הכנתי איתה שקית עם בגדים להחלפה ואמרתי לה שמחר אמא שלא תבוא, ושאם יברח לה- הסייעת תחליף לה.

מאז לא היו בעיות! (פעם אחת היא לא הספיקה להגיע לשירותים..).

 

 

הטיפ שלי לשלושה ילדים-(וזה גם קשור להבנה ממה נובע העניין הזה)

ילד בכור היה רגיל להיות לבד. כל ילד חדש כאילו "גוזל" ממנו את ה"לבד"יות שהייתה לו עם ההורים. וגם, יתכן שהתמיד הוא הכי גדול בחבורה והכי מבין שהעולם הביתי השתנה, ולכן מגיב לזה בצורה יותר קיצונית (אם זה אכן כך.). 

 

אח חדש הוא מתנה!! אם זה ברור לנו, ואנחנו לא מרגישים צורך לפצות ולהטנצל, הילד ירגיש את זה ויזרום בהתאם.

 

אני גיליתי שהדרך לשלום בית ורוגע, הוא לתת לכל ילד זמן שהוא רק שלו. זה יכול להיות קניות בסופר- לקחת רק ילד אחד, ולעשות מזה חוויה, בלי לחץ, לשתף אותו בקניות (לתת לו רשימה מצוירת שימצא את הדברים בעצמו) ובסוף כמובן לצ'פר בממתק קטן..

 

להוציא את הילד פעם בשבוע יותר מוקדם מהגן או להשאיר בבית, אם זה אפשרי, ולעשות יום כיף יחד. לא צריך הפקה, רק זמן שמיוחד לו. אם אפשר לארגן את התינוקת שתישן בזמן הזה, הכי טוב.

לשתף בטיפול באח החדש, אבל במידה כזו שזה לא יעיק, לפרגן לו שהוא הגדול, ושהתינוקת אוהבת אותו, ושהוא ישמור עליה וכו'.

גיל 3 זה גיל שכבר אפשר לדבר עם הילד. לשאול אותו- למה אתה לא אומר שאתה צריך לשירותים?למה אתה לא אומר שאתה רטוב? זה לא נעים לך? נכון שזה יותר לא נעים להישאר רטוב? אתה רוצה שהגננת תזכיר לך ללכת לשירותים? 

גם צ'ופרים יעזרו-אבל צריך לא להתמכר אליהם- כל פעם שהוא הולך לשירותים בגן הוא יקבל מדבקה או שאם היום או לא עשה בגן- יקבל הפתעה קטנה.

 

אני אעודד אותך שאחרי הלידה האחרונה, חשבתי שאין סיכוי שהבית ירגע ויחזור לשקט שהיה בו. הרגשתי בתוך סיר לחץ שעומד בפני פיצוץ.. אבל אחרי כמה שבועות הכל נרגע, למדתי לסדר את הזמנים כך שתנועות הרכבות תתנהל במקביל ולא יהיו התנגשויות, כל ילד התמקם מחדש ועכשיו ב"ה יש התנהלות רגועה וברורה יותר (לא שאני נחה עכשיו, אי פשוט קצת יותר חכמה בויסות השעות והמתחים).

 

בהצלחה רבה והרבה שמחה!

 

 

מלבד הקטע של הדיבורים עם הילד סביב הפיספוסים שלו וההפתעות.

די ברור ממה שאת מתארת שהמטרה שלו (בצורה בלתי מודעת)

היא תשומת הלב שלך- שתגיעי להחליף לו ותלחצי ותדאגי מזה.

ולכן דיבורים על זה ופרסים וכו' מראים לו שכמה שהוא יעשה מזה יותר עניין

כך הוא ישיג את תשומת הלב שלך דרך זה. וזה לא מה שאת רוצה.

לדעתי הכי טוב זה פשוט להתעלם. לא לדבר על זה איתו, לא עם הגננת כשהוא שומע.

באמת לשלוח לו בגדים להחלפה, כפי ש"אמא שלה" הציעה ולא להגיע בעצמך.

כך הוא ילמד שהוא צריך למצוא דרכים אחרות, חיוביות יותר בע"ה, כדי להשיג את תשומת הלב של אמא.

מזל טוב! (:

בס"ד

 

תארי לך שבעלך פותח את הדלת יום אחד, ככה פתאום ואומר לך "

את שומעת הבאתי לכאן מישהי ממש חמודה היא צעירה בת 20, רזה, יפה, ממש מותק..

פותח את ארון הבגדים שלך ואומר לך את כל מה שקטן עלייך תתני לה.."

 

 

טוב אז כמובן שזה נשמע הזוי ומצמרר ואנחנו שיא אבל שיא המקנאות!!

 

ככה בערך מרגיש האח שלפתע מגיח ייצור מתוק וחמוד חדש!

 

אז ברוך ה' זכינו גם אני מתמודדת עם בת שממש קשה לה..

גילאי הילדים שלי בת 7, בן 6 בת 4 ותינוקת בת חצי שנה.

חשוב לשדר לילד שזה טבעי ולא להילחץ מכל אמירה...

אני שמעתי מהקטנה שלי דברים הזויים, היא לחשה לתינוקת שהיא רוצה לזרוק אותה לפח...

או שבתמונה של יום המשפחה היא ביקשה לשלוח לגן תמונה בלי הקטנה (אפשר תמונה שהיא היתה בבטן...)

ודאגה לספר לגננת תראי פה הייתי הכי קטנה..

שלא נדבר על פיספוסים...

 

אז..

א. לא להילחץ ולהבין שזה נורמלי...

ב. להקדיש זמן אישי..

ג. להרבות בהמון המון חיבוקים ונישוקים!! זה ממש עוזר!

ד. מדי פעם לשחק עם גדול כאילו הוא הכי קטן הם ממש נהננים מזה..

ה. לדעתי למעט בלהגיד אתה גדול וכאלה זה רק מתסכל יותר.

 

וואי ממש בהצלחה!!!

 

וכמובן כמובן תפילות!

 

ושירבו!!!!!

ולזכור שהצעירה החמודה והיפה הזאת מקבלת את כל הצומי שלו מכל רחש שהיא משמיעה

ושלא מוטל עליה לאסוף צעצועים אלא רק להתפרקד על הספה עם מגזינים ומליקשייק

אני חושבת שלא נכון לחשוב בצורה כזו. אהבה של הורים לילדיהם שונה מאוד מאוד מאהבה של בעל לאישתו!

לדעתי ההרגשה של ההורים מאוד משפיעה על התגובות של הילדים. אם ההורה רואה את הלידה באופן כזה, כאילו התינוק החדש פוגע בילד הגדול יותר, וגוזל ממנו את היחס, את הבגדים, את ההורים וכו'- כך הילד ירגיש ואז הוא יהיה באמת מסכן! צריך להרגיש שאנחנו נותנים לילד מתנה בזה שנולד לו אח חדש, ולשדר לו את ההרגשה הזו (וכמובן לדאוג שבאמת ימשיך לקבל תשומת לב חיובית כמו שמגיע לו בלי קשר..).

הדימוי כמו שתואר פה (על אישה נוספת) לדעתי יכול רק לפגוע. [סתם דרך אגב- אם היה קורה לי ח"ו מצב כזה, אז לא היה עוזר לי שום תשומת לב חיובית מבעלי, כל עוד האישה הנוספת עוד קיימת שם הייתי מרגישה בגידה מצידו וקנאה גדולה מאוד. אצל ילדים זה לא חייב ולא צריך להיות כך!].

מה לעשות במצב שהילד כבר מקנא? זו כבר שאלה אחרת, ואני חושבת שכותבים אחרים יכולים לתת תשובות יותר מחכימות משלי. אני רק חושבת שלא נכון לרחם על הילד המסכן שנולד לו אח ועכשיו כל העולם שלו התמוטט, אלא לחשוב איך לעזור לילד לשמוח במתנה שהענקנו לו, ואיך לעזור לו להרגיש שזו מתנה ולא מישהו שמפריע לו..

 

[ואנונימית- אני מקווה שלא נפגעת מהתגובה שלי, אני בטוחה שאת אמא מצויינת, רק רציתי להגיד את דעתי האישית ביחס לראייה כזו].

אני מסכימה עם כל מילה שכתבת...

 

מאה אחוז זה נכון תינוק נוסף אח חדש, הוא מתנה גדולה!!!!!

 

כתבתי שכך בערך.. הילד מרגיש.

 

כל הכוונה שלי היתה שצריך להתייחס ברגישות לעניין הקנאה ושהוא טבעי..

 

ולא להתעלם מהילד ולומר לא נורא אתה עוד תתרגל..

 

או להפוך אותו לבוגר כזה שכל היום עוזר במה שנדרש אחרי הכל הוא ילד.

 

ותודה על הרגישות שלך בסוף הקטע- לא נפגעתי בכלל..

 

אנחנו פה רק כדי להאיר... יום מקסים

 

שבוע טוב.

לגבי קנאה של אחים- נראה לי שאמרו לך כל מה שצריך, לדעתי העיקר הוא להאמין בלב שלם (ולא רק לומר!) שאח הוא המתנה הכי מדהימה שאפשר לתת לילדים. אני מאמינה בזה בלב שלם, וצר לי מאד על האחרון שנולד לכל משפחה!! 

 

יש לי עצה מצוינת שהשתמשתי בה לאחרונה, עם הבת שלי שפספסה בהתמדה רק בגן.

הציעו לי לעבוד הפוך, ולתת לגיטימציה מוחלטת לכל הענין, מה שיוציא את העוקץ מההפגנה. אמרתי לה שוב ושוב שהגננת מרשה לעשות בגרביונים, ומותר לה לעשות גן, וזה בסדר והגננת לא כועסת.

מאז היא לא מפספסת...

שווה לנסות (שוב- רק אם מאמינים בזה, והגננת באמת מוכנה לשתף פעולה ולהחליף, אם יש צורך, בלי תלונה)

 

בהצלחה רבה, ותזכרי שמשפחה גדולה היא הדבר הכי מדהים שאת מעניקה לילדייך

מי שמוצא- שיגיד לי

עושים עם זה?

