פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 114)

אז מי ניצח?!

היא הביטה עליו. עיניה ירו ברקים, אך עיניו היו שלוות. הוא הביט בה במבט שליו ושתק.
"דבר!" היא פקדה עליו נחרצות, אך הוא סירב פקודה ושתק.
"סיג לחוכמה שתיקה" הוא רמז לה. "התאמצי! אל תפלי לבור העצלות!"
"ספר!!" היא ניסתה להראות קשוחה... "מה הבעיה ש'ך?!?! או אולי יותר נכון למה אתה לא מתמודד
איתה לבד?! הכל אתה מפיל עלי! קצת התחשבות. מה כבר ביקשתי?!..."
אבל הוא דמם. שתיקה רועמת שררה בחלל החדר. אבל לא סתם שתיקה. שתיקה מלגלגת,
מתריסה. כאומר: "נגדי אין לך סיכוי!"
הוא צחק לה בפנים!

מעטה הקשיחות מעט נסדק, ודוק של דמעות כיסה את עיניה.
היא הביטה בו... והוא הביט בה. והיא הביטה בו שוב... אבל זה לא עזר. הוא עדיין שמר על זכות
שתיקה.
אתה שותק?!" היא שאלה אותו, וכשנותרה ללא מענה איימה: "כל מילה שתאמר תשמש נגדך ביום
הדין. אז קדימה! דבר!"
אבל הוא עדיין שתק.
הביט במבט מתריס.
ושתק.

עתה היא כבר כמעט כרעה ברך... עיניה נמלאו דמעות של תסכול, והיא קראה בקול "אפילו בחינוך
כבר לא הולך לי!!! מה כבר רציתי?! רק רציתי לחנך אותך לטוב... לעזרה לזולת. רציתי שתדע
להתמודד לבד! רק למענך רציתי זאת! למען איכות חייך."
"למעני?!" הוא שאל אותה בשתיקה, ובמבט מתריס הוסיף "ומה עם החינוך שלך?! לעבודה...
לעמל...?! לפתור את הבעיות שלי בלי להתייאש..."

היא ישבה והביטה בו, ועמדה והביטה בו. ושוב... היא ישבה והביטה.
אך הוא רק הביט בה בשתיקה וצחק.
וכך דקה... ושתיים, ושעה... ושעתיים.
עד שלבסוף התייאשה התלמידה,
את האתר של יואל גבע פתחה,
ואת פתרון התרגיל במתמטיקה גילתה.

אז מי ניצח?!

נ.ב. ולחידוד ההבנה... הוא- זה התרגיל במתמטיקה. היא- זו התלמידה המיואשת.

אז מי ניצח?!

היא הביטה עליו. עיניה ירו ברקים, אך עיניו היו שלוות. הוא הביט בה במבט שליו ושתק.
"דבר!" היא פקדה עליו נחרצות, אך הוא סירב פקודה ושתק.
"סיג לחוכמה שתיקה" הוא רמז לה. "התאמצי! אל תפלי לבור העצלות!"
"ספר!!" היא ניסתה להראות קשוחה... "מה הבעיה ש'ך?!?! או אולי יותר נכון למה אתה לא מתמודד
איתה לבד?! הכל אתה מפיל עלי! קצת התחשבות. מה כבר ביקשתי?!..."
אבל הוא דמם. שתיקה רועמת שררה בחלל החדר. אבל לא סתם שתיקה. שתיקה מלגלגת,
מתריסה. כאומר: "נגדי אין לך סיכוי!"
הוא צחק לה בפנים!

מעטה הקשיחות מעט נסדק, ודוק של דמעות כיסה את עיניה.
היא הביטה בו... והוא הביט בה. והיא הביטה בו שוב... אבל זה לא עזר. הוא עדיין שמר על זכות
שתיקה.
אתה שותק?!" היא שאלה אותו, וכשנותרה ללא מענה איימה: "כל מילה שתאמר תשמש נגדך ביום
הדין. אז קדימה! דבר!"
אבל הוא עדיין שתק.
הביט במבט מתריס.
ושתק.

