פורום עבודת ה' (עמוד 2)

האהוב עלי

חג ארוך אבל לא מחייב

בלי מלא סעודות

חורפי

הדלקת נרות כיפית

מפגשים משפחתיים

היסטוריה של ניצחון

עם גבורה נשית

מעבר למהות של החג,

בשבילי זה גם הפסקת התרעננות באמצע השגרה.

ולכן גם אם אין חופש מהלימודים/עבודה, אני אקח בעצמי חופש

עונה על השאלה השנייה, כן. אבל לא כולן. יש כאלה אוהבות רק את התורה ויש כאלה אוהבות רק את האווירה והניגונים ויש כאלה שאוהבות הכל. 

אני אגיד על עצמי אני לומד חסידות וגם באופן אישי נקשרתי לחסידות לעלוב (בבית שמש)  לא רק בגלל שיש לי שם משפחה אלא כי הקהילה והעבודת ה' שם משכו אותי. 

כמה זה נפוץ שבחורות באולפנות ומדרשות גם נמשכות לזה בצורה כזו?

יש מעטות כאלה.

אבל עד כמה? אני יודע שאצלנו הבנים זה סגנון שמאפיין בד"כ בחורים שמגיעים מישיבות ספציפיות כמו רמת גן יצהר כמה ממרכז ועל זו הדרך. 

האם אלו בנות שמגיעות מאולפנות ספציפיות או שכל אחת מהעולם שלה? ובכלל  איך בנות מגיעות לעולם החסידי? 

אני פשוט רק מכיר את זה מהצד שלנו הגברים 

אמנם יש הרבה בנות שרוצה בחור כזה אך הן לא באמת כאלה.

בנות שמגיעות לזה זה בדר"כ בנות מבתים כאלה (יש כאלה שמגיעות לזה מעצמן) , ויש אולפנות ומדרשות שיותר מרכזות בנות כאלה, האולפנות התורניות.

זה באמת מסקרן האם בנות נהנות מטיש של איזה רב'ה ומה הן שואבות משם.  

אני מניח שהן באות מאולפנות ספציפיות כמו ראשית תהילה וכדומה. 

אני מניחה שכן(אני נהנית מאוד)... בפורים אני הולכת עם חברות לטישים במאה שערים ואנחנו פוגשות בנות אולפנא גם כאלה תורניות רגילות, וגם כאלה מאולפנות יותר חסידיות (נראה לי אחת היתה מטוהר) אבל לא רק בפורים ובמאה שערים גם בשאר הארץ בנות מגיעות, הן נדירות אך ישנן.

אני לא חושבת אבל שזה כזה קריטי אצל האישה..אפילו לא אצל האיש.

מה שואבות משם? את האווירה בעיקר. חוויה של התרוממות רוח.

נכון, אבל יכול להיות גם מסתם אולפנא סטנדרטית, יש כאלה.

זה שונה מאוד ממה שאני מכיר כבחור שמחובר לחצר מסוימת זה לא שאני מקבל את האווירה ושואב מממנה זה שאני חלק מהשולחן של הרבי וגם והוא במובן מסוים גם הרבי שלי

צ"ע

בשביל בנות הגעה לטיש זה בעיקר בבחינת 'לראותם בלבד'.

שזה מבורך מאוד שיש בנות שבקיאות בתניא ובלירוטי מוהר"ן ואפילו בספרים כמו בת עין ותפארת שלמה

יכול להיות שהן גם הולכות לטישים אני פחות מכיר לצערי

@אני))))  דייקת אצלי משהו חשוב בחיפוש גם בנושא השידוכים תודה רבה

אבל אני דווקא לא חושבת שזה כזה חשוב אצל אישה..

זה שהן לא הולכות לטישים זה לא אומר שהחסידות נשארת רק בלימוד.

אפשר לעבוד את ה' בדרך החסידות (כולל התוועדויות) בלי ללכת לטישים.

לא חושבת שבהכרח לחסידות קטנה ספציפית

בנשיאות הרב יהושע שפירא והרב דוד דודקביץ'

אבל הרעיון נגנז..

שמעת על בית אברהם? לרב קוק היו תלמידים בחו"ל והם ניסו להפוך אותו לרבי הוא לא הסכים זו הקבוצה שחלק ממנה הקימו את כפר עציון

אבל כיום יש זרם נכבד בתוך הציונות הדתית שמאוד מתחבר לחסידות.

לדעתי זה שילוב מעניין וקצת סותר

אמא מחב"ד אבא מתנגד. אמרתי שהייתה קבוצה של תלמידים של הרב קוק בפולין שרצו להפוך אותו לרבי שלהם לקבוצה קראו בית אברהם

בית אברהם (חסידות) – ויקיפדיה

זה ממש לא מדויק, יש לרב זצ"ל תלמידים שונים, לדוג' הרב נריה זצ"ל שהחזיק מהרב זצ"ל בתור חסיד גדול. 

כך גם הרב זצ"ל היה עושה סעודות שלישיות כל שבת לציבור הרחב - ממש כמנהג החסידים.

על שולחנו היה מונח תדיר ספרי חסידות והרב זצ"ל עבר עליהם כל שבוע ושבוע, יש עדויות על זה.

כמובן שהוא לא היה חסיד ממש, כך גם אפשר לראות את בנו הרצי"ה שהחזיק מאבא שלו מתנגד, וכך גם הוא נהג....

אדמו"ר שהוא תת-אלוף במיל' זה לא דבר נפוץ

לפחות בשני האדמו"רים האחרונים.

הוא צאצא של אדמורי רוזין אך לא נוהג כיום כממשיך בדרך החסידות, הולך מידי פעם עם קפוטה וספודיק, לא מעבר.

מה שנשאר זה בעיקר המסגרת-טישים, כללים, הנהגות, אדמו"ר וכו', ולא התוכן הפנימי.

אני לא רואה טעם כלשהו בלקחת מנהגים מקהילות חסידיות.

עקרונות החסידות- פשטות, חיבור לטבע, חיבור לעמ"י, לא"י, לתפילה, עומק בעבודת ה'- נמצאים כיום בעיקר בצה"ד. ובאופן אירוני נראה לי גם שמי שמחובר לחסידות בצה"ד לומד יותר חסידות מחסיד ממוצע.
 

לא צריך להתלהב מחיצוניות, גם לא מחיצוניות של דברים רוחניים.

מי שלדוג' מחפש קדושה שלמה ודבקות בה' יכול להידבק בהרבה ת"ח נגישים, מלאי צניעות, ענווה וחיבור אמיתי לעמ"י שעזבו הכל ויצאו להילחם בעזה ובשאר הגזרות. הם אולי לבושים פשוט ונראים פשוט, אבל כנראה גדולים יותר מכל האדמו"רים של ימינו, גם אם אין להם אלפי חסידים ומעמד וכו'.

אפשר לשמוע שיעור "פשוט" ביוטיוב של ת"ח שמספר כבדרך אגב ובלי לעשות מזה סיפור על עבודת ה' המיוחדת שהייתה לו בעזה או בלבנון ולא להתלהב יותר מדי, אבל אם זה איזה אדמו"ר וכדו' שאומר איזה משהו די בנאלי עושים מזה וואו.

אנחנו לא מספיק מעריכים את האוצרות כפשוטו שקרובים אלינו. וחבל. כמה אנחנו וכמה עמ"י מפסיד מזה.

