שהיא שכנה בבנין שלנו, ילדה מבית טוב אבל עם רעיונות מאד "יצירתיים" למשחקים, בקיצור שובבה, היא באה אלינו הרבה לשחק ,והן משתפות במשחק גם את שני הקטנים (3.5 ו- 2), לפעמים ביתי הולכת אליה, ובן ה-3.5 מתלווה גם.
השבוע היא דפקה אצלינו שהיא רוצה לשחק, אבל שני הילדים לא היו בבית, רק התינוק בן השנתיים,
הייתי בטוחה שהיא תלך הביתה, אבל היא אמרה שהיא תשחק עם בן השנתיים...
מה הייתן אומרות?
אני לא הייתי מסכימה אבל זו תחושה אישית שלי.
לעומתי, לא נראה לי שלאמא שלי זו הייתה בעיה, היא הייתה רואה את זה כתעסוקה לילד או משהו.
יכול להיות שהייתי שמחה שמישהו יעסיק אותו ויכול להיות שהייתי רוצה שקט.
אז תלוי גם בדינמיקה ביניהם.
ואם לא מתאים לי נראה לי הייתי אומרת לה לחזור אח"כ.
לדעתי להכניס את האורחים הקטנים והחמודים צריך רק
מתי שאת יכולה, ויש לך כוח לכל ההשלכות של הביקור.
מצד שני גם הילדים שלנו עושים באלגן ולעיתים התוספת של האורחים זה במיילא בטל בשישים...
אז הכל לפי השיקולים של אותו רגע.
ז"א גם אם הבת שלך כן בבית, יהיו מקרים בהם תסנני את הביקור כי בדיוק לא מתאים מסיבות אחרות.
(ולהפך, יכול להיות שבדיוק משמיים היא הגיעה ותספק תעסוקה לבן השנתיים המשועמם שנמצא בבית)
לפני שעה בערך, הבן שלי (בן שנתיים ותשע) חזר מהמעון... קיבלתי אותו כמובן בשמחה גדולה.. חיבוקים, נשיקות, השתוללנו וכו'.. היה ממש ממש כיף וצחקנו מלא.. ואז הוא מצא את המכוניות הקטנות שלו, ואני חזרתי לעיסוקיי... ופתאום שמעתי אותו צורח מה זה צרחה... לא שמעתי אותו צורח ככה בחיים!!! באתי לראות מה קרה.. ואני רואה שאחותי (שנמצאת אצלנו היום) התיישבה על הספה, ששם הוא שיחק עם המכוניות, מסכנה, היא תפסה פינה קטנה שהיה לה בה מקום, והוא צורח עליה שתזוז לו משם כי הוא משחק....
אז כמובן שזה לא בסדר שהוא מגרש אותה, אבל יותר מזה - אין לה מקום אחר לשבת.... זו הספה היחידה שיש לנו בבית... ככה שאין מצב לוותר על זה (ובכל מקרה נראה לי שלא נכון לוותר על דבר כזה, כי זה ממש ההפך מחינוכי...).
אז ניגשתי אליו והסברתי לו יפה שעל הספה יושבים, לא משחקים.. ושהוא יכול לשחק על הספה בשמחה, אבל כשמישהו רוצה לשבת - אז צריך לקחת את המכוניות למקום אחר. הוא מאוד כעס, וצרח בצורה נוראית... פשוט אני לא יודעת מאיפה זה בא הצרחות האלה... זה ממש חדש.. כמובן שלא הראיתי כאילו אני מתרגשת מזה, רק אמרתי לו "מה קרה לך שאתה צורח ככה היום? פעם ראית את אבא או אמא צורחים ככה?! זה לא יפה לצרוח.. אפשר לדבר ולהגיד מה רוצים או לא רוצים.. אבל לא צורחים".
בכל אופן, התחלתי להראות לו מקומות אחרים שאפשר לשחק בהם עם המכוניות.. אמרתי לו שעל השטיח אפשר לעשות כביש גדול ואפילו יש שם עיגולים שהם כמו כיכרות וכו' וכו'... הוא ממש השתכנע, וכמעט הסכים, ואז פתאום הוא נזכר שהוא רצה על הספה ונתן לי מכה, אני כבר לא זוכרת איפה וכל זה.. אז לקחתי לו את המכונית מהיד, ואמרתי לו שלילד שמרביץ לא מגיע לשחק במכוניות... הוא כעס ודחף את הפנים שלי אחורה עם שתי הידיים שלו... לא יודעת מה קרה לו!! ממש מתבגר קטן... באותו רגע לקחתי את כל המכוניות שלו והרמתי אותן גבוה, אמרתי לו שאני ממש עצובה שהוא מתנהג ככה היום.. והוא בתגובה צרח את הצרחות החדשות שלו...
אני רוצה להגיד שלא ממש ידעתי איך להגיב כי בחיים זה לא קרה לי איתו.. הוא תמיד מבין ומקבל...
אז אמרתי לו שנראה לי שהוא ממש צריך להירגע, ולקחתי אותו לחדר. אבל החדר שלו היה תפוס - כי אחותו הקטנה ישנה שם, אז בלית ברירה שמתי אותו בחדר שלנו (ההורים). כמובן שלא סגרתי עליו את הדלת או משהו, רק אמרתי לו שאני רוצה שהוא יחשוב קצת על מה שהוא עשה, ואיך שהוא התנהג.. ושיבקש מאמא סליחה כי כאב לי מאוד במכה שהוא נתן לי ואני עצובה... הוא אמר "לא!!!!" ואני רק הסתכלתי עליו (קצת בהלם...) ואז יצאתי...
פתאום אני שומעת שהוא טיפס שם על שידה והגיע לאגרטל זכוכית... רצתי לשם מהר והזזתי את האגרטל לשידה גבוהה יותר, אז מיד הוא נגע במשהו אחר ובעוד משהו... כל מה שאני לא מרשה ונמצא גבוה בכלל.. הבנתי שזה לא מתאים לשים אותו שם, והייתי פשוט חסרת אונים, כי מה כן נכון לעשות איתו? הוצאתי אותו משם, ואני אפילו לא זוכרת מה אמרתי או עשיתי איתו כי מאותו רגע הכל היה ממש מהיר - הוא רץ חזרה לחדר וניסה לטפס על אותה שידה גבוהה ששמתי עליה את האגרטל, וכשהוא טיפס - כל השידה נפלה עליו והאגרטל נפל ונשבר.......
רצתי לשם מבוהלת וראיתי מיד שלא קרה לו כלום (השידה לא נפלה עליו ממש ב"ה, החדר קטן מדי, אז השידה נתקעה במשהו שעצר אותה.. היא רק נטתה הצידה. הוא כמובן נבהל מאוד ובכה ממש... אני כמעט בכיתי בעצמי מכל מה שקרה, ובאותו רגע בעיקר כי זה האגרטל שאני הכי הכי אוהבת... זה נשמע מצחיק, אבל באמת קניתי אותו בחנות שאני אף פעם לא קונה כי היא יקרה, אבל אותו אהבתי באופן מיוחד ושמרתי עליו כל כך.. 
הייתי צריכה כוחות נפש ממש גדולים לא להפליק לו על זה, כי פשוט הייתי כל כך נסערת....... אבל החזקתי מעמד, הזזתי אותו מהזכוכיות ואמרתי לו שאני כל כך מאוכזבת ממנו וכל כך עצובה היום מההתנהגות שלו... (באמת שלא ידעתי מה לומר...).
אספתי את הזכוכיות וכל מה שרציתי היה לברוח לאנשהו ולבכות
ב"ה שאחותי הייתה, ביקשתי ממנה להשגיח עליו וסגרתי את עצמי בחדר... ממש בכיתי :'(
כשיצאתי אחרי כעשר דקות הוא ניגש אלי וביקש סליחה.. ונתן לי נשיקה... הוא כמובן לא ידע להגיד על מה הוא מבקש סליחה... אני לא מצפה שהוא יבין עד כדי כך... אחרי כמה דקות הוא ביקש לשחק במכוניות שלו... אמרתי לו שאמנם סלחתי לו, אבל היום הוא לא ישחק במכוניות..
אפשר להגיד שזהו. ככה זה בערך נגמר...
אני ממש מבואסת =/
יושבת עצובה וכותבת לכם.. הוא משחק לו.. לא נראה לי שהדברים שקרו עשו עליו כ"כ רושם..
פשוט לא ידעתי איך להתנהג איתו, איך להגיב אליו... אף פעם לא עמדתי בכזה מצב.. הוא תמיד כל כך מבין כשמדברים אליו, והיום הוא היה נוראי... אני ממש אשמח לשמוע מכם איך כן כדאי להגיב במצבים כאלה, כי פתאום אני מרגישה פשוט אובדת עצות!!
וגם - איך נכון להמשיך היום? האם לא לדבר על זה ולא להזכיר מה שהיה כי זה נגמר? או להזכיר ולדבר על זה כשהוא יהיה יותר נינוח, נגיד אחרי המקלחת או משהו?
נ"ב - בדיוק אתמול דיברתי עם בעלי על נושא החינוך.. והרגשתי שב"ה הולך לי טוב ואני דיי יודעת איך להגיב בכל מני מצבים, ואז ה' שלח לי את זה... אולי הייתה בזה גאווה, ועכשיו היא נעלמה כליל ;)
עכשיו הוא החליט שהטלפון זה מכונית והוא משחק בו ביצירתיות רבה 
עבר יום קשה על כוחותייך. וואו.
ייתכן שחלק מההבנה וההתנהגות היפה שלו עד עכשיו הייתה מתוך צייתנות, חיקוי, ציות עיוור לדברייך. לא מתוך הבנה ש"ככה יפה להתנהג", ו"צריך להקשיב לאמא".
(אתן לך דוגמא מביתי שקצת השתוללה לפני השינה, אז הושבתי אותה על המיטה ואמרתי לה שצריך להתנהג יפה. היא הקשיבה יפה, ירדה מהמיטה, ושוב השתוללה. הושבתי אותה על המיטה, והיא אמרה "התנהג יפה" ("להתנהג יפה"). אני לא יודעת אם האמירה הייתה מתוך הבנה שככה צריך להתנהג, או מתוך הבנה שזה מה שצריך להגיד כדי שאתן לה לרדת מהמיטה, או סתם כי זה מה שאומרים בהקשר הזה 
).
אני חושבת שהגבת בצורה יפה ונכונה למה שהיה היום.
(ואישית, אולי הייתי בוכה מולו לו הייתי במקומך. סתם נקודה שעלתה לי).
וחשוב לי עוד להדגיש- אולי את מרגישה נסערת מכל מה שהיה, שמשהו בביטחון העצמי שלך כאמא התערער- אבל חשוב לזכור שזה קרה רק יום אחד. החמוד לא מתנהג ככה כל יום.
