פורום עבודת ה' (עמוד 2)

1. אנשים שעוסקים בהתפתחות אישית ואפשר ללמוד מדברים שהם כתבו או אמרו:

בני גל (ספר: סודות הקאוצ'ינג היהודי)

ד"ר מיכאל אבולעפיה (שיעורים באינטרנט, ספרים)

דוד בן יוסף (ספרים מופלאים, דרך חיים פנימית שלא מתאימה לכל אחד)

2. ספרי יהדות או שמיוסדים על ספרי יהדות:

מסילת ישרים- עם כל מיני פירושים

ספרי קודש נוספים.

ספרים של רבנים - הרב חגי לונדין, הרב אייל ורד, הרב מיכי יוספי

ויש גם גרסאות שונות להתפתחות אישית לפי השקפות עולם-

יותר דת"ל, יותר חרדי. שאפשר למצוא לכל אחת שיעורים, ספרים וכו'

3. אפשר פשוט להיכנס לחנות ספרים ולעיין במדף של ספרי העיון שהם לא ספרי קודש. יש המון.

בהצלחה בדרך שלך, ושיהיה סיעתא דשמיא.

בזכותך קניתי את הספר סודות הקאוצ'ינג היהודי ונהנית מכל רגע! בדיוק מה שחיפשתי! תודה רבה רבה לך!

ביהדות יוצאים מהאני אל ה' ואל אחרים.

"ואנחנו מה"

יהדתו היא עבודת ה'. אנחנו בכלל לא העיקר כאן.

מצד שני, יש בעקרונות של התפתחות אישית המון עקרונות שנמצאים גם ביהדות. אני רוצה ללמוד את הדברים ממקום טהור ומדוייק ולא מבורות נרפשים ולא מבוררים.

אמור מעתה, לא "יהדות כהתפתחות אישית" אלא "התפתחות אישית ע"פ היהדות".

על השיעורים של האדמו"ר יאשיהו פינטו, וגם על כל הספרים שלו, בעיקר על דברי הרי"ף , שפכי כמים ליבך, ונפש הרי"ף. את כל הספרים של האדמו"ר אגב ראיתי(כולל משלוח עד הבית) ב235 ש"ח מומלץ מאוד.

יש מספר שדרכו אפשר לעשות הזמנה זולה של כל הספרים, כי באתרי הספרים כמו ספרי חיים נגיד הספרים יותר יקרים שם ב30-50 ש"ח לספר.

(שואל בפשטות, בכנות. - מי שיודע למה ההערה הזאת נצרכת, יודע.)

נשמע כאילו יש לך דבר אחר בלב, אינני דוברו של הרב שליט"א, תשמע תלמד תוריד מהגאווה(מי שיודע למה ההערה הספציפית הזאת נצרכת, יודע)ואולי תזכה להבין אח בהצלחה (:

אני מאוד מעריכה את האדם הזה, אדם חכם ומרתק, יש לו המון סרטונים מרתקים זמינים ביוטיוב.

עוסק בדיוק בתחום הזה, זה האתר שלו: דף ראשי - התבוננות - ד"ר יחיאל הררי

"FHT" - שיטת הרב פנגר.
"האדריכל"- של רוני דיין
"א.מ.ת" - מרים אדהן 

והתמודדויות שונות. לא יודעת אם אפשר לומר שיותר קשה ומבולבל היום מאשר פעם, אבל ברור שהניסיונות שונים.

והזירות משתנות. התכסיסים בדיוק אותם תכסיסים

זה משתנה באופנה הרווחת ובאופציות המתחדשות המאפשרות לעשות מעשים חדשים (שבינהם גם חטאים) בכמות ובאיכות.

מפה הכי רואים איך דבר ה' פושט ולבוש צורה במציאות משתנה. כי הקב"ה שותל לנו דרכי התמודדויות חדשות כי שנגלה קומות חדשות בעבודת ה'.

בדורות האחרונים ובעיקר בדור הזה הוא הכמותיות - הדברים נתפסים ביחד בלי הפרשי זמן המאפשרים להבחין בהם, וממילא גם היצר הרע נתפס בצורה כזו

אנשים לא עוצרים לחשוב בלי שתהיה להם סיבה מיוחדת לעשות את זה, אף אחד לא מחכה חצי שעה לאוטובוס, לא עובד חצי יום כדי שיהיה מה לאכול בערב וכדו' 

וכך גם מה שהיצר הרע מציע מגיע ברצף, בלי המתנה, בלי מחיצות, אחד אחרי השני, לא תמיד מבינים מה הוא רצה ובמה הצליח

המידות הרעות השורשיות הן אותן המידות, אותו היצר, אבל יכול להיות שבדור הזה השלב הראשון בעבודת ה' הוא להירגע כדי שאפשר יהיה בכלל להבחין בהן, להבין מה הולך פה

מתי זו גאווה ומתי זו תאווה, ו"איך ייתכן שאני לא לומד לשמה, אז בשביל מה אני לומד"

אבל גם את הרגיעה הזו או את היכולת להגיע אליה באמת משיגים מאיזה התחלה בלימוד תורה

יש את ההתמודדדויות האישיות של כל אדם ואדם שהן בגדר 'סדנא דארעא חד הוא'. הטבע והמידות שלנו כבני אדם לא משתנים מתקופה לתקופה וממילא סוג ההתמודדדויות שיש לנו כפרט (וגם כחברה, אבל לא כאומה) חוזר על עצמו.

ומצד שני יש גם קשיים שמאפיינים את הדור. כמו לדוגמא שאומרים שבעקבתא דמשחא החוצפה תגבר. וכתוצאה מהחוצפה הזאת אנחנו מתקשים ומתמודיים עם כל מיני אתגרים שבדור הקודם לא היו. וזאת כמובן רק דוגמא.. 

אני לא בטוחה שפעם היה דבש וכולם היו צדיקים וחסידים..

מה שכן, זה גם כתוב במקורות, בעקבתא דמשיחא היצר הרע משתולל ממש

הוא שחרר את הכלים הכי חזקים שלו - המדיה והפרוגרס

"והחזירנו בתשובה שלימה לפניך", מה הכוונה שלימה? יש דבר כזה לחזור בתשובה שלימה, להיות צדיק גמור, הכי צדיק בעולם? אולי כן.

אבל הוא ענה שהכוונה במנוח "תשובה שלימה" היא תשובה שכוללת את כל רבדי החיים.

ברגע שאדם עושה תשובה זה יכול להיות בפרט כזה או אחר, בעניין ספציפי מאוד, אך בהכרח זה יקרין על שאר החיים, במידה ומדובר ב"תשובה שלימה".

כל רבדי החיים והכוחות הם צריכים להיות חלק מתהליך התיקון.

הרב קוק כותב שללמוד תורה שלא לשמה זה שלב קריטי בהתקדמות. בשלב הזה החומר הוא מה שמתגייס לטובת הלימוד, ולכן שממשיכים לשלב הבא, הרוחני, של "לימוד לשמה" אז הרוח בא בנוסף לגוף שכבר הצלחנו לגייס לטובת הלימוד בשלב הקודם. אחרת, רק הרוח היה בא והגוף היה נשאר.

על דרך זה, אולי אפשר לקשר את זה לשאלה שלך, כמו שהתשובה היא עניין כולל באדם, כך התשובה היא עניין כולל במציאות וכך תשובתו של אדם היא דבר שמשפיע על ההוויה כולה, כי היא עניין כולל. והרב קוק אומר זאת ולא זוכר כרגע איפה בדיוק, אולי בפרק ה' באורות התשובה. 

אולי ראיתי במקור אחר או שפשוט עדיין לא מצאתי

"יש לפעמים תועלת ממה שתחילת עסק התורה הוא שלא לשמה, שעל ידי זה מתמזגת תשוקת הלימוד גם בהכחות הגופניים והדמיוניים, ואחר כך כשמתקדש האדם ועוסק בתורה לשמה, הכל עולה עמו. אבל אם תחילת העסק הוא לשמה, אין כחות הגופניים השפלים הולכים עם אותו הזרם העליון מהם, ונמצא שתמיד התוכן התורתי שלו עומד הוא ממעל לגופו, שיש אמנם בזה יתרון מצד נקיון התורה ובהירותה, אבל לעומת זה יש בזה חסרון מצד התמעטות הטבעיות שבה. רק במדה עליונה של קדושה, ברוחב דעה המפלשת את כל העבים, יש קישור אמיץ בכל הכחות כולם עם התיאור המחשבתי היותר עליון דוקא. ואלה הם רשב"י וחביריו, שתורתן אומנותם, יושבי נטעים וגדרה, עם המלך במלאכתו ישבו, נשמתן של צדיקים שנמלך מלך מלכי המלכים הקב"ה בהם במלאכת עולמו."

