פורום עבודת ה' (עמוד 3)

שהיינו יושבות הרבה לשוחח.

והיו לה מלא שאלות באמונה והבנת העולם.

אז שנתיים היינו נפגשות בשעות הערב והייתי משתדלת לענות לה על כל השאלות...

משם היא התחילה ללכת לשיעורי תורה.

והיום ב"ה היא בכת של (הרב) אמנון יצחק חחחח ואני לא מספיק דתיה בשבילה והקשר נותק

אין לי ממש דרך לדעת אם כן.

אתה?

כשחייתי בתל אביב כאדם חילוני, הייתי מכריח את עצמי לעשות דברים אסורים. התפילה הייתה חסרה לי, אבל חשבתי שרק אם אתעקש להתנתק מ-ה' לא אשנא את עצמי.

בסופו של דבר הרגשתי רק יותר רע, כי הבעיה המקורית לא נפתרה - ונוספה בעיה חדשה (אני חי בצורה שאני לא מאמין בה).

אבל ניסיתי לשכנע את עצמי שזה עניין של זמן. לכל דתלש היה קשה לחלל שבת בהתחלה, כל דתלש התגעגע לתפילין שלו בשבועות הראשונים.

יום שישי אחד סיימתי לעבוד בשעה 16:30, והתחלתי ללכת הביתה לאיטי.

באחת מסמטאות נווה צדק, התחלתי לשמוע מאחד מבתי הכנסת את שירת ''ידיד נפש''.

הייתה זו שבת חיי שרה כמדומני.

ברחתי משם מהר, לא רציתי לשמוע. ידעתי שלא אוכל לעמוד בזה. פחדתי לחזור אחורה, אל המקום ממנו נזרקתי.

כשהגעתי הביתה, הפעלתי ביוטיוב את השיר ''ידיד נפש'' של אברהם פריד. שמעתי אותו שוב, ושוב, ושוב.

משוך עבדך אל רצונך.

תמשוך אותי, ריבונו של עולם. אני רוצה להיות קרוב אליך.

יערב לי ידידותיך, ה'. יותר מנופת צוף וכל טעם שיש לעולם הזה להציע לי. יותר מחיי החופש שיש לי בתל אביב.

התחלתי לבכות. פשוט ייבבתי כמו ילד קטן, ואברהם פריד המשיך להכות בליבי:

אנא אל נא, רפא נא לי. תן לי להיות שמח. תן לי לא לשנוא את עצמי.

תראה לי נועם זיווך,

תחזק אותי,

תרפא אותי. אוי כמה שאני צריך שתרפא אותי.

ואהיה לך עבד לעולם, הדור נאה.

נתתי לשיר להיגמר. אחרי מספר דקות מסך המחשב כבה, וחושך קר עטף אותי.

המשכתי לבכות.

באותו הלילה הבנתי שאני הולך בדרך הלא נכונה, שבוודאי לא מביאה לי ולא תביא לי רגע אחד של נחת.

לא חיללתי עוד שבת (למעט פיקוח נפש) בחיי.

אורח חיים דתי, זה גם לדבר דיברי חיזוק ולגרום לו להעלות הרהור תשובה

הייתי בגיל 14, שיעור א’ ישיבה קטנה והלכתי לעשות משקפיים, הגב’ האופטומטריסטית היתה עם לבוש לא מספק, ואני בכיתי בכי טהור כזה שנאלצתי לראות..

*לא מדברים פה מי מקפיד על מצוות ומי לא*

אבל אני בהחלט חושב שזו תופעה נפוצה מאד במגזר שלך.

ואם אתה רוצה סיפורי שמירת עיניים כאלה, אז דער הייליגע זופה של ילד חרדלניק, מעשה שהיה כך היה, שבחופש שבין כיתה ז' לח' הייתי במחנה קיץ בישיבת הרוא"ה, נקרא גם מעיינות הרוא"ה, ובמסגרתו הלכנו לטייל ליד איזה נחל. כשהגענו לשם, התברר שנעבעך יש שיקצעס בנחל, ואמרו לנו שהן קיימות.

מטבע הדברים היו ילדים פחות דוסים שרטנו שאי אפשר להיכנס למים, הגם שגם ככה לא הייתי נכנס, אבל היינו צריכים ללכת איזה קילומטר לאורך הנחל, עד לאוטובוס, כשלכל אורכו שיקצעס לא עלינו.

נעבעך תיכף קיבלתי החלטה של ילד תמים בן 13, שאפילו לא העלה בדעתו שייתכן שתינוקות באים מאיפשהו, לא להסתכל על נשים כלל וכלל. מיהרתי לאוטובוס כשפניי בקרקע, ועד סוף כיתה ח' לא הייתי מסתכל על נשים בכלל. הייתי הולך עם פנים בקרקע, ואם הייתה אישה מולי הייתי עושה פרסה תיכף ומיד.

ונעבעך, ליד בית הספר בו למדתי, שלא היה דוס, היה ממוקם בית ספר בנות. ופתח המילוט במקרה חירום, היה ממוקם בינינו לבינם, והיה פתוח תמיד כדי לאפשר מנוסה.

נעבעך, הבנות היו נסות הרבה מהשער הזה, כל עת חירום שהתחשק להן.