עתה היא כבר כמעט כרעה ברך... עיניה נמלאו דמעות של תסכול, והיא קראה בקול "אפילו בחינוך
כבר לא הולך לי!!! מה כבר רציתי?! רק רציתי לחנך אותך לטוב... לעזרה לזולת. רציתי שתדע
להתמודד לבד! רק למענך רציתי זאת! למען איכות חייך."
"למעני?!" הוא שאל אותה בשתיקה, ובמבט מתריס הוסיף "ומה עם החינוך שלך?! לעבודה...
לעמל...?! לפתור את הבעיות שלי בלי להתייאש..."

היא ישבה והביטה בו, ועמדה והביטה בו. ושוב... היא ישבה והביטה.
אך הוא רק הביט בה בשתיקה וצחק.
וכך דקה... ושתיים, ושעה... ושעתיים.
עד שלבסוף התייאשה התלמידה,
את האתר של יואל גבע פתחה,
ואת פתרון התרגיל במתמטיקה גילתה.

אז מי ניצח?!

נ.ב. ולחידוד ההבנה... הוא- זה התרגיל במתמטיקה. היא- זו התלמידה המיואשת.

עצוב לי

עצוב לי על מה שהיהודים עברו בשואה,

6 מיליון יהודים!! 

על מה ומה לרצוח אותם?

אני פשוט בוכה תחיים עכשיו..

סבא שלי ניצול שואה (הוא נפטר לפני שנה)

ואני פשוט שונאת את היום הזה!!

הדגשה, ללא קשר ליום המכונה ''יום השואה'', פשוט נזכרתי בזה כעת..

ישבנו בבית, דוממים. עוד 3 נשמות עלו למרום, דמנו הפקר, וכל הרוצה יבוא וינטול. חייבים לעצור אותם, ולו במשהו! עם כל אחד שנהרוג נציל עשרות נפשות! והמוות? מה הוא המוות? לעבור לעולם אחר, טוב יותר. ועבור מה? עבור הצלת אחינו! מחובתנו לעשות זאת.

קמתי ממקומי וכך עשו אף זלמן וחמשת הבנות [רייזל, חנה, לאה, רבקה, מנוחה.] יצאנו לחצר, לא היה צורך בריבוי מילים. שאלתי ''נעשה זאת''? הדממה הוותה כתשובה. כל א' תפס בנשקו.

הבטתי ברייזל, ועיניי מלאו דמעות.

''אוי, אני כל כך אוהב כל אחד מהנצבים כאן, האם הדבר באמת מוכרח? והרי אנו כה צעירים!''    אך זכרה של חנהלה לא השאיר מקום לברירה אחרת, האם אתן לארורים לרוצץ מוחם של תינוקות נוספים? ומה עם אבא ואמא הי''ד?

זהו, עלינו לצאת – ''חברים, לחש זלמן  ועיניו בורקות, אנו יוצאים למות למען הצלת אחינו, זאת אנו מוכרחים לדעת, אך אל נא תפלו בידי הזדים חיים, המוות עדיף מכך. אם הינכם רואים שאפסו הסיכויים, נסו לברוח אל היער.

הנהנו בשתיקה, והחלנו לצעוד, אך אז נשמעה הקריאה, -י-ה-ו-ד-ה! הסתובבתי לאט, אחי הצעיר, יצחק.

אוי אלוקיי, איני יכול, האם עליי להפרד אף ממנו? האחרון ממשפחתנו. אך לא הייתה ברירה, דמיי אחיי זעקו אליי. הפניתי את גבי והמשכתי לצעוד, גחליים תחת רגליי וידי רועדות מהמאמץ הלא ניתן לתיאור, זהו אחי!

-יהודה- שמעתי שוב, קול רגליו בעקבותיי, לא יכולתי להמשיך הלאה והסתובבתי, בעיניו הייתה החלטה. ''לא נפרד, אני בא איתכם. למען הצלת אחינו. לא היה צורך בדיבורי סרק, רייזל הביאה לו בשתיקה סכין משוננת ואקדח קטן. המשכנו הלאה.