אולי זה הגיע מהמעון, אולי הוא בודק גבולות, אולי הוא בודק התנהגויות חדשות... יש כל מיני מקומות שמהם זה הגיע.
כדאי להכיל את זה (ולעצור את זה), כמו שעשית יפה, לנשום עמוק-עמוק, ולהמשיך הלאה. אני כמעט בטוחה שהוא לא יתמיד בהתנהגות הזו (ואם כן, זה לא בגלל שמשהו בחינוך שלך לא טוב, אלא אולי כדי להדליק לך נורה אדומה למשהו).
אגב, אני לא הייתי מזכירה את זה כי זה קרה רק פעם אחת. אם אני מזכירה לבת שלי התנהגות שלילית אחרי שעובר פרק זמן (של שעה או יותר), אני עושה את זה רק אם אני חושבת שהיא תפיק משהו משמעותי מהתזכורת הזו.
יותר כדאי להזכיר כמה יפה הוא ביקש סליחה, כמה זה נעם לך ושימח אותך וכד'.
חיבוק על האגרטל שנשבר. איך אומרים? עדיף לשלם בכסף ולא בבריאות.
לילה טוב!
ו"הערה וחצי" בחוכמה שלאחר מעשה (וכמובן, אי אפשר לחשוב על כל פרט תוך-כדי):
אחרי שהאגרטל נפל ונשבר, מכיוון שגם נבהל - אפשר היה להוסיף שאת מצטערת שכואב לו, אפילו בליווי חיבוק קצר (שזה תמיד טוב לעשות כשמשהו פתאומי מבהיל), ואז בשקט את יכולה להמשיך כמו שאמרת שאת מצטערת על ההתנהגות הזו שלו היום..
לגבי לדבר איתו על זה שוב, לא כדאי לדעתי. זה בדיוק דבר שלומדים מתוך ההתנהלות - וההתנהלות שלך היתה מעולה.
באמת תמיד טוב להיות בענווה ולצפות לה' - אבל סה"כ עניינית מה שחשבת על עצמך היה די נכון. ההתנהגות שלו לא באה "בגללך", והתגובה שלך כיוונה אותו טוב.
אדרבה, לדעתי תגובה כזו כמעט אי אפשר שתבוא מ"תכנון" מדוקדק. היא באה מגישה נכונה שממילא תופסת נכון איך להגיב. קודם כל, האהבה הטבעית לילד, התפיסה שלאמא יש מה לומר, ועם זה לא לעשות מזה "הצגת שתלטנות" אלא להציע בנחת הצעות חליפיות.
וגם זה שבכית מזה.. כלומר: אמא, לא "רובוט" שתכנתו אותו ב"שיטות".
לענ"ד, התשובה לשאלה איך כדאי להגיב במצבים כאלה, היא - כמו שהגבת...
תצליחו..
הרבה דברים מעצבנים בו זמנית.
אבל באמת אל תקחי קשה כ"כ הוא בסך הכל די תינוק עדיין. הוא לא התכוון להרביץ במובן הבוגר של זה.
זה גיל כזה של ה כ ל שלי.
ותנחומים על האגרטל...
בס"ד
הכל "אני" ו"שלי"
זה הגיל בו מתגלה האגוצנטרים
ומתחילים לחנך..
אל תתרגשי ופעלת מצויין
כתבתי לכם תגובה ארוכה.. עדכנתי מה קרה במהלך הערב עד שהוא הלך לישון, ועניתי לכל אחד מכם....... ואז באמצע הכל נתקע ונמחק =/
אין לי כח שוב לכתוב הכל, אז בגדול - מתברר שהוא היה ממש ממש עייף, ולא ישן צהריים במעון (דיברתי עם המטפלת שלו), והיה קשה להשכיב אותו הלילה לישון.. מאוד קשה.. אבל ברגע שהוא נרגע - זה לקח דקה והוא כבר היה רדום לגמרי......
אממ.. טוב -
חדשה דנדשה - תודה רבה רבה על זווית הראייה שהצעת, את ממש צודקת!!! הם באמת שוקעים לגמרי במשחק שלהם.. והוא באמת לא רגיל שמפריעים לו באמצע.. (חוץ מאחותו הקטנה...)
אור היום - לגבי העניין של הבכי.... באותו רגע שהרגשתי שאני פשוט רוצה לבכות, עלתה בי המחשבה האם לבכות מולו או לא... והחלטתי שלא... כי חשבתי שאולי ההשפעה לא תהייה טובה.. אולי זה יראה לו שאמא "חלשה".. וזה יפגום לו בביטחון שאמא היא חזקה ואפשר לסמוך עליה וכו'.. אולי אני טועה? באמת מעניין אותי לברר את זה... כי אני זוכרת מהתיכון שהייתה לנו מורה כזאת, שהייתה לוקחת מאוד אישית ונפגעת וכמעט בוכה בכיתה, וזה ממש לא גרם לתלמידים להעריך אותה יותר.. להפך.... אז מעניין אותי אם זה נכון גם כאן, או שאני סתם משליכה...
דן - קודם כל תודה רבה, ממש חיזקת אותי..!! אני מאוד מאמינה שללכת עם תחושות הבטן שלי כאמא זה הכי נכון, אבל בכל זאת צריכה "קווים מנחים".. אני עדיין לא מרגישה שאני יודעת איך להתנהג אם שוב קורה דבר כזה.. האם זה נכון לקחת אותו לחדר שיחשוב על מה שהוא עשה? זה מתאים לגילו? הוא מבין מה זה אומר? הוא יכול לחשוב על מה שהוא עשה?... אני לא יודעת... וגם, באמת זה לא היה רעיון טוב לקחת אותו לחדר שלנו... מה עושים במקרה אחר? אני גם חושבת שבכל מקום שאני אשים אותו הוא פשוט ימצא לו במה לשחק.. ואז מה המטרה?! לגבי העצה שלך לתת לו חיבוק ולומר שאני מצטערת שהוא נבהל או כאב לו - זה ממש נכון!!! אני מאוד מסכימה... אבל לצערי באותו רגע הרגשתי שאני לא מסוגלת... הייתי חייבת קודם כל להחזיק את עצמי לא לכעוס עליו... הלוואי שאוכל להצליח להתגבר על רגשות כאלה ולהראות לו שגם בזמנים הקשים האלה אני קשובה לו ואכפת לי מהתחושות שלו...
באמת, איך מרגיעים ילד שנכנס לכזה סחרור של זעם?.. ואיך מגיבים על משהו מאוד מאוד לא בסדר שילד עושה?
חילזון והביצה שהתחפשה - תודה רבה... אני יודעת שזה הגיל.. עדיין זה היה פתאומי מדי... וגם, חשוב לי לדעת איך נכון להגיב במקרים האלה...
שוב, תודה לכולכם!! זה היה מאוד מחזק לקרוא את התגובות שלכם... ומה ששאלתי פה כל אחד בנפרד - כמובן פתוח לדיון, אשמח להחכים מכולכם...
אני משתאה מרצף האירועים כפי שסיפרת אותם.
בכל חלק שקראתי חשבתי, איזו תגובה יפה, לא מאבדת עשתונות, מסבירה לילד, מדברת איתו, קשובה, אך גם אסרטיבית ומפגינה מנהיגות (שבעיניי חשובה ככ לילד שתמצא אצל הוריו),
ואז גיליתי שזה עוד לא הסוף ויש המשך
מרשים מאוד, שגם אחרי שהשידה כמעט נפלה עליו, והוא בכה בהיסטריה, את נתת לו את מה שהייה צריך: חיבוקבטחון ומילה טובה, וגם הבהרה, שהכללים נותרו תקפים.
הרי הרבה יותר פשוט זה לאפשר לו מה שהוא רוצה ושירגע מהר, אבל לא בטוח שזה מה שיצמיח אותו.
בקיצור, מעריכה מאוד את האימהות שלך, כפי שראיתיה מהסיפור
מאחלת את כל הטוב, שתגדלו- את ומשפחתך מאירועים כאלו, ובטוחה שזה יקרה בע"ה
לבדוק שכל הרהיטים יציבים מספיק שלא ייפול על ילדים משהו כבד בטעות
לדעתי זה חשוב וכבר קרו דברים מעולם
וכל הכבוד לך אני לא מצליחה להגיב כל כך יפה ברב הפעמים
אנחנו ההורים כ"כ עסוקים בלחננך ובחשש מהתנהגויות לא חנוכיות, שאנחנו עלולים לפספס דברים אחרים ,ולא מספיק קשובים .
אם ילד מתנהג ככ, ואת אומרת שהוא ילד שבד"כ מתנהג יפה ושזה לא אופייני לו, חשוב לבדוק האם הכל בסדר- האם יש משהו שמציק לו, האם קרה לו משהו לא נעים בגן, וכדו.
התפרצויות לא אופייניות דורשות התייחסות- לא להתנהגות אלא לגורם שלה.
בדקת איך הוא מרגיש? האם יש משהו איתו הוא מתמודד?
זה שלב חשוב וקודם לכל סוגיית החינוך.
ילדים הם לא רובוטים ,אלא בני אדם עם עולם שלם מלא רגשות ,מחשבות וכו' בדיוק כמונו.
לא הייתי משאירה את זה רק ברמה החנוכית, אלא ראשית כל בודקת את הגורם והסיבה לזעם ולהתפרצות הלא אופיינית
(וזה שהוא ביקש סליחה אח"כ, לענ"ד רק מחזקת את המחשבה הזאת שהוא לא עשה את זה מחוצפה או חוסר גבולות, אלא כי משהו אולי העיק עליו).
דיברתי עם המטפלת שלו, והיא סיפרה לי שהוא לא ישן צהריים.. חוץ מזה היא אמרה שהוא היה מקסים ולא היה שום דבר יוצא דופן. אז כן ביררתי, כמובן..
אז מסתבר שהוא היה עייף בצורה קיצונית...
בכל אופן, למי שמתעניין, ברוך ה' הכל חזר לשגרה, והוא חזר להיות מקסים כמו תמיד.. ילד ממושמע ומתוק ב"ה
"כשמדובר בבנות ובנערות צעירות, ההמלצה היא להתחסן עוד לפני חשיפה אפשרית לנגיף ולכן הזמן הטוב ביותר להתחסן הוא טרם תחילת קיום מגע מיני. בישראל עומד הגיל הממוצע לתחילת קיום יחסי מין על 17 שנים.
