כשאדם עושה דבר שלא כשורה יש עניין לקיים בו את מצוות התוכחה. המוכיח מורה למוכח שהדבר שעשה הוא שגוי ואיננו כשורה ומסביר למה ומה מקור הדבר.
לעומת זאת, המושג "דבר מוכח" או "טענה מוכחת" הוא דבר שהמוכיח באר למה דבריו נכונים והכל אמת.
פעם אחת הוכחה היא העמדת האחר על המעוות שבמעשיו ופעם אחרת הוכחה היא העמדת אמיתותו של דבר.
נראה ששורש המילה הוא וכ"ח, וא"כ יסוד שני המילים הוא במושג "ויכוח". העמדת אמיתותו של דבר נדרשת רק כאשר יש עליו ויכוח, נקודה זו די מובנת. היכן נכנס הויכוח בתוכחה?
בפשטות, המוכיח נכנס לעמדה תוקפת (כמו אדם שיש לו צד בויכוח) כדי להעמיד את האחר על עיוותו. באופן קצת יותר עמוק, אולי, אדם שניגש להוכיח את חברו צריך לדעת להיכן הוא ניגש - תוכחה לעולם אינה עוברת על מי מנוחות. כשאתה ניגש להוכיח את חברך תדע - סביר להניח שהוא יכנס איתך לויכוח, שתהיה כאן תרעמה.
כביכול יש דרך אחרת להעמיד את חברך על עיוותו, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה" - ישנם הרבה פירושים למשנה זו באבות, אבל הסבר שיקר לי מאוד הוא הסברו של הכתב סופר (ר' אברהם שמואל בנימין סופר) - כדי לקרב את הבריות לתורה אהרן היה תחילה עושה שלום בינו לבין אותו האדם. לאחר מכן היה רודף את השלום, כלומר מחפש לבטלו, כאדם שרודף אחר חברו להורגו ("דין רודף"), ואומר לו אני אוהב אותך, אבל אני לא מסוגל להמשיך להיות חבר שלך כשאתה עושה כך וכך. כתוצאה מכך אותו האדם היה מעדיף את קרבתו של אהרן, של החברות והידידות, ומוותר על מעשהו הרע.
הרי שגם רדיפת השלום של אהרן היא באופן של ויכוח. ונראה לומר, על פי דרכנו, שישנה תקבולת בתוך דברי המשנה: "אוהב שלום - אוהב את הבריות", "ורודף שלום - ומקרבם לתורה", מה כוונת דברי? "מקרבם" מלשון 'קרב' (כמו קרבות במלחמה) - הרי זה מקביל לרדיפה, שהיא גם כן עניין תקיפה.