התוצאה הייתה שהייתי מסתובב בבית הספר במעגלים, בורח מבנות שונות שנתקלתי בהן בטעות. לא שהן היו לבושות בחוסר צניעות, הן פשוט היו בנות. החברים הדוסים שלי קצת התרעמו על הגוזמאות שלי, והבנות שמו לב שאני בורח מהן כמו מאש. זה לא גרם להן להתקרב אליי, אבל הן כן נפגעו ככל הנראה. במיוחד הן התעצבנו כשיזמתי עם עוד כמה חברים בניית מחיצה שתסתיר אותן מאיתנו. כמחאה הן פרצו במחולות לבית הספר אחרי שביצענו מדידות לגדר החוצצת בינינו.

אחח, פעם הייתי דוס טרור. היום נשארתי בעיקר על תקן הטרור.

אי שם בזמן אלול הפסקתי עם ההרגל הזה, שלא להסתכל על נשים בכלל, והואלתי בטובי להתחיל להסתכל על נשים ולדבר איתן. לפני כן הנשים שהתייחסתי אליהן היו מוגבלות לאמא שלי, אחותי, סבתא שלי, ודודות שלי.

דער הייליגע סיפור על הטרוריסט שהייתי פעם. אני זוכר פעם אחת שנראה לי שמורה נפגעה ממני, ועד היום יש לי מצפון על זה, שהיא דיברה עם חבר שלי בכיתה, ואני התעלמתי מקיומה וניסיתי לשכנע אותו שיבוא, למרות שהיא נכחה שם והיה די ברור שהיא לא מאשרת לו לצאת.

בדיעבד אני לא גאה בזה כל כך, כמו שאתה גאה בסיפור שלך. אני חושש שפגעתי בהרבה נשים עם ההתעלמות שלי מהן, הייתי פוגעני מאד אני חושב, בהתעלמות שלי מהן. אני שמח שהיה לי את כוח הרצון, ואני מקווה שיהיה לי אותו לדברים חשובים ותועלתיים יותר. אבל זא לא משהו שכדאי שילדים בני 13 יסגלו לעצמם.

לא מדברים כלל על גופו של ציבור או גופם של אנשים.

פורום עבודת ה'... יצאנו לדרך!! ~~~~שרשור כללי הפורום ~~~~ - עבודת ה' - ע"ע כלל מספר 2.

ממש לא משנה מי התחיל את הנושא. 

בבקשה לעצור כאן, תודה רבה.

ה' ישמור אותכם

זה מחזק להקפיד גם (בצניעות ובשמירת עיניים)

זה מצע שיהיה בכל מקום עבודה 

ויש למצוא איך להתמודד או ישירות או בעקיפין 

המחשבות מעצבנות נורא. כמו זבוב. למעשה ברור שלא מגיעים.

זה נשמע באמת מורכב. ומעצבן.

קודם כל אני חושב שזה שאלת רב.

לעניות דעתי,

היות שאין אפוטרופוס לעריות,

צריכים כח חזק, שמאוד שומר שחלילה לא יעבור לאיסורי תורה.

או שיתוף הבעל על מלא, (אם מרגיש לך נכון)

או גדרים דרקוניים

וכו'

אם נגיד את שומרת על ההלכה, יחוד וכל זה,

מה היית מצפה מעצמך ליותר?

אם יש לך מכשיר לא כשר, תמונת מסך שלך ושל בעלך.

להזכיר בכל אפשרות לך (ולסובבים) את הקשר הטוב שיש לך בנישואין.

ולהדוף מחשבות לא מתוך ריסוק הנפש שלך, אלא פשוט כמו זבוב מעצבן- לנפנף בכח. "איזו מחשבה אווילית, לכי" ולזמזם שיר בראש. 

זה עניין של תירגול הדיפה. צריך לספק למוח גירוי אחר למחשבה.

בהצלחה מרובה.

ראשית, אני חושב שחשוב להבין שזה טבעי.

אנשים באופן כללי אוהבים תשומת לב והערכה, וכשמדובר במין השני זה יכול גם לעורר איזשהו יצר מיוחד של רצון למצוא חן, כאילו להוכיח שאני "שווה".

זה דחף טבעי, ודווקא כשמבינים את זה - לדעתי קל יותר לדחות אותו.

ברמה המעשית:

לנסות לשמור מרחק,

לנסות להתאמן בלהתנהג כרגיל, להיות קצת קרה ואדישה... (לא רק כלפי חוץ, אלא גם ובעיקר כלפי פנים - לנסות פשוט להיות כמה שיותר עניינית ויבשה ופחות לחשוב על מה שמעבר)

ואם את מרגישה  שקשה לך להתמודד עם זה בעצמך - אולי כדאי גם ללכת לייעוץ פסיכולוגי כלשהו?

כי הוא ברא אותי, יש לו אחריות עלי,אני משתדלת לעשות מעבר למה שאני חייבת, כי לימדו אותי שמי שמתפלל מקבל, לימדו אותי שתעשה בשביל ה' וה' יעשה בשבילך,כי אני עושה מה שאני יודעת כדי לשכנע אותו,ובעיקר בגלל כל המשפטים שהזכרתי למעלה..

זה ככה תשובה כנה..

יכול להיות שזה מגיע גם מפינוק.