עבודות מחקר בהן נבדקו כ- 50,000 נשים ברחבי העולם הראו שהחיסון הניתן לנערות ונשים בגיל 15-26 יעיל אצל 98% מהנשים במניעת נגעים טרום סרטניים בדרגה גבוהה בצוואר הרחם וכן יעיל ב- 99% נגד יבלות באיברי המין. כמו כן קיימת הגנה, אם כי פחותה, גם נגד זנים אחרים של נגיף הפפילומה.
מחקרים שבוצעו בקרב נשים בגילאי 26-45 מצאו שיעילות החיסון מגיעה ל- 90% בכול האמור למניעת נגעים הנגרמים על ידי הזנים הכלולים בחיסון."
http://www.maccabi4u.co.il/354-he/Maccabi.aspx
גם את זה אני ממליץץ לך לקרוא:
http://www.doctors.co.il/ar/8700/%D7%97%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%9F+%D7%A0%D7%92%D7%93+%D7%95%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A1+%D7%94%D7%A4%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%94
כאן, אני ממליץ לך לדלג מיד לקטע של "תוצאות מחקרים". מרתק:
http://www.genicolog.net/?catid=%7B37868417-AA6E-47C5-85D6-34D1C8432C47%7D&itemid=%7B5C588E4F-DD00-4E11-8CA4-DC8A488306D6%7D
ואי אפשר בלי מחקרים אמריקאים...
http://www.hayadan.org.il/hpv-vaccine-advantage-0809130/
רוצה לענות בצורה עניינית למה את ממליצה לנשים סתם ככה לוותר על משהו שיכול להציל את חייהן בתמורה לתופעות לוואי קצרות טווח וקלות?
אשמח אם גם אתה תשתדל ותצליח לשמור על התנסחות מכובדת
כפי שנמצא בסקירה שפורסמה ב"פב-מד"
יוקטנהאת לא מאמינה בחיסונים באופן כללי, או רק בחיסון הזה?
את לא מחסנת גם אדמת\חצבת\שעלת\לא יודע מה?
ני אישית אתייחס הרבה יותר ברצינות אם יש לך משהו ספציפי נגד החיסון הזה, כי קשה לי להאמין שכל החיסונים הם סיכון, ובדיוק את יודעת על כולם שהם לא בסדר.
במיוחד שהחיסון הזה מיותר לגמרי אא"כ את חושדת בבת שלך, ואז יש לך בעיות הרבה יותר חמורות לעסוק בהם...
אם מתאים לך במסר אישי, או לפתוח שרשור אחר בנוגע לכללי בעד ונגד...
אין לי ילדה בגיל הזה.
סתם זה מענין אותי.
וחבל שאת לא עונה לי. אני לא מתכוין עכשיו לדון בכלליות על החיסונים אלא רק לשאול מה דעתך בנושא, ולברר אם ההתנגדות שלך היא מיוחדת לחיסון הזה או לכל החיסונים
זה קורה אצל הרבה שהמעבר לבגדים חמים גורם להם לפספס.
או אולי קרה משהו במסגרת שבו שוהה ? מטפלת חדשה ילדים הרעו לו וכו' כדאי לעקוב אחרי הדברים!!
בהצלחה!!
עד עכשיו כולם החמיאו לו שהוא גדול ועכשיו זהו הוא הולך יפה בלי התשבחות. אולי תנסי בכוון?
מקווה שהועלתי בהצלחה!!
אני לא יצירתית בגרוש והבן ממש רוצה משהו...
עצות????
תודה!
לקחת חד פעמי ולצבוע אותם בספרי ולסדר סט
מזבח- קרטון מרובע, שמחברים אליו קרטון חצוי באלכסון (זה הכבש). בפינות המשטח העליון (הקרטון המרובע) הדבקנו תיבות קטנות שהן קרנות המזבח. מסביב- כבשים ופרות ממשחק.
שולחן לחם הפנים- יש סלסלאות מפלסטיק, שמחוברות ביניהן בעמודים-
זה הכי קרוב לשולחן לחם הפנים אם את לא רוצה להסתבך יותר מדי..
מנורה- הייתי קונה בחנות של יצירה, בטח יש עכשיו לקראת חנוכה (רק שימי לב שלא קנית חנוכיה..). אם את רוצה להסתבך, אפשר להכין מדאס/גבס/עיסת נייר, או צינורות השקייה..אבל זאת כבר השקעה.
כמובן שאת הכל לרסס או לצבוע בזהב.
בהצלחה!
1) לקחת נייר כסף ולפסל בעזרתו את הכלים.
2) לגזור מנייר את הכלים, להניח על בריסטול ולרסס בספריי כך שיצאו צלליות של הכלים
3) שולחן לחם הפנים- להכין מקופסאות גפרורים ריקות- להוציא את הקופסא ולהדביק את העטיפות אחת על השניה.
4) מזבח- לקחת קופסה של נורה פשוטה, להכין מבריסטול פס עם בליטות בארבע פינות, להדביק בקצה העליון של הקופסא ולרסס הכל בזהב...
ב"הצלחה!
והעיקר שתהנו מהעשיה...
ואת הכפתורים והפרח לעשות בנפרד עם הקלקר בהצלחה!!
עכשיו נשאר לחכות שהבחורציק יחזור מהת"ת ונתחיל לעבוד!
מכירות את התופעה?
ילד עם קשיים בהבעה עצמית, מתקשה לנסח את רעיונותיו, ותוך כדי שהוא מתאמץ בכל כוחו להגיד לי משהו - יש לו תנועה עצבנית כזאת בידיים, והוא עושה בהן משהו שמטריף אותי. למשל מפורר חתיכת קלקר להמון פירורים על השטיח, או מקמט דפים של איזה ספר אומלל שבמקרה נמצא לידו, או מכסה את הפה (כשאני מנסה להבין מה הוא אומר!), או מנופף בכפית מלאה קורנפלקס וחלב... הבנתן את הפרינציפ.
הכול בהסח הדעת, הוא לא מרוכז במה שהוא עושה, הוא מנסה למצוא את המילים...
אני לא רוצה בכל פעם להפסיק ולהעיר לו, זה יקשה עליו עוד יותר להתבטא... וממילא אחרי דקה יתחיל משהו אחר...
מכירות? יצא לכן להיתקל? אני היחידה?
המלצות יתקבלו בתודה.
אז נראה לי עדי הקלקר.
אין לי עצות שיהיה בהצלחה!
אבל אם קשה לו ההבעה העצמית, וזה דורש ממנו מאמץ/ גורם לו לתסכול,
ממליצה לפנות לקלינאית תקשורת, ולעבוד על שכלול ההבעה המורכבת.
חבל שסתם יסבול, ככל שהוא גדל כך הדרישות עולות ואיתן הרבה פעמים גם התסכול..
לגשת למרפא/ה בעיסוק ולבדוק האם ישנן בעיות במוטוריקה הגסה (ייתכן שגם במוטוריקה העדינה..)
הסיבות לבעיות יכולות לנבוע מחסרים תחושתיים, קשיי חשיבה- המעכבים את זכירת רצף התנועות בפעולה ספציפית, קשיי קורדינאציה או אפילו רפיון של השרירים.
אתמול היה לי ילד נורמלי שיש איתו קצת בעיות כמו עם כל ילד ואני מתלבטת איך להגיב. עכשיו יש לי ילד שסובל אולי מקשיים ברגישות תחושתית, ליקויי תקשורת, מוטוריקה גסה, מוטוריקה עדינה... וצריך לעשות לו אבחון כזה ואבחון כזה, ולהתרוצץ איתו ולסמן אותו. אני רוצה לבכות... (ועוד לא דיברנו על זה שאין לי רכב ויש עוד ילדים בבית...)
כל דבר שכתבתן נשמע לי הגיוני ונכון ושבאמת ייתכן שיש לו בעיה בזה, אבל הכל ביחד יוצא כל-כך מאיים.
טוב, נראה לי שנתחיל עם קלינאית תקשורת, כי זה הכי ממוקד לבעיה, אבל זה ייקח עוד זמן. עכשיו אנחנו לא בארץ (אפשר לראות באיזה שעות אני כותבת) וזה מסובך. עד אז - יש אולי בכל זאת עצות למשהו שאני יכולה לעשות איתו בבית? דרך לעזור לו? מישהי מכירה אולי פורום להתייעץ עם קלינאית תקשורת או מאמרים בנושא או משהו? תודה...
כדאי תתייעצי עם אסנת בר-גיא, קלינאית תקשורת מנוסה שעובדת עם ילדים בבתי"ס של חינוך מיוחד
וגם מקבלת פרטי כקלינאית תקשורת. שמעתי עליה מחברה שהבן שלה שנולד חירש עבר השתלה באוזן ואחרי טיפול ממושך אצלה, מדבר כמו ילד רגיל לכל דבר. תוכלי למצוא ברשת כנסים של קלינאיות בהן היא מרצה ועוד. היא גם מלמדת באוניברסיטה העברית ובעוד מקומות.
היא תפנה אותך לכיוון הנכון. תרגילי נשימות ואולי עוד שיטות.
אני יודעת שהיא גרה באיזור ירושלים, ומצאתי 2 מספרי טלפון שאין לי מושג איזה מהם הנכון, ואולי שניהם:
אשתדל בעז"ה לכתוב כמה עצות כשיהיה מעט יותר זמן (צריכה לקחת את הילד מהגן...)
בכל מקרה ממליצה לך לפנות לקבוצה של "קלינאיות תקשורת מתקשרות" בפייסבוק, יש שם המון קלינאים וקלנאיות שישמחו לענות לך, ואולי אפילו להפנות לקלינאית בחו"ל
בהצלחה רבה!!
לקחת לו את החפץ מהיד ולהחזיק לו את שתי הידיים. להביא את הפנים שלך ממש מול הפנים שלו ולהקשיב. אם הוא מתבלבל מזה להגיד "אני מקשיבה". תנסי. זה יעזור בעז"ה בנתיים. עד שתבדקי עם בעלי מקצוע, לא במקום.
אבל יש לי חמישה ילדים...
לא אצל כולם ההתעסקות היא קיצונית כמו שאת מתארת, אבל הרבה ילדים מתעסקים במשהו כשקשה להם להתבטא. ולילד שלך רוב הזמן זה קשה...
מה הגבול בין "הילד צריך אותי", לבין- להציב גבולות, גם ההורה בן אדם, הילד צריך להתרגל לישון במיטה שלו... גם לשבת לידו שעות זה לא קל... אני לא מדברת רק על תחום השינה,באמת רוצה להבין- האם כל היום וכל הלילה צריך למלא אחר דרישותיהם כי הם זקוקים לנו, או שמותר לשים גבול ולהגיד- עד כאן, אני לא מוכן לשבת לידו, אני עושה לו טקס הרדמה, נשיקה וחיבוק, ושיבין שאמא לא באה עכשיו ושהוא צריך לישון. תלוי, כמובן, בגיל, אבל אשמח לשמוע דעות לכאן ולכאן, לא רק של "הורות טוטאלית" אלא גם של כאלו שיודעים להציב גבולות ולא להיכנע לכל בכי, "כי הוא צריך אותי"...