פתאום הפסקתי להיות החרוצה שהייתי,

לא יודעת מה עובר עליי, ודווקא תודה למשיח עכשיו שהכינה אותי לזה מראש והזהירה,

או שהתינוק החדש (חצי שנה, חדש יחסית)

 

גוזל לו את תשומת הלב שהייתה לו..

את מציגה בדיוק שתי נקודות זמן בעייתיות מבחינת אוכל- כשחוזרים מהגן וכשאבא חוזר, זה זמן ארוחת הערב או שהעייפות מתחילה לקונן.

אולי כדאי להכין סנדוויץ' לדרך מהגן?

להשכיב את הילד לישון מוקדם יותר?

להתחיל את ארוחת הערב מוקדם יותר?

אצלי אלו ממש נקודות משיקות- כשהילדים רעבים או עייפים הם נהפכים לאגרסיביים והפיתרון אצלי הוא להקדים תרופה למכה ולתת להם את האוכל מוקדם יותר- אפילו ב17:00 במידת הצורך.

ולאט לאט מידיי יום להאריך את זמני הארוחות לכיוון 18:00 עד שהם מתרגלים והם לא רעבים מוקדם יותר.

גם לגבי השינה- אם ילדי הגן יוצאים לטייל אני כבר בצהריים רואה שהבן שלי עייף ושמה אותו במיטה כבר ב19:30 .

1. עמוס רולידר, שמציע בספרו ובהרצאותיו להכין את הילד לקראת אותו המצב שקשה לך ולו עם ההתנהגות שלו.

דהיינו, כשאת מוציאה אותו מהגן, לומר לו משפט קצר וחד משמעי שמסביר מה את מצפה ממנו, אך גם מלא אמפטיה:

"אני יודעת שלפעמים השעה הזו מאתגרת בשבילך כי אתה מאוד רעב, אך אני מצפה ממך עכשיו שתתנהג בבגרות ותתגבר על הרעב עד שנגיע הביתה".

כך הוא גם מרגיש שהבנת אותו, וגם מבין מה את מצפה ממנו. כך גם בערב.

זה דבר אחד

2. אם זה קרה פתע פתאום ולא היה קודם אף פעם, צריך לבדוק עם הגננת מה קורה גם בגן. אני יודעת שאני לפעמים רואה מידי שחורות בגלל הידע שלי, אבל לעיתים לא עלינו קורים לילדים דברים לא נעימים שגורמים להם לשנות את התנהגותם.

אבל בכל זאת לא נראה לי שזה המקרה.

 

3. אם יש לו אח קטן, אני חושבת שזו פשוט תקופה כזו בה הוא מנסה לבדוק את מקומו בבית.

שיהיה בהצלחה

הספר של רולידר: "הורות ללא רגשות אשם" מומלץ בחום, לא סותר את היהדות! גם האתר מומלץ!

שימחתן אותי בתגובותיכן וגם נתתן לי נקודות למחשבה. בע"ה אעדכן בהתפתחויות.

הייתי הולכת לטפל בהקדם. ממה שאת כותבת אני מנחשת שזה על רקע רגשי.

הוא לא עושה בכוונה.

 

אפשר לסכם איתו שאת החליפה של שבת ילבש סמוך להליכה לבית הכנסת או ליציאה מהבית כדי למזער את הסיכון שתתלכלך.

אבל לא בתור עונש. בפרט שהוא עצמו מנקה אחריו.

 

יתכן שלאחרונה צץ משהו בגן/ בית הספר שמעלה את התסמין הזה חזרה.

 

ילדים רגישים כאלה - צריך כל הזמן לבדוק מה מתרחש בסביבה הלימודית והחברתית שלהם ולנסות לסלול עבורם את הדרך.

 

ומעבר לזה אפשר לחזור אל הטיפול הרגשי.

 

אל דאגה, בסוף הם גדלים ומוצאים את מקומם.

האם הוא טופל רגשית גם בהקשר לבעיית השליטה על הצרכים?

 

האם פניתם לטיפול רפואי ?

 

לא נראה שהענישה ע"י שלילת חפצים תועיל.אולי אפילו להיפך.

 

כדאי לפנות לרופא משפחה ולהתחיל טיפול מסודר.

 

הוא אכן ילד מאוד רגיש.

אני כל הזמן עם היד על הדופק בכל מה שקורה בביה"ס.

יש לו קצת התמודדויות מבחינה חברתית, אבל בסך הכל הוא נראה שמח להיות בביה"ס.

לגבי הטיפול הרגשי (שהסתיים לפני כשנה) - העלינו את העניין בפני המטפל, הוא אמר שזה ככל הנראה רצון לתשומת לב. הוא לא טיפל בזה ישירות.

הייתי אצל רופאת משפחה לגבי הרטבת לילה - דבר שב"ה נראה שדווקא מתחיל להסתדר. בדרך גם דיברנו על עניין ה"לכלוך". בסופו של דבר לא הלכתי למרפאה של הרטבת הלילה, כי רציתי לתת לזה עוד זמן.

אולי באמת אנסה לחזור שוב לטיפול הרגשי. אני אבדוק אם זה אפשרי בכלל.

לגבי הענישה ע"י שלילת חפצים - זו לא הייתה בדיוק ענישה, אלא "תוצאה", כנ"ל ניסינו לגבי חברים: "לא תוכל ללכת לחברים כי אם תעשה אצלם זה לא נעים". תשובתו: "אני לא אעשה אצלם!" כמובן ששאלנו: "למה אצלם לא ובבית כן?". תשובה: "לא יודע". 

לדעתנו הוא כן יכול לשלוט בזה, אם הוא רוצה.

לגבי זה שהוא מנקה אחריו את ה"עיגולים" ברחבי הבית, חשוב לציין שהוא לא עושה את זה מעצמו, אלא אנחנו אומרים לו.

 

בס"ד

מעולם לא מצאו את הסיבה.

זה לא הופסק גם בגיל 13.

איכשהו ב14 זה כמעט נעלם.

 

הסיבה לא נמצאה, אחרי שהייתי בטיפולים פה וטיפולים שם.

 

לא משנה מה ניסו להגיד לי - פרסים\עונשים - שום דבר לא הלך. לא משנה כמה רציתי.

בסופו של דבר, אחרי תפילה מרובה שלי, זה עבר. איפשהו בסביבות ה14.

 

יש פסיכולוגים שמתמחים ספציפית בתחום הזה. בשיטה התנהגותית. שווה לבררר. אגב יש גם את ד"ר ברוך קושניר נראה לי שיש לו אתר ומרפאה. התופעה נקראת - כך נארה לי אנקומפרסיס

לא סיפור כזה בדיוק, אבל..

 

כשהתחלתי לקרוא, קודם כל מאוד כאב לי, ועבר לי בראש- מקווה שהם רק מקבלים את זה,בלי הערות.

וכאב לי מאוד לקרוא שאתם לא נותנים לו חליפה,או שהוא צריך לנקות אחריו...

זה משפיל. וגם ככה הוא מושפל- זאת הסיבה שהוא נהיה עצבני ולחוץ כשהוא מפספס! כי הוא עצמו מרגיש השפלה שזה קרה, והוא גם יודע שעכשיו יבקשו ממנו לנקות או ימנעו ממנו בגד יפה בגלל זה..

(אני יודעת שאתם לא מתכוונים להשפיל, אבל ככה יכול להיות שזאת ההרגשה שלו)

 

אני לא יודעת למה הוא לא שולט בזה. או שזה סיבה פיזית או שזה רגשי (ויותר נשמע לי רגשי..).

העולם הזה מלחיץ ומבלבל וקשה לילד קטן ורגיש. הוא מוצף בהרבה רגשות שהוא לא מכיר והם מלחיצים אותו.

אז הוא "נסגר". הוא שומר את עצמו לעצמו. מנסה כמה שפחות להפגש עם הבחוץ שמכאיב לו.

וזה יכול לגרום גם לסגירות פיזית, בסוגרים. זה קורה גםלנפגעות מינית.

לא יודעת-אולי.

תבדקו כמובן מה קורה בתקופות שזה קורה לו. למה דווקא עכשיו?

 

הייתי מתייעצת עם מישהו מקצועי... והכי קל למטפל להגיד שזה צומי, הייתי הולכת לעוד אחד... ומשקיעה בזה כסף כדי ללכת למישהו טוב ולא דרך הקופה. תשקיעי היום אולי תצטרכי להשקיע פחות בפסיכולוגים בהתבגרות.

בכלמקרה- אם זה צומי, לא פותרים את זה ב"תשא בתוצאות" אלא בחיבוק גדול. הוא צריך את זה, הוא ילד, ואם הוא הגיע למצב שהוא משפיל את עצמו כדי לקבל.. אז פשוט תנו לו.

 

נתת כוון אחר לחשיבה ויכול להועיל המון לחיים!! תודה רבה!!

בעברית קוראים לזה: הצטאות, מלשון צואה.

תמיד תמיד, קודם כל בודקים את הפן הפיזי, הולכים לרופא, ואם לא עזר אז לעוד אחד, ויש גם לדעתי טיפול לכך בתל השומר או שניידר.

במקביל חשוב מאוד ללכת לטיפול רגשי,

יש מקומות בהם הטיפול ניתן במרכז למשפחה ולילד ששייך לאיגוד המתנסים או לעמותה זו או אחרת כשירות לציבור ואז הטיפול גם ניתן חינם אין כסף או סכום סמלי פעוט.

חפש בגוגל.

וחשוב לא לכעוס או להאשים כי בין אם זה פיזי או נפשי הוא לא אשם.

ותהיו חזקים, זה יהיה בסדר מתי שהוא .

אגב לפעמים זה גם תורשתי, תנסו להזכר אם לאחד מכם היה,

אבל קודם כל לבדוק את הצד הפיזי.

לדעתי, אנחנו לא משפילים אותו חס וחלילה.

והוא דווקא מקבל הרבה חום וחיבוקים.

אני כן חושבת שהוא צריך לנקות אחריו.

ניסינו לראות מה קורה בתקופות האלו, ובאמת שאין לנו תשובה...