נכון שה' זן ומפרנס אבל *חייב*?

ברצותו את נולדת וברצותו את עוזבת את העולם.

ברצותו את עשירה וברצותו את עניה.

וככה בכל דבר.

הכל מושגח והוא לא חייב כלום.

כן נבקש כמו עניים בפתח.

כן נשתף אותו במה שאנחנו רוצים.

ואם נותן נגיד לו תודה.

נכון שהכל לפי הרצון שלו, אבל הוא טבע כללים מסויימים שלפיהם נוהג העולם והוא לימד אותנו את דרכי ההנהגה שלו, אז מתוך זה אני מסיקה/מניחה שהוא אמור לנהוג כך וכך.

נכון, 'חייב' זאת בחירת מילה לא טובה, אבל כן יש תחושה כזאת של 'מגיע לי', שמגיעה מהמקום שלמד קצת את ההנהגה האלוקית.

שה' יטיב לנו בסוף. הרמחל אומר שה' ברא את העולם כדי להטיב לברואיו.    ומה' טוב ברור שיהיה עולם טוב כי דרך הטוב להיטיב.

זה לא "חייב",  אלא זה שאנו מצפים שיהיה טוב בעולם, וכשלא טוב, זה כי ה' יודע איך לסדר את העניינים יותר טוב מאיתנו ואנו סומכים עליו.

אבל אנו לא אומרים "טוב ה' לא חייב להיטיב לי אז כנראה זה לא יקרה והוא זנח אותי, הרי במילא לא חייב לי כלום" זה כאילו יחסי עובד מעביד או סוחרים, שאומרים טוב הוא לא חייב לי.  ביחס אב ובנו זה אחרת, בכלל לא דנים עם חייב או לא.

יש עניין אחר והוא הצדקת הדין והעונש אם חטאנו. ודווקא כאן יש מקום לומר שה' חייב לתת שכר לצדיקים שעשו מצוות כי כך הצדק מחייב, אלא שלעיתים זה רק בעולם הבא. דווקא צדיקים הם לא עניים בפתח אלא זכאים במעשיהם לשכר. הרמחל בדרך ה' מסביר שזה שיא ההטבה של ה' - ליצור מצב בו נוכל לקנות את הטוב בזכות ולא בחסד, כדי שהוא יהיה ממש עצמי לנו ולא חיצוני.

אמנם החינוך הזה די נכון. אבל יש בו משהו קפדני מדי ולא מספיק רחב. שמעתי מהרב אליהו עמר מקווה שאני לא משנה מדבריו-

אם ה' היה הולך איתנו רק במידת הדין, היה אפשר להגיד שהוא חייב לנו. אבל מכיון שהוא הולך איתנו במידת הרחמים, וכמו שהוא ממתין לנו עד שנחזור בתשובה ומאריך אפו מאד עד שמעניש, הרבה פעמים הוא גם "משהה" טובה שמגיעה לנו. הוא משהה אותה מכל מיני סיבות (לפעמים כדי לתת שכר בעוה"ב שזה הרבה יותר שווה לאין ערוך), אבל עצם שיתוף מידת הרחמים זה מה שמאפשר את זה. ה' לא שוכח חובות, אבל לפעמים דווקא לאוהביו הוא משלם יותר מאוחר כדי לתת להם שכר יותר גדול, יותר שווה בהתאם לשווי של המעשים שלהם שאין אפשרות להחזיר עליהם בעוה"ז...

התחברתי.

תודה! 

כי לימדו אותי שמי שמתפלל מקבל - מיליוני יהודים לאורך ההיסטוריה נטבחו ונשחטו למרות שהתפללו.

עשרות מיליוני ילדים יהודים נפטרו צעירים מאוד, למרות שהוריהם התפללו שיצליחו לשרוד.

או כמו שאמר אבא של נחשון וקסמן הי"ד לאחר נפילת בנו, כששאלו אותו איך זה שבנו נהרג אם היו תפילות המוניות בכותל כדי שישוחרר בריא ושלם - "לאבא מותר להגיד לא".

רק לא מזמן קראנו בבית הכנסת את מה שהקב"ה אמר למשה בהקשר הזה (מתקשר גם לשאלת צדיק ורע לו ולעוד הרבה שאלות באמונה): וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.

נכון לומר "אנו לא יודעים איך ה' מנהל את העולם" ואנו סומכים עליו שיודע מה הוא עושה והכל לטובה.

אבל ברור שכל מה שה' עושה זה לטובה וברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.

הגישה של ה' לא חייב לי כלום היא גישה רעה כי היא שמה את יחסינו עם ה' כיחסי עובד מעביד ומדברת על חובות או לא, ומקטינה ומכווצת את האדם, ומתארת את ה' כדמות דורסנית שדורסת את האדם הרי הוא לא חייב לו כלום, 

במקום לדבר על טוב ה' ועל חסדו עם בריותיו.

זה בכלל לא העניין של ה' חייב לי או לא, אלא ברור לנו שה' רוצה רק בטובתינו, ואם זה מתעכב זה כי ה' יודע יותר טוב מאיתנו מה לעשות.

אבל אני חושבת שיש מקרים מסויימים שנכון להשתמש בגישה הזאת.