שוחחתי שלשום עם הנכד של הרבי ממכנובקא על העניין הזה הוא אמר פשוט שם זה כדרך חיים אז הלימוד העיוני נגיד בתפארת שלמה או נעם אלימלך לא כל כך נפוץ 

שנשארה רק המסגרת.

הרי ברור שבלי לימוד מעמיק הלב לא יהיה שם באמת.

(הוספתי על ההודעה הקודמת אחרי שענית)

כשחיים את התורה הזו כדרך חיים ב"מסגרת" זה נכנס הרבה יותר עמוק. 

דרך חיים מבוססת על הזדהות אמיתית.

הזדהות לא חייבת לבוא מתוך לימוד, אפשר לדוגמא להזדהות עם התפילה מתוך הרגל מילדות להיות ליד אבא שמתפלל כראוי, אבל כדי להגיע להזדהות עמוקה יותר צריך ללמוד.

זה גם לא כ"כ הגיוני להיות מחובר למשהו ולא לרצות ללמוד אותו ולהעמיק בו.

בוא נבדוק בתחום אחר- עד כמה מרגישים על החסידים שאתה מכיר שהם באמת מחוברים לעמ"י?

כי אם אתה מודד חיבור כאהבת ישראל אז יש חיבור גדול מאוד הרבה מפעלי חסד כמו יד עזרא ושערי רחמים שדואגים לכלל ישראל בענייני צדקה   וגם במלחמה הרבה חסידים ארחו מפונים ועוד כל מיני יוזמות כאלה ואחרות.  

וכן יש רצון להעמיק ב"ה בתורה זו של הבעש"ט ותלמידיו יש מיזם שיצא מתולדות אהרון בשם יחידתי שהם מוציאים ספרים ועלון קבוע בלימוד חסידות והרבה לומדים דרכם. ומכון אש החסידות הוציאו ספרים המנגישים כל מיני נושאים בחסידות 

אבל לא מספיק.

לגבי ההמשך- אז זה מראה שבאמת יש שם חוסר בתוכן והם מבינים את זה.

אבל בכל אופן, מה שבעיקר באתי לומר (בכללי, לאו דווקא לך) זה לא מה אין אצל אחרים, אלא שאנחנו לא מספיק מעריכים את מה שיש אצלנו.

כי גם אם נניח שהחסידויות היום היו המשך אמיתי של החסידויות של פעם- בסופו של דבר זה צדדים מסויימים בתורה ובעבודת ה'. והמטרה שלנו בא"י היא תורת א"י המאחדת ומחברת ומתוך זה מגיעה לחיבור שלמם לה', להבנה אמיתית בפשט התורה, לעולם מחשבתי עשיר ומגוון שמכיל סתירות וניגודים מתוך נשמה שאצלה הכל מאוחד והנ"ל הם רק דרכי גילוי יפות של האחדות (כאור לבן שמתפצל לכל צבעי הקשת). זה כמו שחתן וכלה מתוארים בהרבה דרכים, אבל הכל זה בסה"כ התפרטות של האחדות שביניהם.

מי שלא לומד ומסתכל על דברים מתוך המבט המאחד- מפסיד המון.

חשוב ללמוד חסידות, ובפרט בגיל צעיר, כי זה מלהיב את הנפש, אבל אסור לעצור שם. צריך גם את המבט החסידי- שכלי החב"די, את קו החשיבה וסגנון עבודת ה' הליטאי (המקורי, של נפש החיים), ואז לעסוק בעיקר בהעמקה במרן הרב זצ"ל ולראות ולהבין איזה אור ענק הוא השאיר לנו- את הדרכים לדבקות שלמה בקב"ה דרך תורת א"י, תורה שלמה מכל הבחינות. להשקיע יותר מדי בחסידות בא על חשבון חתירה לעומק הזה ממה שאני רואה.

בגלל שהחסידות לא התקדמה עם התקדמות ההסטוריה, הם לא לקחו את הרעיונות שלהם קדימה- קידוש החומר לדוג' נשאר במסגרת הפרטית, בניגוד לרב שלקח את העקרון שלהם והלביש אותו גם במסגרת הכללית של עמ"י וא"י. אז בפועל, מבחינה מהותית, כשאתה מיישם את תורת הרב אתה מיישם את עקרונות החסידות יותר מהחסידים..

יש הרבה ת"ח שממשיכים את האור הגדול של הראי"ה ועוד ואנחנו לא מספיק נדבקים בהם כי אנחנו לא מבינים את גדלותם שנמצאת מבעד לפשטות.

יש בספרים של הרב נריה הרבה סיפורים מדהימים על הרב זצ"ל, ואין לזה מספיק מודעות.

שבת קמה: מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין לפי שאינן בני תורה. רש"י- מצויינין - מציינין עצמן בלבושים נאים. שאינן בני תורה - כל כך לכבדם כבני ארץ ישראל מחמת תורתם מכבדים אותם מחמת לבושיהן שנראין חשובים.

מי ששואף להיות בן תורה מודד לפי הפנימיות ולא לפי המסביב. הרי אם לדוג' ניקח את הרב שרקי, נלביש אותו כאדמו"ר, נקרא לו הרב אברהם עמוס שערקי, האדמו"ר מקרייס מוישה, וניתן לו להעביר לחסידים שחושבים שהוא אדמו"ר אמיתי רק לא מוכר- שיעור על פ"ש מהסדרה שלו, הם יעופו על זה הרבה יותר מדברי תורה של כל אדמו"ר אחר.

שיעור של הרב אייל ורד בסדרת נפש הפרשה זה שיעור בסגנון חסידי מחזק מאוד.

וכמובן שהחיבור של כל זה ללימוד פשט תנ"ך בעומק ממלא את הנפש ובונה אותה ברמה אחרת לגמרי.

כל החסידויות במשך כל הדורות עיקר ענינם היה המסגרת - "היהודי הפשוט שיושב ועובד כל היום ובערב בא לומר תהילים בבית כנסת במתיקות", בעיקר בחב"ד היו משקיעים בלימוד החסידות, בפיאסצנה היו גם חבורות של "עובדים" גדולים וכך גם בכל החסידיות, אבל רוב האדמורים (חוץ מחבד ופשיסחא), היו בעיקר אנשים פשוטים שהתקרבו לצדיק ועל ידו התקרבו להשי"ת, זה היה עיקר העניין, לא "לימוד החסידות", היום הדתלי"ם שלא מכירים את ההיסטוריה החסידית חושבים שעיקר העניין הוא הלימוד, אבל עיקר העניין היה הקרבה הפשוטה להשי"ת, ואח"כ מי שזוכה כמובן יש הרבה במה להעמיק.

כמובן שמסגרת החסידית היום יש הרבה בעיות, זה שהיא קשורה לחלוטין לתרבות החרדית (שהיא כנראה לא מקורה בחסידיות אלא בפרישות), וזה יוצר הרבה בעיות בפני עצמה, אבל המסגרת של הטישים הפשוטים והחבורה שמסביב לרבה' זה המשך של מה שהיה, פחות או יותר.