בכל מקרה, בעקבות השרשור כבר התקשרתי לקבוע תור חוזר לטיפול רגשי,

וייתכן מאוד שאפנה גם לפסיכולוג, כמו שהוצע כאן.

תודה על תגובותיכם!

השרשור בפורום גרם לי לחשוב עוד קצת ולבדוק שוב,

ובאמת הסתכלתי באתר של ד"ר קושניר וייתכן שזה באמת פיזי.

אנחנו נבדוק את זה.

תודה רבה,

הועלתם לנו מאוד כולכם.

חנות מוצרי חשמל, חנות צעצועים, חנות תכשיטים, חנות ספרים- וכך היא תבחר לעצמה.

וזה טוב לפי דעתי..

לדוגמה, חברת ילדות שלי הזכירה פעם בכתה ח' בערך את המשפט - "ההורים שלי לא יכולים לקנות את זה החודש, אולי בחודש הבא".

 

עוד דוגמה - ילדים שמקבלים שכר מההורים על שטיפת המכונית לדוגמה. או על עבודות בית. 

 

יש ילדים שמאד מודעים למחירים  - החל מהדברים הקטנים ועד הדברים הגדולים. ויש ילדים שלא מודעים כלל.

 

לדעתי.

אבל לא להלחיץ. אסור שילד יגדל בתחושה שאין בבית ויחשוש מה ילד יום.

מצד שני ילדים יכולים לעבוד ולהרוויח כסף בעצמם, לא כלכך חינוכי לתת לילד כסף על עבודות בית, כי הוא חלק מהבית

והוא צריך לעזור ללא תמורה, אלא כחלק מכלל בבית.

מצד שני אם לא מוצאים לו עבודות מחוץ לבית כמו שטיפת מכוניות בשכונה, שמרטפות, שטיפת חדרי מדרגות וכו'

אפשר אולי למצוא לו עבודה בבית שכן יוכל לקבל עליה כסף (כמו פרוייקטים בגינה, תיוק ניירת משרדית, לעשות קייטנה לאחים ביום חופש וכו').

אני גדלתי בבית עם הרבה ילדים ומעט כסף ובגיל 15 כבר ידעתי שאם אני רוצה בגדים מעבר למינימום עלי לקנות אותם

לעצמי, ובכלל ביקשתי מעט מאוד כסף לדברים אישיים. ואין לי שום חסכים מהמצב. למדתי עצמאות בגיל מוקדם.

היום אנחנו חיים בחברת שפע והילדים לא מפסיקים לבקש תקנו לי, תקנו לי. ולמה לאחרים יש ולי אין (או המשפט האהוב עליהם: לכל הכיתה שלי כבר יש ורק לי אין... שזה כמובן שטויות.)

לדעתי אפשר לערב אותם בעדינות. אני הסברתי לילדים שיש לנו סכום מסויים של כסף מהמשכורת וצריך לחלק אותו

לאוכל, לחשמל, למים ("מה אמא משלמים על המים?"), לארנונה, לבי"ס, לחוגים, לקופ"ח וכו'...

כשהילדים שמעו את הרשימה האינסופית הם התחילו להבין למה אנחנו לא מרשים לקנות כל דבר שמתחשק. לא פרטטי את הסכומים שיש לנו או שאנחנו מוציאים כי זה לא עיניינם, אבל הם החלו לקבל מושג מהו כסף וכיצד יש להשתמש בו.

הם כבר מבינים מה המשמעות של כסף וניתן לשוחח ברמה שלהם על שימוש נבון בו,

בגילאים בוגרים יותר אפשר להיכנס כבר לצרכנות נבונה ואח"כ אף לחנך לחיסכון. 

בכל מקרה לא לחשוף את הקשיים גם אם יש, הם עלולים להלחץ .

 

כמובן שעיקר השיח בבית לא יהיה סביב עניינים כספיים (יש דברים חשובים יותר)

אבל בהחלט יש תפקיד חשוב להורים להעניק לילדיהם פרופורציות ויחס נכון לכסף.

 

חלק מחובת החינוך של ההורים היא לחנך את ילדיהם לצרכנות נבונה

ובכך להיות בעלי נוכחות הורית בחיי ילדיהם.

 

 

 

 

 

 

אם כל זה חשוב מאד לתת להם את התחושה - שיש להורים שלהם מספיק כסף לכל דבר. (גם אם זה לא ממש נכון ילדים צריכים ביטחון כלכלי זה עול כבד עליהם).

רק שכסף הוא משהו שעובדים עליו קשה - ולא מוציאים אותו בלי לחשוב פעם ופעמיים.

 

גם כשאומרים לילד לא בגלל שיקולים כספיים הוא צריך לשמוע שז לא כי אין כסף אלא כי החלטנו שנכון לעכשיו זו החלטה לא נכונה להוציא על זה כסף.

 

אני לא נותנת לילדים גם לרכוש בכספם את צרכיהם - זה הופך ילדים צעירים לנושאים בנטל שגם למבוגרים קשה לשאת אותו. אם אני נותנת להם כסף - זה מיועד לזה שיחליטו מה לקנות להם כמותרות. זה גם מלמד את ערך הכסף - כמה יש לי וכמה שווה לבזבז או לשמור בשביל משהו אחר - בלי להכניס אותם ללחץ כלכלי המוקדם לגילם.

אני גדלתי בבית עם המון ילדים ולא עם מי יודע מה הרבה כסף...

ובחיים שלי לא הרגשתי שחסר לי, ש"החודש צריך להצטמצם" ודברים כאלה.

ברור שכמו כל ילד, היו לי דברים שפינטזתי שיהיו לי. אבל ההורים שלי הציבו לנו אמירה ברורה מה אפשר ומה לא. הם לא הציגו את זה כ"מצטערים אין לנו כסף" אלא למשל "את יכולה לבחור חוג אחד" (גם אם להרבה חברות היו 2 חוגים, למשל)

איכשהוא, מתוך אורח החיים והפשטות שלהם עם עצמם, בלי מילים, למדתי להיות חסכנית ולדעת להתנהל בפשטות.

אני לא חושבת שכסף צריך להיות נושא שמעסיק את הילד. ילד צריך לחוש מוגן ובטוח, כן, גם בגיל 14. לא לחיות בחרדות מה יהיה בסוף החודש. ילד לא אמור (לדעתי) לדעת כמה ההורים שלו מרוויחים. זה גם יכול לגרום להשוואות עם אחרים, וכמובן גם למחשבה שכסף זה משהו שמנהל ומוביל את החיים. אני לא גדלתי ככה ולא רוצה שהילדים שלי יגדלו ככה. מודעות לכסף היא לא פונקציה של כמה כסף יש בבית. היא פונקציה של ערכים וסדרי עדיפויות. אני ידעתי שאם אני אצטרך עזרה, אם יהיה לי איזה שהוא קושי, ההורים שלי תמיד יהיו שם כדי לתמוך בי. זו ההרגשה שגדלתי איתה. למרות שרישיון נהיגה, פסיכומטרי, לימודים גבוהים, נסיעות וכמובן שכר דירה ומחייה כרווקה - מימנתי לעצמי. לא הרגשתי בזה משהו  רע. הרגשתי שמחה להיות עצמאית ולא ליפול למעמסה. לגבי כסף שלי כילדה - לא קיבלתי שום דמי כיס. מה שהייתי צריכה קנו לי. ועבדתי כבר מגיל קטן ככה שתמיד היה לי כסף שלי שחסכתי, וזה היה ממש מגניב בעיניי.

גם אני גדלתי באופן דומה ותחושת המוגנות הזאת חשובה מאד ולא צריכה להעסיק את הילד כל הזמן

למרות שבדיעבד היום אני יודעת שהיו בבית תקופות ממש קשות (גם כשהייתי גדולה...)

ככלל, צריך לזכור שהפרופורציות שלהם שונות. בקלות עלולים להרגיש "לחוצים" מהעלאת הנושא כאילו "חסר" משהו; וגם סתם - זה עלול לגרום הפוך.. מדברים על כך יותר מידי, אז הכסף תופס "חשיבות" וההמשך מזה הוא של החשבה יתרה שלו. פרופורציות לא נכונות לערכים.

 

ככלל, אני לא חושב שצריך יותר מידי להתעסק בזה. בוודאי לא לגרום הרגשת "חסר".

 

ילד לא אמור להעסיק את עצמו בענייני "פרנסה".  

 

לאידך, אפשר באופן טבעי להכניס, מגיל מסוים, את הדבר הזה בחשבון, באופן טבעי. "זה עולה הרבה בשביל מוצר כזה - בוא נחפש משהו עם מחיר זול יותר". כלומר: התרגלות לא "לבזבז" סתם. העיקר, לא להציג את הדבר כ"מועקה". טבעי.

 

"דמי כיס" זה תלוי לפי הילד. יש כאלה שטוב להם - יש כאלה שלא.

 

בכל דבר, צריך לראות מה תהיה ההשלכה הנפשית. הרגשה טובה - או הילחצות והרגשת חֶסר.

 

מגיל מסוים, יש ילדים שאוהבים "לעבוד" כדי להרוויח בעצמם. זה לא דבר גרוע. אבל לא במקום מה שנותנים כשצריך, ובשמחה.

 

ילד שגדל ללא "דאגת פרנסה" מחד - ומאידך, עם הגיל, עם מודעות רגועה לאי-בזבזנות וכד', כנ"ל, יהיה כנראה רגוע יותר.

יש כאלה שגדלו עם "מודעות" גדולה והרגשת-חסר, וזה משפיע עליהם גם במי שהם מחפשים להינשא לו..

 

פרופורציות.

 

ענ"ד.

 

 

 

 

 

לחנך מגיל צעיר שידעו מה זה כסף . רצוי מאד שיקבלו דמי כיס וככה שיהיה להם די כסף הם יוכלו לקנות לעצמם משהו זה נותן בטחון עצמי ותחושת ערך ובהחלט לחשוף אותם לשיקולים כלכלים כמובן בהתאם לגיל....