שמונה קבצים, קובץ ה' פסקה י"א

שמונה קבצים קובץ ה – ויקיטקסט

איך אתה מבין את התשובה הכללית? תתחיל מלצייר את זה ואז כדאי לדון האם אפשר להשיג את זה. אחרת זה סתם דיון תאורטי על טכניקה רוחנית חצי פנטסטית...

ייתכן מאוד שחווית את זה בחייך ולא ידעת לשיים את זה

בגדול, להבנתי, כשמה כן היא - כללית, כלומר מקיפה הכל. הזכירו את הרב חיים וידל אז אני מצטרף - אני שמעתי שהרב חיים תיאר בפרקים א ב ג שיש סכימה קבועה. בפרק א' התשובה הטבעית היא תשובה מיראת עונש בעיקרה ("שהוא, בעצמו, בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו"); התשובה האמונית היא תשובה מיראה, כלומר יחס לגודל שלא מתחיל מהזרימה הטבעית של החיים אלא ("...היא חיה בעולם ממקור המסורת והדת"). כל התיאורים בתשובה האמונית הם תיאורים אנטי אינטואיטיביים שאדם הכי עדין שהכי מחובר לעצמו לא היה מזהה בקרבו בלי מעמד הר סיני. התפקידים הטבעי והאמוני בונים יחד תפיסה כללית, שכלית, שכפי שמופיע במהר"ל - השכל הוא נבדל ואינו גוף, והגוף סופי והשכל בלתי סופי. התשובה השכלית היא תשובה כללית ("הכרה ברורה הבאה מהשקפת העולם והחיים השלמה"). "תשובה זו *הכלולה* מהקודמות..." - הופכת זדונות לזכויות, כלומר תשובה מאהבה - "זאת היא התשובה שעיני כל אליה נשואות..."

בפרק ב' מתוארים רק שני סוגי תשובה בכותרת, אבל בפועל מוזכרים שלושה. הפירוש שיותר הסתדר לי הוא שהתשובה העליונה היא סוג מבורר יותר של תשובה פתאומית, אבל בדומה לה גם היא מגיעה בברק. כמו שאדם לא יוזם תשובה פתאומית אלא היא באה לבד, והשותפות היחידה שלו היא "לחפש את נתיבותיה בעמקי תעלומה" - כך גם לגבי התשובה העליונה - כל התהליך פתאומי ופסיבי. זה נקרא "הארה" ואין לנו מה להתבייש בצמא שלנו להארה כזו, וכל העבודה שלנו בחיי הרוח היא להכשיר פתח להארה הממרקת הזו של בהירות ועוצמת הרצון לטוב. התשובה ההדרגית היא מוסרית אבל נטולת הארה. התשובה העליונה גם היא כללית, בדומה לתשובה השכלית, "באה מהברקה של הטוב הכללי", ומודגש לכל אורך התיאור שלה מידת הכלל: "והלא *הכל* הוא טוב וישר, והיושר שבנו בא מהתאמתנו אל *הכל*, ואיך אפשר להיות קרוע מן *הכל*"

וכמו התשובה השכלית, גם כאן הרב מדגיש שזו תשובה מאהבה.

בפרק ג' התשובה הכללית נקראת סתמית כללית, ובה מוסבר המנגנון הנפשי של מעשה התשובה. המרירות, כלומר חוסר ההזדהות והשמחה של האדם על מהלך חייו, כפי שמתואר גם בתשובה הפרטית המפורשת ביחס לחטא פלוני שמדאיב את לבבו, אבל הרבה יותר בעוצמה כשהאדם מכיר בקטנות שלו ובריחוק שלו מהתוכן האלוהי האצילי. אין סיבה חיצונית מקומית ("מפורשת") לקטנות, אלא הבעיה היא הצימצום. כמו שמוזכר במאמר "אל התשובה":

"... אבל הלא ענפיה (של הנשמה) נתפשטו בהכרח במורד כזה, עד שהסתגלה לאלה המפעלים ותוכן החיים המוגבל בהגבלת בשר ודם, ומתוך כך כהו מאורותיה, והועם זיו אורם, ומתוך המחשך הזה, באים כל דרכי התעיה הרבים אשר בחיים האנושיים"

בהתאם, להבנתי - תשובה כללית היא תמיד סוג התשובה האחרון בפרקים א ב ג. היא תמיד תשובה מאהבה לכל היש שבי ובעולם, בחיבור עם הטבעיות שבנפשי ועם התורה במקוריותה. לעומת התשובה הפתאומית שהיא ברק בחושך שאמנם חושף את הקשר של האדם אל הטוב "מכיר הוא את הרע ואת הכיעור של החטא ונהפך לאיש אחר" (נאמר על שאול, כשקיבל נבואה) אבל לא היה כאן אפקט כללי, ולא נאמרה ההבלטה של הכרת כל הטוב ("כמה שהלב יכול לספוג")

לכן להבנתי-

1. התשובה הכללית קורית לכולם, כי היא הארה. לא תראה נצנצים באוויר, אלא תחזור לאהוב את החיים והעולם וכנפי הרוח שלך ייפתחו.

2. המשמעות של היותה כללית היא אהבת כל היש, ולכן כל מרחבי החיים מתברכים מכוחה ומבקשים לחשוף את הקשר אל הכל ("ואיך אפשר להיות קרוע מן הכל, מן פירור משונה, כאבק דק שכלא נחשב")

3. אחת הדרכים לזמן את התשובה היא ע"י מפגש עם המרירות על קטנות החיים ("מתוך מרירות נפשית זו באה התשובה כרטייה של רופא אומן"). הכאב מחזיר את האדם לאהוב ולחיות ע"פ גדולת נשמתו.

4. הרב שלי אמר לנו בצורה מאוד יפה על "דרך הכובש ודרך הישר" שדרך הכובש מבוטאת בשיר "אורייתא" של אביתר בנאי: 'עד שנפגשנו אני ואת הייתי צריך את הכאב כדי לרגע להתקרב". אבל אדם אוהב, שהקשר שלו אל התכנים האלו הוא שכלי, מבורר, קבוע, יכול לשוב אל השקפת העולם והחיים השלמה בכל רגע. הוא יודע לאן לשוב ומה המשמעות של התשובה. אהבה = הזדהות, וההזדהות שלו עם הרצון הטוב זמינה לו בכל רגע. (ראינו במהר"ל בתפארת ישראל פרק י"ד - "עבירה מכבה מצווה ועבירה לא מכבה תורה" והכיוון שהצענו, כפי שאומר המהר"ל, הוא שלימוד תורה איכותי נהייה שכלי, וכשלאדם יש פיצוח בשכל (לא בלוגוס אלא בהשקפת החיים) שום דבר לא יכול לגנוב את זה).

את החיסרון מרגישים בכל רגע בחיים שבו יש ספקות, בלבולים ונפילות. אבל למשהו שהוא דווקא כללי, ודווקא גבוה יותר, אני מוצאת שאני מתחברת דרך סיבובי שערים.

יש את הסיבושים המושלמים האלה של תפילה, דבקות ורוגע, אבל יש גם את הסיבושים המעצבנים שהמג"בניקים משגעים לך את השכל ופשוט כואב לראות את ההשפלה. אמנם נראה שרק לסוג הראשון יש משמעות, והסוג השני הוא סיבה לא ללכת, אבל אני לא חושבת ככה.

לעיתים קרובות אנחנו מייחלים לתחיית המתים, להתרת הספיקות או לזה שישרור שלום בארץ, אבל רובנו לא קמים בבוקר ונאנחים שאין את ריח הקטורת, ולא מצטערים באופן יומיומי שאנחנו לא יכולים להקריב קרבן תודה או חטאת. סיבושים שבהם אתה מרגיש את ההשפלה והגעגוע הם הזדמנות להרגיש את החיסרון הזה, את הכאב הזה.