כעת היינו שבעה, אני, זלמן, חמשת הבנות, ואחי, יצחק.

לא יכולתי לשתוק, ביקשתי, עצרו, אך הם המשיכו, ביקשתי שוב, עצרו! ברצוני לאמר משהו, אך צעדיהם היו מהירים. הם השתוקקו אל המעבר {מ' בציירה}

השלמתי, ואמרתי בקול יציב, ''אנו יותר מאחים, ויודעים אתם זאת, רצוני לאמר לכם, היום הוא יום מותנו, היום אנו מחזירים את נשמתנו לאדונה האמיתי, זכינו לעשות זאת למען הצלת יהודים, ובעודנו צעירים בטרם פגמנו בה. אך בכ''ז, ניתן לנו זמן אחרון, לטהר את נשמתנו, כדי שנוכל להחזירה כפי שלקחנוה, זכה, טהורה, נקיה, נשמה יהודית.

המשכנו הלאה, כל אחד מכונס בעולמו שלו, הגענו, כאן הם יעברו, השיירה.

שמענו אותם מתקרבים, רייזל נדחקה אליי ברעד, חיבקתי את יצחק, לחצתי את ידו החמה של זלמן, לחיצה של פרידה.

לרגע שררה הדממה, ובשני, תוהו ובוהו, גיהנם. הסתערנו, יריה-עבור חנהל'ה שליפת פגיון – עבור אבא. שאגנו לעבר השיירה, ''ב-ר-ח-ו יהודים, הצילו את עצמכם''!!

יהודים החלו לנוס, כדורים נוקבים גופות, נשמות עולות במרוצה ''מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם שער השמיים'', יהודים המשיכו לשעוט אל היער, כוחות חדשים החלו לזרום לאזור,       ל-ס-ג-ת!  זעקתי, לא היה סיכוי, הם הקיפונו מכל הכיוונים. אך אולי היה זה אבא ז''ל שירד לעזרתי.

רצנו אל היער, איבדתי את הקשר עם האחרים, פילסתי את דרכי בעזרת הרובה.

הגעתי לגדר, טיפסתי כשכל גופי שותת דם, עוד ריצה קצרה והגעתי למקום מבטחים יחסי, ליער. רצתי כל עוד נפשי בי, זכרתי שפעם, לפני שהגיהנם עבר לעולמנו הקט, בנינו , אני ויצחק בקתה בלב היער.. אחד ממשחקי הילדות הרחוקה. קיוויתי שהיא עדיין עומדת, ואכן, ניצבת על תילה. תודה לקל.

צנחתי על הרצפה, והנה, אוצר!

בפינת החדר בקבוק מים, וחצי כיכר לחם, חיכו כאן מספר שנים! אמנם הלחם היה יבש, אך תנאי הקפאון ביער שמרו עליו ראוי לאכילה. 

תודה ה' לחשתי, שתיתי כחצי כוס מים, ובלחם לא נגעתי, למען יקיריי.

זכירתם מסכה בי כוחות מחודשים, חייב ללכת למוצאם! 

יצאתי החוצה, מאזין לרחשי היער ושמעתי קול חלש, משהו צעד שם, התקדמתי לכיוון הקול, בחשש, מתחבא מאחורי העצים, והנה, דמות צועדת כושלת, בודדת. זהו ודאי אינו חייל, חייל לא יכנס לבדו אל היער. אצתי לכיוונו, והנה נופל עליי, יצחק! אחי. איזו מילה זו. ''אחי''.

סלחו לי, אך לא אספר על הפגישה, והרי לא תוכלו להבין.. ולשם מה עליי לשפוך דיו לחינם?

עזרתי ליצחק להגיע אל הבקתה, ושם, צנח על הרצפה, ומליבו הקרוע פרץ בכי אדיר. הבטתי בו, ותהיתי בקול, מדוע הדמעות? והרי זכינו להציל אחים!

