פורום פורום חידות (עמוד 8)

ב"ה ב"ה ב"ה

מי היה מאמין
(וכולי. זה חשוב. אבל המצב הוא כזה ומתישהו הוא יהיה שונה)

מה שנפלא זה שהדברים הנפלאים אומנם קטנים אבל הם בכל מקום, ומה שפחות כיף מתמקד בנקודות מסוימות ולא מכתים את השאר.
מצד אחד בא לי וכדאי להכין לוח חזון מצד שני אין איפה לאחסן או לתלות אותו.
החיים יפים ברוך השם, והלוואי שהציונים של הפסיכומטרי יגיעו כבר כי אני במתח מאוד.
לפעמים כמה מילים הולכות לי לאיבוד
אני רוצה לכתוב המון
אני גם רוצה _______ ואני לא יודעת אם ללכת על זה או לא
כלומר אני יודעת שכן אבל אני מפחדת מפחדת מפחדת
זה לא מדהים? אחרי כל השנים האלה. מדהים
ויפה בעיניי שלמדתי לצמצם ככה

אחרי הכול, זה מכתב

מצד אחד
ומצד שני
תודה לאל על ספרים. אם יש משהו בעולם שרק עושה טוב

עכשיו לקרוא קוואליר וקליי עד שאסיים
ואז פרק של ריצ'רד בנדלר
באמצע מן הסתם הדלקת נרות
מקלחת
ארוחת ערב
מופע הקולנוע של רוקי ואז לישון
מחר ללכת לקנות בגדים ואז לספריה
אחרי ארוחת צהריים נסיעה לירושלים
ביום שישי פסיכומטרי


גם אני עדיין לא מאמינה, זה בסדר

מה את אומרת סוניה, צריך לסלוח להם?

אני יודעת למה הדבר הרע הזה קורה אבל אין לי כוחות להתמודד עם הניסיון להדוף אותו

לפחות יש מזג אוויר טוב והשמיכה שלי נעימה

מזכיר לי את ההיא שמדברת עם עצמה או עם אלוהים בטלפון

זה בסדר גמור שבן אדם יחשוב משהו

אבל אם הכלי היחיד שמוכיח לו שהוא הצליח לדעת את האמת, זה הטלפון שהוא מחזיק ביד, אז שיבדוק שהטלפון לא בילבל אותו גם כן תוך כדי שיחה.

הרי אם לטלפון יש יכולות מונפשות ופעילות כאלה, אז מומלץ לא להסתמך עליו לפני שעושים לו לטלפון ראיון צולב מכל הכיוונים.

בהצלחה.

מטומטמת
מטומטמת
מגיע לך שאת סובלת
מגיע לך כל הרע
אף פעם לא יהיה לך טוב
את רעה ומטומטמת ואין בך כלום

I don't know who's right and who's wrong, I guess I'll never know
But I need some kind of answer or at least to talk about it but she is very uncomfortable when I mention it and everybody else simply don't care
Eventually we'll discuss it, but honestly the sooner the better but all she does is sigh and look sad whenever I start talking about it
Ugh
I don't blame her, I understad that it's painful, but does she forget I'm the one who has to dill with it for life? I'm the one who has to carry that pain

I just need to talk about it but it has to be someone I know very well
Maybe my aunt, but I doubt I'd be strong enough to call her
I just can't dill with so much at the same time and I absolutely can't believe I signed up for that test
As it turns out I'm capable of making dreams come true

יש לי שפעת ודווקא הכאבים והחולשה הפיזית הם שגורמים לי להבין כמה אני לבד ולהצטער על זה
יש לי בחילה נוראית ממש ואני רוצה לבכות למישהו, אפילו רק להתלונן קצת, רק לדבר על משהו, לא משנה מה, ואין אף אחד
ככל שעובר הזמן אני נהיית גרועה יותר בקשרים חברתיים
אני לא יודעת למה אני דפוקה ככה אבל אני לא יכולה עם הלבד הזה יותר
אני מדברת רק עם אמא שלי ומדי פעם עם אחת האחיות שתי
ובמדברת אני מתכוונת מחליפה כמה משפטים
פעם בכמה ימים
אני לא יכולה יותר לשאת את זה, זה כואב נורא, וזו לא אשמתו של אף אחד, אפילו לא שלי
אבל אני עם בחילה נוראית כבר כמה ימים וחלושעס וכאבים וזה מרגיש כאילו הנשמה שלי רוצה לצאת מהגוף
והפסיכומטרי מתחיל להפחיד אותי
ואני לא יודעת מה לעשות בקשר לרופא ההוא
ובקשר לעתיד שלי
וללב
כואב לי
ולבד נורא
ואין לי אף אחד
אף אחד
וזה קשה קשה קשה