אבל חושבת שאצלי הייתה תקופה מפוארת כזאת. תקופה של בית מקדש, שהייתי בה כביכול במצב רוחני, חברתי, ואישי מאוד גבוה.

החורבן שלי הוא העובדה ש"נפלתי" משם. 

והדרך לגאולה זה תמיד להזכר בבית מקדש שהיה לי. מתוך זה שזוכרת מה היה, מי אני בשורש, זה נותן תקווה לזה שהדבר הזה עוד קיים בי ויום אחד אני עוד אחזור לשם.

(וכמובן כמובן שזאת ירידה לצורך עליה בעז"ה. אז אם הייתה נפילה, הבית שיבנה בי אחריה יהיה מפואר פי כמה)

וואלה, האמת שאני חושבת שגם העם הדרך שלנו להיגאל היא ללמוד על המציאות המפוארת שלנו, ולראות איך היא קיימת בנו גם עכשיו. ומתוך הראיה הטובה הזאת ניצור מציאות

א. העולם כולו שוטף והולך כנהר, כולם בעסקים רץ ונמהר.

ב. לא נחים ושוקטים לנפוש כרגע, אפילו אם עובר עליהם רע ופגע.

ג. אשא עיני אל השמים למרומים, אתבונן במקור הטוב והרחמים.

ד. ה' המשפיע לנו טוב וברכה, שומר את צעדינו מכל נפילה.

ה'. המעניק לנפש ולגוף מנוחה ובריאות, הנותן לנו כח ועוצמה ללא לאות.

ו. הלא לאל הגדול ונורא הזה נודה, נשבח ונפאר בנפש חפצה בכל פה.

ז. מי כ-ה' אלוהינו בכל האלים, נאדר בקודש בשמי מרומים.

ח. ה' קורא כשופר אלינו להתעורר, תשמעו קולו מנפץ הרים שמדבר.

ט. מדבר אלינו דברי ניחומים ותקוה, להתקרב אליו בדבקות במושכות אהבה.

היא לא ברמת הודאות אלא בנתינת אמון לתוכן

אחת הגדולות

אבל בכל עבודה אפשר שהיא תהיה עבודת ה'

הכל תלוי בדרך ובכוונה

והמטרה היא לדעת את ה'.

אם דרך העשייה הארצית אנחנו מגיעים למצב של ידיעת ה' 'בכל דרכך דעהו'- השגנו את המטרה.

1. עומדת בגדרי הלכה

2. אתה מתאים לתפקיד ואוהב אותו, ויכול לתרום בו לעולם. למה לא? זה עבודת קודש לכל דבר. גם אם זה הייטק וגם אם זה חינוך. הכל.

כפי שחז"ל דורשים על הפסוק במלאכי

"ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מגש לשמי"

לעיתים גם משלוש הוא ריבוע.

איך שאני לא יהפוך את זה - זה לא הגיוני.

שאתה כותב לי כאילו אני לומד צפנת פענח?

לא התכוונתי לומר שאין משהו מאחורי מה שאתה אומר

התכוונתי לומר שאין לי מושג אפילו למה שהתכוונת שהתכוונת - לכן מבחינתי לא אמרת כלום.

"מכאן ואילך תוספת דברי תלמידו הפעוט כמוני נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בא"י ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א"י ולהוציא פירותי' הקדושי' ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך ובועז זורה גורן השעורי' הלילה משום מצוה וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניו' שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה אבל כשאנו מפוזרי' בעו"ה בין או"ה וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן מודה ר"י לרשב"י וע"ז אנו סומכי' על ר' נהוראי במתני' סוף קידושין מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה היינו בח"ל"

והיא היתה פרה אודמה אומנם לא כשרה אבל כן פרה אדומה

האם אז באה הגאולה? בידינו הדבר לעשותו. אם נעשה את רצון ה', הווי אומר נבנה ביתו ונעלה עולות על מזבחו, זו תהיה הגאולה. ואם לא- אזי כפי שנפסקה עבודת הקרבנות ההיא, גם בימינו דבר לא יקרה.

הרב אייל ורד מלמד שם. הוא יענה לך על מה שתרצה

והוא עם נגיעות חסידיות

מישהו שלא קשור למקום הזה בשום דרך

מה פשר הסטיגמה המוזרה הזאת?

אולי לדוגמא הוא למד שם ורוצה מישהו שלא יכיר אותו? 

בא לשלול רב חרדי, חבדניק וכן על זה הדרך

מה הצורך להעיר אם אין לך רב להציע...

מוזר בעיניי.

כי תורני בראשי - הולך בדרך התורה

אבל לא עלתה בדעתי הרגשה ומחשבה שאני רשע

בנאדם שחוטא וחוזר ושונה וחוטא יכול לקבל תחושה או לחשוב שהוא רשע, אם לא זכית בזה, אשריך

זה ממש לא מופרך להיות רשע

רוב עוונות על רוב זכויות..

"והוי דן את כל האדם לכף זכות" - מה כוונה "כל האדם"? להתסכל על האדם בכלליותו - לא על חלק אחד ממנו או לא זמן מסויים אלא על כל הפוטנציאל וכל ההקשר. אפילו אדם שהיה רשע כל ימי חייו, זה כלל לא מעיד על העתיד, לצורך העניין.. להסתכל על היתרונות שלפעמים גם גרמו לאדם לחטאו, רק בגלל שהם יצאו מאיזון.

אם חלילה נכשלתי, אני אומר לקב"ה  "רבונו של עולם, אני לא רוצה(!!) לעבור עבירות, תעזור לי"

מה שנקרא "מחאה" נגד היצר הרע.   

כי הוא תמיד מנסה לשכנע אחרי העבירה שאני הרשע. מזתומרת רשע? שלא סתם נכשלתי, אלא שבאמת רציתי לחטוא וזה מי שאני

ואם מאמינים לזה, הדרך לעוד עבירות קצרה מאד.

אז אני מתנגד לכך (וגם נזכר בדברים הטובים שאני עושה) - שלא אהיה רשע בפני עצמי - ומוציא את עצמי צדיק שנלחם נגדו.  

הרבה מגדולי החסידות אומרים את זה

שאלתי כדי באמת לראות את זה. כי זה הכי "הרב קוק קלאסי" ובדרך כלל שרואים את המקור עצמו אפשר יותר להרשם וללמוד בצורה יותר מדוייקת

בין העולם הפנימי שלנו לבין איך שאנחנו תופסים אלוקות...

לא רק זה גם המקום של שכר ועונש, יראה ואהבה, תשובה, והמון דברים

דברים ששווים בירור 

לכן חשוב לעבוד על האהבה העצמית 

אפילו מהצד הפסיכולוגי זה עיקרון פשוט, שלאו דווקא מתייחס לאמונה דתית, ובטח לא יהודית: אדם שטוב לו עם עצמו, מאמין בעצמו, מרגיש יותר טוב בחברה שבא הוא נמצא ומאמין באלמטנים התרבותיים שבה.

זה לא במילים מדויקות ^, אבל זה הרעיון פחות או יותר.

לגבי ההגות היהודית המתייחסת ל"אמונה שלי בעצמי", קל לשלוף מהחסידות ומהרב קוק רעיונות המתאימים לרוח הדברים.

לעומת זאת, יש מקורות אחרים, כמו בתנועת המוסר, שרואים את הדברים אחרת. ומי שרוצה להרחיב שירחיב.

מתוך הנחה שהדבר שהכי מביא להתבוננות על עצמנו (ובעקבות כך גם לשינוי) זה לימוד,

הייתי מציעה:

*לקבוע לימוד טלפוני קצר וקבוע עם חבר בתחום של עבודת המידות, ככה תוכלו לקבוע יעדים, ולמחרת לשתף אחד את השני כמה התקדמתם וזה ידרבן אתכם.

*לבחור לעצמך כל מוצ"ש פרט קטן בהלכה שעליו אתה עובד השבוע. ובסוף היום לראות אם עמדת בזה ומה אפשר לעשות כדי להשתפר מחר.

*אם יש אחים או הורים, זה הזדמנות לחזק את הקשר איתם וליזום מידי פעם לימוד משותף על משהו שמתאים להם.

בהצלחה!! (: 

עשיתי את זה במשך תקופה וזה ממש עזר

היה שיפור רציני בעבודת השם שלנו

רק צריך להתמיד

( במקרה שלי היא התחתנה ולא המשכתי עם אחרת....)