יצחק הביט בי, ושתק. צמרמורת חלפה בי, לא! אל תאמר זאת, האם?

יצחק שתק, שתיקה ארוכה ודוממת, 

ולאחריה לחש, זלמן ברח, אולי עוד נפגשהו, אך... 

רייזל? לחשתי, ויצחק ענה, - הם אינם.

צנחתי ארצה, כמה לב אנוש יכול לשאת?

ישבנו דוממים, אולי רגע, אולי שעות, מי מכיר בזמן, ואיזה מקום יש לו, בשעה שהמילים האיומות מהדהדות במוחי,

הם אינם. הם אינם. הם אינם. הם אינם. הם א-י-נ-ם.

חנה, מנוחה, לאה, רבקה, רייזל.

 אוי, רייזל.

''כמה סמלי, יושבים על הרצפה. שבעה..'' חלפה המחשבה בראשי.

ולפתע יצחק קם, רגליו יציבות, ופסע אל הפתח, הבטתי בו, עיניי שואלות, 

הוא הביט בי, ואמר, ''לא אתן לגופותיהן להתגולל שם כך, אלך להביאם לקבר ישראל.''          

- ''לא! אינך יכול לעשות זאת, אתה האחרון שנשאר!''                           

אך הוא הביט בי, ועיניו תמימות, וכל הטוהר שבעולם נשקף בהם, גופו רועד בהתרגשות ואמר, ''זוכר? היום הוא יום מותנו, הם כבר זכו, נשמותיהם שם. עברו במעוף את השער, נשמתי עדיין פה. אני צם היום, ולו  אזכה להצטרף אליהם, מה טוב. וכעת אלך ויהי אשר יהי, שלום לך יהודה. אחי.

וכך יצא הקדוש, מלאך ה', פסיעותיו קלילות, מרחפות, יצא לקיים את מצוות האלוקים, חסד אחרון עם הנרצחים למען הצלת אחים.

בחרט אנוש לא ניתן לתאר את הרגעים שעברו. מה אדם שלא היה שם מבין? וכי יש ביכולת יצור אנוש להבין דבר זה? הרי אין זה אחי הפוסע לקראת  מרצחים, כי אם אני. הדממה לוחשת אליי, ואני מתעטף בה, מנסה להתנחם.

ואז, קול אחד, ולא יסף.           – י-ר -י - ה.

נשמה טהורה, צחה, פורשת כנפיה הצחורות, עולה לגנזי מרומים. השערים נפתחים. מלאכים נחפזים, הנה הוא, הוליכוהו להיכלו. יצחק בן אלתר זושא. הי''ד.

לע''נ זלמן, יצחק, חנה, מוישל'ה מנוחה, לאה, רבקה, רייזל, דבורל'  וששה מליון קדושים שנרצחו, על עצם היותם יהודים, וזכרם חקוק בדם ולעולם לא ישכח. יהי זכרם ברוך.

ויה''ר שמות קדושים אלו יכריע את הכף לגאולה האמיתית תיכף ומיד ממש.

החותם בכאב. יהודה.

שלושים שנים חלפו מאז זעקתו הנפשית של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א: "עשו כל אשר ביכולתכם להביא בפועל את משיח צדקנו" • " הגיע הזמן, אם לא עכשיו, אימתי?? עלינו לעשות!!

להורדת השיחה "הידועה" מוצאי כ"ז אור לכ"ח ניסן, מוגה בדבר מלכות

להלן תמליל מתוך השיחה מתוך הווידאו בתרגום חופשי:

''....וכמדובר כמה פעמים שכל זה קשור גם עם ענין הצדקה, והכל קשור עם ענין הגאולה האמיתית והשלמה.

ובמילא, נהיית תמיהה הכי גדולה: שכאשר מתאספים עשרה יהודים ביחד, מבלי הבט על כל הענינים, איך יתכן שעוד לא הביאו את המשיח?!

דבר הכי אינו מובן כלל וכלל!!

