איך אתה מבין את התשובה הכללית? תתחיל מלצייר את זה ואז כדאי לדון האם אפשר להשיג את זה. אחרת זה סתם דיון תאורטי על טכניקה רוחנית חצי פנטסטית...
ייתכן מאוד שחווית את זה בחייך ולא ידעת לשיים את זה
בגדול, להבנתי, כשמה כן היא - כללית, כלומר מקיפה הכל. הזכירו את הרב חיים וידל אז אני מצטרף - אני שמעתי שהרב חיים תיאר בפרקים א ב ג שיש סכימה קבועה. בפרק א' התשובה הטבעית היא תשובה מיראת עונש בעיקרה ("שהוא, בעצמו, בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו"); התשובה האמונית היא תשובה מיראה, כלומר יחס לגודל שלא מתחיל מהזרימה הטבעית של החיים אלא ("...היא חיה בעולם ממקור המסורת והדת"). כל התיאורים בתשובה האמונית הם תיאורים אנטי אינטואיטיביים שאדם הכי עדין שהכי מחובר לעצמו לא היה מזהה בקרבו בלי מעמד הר סיני. התפקידים הטבעי והאמוני בונים יחד תפיסה כללית, שכלית, שכפי שמופיע במהר"ל - השכל הוא נבדל ואינו גוף, והגוף סופי והשכל בלתי סופי. התשובה השכלית היא תשובה כללית ("הכרה ברורה הבאה מהשקפת העולם והחיים השלמה"). "תשובה זו *הכלולה* מהקודמות..." - הופכת זדונות לזכויות, כלומר תשובה מאהבה - "זאת היא התשובה שעיני כל אליה נשואות..."
בפרק ב' מתוארים רק שני סוגי תשובה בכותרת, אבל בפועל מוזכרים שלושה. הפירוש שיותר הסתדר לי הוא שהתשובה העליונה היא סוג מבורר יותר של תשובה פתאומית, אבל בדומה לה גם היא מגיעה בברק. כמו שאדם לא יוזם תשובה פתאומית אלא היא באה לבד, והשותפות היחידה שלו היא "לחפש את נתיבותיה בעמקי תעלומה" - כך גם לגבי התשובה העליונה - כל התהליך פתאומי ופסיבי. זה נקרא "הארה" ואין לנו מה להתבייש בצמא שלנו להארה כזו, וכל העבודה שלנו בחיי הרוח היא להכשיר פתח להארה הממרקת הזו של בהירות ועוצמת הרצון לטוב. התשובה ההדרגית היא מוסרית אבל נטולת הארה. התשובה העליונה גם היא כללית, בדומה לתשובה השכלית, "באה מהברקה של הטוב הכללי", ומודגש לכל אורך התיאור שלה מידת הכלל: "והלא *הכל* הוא טוב וישר, והיושר שבנו בא מהתאמתנו אל *הכל*, ואיך אפשר להיות קרוע מן *הכל*"
וכמו התשובה השכלית, גם כאן הרב מדגיש שזו תשובה מאהבה.
בפרק ג' התשובה הכללית נקראת סתמית כללית, ובה מוסבר המנגנון הנפשי של מעשה התשובה. המרירות, כלומר חוסר ההזדהות והשמחה של האדם על מהלך חייו, כפי שמתואר גם בתשובה הפרטית המפורשת ביחס לחטא פלוני שמדאיב את לבבו, אבל הרבה יותר בעוצמה כשהאדם מכיר בקטנות שלו ובריחוק שלו מהתוכן האלוהי האצילי. אין סיבה חיצונית מקומית ("מפורשת") לקטנות, אלא הבעיה היא הצימצום. כמו שמוזכר במאמר "אל התשובה":
"... אבל הלא ענפיה (של הנשמה) נתפשטו בהכרח במורד כזה, עד שהסתגלה לאלה המפעלים ותוכן החיים המוגבל בהגבלת בשר ודם, ומתוך כך כהו מאורותיה, והועם זיו אורם, ומתוך המחשך הזה, באים כל דרכי התעיה הרבים אשר בחיים האנושיים"
בהתאם, להבנתי - תשובה כללית היא תמיד סוג התשובה האחרון בפרקים א ב ג. היא תמיד תשובה מאהבה לכל היש שבי ובעולם, בחיבור עם הטבעיות שבנפשי ועם התורה במקוריותה. לעומת התשובה הפתאומית שהיא ברק בחושך שאמנם חושף את הקשר של האדם אל הטוב "מכיר הוא את הרע ואת הכיעור של החטא ונהפך לאיש אחר" (נאמר על שאול, כשקיבל נבואה) אבל לא היה כאן אפקט כללי, ולא נאמרה ההבלטה של הכרת כל הטוב ("כמה שהלב יכול לספוג")
לכן להבנתי-
1. התשובה הכללית קורית לכולם, כי היא הארה. לא תראה נצנצים באוויר, אלא תחזור לאהוב את החיים והעולם וכנפי הרוח שלך ייפתחו.
2. המשמעות של היותה כללית היא אהבת כל היש, ולכן כל מרחבי החיים מתברכים מכוחה ומבקשים לחשוף את הקשר אל הכל ("ואיך אפשר להיות קרוע מן הכל, מן פירור משונה, כאבק דק שכלא נחשב")
3. אחת הדרכים לזמן את התשובה היא ע"י מפגש עם המרירות על קטנות החיים ("מתוך מרירות נפשית זו באה התשובה כרטייה של רופא אומן"). הכאב מחזיר את האדם לאהוב ולחיות ע"פ גדולת נשמתו.
4. הרב שלי אמר לנו בצורה מאוד יפה על "דרך הכובש ודרך הישר" שדרך הכובש מבוטאת בשיר "אורייתא" של אביתר בנאי: 'עד שנפגשנו אני ואת הייתי צריך את הכאב כדי לרגע להתקרב". אבל אדם אוהב, שהקשר שלו אל התכנים האלו הוא שכלי, מבורר, קבוע, יכול לשוב אל השקפת העולם והחיים השלמה בכל רגע. הוא יודע לאן לשוב ומה המשמעות של התשובה. אהבה = הזדהות, וההזדהות שלו עם הרצון הטוב זמינה לו בכל רגע. (ראינו במהר"ל בתפארת ישראל פרק י"ד - "עבירה מכבה מצווה ועבירה לא מכבה תורה" והכיוון שהצענו, כפי שאומר המהר"ל, הוא שלימוד תורה איכותי נהייה שכלי, וכשלאדם יש פיצוח בשכל (לא בלוגוס אלא בהשקפת החיים) שום דבר לא יכול לגנוב את זה).
