פורום הורות (עמוד 293)

אם את חושבת שהתפקיד הזה בסדר ומתאים לגילם אז מה הבעיה?

אני מלמדת את הגדול שלעזור לאמא שלו זה מצווה, וכל כך כיף שהוא הגדול,

ואפשר לתת לו תפקידים שלקטנים לא נותנים .

הוא מאד אוהב את הרגשת הבגרות והחשיבות הזאת

 

ואני גם לא חושבת שעל כל דבר שהם עושים צריכים ישר פרס,

הם מתרגלים שלא עושים כלום אם אין אחריו תגמול.

 

מה שכן מדי פעם בלי קשר לכלום אני מצ'פרת אותו במתנות קטנות או בממתק שהוא אוהב,

אבל לא כפרס על משהו שהוא עושה באותו רגע ,

ואני אומרת לו שזה בגלל שהוא הגדול והוא עוזר כל כך הרבה 

ושכיף לפנק אותו עכשיו במשהו

אבל לא מדגישה מעשה מסוים שעל זה הוא קיבל

עם הילדים שלנו עוד לא הגענו לגיל, אך בתור בכורה בעצמי לכמה אחים קטנים - מעולם לא חשבתי לצפות מהוריי לתשלום כלשהו אם שמרתי על אחיי הקטנים! להיפך, כשהייתה תקופה שלאמא שלי היה קשה, ואנחנו לא מספיק עזרנו לה, לא הסכמנו לרעיון שלה שתביא נערות בתשלום לעזרה... (כשאני חושבת על זה, בטח היא העלתה את הרעיון רק כדי לנער אותנו, ולא באמת...)

צ'ופרים אפשר תמיד לתת, ויכול להיות שזה גם תלוי בכל ילד לעצמו. לדוגמה, כשהוריי רצו להמריץ את אחיי הבנים לעבוד בגינה, זכור לי שהם נתנו להם תשלום כלשהו.

 

בהצלחה בהחלטות! ואיזה כיף להגיע לשלב הזה של "אחרי"...

וזה היה נחמד.. מאוד נתן לי מוטיבציה.. בלי קשר עזרתי והיו פעמים שלא נתנו , לא תמיד התאפשר. לא אמרו לי מראש אם תעשי ככה תקבלי כך וכך אלא פשוט נגיד עזרתי במשהו בבית אם זה לשמור על אחי או לנקות ואז אחר כך הם ממש שמחו ונתנו לי לפעמים כסף..

אמא שלי היתה יוצאת ללימודים פעם בשבוע אחרי צהרים

מה שכן קיבלתי זה סכום כסף בשביל לקנות חומרי מלאכה וממתקים יום קודם

זה היה כיף מאוד

ממש אהבתי את הבייביסיטר הזה

ההחלטה אם להביא עוד ילדים היא שלכם, ועוד ילד עושה עוד בלגן, עוד כביסה ועוד כלים בכיור... אז אם ככה השיקול אמור להיות גם כאן. זו לא "אשמתם" כביכול שיש הר של כלים שהם צריכים לשטוף! אם זה היה ילד יחיד אז עוד מילא, 3 צלחות 3 כוסות סיימנו סיפור.... 

 

אני אישית לא בעד לשלם לילדים בכסף, בכלל. 

להיפך, זה מוריד את הרעיון בכמה רמות....

אבל אני כן מאד בעד לצ'פר!

לא כל פעם אולי, ולא בדברים גדולים, אבל בהחלט להביע הערכה...

נגיד כשהגדולים שומרים על הקטנים (לא כתבת גילאים אז לא יודעת אם שייך...) תוכלי להגיד להם שאחרי שהקטנים ירדמו, הם יוכלו לשבת לראות סרט ולאכול גלידה או משהו נחמד שקנית להם מראש...

 

או לחזור מידי פעם עם הפתעה בשבילם, אבל שלא יראו את זה כתשלום על עבודתם, אלא כאות תודה והערכה על העזרה שלהם.

 

בתור אחות גדולה תמיד שמרתי על אחיי הקטנים, ומעולם לא חשבתי על לקבל על זה שכר כלשהו, אבל תמיד שמחתי להצ'תפר. ואצלנו צ'ופר זה היה מילה טובה, פרגון וכל הכבוד. לא מעבר.

זה מחמם את הלב וממלא גאווה.

 לקבל על זה כסף לפי דעתי מוריד את כל עניין הערכיות... ככה אני חושבת.

וזה לא שלא עשיתי בייביסיטר, תמיד עשיתי וקיבלתי על זה שכר. אבל ראיתי בזה עבודה שהמטרה שלה היא להרוויח כסף, לעומת השמירה על אחיי שהמטרה שם הייתה עזרה להורים, דאגה אמיתית וכנה לאחים וליכוד וחיבור משפחתי.

 

זה לפי דעתי...

(ודיון מעניין, אגב)

העצמה והרבה צופרים בעיקר מילוליים

כשנותנים כסף כתשלום זה יהפוך לסוג של עבודה עם תסכול שהחברה עושה ומקבלת יותר וחובות ואין את הערך האמיתי שבזה

 

שאם אני נותנת תשלום, זה מעקר את הנתינה שלהם. בהחלט חומר למחשבה!

בתור שמרטפית מכיתה ג' 

אני יודעת שבהתחלה נורא התלהבתי לשמור

ובאיזשהו שלב זה לפעמים תיסכל אותי....

 

אז אם היו מצפרים אותי אני מאמינה שזה היה נותן לי יותר כוח וחשק.

לא בכסף. 
 

הערך לכסף בגיל הזה הוא הרבה פחות ממשחק שווה.

אבל גם לא רק במילה טובה.

לפעמים גם בצופר ממש. לחזור מהמקום שיצאתם עם איזה משחק קטן לילדים הגדולים

משהו של שני שקלים, חמש שקלים. 
גלידה, ממתק, כל מה שעולה לכם לראש.

 

וגם לא לעשות את זה כל פעם, מידי פעם רק מילה טובה, מידי פעם חיבוק גדול לילדים האחראים שלי ומידי פעם משחק.

 

שילד ידע שגם נשיקה מאמא ומילות הערכה זה צופר וגם משחק זה צופר.

 

 

 

לא משלמים אלא נותנים נניח שקל לקטנים ו2 לגדולים לקנות חמצוצים
או קונה שוקולד ולגדולים באמת נותנת אקסטרא בלי שה"עוזרים" יראו

 

 

תוהה מה לתת להם אחרי היציאה של אתמול והבלאגן שחזרנו אליו

והיה ממש מוצלח! אבל לא ראיתי אותך אז מקווה שגם אתם נהניתם בבילוי שלכם!

ולא כדאי להתחיל עם זה. הייתה לי חברה שהיתה משלמת לאחיה שיסחוב לה מזוודה.

במשפחה מיטיבים אחד לשני, אתם מיטיבים עם הילדים, הם מכירים טובה ומיטיבים אתכם.

לצ'פר כן, אבל גם כאן לא נראה לי נכון לצ'פר בצורה מדידה וכתמורה קבועה למשהו שהם עושים. שהמתנה לא תהיה תשלום אלא ביטוי להערכה.

אחיות שלי תמיד שמרו עלי ואחות אחת אפילו היתה צריכה לקחת אותי קבוע לחוג שלה כי לא היה אף אחד בבית, וזה בא בטבעיות, אף אחד לא חשב לקבל משהו עלזה..

וגם אני כששמרתי על אחיינים, אז מדי פעם אחי וגיסתי לקחו אותי לטיולים שלהם, או שפינקו אותי בתכשיט או צעיף או פיג'מה,

וגם בלי זה הייתי ממש אוהבת לשמור עליהם. זה לא מוכרח להיות עול כבד, אם אתם מרגישים שילדים קטנים זה כיף, גם הם אמורים להדבק בזה.

בעד כל מילה.

יש ערך לכל החיים לידיעה שלמשפחה ולאנשים הקרובים נותנים לא כדי לקבל תמורה.

זה לא סותר צ'ופרים ופינוקים כפידבק - אבל לא להפוך את זה לסוג של קח ותן. לא על כל פעם מקבלים תמורה מיידית.

זה לא נכון בתור ערכי חיים.

 

גם הקטנים וגם הגדולים.

ככה זה לא מתפרש כתשלום אלא כחובה נעימה. 

ללא תשלום כספי.

מחוץ לבית -הדודנים בד"כ ישנו, וזה היה סוג של כיף. השאירו בית במצב נעים, ספר או סרט טוב, משהו טעים, כאלו.

היה לי שקט לעצמי, לטלפונים..

על האחיינים שלי הייתי משוגעת אז יצא שהייתי איתם ערים או ישנים.

בבית שלנו - לא היה דיון מיוחד....

אם מניחה שלא תמיד התלהבתי מהרעיון וזה גם לא קרה המון, אבל כשצריך - נשארו עם הקטנים בלי הרבה עסק סביב זה.

צומי והערכה (וגם שוקולד, פתק אישי, ארטיק שווה) מאבא-אמא זה דבר שתמיד טוב ומחזק,

ובטח יתן לגדולים הרגשה מעולה של פידבק, ושל הכרה בכך שזה לא מובן מאליו.

ח"ח אמא אכפתית!!

 

לגעתי, ילדים מחוייבים לעזור להורים שלהם אבל עד גבול מסויים...

לי זכור שחברות שלי לא היו מגיעות לסניף/ לפעילות/ לאולפנא וכו' כי הן צריכות לשמור על האחים....

נראה לי קצת מעוות ולא נכון (ילדים צריכים לעזור גם כשלא תמיד נח, אבל כן בהתחשבות).

אני גם הייתי שומרת על אחיינים שלי המון ללא תשלום (ובשמחה ממש). אבל כשהרגשתי שאני חייבת לוותר על דברים שחשובים לי בגלל האחיינים, אז זה היה בעיני מוגזם...

ולכן נראה לי שהצ'ופר הטוב ביותר זה הכרת תודה והבנה.

שיהיה בהצלחה

מסכימה עם רוב הנאמר כאן...

כסף ממש ממש לא- לא טוב שנתינה בבית תהפוך למשהו עסקי..

מצד שני, צ'ופר קטן יכול להיות ממש נחמד. הילדים בד"כ עבדו בזמן הזה במקום לשחק או לעשות משהו כיף (זה לא פשוט להחליף חיתול, להשכיב לישון, מקלחות וכו') וזה מעודד כשההורים באים עם משהו קטן באמירה כמו- חשבנו עליכם כשיצאנו והחלטנו לפנק אתכם...

מן הסתם גם לך נחמד שבעלך מפנק אותך אחרי יום עבודה ארוך וקשה עם שוקולד או משהו קטן שאת אוהבת. (תחשבי על זה..)

ואני מצטרפת לאנונימית האחרונה (שלפני), חשוב לשים לב שזה לא הרבה מדי יציאות מהבית, ולא על חשבון הילדים. בכל זאת הם ילדים וזה דבר שלא תמיד קל גם למישהו מבוגר..

ומעולם לא חשבתי לקבל על זה כסף !!

בסה"כ זה הרבה יותר קל מבייביסיטר רגיל שהילדים לא מכירים אותך.

אני אומרת ללכת לישון מיד, אז הם ילכו לישון מיד.

אם את רוצה לצ'פר אותם באמת, את יכולה להקל מעליהם:

כשאת יוצאת תגידי שאת "מעבירה את הסמכות ל...(הבכור/ה)"

כלומר שאם הוא אומר ללכת לישון אז מקשיבים לו. ולא עושים בעיות (הכל עובר לאמא..)

זה ממש מקל את העבודה

אצלינו ההורים היו מפרגנים לנו - הבנות שעזרנו.

הרבה פעמים לא באופן מיידי אבל באופן כללי. למשל: קנינו לכן פיג'מות חדשות כי אתן עוזרות לנו הרבה וכו'

 

 

ומשהו שעלה לי ממה שקראתי כאן - להפוך את הצ'ופר לחלק מה"עבודה"

למשל - לומר לילדים שהולכים ומשאירים להם שוקולד\ממתק\.... לחלק לכולם, או מרשים להם לראות סרט אחרי שהקטנים נרדמו וכו'

וכך זה גם גורם להם לעשות מה שצריך, גם כיף, וגם לא משלמים להם בכסף ממש אבל גם לא מנצלים אותם.