ואחרי זה באים ואומרים סברות, ויש עוד שאלה, ועוד פעם ענין של התוועדות, ובמילא שוב כותבים את הדברים, ואחר כך יש מתמידים שמשתדלים לזכור את מה שנאמר, ובמצב זה, כך זה נשאר,

ורח"ל זה בסדר לדעתם שהיום בלילה לא יבוא משיח, וזה בסדר אם גם מחר בבוקר לא יבוא משיח,ומחרתיים לא יבוא משיח!!

 אמנם כותבים, ומפרסמים להכריז "עד מתי", וכו אבל אם היו כותבים עם אמת פנימית, ומתכוונים באמת, אז בטוח לגמרי שמשיח היה כבר בא מזמן יחד עם הגאולה האמיתית והשלמה!!

 מה אני עוד יכול לעשות בזה, אני לא יודע!!

 כי כל מה שנעשה עד עכשיו, זה להבל ולריק!!

 שום דבר לא יצא מזה, נשארנו בגלות, ועוד יותר, נשארנו גם בגלות פנימית בנוגע לעבודת ה'.

 וכמדובר כמה פעמים. במילא הדבר היחיד שאני יכול לעשות, זה להעביר זאת לכל אחד מכם. ותעשו כל מה שאתם יכולים לעשות, ותראו איך להביא את המשיח תיכף ומיד ממש באופן, בענינים שהם אמנם אורות דתוהו, אבל בכלים דתיקון.

 ויהי רצון שסוף כל סוף ימצאו עשרה יהודים, שהם יתעקשו!! ויגידו שחייבים לפעול אצל הקב"ה, שאז זה "עם קשה עורף הוא", "וסלחת לעוונינו ולחטאתינו ונחלתנו", ואז אין ספק שהקב"ה יביא את הגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש!!

ולזרז במה שאני עוד יכול לעשות בזה, לתת לכם, לכל אחד מכם שליחות לצדקה.

ויהי רצון; אני עשיתי כל מה שאני יכול, מכאן ולהבא עשו אתם כל מה שאתם יכולים.

 ויהי רצון, שימצאו ביניכם, על כלפנים, אחד, שנים, שלושה שיטכסו עצה מה לעשות ואיך לעשות, ועוד והוא העיקר, שיפעלו בפועל ותיכף ומיד ממש ומתוך שמחה וטוב לבב!!

מקור: כ"ח ניסן • הווידאו והתמליל המלא של השיחה הידועה

לפעמים אני רואה שהסביבה זקוקה למילה טובה, ואאני לא מצליחה לתת אותה, מעין חסם כזה...
יש לכם עצות?

למה בנים יכולים ללכת עם חולצה קצרה- ובנות לא??

מדוע אין שיויון בהלכה??

(אני באמת שואלת כדי לקבל ידע, ולא כאיזה התרסה)

"אני לא באתי לעולם הזה בשביל לעשות את בני האדם טובים יותר, אלא כדי להשתמש בחולשותיהם."

הסכסוך הישראלי- ערבי פה כבר יותר מידי זמן, והפתרון של השמאל נשמע יחסית פשוט, אם כי ממש לא אידאלי.

הפתרון: הקמת מדינה פלסטינית, מה שיועיל בשני מישורים:

האחד; הערבים יקחו אחריות על עצמם. הם יהפכו מארגוני טרור למדינה, כך שיהיה ניתן לדרוש מהם לטפל במחבלים, ולצאת מולם במלחמה- באופן שייתפס לגיטימי בעולם- במקרה שהם יפעלו נגדנו. אני מדגיש- אין הכוונה להקמת רשות פלסטינית ול'קרבנות שלום' רח"ל, אלא להקמת מדינה מסודרת שתהיה כפופה לשלום איתנו בערבונות פוליטיים וטכניים (כגון אספקה, תחזוקה, וכד').