אבל גם כיום יש תרבות של 'משפיעים'  - יהודים עובדי השם שאינם אדמורים אבל השפעתם בציבור גדולה מאד - בראשם הרב מוטל זילבר - שיש לו קצת קהילה, והוא כן נקרא קצת אדמו"ר אבל לא סטנדרטי, יש גם כמובן את ר' מיילך בידרמען, הרב מנחם ארלנגר, הרב יצחק משה ארלנגר, הרב צבי מאיר זילברברג (יותר מתעסק בפרישות מאשר בחסידות), ועוד ועוד.

אני חושב שאת העניין של הרגש אפשר ללמוד מילדים, נערים ומנשים (במיוחד מבוגרות). אפילו מגברים מבוגרים שיש להם אופי פשוט יותר.

לקחת מהם את הפשטות של הרגש, ולהכניס לתוכו את האורות של התורה והרוחניות שלך.

אתה צודק שזה לא יהיה כמו לראות את החת"ס בוכה בתיקון חצות, אבל גם זה משהו (ואגב, בדורות של החת"ס וגדולי החסידות, האופי הטבעי של האנשים היה תמים יותר ורגשי יותר, ככה שיותר קשה להגיע לזה היום).

לי חסר שלא פגשתי את הרב קוק.

לראות אותו, אולי קצת לדבר איתו, ולקבל וייב של ישן עם חדש, עבר עם עתיד, קודש עם חול, שכל חד יחד עם רגש חם, אהבה יחד עם קנאות, אמת יחד עם הכלה, כיסופים גדולים יחד עם סבלנות, ענווה יחד עם עזות דקדושה, תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, פשטות עם פלפול, פשט עם סוד, תורה עם מדע, חרדיות יחד עם לאומיות וחול, אשכנז יחד עם עדות המזרח, גלות יחד עם א"י. והכל יחד בכפיפה אחת מתוך דבקות שלמה בה'.

(מהספר שירת הי"ם על הרב חרל"פ שיום פטירתו השבוע ז כסלו)

קטע שאתם מתרגשים מזה

כי יש פה הרבה דברים- משהו רוחני שמתבטא בצורה מוחשית ואי אפשר להחליף אותו בהסבר פסיכולוגי או רגשי. חיבור בין העולם פה לעולם הנשמות. עולם הקבלה המעשי ולא רק הלמדני. חיבור מוחשי לעבר (האר"י). רבנים שהיו מחוברים בצורה מוחשית לא רק לקדושה שבטבע אלא גם לקדושה שמעל הטבע. וכמובן שזה יותר מרגש כשאלו הרבנים שאני הכי מחובר אליהם.

מילת המפתח כפי ששמים לב- מוחשי

ממה שאני מבין אתה מרגיש שזה נוגע במידת מה לחיים שלך ויש לך אפשרות לשאוב מזה השראה ב"ה.

הארמח"ל מביא במסילת ישרים בקנית מידת החסידות (פרק כ"א) שסיפורי חסידים זה העניין שלהם, י"ר שנזכה כל אחד בדרכו הוא להתחבר למעשיות מרוממות

מרגיש שפחות מפריע לך דברים שפעם הפריעו.

החיים עליות ומורדות.

חשוב לזהות לתפוס בזמן, לא להתבוסס ב'חטא'

לצמוח משם ולהפוך את הירידה- לתכלית של העליה.

לזכור שהירידה לא מגדירה את מי שאתה אסל ביא בבחלא נורת אזהרה לכיוון שלך כרגע..

נראה לי ששחיקה זה מצב שאין כל כך דרייב להמשיך, להתגבר, להוביל וכו'

אני חושב שבשני דרכים אפשר להתמודד במקביל 

אחת - לבלוע את הרוק, למשיך למרות תחושת החוסר שמלווה

שנייה - לראות איזה נקודה טובה נאחזים בה ויוצאים ממנה לדרך חדשה אחרת

תמצא חזה פרשנויות שונות, כלומר משמעויות שונוצ ללמה כל כך חשוב שהעולם יהיה מתוקן, ומי זה בכלל העולם הזה שאנחנו רוצים שייתקן.

סתם כהתחלה וכיוון חשיבה, היה בעלון של בר-אילן השבוע (ניצבים תשפ"ה) מאמר מעורר חשיבה של הרב פרופ' יואל אליצור שיח'. עיין עליו.

1. מה זה השם "אל ש-די"

2. מה זה לתקן עולם במלכות ה'

לגבי השם "אל ש-די": מחד, מעניין שזה אחד משבעה שמות שאינם נמחקים (לפחות לדעת הרמב"ם, לא יודע מה נפסק בשו"ע). מאידך, הפעם האחרונה שהוא מוזכר במקרא זה במעמד הסנה. ה' אומר למשה שהוא נגלה לאבות בשם "אל ש-די" "ושמי ה' לא נודעתי להם"...

בויקיפדיה אלה הפירושים שלוקטו מהראשונים על השם:

בכיוון מעט אחר, זכור לי ששמעתי פעם שיעור של הרב קשתיאל שאל ש-די זה מלשון שדיים, אמצעי הנקה של שפע...  "יותר משהעגל רוצה לינוק רוצה הפרה להניק".

אחד מעיקרי ה"תועלת" של אברהם יצחק ויעקב היה השפע והשגשוג שהם זכו לו. אבימלך אומר לאברהם: "וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֗לֶךְ וּפִיכֹל֙ שַׂר־צְבָא֔וֹ אֶל־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר אֱלֹהִ֣ים עִמְּךָ֔ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה"... כלומר שפע. יצחק מוצא מאותו כוח מאה שערים, ויעקב מפיק מעדר לבן עדר שלם עבור עצמו...

לא יודע לגבש מזה מסקנה מעצמי לגבי החלק השני.

----

לגבי מלכות ה' -

אני למדתי שעיקר המשמעות של מלכות היא *סדר* כשמופיע המלך ורצונו מופיעה תחתיו גם הממלכה וחוקיה. כלומר מלך זו עובדה מציאותית חקוקה ומוטבעת בטבע הכפוייה על המציאות. "מלך ממית ומחייה ומצמיח ישועה". אנחנו מתים בעל כרחנו, חיים בעל כרחנו, והולכת ונחשפת בנו המגמה האלוהית דרך ההיסטוריה עד לישויה השלמה.

לכן בכל פעם שמדברים על המלכת ה' אני מבין שהכוונה היא להיפגש עם המציאות העובדתית הזו, שרצון ה' הוא עומק טבע החיים, ושההרמוניה השלמה "ממקומך תופיע, ותמלוך עלינו"...

הרב קוק קרא להיסטוריה "הסתר-יה", כי באופן יסודי הוא טען שהעולם מעלים את מציאות בוראו. דרך תהפוכות ההיסטוריה נשאר עם אחד שחרף רצונו ה' הוא מלכו וכל גורלו מוכתב על ידי אותה ברית כרותה עם מלכות ה', לקדם את המגמה האלוהית, לשמוע בקולה, להופיע שכינה ולהאיר לעולם.

לתקן עולם במלכות ה' הכוונה, לחשוף את האמת מההעלם, ולהודיע שהמציאות האלוהית היא עובדה. שההרמוניה השלמה שנותנת לכל פרט ולכל גוון את מקומו תופיע. הרב צוקרמן זצ"ל אמר שהאומות ישאלו את המשיח "על מה אנחנו יכולים לברך 'אשר בחר בנו מכל העמים?' לכם הוא נתן את התורה, אבל מה חובתנו בעולם?" והנביא יסביר להם איך להתחבר לסיסטמה הזו של מלכות ה', שבה כל הטבעים מופיעים דרך האנשים.