ובנוסף היא הייתה כזאת שישר עוברת למעשים

למדנו משהו חדש היא הייתה ישר משתדלת לעשות אותו

ואני זרמתי איתה

את יודעת 40 יום של תרגול הופך לקבע.

גם אם זה קשה בהתחלה בהמשך זה הופך לחלק ממך

אל תוותרי באמצע

מותר לפול אבל חייב להמשיך 

יש לי גם קטע בחופשים שאני קם ממש מאוחר (גם בגלל שאין חברה) וזה אחד הדברים שהכי מחלישים אותי

אתה מרגיש שאתה לא מנצל את הזמן וזה מתסכל וגורם לירידות... 

היתה לי תקופה שהיה לי גם קשההה מאוד לקום בבוקר אפילו שפספסתי בגלל זה מבחנים חשובים, ולימודים, ואפילו עבודה וזה שיבש לי את הכל!! ולמרות שכלפי חוץ הייתי נחשבת מוצלחת וחרוצה, זה כל כך ערער אותי מבפנים וגרם לי להרגיש רע עם עצמי.

מה שעזר לי בפועל להתחיל לקום בשעות סבירות,

זה דבר ראשון לדעת שזה באמת התמודדות קשה!! יכול להיות שאצל חלק מהאנשים זה חזק יותר ואצל חלק מהאנשים פחות, אבל למי שכן מתמודד עם זה, זה קשה!! הסעיף הראשון בשולחן ערוך פותח בזה, ולא סתם, זה אומר שגם בדורות קודמים ראו צורך לחזק את זה! והוא כותב על ההשקמה בבוקר "יתגבר כארי", זה אומר שזה דורש באמת גבורה!! 🦁 זה דבר ראשון, לדעת שזה בסדר שזה קשה, כן, מסתבר שיש בנו יצר לישון ;)

דבר שני, אנחנו לא יכולים לצפות מעצמנו להצליח בהתמודדות שלא התכוננו אליה, נכון?

לכן צריך לדאוג שיהיה לנו את כל התנאים שיעזרו לנו ברגע האמת להתמודד: לדאוג מראש לישון מספיק כדי שלא נהיה עייפים, לכוון שעון מעורר חופר שיהיה רחוק מהמיטה, לקבוע משהו קטן נחמד לשעות הבוקר כדי שיהיה לנו כיף לקום, לדאוג שהשינה תהיה איכותית, ועוד דברים.. (:  

הרצון להצליח להתעורר בבוקר צריך להיות ממש ערך עליון כרגע ברא שלנו (כרגע, עד שנתרגל) כדי שבאמת נצליח להתמודד בזמן אמת.

בתור התחלה אל תנסה לקום מוקדם מידי, תקבע לך שעה שנראית לך סבירה ואפילו שהיא לא מוקדמת מידי - עדיין כדאי לישון מוקדם מאוד (אל תדאג, לא לכל החיים, רק כרגע, בשביל ליצור במוח הרגל של שעת קימה קבועה), לעזוב את הטלפון לפני השינה, ולעצור את העיסוקים. כשעוצרים את העיסוקים כדי ללכת לישון (ולא רק נרדמים מתוך עייפות) זה הופך את השינה לבחירה, לא משהו שצללת אליו מרוב עייפות או שיעמום, אלא מנוחה שבחרת בה ולכן גם יקל עליך לבחור מתי להפסיק אותה.

ברגע האמת, כשהתעוררת ואתה מתקשה לקום תחזק את עצמך, תחליט שאתה קם רק לזמן קצר ומקסימום חוזר עוד מעט לישון (אחרי שתקום ותתארגן כבר לא יהיה בך היצר החזק לחזור לישון), אל תתפתה למחשבות שאומרות לך "עוד כמה דקות".. תגיד לעצמך "שלוש ארבע ו.." פשוט תקום (או "מודה אני" ומיד אחריו לקום) , מהר, בלי לתת מקום למחשבות.  

בהצלחה!! 💪

בכללי מה שעוזר לי זה לקבוע עבודה ואז אתה חייב לקום...

יותר קל עם חברים כי זה כוח החבורה שאחד נופל מתייאש השאר דואגים להרים ולעודד אותו

חוץ מזה שיש קנאת סופרים וזה גם מועיל...

תקבע שאתה לומד דף גמרא/ פרק אחד אנאערף

וישר אחכ תפרגן לעצמך במשו שאתה אוהב ממש

ותודה על החיזוק

הקושי הוא התמדת הירידה שלפעמים מטשטשת את גודל המרחק
אבל את צודקת!
עצם ההתנגדות היא הרצון בתשובה כל פעם
ואמן!

אלו כלי עבודה, אם העבודה או העיסוק הנוכחי שלך כגון היותך סטודנט מצריך ממך או מקל עליך בתהליך שאתה נמצא אז מה טוב.

אני אישית עובד בתחום הטכנולוגיה מגיל 13 ויש לי 13 מחשבים בבית.

האם אני בכל רגע צריך את כולם? האם בכל יום אני צריך את המחשב הנייד עלי? לא!

אבל, שוב, אתה צריך להעריך האם יש לך צורך בזה.

לדעתי היום במציאות שאנחנו נמצאים צריך מכשיר סלולרי חכם מספיק כדי לשרת אותך בכמה תחומים מרכזיים.

לדעתי יש אפילו מכשירים מאוד פשוטים שיש בהם וואטסאפ ועוד כמה כלים מאוד חשובים בימינו אבל חוץ מהם לא הכל פתוח.

אני אישית מאמין שצריך האדם להיות בנוי כדי להחזיק סמארטפון מלא עם כל האפשרויות ועם סינון הגנה יחסית בסיסית כמו אנטיוירוס.

מה הבעיה להיות בעולם התחברותי והחול המדע והטכנולוגיה?

לדעתי זאת לא בעיה וצריך לרכוש כלים כדי להתקיים בעולם ובמציאות שלנו.

זה שאתה לא מצליח להגיע לעונג שבת או להתרוממות נפש זה נושא קשור אבל לא לגמרי.

יכול להיות שאתה צריך להכניס ללוח הזמנים השבועי או דו שבועי משהו שירומם לך את הרוח.

אני אישית לא מאמין שלהישאר בישיבה באופן ארוך זו תמיד הבחירה הטובה.

בסופו של דבר אתה צריך מקצוע ואם אין בידך מקצוע אז לפני שאתה בונה בית תדאג לך שיהיה לך מקצוע ביד.

מנגד תקח בחשבון שאישתך תצטרך שתפרנס את הבית גם בתחום התורה והרוח אז צריך לנסות לבנות לעצמך מסלול זה או אחר בחיים שיכיל את שני הכוחות.

מה אומר?

כן מסכים שמקצוע זה חשוב (בדיוק פרסמתי שרשור על זה בפורום סטודנטים) ופרנסה זה אחד מהיסודות של בית מתפקד - לפחות ככה אני רואה את זה.

לא מסכים על ההכרח לכל אחד להיות עם סמארטפון ומחשב על כל גווניו ותכניו, מבחינתי זה כמו המחשבים של פעם - יש מחשבון, יש תוכנת כתיבה, עוד כמה תוכנות וכו'

לא רואה צורך בלהיות בתוך הרשתות החברתיות בערבוביה (ואפילו רואה בזה משהו שקצת מרחיק מקרבת ה' במובנים מסוימים)

אגב, בעקבות תקלה אין לי וואצפ מיום חמישי שעבר - ווואלה, אני סבבה עם זה לגמרי

יש טלפון וגם סמס לחברים ומשפחה, אני לא חייב לעבור באינסוף קבוצות, עדכונים וסטטוסים ולשכוח את המטרה ואת עצמי בדרך לשם..

אני לא יודע מה אנשים עושים בוואסטסאפ, זה כלי תקשורתי חשוב אם כי יש חלופות.

אימייל היום הוא הכרח כדי לתפעל דברים בסיסיים.

זה שאפשר להסתדר בדרך מסויימת אין זה אומר שזהו רצון הקב"ה.

זה שאתה סבבה בלי וואטסאפ מעולה.

בפועל בתור אדם שעובד ומתפקד כאבא לילדים וכפעיל טכנית ברמה מאוד גבוהה בעבודה אלו כלים מעולים.