היא הכלי לקבל את החסד 

היא הכלי לקבל את הדין

כאשר אדם שם את עצמו במרכז של כל הסיפור אז זה גורם להרבה בעיות.

כאשר האדם מבין שהוא גם עומד בפני עצמו אבל גם חלק מפאזל רחב הוא יכול לקבל את זה שיש גם דין בעולם.

כמו כן, גם החסד שהוא מקבל זה לא רק חסד אישי שלו אלא זה חסד שהוא חלק ממעגל החסד העולמי שהוא חלק ממנו, מקבל ומשפיע. "עולם חסד יבנה".

ענווה זה לא אמירה "אני כלום, אז מה זה משנה אם טוב לי או רע לי".  ענווה זה חוסר אגו לחלוטין, שאדם לא רואה את עצמו במרכז אלא הוא עוד אחד מהברואים, וכמו שזו קושיה איך לכל ברוא יכול להיות רע, כך אדם יכול לשאול למה לו רע, כי הוא גם חלק מהברואים. כמובן לא לערער על הנהגתו של ה', אבל אפשר לשאול למה צדיק ורע לו הרי משה שאל את זה.

נכון שיש מימד של אדם שלא אכפת לו מה יקרה לו אלא העיקר כבוד ה' בעולם, אבל זה כבר סוגיה מסובכת איך למצוא את האיזון בין השאיפה רק לכבוד ה' לבין הרצון שלנו להתענג על ה' ולהיות מאושרים

לא כתבתי שזה לא משנה אם טוב או רע.

להיפך, דיברתי גם על הצורך להצדיק את הדין גם כשרע. דהיינו זה משנה אם טוב או רע. ההצדקה היא הפעולה המתבקשת כשרע.

וכשהמשכת "ענווה זה חוסר אגו לחלוטין" זה מתכתב עם מה שכתבתי ביחס לזה שהאדם שם את עצמו במרכז.

כמו כן, גם ביחס לשאלה "למה צדיק ורע לו רשע וטוב לו" אין שום התכחשות בדברי לכך. צידוק הדין לא סותר השאלה הזאת. 

בנוגע למה שכתבת למצוא את האיזון בין כבוד ה' לבין הרצון שלנו נראה לי שיש משנה מפורשת על כך באבות "הוא היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". להבנתי אין מדובר פה באיזון, אלא בהבנה שהרצון שלי בטל (כמו "בטל בשישים", בלול בתוכו) ברצון הכללי והרצון הכללי כולל את הרצון הפרטי שלי.

אבל איך צידוק הדין מגיע מענווה?

צידוק הדין מגיע מהידיעה שה' רוצה להיטיב לי ולכן נתן לי אפשרות לקנות בעצמי את הטוב בזכות ולא בחסד, ואם עשיתי רע עלי לשאת בתוצאות כדי להיטהר ממנו לטובה בעתיד. זה אם חטאתי.

אם לא חטאתי אז צידוק הדין מגיע ממקום שאנחנו שמחים שמה שקורה זה רצון ה' והכל לטובה.

לענין האיזון, יש צדדים שונים במקורות. הרמבם והמהרל שמים יותר דגש על מילוי החובה של עשיית רצון ה' והאמת, כאידיאל יותר מהעונג.

בעוד הרמחל והחסידות מדגישים יותר את העונג של הדבקות בה' ושל עשיית המצוות.

אבל בעיקרה ישנה ההבנה שיש דין בעולם. הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין ומערב אותה עם מידת הרחמים כדי שהעולם יצליח לעמוד, אבל בבסיס הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין. ע"פ מידת הדין הכל מתנהל כפי הרצון העליון ואין נזקקות לרחמים. זהו מצב אוטופי שלם. אותו מצב בא לידי ביטוי בצורה חלקית גם כאשר מידת הרחמים מתערבת כפי כשקורה בעולמנו.

ענווה היא הכרת האמת (הרב חרל"פ) וחלק מהאמת שהאדם מכיר זה שהכל נובע מהקב"ה. גם השפע וגם מה שה' לוקח הוא מחזיר ממה שה' נתן. ההבנ שה' לוקח את מה שהוא נתן זהו צידוק הדין.

צידוק הדין לא בהכרח קורה מתוך שמחה. כאדם נוטה לגסוס הוא אומר צידוק הדין ולא נראה לי שמצופה ממנו לשמוח אז.

הרמח"ל עצמו סותר עצמו לכאורה במסילת ישרים בנושא הזה.

כמו כן, גם הרמב"ם שופך אור על הנושא מהלכות דעות וממורה נבוכים.

הרב קוק באורות הקודש מביא את השורש המשותף העליון שבו הזכות והחובה הן דבר אחד.

מידת החסד זו המידה הבסיסית שה' ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.  כדי שההטבה תהיה שלימה הוא עשה את מידת הדין כלומר האפשרות שהאדם יקנה בזכות את הטוב ולא בחסד , והטוב יהיה חלק ממנו ממש (עיין דרך ה' לרמחל פרקים ראשונים).

מכיוון שאדם גם חוטא ולא יכול להצדיק את קיומו מיידית, ה' ברא את מידת הרחמים שהיא ויתור זמני על הדין, עד שהאדם יהיה צדיק ויחזור בתשובה על חטאיו. אחרת העולם היה נחרב.  