השני; הדבר יתן לערבים באופן אישי מעמד, עבודה מכובדת, אפיק פרנסה בטוח, תעסוקה, כך שאיש מהם לא ירצה לסכן את הכל בשביל לרצוח יהודים. מי שיש לו תואר אקדמאי ועתיד קורץ לא ילך לבצע פיגוע, כי זה יגמור לו את כל המעמד. עיין המחבל יצא לדקור "כי קיבל ציון נמוך"

אני לא שמאלני חלילה, ולפני כל מהלך שכזה יש להתייעץ עם גדולי ישראל, אבל מעניין אותי לשמוע מה דעתכם...

וידיאו מאוד מיוחד ונדיר שהרבי מדבר וצועק על כך שהרבי הקודם חי בגוף גשמי כפשוטו (השיחות נאמרו לאחר שהיה נראה אצלנו שהייתה ה''הסתלקות'' של הרבי הקודם של חב''ד, הרבי הריי''צ.)

 קטעים מהוידיאו:

״הוא בחיים ממש כאן למטה מעשרה טפחים״.

״ואף פעם לא הי׳ הענין, שיכולים לשאול ושואלים ״וכי בכדי חנטו חנטייא״, 
ואמרו קדיש וכו׳ וכיו״ב,
הגמרא ידעה את זה, 
והגמרא הביאה את זה,
ופסקה שנדע ש״הוא בחיים״ ו״זרעו בחיים״ֿ⁠ עם כל הענינים שיש להם שייכות לזה.״

״שמזה גם מובן, שאם בכל הענינים אמורים להעלות בקודש,
ולא אצלנו בפנים ובהחבא, בגלל שמדובר אודות ה״נשיא הוא הכל״
באופן של פירסום, אם כן גם זה צריך להיות באופן של פירסום״.

״הוא צועק שכ״ק מו״ח אדמו״ר נמצא  
כבר 35 שנה בעולם האמת,
 וכל שנה עולה הוא יותר,
לך דבר עם כזה בן אדם,
אין שפה משוטפת!
כבר 35 שנים ששכח אודותיו, 
ורוצה שאחרים ישכחו ממנו!
כל ענינים אלו לא היו עד היום הזה
ובעז״ה לא יהיו גם להבא
היות והוא חי!״

הוא חי!.mp4

פעם אמר מישהו בהתוועדות ימי ספירת העומר לפני הרבי שלום בער מחב''ד:

חסידי האדמו''ר הזקן (ה''חבדניקים הראשונים'') היו תמיד סופרים.

המשפט מצא חן בעיני הרבי שלום בער והוא אמר:

''זהו עניין העבודה!''

('מה הקטע' בלספור? איזה 'עבודה' אתה עושה בספירה, עד כדי כך שהרבי התבטא שזהו ענין העבודה?

איך אומרים היום בסלנג? ''הוא לא סופר אותו בכלל'' ומתכוונים: הוא לא מחשיב אותו בכלל. לא מתיחס ולא נותן משמעות וחשיבות.

חסידי אדמור הזקן דווקא כן היו סופרים. כלומר: מתייחסים ונותנים חשיבות לכל רגע ואירוע בחיים שלהם..

ועד כדי כך ש''זהו ענין העבודה'', להתיחס לימים שלך, להתיחס למה אתה עושה - אומר - חושב, ולא לתת לחיים ''לזרום באיזי''...)

הרבי שלום בער המשיך:

''צריכים לספור את השעות

ואז יספרו גם את הימים,

וכשעובר יום, צריכים לדעת, מה עשיתי היום ומה צריכים הלאה לעשות...''

וסיים:

''בכלל, צריכים שהמחר יהיה יותר יפה מההיום...''

יש הרבה סיכויים שלא אמשיך עם החבר שלי.

לא צריך להסביר כ''כ מה זה חבר.. 

מי שיש לו אחד כזה, אמיתי, יודע על מה מדובר.

ומי שאין לו, לא יעזור כל ההסברים שבעולם..

איך אפשר??

שלום,
אשמח שלמי שיש טקסט שמתאים להצגה של סופשנה שיגיד לי,
אפשר גם להציע טקסטים בתשלום,
תודה רבה!