זה שיש כלי לא אומר שאתה צריך להשתמש בו בדרך מקולקלת...

מנגד לזה אין אתה יכול להשוות את המציאות שבה אנחנו חיים למציאות שלפני תקופה.

המחשב הוא לא מחשבון וזה לא קשור לתכנים אלו או אחרים אלא ככלי בפני עצמו.

אתה צריך להיות אמיתי עם עצמך מול הקב"ה כדי לתפוס האם ההתעסקות בתכנים אלו או אחרים מקרבים אותך למה שהקב"ה רוצה שתפעל ותעשה בעולם.

באם ובמידה ולמשל לראות תוכנית מצחיקה מקרב אותך להיות אדם יותר טוב אז זה דבר מבורך ולפעמים עדיף בהרבה על פני לקחת כדורים משמחים.

אני מאמין שצריך גם להשקיע כסף ברמה זאת או אחרת כדי לקדם את המטרות השונות בחיים שלך.

יש מאמר מאוד יפה בזוהר "בחכמה יבנה בית", אתה מוזמן להציץ במשהו שכתבתי:

זוהר חדש בראשית – מאמר בחכמה יבנה בית – הדור הבא טכנולוגיה

אני לא מבטיח שזה יעניין אותך אבל בהחלט זה לפחות יעביר לך את הזמן בפחות קבוצות ;)

ההסתכלות היא לא אובייקטיבית-טכנית, מה יש לי ומה אין לי. אם יש לי ווצפ אני רשע ואם יש לי בלטה בלי קליטה ובכיס של החולצה יש לי פנקס אז אני צדיק. ההסתכלות הזו היא הסתכלות חרדית שמקדשת את החפצים ואת הכאן ועכשיו, כאילו משה רבינו לא הלך עם כובע בורסלינו אז הוא כנראה לא רציני ואם אני רק אשנה איזה בגד או איזה ביטוי באידיש אז אוטומטית אהפוך לצדיק או רשע.

ההסתכלות בעיניי היא איפה הראש נמצא ומה עושים עם הכלים שיש. פעם שמעתי מאיזה רב חרדי, כשהרבנים החרגים ניסו להילחם במחשבים (עוד לפני שהאינטרנט היה נפוץ), שאותו רב אמר: "סכין זה דבר מסוכן, אבל יש אותו בכל בית. ועדיין, אדם חכם יודע באיזה גיל לתת לבן דלו להשתמש בסכין". כלומר, לא הווצפ ממית או מחיה, אלא הראש שלך, אם אתה צריך ווצפ תשאל את עצמך למה; ואם זה באמת כלי תקשורת נטו אז הכל טוב ותהנה (האמת אני לא מבין איך אפשר לנסתדר היום בלי ווצפ; אבל באותה מידה, יהיה מי שיגיד שא"א להסתדר היום בלי פייסבוק ואינסטגרם וטיטוק וכו וכו, זה תלוי באנשים והרגלים ועיסוקים). העיקר הוא שאתה עסוק בדברים משמעותיים ולא בקריאת חדשות ובדיחות חסרות תועלת, ושהמעט שטויות לא תופסות לך את הראש (כמו שאמרו על רבי שמעון, שהמעט שהיה שוכח אלו דברים מיותרים- לא זוכר בדיוק את הניסוח בסוף פרק התקבל במסכת גיטין).

מאידך אם הראש נקי וגם הלב, כדאי לזרום עם החיים ולא ליצור מגבלות שאולי חיוניות למידהו אחר. אם לך זה טוב תעשה מה שמתאים לך, אם לאחר זה לא טוב שיימנע מזה. זה לא חזיר.

להגדיר הגדרה אובייקטיבית, רק שיתפתי בתחושות שלי כלפי זה

אני חושב שיש כאלו שזה מועיל להם ויש כאלו שלא, אני לא מבין עם הקביעה שזה כמו סכין כי יש שם דברים יותר גרועים, ובכל מקרה, הבזבוז זמן קורה גם לאנשים בני 40 ו50 ו60 וכו

ואני חושב שתמיד אפשר להסתדר, רק השאלה כמה אני מחפש נוחות והאם זה מוריד אותי ומעכב אותי ולו במעט מהתכלית והייעוד שלי.

תודה על התגובה המחכימה

וכמובן לא באתי למתוח עליך ביקורת באופן אישי.

כל הכבוד לך שאתה משתדל להתחזק ולהישאר מחובר. הרצונות עוד יתגבשו לכדי קרבה וחיבור אמיתיים ויציבים לקודש!!

תלמדו משהו חצי שעה ביום וכדומה. כדי להיות בעליה וכשעולים לא יורדים. בהצלחה.

וכמובן לזכר שהרב קוק כותב באורות התשובה שהצער על הריחוק הוא מדרגה חשובה  בתשובה. אז מצבך לא כזה רע בע"ה תעלה

רק חיזוק גדול. מה שעברת ממש לא נעים, כל הכבוד שאת מסוגלת לשאול בכלל.

כך שאני לא יכולה להגיד לה בכל מקרה מה מותר או אסור לעשות

אבל אני כן זוכרת במפורש שהחפץ חיים כותב שלא בכל מקרה מותר להגיד לשון הרע בשביל לצאת נקיים. יש מקרים שבהם צריך לשתוק ולא להגיד כלום, לפעמים אפילו במקרה שזה גורם נזק. זה לא כל כך פשוט.

על פי מה אתה אומר שזה מותר חד משמעית?

החפץ חיים כותב במפורש שרק לנקות מאשמה (מלבד מקרים ספציפיים כמו אשמה של חטא) לא נכלל בלשון הרע לתועלת שמותר להגיד, ואסור להגיד

לא כל דבר נכלל בהלכות לשון הרע לתועלת..

הגר''א בשם המדרש [הובא בהקדמת שמירת הלשון] מציין ש'על כל רגע ורגע שאדם חוסם את פיו זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכול לשער'. 

לגבי סיפור גנות כדי לפרוק- כשאת חשה צער בעקבות מעשה שעשו לך, נסי לחשוב אם באפשרותך לסנגר על אותו אדם. אין הכוונה לדחוק את הצער אלא לשים לב אמנם לצער אך אח''כ גם לנסות להבין את החבר. לפעמים ,המעשה לא היה בדיוק כפי שהוא משתקף לראשונה. לפעמים יש פרט שחסר שביכולתו לשנות את כל התמונה מהקצה אל הקצה או לפחות להפחית את חומרת העלבון. לפעמים המעשה היה כפי שראינו אותו אך ניתן להבין את אותו אדם כשחושבים על המציאות בו הוא שרוי. בכך גם אפשר להרוויח מצווה גדולה של 'בצדק תשפוט עמיתך' [חפץ חיים הלכ' לשון הרע כלל ו, ז-ח]. לפעמים שייך לדבר עם אותו אדם שעשה את המעשה ולשקף לו את ההרגשה שלך בעקבות מעשהו. שיחה זו יש בה גם כדי להבין את מקומו וממילא לא להיפגע כ''כ ממה שעשה, וגם כדי שהוא יבין את מקומך ויידע שמעשים כאלו הם מחוץ לתחום מבחינתך למען לא יחזור על כך בעתיד. לפעמים חשים צורך כן לספר ולשתף אדם קרוב, אך אפשר לעשות זאת ללא אזכור שם המעליב. אם למרות הכל המועקה נמצאת ואת חשה צורך לפרוק, מותר לדבר עם אדם אחר ובטח עם הבן זוג בתנאים הבאים [חפץ חיים הלכות לשון הרע כלל י,יד ובהגה שם]: 1. את בטוחה בפרטי המעשה כגון שראית זאת בעצמך. אם רק שמעת, את צריכה לסייג זאת בסיפורך שאלו דברים שרק שמעת אותם [גם ע''פ חפץ חיים סוף הלכ' רכילות סע' י]. 2. יש לדייק בפרטים מאוד. לא לשנות ולא להגזים. אם ייתכן ומה שפלוני עשה לך הוא כדין, אז אסור להגדירו כפושע וכדומה. אמנם הדבר הסב לך צער גדול ולכן מותר לך לספרו כדי לפרוק, אך יש לספר במדויק את המקרה ולתאר את התחושה הקשה שלך תוך דגש שכך את מרגישה מבלי להדביק הגדרות לאותו אדם . 3. כפי שאמרנו קודם, כשאין לך אפשרות אחרת להפיג את הצער כגון חשיבה עצמית ו/או שיחה עם אותו שציער. 4. הכוונה שלך צריכה להיות לתועלת הפגת הצער ולא דיבור ופרסום גנות האדם. כדאי להדגיש גם לשני שכוונתך היא כזו [כדי שגם הוא יכוון לתועלת]. 5. השומע לא יעשה בעקבות זה מעשה חריג שלא היה מקבל ע''כ היתר מבי''ד. 6. לשומע אסור להאמין. [משיב שלום עמ' 62. ח''ח הלכ' לשון הרע כלל ו,ג]. שומע משום התועלת שבדבר ורק כדי לחוש לעניין.
 