הרמחל פותח את מסילת ישרים בחובת האדם בעולמו - שהאדם נברא כדי להתענג על ה'. וגם בדרך ה' מדגיש שה' ברא את העולם להיטיב לברואיו, ופחות מדגיש שה' ברא הכל לכבודו.

זה באמת מעניין מה גישת הרב קוק בעניין. נכון שבשורש זה משותף, אבל בחיים שלנו זה נפרד. מצד אחד המילה עונג מופיעה המון בכתבי הרב, נראה לי יותר מאשר חובה או אמת.   מצד שני נראה לי בבתי מדרש שונים של תלמידי הרב קוק מדגישים צדדים שונים, עשיית אמת אידאלית או עונג על ה'.

הבנת איך עניתי על כך שענווה קשורה לצידוק הדין? (שזה הנושא שעל בסיסו התפתח הדיון)

שענוה איננה ’אני כלום’ אלא ’כל מה שאני הוא מאיתו יתברך’

וגם בשערי העבודה המיוחס לרבינו יונה פותח במילים ’’שידע העובד מעלתו ומעלת אבותיו’’ שאדרבה בכך לא יקל מעליו אלא יתבע מעצמו יותר.

חילוק אפשרי הוא שכל קוויך וכיוצא בזה זה לעתיד לבוא. אבל לאו דווקא כאן בעוהז. 

אבל אני בעצמי לא שמח מהתירוץ שהצעתי.. ומקווה שישנם הסברים טובים יותר שכתבו פה. (טרם קראתי התגובות).

להדגיש את החסד או את הדין?

יותר תורה או יותר מצוות?

אדם כל כך מעורב רגשית בסיטואציות ולא יכול לראות מה נכון וטוב לו לעשות.

ביומיים הקרובים תשמעו על פיגוע מחריד, ובשבוע הבא ביבי שוב יגמגם מול הדמוקרטים מהבג"ץ.

אתה צריך לעשות את מה שה' אומר לך לעשות. כלומר להיות אדם טוב. אם יש הרבה דרכים אז בחר את הדרך שהכי מתאימה לך. אפשר להחליט על פי הכישרונות שלך או על פי מה שעם ישראל צריך. 

אתה מחפש תשובה אובייקטיבית לשאלה סובייקטיבית. הכישרונות שלך הם דבר שאף אחד לא יכול לדעת מה הם. האדם היחיד שיכול לענות על השאלה הוא אתה, כלומר אתה צריך למצוא וליישם את הכישרונות שאלוקים נתן לך ולחפש מה אתה צריך לעשות בעולם. כלומר בסוף תשובה יותר טובה מחפש את הכישרונות שלך היא כנראה לא תופיע

אם אתה מחפש תשובה לשאלה "האם אלוקים רוצה שאתה <מה שאתה רוצה לעשות>" אדם רנדומלי מהאינטרנט יכול לתת לך תשובה על כך. אבל אם אתה רוצה תשובה יותר טובה, תשאל משהו שמכיר אותך ויודע מה הכישרונות שיש לך.

נ"ב אני רציונליסט אם אתה חושב שמה שאני אומר הוא לא נכון אז אתה מוזמן להתעלם ממני

בגדול אני לא באמת יודעת.. אני מנחשת.. מתפללת לכוון לרצון שלו.. מתייעצת עם אנשים ומקווה שהם שליחים נכונים, להתייעץ עם רב זאת גם דרך טובה...

יש גם לנטיית הלב חלק משמעותי בהחלטה.

חושבים, מרגישים ומשכללים מה שביניהם ובסוף מחליטים.

אין פה משהו חד משמעי ואין גם ידיעה ודאית, עושים מדי פעם ביקורת עצמית ("חשבון נפש") מתייעצים עם חברים ומורי דרך

ומתפללים שנזכה לכוון לרצונו.

ככל שלומדים יותר תורה מגלים יותר מהו רצון ה'.

רק בזכות התורה אדם מקבל שכל אלוקי ולא שכל רגיל. (נראהלי יראת שמיים, ביטול להשם, מביאים ראיה רוחנית יותר...)

וגם ככל שהמידות של אדם יותר זכות הוא יזכה יותר לכוון לאמיתות התורה (בהבנה שלו ובחיבור).

וכמו שכתבו חשוב תפילה שמביאה את הסייעתא דשמיא.

ז"א - הולכים עם הלב ועם הרבה כנות ואמת פנימית, וכשרואים שיש סתירה להלכה, עושים עם עצמנו חושבים ומחשבים מסלול מחדש..

יש דילמות קשות קשות שהם לא שאלה הלכתית.

כמו בהכל זה בגלים. בעקבות ירידה מתעורר לי הצימאון, ואז אני מתאמצת ואז יש התחדשות.. ואני תמיד משתדלת לשמור כמה שיותר להתחדש מעצמי בלי להצטרך את הירידה. 

ובטח שמייחסת חשיבות זה טוב לשים לב מה איתנו...

בהתחדשות עובדים בהתלהבות עם הרגש, ובמצב של ניסיון ושל שחיקה צריך את היראה- את השכל. 