לדעתי, הגדרת השאלה מוטעית -
ויתכן שמזה גם באה חלק מהבעיה.
זה לא "הורות טוטאלית" או "יודעים להציב גבולות ולא להיכנע לכל בכי"...
כשניגשים באופן בריא ונינוח, זה לגמרי הולך ביחד.
הצבת הדברים כ"עימות": "למלא אחר דרישותיהם".. או "אני לא מוכנה לשבת על ידו" - היא לא נכונה.
וחלק לגמרי מההורות החמה, הוא גם הרגלה הדרגתית איך להסתדר בנחת בעצמם, מתוך החום שהם מקבלים.
זה ממש לא טוב, לדעתי, אם חושבים שכאשר צריך להיענות לבכי של ילד קטן, זה "להיכנע" - ואם לא אז זה פחות "הורות"..
ולאידך, כאילו אלו שנוטים ל"הורות" לגמרי, הם פשוט לא יודעים היכן להציב גבול...
כשמדובר בתינוק אין עניין של כניעה לבקשות או משהו כזה. הוא גם לא מבין מה זה לחכות.
(אם אין בררה אז נכון שהוא יבכה ויחכה אבל אין מה לעשות מזה אידיאל ושיטה).
כשמדובר בילד בן 5 נגיד אז ברור שלא נענים לכל דרישה וגם אפשר לדבר איתו ולהגיע להבנות וגבולות.
איתי במיטה, גם אם הלך לישון בשלו- קם בלילה ורוצה לישון איתנו. לפעמים נרדם בידיים בסלון ואז אני מעבירה אותו למיטה, לפני כמה ימים פשוט שמתי אותו במיטה בעודו ער (ועייף, אל דאגה), והוא בכה ובכה. יש שיגידו-הוא צריך אותך, תישארי לידו.
אני נפרדתי ממנו יפה, בחום, והלכתי לחדר אחר. הוא בכה ובכה, קרא לי להביא לו טישו, הלכתי וכל פעם- מינימום התייחסות כדי שלא כל הלילה יקרא לי ואבוא, וככה יבין שהוא יכול לקבל תשומת לב. היה לי חשוב שיבין שכעת הולכים לישון. אז תגידו שהוא צריך אותי? ושעליי להיות לידו עד שיירדם? אני אמא גרועה כי אני לא לידו? ולא מספקת לו תשומת לב? לתת לו לישון איתי כי הוא צריך אותי?? מה היא דרך האמצע? הורות טוטאלית אני מכנה מי שיעשה הכל ללא גבול למען ריצוי ילדיו, ואני גם נגד הגישה של לינה משותפת לכתחילה. זה טוטאלי בעיניי. אני צריכה גבולות. כל אחד- במיטה שלו, יש חדר ילדים ויש חדר הורים. ביום-ערים ושוהים עם ההורים, חיבוקים וכו', בלילה- ישנים וזהו. גם להורים מגיע ונכון להיות לבד בערב, לאו דווקא כזוג אלא- כל אחד בפני עצמו- צריך בערב זמן לעצמו ברוגע ובשקט. מה דעתכם?
אבל בסוף זה עובר.
וכשהם בוכות אני מגיע כמה פעמים, ואח"כ אני אומר בתקיפות
"די, זהו, נגמר, עכשיו לאה\רבקה יושנת. די, אני לא מרשה"
קשה לי ךהעביר את נימת הדברים בכתיבה, אבל זה בטון לא כועס אבל לא רגוע, אלא תקיף.
בד"כ הן בוכות עוד יותר, ואז אח"כ נרגעות.
כשהן בוכות מאד, יש לי שיטה - לקחת להן את המוצץ, ואז הן בוכות עוד יותר - בגלל המוצץ, אני הולך לשניה, ואז אני חוזר וברוב טובי נותן להם את המוצץ, ואז הן נרגעות כי הן קיבלו מה שהן רוצות, והן שוכחות שבהתחלה הו בכו בגלל משהו אחר.
אם הוא תמיד נרדם בחיבוק או צמוד לאמא ופתאום את משאירה אותו לבד -
את עלולה לקבל את התגובה ההפוכה - הוא ירצה להיצמד עוד יותר
הכל לפי הילד.
אישית לא חושבת שלתת לילד קטן לבכות ולבכות זה מוצלח. מצד שני - לפעמים גם לאמא אין כח........
אפשר בהחלט כשלב ביניים לשבת לידו, ללטף, לשיר לו.
יש ילדים שלוקח להם יותר זמן לפתח עצמאות בתחום השינה. אל דאגה, זה קורה בסוף.
אני ממש רואה את התהליך כל פעם מחדש
(אגב, אנחנו כן מאפשרים לילדים להגיע בלילה, אולי בגלל זה הם לא עושים את זה כל כך הרבה?)
אה, אם הוא בכור - הגיוני שיהיה לו טיפה יותר קשה (כי בחדר שלכם הוא לא לבד, ובחדר שלו כן)
להגיע בלילה.
שילד צריך גבולות
ילד צריך סדר בחיים שלו- ביום נמצאים עם אמא, ביום נמצאים בסלון של הבית, ובלילה נמצאים בחדר שלך ואמא בחדר שלה.
ילד צריך סדר -לאמא יש חיים משלה ולי יש חיים משלי
ילד צריך ביטחון- אמא משדרת שהיא בטוחה שהילד לגמרי בסדר גמור אם הוא לבד בחדר השני, אמא משדרת ביטחון שהילד מסוגל להרדים את עצמו- אחרי שאמא עזרה לו וליוותה אותו בכל השלבים לקראת הירדמות (כמובן- אם הילד באמת יודע... אם לימדו אותו)
שגם אם אמא לא בדיוק לידו או שמה לב אליו- אז יש לו אמא שקשובה אליו כשהוא צריך,
ילד צריך אמא שטוב לה
אמא שיש לה מרחב אישי לעצמה- כאדם, שלא כל הזמן נוגעים בה או מטפסים עליה. שיש לה שקט, להיות לבד.
שיש לה סדר בחיים שלה- יש זמן עם הילדים, יש זמן עם הבעל, יש זמן עם עצמי.
אמא צריכה גבולות- לא לשכוח שהיא אדם ולא רק אמא
וכל זה- העלתי ישר מההודעה שאת כתבת.
זו דעתך.
אילו הצרכים של החיים שלך.
אילו היכולות שלך ושל המשפחה שלך .
(מה דעתי? זה לא משנה. לי יש כוחות אחרים, וצרכי הנפש שלי אחרים.
אבל אם זה עוזר לי- גם אני חושבת ככה)
אם את צריכה עיצה -איך להביא את המציאות בבית למצב הזה- יש הרבה מה....
ואם יש סיטואציה ספציפית יהיה יותר קל לייעץ.
או ללכת להדרכת הורים (הכי טוב 
)
מה שכתבת זה בעצם מה שאני רציתי לשאול...לא ידעתי להתנסח יפה ונכון כמוך, אבל אלו ממש היו רוח הדברים...
קיבלתי כמה נזיפות על רעיון לתת לו לבכות, אבל כמה אנשים חכמים הסבירו לי בטוב טעם למה מומלץ בגילו (שנה ועשר) שאשב לידו, וקיבלתי..ואני יושבת על ידו ומיום ליום הישיבה מתקצרת אם בהתחלה זה היה חצי שעה עד שנרדם היום זה כבר עשר דק'...
אז יש תקווה...
ו..
או שהוא ילמד להרדם..
או שיגיע לגיל שאעשה לו שיחת אם ובנה..ואבהיר לן את עמדתי בנושא..
מצויינת.
ביחוד לְבן - בטוח שהוא יירדם תוך כדי שיחה...
רעיונות למקומות לחלוקת שיפודי גומי לילדים - כגון מועדוניות , ארגונים שונים לילדים במצוקה וכו בירושלים...
שלום לכולם
אנחנו ב"ה הורים לילד מקסים בן שנה וחודש
כמו כל ילד הוא בודק את הגבולות,פותח ארונות ,נותן מכות עם היד על השקע והולך לתנור לשחק לו עם הטיימר הדיגיטלי
מבחינתי אלו דברים מסוכנים שאני לא מוכן שהוא יחזור עליהם (בארון יש חומרי ניקוי ,חשמל ותנור יכולים לפגוע וכו..)
לפעמים שאנחנו רוצים להראות לו שאנחנו מאוד כועסים אנחנו שמים אותו בעריסה בסלון (לידנו לא בחדר ) הוא לא אוהב את זה בכלל ,מתחיל לבכות ועושה רעש.
האם זה נכון לעשות את זה? האם הוא יודע לקשר בין המעשה האסור לתגובה שלנו האם הוא מפנים שאם עושים משהו שמכעיס את ההורים אז העונש הוא להיות בעריסה לכמה דקות וכך הוא לומד לא לחזור על המעשה
או שזה לא טוב לו והוא לא יודע לחבר בין המעשה ובין התגובה,שרק מעצבנת אותו ומעליבה אותו
תודה רבה מראש!
מסתבר לי שהוא לא יקשר.
ודרך אגב, אני הייתי ממליץ להעביר את החומרי ניקוי מקום... 
מסתבר שכבר חשבת על זה.. אבל בכל זאת, להזכירך
חומר מסוכן שמים גבוה וגם תרופות , סכינים -כל מה שמסוכן
את השקעים צרעך לסגור- בתמבור מוכרים מכסה זה ממש זול ולוודא ששקעים מחוברים טוב לקיר והפסק חשמל למקרה חרום פעול כמו שצריך
וכדאי לארגן דירה שילד לא יוכל להגיע לתנור או מכונת כביסה
וכדאי מאוד להתקין סורגים ולבדוק שרהיטים יציבים מספיק ולא ייפלו עליו
כשיליד יהיה בן 6 אז אולי תוכל לסמוך על זה שהוא יבין ולא יסתכן
כמה שאפשר. ברור שלא הייתי משאירה בטווח יד דברים מסוכנים, כמו שברור שאי אפשר אף פעם במאה אחוז.
אני למדתי, נראה לי שמכמה מקורות, שצריך להתמקד בדבר אחד שעליו מתעקשים, וכל השאר פשוט עושים שלא יהיה אפשרי להגיע ולהסתכן.