זה חלק חשוב מההכנה לחיים..הם באמת חושבים שכסף זה מוצר בלתי נדלה ויש הכל בשפע במכולת

כמובן, דרוש שיקול דעת ורגישות מיוחדת, בעיקר אצל ילדים לחוצים ומפוחדים

 

דמי כיס? לא. וגם לא תשלום על "עבודות בית קלות"

זה ממש היפך החינוך לטעמי. אנחנו חיים כולנו במסגרת משפחתית וכל אחד שם כתף ותורם את חלקו.

 

מכל מקום, אני סבור שאפשר לספר ולחשוף בפניהם באופן פשוט המתאים לגילם ענייני כספים שאצלינו מצטיירים כ"מורכבים" הרבה יותר.

לדוגמא מאתמול: "אם נקנה גבינה לבנה במשקל חצי קילו במקום 100 גרם- לא רק שהרוב יזרק לפח שזה חבל ו"בל תשחית",

אלא גם לא ישאר לנו מספיק כסף לשקית שוקו שכל כך רצית "

 

זה עבד, אגב. והוא עוד טרח להודיע לי שכמה טוב שאני מסביר לו דברים כאלה.

אני מאד מסכימה ללמד את הילדים צרכנות נבונה ואנחנו עושים זאת כשקונים יחד איתם.

בכל אופן-

אצלינו בבית יש "בנק ילדים" מה זה אומר : כשהילד מקבל כסף למשל מסבתא ליום הולדת  או דמי חנוכה או הילדים הגדולים יותר מביבי סיטר או עבודה יש לו אפשרות להכניס את הכסף לבנק הילדים .שם רשום מה הסכום שהוא הכניס ומצטבר. הכסף לאו דווקא נשאר שם. אך ילד שרוצה להשתמש בכסף שלו מקבל מאיתנו את הסכום ומוחק מהרשימה את הסכום שהוציא כך יש לכל ילד כסף אם הוא צריך לעצמו , ומצד שני הכסף לא סתם מתבזבז כי זה במעקב שלנו. ולא פעם ילד לוקח כסף כדי ללכת למכולת לקנות לעצמו צ'ופר שהוא בוחר.

 

חשוב ללמד את הילדים צרכנות נבונה ומושגים  יסודיים בכלכלה.

ילד צריך להבין שיש תקציב משפחתי ומתנהלים על פיו.

חשוב שהילדים ילמדו להשתמש בצורה נבונה בכסף שלהם..

היא,

 

שאם אתה אומר לו: לא רק שזה בל תשחית (שזה יתרון ראשון: הכסף אינו הנושא הראשון, יש דברים קודמים),

 

אלא שגם לא יישאר וכו' - 

 

אז יש להניח שהבין שהמדובר בכסף ש"הבאנו" לאותה קניה. זו דרך טובה להראות שיש איזו הקבלה בין הקניה להוצאה.

 

הוא תופס כענין "טכני" - הבאנו כסף לקניה, אז חבל לקנות דבר שהוא בזבוז ולהפסיד דבר טוב.

 

 

אבל אם יחשוב ש"לא יישאר לנו מספיק לשוקו" בכללי, זה כבר לא טוב. ילד לא צריך לחיות בדאגה שאולי לא יהיה מספיק כסף. וילדים חושבים על דברים כאלה..

 

צריך לשדר תחושת "רחבות" עקרונית, כלומר - נותנים בשמחה, יש.. ועם זה - שיקול מעשי. משדרים אותו בנחת לגמרי. 

אני כותבת מהצד השני של המתרס-

בתור ילדה היתה לנו בבית מאוד מודעות לכסף- ניראה לי ברמה שלא אמורה להיות,

יש גבול למה שהילד צריך לדעת, ילד מקצין דברים ואם אומרים לו שאי אפשר החודש לקנות דברים מסוימים, הוא מכליל את זה-

מה שאני עשיתי, לא רציתי לעבור הקבצה באנגלית כדי שההורים שלי לא יצטרכו לקנות ספר חדש (שמעתי את אמא שלי אומרת שהמחיר של ספרים מאוד יקר...), וזה ניראה לי כבר מוגזם.

צריך שיהיה לילדים מודעות לכסף אבל עד רמה מסויימת!!!

אני זוכרת את עצמי בכיתה ז בערך מספרת לחברות שיש לנו מינוס בבנק.. לא שההורים שלי סיפרו את זה,אבל כן דיברו על זה גם כשהיינו באיזור ושידרו לחץ כלכלי..

אפשר לצאת איתם לגינה
אפשר לספר להם סיפורים, לשחק איתם..
אפשר לבקש שאת הילד בן השנתיים יביאו לגן בעגלה, כך שיהיה לך קל יותר לסחוב אותו

ובאופן כללי- את ממש לא צריכה להיות סופרמן, גם לנו האימהות קשה להיות עם הילדים בבית, ובד״כ אני בכלל לא חולמת לשמור על הסדר בזמן הזה, כך שבטח כשאת לא אמא שלהם אין מה לצפות שתצליחי יותר..
אבל יפה שאת שואלת..
בהצלחה!!

הבעיה שהאמא כן מצפה שיהיה סדר.

היום היא דיברה איתי על פעם שעברה ואמרה שהיה ממש בלאגן.

ופרט חשוב-מדובר במשפחת רווחה.

 

אפילו שאת "רק" בייביסיטר, אבל אם את הולכת לבלות איתם שעות רבות, כדאי שתהיה לך סמכות מולם.

 

אולי תנסי להבטיח להם קוביית שוקולד, אם יסדרו את כל המשחקים.

 

ואם את יכולה תביאי את את השוקולד (אמרת משפחת רווחה אז אין לי מושג מה המצב שם)

 

זה רק דוגמא, אבל את צריכה לגרום להם להקשיב לך.

 

אם יש למשל משחק שהם אוהבים לשחק (אולי תטרכי לברר את זה עם הזמן)

 

אז את יכולה להבטיח להם, שמי שאוכל את הארוחת ערב יפה משחק אח"כ...

 

וכו וכו'

 

בהצלחה

דבר שני- אין לי עניין למנוע ממך לעשות להם טוב, אבל עדיין, זו משימה קשה. האמא בעצמה מצליחה לשמור על סדר בזמן שכולם משחקים בבית? אם כן, אז כנראה יש להם כללים בבית לסדר משחקים, ואז פשוט שתבקש מהם היא בעצמה שישמרו על הסדר. אם לא- זה קשה לדרוש מהם..
מעריכה שעם הזמן יהיה קל יותר ואת תמצאי דרכים כיצד לעזור להם להקשיב לך, אבל שתדעי שאת מציבה לעצמך רף גבוה.

ומה עם להקדיש מספר דקות לאחר שאת גומרת לשמור עליהם בשביל לסדר בעצמך?מנסיון, גם כשהבלגן גדול, כמה דקות יכולות לשנות לגמרי את התמונה..
בהצלחה!

אני אמא צעירה מאוד.. ואני זוכרת עוד את התקופה של הבייביסטר ככה שאני יכולה לתת לך נקודת מבט משני הצדדים :

-הרבה פעמים ההתחלות קשות עד שאת מתרגלת לילדים והם אליך... אז קצת סבלנות וכן, להציב להם גבולות ברורים 
אני גם זוכרת שהיו משפחות שפשוט הייתי הסמרטוט של הילדים מה שהם רצו- עשיתי והייתי מותשת אח"כ! אז בתור אמא {עכשיו} אני הייתי הרבה יותר שמחה אם הבייביסיטר תציב לילדים שלי גבולות (למשל: ילד- אניי רוצה שוקולד עכשיו!! בייביסיטר- לא, אם תסדר תקבל. עכשיו אף אחד לא מסדר- בטון החלטי אבל לא בצעקות)

בהצלחה!!

אני רוצה להפסיק את הריטלין האם מישהו מכיר אלטרנטיבה אחרת טבעית הומופתית שעוזרת ...הילדה לפני הריטלין לא הייתה ככה אני ממש אובדת עצות!!!!!!

למה שלפני כן?

אז לא כדאי להפסיק!

אני מכירה כאלה שניסו בשיטות "טבעיות "

וכשגדלו, היום הם באופן "טבעי" במצב מאוד קשה.(לא מוצאים את עצמם)

אני מציעה לך ללכת לנוירולוג ולברר מה הסיבה לשינוי בהתנהגות ומה אפשר לעשות.

 

וכדאי לבדוק גם מבחינות נוספות - שינויים בבית/ בחברה/ בכיתה

שיכלו לגרום לקושי הגדול אחרי שהריטלין פג.

 

לפני השימוש הריטלין הייתה לילדה רק חולמנות הייתה ילדה מקסימה..עכשיו יש לה הרבה אי שקט עצבנית מאוד לפעמים מתעצבנת ובורחת מהבית ...

אולי כדאי שחרור שונה / מינון שונה

(ואני רואה עכשיו שדן כבר כתב את זה)

שהמינון גבוה מידי לה.

 

יש טווח רחב של כמות לפי המשקל.

 

בשום אופן לא אמור להיווצר מצב כמו שאת מתארת.

 מיד לנוריולוג..

 

יתכן שהסוג של הריטלין לא טוב לה (למשל, לפעמים הsr גורם ל"קיפאון" בחברה ובתפקוד ולתחושה לא טובה. והla טוב יותר (וליותר שעות), כי הוא בשחרור מושהה ובתנודות מתונות יותר).

 

צריך גם לשאול אותה איך היא מרגישה בכיתה ובהפסקות. משחקת עם חברות, או יושבת גם בהפסקה? אולי שנה שעברה לא כ"כ שמו לב?

 

לפעמים המינון של התרופה.

 

ולעיתים נדירות יותר צריך משהו אחר.

 

שווה ביקור מהיר אצל נוירולוג.

 

ובהיות שבקוּפה מן הסתם יקח הרבה זמן - אז אם יש לכם ביטוח משלים של הקופ"ח, אתם זכאים ליעוץ רופא מומחה כמה פעמים בשנה; מזמינים תור אצל כזה, מקבלים אותו מהר, ואח"כ מקבלים החזר על רוב הסכום (הגדול..) שמשלמים..

 

 

 

אם את גרה באזור חיפה?!

 

אני מכירה מישהי שתפתור לך את הבעיה הזו באופן טבעי.