אחת, הוא כואב נורא, שתיים, הוא מפריע לחיים. למובן הטכני שלהם, כלומר. להצליח לפתח קריירה ומערכות יחסים ולהתחן יום אחד ולגדל ילדים. לא שזה לא אפשרי, רק שזה קשה יותר, רגשית אבל גם הרבה מאוד טכנית.

אני צריכה לדבר על זה ואין לי עם מי, אני לא יודעת על איזה עיקרון לוותר. אני לא יודעת אם אפשרי לי להגיע לחיים שאני חולמת עליהם (לחיות אותם אפשר, אבל איך אפשר להגיע אליהם: למצוא אנשים שיילכו איתי לשם, שיסמכו עליי, שיוכלו להכיל כל מה שצריך להכיל).

בכל אופן מה שרציתי לומר הוא שהסיבה הראשונה נסבלת יותר. אני יודעת להרגיש יפה מאוד, אבל לפעול זו כבר בעיה אחרת לגמרי.

שריי רומנו (לא זוכרת איך קראו לדמות שהוא שיחק) גילה שיש לו אוטיזם, וזה היה מצד אחד מסעיר מאוד ומצד שני הגיוני מאוד, וגם איפשר לו למצוא דרכים חדשות להתייחס לעצמו ולאחרים כך שיוכל לשמור על מערכות היחסים שלו באופן שיהיה נעים גם לו וגם לסביבה שלו, והוא הגיב לידיעה הזו בעוצמה מאוד גדולה, ולא יכולתי שלא להזדהות עם התחושות שלו. המקרים שלנו שונים אחד מהשני אבל גם אני מנסה למצוא דרך לתקשר עם אנשים בלי להרגיש מרוסקת, ועוד לא מצאתי דרך כזו.
ולאחרונה, אני לא יודעת למה, אני מתחילה להרגיש שהדבר שהפריד ביני לבין הסצנה ההיא (שגרמה לי לבכי מטלטל מאוד), כלומר הרגישות שלי לאנשים, קיימת אך ורק מתוך פחד. אולי זה לא טוב לב או אכפתיות אלא פחד מכעס או מבוכה. אני יודעת שהפחד הזה קיים אצלי, אבל אולי הוא זה שגורם לי לא לדבר, ולא המחשבה שאני צריכה להיזהר מלפגוע במישהו. אולי זה אפילו לא פחד אלא חוסר ידיעה מה נכון ומה לא. כמה כנה אני יכולה להיות בסיטואציה, ומה נראה לאנשים מוזר. אני הרי או לא נפתחת בכלל או נפתחת הרבה יותר מדי. אני לא יודעת מה הבעיה שלי ובכנות נמאס לי לחשוב על זה אבל אני לא יכולה לסגור את הטלפון ושיבואו המחשבות כי אני באמת מרגישה בסדר ורק הערב הזה פתאום פירק אותי לחתיכות, אני לא יודעת למה, אבל אין לי כוח יותר, אין לי, ואין לי כוח להמשיך להתמודד עם החיים בלי שיש לי מישהו שיחזיק לי את היד ויראה כשכואב לי
לבד לי מדי וזו לא אשמתי אבל אני פשוט לא יודעת איך מתנהגים עם בני אדם
תכננתי לכתוב כדי לנסות לברר לעצמי מה קורה איתי ובסוף זה