ועל הדבר האחד, גם לא הייתי מענישה, אלא פשוט אומרת לא, ולוקחת אותו מהאיזור, ומביאה לו משחק אחר. לא נראה לי שצריך להעניש, כי הילד לא אמור להבין שיש פה משהו אסור, הוא סה"כ מתעניין. רק שילמד שזה - לא. זה מחוץ לתחום.
להגיד לא ולהרחיק בלי טיפת כעס או עונש, בעקשנות, ובסוף הילד לומד.
אנחנו עשינו את זה עם עציץ, שמצד אחד לא מסוכן, אבל כן רציתי שילמד לאלהתעסק איתו. והוא למד, מהר מאד. (אח"כ ניסה בדווקא להגיע לשם, בתור תעלול מצחיק, אבל זה כבר סיפור אחר, ובאותה עקשנות ללא כעס - המשכנו.)
בגיל הזה לא להעניש
להגיד "לא" בצורה עניינית
מקסימום להוסיף "זה חשמל, זה מסוכן"
כל דבר כמו חומרי ניקוי או כלים מסוכנים חייב לעלות למעלה. גם דברים שיקרים ללבכם ועלולים להישבר או להתקלקל...
שקעים - רוצו לקנות פקקים. זה עולה גרושים, מתלבש בתוך השקע בצורה שגם למבוגר קשה להוציא. כל הסוגים האחרים שעברו אצלנו - הקטנים למדו איך להוציא.
וגם אי אפשר להגיד לתינוק / ילד/ נער/ מבוגר- לא , על כל דבר.
אם הבית יהיה יותר מתאים לילדים זה יעשה גם אתכם רגועים.
לא מדבר, לא הולך לסיר, הרבה ילדים גם לא הולכים עדיין
תמיד אנחנו מצפים מבכור להרבה דברים שלא יעלו על דעת עם ילדים הבאים
ותדאגו שלא תהיה אפשרות לנזק.
כיסוי שקעים/פחת.
חומרי ניקוי במקום שלא יכול להגיע.
תנור מנותק מהחשמל או שוהים לידו/סוגרים את דרכי הגישה כשהוא חם.
ונותנים לילד להסתובב חופשי ולהכיר את העולם בשמחה ובביטחון; ללא חשש שמא יקרה לו משהו, כולל אי-נעימות מההורים שאינו מבין כמובן את פשרה..
בית שיש בו ילד בן שנה - מארגנים בהתאם.
בספר המקצוע הורים מסביר המחבר שככל שהבית שלנו יהיה יותר מתאים לילדים
ופחות נצטרך לומר להם לא על כל דבר ככה נשאיר את הסקרנות הטבעית שלהם להמשיך לחקור את הסביבה
בגיל שנה חשוב להתחיל להציב גבולות ( "לא")
אבל זה צריך להיות ממש על כמה דברים ספציפים (לא לשחק בפח, לא לגעת בתנור ..)
בעקביות אבל בלי עצבים- פשוט לומר לא פעם אחר פעם עד שילמד
ובדך כלל כדאי פשוט להעביר את הסקרנות שלו למשהו אחר
דברים מסוכנים בכל מקרה מומלץ שלא יהיה בכלל בטווח הנגיעה של הילד
לקראת גיל שנתיים כאשר ילד עושה משהו מסוכן כגון רץ לכביש אזי אפשר לכבד אותו במכה
ב"ה יש לנו 2 ילדים מקסימים, אפרוחה בת שנתיים ואפרוח בן 9 חודשים.
עד היום הקטן היה איתנו בחדר ואנחנו רוצים להעביר אותו.
יש לנו כמה אפשריות ולכל אחד חיסרון שלה:
1. בחדר עם הגדולה, היא שמחה מאוד מהרעיון ורוצה שהוא יבוא לישון איתה אבל שניהם מתעוררים בלילה - הוא לאכול והיא מחלומות
ואני מפחדת שהם יעירו אחד את השני ואותנו.
2. בחדר אחר - זה חדר אורחים והמשמעות שכל פעם שיש אורחים (בערך פעם בשבוע) הוא ישן איתנו, מה שנראה לי שדי יבלבל אותו.
בעיקרון אנחנו חושבים חינוכית ורגשית טוב לאחים לישון יחד.
מה אתם אומרים?
בחדר, כל עוד ינקו בלילה.אני גם בעד שאחים ישנו ביחד, השאלה מתי זה מתאים.
את הראשון העברתי לחדר משלו (שהיה צמוד לשלנו) בגיל שלושה חודשים.
את השני צירפתי לראשון כנ"ל. כשהתעורר באמצע הלילה לאכול נשאר איתי כבר עד הבוקר.
ואת השלישי, (בן חודשיים) מחכה עוד קצת... כי קר... נראה מתי אצליח להעביר אותו.
אולי כשאחזור לעבוד...
בכל אופן המיטת תינוק כבר מחכה לו אחר כבוד בחדר ילדים.
הגדולים בד"כ לא מתעוררים אחד מהשני ב"ה...
גם גילאים קטנים. הם לומדים "לסנן" קולות בכי בלילה. קצת כמו בעלים
אני רואה את זה אצלנו - ארבעה בחדר אלד (אף-על-פי שיש לנו עוד חדר), הגדולים לא מתעוררים מבכיים של הקטנים בלילה (וכשזה קורה להיפך, גם לא), וזה חמוד לראותם ביחד, והם מאוד נהנים.
הרי לא לנצח יהיה כל ילד מילדיכם (כן ירבו) בחדר נפרד, נכון?
גם לדעתי זה נכון חינוכית להיות ביחד.
[אנחנו קרובים כבר להתלבטות הבאה - הגדולה תהיה שנה הבאה בכיתה א', ולדעתנו בגיל הזה נכון להפריד בין בנים לבנות, גם אחים, אבל מה, היא תהיה לבד בחדר? (השאר בנים). אולי ה' יברך אותנו עד אז בבת נוספת. אמן].
קניתי לו שוקו בבקבוק (קטן כזה עם פקק ספורט) ובבית שפכתי 3/4 מהשוקו לתוך כוס ולתוך הבקבוק עם השוקו שנותר שמתי קצת מהאנטיביוטיקה , הוא ממש התלהב ושתה בשלוק ביקש עוד, שמתי עוד שוקו (מהכוס ששפכתי לתוכו קודם) ועוד קצת מהמזרק עם האנטיביוטיקה (כמובן הכל מאחורי הגב של המסכן) וכך אחרי הפעם השלישית שביקש עוד כבר סיימנו את כל המזרק
הקיצור שוקו זה טעים ועם קצת אנטיביוטיקה (לא הכל בבת אחת) זה עדיין ממש טעים
שמרתי את הבקבוק והקטן היה בשוק ש10 ימים אמא קנתה לו שוקו(לא באמת קניתי הכנתי בבית והכנסתי לבקבוק ששמרתי)
לא תמיד מותר לערבב תרופה עם שתייה
אבל כל מקרה לגופו
או כל טעם אחר שהוא אוהב..
מבקשים מהרופא כדור במקום סירופ .חותכים את הכדור לשש חלקים או לארבע זה תלוי בגיל הילד אחר כך עוטפים את חלקי הכדור בשיכבה דקה של סוכרית טופי מקפיאים לרבע שעה
אחר כך שמים את הכדורים הקטנים העטופים בטופי בתוך גלידה ואומרים לילד שהטופי שבתוך הגלידה עוזר לשיעול
בהצלחה .זה עדיף על זריקות שאינן בריאות....
יש אנטיביוטיקות מגעילות יותר או פחות
אנחנו פעם אחרונה בקשנו מהרופא שירשום משהו שהילד פחות שונא
יש גם אנטיביוטיקות שלוקחים פעם ביום חמישה ימים
בשונה מאלו שלוקחים שלוש פעמים ביום עשרה ימים
וזה כמובן מאוד מאוד מקל!
מה אני ומה חייהאמא אוחזת בידיה שתי מזרקים רקים, ממלא אחד באנטיביוטיקה, ואחד היא עושה כאילו היא ממלא באנטיביוטיקה וממלאה אותו במים.
ואז הילד מקבל מזרק ליד, ושתינו שותים אנטיביוטיקה ביחד, והילד רואה שהאמא שותה בשמחה אז גם הוא שותה... וואו איזה טעים...
זה עובד מצויין!!!!!!!!!!!
עושים הצגה שלמה: "אמא תני לי גם ! בבקשה!!!"
אני: "מה פתאום?! רק לזרובבל אני מרשה!"
או לפעמים: "טוב אבל רק קצת..." הילד טועם בכאילו: "וואו טעים!!! עוד!!! בבקשה!!!"
שמח אצלך בבית!מודדת כובעיםמצוחצח כמו שנתתם?
מראש תעברו על השירותים והריצפה?
ברור שכשנותנים את הדירה היא תחזור פחות נקיה?
אני בד"כ מצפה שיחזור נקי ומסודר, אבל בכל זאת עוברת אח"כ על השירותים, בשביל ההרגשה הטובה...
בד"כ באמת אנחנו חוזרים לבית נקי, רק פעם אחת קרה שחזרנו לבית מלוכלך נורא, במיוחד השירותים, וזה לא עשה חשק לתת עוד פעם
אני מקוה שאחרים ישאירו לי נקי. עד היום ב"ה זה גם קרה (ונתנו לא מעט פעמים)
מעצמי אני מצפה להחזיר לפחות כמו שקיבלתי.
נקי, מצוחצח, בלי כלים בכיור וריח בשירותים, בלי אשפה ועם משהו קטן בתור תודה.
גם אם ממהרים וזה קשה..
אלעדב6 שנות נישואנו,
אני נותת בשמחה,
ומשקיעה בנקיון לפני,
וכך מצפה שיחזירו לי...
פעמיים קרה לי שחזרנו הביתה והרצפה הייתה פשוט "כביש"... גם בחדרי שינה.! (מה הם עשו שם?)
להבא ברור לי שאם אותם שכנים יבקשו אזכיר להם את הפעם הזו ואבקש שידאגו להחזיר נקי,
אבל לא, זה לא ימנע ממני להמשיך ולעזור לשכנים...
מסודר. כמובן אם הרצפה במצב סביר אבל אם היא התלכלכה במיוחד הייתי מצפה שיעבירו סמרטוט.
פעם השאירו לנו טיטולים בפח למרות שאמרנו שנחזור רק בסוף השבוע וביקשנו שלא ישאירו כלום...
ומאז אנחנו משתלים לתת. אבל בכל מקרה מבקשים במפורש שיחזירו כמו שקיבלו. ואם אין לנו כוח לעבודת המיות לא נותנים מראש...