כל כך יפה ומרגש לשמוע שילדים מבינים שזו מתנה להורים, ושמחים להעניק להם את המתנה הזו!

שמחתי והתרגשתי ללמוד שכך אתן ראיתן ורואות את הדברים! ושכך גם הילדים שלי מרגישים, מן הסתם

אשתדל לא לקלקל, ולצ'פר בעקיפין, כמו שהצעתן, ולהשאיר צ'ופרים לזמן השמרטף עצמו.

המון תודה!

בס"ד

 

זאת אולי מתנה להורים, וזאת סיבה שנייה למתבגרים כמוני למה לא לשמור.
יוקטנה, לא תאהבי לשמוע, אבל יכול להיות שהילדים שלך לא מרגישים כך.
תיזהרו, דברים כאלה עלולים להתנפץ.

זה באמת מחמם את הלב לראות את היופי החם והנותן של התא המשפחתי

בקשר לשמירה על אחים קטנים, 

 

כן הייתי מצ'פרת אותם מידי פעם, בכל דרך שהיא - ממתק, מילה טובה, א. ערב מיוחדת (להזמין פיצה וכד'), להישאר ערים מאוחר יותר וכד', אבל לא צריך תמיד.

 

הזכירו כאן גם שמירה על האחיינים, 

בתור דודה צעירה, ביקשו ממני הרבה פעמים לשמור על האחיינים המתוקים שלי.

עשיתי את זה בשמחה, ולפעמים אפילו זה היה הכיף שלי לבוא לשבת לבד בערב בבית שלהם אחרי שהילדודים ישנים עם מחשב או עם ספר טוב, או אפילו עם הלימודים, בנחת שלי ובכיף. (ולפעמים גם הבאתי חברות ואז בכלל )

ההסכם היה שלא משלמים לי, אבל אני מרגישה חופשי בבית, ולפעמים האחיות (והגיסים) היו חוזרים עם צ'ופרים קטנים - שוקולדים שהם קנו לי ב"מנטה", נעלי בית מפנקות, זוג עגילים, ספר וכד'. בד"כ מתנות סמליות יותר. 

 

גיסתי לעומת זאת, התפדחה שאני אבוא בלי שישלמו לי, והיא התעקשה כל פעם לשלם לי (ויותר מהמינימום) וגם פעם אחת שהצלחתי לצאת בלי התשלום, היא התעקשה להשלים לי אותו.

בהתחלה ממש התפדחתי ואמרתי לה שאפאחת מהאחיות שלי לא משלמת לי, אבל אח"כ הבנתי שגם היא צריכה להרגיש בנוח, וזה פשוט נגמר ככה. 

 

 

 

מה שאני מנסה לומר זה שאין באמת כללים לגבי זה, כל אחת שתעשה מה שהיא מרגישה בנוח. נראה לי כן חשוב שהשמרטף (בין אם זה אח, בן דוד או כל אדם אחר) לא ירגיש שזה עול והוא מחוייב לעשות את זה גם כשאין לו כוח וכו', וכן לפרגן לפחות במילה טובה (ובנינו לומר איזה כיף שנתת לנו סוף סוף לצאת החוצה קצת לבד, גם נותן לילד הרגשה טובה שמה שהוא עשה היה מאוד חשוב...)

 

בהצלחה רבה ובהנאה!!!

ולכן החלטתי שמכוון שזה משהו קבוע ואני רוצה שיהיה להם כיף לשמור על הקטנים אשלם למי שישמור.

כל פעם מישהו אחר מהגדולים. אבל אני משלמת להם סכום מגוחך לא מה שמשלמים לשמרתפית מחוץ למשפחה.

זה נותן להם מוטיבציה וזה לא נראה להם כמו עול. לפעמים הם רבים על זה כי כל אחד רוצה להרוויח את הכמה ש' האלה.

אבל הודעתי מראש שאם חוץ מזה אני נוסעת חד פעמי, הם שומרים בלי תשלום, רק על הקבוע אני משלמת.

כשהייתי ילדה שמרתי המון על האחים הקטנים ואהבתי את זה. שנאתי רק שאמא לא הייתה שואלת אותי לפעמים מראש

אם זה בסדר ופשוט הייתי חוזרת הביתה מביה"ס ורואה פתק שאני צריכה לקחת אותם מאיפשהו ולשמור עליהם

עד שעה לא ידועה- לא היו פלאפונים והיא הייתה נוסעת בטרמפים...

אבל חוץ מזה שמרתי עליהם בכיף. אפילו לשבוע שלם כל קיץ כשאימי היתה יוצאת לחופש.- כשהייתי בגיל העשרה.

 

מתחת למקרר,

מתחת לארון,

באזור המכונת כביסה,

בתחתית הפח מתחת לשקית (מצאתי שם מוצץ היום!),

בפח בתוך השקי,

באסלה (כן כן),

בכל פח אחר בבית,

בין המיטות שלכם,

בארון,

במגירה כלשהי...

 

סיפקתי מספיק מקומות? 

 

(ולנו יש... 5 שמסתובבים בבית, ועדיין לפעמים אני לא מוצאת אף אחד...)

בין המשחקים 

בתוך הנעל של  אמא

עם הכלים בכיור

בין הספרים

בתא המטען של הבימבה

 

(בן כמה הוא?

זה באמת סיוווט... מקוה שתמצאו עוד הלילה..)

לא שואלים כאלה שאלות..

 

פשוט מכינים מלאי.

 

הבעיה האמיתית זה כשיש מוצץ ספציפי שהילד רוצה דווקא אותו (הכי בלוי..)

 

[בגיל גדול יותר - זו לפעמים בדיוק ההזדמנות לגמור עם הענין..]

או לפחות בלאתר אותם בתוך ים הבלאגן

 

מה שרוצים - משיגים!

את רוב שנות ההורות הראשונות בילינו בהשתרעות. על הריצפה בחיפוש אחר האלמנט הזה.

כמה סטוקים שהיו- זה אף פעם לא עמד במבחן התוצאה של האובדן באמצע הלילה.

זהו חפץ עם נטיות אובדניות.
מקווה שאתם כבר בשלב המציאה...

שגורם להם ללכת לאיבוד 

מה שכדאי לעשות שהיהי מלאי ולהביא כל פעם לילד משהו אחר כדי שלא יתמכר לאחד ספציפי

אך בכל זאת,

יכול להיות פשוט הילד זרק את זה מחוץ לעגלה... וזה יכול להיות ברחוב בכל מקום.. בעלי פעם מצא את אחד המוצצים שהלכו לאיבוד.. דרוס.. אז גם זה יכול להיות שמכונית דרסה אותו...

הכי טוב: זה להסתכל על המוצץ של הילד כל הזמן... ולתת לו את המוצץ רק כשהו צריך... כשיש סיכוי שהוא כבר לא, להוציא לו מהפה...הוא לא חייב סמים 24 שעות ביממה, אלא רק בשביל להירגע ולישון...לרוב!

 

בהצלחה

ב. לדעתי יש גנב סדרתי שעובר מבית לבית וגונב אותם, יחד עם חצאי זוגות גרביים...

יש שרשרת שמתחברת למוצץ, זה 'מגדיל' את המוצץ ואז יותר קל למצוא

ה עד גיל חצי שנה לפחות ובגיל חצי שנה אני כבר מתחילה להרגיל אותם שלא צריך כל היום את המוצץ וילד שהמוצץ שלו מחובר בשרשרת מסתובב עם זה כל הזמן בפה וקשה מאד להפריד אותו מזה

שהולך לאיבוד. אצל קטנטנים ממש שעוד לא משחקים זה פחות נצרך כי הם פחות מאבדים, אבל מגיל שנה או קצת פחות כשהם מתחילים לזחול ולהסתובב המוצץ יותר הולך לאיבוד

 

זה עובר בדיקות של מכון התקנים ומיועד לגילאים האלה.

 

מיצרים אותם באורך שקצר מהיקף צוואר התינוק, כך שאין סיכוי לחנק.

 

וזה באמת מגדיל את גודל המוצץ ועוזר למצוא אותו.

מכון התקנים!!

ואכן אם כבר שרשרת אז יש לבדוק טוב טוב שזה קצר מהיקף צואר התינוק אבל...

יש עוד פרמטרים לסכנה, במיוחד בסוג השרשראות שמצויות היום.

סוג החוט - נילון/ברזל הנילון(חוט דיג) נקרע בקלות

סוג השרשרת - חרוזים/ פנינים וכו' 

כך שזה לא כזה פשוט וכבר שמענו על ילדים שבלעו חרוזים משרשרת המוצץ שלהם...

 

תקנו מוצץ בצבע עז 

לא את השקופים האלו שאי אפשר למצוא אפילו בצהרים

אבל אני פיתחתי יכולות ראיית לילה מופלאות במיוחד ב5 שנות ההורות שלי....

אמצע הלילה, בלי עדשות ובלי משקפיים (והמספר שלי מכובד..) ואני מצליחה לזהות את המוצץ השקוף הזה מתחת למיטה של התינוקת.

אבל אני מודה שהייתה תקופה די ארוכה שבה רוב התפילות שלי היו בנוסח "ה' יתברך, תעזור לי למצוא את המוצץ הזה מהר". חייבת לציין שבדר"כ ה' נענה מיידית....ותודה גם לר' בנימין ור' מאיר בעל הנס.....

לא מצאנו, קניתי חדשים... 

לדעתי, אם קשה לך.אז רק להחליף בגדים (וכמה שיותר נוחים ללבישה מהירה).

 

ולהשכיב אותו במקום אחר ויבש ולמחרת לעשות את הדברים הנחוצים האחרים!!

 

בהצלחה!

זה יותר גם גירויי עור וגם מקרר ולא נעים.

אני שמה ניילון וסדין ומעליו עוד ניילון וסדין מה שמקל על פעולת ההחלפה.

ילדים יכלים להרטיב בלילה עד גיל 5 ,וזה תקין.

האם הילד היה גמול בלילה קודם.

אני פשוט שמתי חיתול בלילה ,לא חבל על הפסד השינה וכל הבלגן?

שעד גיל 12!!!! זה עדיין יכול להיות קטע של בשלות

ואני לביתי בת החמש באמת שמה חיתול 

אחרי שהתייאשתי להחליף כל לילה

 

זה חיידיקים!!!! וגם ריח נורא שאחרי זה עלול להשאר...

לא יכולה לשאת את המחשבה שימשיך לישון כך.

זה באסה באמת. אבל לדעתי אין ברירה אחרת.

חוצמזה שזה כיף בבוקר לקבל ילד מתעורר נקי..

להחליף בגדים ומצעים, לקלח/לנקות עם מגבון.

זה מה זה מבאס להחליף מצעים באמצע הלילה אז אני מראש שמה מתחת לגוף שלו שקית זבל גדולה ומעליה מגבת, ככה הרטיבות לא עוברת לסדין (בגלל השקית) וכל שנשאר לעשות זה רק להחליף מגבת, זה הרבה יותר קל בלילה מאשר סדין..

 

כמו שאמרו בגלל ההצטננות והריח (איזה הרגשה זאת לקום ככה? מסכן שלי...) וגם בגלל שאני רוצה להרגיל אותו שבלילה קמים כשצריך פיפי. אז כשמפספס, אני שולחת אותו שוב לשירותים (גם ככה עד שאני קולטת הוא ישן רטוב ובדכ צריך בגלל זה שוב). מנגבת זריז במגבון, מחליפה בגדים ומחליפה סדין - אם אין כוח שולחת למיטה של אבא...

נראה לי לא בריא- חיידקים, גירויי לעור וכו'..