הוא יותר מעשי..

אני טוען שהוצאת שם רע כמו שאנחנו לומדים במסכת סנהדרין הוא תחת נפשות ולכן צריך לידון דווקא ב 21 דיינים....
אני מאמין שברוב המקרים אין צורך להגיד לשון הרע בציבור אלא רק במסגרות הדיון ושם הכללים הם שונים לגמרי מכיוון שדיני לשון הרע בדין אינם חלים.
צריך לדעת את כללי הדין והדיון ולהיות ירא שמים אמיתי כדי לעמוד על האמת והיושר שבין אדם לחבירו.

אני אתן לך דוגמא:

שדכן שמדבר לשון הרע על משודך שלו, האם זה בסדר?

ואולי הוא רוצה להציל את המשודך מבן זוג שהוא רע? נניח מגיע בן אל שדכן ומסתכל על כרטיסי שידוכים של בנות ישראל הנאות והחסודות ומדפדף בהן כבמוצר מדף שמיוצר בפס ייצור.

שדרכן שרואה את דרכו הרעה של המשודך אולי רוצה להציל את הבנות מאדם כזה, האם זה בסדר שהשדכן יגיד או יעשה דבר שיציל את בנות ישראל מכזה חתן?

להוכיח שאדם שיקר זה נושא אחר לגמרי מאשר לספר עליו לשון הרע. זה שאדם אחר זרק עליך בוץ מתיר לך לזרוק עליו בוץ בחזרה?

זאת שאלה מאוד רצינית!!
אני מאמין וחושב שצריך להתייעץ עם איש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה כדי לחשוב ולמצוא את הדרך הנכונה לבטא את הדברים.

חשוב מאוד שאיש המקצוע יבין את הצד שלך ואת העומק של הדבר.

מבחינתי אם אתה לא תרוץ לפנות לבית דין של 21 זה יהיה הגיוני באופן כללי וזה בדרך כלל אמור לעצור את האדם בצורה רצינית מלהשתלח.
וחשוב להבין שאין בשתיקה הודאה בתחום הזה למרות שיש מעין מסר כזה בציבור ששתיקה כהודעה.
מותר לחשוב ולהגיב אחר כך ואפשר גם להגיד בלי בושה שאתה צריך לחשוב על הנושא ושאתה רוצה להגיב אבל אתה רוצה להתייעץ עם איש מקצוע לפני כן.

מה רע?

עדיף להשתמש בחרב שיש לנו בפה בלי חשבון?

אני ממליץ לך לחפש בגוגל:
פנקס חיסונים לטהרת הדיבור הישראלי

יש את הספר המלא באתר שלי העידוד הרב פרץ היינהורן ללימוד ועיון.

ואני חייב לציין "כל הכבוד" על עצם השאלה!!

אבל שייך לערב איש מקצוע בתחום הלכתי?

זה נחמד להטיל את מלוא האחריות בנושא מסויים אך ורק על התחום ההלכתי אבל בפועל ההלכה היא הרבה אחרי "דרך ארץ".

צריך בתחילה לנהוג מנהג דרך ארץ ואז להגיע לתחום ההלכתי.

כשאת רוצה לחשוב על משהו עם מי את מתייעצת? עם פוסק הלכתי או עם חברה ומשפחה?

אני מאמין שתחום החשיבה איננו שייך בכלל לעולם ההלכה אם כי יש תלמידי חכמים ופוסקי הלכה שיש בהם הרבה יכולות של חשיבה.

זאת אומרת, יש כלים שמצויים בעולם הפסיכולוגיה שיכולים לסובב לך את כל מה שאת רואה וחושבת.

אתן לך דוגמא: את מכירה את מודל אפר"ת ?

צריך קודם להעמיד על מקומו את היחס שלך לנושא ולמקרה.

צריך להבין את התפקיד של אותו בעל לשון הרע.

יש חובה לעשות עבודה יסודית ולחשוב על היחסים שביניכם ולפעמים גם מאיפה הדברים מגיעים אצלך ואצל הצד השני.

נניח שהצד השני, הפוגע, הוא טיפש, האם צריך לצאת נגדו?

חכמים מדברים על שתי דרכים לירושלים "קצרה ארוכה" ו"ארוכה קצרה".

אלו אומנם לא הדרכים היחידות ויש שילובים ומורכבויות שונות, אבל, במקרה של עניינים של לשון הרע הדעה האישית שלי גם מנסיון החיים וגם מבחינה תפיסיתית היא:
קודם לחשוב נניח איזה תקופה ולדגור על הנושא לפרקים.

אחת הסיבות לכך היא שכאשר אדם נוגע בדבר הוא איננו יכול לדון בנושא בצורה הולמת ומיושבת.

ברגע שאת מכירה בזה שאת "משוחדת" יש לך את האוויר לנשום עוד נניח כחצי שנה על הנושא.

אני אספר לך על מקרה שהיה לי:

בעבודה דיברו איתי על נושא מסויים שחברה מסויימת שאיתה אנחנו עובדים עשתה איזה שהוא מהלך טכני.

כשאני שמעתי על הצעד הזה אמרתי שלדעתי הצעד הזה מוטעה ואיננו מהלך ישר.

לאחר זמן מה ההחלטה הגיעה ליידי בנושא מקביל והסברתי למנהל שלי שצריך ליידע את הלקוחות על המצב הטכני כאשר מבצעים שינויים.

לאחר דיון פנים חברתי הוחלט על ידי ההנהלה שלא ליידע את הלקוחות מבחינה שיווקית. מה הייתה הסיבה?

בהנהלה אמרו שאם יידעו את הלקוחות בכל מיני מהלכים ותהליכים פנימיים טכניים הלקוחות ירגישו חוסר יציבות של השירות.

דגרתי על הנושא תקופה למרות שדעתי שונה ולאחר שראיתי מה הם הנזקים שנגרמים ללקוחות החלטתי שאני מפסיק לתמוך במהלכי החברה שבה אני עובד.

מה המשמעות המעשית?
המשמעות המעשית הייתה שמכיוון שאני מבין את המחיר הטכני שהלקוחות משלמים על מהלך שלא הושקעה בו מחשבה לטעמי, לכל לקוח ששואל אותי אני אומר באופן אישי:
אל תיהיה לקוח של החברה אלא אם כן אתה לוקח בחשבון שתיתקל בתופעות מסויימות עם המוצר ושזה בסדר לך מבחינה טכנית ואידיאולוגית ושאתה מוכן לסבול בגלל זה.

האם אני הולך ומפרסם את דעתי על המוצר הטכנולוגי הזה? לא.
למה? כי הדבר ידוע ומוכר וכל בר דעת מבין שמוכרים לו משהו שהוא ככל הנראה מתי שהוא לא יהיה מרוצה ממנו מספיק.

לפני כשלושה שבועות פגשתי שכן והוא שפך קיטון של רותחים על המוצר של החברה.

אז אמרתי לו: אני איתך...

גם לגבי ישיבות, תנועות תורניות ואנשי חינוך שונים אני אומר את אותו הדבר.

ייתכן שלאדם הייתה כוונה טובה אבל הביצוע גרוע.

כבר על השוונג אני אספר לך שקרוב משפחה שלי בגיל מאוד צעיר של חטיבה היה בישיבה והוא קיבל השפלה מראש הישיבה מול כל תלמידי הישיבה ללא סיבה הולמת.

אותו ראש ישיבה כתגובה לבירור של ההורים אמר כך: "הוא לא עשה כלום, אבל, עשיתי ממנו דוגמא לכל התלמידים."
ועל זה נאמר "נוול ברשות התורה"

יצא לי גם שקיבלתי בקשה מקרובת משפחה שלי לדבר עם המנהל של תלמוד התורה של הבן שלה כי הוא השעה אותו מבית הספר.