אני עושה שיעור פעם בשבוע מחוץ לבית ובאותו זמן אימי שומרת על ילדי הקטנים אך
אימי כבר מבוגרת ולא תמיד יודעת מה לעשות עם הילדים (פעוטה בת ארבעה חודשים
פלוס תינוקת בת שנה ושמונה) הילדים לפעמים בוכים הרבה וכו'.
ומצד שני אין לנו תקציב למטפלת /בייבסיטר חוץ מזה שזה גם בבוקר!!
האם יש לכם עיצה מה ניתן לעשות? אשמח לעזרה!!
אם זה פעם בשבוע
אישה מבוגרת
הייתי מאפשרת טלביזיה.... אפילו חלק מהזמן יכול לעזור
א. ע"פ ד"ר קיים, רופא ילדים בכיר כלולה לפגוע במוח.
ב. זה תעסוקה ל20 דקות גג בגיל הזה.
יוקטנהאחרונהאפשר אולי לחשוב על חברה שגם נשארת עם קטן/ קטנים שלה בבית והיא שומרת עליהם בזמן הזה וכתמורה את תשמרי עליהם כשהיא תצטרך (אולי רוצה ללכת לחוג/שיעור ולא עושה זאת מאותה סיבה)...
עד לפני שבועים במשך כחצי שנה הילד ישן פרפקט...כלומר בשעת ההשכבה הקבועה (7 וחצי) אחרי ארוחת ערב ומקלחת הייתי מניחה במיטה נותנת נשיקת לילה טוב ונפרדים יפה עד הבוקר...
אמממה...
בשבועים האחרונים הילד לאאא מוכן להירדם לבד!!! "אמא לשבת בכסא"....הוא לא צריך שארים אותו אלה שאשב לידו...מה???
מה קרה???איפה החינוך הטוב שהיה חצי שנה קודם????
ו..................השכמה חדשה באמצע הלילה עם צעקות מחרישות אוזנים................
ויש גיל של סיוטים שאנ לא מודעת לזה???מה קרהפתאום???
ומה אתן אומרות??לשבת לידו או לתת לו לבכות עד שירדם??בשבועים האחרונים פשוט שילבתי עם 2 השיטות...לא ברור לי מה נכון...
לפני השינה, כשהוא במיטה תשירי לו, קראי לו ספר, תגידי איתו שמע, נשקי אותו שיהיה לו טוב ונעים. אם הוא מעורר, במיוחד בצעקות- צריך לברר אם הכל בסדר במעון (אם הוא נמצא במעון) ולחבק אותו, להרגיע אותו, כי אם משהוא מפחיד אותו, הצרחות לא יעזרו לו.
אני לא משאירה ילד בוכה במיטה יותר מחמש דקות גג, בלי נדר. בלי יוצאים מהכלל שבדיוק אני במקלחת / שירותים / משהו דחוף מאוד אחר. וגם זה נדיר ומשתדלת מאוד שלא יקרה. ילד בוכה, בכל גיל = ילד שזקוק לי. ובשביל זה אני פה. לא כל שכן תינוק / פעוט. אנא השאירי את החינוך לגיל מבוגר יותר ולמקרים מתאימים יותר. אל תחנכי, תאהבי. סליחה, יש לי דמעות בעיניים, על שניכם: עלייך, שמתמודדת עם הקושי, העייפות והעומס. ועליו, שבוכה ובוכה ובוכה ואמא לא באה... מאוד מוכר וכואב. שולחת לך חיבוק. הלוואי שמישהי היתה שולחת לי כזה בחזרה.
זו לא רק הבקשה לשבת לידו שעוד ניתן היה לפרש כרצון לתשומת לב. (שגם זה לא דבר רע ואז יש לבדוק אם משהו השתנה בסדר היום באופן כזה שמקבל אותו פחות ביום ואז רוצה השלמה בערב)
אלא גם הקימה בלילה בצעקות.
אין ספק שהילד שלך צריך אותך, אין כאן פינוק.
להשאיר אותו לבד זה לא חינוך,
אלא אם כן את רוצה לחנך אותו להתעלם ממצבי סבל...
או ללמד אותו שבעולם הזה אתה לבד כשקשה לך.
בקיצור, לשבת לידו לפני השינה, כשמתעורר בלילה לשאול מה קרה, אולי חלם חלום רע.
גם בגיל שנה ועשר הוא יכול לספר לך אפילו במילה שתיים. (כלב, כלב גדול - מילים שביתי בגיל הזה הוציאה מפיה וכבר היתה לי נקודת אחיזה להבין קצת מה מפחיד אותה)
את כותבת -
"איפה החינוך הטוב שהיה חצי שנה קודם????"
השינוי הזה לא אומר שום דבר על החינוך הטוב שלך או על הבן שלך.
את מוטרדת מזה שדברים לא דופקים כמו שעון כמו קודם, משהו שכנראה היית מאוד גאה בו,
ולא פנויה להיות מוטרדת ממה עובר על בנך.
בהצלחה
הוא צריך להירדם לבד, רצוי מאד לשהות לידו מעט לומר לו שאת יוצאת ולאפשר לה להירדם לבד, אם הוא מתעקש אפשר להשכיב, לשהות מעט ולומר שאת יוצאת ותחזרי בעוד 2 דקות, לחזור לשהות מעט ושוב לצאת, כך בהדרגה לחנך לעצמאות בשינה.
לא כדאי לחבק או לגעת זמן רב וליצור תלות של מגע, אלא לחבק חיבוק אוהב אחד לשבת ליד ולצאת בהדרגה.
הצלחה רבה.
אני חושבת שבגיל הזה- לא בטוח, יש סיוטי לילה. זה עובר מתישהו..
הוא צריך להירדם לבד, רצוי מאד לשהות לידו מעט לומר לו שאת יוצאת ולאפשר לה להירדם לבד, אם הוא מתעקש אפשר להשכיב, לשהות מעט ולומר שאת יוצאת ותחזרי בעוד 2 דקות, לחזור לשהות מעט ושוב לצאת, כך בהדרגה לחנך לעצמאות בשינה.
לא כדאי לחבק או לגעת זמן רב וליצור תלות של מגע, אלא לחבק חיבוק אוהב אחד לשבת ליד ולצאת בהדרגה.
יתכן שיש משהו שמפריע לו, כדאי לבדוק אם אין משהו פיזי כגון גרדת וכו' וכן לנסות לדלות ממנו פרטים על משהו שמציק לו למרות הגיל הצעיר שלו, בכל מקרה יציאה בהדרגה והענקת ביטחון שאת בסביבתו ותחזרי אליו אם יש צורך, אמורה מצד אחד להרגיע אותו ומאידך לאפשר לו רכישה של עצמאות בשינה.
רק לשם הבנת התהליך, גם אנשים בוגרים מתעוררים אלא שהם בעלי שליטה ועצמאות בשינה ומסוגלים לשהות בערות עד להירדמות, ילד צריך לרכוש את היכולת הזאת ותפקיד ההורה להוביל אותו אליה, כל זאת בתנאי שאין מפריעים פיזיים או רגשיים שמונעים את התהליך.
הצלחה רבה.
אני לא חושבת שזה עניין של חינוך טוב שנעלם, אלא צורך שלא היה קיים קודם.
אולי באמת יש לו סיוטים?
בהתחלה לשבת לידו, ולאחר כמה ימים להתחיל להוריד בהדרגה,
לומר לו שתשבי לידו קצת, ובאמת לשבת עד שהוא מנומנם וללכת,
וככה כל פעם פחות.
האמת שאף פעם לא הבנתי א השיטה לתת לילד להירדם מתוך בכי.
יתכן ויש לו תולעים ובלילה זה מאד מציק הם בוכים והם לא יודעים להסביר מה מציק להם.
תסתכלי אם הוא נוגע באזור ומנסה לגרד. בגיל הזה הוא בטח עם טיטול וקשה לגרד ככה. אז זה עוד יותר מעצבן אותו.
זה לא חינוך, זה ליאש אות להאמין שאמא תבוא אם הוא יבכה. במיוחד בגיל הזה...
מה כן?
קודם כל לנסות לברר מה קרה, את מתארת פה מצב של שינוי- מילד שיודע להרדם לבד לילד שמפחד להשאר לבד.
יכול להיות שכואב לו משהו- שיניים, תולעים, כאב בטן.
יכול להיות שקרה משהו- במעון, בחוץ, שמע משהו שהפחיד אותו.
לנסות לדובב אותו ולעלות על מה שקרה.
מצד שני- כן להחזיר לו את ההרגל הבריא של לדעת להרגע לבד ושל תחושת ביטחון גם כשהוא לבד.
איך? זה קשה אבל שווה את זה.
לעשות טקס שינה קבוע, עם המון חיבוקים ומגע. ואז להשכיב אותו במיטה, להסביר לו- אמא כאן. היא בחדר השני שומרת עליך, אם אתה צריך אותי- תקרא לי.
לצאת, ואם הוא בוכה\קורא לך לחזור- עם מינימום מגע, בלי להוציא מהמיטה. להרגיע, ומיד כשהוא נרגע- לחזור על זה שאת פה ליד ושומרת עליו- ולצאת. וכן הלאה- להכנס כל פעם אם הוא בוכה (אם זה רק יבבות קלות או דיבורים שנועדו לעזור לו להרגע- לא צריך להכנס) ומיד כשנרגע- לצאת.
אני עשיתי את זה, וזה ממש עוזר לי. אחרי כחודש של להכנס-לצאת היום רוב הזמן הוא יכול להיות במיטה רגוע עד שנרדם.
הילד גדל - זה כלל לא שייך ל"חינוך" לפני כן. כעת מתפתחות אצלו תחושות חדשות. ולמה לתת לילד לבכות?.. הרי הוא מרגיש ביטחון שיושבים על ידו, אז למה לא לתת לו את זה?
והשכמה באמצע הלילה - בדרך כלל מי שיש לו ילדים, אכן יודע שיש שינוי במציאות.. (פעם אב מנוסה אמר למישהו בערב לפני שהביא את בנו הבכור מבית היולדות: תישן טוב.. זה הלילה האחרון שאתה ישן.... קצת מוגזם אבל חביב ודי-מציאותי..)
מה שעשיתי בינתים זה באמת נכנסתי ויצאתי אבל כל פעם שיצאתי הוא צרח...
אז בלילה הקודם ישבתי לידו חצי שעה עד שנרדם..
הוא מילמל משהו על כלב, אבל לא ידוע לי שהוא מפחד מכלבים אנחנו גרים בישוב עם פול כלבים ולהורי יש כלב שהוא מאוד אוהב...
בכל אופן,
תדה על כלללל התגובות, כנראה שאשב לידו עד ש....ואנסה להוריד את זה בהדרגה...
תודה על שהארתם את תשומת ליבי, באמת שלא ידענו (אני ובעלי) איך לפעול...