לכותבת שלום רב. גם אני שנים מתמודדת עם הבעיה הזו. ישנם שאומרים שיש כאלו שיש להם נטייה תורשתית להרטבה עד גיל מאוחר וזה יעבור. לאחר בירור מעמיק החלטתי לא לחכות יותר הנזק התדמיתי של הילד והביטחון העצמי נפגע. כמו כן זה מונע ממנו לשון אצל חברים דודים מהרגשה לא נעימה. וגם להיות רטובים בבוקר ההרגשה לא טובה. יש ילדים שהשינה שלהם עמוקה ולכן אינם מתעוררים. מאחר והמנגנון שבמוח אינו מעיר אותם כאשר הם זקוקים להתפנות. יש אינפורמציה באינטרנט על כך. אני התקשרתי למטפל שמטפל ע"י מכשיר שכולל סדינית שמתחת לסדין והיא מחוברת למכשיר קטן שכאשר הילד רק מתחיל להרטיב הוא מצפצף. ואז אנחנו ההורים צריכים לוודא שהילד התעורר קם ואם לא קם סוחבים אותו לשירותים על מנת שימשיך באסלה את בשתן מחליפים וחוזר חלילה . זה לא יעזור להחליף את הסדין  סתם כך כי פתאום גילית בלילה שהוא רטוב.התזמון חייב להיות כאשר הילד מתחיל לפספס מפני שזה מאמן את המוח ומתרגל אותו להתעורר באותו זמן. אני עם זה כמה חודשים והילד נגמל כאשר מדובר בגיל 11 מגיל 5 -4 העניין כבר מתחיל להיות בעייתי. לא כדאי להזניח ורצוי לטפל. זה לא עניין של חיידקים וקור זה עניין של בטחון עצמי שאותו לא ניתן לשטוף בבוקר. בהצלחה.

זה לא פיתרון קסם. בטח לא אצל מי שישן חזק מידי. למישהו במשפחה שלי היתה היתה (יש עדיין. הוא בן 13) בעיית הרטבה בלילה. מטובל מגיל צעיר. גם את זה ניסינו. כל המשפחה התעוררה באופן קבוע--- חוץ מזה שהצפצוף היה מיועד אליו. וזה היה ככה תקופה ארוכה מאוד מאוד.. הבן אדם ישן כמו בלוק. קשה להעיר אותו אפילו שמרימים את הטון, מנענעים ומעמידים אותו. הוא פשוט ישן!!!

 

אמרו לנו שבאזור גיל13 זה אמור לחלוף. אנחנו מקווים ומתפללים שאכן כך. ב"ה!! ישועת ה' כהרף עין!!

אם יש למישהו עוד פיתרון, אשמח לקרוא.

אחרי פעם פעמיים שהרטיב , כנראה החברים לא השאירו אותו "יבש"

עצוב שעבר את זה , במציאות הוא לא הרטיב מאז.

אני הרטבתי עד כמעט גיל 13!! שזה הדבר שהכי תסכל אותי בחיים!

 

והלכתי למקום ובאמת נתנו לי את המכשיר הזה שמצפצף...אבל זה לא עזר,בכלל לאא!

 

ופשוט עברו השנים ולמרות התיסכולים וכו' זה עבר ב"ה!

 

כשזה היה לי אז ההורים שלי היו מעירים אותי כשהיו הולכים לישון ללכת לשירותים, ואז הייתי קמה ובד"כ הייתי קמה יבשה..וגם לפעמים לא..אבל בשביל הזמנים שזה עוזר כן תעירו אותו.

 

ועוד משהו, בתור אחת שחוותה דבר כזה ויודעת מה זה לעבור דבר כזה בגיל גדול,

פשוט תתמכו בבן שלכם! זה קשה כ"כ ומתסכל כ"כ! גם אם הוא לא מראה את זה !

 

אני כ"כ מתפללת שאף אחד לא יעבור דבר כזה!!

 

ושבע"ה הבן שלכם יעבור וזה יחלוף לו!

הרבה בהצלחה!!!

 

אני הייתי מרטיבה עד גיל 12, וההורים שלי מאוד כעסו על זה, כאילו שאני יכולתי לשלוט!!

זה יצר מצב שלא אמרתי להם כשזה קרה וכשאמא שלי הגיעה לחדר שלי היא הזדעדעה וכעסה עלי ובמקום לעודד אותי, הייתי פשוט מסכנה והתביישתי!!!!!!!! םשוט הייתי בוכה ובוכה ובוכה עד שההורים שלילקחו אותי לפסיכולוגית, 4 מפגשים, אחריהם הרטבתי עוד איזה פעם פעמיים ואז ה-פ-ס-ק-ת-י!!
אז מהסיםור המתסכל שלי אפשר ללמוד, וזה מאוד חשוב.

קודם כל: לעולם, אבל ל-ע-ו-ל-ם אל תכעסו על הילד שלכם כשזה קורה.. כשהייתי קמה רטובה ומסריחה זה היה פשוט לא נעים, וגם פחדתי אז תתנו לילד/ה שלכם תחושה טובה ותנסו לדובב אותה (אגב, במפגשים עם הפסיכולוגית היא דיברה איתי בעיקר על כעסים.. תנסו ללתת לילד שלכם תחושה טובה וחמימה, ואולי תקחו אותו לטיפול שבעז"ה מאוד יעזור.) לילדים שלי שמרטיבים לפעמים אני יודעת לתת טיפול פסיכולוגי בעצמי  

ואוו!! את ממש גיבורה ,את יודעת?!

אם ההורים שלי היו ככה הייתי מתרסקת לגמרי! הרגשתי מרוסקת גם ככה ועוד יותר בגלל שאמא שלי בכלל לא הייתה לצידי, אלא אבא שלי היה שם וסבתא שלי הבנאדם הכי מדהים,שאני חייבת לה את חיי הייתה איתי!

 

ות'אמת שאת כותבת שהלכת לפסיכולוגית ועברת טיפול כזה, אני עברתי משהו דומה, הייתי הולכת למטפלת בגוף, עושה, נוגעת במקומות בגוף ופשוט משחררת..אבל לא חשבתי זה מה שעזר כ"כ..הייתי בטוחה שזה פשוט הפסיק בעיקר בגלל שהגעתי לגיל גדול...

 

 

אז כן, כנראה יש לילדים שמרטיבים איזשהי חסימה ..וצריך וכדאי וחשוב ללכת לטפל בזה.!

הבת שלי בת 11 עם המכשיר  ארבעה חודשים בחודשיים הראשונים היתה לה נסיגה והיא לא התעוררה. צלצול המכשיר לא עבור הילד הוא עבור ההורים ובאחריות ההורים לגשת לילד לדאוג להעיר אותו. וגם לי היה קשה להעיר את ביתי בהתחלה. היא אמורה לנתק את המכשיר ולסחוב אותה לשירותים. עם התהליך הזה העבודה מתבצעת "במוח" הילד . חודשיים לא זז אצלה כלום פתאום יום אחד המכשיר צלצל והיא קמה סהרהורית לבד כשאני צופה בה וחיפשה את הדרך לשירותים אם לא היתי ערה היא עוד היתה הולכת למטבח ועושה שם. כך במשך עוד חודש כיוונתי אותה לשירותים אך הפעם היא קמה עצמאית. היום היא קמה לבד בלילה והולכת לבד לשירותים. המכשיר לא מצפצץ ואנחנו ישנים.

כמו שאמרת אין פתרון קסם אך צריך לדעת שחשוב להתגייס לשם כך. אין לי מושג מדוע זה לא מצליח עבור אחרים יתכן ולא קיבלו הדרכה טובה או שאצלם זה לא עובד. אבל אסור להתייאש. זה מאוד פוגע בדימוי העצמי החברתי ומתסכל.

בהצלחה לכולם.

נ.ב

קיבלנו גם תרגילים לשם חיזוק שלפוחית השתן .אולי ההדרכה לא היתה מספיק טובה?

מותר לו עדיין להרטיב בלילה, וחבל על כל הבלגן של ההרטבה עם החלפת כלי המיטה וכו'.

פחות סיבה לתסכולים לשני הצדדים!

מדובר בגיל 3, ברגיל הוא לא מרטיב אבל היו כמה לילות כאלה, אז תהיתי לעצמי אם להעיר בשביל לרחוץ או לא. בנתיים זה עבר וכבר קם יבש. וברור שלא כעסתי, בגיל כזה עוד 'מותר'  לו, ומה גם שזה קורה רק מידי פעם

ב"ה אין בעיה של הרטבה, אבל היה מעניין לקרוא את מה שכתבתם

הבת שלי סבלה עד גיל 12 מהרטבה . בתור ילדה נקיה 

זה מאוד ציער אותה מה גם שהיא נמנעה מלישון אצל חברות ועם כל הבת מצוות זה היה 

מאוד כואב ואז חברה  המליצה לי על כדורים ובאמת תוך חודש!!! היא נגמלה לחלוטין! 

ב"ה היא בת 13 וחצי והיא אמרה לי שהיא כ"כ מצטערת שלא ידעה על זה קודם

ושאגיד לכל אמא שילדה סובל מכך.

אל תהססו חודש מקסימום חודשיים וזה חולף לגמרי בע"ה.

מיועדים? 

מחכים בסבלנות נותנים לילד להחליף לבד ולהוריד מצעים כחלק מלקיחת אחריות. ואם זה לא סידרתי אפשר לחכות שיעבור לבד

 אבל הכי חשוב מנסיוננו עם ילד שגם קיבל תרופה תקופה מסוימת ועזר עד שלא.

ואז טופל 10 טיפולי רפלקסולוגיה ומאז כל העסק מאחורינו .

מברור שעשינו לפני זה מבוסס מחקרית גם לדיקור סיני אבל כמובן עדיף רפלקסולוגיה לילדים. כמו כל המקצועות הטיפוליים חשוב להגיע לאנשי מקצוע.

בהצלחה

שנתנה לילדיה דבש לפני השינה וזה עזר להם פלאים!!

 

(אמא לתאומות בנות שש/שבע ששניהן סבלו מכך!)

 

ולאלו שיזעקו מה דבש לפני השינה??! כן! ואפשר לצחצח לאחר מכן את השיניים ולא קורה שום דבר!!

 

ובתור ילדה באמת סבלתי עד גיל מאוחר וגם לי נתנו דבש וזה עזר!!

 

אבי ז"ל היה צועק עלי בלי סוף וזה תיסכל אותי במיוחד (אני קיבלתי עדוד מאח יקר!) ולאט לאט זה הפסיק במיוחד שלא שתיתי הרבה לפני השינה!

 

ואחרי הרבה שנים ראיתי תופעה מדהימה שפשוט אימצתי אותה לשנים. הייתי כביביסיטר לילדים והילד שם קם רטוב הייתי בטוחה שיקום בהיסטריה ויתבייש וראיתי איך בקלות אחותו התיחסה אליו בנעימות שפשוט נדהמתי וקינאתי אני בטוחה שאותו ילד (עכשיו כבר נער) עבר בקלות את התקופה דווקא ובעיקר בגלל ההתיחסות וההבנה למצבו העכשוי בלי כעס ובלי רגשות אשמה בעקבות זאת!!

 

בהצלחה !!

האתר של גן:

https://sites.google.com/site/hinuchtorany/

 

ההורים לא מבינים -

 

אבל לכן יש הזדמנות לעשות את שלכן.

 

תסבירו לילדים שזו ממש הזדמנות - כשנמצאים בצהרון - לשחק עם חברים, וגם במשחקים "ממש", שזה דבר בריא ומשמח.

 

וגם תציבו "סדרים" ("כשמגיעים מכניסים לתיק", כולם), שיתרגלו.

 

ותתרמו משהו פעוט לחינוכם. חינוך זה לא תמיד על מה שכבר יש מקודם...

 

בהצלחה רבה.

משום שהגולגולת שלהם יותר דקה והקרינה....

העניין הוא שבמסגרת חילונית יש נגיד לכולם אייפון אז ילד שלא יהיה לו, יהיה שונה.

אני למדתי במסגרות חילוניות וראיתי כמה יש תחרות אם זה מותגים אם זה בכל דבר . ולהיות שונה אחר זה התמודדות לא קלה.