היא מתנגדת לגמרי למתן ריטלין לילדים!!!!

ובסוף לא נתנו לו והוא בסדר גמור ב"ה!

 

לא תמיד כדאי להקשיב להמלצות המורים

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4479746,00.html

המינון של רוב סוגי הריטלין הוא ע"פ משקל גוף, ולכן סביר שעם הגדילה של הילדה המינון צריך להשתנות.

תחזרו למעקב אצל הנוירולוג

כשהייתי בת 10 נתנו לי ריטלין בגלל "מרץ רב", זה השאיר אותי לשבת בהפסקות. הרס לי את התאבון, ועד היום יש לזה השלכות. כבר עברו הרבה מאוד שנים מאז.
אחרי שנתיים שלוש, עשיתי בדיקה חוזרת, וראו שאני מרוכזת הרבה יותר טוב בלעדי הריטלין.

לפעמים הנזק של זה בלתי הפיך, כדאי לדעתי לחפש אלטרנטיבה אחרת.

שהיום, אני זקוקה מאוד למרץ. חסר לי, והוא אבד לי רק בעיקבות קיחת הריטלין.

שוב, אולי יש ילדים שזה מתאים להם, אבל מהמקרים שאני שמעתי עליהם זה לא מומלץ...

לדעתי כדאי ללכת לנוריולוג ולבדוק אם זה מתאים בכלל

וברור שזה לא מתאים לכל אחד ולא בכל מקרה

 

הרבה פעמים היפראקטיביות מתאזנת קצת עם הגיל, אולי זה זה ואולי מלכתחילה לא היית צריכה ריטלין.

 אם זה ממש משפיע, כדאי ללכת לרופא משפחה ולעשות בדיקות דם וכדו'

בכל מקרה שיהיה בהצלחה במציאת המרץ החסר!

את מי שטען לבעד הריטלין.

ריטלין זו תרופה. תרופה כימית שמשפיעה על המוח.

זה נשמע אולי מפחיד, אבל אנו יודעים שADD/ADHD מצביע או קשור לחוסר תפקוד במוח.

זה לא נעים, אבל גם לא נעים שמנגנונים מוחיים לא מתפקדים כשורה ומקשים על הילד.

אם הילד מבסוט ומסתדר אז מילא, אבל אם לילד רע ועצוב - זה לא פייר בעיני לא לתת לו את התרופה שמגיעה לו (וכולם מכירים את ההשוואה המתבקשת למשקפיים).

אני ממליצה ללכת לנוירולוג מומחה. יש רופאים שמתמחים בלהתאים את הטיפול הכי טוב לילד. זו תרופה ויש לה תופעות לוואי, אבל אפשר בהחלט לשלוט בהן ולמזער אותן.

אני מכירה לא מעט ילדים שהתרופה הזו הצילה ומצילה אותם.

בהצלחה

ילדה חולמת ולא חברותית וסגורה - לחפש חוגים. חוג למלאכה, חוג לטבע, חוג להתעמלות.

 

להעסיק את הילדה לפחות 3 פעמים בשבוע בחוגים אלה. ואם יש גם תנועת נוער - לעודד אותה ללכת לשם.

 

הילדה תפרח, תרכוש חברות, תהיה פחות חולמנית ופחות סגורה ויותר חברותית.

אישית, אני אוהבת להישאר עם בעלי בבית לבד, אם את לא אז אפשר ללכת לטייל בחוף הים, פארק יפה, או ללכת לאיזו סדנה קלה (סדנת שוקולד למשל) וכו'.

 

בהצלחה

יש צימרים של כמה שעות (זת'ומרת שחוזרים לישון עם הילדים

 

או לעשות מסלול קצר ואחריו לאכול במסעדה

בעייני להורים שעובדים קשה כל השנה זאת המתנה הכי שווה....

 

הוא מצטרף לכל חגיגה.

נניח הסבתות שלנו ממש לא בקטע לשמור על חבר'ה ילדים.

לדודים יש מספיק משלהם וזה בכלל לא נעים וזורם לבקש מהם לשמור על 5-6 ילדים סתם כך כי אנחנו רוצים לחפוש..

השכנים עירוניים והקשר בקושי מתאים לבקש ביצים כשחסר...

 

אני מעריכה שאני לא היחידה בעולם שאין לה משפחה ושכנים שזו כזו בקשה בכיף---

גם אימוש  30 צודקת.

 

בעבר גרנו במקום מרוחק - נטול סבתות  ודודים, ומבורך במשפחות חברות לגרעין שכל אחת מטופלת ב"ה בכמה וכמה משל עצמה....ב"ה, כן ירבו.

 

כיוון שעברה על כל המשפחה תקופה לא פשוטה, גם לא היה שייך לפזר את הילדים בין חברים.

 

בכל אופן נסענו ליומיים (לילה אחד) באמצע השבוע. הלכנו על הפתרון הכי פשוט מבחינת מקום לינה ואוכל ואת התקציב השקענו בתשלום לבת שירות נחמדה ואחראית מבית הספר של הילדים. היא אספה אותם בצהריים והיתה אחראית עליהם עד הבקר שלמחרת.

זה היה כרוך בהרבה לוגיסטיקה וטלפונים, כולל בזמן החופשה, אבל היה שווה את זה.

 

מהסיבה הזו אנחנו יוצאים לנופש רק כשמגיעים מים עד נפש.

 

 

 

 

ואני מצטערת על זה   (באמת, לא בציוניות..)

אבל יש כאלה שיש להם וההצעה שלי היא כמובן במידה ויש להם ממי לבקש. כי אם אפשר אז למה לא?!

היי שלומית, אתם יכולים ללכת לספא אם אתם אוהבים. לבלות בסאונה ,ג'קוזי וכו'... ואפשר גם לשלב ארוחת בוקר או צהריים באזור או שלפעמים זה מגיע בחבילה ביחד עם הספא. איפה אתם גרים בארץ או באיזה אזור אתם מחפשים?

 

למה זה טוב בדיוק??

אנחנו מחיפה ענבל.  אני אישית לא מתה על סאונה אבל עיסוי טוב תמיד יתקבל בברכה!

זה טוב בדיוק לאנשים (כמוני למשל) שלא אוהבים להשאיר את הילדים לבד בלילה, גם לא אצל סבא וסבתא

 

ולכן בדיוק כשהילדים בגנים/בביה"ס, את ובעלך עושים יום חופש, לוקחים יום חופש מהעבודה.

 

ומסתלבטים כל היום, רואים סרטים, אוכלים פופקורן, מזמינים אוכל לצימר ונחים רק עד הצהריים.

 

אפשר אפילו להזמין בייביסיטר שתוציא אותם מהגן, ואז אתם יכולים לחזור קצת יותר מאוחר.

 

מה שחשוב הוא שחוזרים לילדים, והם לא מרגישים שעזבתם אותם.

חברה שלי עשתה ונהנתה מאוד.

החיסרון- א"א אפילו להחזיק ידיים, כל אחד עם הסאגווי שלו...

 

סאגווי בתל אביב או בירושלים יכול להיות ממש מהנה, בתל אביב אפשר גם להשכיר אופניים ולטייל איתן בטיילת ולשבת לאכול במקום נחמד. 

אולי תשקלו גם סופ"ש ביחד עם הילדים, זה לא תמיד עונש כמו שכולם חושבים.. יש בדרום את מלון בראשית במצפה רמון ובצפון את מלון פסטורל בכפר בלום. שניהם מאוד איכותיים, השאלה למה אתם מתחברים יותר..

 

סאגווי זה הדבר הזה שנוסעים עליו? אמאלה מפחיד לא? אין לי בעיה לנסוע צפונה אבל זה לא יהיה עם הילדים.

 

מסתדרים 

או אולי פעם אתם העלתם את הנושא או שוחחתם לידם 

בכל מקרה שימו גבולות בעדינות את למשפחתך ובעלך למשפחתו

משהו כמו תודה על הדאגה אין צורך לדאוג הכל בסדר אם משהו לא יסתדר נפנה אליכם תהיו בטוחים

ואם מצבכם באמת מצריך בדיקה או משהו

אנו נעזרנו בעמותת פעמונים 

 

 

עם כל הכבוד, אף אחד לא ינהל לכם את העניינים!

 

ואני הגעתי למסכנה שעדיף להתייעץ עם אנשים זרים בכל מיני עניינים,

 

כי אם מתייעצים עם המשפחה, הם נותנים אח"כ ביקורת...

 

ואני לא בנויה לביקורת הזו!!!!

 

חרפנו אותי עם הביקורות האלה, במיוחד אחרי לידות אין לי סבלנות לשמוע את ההערות,

 

והם מצידם לא מכבדים את המצב של "אשה אחרי לידה"

 

אני מציעה-

 

לשתף כמה שפחות את המשפחה (עם כל הכאב שבדבר)

 

להיפגש כמה שפחות, ואתם לא חייבים דיו"ח לאף אחד!!!!!

להגיד: יופי, בואו תפתחו לנו את העיניים, ולהזמין את המוכיחים לשיחה על כוס תה אצלכם בבית. בשיחה כזו תסבירו, אם בצורה נעימה ואם צריך אז בצורה קצת יותר אסרטיבית את העמדה שלכם, את ה"אני מאמין" שלכם, ותסבירו למה אתם בעצם עם עיניים פקוחות לגמרי, רק שהמבט שלהן פונה לכיוון אחר.

עבור מי שגדל אצל הורים כאלו וספג שנים של ביקורת השיחות האלו באמת תמיד נגמרות בבכי. ואין את הכוחות הדרושים להתמודד מול מתקפה צולבת כזו. ומן העבר השני, הורים שבמשך שנים נטו להעביר ביקורת הרסנית לא מסוגלים לקבל שישנה דרך אחרת לראות את המציאות.

 

במצב כזה צריך לעשות הכל כדי להתנתק מתלות כלשהי בהורים (עזרה בבית, עזרה כלכלית, סיוע לוגיסטי בהבאה והחזרה של הילדים אל וממוסדות החינוך). ולא לשתף אותם כלל בשום תהליך של קבלת החלטות.