הלכתי עם האמא שלו וישבתי איתו במשך כחצי שעה.

כששמעתי מה הוא טען על הסיבה להשעיה במשך משהו כמו 10 דקות שפכתי עליו ערמות של דברי חז"ל בגנות המעשה שעשה.

לאחר זמן מה כשכבר כאב לו הראש מהקול שלי הוא ביקש סליחה ואמר שהילד הוא ילד טוב ושהילדים האחרים פשוט גוררים אותו למעשים רעים ולכן הוא השעה אותו ומכיוון שהוא התחיל לא להרגיש טוב ושהוא צריך ללכת לרופא כי כואב לו הראש.

לפעמים לאיש מקצוע חכם בדמות פסיכולוג יש את היכולת לראות את המציאות בהיקף שונה מאשר הרבה אנשים אחרים וכל זאת כמובן בתנאי שהוא ירא שמים.

כנ"ל לגיב עובדת סוציאלית ועוד אנשי מקצוע אחרים.

שיגידו אנשי הלכה מה שהם רוצים אבל תורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכים...

ז"א נראה לי שהיא רק מידה רעה שהרגלתי את עצמי אליה, לא? 🙈

יש גם לפעמים חוסר מוטיבציה ורצון לברוח מממטלות מסויימות, אבל חשבתי שהסיבה לחוסר מוטיבציה היא העצלות, ולא להיפך.. (; 

זה טבעי וברור שאין הרבה אנשים שקופצים משמחה כשצריך לעשות דברים לא כיפיים — בין אם זה משימות שגרתיות, מטלות בבית, או דברים שדורשים מאמץ מנטלי או פיזי בלי תגמול מיידי.

אספקת המים זורמת בצינורות, ויוצאים מהברז בקיר… ולא צריך לטרוח קשה כדי להשיג  מים לצרכים הכי בסיסיים שלנו.  

מדוע זה קורה?  

מדוע יש חידושים והמצאות ללא הרף, ואנחנו לא מסתפקים במה שיש?

השאיפה לעשות דברים מעניינים ולא משעממים היא חלק עמוק מהטבע האנושי, והיא נובעת מכמה מקורות פסיכולוגיים וביולוגיים:

1. חיפוש אחר משמעות וגירוי

המוח שלנו מתוכנת לחפש גירויים – זה עוזר לנו ללמוד, לשרוד ולהתפתח. כשאנחנו עושים משהו מעניין, המוח מפריש חומרים כמו דופמין, שנותנים לנו תחושת הנאה וסיפוק. לעומת זאת, שעמום נחשב לסוג של “חוסר גירוי”, והמוח מנסה להימנע ממנו.

2. סקרנות טבעית

לבני אדם יש סקרנות מולדת – אנחנו רוצים להבין איך דברים עובדים, לגלות מקומות חדשים, רעיונות חדשים, חוויות חדשות. הרצון לעשות דברים מעניינים הוא ביטוי של אותה סקרנות.

3. זהות עצמית ומשמעות

הרבה פעמים אנחנו לא מחפשים רק הנאה רגעית – אלא משהו שמרגיש שיש לו ערך, שמחבר אותנו למי שאנחנו רוצים להיות. כשאנחנו עושים משהו מעניין, זה מחזק את תחושת הזהות שלנו ואת המשמעות שאנחנו מייחסים לחיים.

4. בריחה משעמום = בריחה מהקיום הריק

שעמום עמוק, במיוחד כזה שמלווה בתחושת ריקנות, יכול לעורר תחושות לא נעימות או אפילו חרדה קיומית. הרצון למלא את הזמן בדברים מעניינים הוא גם דרך להימנע מהמחשבות האלה.

5. חברות והשפעה סביבתית

אנחנו גדלים בחברה שמעריכה יצירתיות, הצלחה, ייחודיות, ואנחנו לומדים ש”לעשות דברים מעניינים” זה סימן לחיים טובים, מצליחים או משמעותיים. לפעמים הרצון הזה גם מגיע מצורך להרשים, להשתייך או לקבל הערכה.

ואפשר להרחיב עוד עוד בנושא, על פי תורות פסיכולוגיות ופסיכולוגיות….

רק הגאווה היא שורש, שורש כל המידות הרעות. וענווה היא שורש נגדי או הופכי כל שאר המידות הטובות והרעות הן ענפים.
לגבי העצה, מידות הן לא טוב או רע אלא רק כוח ואנשים שחלשים מכדי להשתמש בו.
הסבר: מידה רעה היא כוח חיובי שהלך לאיבוד, כוח חיובי שהגאווה השלילית הטתה אותו מהמסלול הטבעי לו. ולכן, אחת הדרכים לתקן כל מידה (כולל עצלות) זה לחפש את השורש החיובי של המידה, להבין למה אלוקים נטה אותה בך, מה אתה מרוויח ממנה, איזה "כוח" מסתתר בתוכה ולכוון את הכוח הזה למקום חיובי בזמן שאתה מקלף את הקליפות התועות.
קל לייעץ, קשה ליישם...
אופציה נוספת היא להוריד את הדברים לשטח, לא מספיק רצון טוב צריך גם תוכנית טובה, ברגע שיש תוכנית ויש רצון קל יותר ליישם אותו, זה רק ללחוץ "הפעל".

אבל האירו את עיני כאן שאולי זה נובע מתכנון לא נכון (; 

האמת, נשמע רעיון טוב!

אנסה (:

תודה 🙏

"...מי שטיפש אומר - "מי יכול ללמוד את התורה?! נזיקין ל' פרקים כלים ל' פרקים! מי שפיקח מהו אומר? - הריני שונה שני הלכות היום שני הלכות למחר- עד שאני שונה את כל התורה כולה..."

(ויקרא רבה, יט, ב)

ככה בלימוד תורה וככה בהרגלים ובמידות טובות. קובעים דברים קטנים שבוחרים לעמוד בהם. מראש מנסים לכוון שיהיה כמה שיותר נוח לעמוד בהם - לקבוע זמן קבוע, מרחב נוח לעשייה וכהנה וכהנה.. ולא לקבוע משהו גדול מדי אלא דברים קטנים ואם מצליחים קביעות בדבר הקטן אז אפשר להוסיף עוד קצת

אני חושבת שהעניין של - לקבוע דברים קטנים, בצורה שיהיה כמה שיותר נוח לעמוד בהם, נכונה מאוד.

ואולי זה יכול להסביר את הקושי בלשמור על עקביות- לפחות ממה שאני רואה על עצמי 🙈 -

מתוך התלהבות (וגם קצת גאווה שלי מול עצמי) אני לוקחת יעד שהוא טיפה גדול מידי -› אני לא מספיק מאומנת, ולכן בימים הראשונים מצליחה, אבל בימים הבאים זה כבר הופך למעיק ומכביד -› אני לא מצליחה להשיג את היעדים הקטנים -› נשארת עם תחושה של כישלון -› ואז טועה לחשוב שאני לא מסוגלת להשיג את המטרה..

אז נראה שיש הרבה אומנות וחכמה בעצם הצבת המטרה ולא רק בהשגה שלה (:

תודה! 

קודם כל, יישר כוח על השאלה!

עצם העובדה שאת לא ב"הסתרה שבתוך ההסתרה", את מודעת לכך שאת בהסתרה, שאת לא באידיאל, ורוצה להשתפר ולצאת מהמצב הזה, זו כבר התקדמות! התקדמות משמעותית וחשובה מאוד.

נשמע מדברייך שאת מדברת לא רק על מידת העצלות, אלא בכללי על בניין המידות, אלא שבעצלות יש לך התמודדות עוד יותר קשה.

עצה ראשונה כללית לכל בניין המידות (שמעתי אותה כמדומני מפי הרב זלמן מלמד שליט"א): תחשבי כאילו את ה"פסיכולוג" של עצמך. מה ברור שהיית אומרת? היית מחזקת את השואלת על ההתקדמות שלה, והיית אומרת לה להתקדם לאט לאט, כל פעם לקחת איזו התמודדות ולהתחזק בה במיוחד, ללמוד עליה, לתרגל אותה, לדבר עם חברה טובה ולספר לה על ההתקדמות שלך וכו'. לקחת את הדברים בפרופורציה, ולזכור שה' לא מצפה מאיתנו מה שאנחנו לא יכולים, ושהדברים עלולים לקחת זמן. "אין ביכולתינו להבין את אשר אין ביכולתינו, אך יש בכוחנו לתקן את אשר יש בכוחנו, מעולם לא נדרש מאיתנו יותר מהשתדלותנו, לעשות את הדבר הנכון" (ביני לנדאו, מסע). "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה" (מסכת אבות).