אני ב"ה התחזקתי וכל כך שמחה שאת ילדיי בע"ה ארשום למסגרות חרדיות ובכל מקרה תמיד אהיה עם יד על הדופק שטוב להם והם שמחים והמסגרת מהווה עבורם, מקום שנותן יראת שמיים,למידה,אהבה , ושמחה שיהיה שם פשטות ושמחה זה משחשוב לי..
שיהיה להם טוב. מקום חם.
נקודה נוספת סמארטפון יש לא רק לילדים חילונים גם לשומרי תורה ומצוות, ופה צריך לשים לב שאם כבר יש לנו את המכשיר הזה לא יותר מידיי להתמכר אליו בפרט לא ליד הילדים, כי אין כמו דוגמא אישית בחינוך..

ששם בהפסקות הילדים (בכיתה א' לפחות) היו מוצאים טאבלטים ואייפונים ומשחקים להנאתם..

 

בלי לבדוק בכלל.

הילדים שלי לומדים בממ"ד

ומי שחושבת שבית ספר חרדי יעשה את עבודת החינוך במקומה, שלא תופתע מהתוצאות.

הממסד עצמו מבחינת תכנים הוא יותר בכיוון החילוני וזו עובדה שרוב רובם מיד בשער כבר מורידים את הכיפה.. אני בטוחה שאצל ילדייך זה לא כך ולא יהיה כך. סופו של דבר עיקר החינוך בא מהבית!! אבל אני יודעת ממש מחברןת קרובות שמעידות בעצמן על הדברים המתחוללים שם.. לפחות בעיר בא אני גרה.. אני גם רואה את זה בעצמי ..

"רוב רובם בשער מורידים את הכיפה"...  חס ושלום.

 

הממ"ד מורכב - ותלוי באיזה מקום מדובר.

 

אסור להוציא ש"ר על ציבור גדול, בגלל חברות שמכירות מקום ספציפי.

 

יש דברים טובים, יש מה לבקר, יש אוכלוסיות שונות.

אני הייתי מפחדת לתת לזאטוט בן 6 לשמור על חפץ ששוה בערך 1000 ש"ח...

לתת לחפץ ששווה 1000 ש"ח - להרוס ילד שאין ערוך ל"שוויו"...

א' צריך את הסמארטפון? 

הוא נוסע לטיול עכשיו?

הוא טס לאנטארטיקה?

כולה הלך לביה"ס וחזר ואו שאת הבאת והחזרת או שהוא נוסע בהסעה או באוטובוס מה הצורך הנואש הזה?

איך אנחנו הסתדרנו בלי פלאפון בכלל?

אה נכון אנחנו דמוקרטיה. שהתלמידים יעשו מה בא להם

בית ספר ממש לא אומר להיות דמוקרטיה. ממש לא. 

 

 

רציני לא ציני ולא כלום.. חבל שאי אפשר להקליט פה.. בכיתה ח' זה בסדר סמארטפון? שאלה אמיתית...

סמרטפון ממכר

אז בכיתה ח'? למה צריך?

במקום לפתח קשרי חברות , כולם יושבים עם המכשירים שלהם ומתרכזים בהם. זה ממכר, הופך להיות מרכז החיים, ויש עוד הרבה רעות חולות בזה, לדעתי.

אני מכיר מישהו שהוא לא כזה מכור.. ויש הרבה שבגלל הוואטזאפ רוצים סמארטפון ויש אנשים שאפילו עם c2 רואים סרטים והכל.. אז סמארטפון לא תמיד ממכר. אולי כן אבל גם פלאפונים פשוטים יכולים למכור לא ככה?

ב"ה שאין לי את המכשיר הזה.. אני מסתכלת על אנשים מהצד ורואה מה שהם לא רואים - שהם משועבדים אליו...

 

היכולת להוציא אדם ממצב כלשהו היא רק ע"י 'שתגיע למקומו', להזדהות עם קשייו, לגלות אמפטיה למצבו, להבין את חוויותיו ומדוע הן חשובות לו. לא לשפוט אלא להבין.
 

הורים מרגישים צורך ואוהבים להעניק לילדיהם, הורים שאינם מעניקים, במידה והם הורים תקינים, חשים רגשות אשמה בשל אי יכולתם להעניק לילדיהם.

 

הורים רבים כמעט ואינם רואים את ילדיהם, אין ביניהם תקשורת וודאי שאין ביניהם שיח ריגשי המכיר ומכיל את הקשיים של ילדיהם.

 

בנוסף, הורים עומדים בתחרות מותגים, ילדיהם גם מעמידים אותם בתחרות כזו, הם גם מתמודדים עם הילדים ועם השכנים/ הורים אחרים שמעריכים אותם על-פי מותגי הבגדים/ הטלפונים/ המשחקים שלהם ושל ילדיהם.

 

כמה שנשמע מזעזע זה המצב בחברות מסויימות.

 

הדרך לטפל היא לא לשמוט את דרך ההענקה המקולקלת הזאת של ההורים, אלא להביא אותם לתובנות של דרכים אחרות להענקה בעיקר רגשית.

 

טיפול במקרים כאלה יתמקד בשני תחומים:

א. הבאת ההורים להבנה שיש צורות הענקה נוספות וכן הבעייתיות בצורת הענקה כזו.

ב. חיזוק הסמכות ההורית בהתמודדות עם ילדיהם והעצמת החוזקות האישיות והמשפחתיות בהתמודדות עם סביבה מותגית.

 

אנשי חינוך המתמודדים עם תופעות אלו הינם בעלי השפעה אולם עליהם להבין את הצורך וליצור אלטרנטיבות בדומה לטיפול בכל תחום חינוכי אחר.

 

אל לנו להתייאש אלא לנסות להשפיע  על ההורים והילדים.

ביס"ש כפר עציון

בית הארחה במעלה חבר

ועוד ועוד. נראה לי שבהרבה מדרשות יש אפשרות כזו.

חסרי טעם בעיני.

כל נושא שהועלה בהם הוא נושא רחב ורב פנים.

את דעתי בכל נושא אני לא מעצבת אחרי קריאת מאמר אחד, או שני מחקרים, אלא על בסיס כמה שנים טובות של קריאה, חשיבה, ניתוח, לימוד והתייעצות.

כך שעוד חמישה מאמרים ושני מחקרים גם לא ישנו את דעתי, אז למה בכלל להיכנס לפינג פונג הזה של "הנה לך, הבאתי מחקר- ננננ לך, תוכיח לי שהמחקר מבוסס".

הרי על כל מחקר שאומר X יש מחקר שטוען Y.  ויש אינטרסים לכאן ולכאן בכל תחום.

כל הורה שהנושאים האלה מעניינים אותו ראוי שלא יסמוך רק על הקישורים שמביאים כאן, אלא ישתדל לעשות את עבודת המחקר שלו בעצמו- בעזרת האינטרנט, רופאים, ואנשי מקצוע.

 

חוץ מזה שהפסקנות שבה דברים נכתבים בשרשורים המייגעים האלה היא פשוט לא לעניין.

הרי זה פשוט לא רלוונטי ולא אמיתי לטעון נגד אסכולות ותורות שלמות שהן הזויות, שקרניות, בורות, מבוססות על אמונות טפלות וכו'. הרי לא כולנו מטומטמים, כידוע.

 

ואנונימי-ספק היקר. אל תחשוב אפילו שאני הולכת להתעמת איתך פה. בדיוק בגלל מה שכתבתי למעלה.

 

 את רב האנשים באמת אפשר לסדר די בקלות אחרת אף חברה לא הייתה משקיעה סכומי עתק בפרסומת. ועובדה שזה עובד בלי שום סיבה הגיונית. עובדה שאנשים פה מאמינים בתהליך שלום למרות שאין שום הסבר הגיוני לזה. עובדה שהרבה אנשים יצאו לרחובות בזמן מחאה חברתית ובעבר המון אנשים חכמים האמינו בקומוניזם. אז מגיעה אופנה חדשה וכולם מתלהבים בלי לחשוב בדרך כלל. לפעמים זאת תגובת נגד לתופעה לא נכונה באמת או אופנה קודמת, אבל במקום לתקן בזהירות ישר ממציאים משהו חדש ונוצץ ושוללים את מה שהיה קודם

 

רק תוהה...

כי גם אם יש אפילו עשרות מליונים שמאמינים במשהו, זה לא הופך אותו לנכון וגם אם מאות אנשים מאמינים שמוחמד עלה בלילה על סוסתו אל-בוראק השמימה לבדו או שאלפי אנשים מאמינים שג'ון סמית' מצא לוחות זהב שעליהם נכתב ספר המורמונים איפשהו ביוטה - זה לא הופך אותם ל'לא מטומטמים'... 

 

אגב פסקנות... מי קבעה בצורה מאוד נחרצת בגלל שחבורת שרלטנים עבדו עליה וגרמו לא להאמין ש"חלב זה רעל" וש"במדינות שבהן שותים חלב יש יותר אוסטיאופורוזיס" (בטרם הבאתי לעיונה את הטבלאות המוכיחות שזה בדיוק להיפך)?

 

רק אומר... 

 

ואל תעשי השוואה בין מחקרים שנעשו על מאות ואלפי בני אדם בצורה מבוקרת ובסטנדרטים גבוהים ל"מחקרים" תומכי ההומאופתיה שנעשו ע"י ההומאופת שלהם על 60 אנשים או ע"י אוניברסיטה דרג B בהודו. 

אין מחקר x ומחקר y. 

 

אני תמיד בעד שאנשים יחקרו וישאלו רופאים. 

 

אותי זה הצחיק..

(לא חסידה של אף אחד. לדעתי כל הרופאים לא מושלמים ומול כולם כדאי להשתמש בחשיבה ביקורתית ושכל ישר. לא מאמינה באף רופא פרט לריבוש"ע שנותן להם רשות לרפא, גם אם זה בעזרת תמציות צמחים או ניתוחים מיותרי..) 

 

שולי הרווח יהיו עצומים!!! 

 

למה אין פסיקה של בית משפט נגד ג'יימס רמזי? 

יש כאן סיפור שמספרים כמה המאופתים שאם הוא היה נכון, בית המשפט היה כופה על מר רמזי לספק את כל דרישותיהם ולשלם להם מיליון דולר. 

ומדובר כאן על סיפור שנמשך כבר כמה שנים והסתיים בשנת 2008 למיטב הבנתי - אז אם המקרה כ"כ פשוט - למה אין פסיקה של בית משפט בנושא? 
מה עלה בגורל הדרישות? 

 

לגבי הקישור השני - כיוון שהספר ובו תוצאות המחקר השוויצרי ניתן לצפיה רק בתשלום ואין לי כל כוונה לשלם 20 ליש"ט או 40 יורו - קשה לחוות על כך דעה.

אני יכול לשים מחר קישור להמון דברים ולטעון שכתובים בהם דברים שכלל לא כתובים בהם. 

 

 

לגבי שאר הקישורים - אחד מהם מוביל לכל מיני "מראי מקומות" שאין שום דרך לגשת אליהם. כמובן שמדובר באתר של פקולטה להומאופתיה. 

אחד מהם מוביל לאיזשהו תקציר לא ברור ולא ממש ברור מה ההכשרה של עורכי המחקר. 

 

הקישור שאמור להוביל למחקר שמדבר על יעילות ההומאופתיה בחולי שחפת מחזיר אותנו לקישור אחר שמדבר על יעילות החולי סרטן דווקא שפורסם בעיתון של אקופונקטורה ונערך ע"י מדענים ממערב בנגל בהודו... (כמו שהיה לי מרצה שאמר בהרצאה: אנחנו לא לוקחים יותר מדי ברצינות תוצאות של מחקרים שנערכים במקומות כאלה... (הוא דיבר על מצרים, אבל גם מערב בנגל נופלת בקטגוריה...)). 

מדובר באוניברסיטה שההודים עצמם מדרגים אותה כדרג ב' בהודו. (כן, יש להם ועדה וזה רשמי, למי שתוהה). 

 

ובקיצור, אין לי כח להמשיך. ככה זה נמשך קישור אחרי קישור. גיחוך אחרי גיחוך.

 

השיא מבחינתי הוא שאחד הקישורים מוביל פשוט ל - file not found...  