אמנם כל החיים שלנו מורכבים מגלים כמו שאמרתי, כמו שאיפה ונשיפה, זה שומר על איזון. אבל הבריאות היא כשהגלים כמה שיותר רגועים ומאוזנים. שלא יהיה עליות וירידות חדות, הקיצוניות הזאת קשה לנפש.

יש עוד משל אם כבר: של לשמור על אש קטנה שישארו גחלים חמות, שרק לשמוע שיעור תורה או לעשות מצוה ידליק אותן בקלות, שלא יהיה צורך כל פעם להתאמץ להדליק מחדש... 

אני מרגיש שקשרי חברות קרובים עוזר לי למונע שחיקה.

חבר טוב הוא חבר שרואה את הטוב שבחברו ובכך מעצים אותו. וככה מעצמים אחד את השני.

אני מרגיש ששחיקה בעבודת ה' היא קשורה לשחיקה באופן כללי בחיים. 

יש גם פעמים שעובדים את ה' כשאין ברכת שמיים, שיש חוסר, זה לא מחייב שחיקה אבל זאת מדרגה מאוד גבוהה. יותר גבוהה

אני אישית מנסה יותר להבין ולא להרגיש. אם כי, די קשה לעשות את זה כי יצר הרע הוא עובד על הרגשות שלך וזה ממש קשה להישאר בשכל קר מול רגש.

אבל שילוב של לימוד התורה וההתבוננות תוך כדי קריאת ההלכה רואים שהתורה שלנו היא תורת חיים, וכמה ה' חס עלינו במצוותיו- גורמות לי להתחדשות.

אם אזלזל בקביעת הלוימוד, ארגיש ריפיון רוחני.

לא?

הרגשות עצמם מעולים וטובים. אפשר להופיע אותם בכל דבר כמעט: בתפילה מעומק הלב, בלימוד שמוביל לדביקות, בעשייה של הדברים לשם ה' יתברך, בתפילה על כלל ישראל.

עשייה של איזה דברים?

אני חיה את חיי החול. מה לעשות מעבר? בשגרה, להוסיף לשגרה.

בקביעות

בין אם זה בבן אדם לחברו

בין אם זה בבן אדם למקום

רק מציע, תתרגמי את זה למה שמתאים לך

לחיות בצורה יותר גבוהה את חיי החול (לדוגמא, לברך יותר בכוונה ברכות הנהנין וברכת המזון, להגיד לשם ייחוד לפני כל מיני מעשים שאת עושה ויש עליהם לשם ייחוד, וכן תפילות מיוחדות על כל מיני דברים (אפשר לחפש בליקוטי תפילות וכדו')), להגיד קרבנות וכדו' לפני תפילה שאת מתפללת, להוסיף לימוד שבועי (זה יכול להיות שיעור, אפשר גם לקבוע חברותא בספר מעניין או על נושא שאת רוצה להעמיק בו), אפשר להקדיש זמן להתבוננות ולחשבון נפש (שזה כולל התבוננות גם על מעשים טובים שעשינו וחיזוק שלהם, כפי שהרמח"ל במסילת ישרים כותב על המשמוש והפשפוש), אפשר להקדיש זמן לתיקון חצות (להתחבר לצער השכינה- להפנים בצורה עמוקה שאנחנו משתוקקים לגאולה השלימה ולתיקון השלם). לקחת על עצמך להתנדב בעזרה וחסד בכל מיני מקומות וכדו'. מקווה שעזרתי.

לא שייך תיקון חצות אצל בנות

בכל־מקרה נתת אפיקים קצת "גבריים" חחח

@אני))) לדעתי כדאי ללמוד מוסר וכיוון שיש לך רצון חזק אולי כדאי ללכת על ספרים יותר "תובעניים", כמובן לא מתוך כוונה להפוך לבבא סאלי ביום אחד פשוט לנצל את הכוחות לתהליך ולא רק לקריאה "נחמדה",

אפשר להמליץ על "מדרגת האדם", תניא אם את מתחברת, ספר חרדים

"חורב" של הרש"ר הירש תמיד מומלץ, לשבת ולהפנים את הדברים

לא שמעתי על זה אף פעם. למה שלא יהיה שייך?

שאל את הרב - תשובות מפי הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט''א

לא נראה שזה אסור כי זה בסך־הכל פסוקים ופרקי מתהילים / נביא

אבל התיקון עצמו לא שייך כל־כך אצל נשים

"אין הנשים אומרים תיקון חצות, ובספרי הק' "רב פעלים"* כתבתי בסיעתא דשמיא טעמים נכונים שלא יאמרו הנשים תיקון חצות, גם לא יאמרו התנ"ך בליל חג השבועות, ומנהג הנשים בביתנו שאין אומרים תיקון חצות, גם אין אומרים לימוד של ליל חג השבועות אבל לימוד של משנה תורה ותהלים בליל הושענא רבה מנהגם ללמוד, ושאלתי את ידידנו הרב הגאון החסיד מורנו הרב אליהו על מנהג הנשים בעיר הקודש תיבנה ותיכונן בענין תיקון חצות, והשיב לא ראינו ולא שמענו שאשה אומרת תיקון חצות:" (ש"א וישלח)

*"...על כן נראה, שאין ראוי לנשים לומר תיקון חצות,
הן תיקון רחל הן תיקון לאה, מיהו בתורה שבע״פ אין
קפידה, וכן מנהג הנשים בביתינו שעומדים באשמורת קודם
עלוח השחר, ואין אומרות תיקון חצות, אלא לומדות פתיחת
אליהו זכור לטוב, וקצת לימוד כיוצא בזה, וזקינתי תנצב״ה
היתה לומדת י״ח פרקי משנה:" (רב פעלים ע"ש)

ורק מציין פה שדווקא הבן איש חי היה רואה בעין יפה הרבה עניינים שנשים יאמצו, וכיוון שכל עניין תיקון חצות הוא על פי הסוד צריך לדעת מה נכון לעשות ע"פ הסוד. גם אם מדובר רק בפרקי תהילים. 