רחל תפרה. כמו כל יום. כל היום.
בטנה מצוקמקת וידיה רועדות מרעב ועיפות.
כמה זמן עוד תשרוד ככה? היא פלטה אנחת ייאוש. אבל היא חייבת. חייבת בשביל חיים.
אחת הנשים לחשה לה פתאום בנכלוליות ''שמעת? עושים בדיקת חדרים, מה שאת לא מחביאה שם,כדאי לך שלא
ימצאו את זה''
עיניה נפערו בבהלה, בדיקת חדרים? רק זה חסר לה עכשיו... הם עלולים למצוא את חיים... חיים הקטן, נולד לתוך הגיהנום הזה , לא זכה אפילו לראות אור שמש. קומתה השתוחחה בעצב. אבל הוא יחיה , הוא לא ימות, היא יודעת, כי אם הוא ימות.... היא לא רוצה לחשוב על זה אפילו, איננה יכולה לחיות. בלי חיים, למה לחיות?
היא הציצה לכיוון החיילים שחזרו מהבדיקה אל הביתן , בידם שק. היא נשכה את שפתיה.
האם – האם ייתכן שחיים נמצא שם? בתוך השק המחניק הזה? חיים, שרק אתמול למד לומר ''אמא''?
רחל לא יכלה עוד לחכות ההמתנה שוחקת אותה,  היא הסתכל סביבה, אף אחד לא רואה , וחמקה על הביתן הקטן

והמלוכלך שבו היא ישנה.

דפיקות ליבה עלו בקצב מהיר כשנכנסה, היא עצמה את עיניה דמיינה את פניו היפים והמתוקים של חיים, המרגיעים, שמזכירים את החיים של פעם, שמעלים תקווה, ואז פתחה את עיניה באחת והסתכלה מתחת לדרגש.
עיניה נקרעו באימה. חיים.
זעה כיסתה את כל גופה, מוחה הלם בפראות ''חיים!!'' היא צרחה , ופתחה בדהרה טרופה לכיוון חדר החיילים.
צרחה זעירה נשמעה משם. צרחת תינוק. תינוק סובל.
לא, רק לא זה, דמעות זלגו מעיניה, מתנופפות ברוח. היא זירזה את רגליה.
עוד צווחת כאב נשמעה ''אמא!'', ליבה נקרע לחתיכות, היא חייבת להציל אותו, היא חייבת להספיק.
אבל כשהניחה את ידה על הידית הכל נדם. שקט נורא.  
היא פרצה לחדר כאחוזת תזזית, כלביאה שמגוננת על גוריה , כאם שכולה.
"איפה חיים?!" היא שאגה בייאוש על הקצין ושני החיילים שהיו שם "איפה הבן שלי , רשעים?"
הקצין חייך, על פניו  הבעה מרושעת כמו של חיית טרף , והוא הרים סכין. מלאה בדם. "נהניתי".
ידיה רעדו ללא שליטה והיא הביטה בו במבט חיוור , ואז קרסה על הריצפה לאיטה.
לא.... לקחו ממנה את חיים. לקחו ממנה את בנה הקטן באכזריות. לקחו ממנה הכל.
החייל שנמאס לו, הוציא אקדח וכיוון לראשה .
לא היה אכפת לה. לא היה אכפת לה למות. לא היה אכפת לה לחיות. לא היה אכפת לה מהשטן שמולה. לא היה אכפת לה מדבר. אפילו לא מאלוקים.
היא הייתה ריקה. לא שנאה היה בה, ולא כעס. לא היה בה דבר. רק פניו של חיים הסובל עלו בעיני רוחה, וזעקותיו האחרונות מהדהדות באוזניה.
''שלום עולם'' היא לחשה '' שלום ולא להתראות'' הוסיפה '' אני שונאת אותך עולם, ואתה שונא אותי'' ואז עצמה עיניה.
החייל לחץ על ההדק.
היא אפילו לא הספיקה לצעוק.