 

המחקר השוויצרי היה כ"כ תומך בהמאופתיה עד שהממשלה השוויצרית שאליו יש קישור הוציאה את הטיפול ההומאופתי מסל הבריאות... ואז, לאחר לחץ של הומאופתים, החזירה אותו לפר זמן של 6 חודשים... 
http://www.thelancet.com/journals/lancet/article/PIIS0140-6736%2805%2967177-2/fulltext

 

http://www.smw.ch/content/smw-2012-13594/

 

דו"ח עדכני (2010) שהוגש לממשלת בריטניה מסכם, לאחר סקירה מעמיקה של הראיות, כי "אין כל דרך אפשרית שההומאופתיה תעבוד, היות וזה ידרוש כתיבה מחדש של ההבנות שלנו בפיזיקה, כימיה וביולוגיה. מעבר לכך, העדויות הקליניות מראות כי לא ניתן להבחין בין הומאופתיה לפלצבו."

 

אני מזהה כאן אנלוגיה ברורה... 

היינו יכולים לשבור שיא של אורך פורום

זה תלוי רק בך! נגיד אני צריכה את התמיכה של בעלי ושהוא יהיה אלי זמין 24/7, בעיקר סביב הלידות..

יש לי שכנה שבעלה בקבע והיא מאושרת וגאה בו.. אבל היא בלעבוסטה אמיתית.. זה תלוי בך!

בס"ד

 

אני משוכנעת שכשהבחור יגיע זה לא יהיה פרמטר עיקרי...

 

ולעצם השאלה, זה לא פשוט בכלל, אך אפשרי!

 

יש כל מיני "קבע"- יש קבע של יומיות, של סופ"ש ואפטר, של שבת אחת ל3, של חודש מחוץ לבית ואף יותר...

 

תגיעי לגשר ותחצי אותו.

 

בהצלחה!

 

[אשת קבע במיל' ]

כמה אתרים בענין אולי זה יהיה שווה לכם יותר מכמה סיבות:

 

א זה על גובה אין שם קינון כ"כ של מכרסמים/גוקים/ נמלים

 

ב חוסך נסיעות אם כי זה על חשבונכם

 

ג אפשר לעגן אותו בכל מקום אפשרי!!

 

ד יש פה גם חיסכון בחשמל!!

 

בהצלחה רבה!!

וגם לא עקבתי אחרי זה ביסודיות( זאת אומרת לא ביקרתי בכזה בית)  אבל נראה שזה שווה!!

יש שם שירותים ואמבטיה??

באישור הרשות המארחת כמובן, לתשתיות הקיימות.

בארה"ב זה דבר מאוד נפוץ, יש שם מגרשי חניה לקרוונים כאלה, עם חיבור לתשתיות.

לא להתייאש! הרי אמרו כבר "כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן", ועוד כמה משפטים כאלה ("אם אתה מאמין שאפשר לקלקל...").

 

אני בעד לשבת עם עצמך לבד, ולהחליט במה את בוחרת. איך את רוצה שהחיים שלך ייראו- בגדול, ואז לרדת לפרטים הקטנים שיגרמו (לאט ובהדרגה) לחיים שלך להיות מה שאת רוצה.

 

הנה כמה כיווני מחשבה-

אירגון זמן- מה מכלה לך זמן סתם?

למה חשוב להקדיש יותר זמן?

למה חשוב להקדיש פחות זמן ולסיים מהר?

מה כדאי לעשות בשעות הבוקר? מה כדאי לדחות לערב?

מה אפשר לעשות בזמן שהילדים בבית, אחר הצהריים? (אם יש לך עומס זמני או קבוע. זה יכול להיות משהו שעושים בזמן שהילדים משחקים ביניהם ואת משגיחה, או משהו שעושים ביחד עם הילדים).

 

סדרי עדיפויות-

מה חשוב לך בחיים?

מה פחות חשוב?

על מה תצטערי אחרי 120 שלא עשית יותר טוב? (אני גיליתי, לדוגמא, שגם אם הכביסה לא תהיה מקופלת הכי ישר שיש, לא אצטער על זה עוד 90 שנה ).

איפה את רוצה להשקיע את המיטב שלך?

איפה מותר (וצריך לפעמים) לעגל פינות?

 

מריבות מתישות בין הילדים-

איך מלמדים אותם לפתור סיכסוכים בדרכי נועם?

איך משרים אווירה רגועה יותר בבית?

על מה הם רבים, ואיך אפשר לסייע? (הפרד ומשול- כל ילד באזור שלו בחדר, תורות במשחק השווה יותר וכו').

ואפשר גם לקרוא את "אחים ללא מריבות" של לייף סנטר (עוד לא קראתי בעצמי, למרות שקניתי. ושמעתי הרבה המלצות עליו).

 

סדר יום-

מתי היית רוצה לקום?

כמה זמן דרוש לך להתארגנות בבוקר? (+10 דקות רזרבה לבל"תמים למיניהם)

באיזו שעה היית רוצה שהילדים יילכו לישון? (כולם ביחד או בהתאם לגילם)

מתי כדאי לאכול ארוחת ערב עם הילדים/לתת להם ארוחת ערב? (בהתאם לשעת השינה)

מה כדאי להתחיל עם אמבטיות/מקלחות?

ועוד נקודה חשובה למחשבה- מה כדאי לעשות כשיש אורחים (מהאזור או לא), או כשנוסעים להתארח בשבת וכד'. האם מקפידים על סדר היום? האם מתגמשים? אם מתגמשים- עד איזה גבול?

 

 

 

אני מרגישה שבד בבד עם החזרת השליטה בחייך לידייך, יחזור גם האמון בעצמך- ולהיפך (כשהאמון יחזור, גם השליטה תחזור).

 

הרבה הצלחה!

(כאן לשאלות נוספות אם את צריכה. גם באישי).

אני מנסה עם עצמי לחשוב  מה בגדול הייתי רוצה מעצמי וחיי

זה דברים שנראה שהסיכוי להם לא  כ"כ מציאותי

 

אני רוצה שיהיה לנו שבת שתעצים אותנו. שירים בשולחן שבת.  אוירה של שבת.....

לא סתם ארוחה שכולם כאילו נמצאים אבל כל אחד קם מהשולחן לעניניו לחצי שעה ואין מסגרת.

 

אולי אשב ברצינות ואכתוב לי...

יש לך נקודות ודוגמאות למשפט שכתבת"איך את רוצה שהחיים שלך ייראו- בגדול,"

 

כדאי שאתחיל  לחיות באמת

האמת שאפשר לקחת את המשפט שכתבתי לכל מיני כיוונים. אני אפתח, ואת מוזמנת להמשיך לעצמך כמה שתרצי.

 

האם אני רוצה שהחיים שלי יהיו קבועים ויציבים, או ספונטניים וגמישים?

במה הבחירה שלי (יציבות או גמישות) מתבטאת? (כאן יורדים לפרטים הקטנים)

(אפשר כמובן לשלב את השניים. כדאי לשים לב במה את בוחרת, כך שמה שיקרה, יקרה כי את בוחרת בו לא כי התגלגלת אליו במקרה (אלא אם בחרת להתגלגל אליו ).

 

האם אני רוצה שהבית שלי יהיה מסודר? באיזו מידה?

מתי וכמה אני רוצה לסדר?

איזה חלקים של הבית אני רוצה לסדר בזמן הפנוי שלי? מה אדחה לזמן אחר?

 

איזו רעיה אני רוצה להיות? איך אני רוצה שהזוגיות שלי תיראה?

איך אני רוצה שבעלי ירגיש, בתור בן הזוג שלי?

איך אני מגיעה ליעדים שאני מציבה לעצמי בנושא הזה? (שיעורי תורה באזור/באינטרנט? עבודה עצמית? קריאת ספרים בנושא?)

 

איזו אמא אני רוצה להיות?

איך אני רוצה שילדיי ירגישו בבית?

מה אני רוצה להעניק לילדיי?

(כאן גם אפשר לשאול, באיזה בית אני רוצה שילדיי יגדלו).

 

(לגבי דוגמאות- אומר לך בקצרה על עצמי, רק כדי לסבר את האוזן-

אני רוצה שתהיה לילדים שלי בריאות נפשית. ביטחון.

לכן, אני משתדלת להיות שם עבורם כשהם צריכים. להכיל את הקשיים שלהם. לתת מקום לכאבים שלהם, ולהראות להם שאפשר להתגבר ולהתמודד.

אני רוצה שהילדים שלי יהיו חופשיים, בני חורין, להיות מי שהם.

לכן אני משתדלת לכבד אותם (זה נהיה קשה ככל שהם גדלים, מסיבות שונות. ועם זאת, זו השאיפה).

אני רוצה לעבוד במקום שטוב לי בו, גם כדי להרגיש סיפוק ומימוש עצמי וגם כדי שילדיי יקבלו מסר נכון לגבי הערך של העבודה.

לכן, אני משתדלת לעבוד היטב במקום העבודה הנוכחי שלי, כי טוב לי בו, ברוך ה'. ואני בודקת ומגששת לגבי תחום עבודה נוסף שמעניין אותי.

הדוגמאות עזרו?)

 

 

 

מה שכתבת לגבי השבת זו התחלה יפה של הסתכלות כללית, שבה כדאי להתחיל.

אח"כ כדאי להוריד את זה לפרטים הקטנים- מאיזו סיבה כל אחד קם לענייניו?

איך אפשר לדאוג שלפחות בתחילת הסעודה נשב ביחד, ותהיה אווירה משפחתית-שבתית נעימה ומיוחדת?

מה חסר לי כדי שתהיה אווירה שבתית?

האם כדאי לבקש מהילדים הגדולים יותר להכין דבר תורה?

מה כדאי לספר על פרשת השבוע, שיעניין את הילדים ויגרום להם לספר מה למדו בגן/בית ספר?

האם כדאי ליזום בעצמי (או לבקש מהבעל) שירי שבת?

 

 

 

הרבה הצלחה!

ראשית, מודעות לקושי ולכך שההתנהלות הזו צריכה להשתנות היא תחילתו של תהליך שיצור שינוי.

 

קיימות מס' אפשרויות על-מנת להיכנס לתהליך מחולל שינוי:

 

א. הצטרפות לקבוצה מונחית לשיפור סדר ואירגון.

ב. למידה עצמית של התחום ועבודה אישית.(מתאים לאנשים בעלי כושרהתמדה ויכולת להשיג מטרות)

ג. הדרכה \אימון ליצירת שינוי בתחום ניהול הזמן .

 

החשוב ביותר היא ההבנה שאם תתחילי תהליך של שינוי החיים שלך ייראו אחרת לגמרי וזה לא ייקח זמן רב.

 

מהו אימון?

 

אימון (Coaching) הוא תהליך ממוקד להשגת המטרות שהציב לעצמו המתאמן, ממש כמו אימון של ספורטאים בו המתאמן ממוקד מטרה בתחום עיסוקו כך באימון אישי. אגב, המקור לאימון הוא מענף הספורט והוא הורחב גם לתחום העסקי, המשפחתי, הזוגי ועוד.
תפקיד המאמן לחשוף רצונות גלויים וסמויים של המתאמן ולגרום לו להגשימם ע"י הסרת חסמים והעצמת כוחותיו הפנימיים.

שלבי תהליך האימון:

1. חשיפת רצונות המתאמן.
2. קביעת מטרות על ומטרות משנה.
3. התאמת שיטת האימון ותוכנית אימון למתאמן על-פי ערכיו ויכולותיו (ישנן מספר רב של שיטות אימון).
4. הבנת החסמים ואימון להסרתם.
5. אימון וליווי להשגת המטרות שהוצבו.
6. מעקב אחר ביצוע התוכנית.

אימון הורים, בניגוד להדרכת הורים, כולל גם את השלבים של הביצוע והמטרות ברורות וממוקדות ולכן ניתן לבחון את תוצאותיו באופן מדויק יותר.
ישנן שיטות אימון רבות ולכן חשוב לבחור מאמן שנחשף לשיטות אימון מגוונות ומסוגל להתאים למתאמן את הדרך הנכונה להעצמת כוחותיו הפנימיים ולהשגת מטרותיו, לכל מתאמן יש דרך משלו.

במקרים רבים, אין צורך באימון אלא מספיקה הדרכה, שכן ללקוח יש את היכולות לבצע את המוטל עליו, או לחילופין מספיק יעוץ ממוקד לשחרור ופתרון  של בעיה מסויימת (כמו בסיפור על הנערה).