למה דווקא אל ש-די? לא יודע

הכוונה לגבולות

אז

להביא את העולם למצב מתוקן

שבו מבינים ורואים כולם את מלכות ה'

שולטת בכל, ואין גבול לשליטה הזו

ו(ממילא) כל בני בשר יקראו בשמו באמת

וכמו שממשיכה תפילת עלינו לשבח.

דקה 6:34-9:20:

מלכות ה' הכוונה - חברה שלמה שחיה על פי חוקי חייה השמימיים: משפט, צדקה, אהבה; חברה שמופיעה את חוקי השמיים ביומיום שלה ומחליפה סמים ועריות בעדינות וטהרה. הוא קרא לזה "לתקן עולם במלכות שדי"

פורום הר הבית | ערוץ 7

לפי כל דיני החציצה.

ולעלות בלי נעלי עור, למקומות המותרים.
יש עוד פרטים, אבל זה בגדול.

צריך גם לבדוק שלא זבים. ואכמ"ל

1. שכויחח

2. עלה והצלח שפתים ישק

3. חזק וברוך

4. לך תידרס כופר חיי בסרט

5. חיזקת אותי ממששש דבר תורה מתוק מדבש

אני פשוט לא מבינה את ההסקת מסקנות שלך

אולי ה' דן אותו כרוצח בשוגג כי הוא לא ידע שמכתו תרצח אותו. (אם כי בבראשית רבה ובאבות דרבי נתן משמע שזה היה בכוונה)

לענין העקרוני, אהבתי את המהלך. אם כי לא הייתי אומר מאהבת ה'. נראה לי שהתסכול של אי היכולת של לחיות קדושה בטבע גרמה לקין כעס שהוביל לרצח.

מלחמה היא אמצעי כדי להגיע לשלום.

שלום זה לא חיוכים ודיבורים יפים.

שלום זה חיבור בין הפכים, איש ואישה, עמים אוייבים, החול והקודש.

דבריך מאוד גם מזכירים לי את נוסח "עלינו לשבח"

בחלק הראשון אנחנו משבחים את הקב"ה על כך שזכינו לעבוד אותו לא כמו שגויי הארצות לא זכו לכך. אני מדגישים את הייחודיות של עמ"י. שבח מיוחד יש לנו על כך.

בחלק השני, מ"ועל כן" עד הסוף אנחנו מייחלים לכך שכולם יעבדו אותו, "יכירו וידעו כל ישבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון... ויקבלו כולם את על מלכותך"

אך כדי שזה יקרה אנחנו מייחלים לכליון הרשע באופן מוחלט, שאליו צריכים להיות שותפים כולם - "להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון... וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ".

וגם ברמה האישית - הקונסטלציה של גוף ונשמה ביחד בבנאדם יוצרת מאבק מתמיד. אך מה מהמטרה של המאבק הזה? ליצור שלום, להעלות את העולם לרמה רוחנית יותר גבוה שהרמח"ל מסביר במסילת ישרים - ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך, והוא כענין מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בענין האור שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים וזה לשונם (חגיגה יב.): "כיון שראה אור שגנזו לצדיקים, שמח", שנאמר (משלי יג ט): "אור צדיקים ישמח". ובענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צא:): "אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן למקום אחד והיתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו".

במה שכתבת בחלק השני

אני אומנם מסכים עם זה וגם עם החלק הראשון ודאי

אך בחלק השני מדובר על מציאות שבה אנו כעם הנבחר 

מראים/מגלים לעולם את האמת ומתוך כך כל עובדי עבודה זרה

חוזרים בתשובה.

דבר זה לא מחייב שזה יבואע ל ידי מלחמה והרס, יש מספיק גויים שקיבלו על עצמם 7 מצוות בני נח

מתוך הבנה שאנחנו העם הנבחר או מתוך עשיית טוב מהצד שלנו שגרמו להם לחשב מסלול מחדש.

בנוסף להתפלל שכלום יכירו בקב"ה ויקבלו עליהם את מלכותו זה לא בהכרח דבר שקשה לעשות מוסרית

לעומת זאת להתפלל שתהיה מלחמה עם שונאינו זה דבר אחר, לי כי כואב הלב על אלו שימותו באיראן לבנון עזה וכו'

אלא כי אתה יודע שבמלחמה יהיו נופלים, יהיו צדיקים קדושי עליון שימסרו נפש כמו שראינו ועדיין רואים, על אלו ועל 

אלו שיכולים לנדב את עצמם באהבה טוטאלית עליהם כואב הלב ובנקודה הזו אתה לא יודע אם זה נכון להתפלל על זה.

אנחנו לא שמחים במלחמה כשלעצמה, אבל אם ה' שם אותנו במצב שהיא נצרכת, אנחנו עובדים דרכה את ה' ועל ידה ה' מתגדל ומתקדש וקרן ישראל צומחת

כותב, אך אל תשכח שעדיין אחד מהם נשאר עומד

כך שהאויב עדיין נשאר אויב, טורקיה ומצרים יכולים מבחינתנו

להרוג אחד את השני ואנו נשמח מהצד כי שניהם רוצים להשמיד אותנו

אך אחד מהם ישאר וכך גם הרצון להשמיד אותנו, ב"ה סוריה לא מהווה את אותו איום כמו לפני 3 שנים

אך זה לא אומר שאין שם איום לחלוטין ואולי ישנו היווצרות לאיום יותר גרוע משם רק שכרגע לא מזהים זאת.  

למרות שההכללה קצת קשה לי,

לא מרגיש לי שזה כולם,

אבל מאוד מבין.

וזה מתסכל.

מצטרף

מעגלי ריקוד זה חמוד אבל זה עדיין מרגיש יבש ממש

לצורך העניין בטח יצא לך ללעת לחתונות של חברים ושם רוקדים שונה וגם מרגישים שונה, אתה אשכרה שמח ולא סתם רוקד כי צריך

קפיצות מוזרות? שוו האדא
כשמתאפשר לרקוד כחסידים.... וואו האורות גוווועלד
ומול ספר תורה נגיד כחוסיד? אויש המתיקות והשמחה והזכות, ממש בבחינת לרקוד מול השם יתברך.... בכל דרך שהיא, הגעגוע האינסופי לאינסוף אורו של קודשא בריך הוא  
 

אבל רק את נפשי שלי ידעתי

שהייתי קצת שיכור🙈

ורקדתי לבד בגג

לאאאא😢

שמע, אתה מוזמן לבית כנסת תימני.

פשוט שמחה.

לא מנסים להוכיח כלום לאף אחד.

גם אצלנו יש שתיה חריפה ;)

הם לר מדברים עבריצ

והם טוענים שזלהם זה המקורי???

צריך זכות להיוולד לעדת תימן הקדושה

ששמעתי שהשרעבים דווקא עושים ג עם דגש כמו ג ולא ג' (ו ג בלי דגש כמו שאר התימנים ר כזאת כמו בערבית, שזה ג בלי דגש המקורית). ו ק כמו ק. אז הן הכי מקוריים 

יודעת למה אתה מתכוון. 