לפעמים - ואני אהיה דרסטית - מוטב לעבור דירה לישוב מרוחק יותר על כל המשמעויות הכרוכות בכך (אולי ישוב שרמת החיים בו נמוכה יותר) .

לפחות לתקופה.

 

הרבה פעמים מהלך כזה גם מציב מראה בפני ההורים המתערבים.

 

גם אם אין ברירה וממשיכים להיעזר בהם כלכלית - צריך להתחזק נפשית, ולדעת שגם במצב כזה אין להם בשום אופן   זכות לערער כך על דרך החיים שלכם.

 

 

והעיקר הוא שלשניכם יחד יש דרך חיים משותפת שאתם בונים. תישענו זה על זו ותקשיבו רק למי שמחזק אתכם ונותן לכם כוחות.

 

כמובן שצריך להמשיך לכבד את ההורים משני הצדדים ולדבר אליהם בנימוס. והדברים כלל אינם  סותרים. 

 

 

 

אני יכולה לומר שגם אם מצב היחסים  נראה כרגע כאילו אין ממנו מוצא - דברים משתנים בהדרגה ובאים לידי תיקון אם מעמידים את ההורים במקומם בנימוס באופן הזה.

בסופו של דבר ההורים יעריכו אתכם גם אם לא יסכימו תמיד עם הדרך שלכם.

 

ואם הם יעריכו אתכם זה די והותר. אין לך צורך באישור שלהם.

 

מצד הורי בעלי, אז מכיוון שהם ההורים שלו, אני שולחת  אותו להתמודד עם הבעיה.

אבל בעיקר מנסים לא לקחת ללב. אני לא יודעת באיזה תחום הביקורת כלפיכם,

אבל להורים יש תכונה לדאוג לילדיהם גם כשהם כבר בעלי משפחות משלהם.

כשהילדים מתחתנים לפעמים ההורים שוכחים לעשות את הסוויץ' של עכשיו אנחנו לא אחראים יותר.

לפעמים הורים לא שמים לב שמרוב אהבה הם חונקים.

היתה לנו תק' שנאלצנו לגור אצל ההורים איזה שבועיים, זה היה סיוט כי הם ממש נכנסו לנו לחיים,

על חינוך הילדים הרגלים וכו' ואז הבנתי סופית שעם כל אהבתי אליהם והכרת הטוב על כל מה שעשו ועושים בשבילנו

הכי טוב להיות רחוקים ולהפגש מידי פעם. ואם יש הערות מחייכים בנימוס ולא משיבים. וכך לא מפתחים את הנושא.

אמא שלי מבקרת אותי המון,

גם אצלי הרבה פעמים זה נגמר בבכי.

אבל אני לא עושה מיזה עניין,

כל החיים היא השקיעה בי את כל המשאבים שהיא יכלה לתת,

רוחניים וחומריים. 

הייתי ילדה שזקוקה להמון תשומת לב ועשייה סביבה בגלל בעיות רגשיות ורפואיות,

והיא תמיד נתנה לי אותם באהבה.

אם הייתי גדלה בבית אחר לא הייתי רבע ממה שאני היום.

תחשבי לטובה, מה ההורים שלך עשו למענך כל השנים.

הם תומכים בנו מאוד כלכלית, כי שנינו עדיין סטודנטים והורים צעירים מאוד לילדה אחת.

היא גם אומרת את הדעה שלה השכם וערב בנושא תיכנון המשפחה,

וזה דיי מעצבן, אבל אני פשוט מסננת את ההערות שלה ולא מתרגשת, ומדגישה לה שזה שיש לי ילדה אחת ואני לא רוצה בינתיים

עוד ילד/ה, זה ממש לא כי היא אומרת לי אלא כי אנחנו רוצים ככה.

בחצי חיוך ובטון דיי אסרטיבי.

 ,אתם יוצאים פה ממש נחרצות נגד ההורים, מציעים לעבור לגור רחוק , לצמצם קשר,  וכו'

דברים ממש שליליים!

בלי לדעת מה באמת קורה פה.

יכול להיות שאלה הורים מאוד חמים, טובים , אכפתיים ואוהבים,

שלא רוצים לראות את הבת שלהם נקרעת פיזית בטיפול בילדים רבים או משהו בסיגנון.

ומתוך דאגה ואהבה , הם עושים מעשה לא נכון ומבקרים אותה בצורה בוטה.

יש אנשים, מכירה אישית הרבה כאלה, שהם חסרי טאקט מתוך אהבה ודאגה.

אם בגלל הביקורת של אמא שלי, שאוהבת אותנו אהבת נפש ותיתן בשבילנו הכל,

אני אצמצם איתה קשר , לא תהיה עצובה ממנה,

ואחרי שנים של נתינה אינסופית, זה ממש לא מגיע לה, גם אם היא משגעת אותי לפעמים.

אני ממליצה לך, לאהוב אותם, להעריך אותם, לסנן את הביקורת ולעשות בתכל'ס מה שבא לך.

פשוט אל תתרגשי מההערות שלהם.

תאהבי אותם ,ותחיי את החיים שלך איך שאת רואה לנכון.

בהצלחה

 

 

מאז לא שומעים מהם מילה 

בתור מי שחוותה את העניין מצד המשפחה שלו ,צריך שהבעל יאפס את ההורים שלו,ואשה את שלה.

זה ככה אצלנו.

זה לא מנע המון התערבויות של המשפחה שלו.

לפעמים צריך לעשות הפרדת רשויות בצורה מאוד אסרטיבית ואפילו קצת בוטה.

מה שחשוב זה מה שאתם מחליטים.

אצלנו במהלך גיל ההתבגרות של הגדולה,שמעתי הרבה ביקורת מצד חמותי והאחיות שלו.

עד שיום אחד אמרתי שאני אחליט לנהוג עם ביתי ,איך שאמצא לנכון,כי אני האמא שלה.

אמרתי עוד כמה משפטים בשפה גבוהה (אני בדרך כלל שותקת)

ואז שררה דממה של תימהון.

וזה עזר.

היום שגם לגיסות שלי יש ילדים אחת מהם הודתה שהיא היתה ממש לא בסדר ביחס הביקורתי שלה אלינו.

 

 

 

 

 

אנחנו נשואים 6 שנים, ב"ה עם שלושה ילדים, בשלוש השנים הראשונות רוב המתחים בזוגיות שלנו נבעו מהצורך להתמודד עם הסביבה. המצב השתפר מאוד כשעם השנים הפנמנו כמה כללים:

1. מותר גם לפתוח את האוזניים ולהקשיב. לפעמים במה שאומרים לנו יש גרעין של אמת ששווה לחשוב עליו.

2. אפשר לסנן - לקחת לתשומת הלב מה שמתאים ולוותר על מה שלא מתאים

3. להכיר את הנפשות הפועלות ולהתייחס לדבריהן בהתאם: חמותי למשל תמצא תמיד מה להעיר. גיסי מהצד השני מנסה לחנך את כולם, הוא צודק וכולם טועים. להשתדל לא להיפגע, אלא להבין שיש אנשים שפשוט חייבים לומר את דעתם גם אם לא נשאלו.

4.כמו שאמרו לפני, להתייעץ עם גורמים חיצוניים: אם מדובר בעניינים כלכליים אפשר להיעזר בארגון "פעמונים" שעושה  עבודת קודש. אם מדובר בעניינים חינוכיים אפשר להתייעץ עם גננות/מורים של הילדים במידה שסומכים על דעתם, או ללכת לסדנאות שקשורות להורות (אנחנו למשל הולכים לסדנא בת 8מפגשים שאורגנה ע"י העיריה,בעלות מינימלית של 10 שקלים למפגש, ואני מרגישה שקל לנו יותר לקבל ביקורת כאשר הדברים מופנים כלפי כל הקהל ולא כלפינו ספציפית).

5.כמו שאמרו לפני, לפעמים אפשר לחייך בנימוס ולא להשיב גם אם מתפוצצים מבפנים. ואם מחליטים להתעמת, למדנו .שכדאי שכל אחד יתמודד מול הצד שלו - לפעמים יש פחות סלחנות מצד ההורים כלפי הכלה/חתן לעומת כלפי הבת/הבן

 

אנחנו לא תלויים בהם משום בחינה וזאת אחת הסיבות שהם נעלבים כי הם רוצים להשפיע, לעזור ולהדריך אותנו עם ביקורת מוצדקת לדעתם

2. הם לא מרוצים מקצב ילודה וחוששים שאנחנו נקרוס אז מבחינתם זה כמו פיקוח נפש. הם מרגישים שאנחנו כאילו על פני תהום או אפילו התחלנו להתגלגל והם מנסים להציל

3. יש המון דברים קטנים בחינוך ילדים שהתיחסות אליהם השתנתה מאוד מאז שהיינו ילדים

ואני לא יודעת איך לשים גבול בצורה יפה

בפועל אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים אבל תקשורת עם משפחות לא משהו. חשבתי שזה לא בריא כל הזמן להסתיר ולהתרחק אבל כל שיתוף אפילו קטן מביא לניסיונות התערבות ואם לא משתפים אז סבתות חוששות שמשהו לא בסדר ומתחילות לחפש רמזים על הבעיות בין המילים 

ובקשר להקשיב ולשתוק אז אחר כך באות גם דרישות לביצוע של עצות ועלבונות על א-ביצוע

ברור שזה לא נכון להתערב, 

וברור שזה לא כיף ומעליב, וכו' וכו', באמת.

, אבל נראה לי שאני הייתי מנסה להשתחרר מההרגשות הקשות שלי, שהם נורמליים ולגיטימיים לגמרי, אבל אולי לא מחייבים.

כשמעירים לך הערה, והיא לא נכונה לדעתך, אולי אפשר (בעבודה ומאמץ!) לההקשיב בכבוד, להנהן בראש, או מקסימום להגיד - מעניין, נחשוב על זה, או כל משפט פשוט שמסיים את הנושא בכבוד בלי להיכנס לנושא כמעט, צריך מעט אימון אולי בזה,

וזהו.

לא לקחת ללב, הגיוני שאמא תחשוב אחרת, ואולי לה זה באמת היה נכון.