ישנה חשיבות עליונה בבחירת הטיפול המתאים, מכיון שהאפשרויות רבות ומגוונות ותלויות ביכולות הלקוח ובסוג הבעיה.
 

 

צירפתי קישור למקור   https://sites.google.com/site/winningparenting/103

 

לא מומלץ לדחות  אלא פשוט לפעול,  בלי לחשוב יותר מידי, באחת מהדרכים  ולא להזניח.

 

בהצלחה
 

 

 

 

 

יכול להיות שיש לך הפרעת קשב וריכוז? הרבה ממה שאת מתארת מאוד מאפיין את ההפרעה הזו

 בקשב וריכוז

ותגלי  בעצמך אישה , אמא, ורעיה אחרת לגמרי

בהצלחה

 

קראתי שוב ושוב את ההודעה שלך

ועלה לי עיצה שלמדתי פעם מאישה חכמה שלמדתי ממנה-

 

נשים חושבות שהן צריכות לעשות עבודת המידות מעמיקה

אבל באמת כל מה שהן צריכות זה כמה שעות שינה, אוכל מסודר, קצת התעמלות...

 

אז זו העיצה שלי אלייך-

תעשי לך "מבצע שינה"

כללי ברזל- לא משנה מה- את הולכת לישון, הבית הפוך הילדים חוגגים- לא נורא,

קחי בייביסטר ועוזרת -כדי להתאפס על עצמך

אחרי זה תוכלי לחשוב מחשבות גדולות על לסדר את החיים שלך ...

אצלי אניי יודעת שכן צריך עבודת המידות. אני ישנה המון.... ואוכלת

אני  טיפוס מסודר ומאורגן, אז הבית מסודר בגדול, אוכל כביסה כלים וכו' בסדר אצלי, ובלאגן של משחקים לא מפריע. אני לא מרת שהבית קבוע מתוקתק, ממש לא. עיקר הבעיה אצלי זה בהתייחסות עם הילדים, חבל שא"א ללכת לקנות סבלנות.. אוף, זה קשה להיות סבלנית כ"כ הרבה זמן במיוחד שהילדים עושים שטויות, ויותר גרוע שטויות מזיקות

בס"ד

1. אכן אכן ליקויי למידה משפיעים על התנהלות האם הרבה יותר מאשר בתור תלמידה.

2. אולי תנסי את הסדרה של יעל זלץ (בבית או הבית) או הקורס שלה על ניהול בית ("הבית זה העסק שלך").

3. אני עשיתי לעצמי משימה קבועה  לכל יום. אם לא הספקתי, יחכו לשבוע הבא. ואלו הן: לכל יום יש חדר אחד לסדר. (ואני מדגישה אחד!, אם כי בעצם חדרי שינה (2) עשיתי באותו יום. בנוסף שטיפת כלים או קיפול כביסה.

4. יש גם עצות לחפ"שנים (כמוני)- למשל לשים לכל אחד מבני הבית ציפית של כרית (אפשר תלויה על הארון) ולמלא בה את הכביסה הלא מקופלת.

5. שמתי לב שיש דברים אצלינו שאין להם מקום. אז מה הפלא שהילדים  משפריצים אותם לכל עבר?. ראשית רק עשיתי רשימה של דברים שאין להם מקום והם מפוזרים בבית.תליתי אותה על הקיר בחדר שינה. אח"כ בקצב וביכולת שלי אני מוצאת להם מקום או לחילופין לא מתעצבנת כשרואה אותם בפינות...

6. כמה ילדים יש לך? מה טווח הגילאים? כמה את עובדת? כמה בעלך יכול לעזור לך? כמה בעלך מתעצבן מהבלגן?

7. גדלתי בבית  נקי ביותר ויש לי בית על הפנים. מה עם הילדים שלי? כנראה שזה לא גנטי. המסודרים ישארו מסודרים, המבולגנים יהיו מבולגנים ואלה שבאמצע ימצאו את דרכם...

8. על זמנים כן הייתי נותנת יותר את הדגש.: שטפתי רק חלק מהכלים והגיעה השעה 6? ברגע זה אני והילדים עוזבים את הכל ומתיישבים לאכול ארוחת ערב. אח"כ לעשות את כל המטלות של הערב בלי לעצור לסדר או לאסוף צעצועים. רק לשמור על הרצף של הערב. כשתהליך הערב נטמע אפשר להוסיף שברבע ל6 אוספים צעצועים או כשמתפשטים אוספים את הכביסה לסל...

אשמח לקבל תגובה או שאלות.

תכלס צריך לפתוח פייסבוק לאימהות עם בעיות ארגון וככה נותנים עצות אחת לשניה.

איזה השקעה ואיזה מהלב!!

חייבת לסדר מלא דברים אז בעז"ה אתייחס בהמשך...

לטפל בזה בכמה רבדים: ברובד המחשבתי- לתכנן שכלית בצורה מאורגנת (אולי אפילו בכתב)- מה את רוצה לשנות, מה היעדים.

אחרי שלשכל הדברים ברורים ובהירים, הרבה יותר קל לעבור לרמת המעשה.

 

רמת המעשה: לענ"ד- כל פעם לבחור אך ורק יעד אחד!- ולהתמיד בו עד שאת מרגישה שהוא ממש הופך לחלק ממך- נגיד כחודש -חודשיים. לא למהר לשאר הדברים. רק אחרי שהדבר הזה חלק ממך, תעברי לעוד הרגל.

 

חשוב!- כל התהליך חייב להיות מלווה בתפילה, מעומק הלב, במילים שלך, כדי שזה יצליח. תחנונים וטיעונים להשם יתברך שיעזור לך. השם נותן לנו את החולשות שלנו כדי שנזכור שאנחנו תלויים בו, ועש שלא נפנים את הידיעה הזאת טוב טוב, הקשיים לא משיגים את מטרתם ולכן הם ממשיכים. ברגע שהאדם זוכר שהכל מהשם בהשגחה פרטית,וזה לטבתינו -ואנחנו רואים את מסובב הסיבות ולא רק את הנסיבות, הישועה קרובה לבוא.

 

הרבה בהצלחה!

ולדעתי כדי להתחיל לעבוד על השינה בלילה

בחודשיים הקרובים לעבוד רק על זה וגם את זה בהדרגה

נניח אם את הולכת לישון היום ב 1-2 תחליטי ש 12 זה הדד ליין

אחרי שכבשת את זה (ומן הסתם ייקח זמן להתרגל וגם נפילות באמצע)

תוכלי להקדים את זה בעוד חצי שעה או שעה 

כשאת לא עיפה את רגועה יותר שולטת יותר מבינה יותר מפוקסת יותר

כשתתעוררו בבוקר מוקדם יותר תוכלו להתארגן בנחת יותר וכן הלאה

הרבה הצלחה!!!!!!

 

 

 

חינוך חשוב מגיל 0 וזה בהחלט קשור לרקע החברתי-תרבותי ממנו הם באים.

 

ב. קודם כל, תזכרי מבפנים שאת לא מתחנכת אצלם, אלא ההיפך. תצטערי בצערם, שזה מה שיש להם כבר עכשיו. תתפללי עליהם. אבל אל תיחלשי מהם. זה מה שהם קיבלו וראו, לא אשמים. אולי בזכותך יראו משהו אחר. אולי פעם ילדה תחשוב, אני רוצה להיות כמו ההיא...  ובגלל זה תהיה עוד משפחה נורמלית בעם-ישראל.

 

ג. עם כל הכבוד למה שהבוסית שלך אמרה - זה לא מדוייק.

אם ילדה אומרת לך "מה אני, מנקה"?...  את עונה לה בשיא השלוה, כשאנחנו מלכלכים, אנחנו מנקים. אף אחד לא משרת שלנו. ואם היא אומרת לך שאת צריכה לנקות, את עונה בשיא השלוה, "לא, יש לך טעות. אני נמצאת פה בין השאר גם בשביל לעזור להבין איך טוב להתנהג". ואת יכולה לומר לה שתתני לה פרס קטן אם תראי שהיא הבינה את האחריות שיש למי שמלכלך לנקות אחריו..

 

הקיצור: שלוה מבפנים, רחמנות על המציאות שהם נמצאים בה, והשתדלות להשפיע טוב היכן שאפשר, בידיעה שלא תתקני הכל בבת-אחת, אבל עם הזמן ישתפר בעז"ה.. לא להתפעל. לפעול...

ולא מתווכחת. פשוט לא הייתי נותנת לילדה לעבור הלאה (לטלוויזיה? למחשב? לחברים?) עד שהיא מסיימת את חובתה.

אני בעד לנצל את ההזדמנות לחינוך. הילדה אינה "אשמה" שזו האווירה בה היא גדלה, צריך לעזור לה. זה בדיוק נקרא "לא לרדת לרמה של הילדה"; לא לחשוב שיש כאן מאבק-כחות או ויכוח, אלא מישהי שצריכה עזרה בחינוך.

 

"סנקציות" אינן בהכרח חינוך. זה אולי יותר "לרדת לרמה" - מאבק כחות.

 

צריך להתבונן: ממה הילדה תצא יותר עם טיפה "רצון", חינוך (לא "אילוף" שאין ברירה וביחס עוין) - כך או כך?

 

ואצל ילדים כאלה בדר"כ אם הולכים איתם ראש בראש 

בדר"כ זה מתיש ולוקח שעות ומלווה בבכי והתחצפויות.

אם אפשר לדרבן עם מדבקה/ פתק טוב לאמא וכדומה מה טוב.

 

בהצלחה

 

סה"כ נח.
ומתאים מגיל 0. עם ונגד כיוון התנועה.
בגודל סטנדטי נראה לי.
וגם אפשר להטות אותו אחורה.

 

כזה-

http://www.doctorbaby.co.il/info.asp?category=072_&id=70

 

 

אחד "שווה" מהסוג היקר, שאפשר להטות אותו והוא מאסיבי וכו. טוב למי שנוסע המווווון נסיעות ארוכות... הוא רחב וכבד.
לעומתו יש לי עוד כסא- ב200 שח נדמה לי... לא ניתן להטות אותו, הוא קל משקל, ולא תופס מקום אבל נוח לילד כמעט באותה מידה (פשוט מאד- ביחד איתו השקעתי בכרית לצוואר...)

אם את לא מהאנשים שיוצאים לחרוש את הארץ פעם בשבוע אין טעם לכסאות הגדולים והיקרים יותר...
ממליצה פשוט ללכת לחנות ולראות מה יש בסגנון..

כמה שפחות שהכיסא יישאר ברכב יותר טוב, השמש והחום פשוט משמיד אותם (תנסי לחשוב על פלסטיק, אפילו טוב שכל יום יבשלו אותו במעל 50 מעלות, וקרינת שמש ישירה),

אם אי אפשר אז כדאי לכסות את זה לפחות במגן שמש כלשהו.

אז מכניסים אותו לבית ומוציאים אותו בכל פעם? זה לא ממש מייגע? (בהתחשב בזה שיום-יום לוקחים את הילד למעון/גן).

"אם אי אפשר אז כדאי לכסות את זה לפחות במגן שמש כלשהו"

כלומר- בוסטר עם רצועות, שבעצם משמש גם ככסא וגם בשלה הבא כבוסטר עם משענת גב. הוא יחסית צר- יש לנו 3 כסאות בטיחות מאחורה ורכב לא רחב במיוחד.

מייצרי הכסאות בוחנים גם נקודות אלו ובדיוק מהסיבה הזאת כדאי להקפיד להשתמש בכסאות בתוקף.. לא חושבת שיש צורך להוציא ולהכניס כל פעם, נשמע לי גם פחות בטיחותי כי כדי לקשור כסא כמו שצריך צריך להשקיע ולעניות דעתי עדיף שהכסא ישב טוב ברכב. כמובן שאם יש אפשרות לכסות וכד'- אדרבה.

הכיסאות נשארים ברכב- לא שייך לפרק אותם פעמיים ביום ולהעלות 3 קומות .

יש מגני שמש והם מכוסים בסדין.

 

יש כסא מומלץ, נדמה לי קוראים לו קוסקו סירנה, (מקוה שזוכרת את השם נכון..) הוא לא גדול ומגושם אז נשמע שלשימוש שלכם יכול להיות טוב.