וואי דקדוק זה הדבר שהכי חשוב לתימנים בעולם... יו כפרה על הילד שלי שיהיה לי עם פאות כאלה חמודות וילך למארי

זה שבן יהודה החליט שהעברית המדוברת תהיה בהגיה ספרדית זה אומר שהיא המקורית?

לא. אולי זה אומר שככה הוא חשב אבל מי הוא שיכריע בענינים שכאלה,

אז הוא הצליח שכולם ידברו ביום יום בהגיה ספרדית אבל זה לא אומר שהיא המקורית

ובסוף זה מה שהתקבל על הדור, אז ייתכן שיש פה השגחה, או שלא.

ההגיה הכי קרובה זה התימנית, עם כמה שיפוצים.

אבל מי אמר שצריך לדבר בהגיה המקורית? גם מצוות דרבנן זה לא היהבימי משה ועדיין הם חביבים יותר מיינה של תורה מצוות דאוריתא

של הרב עובדיה כזאת

קשה לי מלא פעמים לרקוד באמת אם אני לא ממש חווה את המילים שאני שר ועולה לי מלא פעמים המחשבה שהאנשים האלו היו רוקדים באותה עוצמה גם במסיבת טבע וסתם הופעה

יש אנשים שהקב"ה ברא אותם כבדים באופי והם גם צריכים לעבוד את ה' יתברך בדרך שלהם ;)

לגבי לימוד תורה - פחות מעניין מבחן התוצאה אלא מסירות הנפש של האדם וההשתדלות והעבודה על לימוד תורה. אם המקסימום זה לקרוא תהילים גם זה לא קצת, תלוי באיזו יהודי מדובר ובמה היכולות שלו והעניין שלו בחיים.

וואי ועין טובה ולהיות אמיתי זה סופר חשובבב וסייעתא דשמיא זה חשוב גם כן כדי לא לשכוח את המטרה של כל עבודת ה'

אשריך!

בס"ד

איך נהיים בעלי עין ט ובה? ועוד תמיד...?

אנא, אנא, מתכון!

גם שמחת תורה לא הייתה בדיוק שמיחה לפני שנתיים.

הגדלוּת היא לשמוח בדברים הטובים למרות הנסיבות והמאורעות, להתעלם ולהדחיק זמנית את הדברים הרעים. יהיה זמן להתמרמר עליהם אחרי החג. עכשיו לבחור בשמחה. אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וקידשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכינו לעבודתך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת. אין יותר שמחה מזה.

תודה על השאלה ועל התשובות

מתחבר אליו, לעומת זאת השיעורים של מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל

זה מעין עולם הבא.(:

אבל משתדלת להתגבר על זה.

משתדלת כן לשמוח ועושה פעולות שמשמחות אותי.

כי ההסכם הזה הונחת עלינו בכוח למחרת יום כיפור.

ז.א. אחרי שכל התפילות עלו והשתדלנו הכי להיות נקיים בעיני ה', זאת הייתה התשובה. אז קורה כאן משהו שאנחנו לא מבינים. שלא תלוי בנו, מהלך שהוא ההפך הגמור משנתיים של לחימה ומסירות נפש.

לא יכול להיות שמסירות נפש כזאת והזכויות שלה הלכו לאיבוד. לכן יש פה תוכנית אלוקית ואולי זה היה הרגע שכל הגויים נלחמו בנו ואנחנו מתרעשים להיכן נלך ונבוא כשבעצם הכל הקב"ה עושה לטובתינו. בלי להבין, פשוט לשמח את עצמנו בחג. ולסמוך על הקב"ה שישמור עלינו ולא תבוא עלינו רעה ח"ו מההסכם שנאנסנו אליו.

לזכור שהחטופים לא הביאו עלינו את זה, לא המשפחות שלהם ולא מטה קפלן. אלא לב מלכים ביד ה', ככה ה' החליט, ובלי להבין לסמוך עליו שיגאל אותנו 

מעניינת.

תודה

הקב"ה מוריד שפע למציאות בדרכים שונות ומגוונות, לא תמיד יש לנו שליטה עליהם.

השמחה היא לא רק במבחן התוצאה, טוב אז אם המציאות X אז ראוי לשמוח ואם המציאות Y אז לא ראוי לשמוח.

המציאות היא כמו שהקב"ה שהיא צריכה להיות, עם כל הפגמים והחולשות שהקב"ה שם בה.

מפה מתחילה עבודת השמחה. להודות על מה שיש, לשמוח בזה שיש לנו אפשרות לתקן. לשמוח בתקווה.

בחיי הכלל ובחיי הפרט - שמחה זאת עבודה ולא קשר סיבה ותוצאה ביחס למציאות הנתונה.

דברים טובים לעבודת ה' באופן כללי

ומבט בריא, אשרייך אח צדיק

הגיע הזמן להגיד את זה: לא, אין לי שום "תחושות מעורבות". הזעם, הדאגה ותחושת ההפקרה הם לא "לצד השמחה על שחרור החטופים", הם, ורק הם, כרגע מה שנוכח אצלי ואמור לשרור בקרב כל יהודי מפוכח. למה? לפני הכל משום ש20 היהודים הללו, צדיקים ומסכנים ככל שיהיו, הם כאין וכאפס לעומת המחיר ששולם בשבילם. מדינה שלמה שנמכרה ואלפי רוצחים ששוחררו עבור אחוז זעום ממספר היהודים שירצח כתוצאה מהשחרור. עבור פחות מחמישה אחוזים מהלוחמים שנפלו במלחמה הזאת שהסתיימה בכניעה שלנו בגלל ביכור 20 החטופים על פני השמדת האויב לכל אורך המלחמה. אלו "המאוזנים" שכותבים 'עין במר בוכה ולב שמח', מנסים להשוות ולהציב אחד מול השני את מכירת המדינה ופתיחת השער לחיות הטרף - כמחיר שווה ערך ל"הישג" המביך של שחרור החטופים. הסכם משולב רע וטוב, שלצד ההישגים הכבירים יש גם צפרדעים שצריך לבלוע. אז לא, כיהודי במלחמה, ולצערי על אחת כמה וכמה כאחד הבודדים שעוד מתריעים כאן בשער ועיניהם לא טחו מראות את הטירוף, אסור לנו בשום פנים ואופן לתת לאיזה פסטיבל רגשי להמשיך ולהוביל אותנו. לא שמחה ולא ריקוד, אפילו לא לרגע. את ההודיה לקב"ה על ניסיו במלחמה וגם על שחרור החטופים נעשה בפעם אחרת, לא עכשיו. יום שחרור המחבלים והחתימה על הסכם הכניעה צריך להיחרט כיום אבל, כיום שהתרגש עלינו אסון ובעיקר כיום של התפכחות לעתיד וחשבון נפש. לרגע לא כאיזה יום הודיה ושמחה בו "בנינו שבו לגבולם". זה לא סמנטיקה, זה מה שיקבע האם נפיק את הלקחים הקיומיים לפני הטבח הבא שכבר מתקתק עלינו או שחלילה שוב נפתע ונזעק בהלם כשנתעורר מהאופוריה "איך לא שמנו לב שמרחץ הדמים הזה קרב ובא"?!

