ארי פוטער-הגרסה החסידית לספר! פרק ראשון:
ארי פוטער התגורר בדרך הגאון מפריוועט 4.
זה אולי יישמע לכם מפתיע, אבל עד שמלאו לו 11 שנים, ארי כלל לא ידע שהוא עילוי אלא סבר שהוא מזרוחניק (נטול כוחות שטייגען) כמו בן דודו השמנמן דאדלי.
ארי גדל אצל דודו ודודתו המזרוחניקים בגבעת שמואל, מאחר והוריו יצאו לתרבות רעה כשהיה תינוק.
הוא נעמד בלול כשהגיע לביתם מתקין רשע של הוט. הוא הדליק את הטלוויזיה, וארי הצעיר כמעט והביט ואז ברגע האחרון, באקט של צדיקות אימא שלו חסמה את המבט שלו וצנחה. על הכורסה.
ארי המבוהל מעד, וראשו קיבל מכה מצעצוע שהיה בלול והותיר בו צלקת בצורת שופר.
--
במשך שנים הוא גדל כמזרוחניק אצל דודו המשופם שהתפלל במניין המאוחר של 9, ודודתו שהסתירה את השיער מתחת לקשת ברוחב 3 ס"מ והקפידה ללכת לשיעורי יוגה ופילאטיס. היא כמובן שילבה את זה עם תפילה וקראה לזה תפילאטיס.
במשך כל ילדותו, הם הסתירו ממנו את ה(שפת) אמת. עד שיום אחד, הוא קיבל מכתב מוזר, שבתור עילוי הוא מוזמן ללמוד בישיבת הגאונים הוגוורטעס שמיועדת לעילויים מכל רחבי גוש דן.
ארי הביט במכתב ותהה. "אני? עילוי?? אבל אני לא מקפיד על כלי שני אפילו". הוא חשב שמדובר בטעות וזרק את המכתב. למחרת הגיע מכתב נוסף. חתום על ידי ראש הישיבה.
הוא ניגש עם המכתב להוריו שמיד קרעו אותו ואמרו שזה דמיונות, והוא חייב ללמוד מקצוע ולעשות חמש יחידות באנגלית, ושיוציא לעצמו מהראש את השטויות האלה. "תקבע עיתים לתורה כמו דוד רונן! אין דבר כזה שטייגען" צעקה עליו פעם דודתו שעה שצפתה באנטומיה של גריי.
--
ארי כבר כמעט ויתר עד שיום אחד הופיע בביתם ענק הרוח. האגרי"ד הקדוש.
הוא נכנס בצעדים מהירים, צרור מפתחות גדול ומרשרש תלוי על חגורתו ושקית של קופת חולים בידו. הוא אחז בארי והתכוון לקחת אותו אל עבר הישיבה- אך דודו ודודתו חסמו את הפתח.
האגרי"ד הסתכל עליהם במבט רושף, שלף אצבע של ספר תורה מתוך התיק שלו, נופף בה וקילל:
" אין דער גאדכטע בויך וואס די אוסט, סאז דו גאנייג פאטקייט צו מאכן פונטשקאס!!!"
(שזה אומר ביידיש " בבטן הדחוסה שלך יש מספיק שומן כדי להכין סופגניות)
הדוד רונן הסתכל על הבטן שלו והבין שמאז שהשתחרר ממילואים הוא באמת נהיה רופס וזז הצידה לעשות פק"לים. ארי והאגרי"ד הקדוש ניצלו את הרגע והסתלקו.
--
ארי והאגרי"ד הגיעו לרציף 9 וג' רבעים בבני ברק, אבל ארי לא ראה שום קו.
האגרי"ד הסביר לו שזה רציף קסום והקו יופיע עוד מעט, עמוס בעוד המון תלמידים שייסעו כמוהו לישיבה בפעם הראשונה בחייהם.
"אוי, שכחתי שהבאתי לך מתנה. בבקשה" אמר לפתע האגרי"ד הקדוש והגיש לארי כלוב ענק שהייתה בו ציפור לילה. "אבל זו לא חיה כשרה" אמר ארי בהפתעה. "זו לא תנשמת ארי" הסביר האגרי"ד "זו קאת שכשרה לפי חלק מהפוייסקים". "מה זה פוייסקים?" שאל ארי והאגרי"ד חייך אליו באבהות ואמר "יש לך עוד הרבה ללמוד ארי חביבי"
--
כאשר הגיע הקו המיוחל והעמוס, ארי פגש הרבה ילדים. ביניהם גם מי שיהפוך להיות החברותא שלו- רון.
רוב הילדים שפגש היו ממשפחות של עילויים, הם סחבו אחריהם מזוודה על גלגלים, מגבעת מוגנת במכסה פלסטיק שחור וחולצה לבנה על קולב. הוא כמובן פגש רק בנים כי הבנות ישבו בחלק האחורי של האוטובוס וקראו ספר לחשים. כלומר תהילים.
כשירד מהאוטובוס, מוקסם מבניין הישיבה ע"ש הקדושים מהוגוורטעס נטפל אליו ילד עם פאות בלונדיניות ושני חבריו הגברתנים. הוא הבחין מיד שארי לא הגיע ממשפחה של עילויים וירה לעברו "שבאבניק!" שזה הכינוי המעליב למי שלא בא ממשפחה טהורת דם ולהורים שלו אין כוחות שטייגען. נערה צנומה מיד יצאה להגנתו ואמרה שבמקום שבעלי תשובה עומדים, עילויים גדולים אינם עומדים. הארי התרשם מהידע שלה בתורה ותהה איך זה ייתכן.
--
כשהגיעו התלמידים לשערי הישיבה הם עמדו בהתרגשות בתור ארוך וחיכו לחבוש את מגבעת המיון כדי לדעת באיזה בית הם יהיו.
ראשון ניגש לחבוש את המגבעת ילד קטן ומפוחד. הוא חבש את המגבעת שצעקה ישר "פרענק!" והוא הצטרף לקבוצת תלמידים שפאות הלחיים שלהם היו צמודות, למרות שהם היו רק בני 11.
הארי לא ידע אם המגבעת תשבץ אותו לישיבת הגאון מרייבנקלו, החסיד מהפלפאף או ל"תפארת גריפינדור" אבל לא היה לו הרבה זמן להתלבט, כי השמש כבר הכריז שארי פוטר, מוזמן לחבוש את המגבעת. הוא ניגש בחיל ורעדה אל הקודש.
המשך יבוא...
(קרדיט לאמיר מויאל)