(הכרתי משפחה עם תאומים שהתמשו בכאלה..)

אם הילד/ה מאוד בוגר/ת ונוסע/ת לבד למקומות ודיי עצמאית, אז מגיל 12.

אם לא אז מגיל 14 (פנימיה )

 

 

אם אני הייתי בלחץ או מפחדת קצת הייתי שולחת איתה פלאפון. לא משנה איזה גיל.

הבריאות שלי ושלה חשובים הרבה יותר. 

 

למה צריך פלאפון בשביל 10 דק' הליכה מבי"ס?

את צריכה לשדר אמון, סמכות ולתת להם אחריות שהם חוזרים ישר מבי"ס בלי עיכובים ובלי משחקים.

 

לא נעים לי לומר- בזמני הרי כל מה שהיה זה טלפון (לרובנו טלפון חוגה) והסתדרנו מצויין. לא היתה ברירה אחרת- ההורים שלנו גם סמכו עלינו- ואנחנו סיפקנו את הקבלות....

ואם קרו מקרים- אפילו בתור ילדים ידענו להתמודד אתם מצויין- ילד נופל בדרך ונפצע- מה עושיים? עוזרים לו, מרימים, מביאים אותו הביתה.. ילד פותח ראש- שמים טישו שיעצור הדם, מוליכים אותו הביתה או למקום קרוב אחר - חנות/ בי"ס/ בית של חבר.

 

אם חלילה פגשנו אדם חשוד- ידענו להתחמק ולברוח.

 

היינו תמימים ויחד עם זאת הרבה יותר בוגרים ואחראים.

מה יעזור פלאפון לילד? בכל רגע תתקשרי אליו מסיום הלימודים. איפה אתה? איך? מה ראית בדרך?

איזו שמחה.

 

גישה בריאה.

 

הרבה נחת.

התגובות החמות עשו לי חשק להתייעץ.. 

תגידו, איך אפשר למנוע קנאה?? ב"ה התינוק המתוק שלי לא מקנא בהן, כנראה שהוא קטן מידי.. הקנאה הגיעה ממקור בילתי צפוי- מבן ה3 וחצי... חוץ מיזה שהוא מציק להן בכל הזדמנות אפשרית {מוציא את המוצץ, מושך בבקבוקים מושךאת החיתול בד, מרביץ ועוד...} וזה מאוד מקשה על הטיפול בהן, אני מרחמת עליו. הוא כזה פספוס מתוק ועדין שעד לפני הלידה היה הילד הכי שמח עלי אדמות פתאום מתבכיין על שטות. זה מתסכל כ"כ... אני באמת משתדלת לעשות לו המון זמן איכות ולהתייחס רק אליו כשהתאומות ישנות אבל זה לא עוזר. אני מנסה לרצות אותו אני אומרת לו בוא תראה היא לא יודעת ללכת לא יודעת לדבר ולא יודת לעשות כלום, בוא נעזור לה! אבל הוא רק מחייך חיוך מתוק שבא לי לאכול אותו.. ועכשיו אני ממש מרגישה אמא רעה! למה אני יולדת הרבה ילדים וככה הם מרגישים מקופפחים??

עצות??

ואת לא אמא רעה, בד"כ כשמגיע ילד חדש יש תגובות שונות של הילדים בבית וזה הגיוני. אפשר לתת לו ללטף אותם, לתת לו כן להתקרב אליהם ואפילו להחזיק ביחד איתו על הידיים, אם מרחיקים ילד ממשהו אז באופן טבעי הוא ירצה להשיג אותו בדרך אסורות, ואז ירביץ וכו'.

אני תמיד נותנת לילדים לנשק ולחבק ולא להראות שאני מפחדת שימעכו את הפיצי, ובנתיים זה עובד, אף אחד לא הרביץ לתינוק החדש שהגיע.

אני בטוחה שאת אמא מעולה, רק קצת (הרבה?) עייפה מהלידה, ותאומות זה באמת לא קל

כשהגעתי הביתה מבית החולים הבאתי להם פרסים והפתעות מהתינוקת,

לכל אחד סיפרתי כמה התינוקת חיכתה לראות אותו , כל בכי שלה, אמרתי לילד שהיא ככה מדברת ומספרת לי כמה שהוא חמוד ומתוק ומקסים ועוזר לאמא ושהתינוקת ראתה שהוא ויתר לאחותו... היתי ממציאה באותו רגע מה התינוקת אומרת לו ובהמשך גם מחייכת במיוחד אליו והיא כל כך מתרגשת שהוא כבר חזר מהגן והיא יכולה לראות אותו.

כל פעם הילד התורן היה זורח מאושר לשמוע מה הקטנה חושבת עליו..

הילדים אוהבים את הקטנה ובכלל לא מקנאים בה

כדאי לנסות

 

ולאנונימית- מזל טוב כפול! וגידול קל ובנחת.

הרבה כוחות בעז"ה.

אפשר גם לדבר אתו על ההרגשה הקשה שלו, שהוא רוצה את אמא ואת אוהבת אותו ורוצה להיות אתו, ובטח קשה לו שאמא עסוקה עכשיו עם התינוקות.

וכמובן אף פעם, אף פעם לא להשוות בין ילדים. הוא והצרכים שלו לא קשורים לאף ילד אחר.

זה שהוא יודע שאת מודעת לצורך שלו להיות אתך, זה עוזר לו. זה מה שהוא מנסה להגיד לך בהתנהגות הבעייתית שלו. זה תמיד עוזר לבטא את הרגש שהילד לא יודע להגדיר, אבל חש בעוצמה רבה.

 

אחרי שאת מדברת אתו, חיוך, ליטוף, או קריצה מרחוק גם יעזרו לו קצת, כשהם מזכירים לו את מה שאמרת לו.

 

המון ברכה והצלחה!

אולי הוא מרגיש כמו אמא שלו, תודה עצומה לה' על השפע שהוא נותן לנו?

מנסיוני (6 ב"ה, בבודדים...) הילד מגיב כמו שאני מצפה שהוא יגיב. כשאני חושבת "מסכן, עכשיו הוא לא יוכל לקבל את הצומי שהוא רוצה" הוא מתנהג בהתאם- כמו ילד מסכן שצריך לפצות אותו. (לא צריך להגיד מילה, הילדים שלנו קוראים אותנו לגמרי...) וכשאני חושבת- "הוא בטח כל כך מאושר שהוא כבר לא מהקטנים בבית, הוא כל כך נהנה מהתינוקות החדשות, ומההתרגשות הכללית"- הוא יתנהג בהתאם. הכל נמצא בראש שלנו, ולכן אנחנו יכולות לשנות הכל, אם נשנה את הגישה שלנו והמחשבה שלנו.

זה ארוך ויותר מורכב ממה שכתבתי כאן, אפשר באישי.

 

אני רק רוצה לשתף אותך במשהו שאמרה לי קרובת משפחה, אמא ל11 ילדים, בני 33 ומטה. היא אמרה שהדבר הכי גדול שהיא נתנה לילדים שלה זה עוד אח. זה יותר מכל תשומת לב, יותר מנתינה כלכלית, יותר מהכל. נכון שבמצב שאנחנו נמצאות בו (הרבה ילדים קטנים) עוד לא רואים את זה, אבל דיברתי עם הילדים שלה, והם חתמו על כל מילה. אחים זה דבר מעצים, מחזק, בונה, אפשר לבטוח בהם ולדעת שתמיד יש מי שיעזור אם תצטרך. כל הכבוד לך שאת מוכנה לעשות למענם את זה, למרות המאמץ שזה דורש ממך. באמת!!!

אז תפסיקי לנסות לרצות אותו, עשית בשבילו את הדבר הכי טוב בעולם, ואת האמא הכי טובה בשבילו!

שיהיה לך הרבה כוח!

 

גם אני מאוד התחברת למה שכתבת (זו עם השם המורכב באנגלית ).

כבר מזמן רצה אצלי המחשבה שאחת המתנות היקרות שאפשר לתת לילד זה אח (וגם קשר טוב עם אח, עד כמה שניתן לעזור ולכוון במקרה של סכסוכים).

 

תודה שכתבת.

בוודאי שההסתכלות על הילד החדש כדבר נפלא לכולם, עושה כבר את עיקרה של העבודה.

 

יחד עם זה, יכולות להיות נסיבות "טכניות" שצריכות שימת-לב. וכמו כן, לילד יש גם תחושות משלו..

 

יכול לקרות לפעמים שבגלל עומס כלשהו הגדול יותר מרגיש פתאום שתשומת-הלב קצת הוסחה ממנו. או שומע את הפינוק לקטן וקצת חסר לו..

 

אלו דברים שניתן להתגבר עליהן. רק צריך ערנות אם הם קיימים - ואין כל הכרח שיהיו. במקרים כאלו, אז מלבד החשיבה האמיתית החיובית, כדאי גם לשים לב לזמנים מיוחדים לאח הגדול יותר לבד, "לקבל" ביחד את התינוק בלי לשלול את עניינו המיוחד של עצמו, וכו'.

 

אבל כמובן נכון שלא צריך שום "יסורי מצפון".. בדיוק ההיפך: הדבר הכי גדול לילדים, באופן בריא, הוא שיש להם משפחה עם עוד אחים ואחיות, בשפע. לטווח קצר ולטווח ארוך..

 (אגב אנחנו 11 מהבית גם כן.. אבל בהפרשים הרבה יותר גדולים)

עכשי"ו ב"ה הרבה יותר קל, כי למדתי מה לשדר לו - איך, כמה, למה..

והתאומות כבר קצת יותר "גדולות"

ותכל'ס כבר בערך שבועיים אחרי לידה את מפתחת כבר הרגלים ומסגרת........ ב"ה שנתן לי מתנה שכזאת

 

מניסיון של זוג תאומים אחד, כשרק עוד שני ילדים בבית - נשמע שיש לך הרבה כוחות אם בורכת בברכה כזאת.

ואת כמובן לא אמא רעה, רק אמא עייפה, וזה מובן בהחלט. זה הזמן לדעתי לבקש עזרה מכול מי שמציע, כולל מישהו שיוכל להעניק תשומת לב לילד שמרגיש קנאה, ולפנות גם מעט זמן למנוחה שלך.

שוב, מעריצה אותך על הכוחות ועל השמחה. המשיכי כך.

שתראי מכולם הרבה נכדים ונינים ובני נינים...

רק רוצה להגיב שאני לא מרשה לילדים להתקרב לתנוקות חדשים בכלל

איך שאומרים על כוונות טובות שלא תמיד מביא לתוצאה רצויה אבל לכל אחת שיקולים שלה

כל כך כיף לשמוע!!!!!

עשיתי את מה שכתבת, וזה פשוט עובד מעולה, הוא כבר הרבה פחות מציק להן!! עכשיו ב"ה יש לי תקופה יותר קלה.. יש לי בת מתנדבת שעוזרת לי בעבודות הבית היא פשוט מותק! הבת שלי הגדולה מאפשרת לי שעה של מנוחה ביום בו היא שומרת על הקטונים ואני בנתיים יושבת לי בנחת וכותבת לכן תגובה בערוץ 7 בקיצור ב"ה ה' נותן לי כוחות, ואני אמא מאושרת

זה ממש משמח התגובות החמות שלכן! ונכון, באמת "כיף לי" אם כי מהצד זה נראה יותר כיף ממה שזה באמת (כשהייתי בהריון שלהן לא חשבתי כמה קשה כבר יכול להיות לטפל ב2 תינוקות וזה קשה אבל כיףףףףףףףףףףףףףףף

עד עכשיו ב"ה לא הייתי צריכה כי הנקתי עד גיל 1 בערך.. אבל עכשיו בתאומות אין לי מספיק חלב בשביל שתיהן.. מה אתן ממליצות? 

תודה!

(צריך לוודא שאין אלרגיות, או משהו).

אבל נראה לי שלא נכון שאין לך מספיק חלב - ייצור החלב גובר עם הדרישה. מה שכן - זה קשה להניק שניים. אני ויתרתי על הנקה מלאה כדי לא להיות מותשת. תבדקי למה את מעדיפה לוותר.