ברור לי שלהיות אדיש לחזרה של החטופים בא גם עם ניתוק רגשי מהציבור הזה בין אם זה רגש כהה ובין אם זה כי זה הפך אצלו לקטע של שמאלנים

פתאום! כל ישראל ערבים זה לזה , אני עם פאות וכיפה ואם תרצה תקרא לי מתנחל (למרות שאני בכלל לא גר ביו"ש אלא בלוד) ואני עדיין דואג לכל חייל שמת באשר הוא גם אם אני חולק עליו כמו המשפט שמיוחס לוולטר או לסיכום דבריו על חופש הביטוי "אני לא מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אני אגן עד מוות על זכותך לומר זאת." אם הייתי חייל והיה חטוף יהודי ששונא אנשים עם פאות (נניח אנרכיסט שמציק לרועים בגבעות) עדיין הייתי נלחם עד טיפת דמי האחרונה ואם היה צריך בשביל להחזיר אותו שאני ח"ו אפצע או אמות היית מת - כי "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו" ו - "אין מצווה יותר גדולה כפדיון שבויים" (רמב"ם ,שם) וככה על כל יהודי לא משנה ימני או שמאלני ספרדי או אשכנזי כל עוד הוא יהודי אני אמסור את נפשי בשביל שח"ו או לא יפגע! על מה שכתבתי עכשיו אני בטוח שרוב האנשים השפויים מסכימים איתי כולל אלישע ירד, אבל ויש אבל גדול מפה ועד לשחרר חטוף לא משנה מאיזה זהות הוא על אלפי יהודים קדושים שימותו, יחטפו, יאנסו וכו' זה כבר מוגזם! אני אוהב כל יהודי באשר הוא בתנאי שלא פוגע ביהודים אחרים! 

לא אמרתי בשום צורה שצריך לשחרר מחבלים תמורת חטופים,אלא שאם זה כבר קרה צריך לשמוח בזה שהחטופים חזרו ולזעוםצ ולהתאבל על המחבלים ששוחררו

בארץ הדיפ סטייט בתהליך קריסה. הצפי שבעוד כמה שנים בתהליך הדרגתי מהמלחמה מי שיקבל את המשוכות זה המחנה הדוגל במסורת. תראה איפה היינו לפני המלחמה לפני שנתיים עם השליטה המוחלטת של הדיפ סטייט וההפיכה הצבאית נגד הרפורמה המשפטית. תראה איפה אנחנו היום ולאן התקדמנו. צריך אמנם לפטר את היועמשית ועוד הרבה עבודה אבל תראה את המגמה הכוללת.

ישראל שאחרי המלחמה היא לא זאת שלפני. ולטובה

ברור שכל הזמן עמ"י בתהליך עלייה כמו שהרב קוק אומר, ודווקא לכן יהיה יותר שנאת חינם ויותר שנאת חינם עד שיהיה כמו בחורבן מצרף סרטון של הרב זלמן מלמד על זה:

השמאל היום מתנהג בצורה משוגעת ורודף את הימין באובססיה כמו שאול את דוד. (ההבדל הוא ששאול היה צדיק עד הרגע האחרון).

השמאל הישן זה משיח בן יוסף שאול בנימין, הדתיים שעולים כהנהגה זה מבשר את מגמת בן דוד. שאול עוין את דוד

לי זה גם הרגיש ככה...

אבל למרות הכל, בעיקר כי יש מצווה לשמוח

אז השתדלתי לשמוח למרות הכל, בידיעה שה' מנהל את העולם, גם אם אני לא יודעת עכשיו למה זה טוב

ולא רק לפי שנה שעברה ואיזה קבלה לקבל לפי זה

תסתכלי על כל מיני נושאים

את מול ה'

את מול אנשים

איך היחס שלך מולם

איך את מתמודדת בשעת כעס, מריבה

איך את מתמודדת במשבר ואיך כשאת בטוב

איך היחס לתפילה כללית ואיך לתפילה אישית פשוטה מהלב

ואת יכולה גם מול מצוות ספיצפיות כמובן

שמירת הלכה, כוונת הברכות, כיבוד הורים, לשון הרע וכו' 

אני חושבת שכשיש לי משו שאני מבינה שאני צריכה לתקן אני מנסה לתקן אותו בלי לחכות ליום כיפור....

בשנים האחרונות אני הרבה יותר רגועה בריבים, וכשאני לא רגועה אני לא אצליח לגרום לעצמי להירגע...

כיבוד הורים ברוך ה' מאוד קל לי....

לאחרונה אני מנסה ששירים שאני שמה לעצמי יהיו שירים טובים שמקרבים אותי לה' ומשמחים אותי וברוך ה' אני עומדת בזה אבל זה לא מרגיש לי קבלה במיוחד ליום כיפור .... כאילו, יכול להיות שזה אולי יותר "נחשב" להגיע עם דבר כזה ליום כיפור ולהראות לקב"ה שאני עושה עם עצמי משו אבל זה מרגיש לי לא בזכות יום כיפור, כאילו, התרוממתי ביום כיפור, באמת, הייתי רוצה לקחת משו משם...

הדבקות בה'... שיוויתי ה' לנגדי תמיד. בזה תמיד יש מה להתחזק...

6 המצוות התמידיות

רעיונות להוסיף טוב ביומיום-

 2 הלכות אחרי שחרית, כמה פרקי תהילים כל יום, התנדבות- חסד כלשהו

משהו שיראה להקב"ה שהוא מקום ראשון אצלך

וואי איזה מדהים המקום שאת נמצאת בו. הלואי שהייתי ברמה כזאת... באמת האתגר בלהיות במקום גבוה הוא למצוא תמיד מה אפשר לשפר. זה כל כך חשוב כי אם אין תחושת צימאון וחוסר שמניעים להתקדמות אז יורדים בסוף.

לדעתי באמת הקבלות של כיפור וראש השנה יהיו מאתגרות יותר בשבילו.

כי כל יום הוא מנסה לתקן ולשפר ואם צריך הוא יקבל על עצמו קבלות גם במהלך השנה הוא לא יחכה לזה לסוף השנה...

וכל הכבוד לך, נשמע שאת במקום טוב

גם לי קשה החלק הזה של הקבלות...

מבקשי פניך | Tarshiha

יש שם טלפון

אשריך עליך, בהצלחה רבה!

יצא לי טיפה להכיר את מי שעומד בראשה והתרשמתי לטובה, לא שהוא צריך את הציונים שלי כמובן..

זה לחבר'ה בשלבים נראה לי יחסית ראשוניים של ההתקרבות אם הבנתי נכון..

זה תחת ישיבת מעלות אז הסגנון הוא יותר כללי, מאמין שיש שם גם חסידות והרב קוק וקבלה וכל מיני

נהורא- רמת גן, יש שם ישיבה ובכללי קהילה כזאת של חוזרים בתשובה.

אולי תגייק יותר את הסגנון.. חרדי/ כיפות סרוגות?

כי מרגיש לי שהם אנשים מסוג יותר אמתי ועמוק שמוכנים להתמסר לעבודת ה'

סגנונות חסידים שהם לא במיוחד לחוזרים בתשובה..

הסדר צפת, רמת גן, רמת השרון

בגדול הייתי בכולם,אחלה מקומות אבל זה לא זה

דוגמה לסגנון כזה- דף הבית - מדרשת זיו

אסור לכבות אותו.. צריך לכוון, הוא כמו ילד קטן ואובד שפשוט צריך מבוגר לידו צמוד שאוהב אותו, אבל לא מוותר לו

גם הלב יש בו שמאל וימין

לקח לי קצת זמן להבין מה קורה לי בעצם ולמה נשארתי מול המחשב (והטלפון אחר כך) עד מאוחר בלי סיבה. כשהבנתי את הסיבה המערכת שחררה קצת.