הוא מלמל משהו על כלב..
אפשר לנסות לפי יכולתו "לדובב" אותו ביום. אולי לשאול "ראיתי כלב"?.. ולראות איך יגיב, מה יאמר על זה. לפי זה ניתן לראות אם נתקל במשהו כזה שהבהיל אותו, ואם יש צורך - להרגיע בהתאם.
ואין בעיה לשבת עם ילד עד שנרדם. יושבים בשלוה, לא מעוררים יותר מידי "פעילות" והוא נרדם.
עם הזמן, שקצת גדל יותר, אפשר לומר שתבואי עוד מעט לראות אם הוא כבר ישן. עד שירגיש מספיק נוח להירדם לבד.
אם מישהו מכיר, אשמח!
(פותח שרשור בנושא הזה כיוון שמדובר בנושא חשוב מאוד ומרבית ההורים אינם מודעים לו.)
ובכן, בטיחות החיסונים אינה נבדקת כמו שצריך. ההיפך - החיסונים נבדקים בצורה כזו שמאפשרת לטשטש את תופעות הלוואי. זו אינה "קונספירציה" זו עובדה, כפי שאראה להלן.
אם בודקים את כל חיסוני השגרה הניתנים בישראל (ואני בדקתי) מגלים דבר מוזר:
בניסויים הקליניים שלהם, תמיד החיסון נבדק מול קבוצת ביקורת שמקבלת חיסון אחר (או את תרכיב החיסון ללא האנטיגן).
כמה מילות רקע: חיסון עובר כמה שלבים בתהליך האישור שלו. הניסויים שהוא עובר הולכים מהקל אל הכבד - בהתחלה ניסויים בבע"ח (בד"כ), ועל קבוצה קטנה, ולבסוף ניסויים בבני אדם ובקבוצה גדולה.
כמובן, שנושא הבטיחות הוא קריטי במבדקי חיסונים, ועל כן כל חיסון צריך לעבור מבדקי שלב 3 (השלב האחרון לפני האישור) שכוללים ניסוי באלפי (או עשרות אלפי) בני אדם. ניסוי שלב 3 חייב להיות ע"פ "תקן הזהב" של התעשיה שזה ניסוי מבוקר, אקראי וכפול-סמיות, להלן:
מבוקר: יש בניסוי קבוצת ניסוי (מקבלת חיסון) וקבוצת ביקורת (מקבלת חיסון-דמה - פלאסבו).
אקראי: הנבדקים מחולקים לקבוצת הניסוי וקבוצת הביקורת בצורה אקראית.
כפול סמיות (double-blind): גם החוקרים לא יודעים וגם הנבדקים לא יודעים מי קיבל את תרכיב החיסון ומי את הפלאסבו. זה נועד למנוע הטיות.
לגבי קבוצת הביקורת בניסויי בטיחות של חיסונים, חשוב להבין שהיא צריכה לקבל פלאסבו אמיתי - תמיסה פאסיבית שאינה גורמת לתופעות לוואי ושאין לה השפעה משמעותיתי על הגוף. זו הדרך היחידה להעריך בצורה ריאלית את שיעור תופעות הלוואי שגורם החיסון.
כאמור, דבר מוזר: בכל ניסויי שלב 3 של חיסוני השגרה בישראל (ובעולם המערבי) קבוצת הביקורת אינה מקבלת פלאסבו אמיתי (תמיסה פאסיבית) אלא חיסון אחר או את תמיסת החיסון הנבדק ללא מרכיב האנטיגן (החומר המעודד תגובה חיסונית בגוף).
הבעיה של זה היא שבצורה כזו אין שום דרך לדעת את שיעור תופעות הלוואי האמיתי שגורם החיסון.
לדוגמה, בואו ונניח שבקבוצת החיסון יש 1000 תינוקות ובקבוצת הבקרה גם כן 1000 תינוקות.
סצנריו 1: קבוצת הבקרה מקבלת חיסון אחר.
בקבוצת הניסוי היו 40 ילדים שתוך שבועיים מקבלת החיסון עלה להם החום למעל 39 מעלות.
בקבוצת הבקרה (שכאמור קיבלה חיסון אחר) היו 38 ילדים שחומם עלה מעל 39 מעלות.
אז לכמה מקרי חום גבוה גורם החיסון הנבדק? אין לדעת. פשוט אי אפשר לדעת כי אי אפשר להשוות לקבוצת הביקורת - אין לזה משמעות כיוון שלא ניתן לדעת לכמה מקרי חום גבוה גרם החיסון "האחר".
סצנריו 2: קבוצת הבקרה מקבלת פלאסבו אמיתי (תמיסת מי מלח)
בקבוצת הניסוי היו 40 ילדים שתוך שבועיים מקבלת החיסון עלה להם החום למעל 39 מעלות.
בקבוצת הבקרה היו 38 ילדים שחומם עלה מעל 39 מעלות.
מסקנה: החיסון מוסיף רק מעט מקרי חום גבוה, אם בכלל (יש עניינים של מובהקות סטטסיטית).
אבל, אם למשל בקבוצת הבקרה היו רק 4 מקרים של חום גבוה, אז ניתן להגיד שהחיסון מעלה את הסיכוי לחום גבוה פי 10 (או שהוא גורם לחום גבוה ב-4% מהילדים).
אז אנחנו רואים שכבר בשלב הניסוי הקליני, הניסוי מתוכנן כך שהשיעור האמיתי של תופעות הלוואי שגורם החיסון מטושטש בכוונת מכוון.
זה על רגל אחת. אשמח בהמשך להביא לינקים לניסויים קליניים של חיסונים שמראים שאכן החיסון תמיד נבדק מול קבוצת בקרה שמקבלת חיסון אחר (וכו'). אבל, אתם יכולים לסמוך עלי בנושא - כבר בדקתי אותו מול עשרות מתנגדים ואף אחד מהם לא מצא ולו ניסוי אחד רחב-היקף בחיסון שגרה שחרג מהכלל הזה.
נקודה
זוכרים את השירשור לגבי המורה שהפעילה אלימות?
אז רציתי לעדכן בסיום של הסיפור.
קודם כל תודה על כל החיזוק שקיבלתי, הייתי זקוקה לכם כדי להבין את חומרת המצב.
מצד שני בגלל שאני מכירה את המורה הזאת כבר כמעט עשרים שנה,
באמת היה לי חשוב שהילד שלי יפיק מכל זה את המיטב.
ויש לציין שזה ילד חכם המיוחד.
מה שעשיתי זה - קודם כל הסברתי לילד את המצב,
שמה שהיא עשתה זאת עבירה על החוק וניתן להגיש עליה תלונה במשטרה.
מצד שני שאני מכירה אותה והיא אישה טובה, ויכולה להיות מורה מאד טובה.
סיפרתי לו כמה מקרים מהילדות שלי שהיא עזרה לי כמורה וכ'.
והסברתי שיש בה כמו בכל אחד הרבה דברים טובים.
אמרתי שניתן לפנות למשטרה ולעשות בלאגן וכ',
אבל אם יפטרו אותה הוא יפסיד את כל הדברים הטובים שיש במורה הזאת, וחבל.
ובסופו של דבר מכל אחד אפשר להוציא את הטוב, ואצלה יש הרבה טוב,
וכמיים הפנים לפנים...
אם הוא יתחיל לרצות לקבל ממנה טוב, ויאמין שהיא מסוגלת לתת את הטוב הזה,
זה בטח יעזור.
חוץ מזה אמרתי שאני אדבר עם המורה, ואומר לה שאתה מרגיש שהיא לא אוהבת אותך,
ושמאד היית רוצה שזה ישתנה, (למורה אמרתי :"ולמרות שאני יודעת שזה בטח לא נכון ,
רק בשביל ההרגשה שלו אשמח אם תעזרי לו להבין שאת כן אוהבת אותו")
כמובן הסברתי לילד שהוא צריך להתנהג יפה כדי שזה יצליח,
ומצד שני אם חלילה זה לא יעזור תמיד אפשר ללכת על האופציה הקשה.
כמובן שאת כל הנ"ל הסברתי באריכות, תוך כדי דיון וכ',
ונתתי לו לחשוב על זה.
בינתיים דיברתי עם היועץ ויידעתי אותו, אמרתי שאני רוצה שזה יישאר בעילום שם,
כי מה שחשוב לי זה הילד שלי, וכרגע אנחנו מנסים לטפל בזה בנועם, בלי להשאיר משקעים.
שיבדוק את המקרה עם הילד שקשרו בכבל וכ', מה בדיוק היה, וכ' וכ'. ויבדוק אם היו עוד מקרים.
(לא מעניין אותי איך בדיוק, יש לו את הדרכים שלו מן הסתם)
בסופו של דבר השיחה עם המורה עשתה את שלה,
היא מאד התרגשה שחשוב לבן שלי שהיא תאהב אותו,
ובשיעור הבא הוא חזר זורח שהוא התנהג יפה והיה כיף בשיעור.
שבוע אח"כ הוא חזר מאושר וככה אמר :" את צודקת אימא, היה ממש קל להוציא ממנה את הטוב!" - והביא לי פתק נחת.
(יש להם בבית ספר פתקים כאלו שהמורים כותבים, וכשאוספים מספיק יש פרסים)
מאז ועד היום הוא נהנה ב"ה מהלימוד, ואני רואה את הסיפוק שיש לו מעצם העניין
שהוא הצליח להפוך את הקערה על פיה לטובתו...
חושבת שלמדתי הרבה מהסיפור, ובדיעבד שמחה שלקחתי את הזמן כדי לחשוב.
מסקנתי האישית- לא להגיב מהבטן!!
צריכה את הכסף - זה דבר אחד, ואין סיכוי למצוא עבודה אחרת זה דבר שונה לגמרי!!
לגבי צריכה את הכסף - אני ממש מבינה אותך. בתור אחת שחיה מאוד בצניעות, אך אע"פ כן מאוד מאוד צריכה את הכסף, להיות בלי משכורת זה מלחיץ מאוד.
אני הורדתי משרה (באופן משמעותי) עם הרבה חששות, ומברכת את הקב"ה על ההחלטה הנבונה שעשיתי. יש לי זמן להשקיע בילדים (יש לי כבר ילדים בגילאי ביה"ס הנמוכים ואני מרגישה שהם צריכים אותי בשעות הצהריים), והם רואים אמא שמחה וסבלנית (בדרך כלל ).
ב"ה, הקב"ה דואג ועוד ידאג, אין לי ספק. אני מרגישה שהקב"ה רצה את השינוי הזה, ואין לי ספק שיעזור.