אני אמא לשלישייה, כיום בנות 3.5 

ואני חייבת להגיד שקראתי ואני מעריצה אותך!!! לפי מה שנשמע, את בלבוסטע כזאתי שלא לוקחת עזרה. אז בואי ואספר לך שכשהשלישייה שלי נולדו, כל היום וכל הלילה היו אצלי בבית נשים ונערות שעזרו לי איתם, וכשם היו בני 4 חו' היו 5 בנות קבועותת שפשוט באו מתי שבא להן וזה היה נסססס הצלההה יכולתי פשוט ללכת לישון והן טיילו איתן ושיחקו איתן!! וזה עזר לי! ומגיל 2 יש כבר רק אחת שבאה והיא עדיין באה היום לפעמים!
אני מוכרחה להגיד לך שלמרות שאולי את מסתדרת (חוץ ממי שעוזרת לך עם הנקיונות) לדעתי כדאי לך חקבל עזרה ממשהי או שתיים שיבואו לעזור לך לטפל בילדים. אני מעריכה שבשעות המקלחות יש לך זמן לחוץ, תבקשי עזרה! אל תתבייישי,  זה רלוונטי. וזה יתרוםמ לך לרוגע הנפשי

לי עוזר (למנוע קנאה)

כשמטפלים בקטנים והוא בסביבה לדבר איתו

לבקש ממנו "עזרה" כמו להביא מגבונים ולעשות מזה עסק

מאחלת לך המון כח, המון אנרגיה, המון סבלנות.

במקביל יש גם המון צחוקים והמון נחת.

 

ותחליף חלב- אנחנו השלמנו לזוג שלנו בסימילאק,

ואם את אמא מנוסה בהנקות, אוכלת מאוזן , שותה המון וישנה מספיק (כמה שאפשר) - אז יש לך גם מספיק חלב לשתיים.

רק צריך בשביל זה אורך רוח ורצון עז.

 

 

אני מנוסה בהנקות, אבל לא אוכלת מאוזן.. בכלל לא, בקושי מספיקה לנשום!! אבל החלטתי ליישם עצה של אחת הנשים פה ופעם בשבוע יש לי בייביסיטר, נערה מתוקה שבאה אלינו לשעתיים ושומרת על הילדים.. בנתיים אני אוכלת!! ונחה לי  

להניק שתיים זה מתיש. אני חלשה גם ככה  

אני מביאה להן סימילאק, זה מעולה.. (אני עושה תורנות פעם ניצני יונקת ופעם שיר ) 

איזה עייפות!! לא יאומן!!!!!!! מתעוררות לי 10 פעמים בלילה הקצר שלי .. אבל ב"ה האושר מעל ה-כ-ל  

חצי השנה הראשונה קשה מאוד.

כשמתחילים עם זחילה והתייצבות בשנת לילה תרגישי בבת אחת הרפיה עצומה.

נהדר שאת מפרגנת לעצמך עזרה, הלואי שיכולת קצת יותר.

וחכי לחוויות, זו חגיגה של צחוקים בכל פעם מחדש.

המון המון המון בריאות ונחת!

לגבי 1, אם הבנתי נכון: מה דעתך לשים לה בצלחת כמה שנראה לך מתאים מכל סוג, (ולא לשים לאחר מכן את כל המאכלים על השולחן אלא רק על הצלחת)?

וכך היא תצטרך לאכול את שיש לה בצלחת בכמות המתאימה. במידה ותהיה רעבה אחרי שתסיים הכל: תהיה לה הבחירה להחליט מה להוסיף וכמה..

אם כל המאכלים מונחים לפניה כולל מה שיש לה בצלחת, ייתכן שהיא פשוט הולכת לאיבוד במגוון

 

לגבי 2: כן לתת לה לאכול. אבל בהסתייגות, כלומר:

כן קובעים זמן שמוגדר כארוחת ערב, ושם הארוחה יותר מסודרת.

במידה והילד לא מוכן לאכול- זו בחירה שלו. אם יהיה רעב לאחר מכן- יצטרך לאכול ממה שיש, לא מכינים במיוחד ארוחת ערב נוספת..

אבל כמובן שלא משאירים אותו רעב. וחשוב גם להסביר לו שכך דברים ייעשו.. זה לראייתי

 

 

שתי השאלות נוגעות בשאלה כיצד להציב גבולות.

 

1. אפשרו בחירה חופשית- ילדכם זקוק לחופש בחירה, אתם יכולים להעניק לו חופש בחירה ויחד עם זאת להציב גבולות, כיצד ??? תארו לעצמכם סיטואציה של ויכוח על מה ללבוש בבוקר, הילד רוצה לבוש מסויים וההורה רוצה אחר, אם ההורה יתכנן מראש הוא יכול להניח לפני הילד מספר פרטי לבוש אותם הוא בחר ולאפשר לילד לבחור מביניהם, או אם הילד רוצה אוכל מסויים וההורה כבר הכין אוכל אחר, אפשרו לו לבחור זמן אחר בו יקבל את האוכל שהוא רוצה, זו הצבת גבולות ביחד עם בחירה חופשית, הילד יכבד אתכם על-כך.  הנה המקור https://sites.google.com/site/winningparenting/101

 

2. לתת לה לאכול, יתכן שלאחר אמבטיה נפתח התיאבון, אולי כדאי למסד את זה, קודם אמבטיה ואח"כ אוכל, למה שלא תאכל טוב בערב?

 

אצלי לפעמים "אני רעב" לפני השינה זה פשוט ביטוי לחוסר רצון ללכת לישון. מעבר לכך, לי חשוב הסדר לפני השינה (אני ממש רואה איך זה משפיע עלינו). לכן, ה"טקס" לפני השינה מאוד מסודר. אוכל, אמבטיה, צחצוח שיניים, סיפור ק"ש פיפי ולישון. אבל בטח שאני לא מסוגלת לשלוח ילד ללכת לישון רעב. במקרה כזה אני נותנת להם לאכול את הדבר הכי "משעמם" (ולא מלכלך...) שיש - פריכיה, פרוסת לחם בלי כלום וכד'. ככה אני יודעת שהם לא יאכלו "בשביל הכיף" והם אכן למדו ש"לא שווה" לבקש אוכל אחרי הזמן, ועדיף לאכול את האוכל הטעים בזמן המתאים. 

לגבי תוספות - אני גם הרבה פעמים מתלבטת. תלוי גם מה יש לה ומה היא מבקשת. למשל, אם הם לא אכלו לחם וירקות ומבקשים עוד חביתה, אז אין מצב... אם הילד מבקש עוד אולי הוא רעב, אז שיאכל את מה שמשביע (לחם) ולא סתם ימלא את הבטן ואחכ אחרי האמבטיה ייזכר שהוא רעב...

דרך שאני אוהבת - זה לתת את האוכל בהדרגה. למשל להגיש להם קודם כל ירקות חתוכים "שינשנשו" עד ששאר האוכל מוכן, אחכ לתת לחם ובסוף את החביתה... ואז אם לא אוכלים את הלחם אני מניחה שבאמת לא רעבים (אני אף פעם לא מכריחה לאכול) ויכולים לאכול משהו קטן אחר (החביתה לצורך הדוגמה). לא יודעת, זה ההיגיון והניסיון שלי... בהצלחה

שוב, תודה רבה לכם על התשובות.

 

לעולם חסדו- בארוחה עצמה אני מגישה לבתי צלחת עם אוכל בכמות שאני חושבת שהיא תאכל, ואז היא מבקשת עוד (עוד שעועית ירוקה, עוד עוף וכו'). סוג האוכל כבר נמצא על הצלחת שלה, עדיין יש ממנו, והיא רוצה שאתן לה עוד.

והיא באמת אוכלת לחם או קרקר אחרי האמבטיה, ולא אוכל מיוחד (אני לא מכינה לה עוד ביצה או משהו), אבל עדיין, הייתי רוצה שהיא תאכל בזמן הארוחה.

 

הורות משמעותית- בתי מבקשת משהו שכבר נתתי לה, הוא כבר נמצא אצלה בצלחת, והיא רוצה עוד ממנו.

ואני עושה אמבטיה אחרי האוכל בגלל שהקטנה שלנו (בת שנה וחצי) אוכלת מכל הלב, ומכבדת גם את שאר גופה באוכל...

 

תות- הזכרת לי את מה שבעלי אומר. בתי באמת לא מבקשת אוכל "בשביל הכיף", אלא כי היא רעבה ולא אכלה קודם.

ולפעמים אני נותנת לארוחת ערב ביצה ולחם ואז אפשר באמת לתת את האוכל בהדרגה כמו שתיארת, ולפעמים זה אוכל מבושל שמגיע כולו בבת אחת.

 

אז עוד לא מצאתי פתרון...

 

ועוד עניין- לא פעם הגדולה רוצה לשבת בעגלה בדרך לגן, ואני מעדיפה שאחותה הקטנה תשב (כדי שנתקדם בקצב סביר, לא איטי). אבל ההסבר היחיד שעולה לי לגדולה- את גדולה ולכן את צריכה ללכת ברגל, נשמע לי לא טוב (כאילו, מי רוצה להיות גדול אם זה מה שקורה כשגדלים?)

ההסבר ש"את הולכת יותר מהר מ*** (האחות הקטנה) ולכן את הולכת ברגל", לא שיכנע אותה.

מה עושים?

אולי שיהיה איזה זמן מיוחד שהיא כן יכולה לשבת. נגיד לדוגמא "היום הקטנה יושבת והתור שלך לשבת בעגלה זה בשבת" (או משהו אחר כזה).

 

אם יש כבר אורז בצלחת ומבקשים עוד אורז אני בד"כ לא אתן. מי שגומר יכול לקבל עוד אם ירצה. סתם מיותר להעמיס ואח"כ זה נשאר.

מצטער, לא הבנתי שזו כוונתך.

 

אגב, גם אני אהבתי את האינטואיציות והנסיון של תות...

 

ועוד אגב, הפירגון פה  ממש  יפה ונחמד ... יש כאן אנשים ואנשות איכותיים, זה פשוט יפהפה...

אבל אפשר להגיד לה "יש לך כבר שניצל בצלחת. אני שומרת לך את השניצל הזה וכשתסיימי מהצלחת תקבלי אותו מיד"

גם אני לא הייתי מסכימה לתת תוספת ממשהו שכבר יש לה בצלחת. לא יודעת מה הסיבה שלה, אבל אולי זה לימוד חשוב על סדר ופעולה לפי דחפים. זה גיל שכבר אפשר להסביר "אנחנו לא רוצים לזרוק אוכל. יש לך כבר כזה בצלחת". או באמת להתחיל ממנות מאוד קטנות.

ולכן אולי זו הסיבה שהיא נרדמת. בהתחלה הפעולה הבסיסית הזו מוציאה מהתינוקות הרבה מאמץ!

הבן שלי לא סבל להיות על הבטן אז שמתי כל פעם קצת...לא יודעת מה באמת צריך, נכון להיום הוא בן שנה ועשר רץ ומשתולל ונראה תקין...אז ברור שהיא פיצית וזה קשה לה מאוד אבל תמשיכי להשים אותה על הבטן בשעות הערות לפחות לקצת זמן..

לישון על הבטן מאוד לא מומלץ בגיל הזה 

 

 

 

הילדה בת חודש ב"ה ואני עוד לא חולמת על שינה רצופה בלילה!

מה הסוד? איך הצלחת?

הגיל.

בהתחלה הם לא אוהבים להיות על הבטן וזה נורמלי.

זה בסדר גמור שלא הרגלת אותה לישון על הבטן-זה בניגוד להמלצות משרד הבריאות.

וכן- הם ישנים הרבה כשהם פיציים.

אל תנסי להבין אותה או למצוא רציונל שיסביר את התנהגותה. (לא תצליחי, לתינוקות יש עולם משלהם, לא תמיד הגיוני ומסודר בהתחלה, עם הגיל זה יהיה יותר מסודר וצפוי בע"ה)

תזרמי איתה, עייפה- להשכיב לישון. עירנית- שתשחק ותגלה את העולם.

הרבה נחת בע"ה!!