אחר כך עשיתי קצת פעילות פיזית בסלון, וזה עשה לי טוב.

קח אותו לשיחה. עדיף על מקלדת אבל אפשר גם עם עט ונייר. ותן לו -ה-כ-ל-. הכל הכל הכל.

גם דברים שההלכה אוסרת ונוגדים את החלומות שלך מותר לכתוב על נייר.

תרוקן הכל. תכתוב לפחות 4-5KB של טקסט. שיהיה לך מושג לפחות מה מתחולל אצלך בנשמה. אחר כך אפשר לעבוד עם זה ולהבין מה קורהה שם.

כל הרגשות שמתעוררים, כל הבחירות, ההחלטות ההבנות.
לא כולם כותבים ועוברים הלאה אחרי עבודה כזו או אחרת.

בעבר החזקתי מזה חזק. גיליתי שזה לא עובד כי המנגנון בנפש יודע להפתיע בזמנים לא צפויים ולהציף שם כאבים לא מעובדים.

זה כן נכון שאני לא עבד של הכאב והוא יכול לחכות לערב.

בשביל הרגעים בהם צריך לקבל החלטה בשיקול דעת.

לדמיין מישהו שחווה בדיוק את מה שאתה חווה, והוא באותה הסיטואציה ובאותה הדילמה, ואתה מסתכל עליו מבחוץ ותוהה מה הדבר הכי חכם עבורו לעשות.

זה עבודת חיים.

יש כאלה שבכלל לא מרגישים את זה.

ובכלל, עבירות זה הרבה תולדה של מציאות כפויה.. כלומר אם לאדם היה נחת רוח אמיתית בעולם הזה, סביר שהוא היה עושה רצון ה' בצורה אופטימלית.

במלחמה תמידית. הגוף רוצה משהו אחד, הנשמה רוצה משהו אחר.

לאט לאט.. תורת החסידות למדה אותנו יותר להתעסק טוב מאשר להתעסק עם הרע ולכן כל אדם שרואה בו שיש בו טוב ורע, כדאי לו להגביר את הטוב ומתוך כך הרע ממילא יתמעט. 

גם כאשר הרע מתמעט רק בקצת זה גם משהו טוב שחשוב להוקיר אותו. זה מסע שלם כמו שכתבו למעלה ולכן לפעמים צריך גם לנהל אותו בצורה הדרגתית. חשוב להעריך כל התקדמות באשר היא. עוד התקדמות קטנה ועוד אחת ועוד אחת, בסוף נראה שהתקדמנו מלא בעז"ה.

התלבטתי אבל כרגע לא אשתף לגבי עצמי

אני אתן דוגמא שיכולה להיות מקבילה וקשורה לבנים: ללכת למשחק כדורגל.

סבבה אתה מבין איפה הסתירה?

בצעיף של בית"ר תתעטפי בירוק של הפועל

עד שירד לך לגמרי

זה תשובת המשקל 

פוסחת מידי פעם לסעיף השני

בהתחלה רצתי להדגים עם כדורגל אבל אמרתע נניח לזה ונתרכז בכלל..

מה זה אומר לפסוח על שתי הסעיפים?

אני יכול לחשוב על 3 תשובות. למה מהן הכוונה?

* יהודי שמקיים המון מצוות, אבל עדיין ישלו יצר הרע והוא גם עובר עבירות.

* יהודי שמקיים המון מצוות, אבל עדיין ישלו יצר הרע לדברים שבגדול הם לא ממש,אסורים, אלא "שמתלויים אליהם" גם דברים אסורים.

* יהודי שמקיים המון מצוות, ודברים שהם הלכה פשוטה הוא לא עוברת.  אבל יש תחומים שהם לא "ממש עבירות" שהוא נמשך אליהן/אוהב/מתעניין בהם..

אפשר כמובן להציע תשובה אחרת, רק ניסיתי להבין באיזה רובד את חווה זאת.

מה החויה/ההתמודדות שלך?

כמובן, אם לא נח לך לענות אל תעני....

תרחיש א - אדם בסהכ ירא שמיים אבל נוסע לראות משחק בשבת.

תרחיש ב - אדם נוסע ביום חול, לראות משחק למרות שמתלווה למגרשים קללות ומילים לא מתאימות..

תרחיש ג -  בן אדם בסהכ רואה מהבית משחק, אבל לכאורה למה לו להתעסק בכדורדל אם בזמן הזה הוא יכול ללמוד תורה, לעשןת חסד, לעשות משהו משמעותי..

אז ניסיתי להבין באיזה מישור את חווה את הפסיחה על שתי הסעיפים..

זה מורגש אצלי גם בתחום אחד ספציפי כרגע שמשתייך לתרחיש ב. 

וגם באופן כללי- המון תרחיש ג. 

יש לי יותר מדי "נפילות"... שמקורן ברשלנות, שמקורה בחוסר יראת שמיים.

(יש לי רשימת דוגמאות אם יש צורך)

אם הוא נכתב בציניות, אז אני מתנצל, אני כמובן לא התכוונתי לחטט "בחולשות" שלך.. ניסיתי רק להבין באיזה רמה זו.. 

מה שחשוב לדעתי זה להגדיר קו מינימום בהתאם לעצמנו, שממנו לא זזים... 

סוג של הגדרת סדרי עדיפויות בעבודת ה' שלנו

ככה עושים את המינימום הקבוע הזה עד שעוברים את התקופה הקשה ואז אפשר לתת יותר.

וגם לדבר עם ה' ביחידות במילים שלנו מאד עוזר.

אבל הוא מינימום...
ועדיין קשה...

אבל תודה בכל מקרה

נראלי שהדבר שהכי עוזר זה שגרה. לא מתי שיזדמן לי להתפלל ערבית, וכל יום לקום למניין שחרית אחר. וכל יום ללמוד נושא אחר וכו'.

ככה לאט לאט אתה משתחרר מלהסתכל על זה כמשימה כבדה.. מה שיאפשר לך בהמשך בעז"ה גם להתבונן יותר במשמעות התפילה, ולכוון יותר וכו'.

חוץ מזה, ללמוד חסידות..

זה ממשיך אור גדול לנפש ומרגישים את זה.

כמובן שזו לא דרך חיים, כן צריך להיות מחובר, אבל זו כן דרך לזמנים קשים שיש מדי פעם לכולנו.

להאמין שהכל ממנו והכל לטובה. לא רק לפני או אחרי מקרה. ממש תוך כדי. תוך כדי המשבר לזכור שהוא איתי.
מנסה לזכור לפעמים מצליחה לפעמים לא. אבל זה החלק שהוא הכי חשוב לי והכי עוזר לי בעבודת ה' אז הכי קשה לי בלעדיו

וזה בהרבה תחומים.

אני מרגישה שאני יודעת מה נכון, ורוצה לבחור במה שנכון, אבל הרצון שלי לא מספיק חזק בשביל להתגבר בזמן אמת ולבחור בטוב.