אגב, חברה שלי אמא ל-8 ילדים, אמרה לי שאיזה כיף שהבנתי את זה מוקדם כשהילדים שלי קטנים. היא תמיד עבדה משרה מלאה, ורק עכשיו, כשהקטן שלה בן 3 היא נזכרה להוריד משרה.
יש דברים שאי אפשר להחזיר.
עכשיו אני חיה בצניעות. הילדים שלי לא מקבלים כל דבר שהם רוצים (אבל אני כן משתדלת לתת את מה שהם צריכים). כשהם יהיו גדולים יותר אוכל להגדיל משרה ולפנק אותם יותר.
לגבי הסיכוי למצוא עבודה - אני אומרת לך את זה בוודאות מוחלטת - זה לא נכון!!!
אם מאמינים שהפרנסה היא מאת ה' - אז אין בעיה. ואני אומרת לך את זה מניסיון ולא סתם מקשקשת לך...
יש לי כמה סיפורים על עצמי, אבל עזבי אותי, הדוגמה הכי טובה היא של חברה שלי - מורה. ברגע שהיא סיימה ללמוד לימודי הוראה, קיבלו אותה לביה"ס שבו היא עשתה את העבודה המעשית שלה, כשהיא הייתה אמורה ללדת בחודש אוגוסט!!! כלומר הייתה אמורה להיעדר מביה"ס בחודשים ספטמבר - אוקטובר- נובמבר, ורק אז להתחיל לעבוד שם. מה הסיכוי שבי"ס יקבל מורה מתחילה שאפילו לא יכולה להתחיל את השנה?????? זו רק סיעתא דשמיא!!
שיהיה בהצלחה בכל החלטה!!!
בהחלט לא קל.
הארכתי את חופשת הלידה כך שיצא לי להיות עם הקטן 8 חודשים שלמים בבית,
אבל לא כל מקום עבודה כל כך סבלני ביחס לזה...
ביקשתי גם מהאחראי הישיר שלי אישור חריג לצאת מוקדם בחודש הראשון שבו חזרתי לעבודה,
ולשמחתי הרבה הוא הסכים בשמחה.
אבל- וזה אבל גדול- יש לי המון תמיכה בבית לגבי העבודה.
לא יודעת אם הייתי מסתדרת אם זה לא היה ככה.
את עובדת מדינה?
התחום שלך מאפשר קצת עבודה מהבית (אפילו בחלק מהזמן, אולי המעסיק שלך יאפשר לך לפחות בחודשים הראשונים על מנת להיות קצת פחות במשרד)?
יש לך עזרה?
אני קיבלתי החלטה מושכלת- שלא משנה כמה יעלה לי, גם אם חצי משכורת, אני מביאה כמה שיותר עזרה בתחום הסדר והניקיון, ככה שבשעות שאני בבית אני אך ורק עם הילדים.
זה דורש הרבה וויתורים, וזה לא תמיד קל, אבל ברור לי שזה הכי נכון.
אני 75% וזה לא קל, כי יש גם נסיעות שלוקחות הרבה זמן.
יש כמה דברים שיכולים להקל:
1. עד שהקטן בן שנה יש "שעת הנקה"- ביום בו עובדים 6 שעות לפחות, ניתן לצאת שעה אחת קודם (אני הייתי אמורה לעבוד 7.5 שעות ביום, ויצאתי אחרי 6.5 שעות, אך זה נחשה שעבדתי 7.5)- איני יודעת אם זה בכל מקומות העבודה או רק עובדי מדינה. שווה לברר, אולי במשרד תמת.
2. יש הקלה נוספת, נדמה לי עד שהילד בן 8, שלאם שעובדת משרה מלאה מורידים חצי שעת עבודה ביום- שוב לא ברור אם זה לכל המשק, או רק עובדי מדינה. שווה בירור.
{הבן שלי התחיל השנה גן, והיה לי חלום שלפחות בחלק מהימים הוציא אותו ב2 מהגן ולא אשאיר אותו בצהרון, וגיליתי שהילד פשוט נהנה בצהרון ושמח להיות שם, וזה הרבה יותר טוב שאני מגיעה לקחת אותו אחרי הצהרון מאשר להגיע בלחץ לגן, ואז במהירות לחמם לו אוכל כשהוא מורעב ואני עצבנית אחרי יום עבודה...
בקקיצור, מה שהתכוונתי לומר זה שלא תמיד מה שנראה לנו טוב יותר- להיות עם הילד כמה שיותר- זה באמת מה שנכון בשלב הזה של החיים.
חזרתי לעבודה לפני חצי שנה ואין שבוע שאני לא חושבת ולא מתייסרת ברעיון שאולי העבודה באה על חשבון הילדים ועוד ועוד, אבל יש אילוצים בחיים וגם יש סגנונות חיים שונים בין האנשים. אני אישית לא מסוגלת להיות בבית תקופה ארוכה מידי בלי לצאת לעבודה ולא רק בגלל הצורך הכספי. ב"ה הצלחתי עם 2 הילדים להישאר מעל חצי שנה, אבל אני חושבת שאם הייתי צריכה להשאר יותר, זה לא היה טוב לי ולא להם.}
3. אולי תנסי לחזור לעבודה, ואחרי איזו תקופה להוריד אחוז משרה במעט. לפעמים, כשיש עובדת טובה באים לקראתה
4. אם יש משפחה קרובה שאפשר לתאם איתה עזרה זה יכול להיות טוב . לא תמיד זה אפשרי. אני יכולה לתת דוגמה שאמי תחי' כבר קצת מבוגרת, וקשה לה להרים את הילדים על הידיים, אבל היא עם הרבה רצון טוב הציעה את עזרתה, אז סיכמנו על יום אחד שהיא הגיעה בבוקר לאיזה שעתיים, והוציאה את הקטן שלי למטפלתזה איפשר לי לצאת לעבודה מוקדם לפני הפקקים.
בהצלחה רבה
אני סטודנטית והסמסטר הזה -אני מסיימת 4 ימים ב8 ויום אחד ב4.
שונה מלך- כי לי זה רק סמסטר ולך זה לכל החיים, אבל מסתדרים....
אם מעניין אותך פירוט, תכתבי לי.
תראי, ההתחלות מאוד קשות (בעיקר הפרידה מהקטנצ'יק) , אבל איכשהו מתרגלים לסדר היום המטורף הזה, לקום מוקדם, לארגן אותם , לפזר אותם ואחרי 8 שעות (יש לי שעת הנקה עד שהתינוק בן שנה- אז 7 שעות) לצאת מהעבודה מותשים - נחים איזה 10 דקות באוטו ומתחילים במשרה השניה.....
ושוב- סבלנות לשבת איתם על שיעורי הבית, להתייחס אליהם לארגן ארוחת צהערב , מקלחות ובשמונה בערב (במקרה הטוב, כן?) לשבת מותשים על הספה רבע שעה ולהתחיל משמרת שלישית של כביסות, סידור הבית וכדו'...
טיפים שיעזרו לנו לעבור את זה:
* יש להקציב זמן לכל דבר (למשל לפני השינה מכניסים מכונה ותולים אותה למחרת על הבוקר, מכינים להם כמובן בגדים ומערכת שעות בערב וכדו)
* לנסות להשאיר את כל הלחץ של העבודה בעבודה, ולא להוציא את כל הכוחות שעוד יש לנו - שם.
* להתחלק עם בעלך כמובן בעבודות הבית, אולי אפילו יום שהוא יוציא את הילדים ואת תוכלי להיות פחות בלחץ.....
אגב- אני מנסה לנחם את עצמי בעיקר זו לא הפעם הראשונה שאני נאלצת לעזוב ילדים למסגרות ועדיין כבר חודש + בדיכאון..... לצערי אני לא יכולה להאריך את החל"ד מה שעוד יותר מבעס אותי.....
אבל - אין מה לעשות אלה החיים. מקווה שה' ישלח לי ולך כוחות לעבור את זה נפשית ופיזית בשלום. אמן
הקטנה שלנו בת כמעט שנה וחצי.
בד"כ היא מאוד חברותית, שמחה, סקרנית, שובבה ומתוקה.
לאחרונה היא קצת בחרדת-היסטריית זרים.
ראיתי את זה גם בגן השעשועים- תינוק לא מוכר מבהיל אותה (וזה לא היה כלל בעבר), הרבה יותר נרתעת מזרים וכו'.
גם המטפלת במעון סיפרה לי היום שהקטנה צורחת כל פעם שמישהו זר נכנס לחדר (וזה כל-כך לא אופייני לה, או למי שהיא הייתה במשך כמה חודשים טובים. זה פשוט לא היא).
לפני חודש התחלתי לגמול אותה מהנקה.
אני עוד מניקה בלילות כשהיא קמה, אבל לא לפני השינה ולא מיד בבוקר.
הרגשתי שזה עושה אותה פחות רגועה, אבל היה נראה לי שזה מסתכם בזה.
מה דעתכם? (או דעתכן?)
זה קשור? לא קשור? מאיפה זה הגיע פתאום?
אשמח גם לכיווני חשיבה והשערות.
תודה רבה.
לכל אחד יש התפתחות בתקופות שונות. והתינוק שלך פשוט
קיבל את הפחד מזרים בשלב מאוחר יותר.. זה הכל לעניות דעתי!!
להרבה ילדים יש שלב שהם מתחילים לפחד מזרים, גם אם לפני זה הם לא פחדו מזרים..
אבל, אם את מרגישה שזה לא תקין-אולי שווה לך לבדוק..
בכל זאת.. אנחנו לא בדיוק יודעים מה יש לה..
יוקטנהאחרונהגם צביה שלי היתה ככה למשך זמן מה. היתה בוכה כשהיה עולה טרמפיסט לאוטו - גם אם זו היתה בת, גם אם זה היה ילד, גם אם הוא היה יושב בכלל לידי ולא לידה... עבר
יש כמה סוגים. הייתי בוחרת בזה שעולה 100.
הילדים שלי כבר ידעו מגיל קטן להגיד "אשר יצר"...
של כתר, יחד עם כיסאות עלה באזור ה-100
בס"ד
אופניים כאלה שקוראים להם "ג'וק"
הרבה יותר אוהבת את זה מאשר את הבימבה
אפשר גם סוס- נדנדה, יש פשוטים יחסית באיזור ה100 שח
צריכים רעיונות באופן דחוף ליום נישואין 30 של ההורים!
נשמח לשמוע מכם..
להוסיף תמונות משפחתיות לספר מתכונים. מהמם, וכל פעם שפותחים מחמם את הלב.
סרטון עם ברכות של חברים מכל השנים
או ברכות של נכדים וכד'
שבת משפחתית בהפתעה (או לא) עם מלא משחקים על המשפחה ועל הזוג