ספיציפית על עצלות:

עצלות עלולה לנבוע משתי סיבות לענ"ד:

סיבה ראשונה, חוסר לקיחת אחריות. האדם זורם עם החיים, לא מכיר בכך שיש משמעות למעשיו, תמיד מאשים אחרים במעשיו ולא מבין שהוא אמור להוביל את החיים של עצמו! הוא אמור להנהיג, ליזום! האדם חושב שהוא בא להעביר את הזמן. שיר שמאוד עוזר להבין את העניין הוא "חמש שניות" של אודי דוידי שבו אותו אחד אמר לעמנואל מורנו שאם היו נותרות לו חמש שניות, הוא פשוט היה מחכה שהן ייגמרו, נהנה קצת כמה שהוא יכול. וזהו. לא משהו משמעותי. כשהאדם מאבד את התקווה למשמעות, לעשייה אמיתית, לתיקון, לשינוי, לפעול, אז הוא מגיע לשכרות, לתאוות העולם הזה שמשכיחות אותו מאחריות, מדאגה, מנתינה, "אכול ושתו כי מחר נמות". כשהאדם מבין שהוא בא בשביל תכלית מסויימת, הוא בא לפעול, לעשות, יש משמעות למעשים שלו, הוא לא סתם בר-חלוף חסר תקווה ומשמעות, פירור מהקוסמוס הגדול ללא תכלית ותקווה, אז הוא מתחיל להתמלא בחיים באמת! ברעננות! בכוחות לפעול ולשנות! יש לו פתאום כוחות לקום בבוקר! הוא עם אנרגיה וחיוּת, אסרטביות, מרץ, זריזות, בלא בדחף. כמו ילד שיודע שיש מחר טיול, משהו שהוא אוהב אותו, הוא פתאום קם מוקדם בלי בעיות.

סיבה שנייה, הפחד מהמוות. הסיבה השנייה קשורה לסיבה הראשונה, אבל קצת שונה. יש פסקה של הרב קוק זצ"ל שמסבירה את זה, הרב קוק אומר שאדם שלא חי לפי מה שהוא נועד להיות, לא מצא את המשמעות האמיתית לחיים שלו (שהיא דווקא בעבודת ה' ולא בחיי החילון), אז בהכרח שהוא יפחד מהמוות. במובן הכי פשוט, כי החיים הגשמיים הם הדבר היחיד בשבילו, תפיסת העולם שלו היא חומרנית, וגם אם הוא מכיר שכלית בכך שיש עולם הבא, שיש חיי רוח, הוא לא חי את זה באמת, ועל כן עיקר נקודת המשען שלו ואפשר לומר המשמעות שלו זה בחיים הגשמיים, ולכן הוא כ"כ פוחד לאבד אותם. אבל במובן היותר עמוק, אדם שבאמת חי בצורה משמעותית וחי בצורה אידיאלית שיש מה להתגאות בה, שבאמת השתמש בחיים בצורה טובה ותכליתית ועשה את מה שהוא היה אמור לעשות, אז גם אם הוא ימות, לא נורא, הוא עשה את מה שהיה צריך. אבל אדם שסתם בזבז את החיים, ואז מת, מה הוא יאמר לעצמו? איך הוא נתן לחיים לחלוף ולעבור בלי שניצל אותם? כל עוד הוא לא מת, יש תקווה, הוא יוכל להשתנות, לחזור בתשובה (אפילו במובן האנושי, לחזור אל הטבע), לתקן דרכיו. אבל ברגע שמת, זהו, נגמרה האפשרות הזאת. במובן הזה אדם שלא ניצל מספיק את החיים שלו לטובה הוא מפחד מהמוות, ולכן הוא מתעצל. חושש לפעול ולעשות, כי כל פעולה חיובית יכולה לסכן אותו, ו"שב ואל תעשה עדיף". אם הוא יהיה חיוני ואסרטיבי, הוא עוד עלול לעשות דברים שיסכנו את חייו, הוא עוד עלול ללכת לצבא, לפעול, ללחום, או סתם ללכת לטיול, ולא עלינו למות. הוא מעדיף להישאר בבית, במקום הבטוח.

העבודה על שתי הנקודות האלו, החיבור למשמעות (מבחינה מחשבתית יותר) ובפועל עשייה משמעותית (לפי אותו אידיאל), שניהם מרחיקים את העצלות וגורמים לאדם לקבל כוחות.

שנזכה

ותודה רבה רבה על התשובה המפורטת.

באמת חיזקת (:

מעניין לגבי הסיבה השניה, הייתי מצפה שההבנה שאנחנו לא רוצים למות בלי לנצל את החיים שלנו, דווקא תניע אותנו לפעול 🤔

וההסתכלות על פעולות כדבר שמסכן חיים, מה לגבי פעולות שהם בהחלט משמעותיות אבל לא מכניסות את האדם לכלל סכנה? 

בשמחה

שמח מאוד שחיזקתי....

האמת אחרי שכתבת את דברייך אני חוזר בי מאיך שכתבתי את הדברים. אכן אם האדם יודע בדיוק מה משמעותו, אלא רק לא מוציא אותה אל הפועל, ברגע שמדברים איתו על המוות, הוא מתעורר לפעול ולעשות ואף מסתכן יותר (יש על זה גם מחקרים, ואכמ"ל).

אלא שהנקודה השנייה היא ממש המשך של הנקודה הראשונה. כשאדם לא יודע מה המשמעות שלו, אז הוא נמנע מלפעול. כי כל עוד הוא לא מצא את המשמעות שלו, הוא יכול למות מבלי שיוכל להתחיל לפעול ולעשות את מה שנועד לעשות. רק אם הוא יודע, אז באמת הדיבור על המוות מעורר אותו ופשוט לפעול את מה שהוא סובר לפחות שזו המשמעות שלו בחיים.

תודה רבה על החידוד!!

הועיל לקרוא את הכתוב

יישר כח!

אורות הקודש כרך ב' שער חכמת הקודש מאמר שני – החיות העולמית פסקה מא (פסקה שמקורה בשמונה קבצים, כרגיל).

ברוך תהיה

או שיתוק ריגשי- כי הפירוק לפעולות בדרך למטרה רבות? ואולי עדיף לא להתחיל כי ייקח לזה הרבה זמן?

ואני חושבת שגם אם התשובה היא שיתוק רגשי,

עדיין זה עצלות.

אם יש לנו פחד או רתיעה ממשהו ואנחנו נמנעים בגלל זה מלעשות את הדבר, זה סוג של עצלות, עצלות להתמודד.. 

אז אם רלוונטי לעוד מישהו.. (;

באגרות הראיה הוא כותב ככה:

"וכל העצלות והרפיון אינו בא כי אם מחוסר אמונה בגודל הטוב שעושים"

הוא אמנם כותב את זה בהקשר ישיר לעיסוק בתורה, אבל אני חושבת שזה שייך בכל תחום - העצלות נובעת מחוסר הבנה/ זכירה של הערך של המעשים שלנו, והחשיבות הרבה שלהם.

אם נגדיל את הערך של העניינים שלנו בעינינו, נרגיש טוב יותר כשאנחנו עושים אותם, וממילא לא נתעצל, וגם נהיה מלאים במשמעות.  

לי זה עזר, לא יכולה לומר שעקרתי מתוכי את העצלות עדיין, אבל חושבת שההבנה הזאת כבר הובילה אצלי לשינוי משמעותי 🙂

העצלות בעצם מפריעה לכל תהליך שאדם רוצה לעבור, ובייחוד גם לתהליך של התגברות על העצלות..

אולי כדאי להתחיל בקטן, משהו קטן קטן שבו מתגברים על העצלות, אבל בעקביות. כל יום.

ואחרי שזה משתרש אפשר להתקדם ולבחור עוד משהו, וכן הלאה עד שזוכים להתגבר לגמרי בע"ה.