כי לאדם ממוצע יש חוזקות וחולשות

כשמגיעים לידי מעשה לשלוט עצמי ולעשות מה שאני יודעת שנכון

לדוגמא לקום להתפלל בזמן, אני יודעת שזה מה שצריך וגם מאוד רוצה להצליח אבל כל פעם מחדש אין את המשמעת עצמית ולא מצליחה לקום

או להפסיק לגלוש באינטרנט... זה מתבטא בכל התחומים כל הזמן

הנכונה, מה הקב"ה אומה מאיתנו

בלי פרשנות ותיווך שמושפעים מהשקפה אישית של מישהו 

ומאופן קיום מצוות

נתחיל מהתפילות. נוסח התפילה נקבע בתקופות קדומות, ועל פני תקופות ארוכות.  

אני אשכנזי.  נוסח ספרד ונוסח אשכנז.  למה צריך שני נוסחים? מי הנכון יותר והקרוב יותר לרצון ה'?

חלק גדול מהתפילות הקבועות מבטאות צרכים שהיו אקטואליים לתקופת חיבור התפילות.  

כל קטעי התפילה שבארמית.  זו היתה אז השפה המדוברת.  למה ממשיכים זה?

תפילת יקום פורקן בשבת (לאשכנזים)  הברכה הראשונה "יקום פורקן" היא ברכה כללית לחכמי ארץ ישראל וחכמי בבל.  מדוע ממשיכים לברך את חכמי בבל?

ברכת נחם בתשעה באב. ירושלים (העיר, לא בית המקדש) כבר לא חרבה ושוממה ועזובה.  

ועוד ועוד

קיום מצוות.  הרבה מאוד חומרות שהתווספו עם השנים והדורות להלכות היסודיות, עד כדי שרבים כבר לא יודעים להפריד בין המצווה היסודית ובין חומרות שהתקבלו עם השנים.  

ואפשר למצוא דוגמאות לכך בדברים הכי בסיסיים ופשוטים.  למשל - זמן כניסת שבת וזמן יציאת שבת (מעבר לזמן השקיעה שמשתנה לפני המיקום הגיאוגרפי).  

התשובות בנושא התפילה ששאלת נמצאות במשנה ברורה חלק א. אם תלמד אז תדע.

לגבי יקום פורקן, זה אכן שאלה טובה יותר. כנראה שלאורך הדורות, למעשה רוב הדורות בגלות, הבינו שבבל היא כינוי לכל מה שאינו ארץ ישראל. בבל כסמל לחוץ לארץ.

לגבי נחם, גם שאלה טובה, והתושבה המקובלת היא שהעיקר חסר. הבכי בחורבן ירושלים אינו על עצם העיר אלא על כל מה שהיא סימלה. יאושלים היא כינוי לישראל כולה כאשר בתוכה הקודש והמקדש. כשהם אינם, סיבת החורבן בעינה עומדת.

הקדמת כניסת שבת זה מצווה של תוספת שבת שמחלוקת טם היא חוסה או רשות. הלכה למעשה, היות ואין שום טורח בהוספה של כמה דקות אז מוסיפים. וכמובן שנמנעים מכל מה שבין השמשות והמחלוקות סביבו,  ולכן בסך הכל יש הקדמה של כ20 דקות לרוב.

לגבי יציאת שבת, לכולם ברור שמדובר בזמן צאת הכוכבים. מי שעושה רבינו תם זה בגלל הבנה אחרת לגבי חשבון הזמנים, ולא מצד ההגדרה של הדין.

יגיד שניצחת והתגברת עליו, לא?

כי יותר מאמין בנצחונות קטנים כל רגע מחדש.

שהאסטרטגיה בעיקר בעשה טוב ופחות מסור מרע.

נאמר בשם ר' ישראל מרוז'ין שבנאדם שהשתקע והתלכלך בבוץ אז אם הוא ינסה ללכת אז הוא רק ימשיך להתלכלך.. אבל אם הוא פשוט ילך הבוץ ירד מאליו.

חוץ ממקרים מסויימים האתגר האמיתי בעיני זה להמשיך ולעלות. לא בצורה גורפת לגמרי אבל זה כן הכיוון לפי התחושה שלי ומה שלמדתי.

אם כל חטאת

שכשקראתי בתהילים שדוד המלך מקלל את פועלי האוון, 

לא הבנתי למה הוא מקלל, בכל זאת הם פועלים, עובדים קשה..

1. אנשים שעוסקים בהתפתחות אישית ואפשר ללמוד מדברים שהם כתבו או אמרו:

בני גל (ספר: סודות הקאוצ'ינג היהודי)

ד"ר מיכאל אבולעפיה (שיעורים באינטרנט, ספרים)

דוד בן יוסף (ספרים מופלאים, דרך חיים פנימית שלא מתאימה לכל אחד)

2. ספרי יהדות או שמיוסדים על ספרי יהדות:

מסילת ישרים- עם כל מיני פירושים

ספרי קודש נוספים.

ספרים של רבנים - הרב חגי לונדין, הרב אייל ורד, הרב מיכי יוספי

ויש גם גרסאות שונות להתפתחות אישית לפי השקפות עולם-

יותר דת"ל, יותר חרדי. שאפשר למצוא לכל אחת שיעורים, ספרים וכו'

3. אפשר פשוט להיכנס לחנות ספרים ולעיין במדף של ספרי העיון שהם לא ספרי קודש. יש המון.

בהצלחה בדרך שלך, ושיהיה סיעתא דשמיא.

בזכותך קניתי את הספר סודות הקאוצ'ינג היהודי ונהנית מכל רגע! בדיוק מה שחיפשתי! תודה רבה רבה לך!

ביהדות יוצאים מהאני אל ה' ואל אחרים.

"ואנחנו מה"

יהדתו היא עבודת ה'. אנחנו בכלל לא העיקר כאן.

מצד שני, יש בעקרונות של התפתחות אישית המון עקרונות שנמצאים גם ביהדות. אני רוצה ללמוד את הדברים ממקום טהור ומדוייק ולא מבורות נרפשים ולא מבוררים.

אמור מעתה, לא "יהדות כהתפתחות אישית" אלא "התפתחות אישית ע"פ היהדות".

על השיעורים של האדמו"ר יאשיהו פינטו, וגם על כל הספרים שלו, בעיקר על דברי הרי"ף , שפכי כמים ליבך, ונפש הרי"ף. את כל הספרים של האדמו"ר אגב ראיתי(כולל משלוח עד הבית) ב235 ש"ח מומלץ מאוד.

יש מספר שדרכו אפשר לעשות הזמנה זולה של כל הספרים, כי באתרי הספרים כמו ספרי חיים נגיד הספרים יותר יקרים שם ב30-50 ש"ח לספר.

(שואל בפשטות, בכנות. - מי שיודע למה ההערה הזאת נצרכת, יודע.)

נשמע כאילו יש לך דבר אחר בלב, אינני דוברו של הרב שליט"א, תשמע תלמד תוריד מהגאווה(מי שיודע למה ההערה הספציפית הזאת נצרכת, יודע)ואולי תזכה להבין אח בהצלחה (:

אני מאוד מעריכה את האדם הזה, אדם חכם ומרתק, יש לו המון סרטונים מרתקים זמינים ביוטיוב.

עוסק בדיוק בתחום הזה, זה האתר שלו: דף ראשי - התבוננות - ד"ר יחיאל הררי

"FHT" - שיטת הרב פנגר.
"האדריכל"- של רוני דיין
"א.מ.ת" - מרים אדהן