להגיע למצב מכבד, שאת מצליחה להקשיב בלי להרגיש מותקפת, להבין שזה באמת מרצון טוב, 

ולהמשיך הלאה כמו מה שנראה לכם נכון...

זאת האסטרטגיה שלי במקרים כאלו.

לפעמים, כדי לא להיכנס לויכוח, במקרים שזה אפשרי, אני מכבדת ופועלת לפי מה שאמרו לי, ובבית עושה כרצוני.

ואני לא מרגישה שזה מתוך כניעה, אלא מתוך כבוד, בשמחה פשוטה שלי והבנה שככה אצא מהויכוח עוד לפני הכניסה אליו...

באמת יש רבים שמייעצים בלי שנתבקשו אבל מכאן ועד לעלבון כי לא עשיתם מה שאמרו הדרך ארוכה!

אין זכות לאף אחד לדרוש שתשמעו בקולו !!!  הם לא יודעים את מקומם וחייבים לשים אותם במקומם!

כמו שאמרת- כל אחד את הצד שלו!

להתייעץ עם מישהו או לקחת אותם למישהו שישים אותם במקומם.

לומר משהו בסגנון של: אני מכבדת מאוד את דעתכם ואני אחשוב על מה שאמרתם. להיות מאוד ברורה שזה שהקשבת זה לא אומר שתיישמי!!!!  

כמו כן מותר גם מותר להבהיר שלא רוצים לשמוע ש ו ב את אותם הדברים.  כמובן לומר בעדינות- אמא כבר אמרת לי את זה ואני הקשבתי ואין צורך לחזור על דברייך.

אפשר לקחת לשיחה - ל א בזמן שהתחילו להעיר וכבר התפתחה מריבה ולומר שאת מבינה ומכבדת אותם ואת דעותיהם ואת יודעת שהם מתכוונים לטובתך אך זה מאוד מפריע לך שכל הזמן מייעצים בלי שביקשת ו ד ו ר שי ם שתעשי מה שהמליצו.

גם אני חושבת שאיפה שאפשר כדאי רק להנהן ולהקשיב ו ל א להיכנס לזה

 

ב ה צ ל ח ה

אבל ברגע שמתחילים להתערב להגיד בצורה מנומסת : חבל. אני רוצה לשתף אתכם  אבל בלי שתעבירו ביקורת.

לחזור על זה כמו מנטרה. בצורה מכובדת, בנחת ומתוך ביטחון עצמי. בכלל לא להיגרר לויכוח.

 

בהתחלה תצפי לדרמה. אל תבהלי. ככה זה כשמשנים דפוסים של יחסים לא בריאים.

 

כמובן שכדאי לשמור את התגובה הזו למקרים שבהם אין מקום להתערבות מצידם.

היכן שזה סביר מבחינתך תפעלי כמו שאורית כאן הציעה.

ויש לציין שזה עזר בצורה מדהימה

אבל כתור שלב א' - לא לשתף בדברים שעלולים לגרום לתגובות כאלו. וזה חד משמעי.

את בוחרת באיזה נושאים לשתף את ההורים  ובאיזה לא

וכל פעם שאני בטעות גולשת מעבר למה שכדאי - אני אוכלת את הלב אחר כך

ואני מדברת עם אמא שלי כמעט כל יום ואנחנו בקשר מאוד טוב,

אבל זה עדיין לא אומר שאני יכניס אותה לדברים שאני לא רוצה שהיא תביע בהם דעה

ולהסביר להם שאת לא רוצה שיחפרו לך?

אין דבר כזה!! אנשים מבוגרים הם עם קשה חינוך. את יכולה לשנות רק את עצמך ולא אותם

(כה אמרה היועצת זה לא אני אבל מהניסיון שלי זה גם נכון)

 

זה נגמר ב"פיצוץ" משפחתי...

 

לא מומלץ בכלל.

 

מאותו רגע הגעתי להבנה:

 

"לעולם לא נוכל להעמיד את הורינו/ חמינו וחמינו במקום, לא נוכל לחנכם, או לשכנעם בהשקפות העולם שלנו,

לא נוכל לצפות מהם לשנוי כלשהו בהתנהגות, גם לא המזערי ביותר.

לכן, אם אנחנו (הצעירים) מעוניינים בחיי חופש, שמחה, אושר ובריאות הגוף והנפש, עלינו לדעת לנתב את עצמנו,

ולזרום עם הדינמיקה המשפחתית שקיימת (אותה לא נוכל לשנות גם כן), לחסוך מידע מיותר שעלול לגרום להערות שיתסכלו אותנו, ואם בכל זאת החלטנו להתייעץ לקחת בחשבון את כל המשתמע מכך, ולהיות בוגרים ולא להיפגע מההערות שבא יבואו"

 

(שם , שם)

 

עם ילדיהם שנישאו.

אני מכירה מקרוב אם/סבתא כזו.

 

בשלב די מוקדם של נישואיה של בתה ולידת נכדיה היא הבינה שאם היא רוצה להיות שותפה בחייהם, היא תצטרך לשנות מן היסוד את הגישה הביקורתית  שאפיינה אותה עד עתה.

 

האם הזו הלכה ליעוץ ופתחה קו חדש, פתוח ודו צדדי של תקשורת בינה לבין בתה.

והיא הרוויחה חזרה את הבת והנכדים.

 

דוקא משום שהדברים הגיעו עד נפש היא הבינה שהיא צריכה לעשות מעשה.

 

לפעמים ההורים שלנו זקוקים להכוונה שלנו היכן מותר והיכן לא מתאים.

חבל לוותר מראש על קשר פורה עם הורינו.

 

פתיחות וגמישות כאלו הן נדירות.

 

אני לא חושבת שצריך להעמיד אנשים מבוגרים במקום כדי לשנות אותם. מי שמנו?

 

אני מתכוונת שצריך לשרטט עבורם את גבולות הגיזרה שלנו. דוקא עבור מי שאינו גמיש ואינו בר שיח.

ואפשר לעשות את זה באופנים שונים אפילו בלי לדבר.

מי אמר שהדרך שלנו מושלמת?

 

נכון חמות יש לה את הגישה שלה או הורה ואנחנו לא בדיוק בראש שלהם,

 

ורוב הפעמים זה מקומם אבל גם לדעת שגם לנו החסרונות שלנו וגם לנו יש טעויות. בקיצור אף אחד לא מושלם!!

 

ואם רוצים יחסים טובים אז לדעת שגם מצידינו צריכים לשנות כוון לדרך שלהם וגם הם לדרך שלנו בקיצור - גישור!!

 

(נכון לא תמיד אפשר!!) אבל לנסות גם להבין את הצד שלהם (אפילו רק בלב) ולכבד גם אם זה מקומם לאט לאט הם גם ירדו

 

מ"העץ"  שלהם. כדרך הכתוב : "שלח לחמך על פני הים כי ברוב ימים".... הווי אומר: כמים הפנים לפנים כן לב האדם.

 

לאדם. אם אנחנו מכבדים מהצד שלנו גם הם יתחילו לכבד את הצד שלנו!!

 

 

בכל הנוגע שמדובר על X Y דברים ספציפיים  - בסדר. 

ברגע שממש מנסים להכתיב את כל החיים וכל משפט שני בלי גוזמא

זה איך לעשות כל דבר שיש (שלום בית, חינוך, השכבה, אוכל,)

ועוד בצווי ולא כהמלצה אוחר כך נדנודים וחפירות וצעקות והפחדות ומניפולציות ומשחקי רגש על למה לא עשיתם

זה נהיה בלתי אפשרי להתמודד עם זה. פשוט בלתי אפשרי.

 

 

אפילו בדברים קטנים- כשסבתות מבקרות ושומעות מישהו משתעל אז הן ישר מוציאות מתיק תרופה בלתי מזוהה ומנסות לדחוף אפילו לילד בן שנה. אני לא יכולה להסכים לזה

או לדוגמא חמות אמרה שאם אני לא עושה הפלה אז אני אקרב מוות שלה. האמת שלא ממש אכפת לי ממנה, היא אפילו לא הבינה  איך היא נשמעת

אני יכולה להבין שכלית מאיפה זה בא אבל עדיין כמה אפשר לא לקחת ללב

ואין שום סינון גם כשילדים נמצאים

יש גם את העניין של חזרה בתשובה שנחשב מיני בגידה כזאת במשפחה

אז כנראה מה שמינימאוס אמרה - זה לשתף בדברים קטנים כדי ליצור רושם של שיתוף ולנסות לא לריב

 

 

 

היא באמת אמרה לך את זה?

הם בטח לא יודעים איך להתמודד עם זה

היו להם תכניות בשבילכם איך תהיו כשתגדלו (כמו לכל הורים נורמלים)

אחד הדברים שהורים רוצים זה לראות את הילדים הולכים בדרך שלהם.

ואז פתאו "בום!" - הילד הופך הכל, חוזר בתשובה. כל עולם הערכים משתנה (ב"ה, לטובה, אבל הם לא רואים זאת כך), כל השינויים, פתאום אתם כבר לא קופצים לביקור משפחתי בשבת. כל החגים מן הסתם אתם חוגגים לבד כי אצלם זה לא ממש חג, או שהם "מסכימים" להתארח אצלכם וקשה להם מאוד עם כל ההגבלות שהם בעצמם לא רואים בהן תועלת.

זה לא פשוט.

כמה שנים מאז שחזרת בתשובה? את יודעת, עם הזמן הם מתרככים, ואפילו מתחילים להתעניין.

(סה"כ, גם להם יש נשמה יהודית, יכול להיות שיפתיעו אותך...)

יש לי חברה מאוד טובה בעלת תשובה, שאמא שלה חזרה בתשובה בגיל 65 בערך, אחרי צפיה בערוץ הידברות בטלויזיה, והיא לומדת עכשיו במדרשיה לבעלות תשובה עם כל הבחורות...

 

לגבי התערבות בחינוך או טיפול בילדים -

גם אצלי הייתה בהתחלה המון ביקורת, אני עושה הכל טבעי, ואמא שלי משוגעת על רופאים ואנטיביוטיקה.