הלוואי עלינו

נשים לא אומרות ולפי כף החיים והרב עובדיה כן

תודה. רוב הדברים שאמרתם אני עושה אבל אולי כזה יותר להרחיב,יותר להפוך לקבוע וכזה .

למשוך את הרגשות האלה לפרטים הקטנים: לימוד מוסר והלכה.

לִמּוּד הַמִּשְׁנָה וְהַהֲלָכוֹת הַפְּסוּקוֹת פּוֹעֵל בַּקֹּדֶשׁ אוֹתָהּ הַפְּעֻלָּה שֶׁהַלִּמּוּד הַגֵּיאוֹגְרָפִי פּוֹעֵל בַּחֹל לְהַיְשָׁרַת הַשֵּׂכֶל וְהִתְבַּסְּסוּתוֹ הַיְסוֹדִית הַמַּמָּשִׁית, שֶׁהִיא עֲמִילָן יָפֶה לַדְּבָרִים הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנִים וּמֻפְשָׁטִים. וְעַל יְדֵי זֶה בָּא הָאָדָם לִידֵי קִנְיָן שִׂכְלִי אֵיךְ לִתְפֹּס כָּל גֹּדֶל בְּפַשְׁטוּת גְּמוּרָה, שֶׁלֹּא יִתְטַשְׁטֵשׁ עַל יְדֵי הַגַּדְלוּת שׁוּם דָּבָר קַל וְקָטָן, שֶׁזֶּהוּ מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מַעְלָה, שֶׁהָאִידֵיאָלִיּוּת בִּיעָפָהּ שֶׁל הַגַּדְלוּת הָעֶלְיוֹנָה הִיא הַמַּבִּיטָה אֶל כָּל הַקֹּטֶן שֶׁבַּיֵּשׁ, לְשַׁכְלְלוֹ עַל כָּל פְּרָטָיו הַיּוֹתֵר דַּקִּים וּזְעִירִים. (אורות התורה ו)

ואי איזה כיף זה להרגיש כיסופים לקודש!!

נתנו פה מלא רעיונות ודרכים לנתב את זה לעוד התעלות, רוצה לתת כיוון נוסף. שמתי לב על עצמי שהרבה פעמים אני מרגישה איזשהו ניתוק בין זמנים של חיבור ורגש בוער לה', לבין רגע אחרי זה כשהולכת לשטוף כלים, לעבוד, וכו'.. בסוף היום שלי לפחות כאישה שמנהלת בית, סטודנטית, ומפרנסת, מורכב הרבה יותר מהחלק השני מאשר מהקודש, וזה ביאס אותי כי הרגשתי שרוב היום אני פשוט מנותקת מה'.. לא באמת מנותקת כי בסוף תורה ומצוות מקיפים אותך כל היום ב''ה, ולמרות זאת, ברגש כן היה ניתוק מסויים. ואז התחלתי לנסות לחבר. לקחת את הזמנים האלו של ההשתוקקות, של הבירה, ולחשוב דוקא אז עד כמה היומיום המנותק הזה הוא רצון ה' ממני. ולנסות להכניס גם בכביסה שעשיתי עכשיו את הגודל הזה.. אולי אני קצת שוביניסטית אבל מרגישה שזה יותר עבודת ה' של נשים. זה לא סותר ללמוד תורה ולקבל קבלות טובות, אבל בסוף כנשים לימוד תורה הוא לא עיקר המהות שלנו, אלא יותר החיים היומיומיים התכלסיים, שם יש עבודת ה' מיוחדת שכדאי להכניס אליה את כל הלב והרגש הבוער!

אישית כתבתי פה קטע על הנקיונות לפסח שבו באמת ניסיתי לחבר את הנקיון לקדושה. ועכשיו עובד על קטע שמסביר על הטיול, מה העומק שגנוז בעניין הטיול, וקטע אחר שעובד עליו, לראות מה העומק במיומנות המלחמה. ובאמת זו נקודה שמעסיקה אותי, ורוצה לכתוב על זה, לראות איך כל דבר ודבר קשור לקודש. קשה להסביר במילים כאן למה אני מתכוון, אבל בגדול כל פעולה אני מראה איך כל פעולה חיצונית בעצם יש בה איזה שהוא ערך שמתבטא באופן חד והאדם מפתח את אותו ערך ע"י אותם מעשים, והמעשה מוריד את הערך לרמה הכי מעשית ויכול לחדד את אותו ערך בצורה הכי מיטבית.