בכל אופן, אני רק רוצה לכתוב ולהעמיד פנים שקוראים את זה
אז נכון שבד"כ זו פינת ריק ומוסתר שלי, אבל החיים שלי כבר לא נראים ככה. יש לי תחושה שבחודשים הקרובים אוכל להיפרד לגמרי מפורום חידות הזה, אבל בינתיים אולי אשאיר נימה אופטימית, שמחה אפילו, ברגעים האחרונים שלו.
אני בכלל במצב רוח קצת מדוכדך עכשיו, אבל איזה פלא שמצבי הרוח המדוכדכים שלי (שבאים רק פעם בכמה שבועות, איזה נס גלוי) נראים ככה.
מעולם לא הייתי לבד יותר ומעולם לא הייתי מלאת תקווה יותר. אפילו יותר מזה, זו לא תקווה לגבי העתיד אלא לגבי היום יום ממש. אני לא רק חולמת, אני גם מגשימה.
אני עכשיו מקיימת מה שלימים ייקרא בערך הויקיפדיה שלי In 2021 (או אולי 2022) she moved to Jerusalem to pursue a career in writing. חלום
כלומר, עוד לא עברתי, אבל אני עושה מה שצריך כדי שזה יקרה. ועוד מעט חורף
ביום כיפור עשיתי תענית דיבור וזה עדיין היה דומה לאיך שהימים שלי נראים ממילא, אבל אני יודעת שכשתהיה לי הזדמנות (וגם על זה אני עובדת) אני אנצל אותה. אני אדבר. אני אהיה אני בלי להתנצל או לחשוב שאני טיפה וקטנה. במילים nlpיסטיות יותר, אני אהיה אני ואדע שזה הכי טוב ונכון, שאני חכמה ושווה ומצחיקה ורגישה, ואנשים יאהבו אותי בגלל זה.
יש פה כאב בעולם, כן, זה לעולם לא ייעלם. אבל יש כל כך הרבה טוב. כל כך הרבה אנשים שרק חושבים איך לעזור, שמתפללים אחד על השני, שחולמים על עולם טוב יותר לא רק לילדים שלהם, אלא גם לשכנים שלהם ולהם עצמם.
והעולם מתכונן, נכון? זה מה שאני מרגישה. אנחנו מתכוננים לימים טובים יותר.

כן, לפעמים אני חושבת על פעם, על ארבע השנים שאני מכנה כיתה י' שלי. וזה מכווץ את הלב, אבל מתוך רחמים ואהבה שאני עוטפת בהם את מי שהייתי. וזה יוצר בי געגוע, אבל כזה שאני יודעת ששייך לתחושה, לא לתמצית. ואת התחושה אני עוד אשיג בדרכים אחרות.
ואני יודעת שאני נמנעת מלחשוב על זה כי הלבד קשה גם ככה, גם בלי להשוות אותי לעצמי של מחר, אבל גם אהבה גדולה מחכה לי ואני אלך אליה, ואבוא מוכנה יותר.
בינתיים נשאר רק להמשיך ללכת, להתפלל ולכתוב.

האם לקלף את עצמי מהמיטה ולנסוע לשם ולחזור אלוהים יודע מתי וללכת מחר לסדר את זה ואת זה? האם זה יעזור לי או רק יפיל אותי עמוק יותר? האם אני צריכה לעצור לטפל בעצמי או לקום ולעשות מעשה? אני לא חושבת שיש תשובה ברורה אחת. שתיהן נחוצות לי. אני צריכה לטפל בעצמי (אני לא יכולה לבד והטיפולים עד עכשיו הוכיחו את עצמם כיעילים רק עד נקודה מסוימת) ואני צריכה לקום ולעשות (אין לי מושג איך לעשות את זה בלי להתפרק. ניסיתי בשבוע שעבר וזו הייתה המכה הכי חזקה שחטפתי בשנתיים וחצי האחרונות. זה כואב ומפחיד).

אני רוצה להיות חזקה ושמחה ולקום, אבל אני מנסה שוב ושוב ושוב, וכל פעם מחדש אני מרגישה חלשה ועצובה ונופלת, ואפילו הלבד לא מפריע לי, אבל התחושה הזו שאלוהים עושה לי בכוונה... שאני אוזרת את טיפת הכוח האחרונה שלי כדי לעשות משהו קטן שיעזור לי ואז קורה משהו שאין לי שליטה עליו ופוגע בי המון ושולח אותי בחזרה להתבודד בחדר.

אני צריכה עזרה ואין לי כסף לזה