היום הבכור שלי בן 11 והיא כמעט לא מתערבת. פעם היתה נלחצת מכל דבר, מתחננת שניתן לו אקמול וכאלה.

היום היא כבר שמעה כל כך הרבה את ההסברים שלי שכבר יודעת שאין לה סיכוי להשפיע עלי (אבל עדיין מנסה לפעמים רק לא כמו פעם)

 

מה שחמותך אמרה ממש... לא יודעת אם מעליב או מפחיד...

אינלי מושג איך הייתי מגיבה על דבר כזה.

מה, היא לא שמחה בנכדים שלה?

 

לגבי סינון - חשוב לשים להם גבולות, באדיבות ואסרטיביות, יש דברים שפשוט אסור לילדים לשמוע.

לא בגלל שהילדים מנסים להסביר לה שהיא צריכה לעשות את זה

זה לא סותר בנעימות, אבל ברור לגמרי:

 

סליחה - אבל זה נושא לגמרי אישי שלנו ואנחנו החלטנו שלא מדברים עליו עם אחרים, אפילו קרובים ויקרים.

 

וכמובן - תדעו בתוך עצמכם לחלוטין ש"האמת" אינה נחלת המעירים לכם. מטופש לחלוטין. וילודה "צפופה" כשיכולים, זה דבר אדיר. קנה המידה שלהם מעוות לגמרי. תמהני אם חוו פעם את האושר במשפחה עם הרבה ילדים - עוד לפני שמדברים על הערך והאידיאל.  זה לא פעם, גם עם כוונות טובות, עולם "רובוטי" שהכל "מהונדס" בו, חוץ משמחת החיים הטבעית של משפחה שגדלה.

 

ואם אחרי שאמרתם כך המשיכו לדבר - אל תענו. ישאלו: נו?.. תגידו, בשיא השלוה: אמרנו שעל הנושא הזה אנחנו לא מדברים חוץ מבינינו.

 

סבתא מנסה לדחוף לילד "תרופה" לא בהסכמתך. את אומרת בנעימות וברור: לא, אני לא מעוניינת. תתווכח - תגידי בחיוך ובשיא השלוה: יכול להיות, אבל מה נעשה, ילד שלי - אני צריכה להחליט..

 

 

כמה שתהיו יותר בהירים בזה, בלי רוגז ובלי ויכוחים. יותר מהר יבינו שזה מחוץ לדיון - וימצאו נושאים אחרים לנהל בהם שיחות וקשר.

כמובן, סתם עצות טובות קטנות, למה לא...

זמן לבד, בנחת, לדבר לשמוע איך היה בגן, לספר משהו. וגם בזאר הזמן שלא ירגיש "מחוץ לעניינים".

 

ב. הרבה חום ואהבה - אבל לא לא בגישה של "איזה מסכן" (אפילו בהרגשה בלב), שאז זה עלול לגרום לו באמת להרגיש מסכן ולהבין שזו הדרך לאושר.. - אלא מתוך נתינה וחיבה ושמחה והערכה.

 

זו ענ"ד.

"להתבודד" איתו

זמן שמוקדש לו ואין אדם או טלפון שעלולחם להפריע

בוקר טוב!

תודה למגיבות.

אנחנו משתדלים. זה קשה, במיוחד כשרוב הזמן אחרי הגן ועד שמתחילים התארגנות ערב- הוא בוכה.

מצד אחד אני רוצה לחבק אותו, אני יודעת שזה הדבר היחיד שיכול לעזור לו.. מצד שני- אני לא רוצה שהוא ילמד מזה שאם הוא יבכה הוא יקבל חיבוק.. אבל הוא באמת לא יודע להרגע. גם כשאני אומרת לו שקודם ירגע, ואח"כ אצליח לדבר איתו, הוא אומר לי שהוא לא יודע איך להרגע.. 

ותוספת במיוחד מהיממה האחרונה.

יש לו קטע שהוא רואה רק את מה שהוא רוצה עכשיו, ברגע זה ממש. ולא מעניין אותו שום דבר מעבר לנק' הזמן הזו.

בלילה הוא בכה מלא זמן שהוא רוצה כרית. אבל הכרית שלו הייתה מסריחה מפיפי שברח לו בשינה. וגם כשניסינו להסביר לו שהכרית מסריחה הוא אמר: 'אבל אני עדיין רוצה כרית', ובכה עוד מלא.. כשהצעתי לו כרית אחרת , הוא לא רצה. 

היום הוא חוגג יומולדת בגן. הוא מאוד מחכה ומתרגש. חשבתי שזה יגרום לו היום לקפוץ מהמיטה ולהתארגן ראשון, אבל שוב כרגיל, הוא בכה ובכה ובכה, ולא התארגן וכשהזכרנו את יום הולדת הוא אמר 'אבל אני עייף'.. הוא רוצה את היום הולדת, אבל עכשיו הוא עייף.. 

 

זה יום הולדת ראשון שאני מרגישה דואגת, אובדת עצות וגם קצת עצובה.. במקום להיות שמחה ומתרגשת.

 

הוא ברגרסיה רצינית. המצב לא היה כך. 

 

ושוב, תודה לקוראים/ קוראות ולמגיבים/ מגיבות..

זה לא פתרון כולל, אבל סתם כיוון חשיבה-

כשילד רוצה משהו, הסברים הגיוניים של למה הוא לא יכול לקבל אותו לא יספיקו להרגיע אותו (כמו מה שסיפרת על הכרית). מה שאני חושבת שנכון לעשות זה לתאר לו את התחושות שלו ('אתה ממש רוצה את הכרית שלך, איך הייתי רוצה לתת לך את הכרית שלך שאתה אוהב..') וכך הוא מבין שאתם באמת מבינים אותו. אח"כ אפשר להסביר שאי אפשר ולשאול אותו אם יש לו רעיון מה בכל זאת יעזור לו ('הלוואי והיינו יכולים להביא לך את הכרית שלך, אבל היא רטובה ועם ריח לא נעים, ואנחנו לא רוצים שתישן איתה ויהיה לך לא נעים. מה אתה חושב שכדאי שנעשה?'), ואז אולי הוא יציע מעצמו רעיון, ואם לא- אפשר לתת לו כמה רעיונות לפתרון והוא יבחר ('אתה רוצה לישון עם הכרית השניה? אתה רוצה לישון עם הכרית של אמא והיא תישן עם הכרית האחרת הנקייה? אתה רוצה לקבת חיבוק ולישון הלילה בלי כרית?).

באופן כללי, נראה לי עצם זה שילד מרגיש שמבינים אותו ומתייחסים למה שהוא מרגיש, יכול הרבה פעמים לעזור לו להתמודד עם הבעיה.

[סתם סיפור שנזכרתי בו- היינו אצל חמי וחמותי, ואחד האחיינים, בן שנתיים וקצת, בכה כי רצה לשבת על כסא וסבא וסבתא לא הרשו כי הכסא היה קצת שבור. הילד בכה, וכל מה שהסבא ניסה להציע לו כדי להרגיע אותו לא עזר. ואז הגיע האבא, הבין מה שקרה, ואמר לו 'אתה עצוב כי רצית לשבת על הכסא וסבא לא הרשה?', והילד המתוק אמר כן, והבכי נגמר.. הוא סה"כ רצה שיבינו למה הוא בוכה, ולא שינסו להסיח את דעתו מהבכי!]

 

אני אסייג ואומר שכאמא עוד אין לי ניסיון לגיל הזה, אבל יש לי ניסיון של אחים קטנים, וגם כלים שלמדתי בספר 'איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו'- ספר מומלץ מאוד!

וכמובן שזה לא עצה לפתור את הבעיה מהשורש, אבל זה כן יכול לעזור בתוך כל מיני מצבים..

בהצלחה!

מועיל גם בתקשורת עם מבוגרים

ולא רק עם ילדים.

אבל זה ממש לא משנה לו ולא מזיז לו. 

הוא כאילו לא מבין,

הוא רוצה משהו ושיתהפך העולם, "אבא שלי מבין אותי? למי אכפת! אני רוצה .... (השלם את החסר)"

גם הבן שלי בן 4 והאמת אני מאד מזדהה לאחרונה ילדתי ואז ההתנהגות שלו השתנתה להמון בכי ורגישות יתר....לדעתי אין פתרונות קסם ככה הם מבטאים את הקושי שלהם כך הם מתמודדים עם הכאב שלהם שהוא אמיתי וקשה צריך לתת להם את המקום להתפרק מכל הכעס והכאב ולהכיל אותם ולחבק אותם המון המון המון ולהקדיש זמן פרטי ולהזכיר לו שהוא מיוחד ושאת אוהבת אותו

אולי הוא באמת עייף ולכן קשה עליו ההתארגות בבוקר?

 

באיזה שעה הולך לישון? יכול להיות שזה לא מספיק לו?

 

הרבה הצלחה!

ומחזקת עוד נקודה שכבר נכתבה- להקדיש לו זמן שיהיה רק לו. אפילו אם בשביל זה צריך לשלם לבייביסיטרית שתהיה עם שאר הילדים למשך חצי שעה-שעה, ובאותו זמן את רק איתו.

 

להיות מלאת אמון ביכולות שלו כן לעשות וכן להצליח. לא להתייאש מחוסר ההצלחה שלו, מהרגרסיה, לא לראות אותו- בעיני רוחך- כילד איטי ומתקשה (אולי את לא עושה את זה. אולי את זה עושה את זה קצת, כי זה קשה להימנע לגמרי. עם זאת, פשוט תנסי לראות אותו בעין חיובית, כרוצה, יכול ומסוגל).

 

ו... להתייעץ אולי עם הפסיכולוגית של הגן ועם רופאה התפתחותית. אני עברתי בזמנו אצל שתיהן, אצל כל אחת בזמן אחר ומסיבות שונות, ושתיהן עזרו לי ונתנו לי כיווני מחשבה.

ידע מקצועי, אבחון של אישה מקצוע והנחיות ברורות מה לעשות, מעבר לעזרה מעשית, יכולים להביא לך הרבה שלוה ונחת בנפש, מהידיעה שיש כיוון בהתמודדות הזו.

 

הרבה הצלחה!