הרבה פעמים אנחנו רוצים לרגש את ה' יתברך ולעשות כל מיני "ביצועים" שהוא יסתכל ויגיד "פשששש". אבל שיא השיאים, העבודת ה' הכי הכי גבוהה שיש, זה הפשטות והתמימות. למשל, בן אדם מניח תפילין, מה לעשות באיזשהו שלב מגיל 13 זה כבר הופך לשגרה ואז חס ושלום למצוות אנשים מלומדה. ואסור לנו לתת לזה לקרות, ה' רוצה את הלב שלנו, שתניח תפילין בחשק, באהבה עם לב שלם ואוהב לה' שזיכה אותי בכלל לקום לכבודו ולתת על היד שלי את אותותיו ולהעיד שמים וארץ שאני עבדו ומקיים רצונו, לב לב לב לב. זה מה שה' רוצה. בדיוק את מה שאת מתארת - אבל במצוות זאת אומרת זה לא חלק נפרד מעולם העשיה, זה נמצא בעצם הקיום שלנו, בהליכה שלנו בדרך ואפילו כן כן, בעבודה במשרד, ואפילו בעבודה עם לקוחות בבית אם אני נותן שירות מסוים.

לפעמים האורות כל כך חזקים שהכלי לא מסוגל להכיל אותם. ה' לא מחפש ביצועים הוא מחפש פשטות ותמימות וכיסופים בתוך עולם העשייה, ולא לבקש לנתב אותם אל מחוצה לו לעבודת ה' כי עולם העשיה הוא הוא עבודת הבורא ברוך הוא. הרבה הרבה יותר ממה שכתבתי פה קיים בסרטון של רב צדיק ועניו בתכלית, אשמח לשלוח אם מישהו מעוניין

ללמוד ממש קצת בזמן קבוע נושא שאת מתחברת אליו. 

יש ארגון שיכול לעזור לך בזה. 

הוא מחבר חברותות (לימוד עם עוד משהי אחת) לפי מה שאת רוצה. הזמן שלך, הנושא שמעניין אותך, אפשר בטלפון אן להיפגש.

הם מחברים בכל הארץ.

קוראים לזה ארגון קרוב אלי את יכולה לראות באתר שלהם. 

חברותא קרוב אלי ושיעורי תורה – ארגון קרוב אלי – חברותא ושיעורי תורה ממש לידך מציע לך ללמוד תורה ליד הבית, בזמן ומקום שנוחים לך 

וליישם

התמסרות ועקשנות על קיום מצוות (מכל הסוגים, בין אדם לחבירו, בן אדם למקום, מצוות פרטיות, מצוות כלליות שלא נמנות בתרי"ג)

אנרגיות וחיות - מי שפועל למען מטרה נעלה וחי את זה יש לו אנרגיה אחרת. כמו ת"ח קשישים שאפילו בגיל מופלג הם פעילים בצורה מאוד גבוהה ביום יום

אצלי זה יותר לשים לב על הבן אדם במצבים שלא שמים לב אליו ולראות איך הוא נוהג.

לעיתים יש הארות על אנשים שזה פשוט בולט מהם ואז אתה כזה-  וואו...

קשה להסביר

שמובא שם בפרשנים, ברש"י לכל הפחות, שזה נאמר במצוות שאנשים יכולים לעבור עליהם בסתר ויש בזה גילוי מסויים של יראה מה' ולא מבשר ודם.

ובכל זאת אסייג את דברי. הגבולות גזרה של הדיון במה שאפשר לראות אבל יראת שמיים זה דבר פנימי, "האדם יהיה לעיניים וה' יראה ללבב". יראת שמיים בפועל לא תמיד נמדדת במעשה כזה או אחר שרואים בעיניים רגילות. כמו כן, היא נמדדת בעיקר בתהליך שהאדם עובר ולא במבחן התוצאה. ככה שיהיו מעשים מסויימים שלאדם מסויים במקום מסויים יחשבו טובים ולאחר לא. 

מתבטאת בענווה, בעדינות

כבוד לאנשים ולדברי תורה

קשה לומר

אבל דקדוק וזהירות בענייני בן אדם לחברו.

ענווה.צניעות.

ברגעי קיצון של האדם, שם הוא נבחן, האם הוא "מתפרק", או שאפילו במצבים האלו הוא מתגבר כדי לעשות את רצון ה'.

יש סיפור יפה שמובא בתניא עם הפירוש של הרב שטיינזלץ על רבי אחד שעבר ביער וראה יהודי מניף גרזן על אבא שלו ואומר שאם הוא לא היה מפחד מה' הוא היה הורג אותו. ואותו רבי עמד והתפעל ואמר לתלמידיו שיש לו יראת שמים מאוד גדולה (מקווה שדייקתי בפרטי הסיפור).

זה קשור גם לאם האדם מכניע את עצמו לפני הקב"ה, מרגיש בענווה כלפיו, מבין שהכל ממנו. והאם הוא רוצה לעשות רצון ה' או שהוא מחפש לעשות רצון עצמו (החלק האחרון מקשר את שני הדברים שכתבתי).

כשפגשתי אותו בפעם הראשונה לא אכחד שבאתי לקראתו עם המון גאווה, ופשוט קיבלתי שיעור מוסר מבן אדם, אך ורק דרך הדיבור שלו. ממש היה לו "ואל תביט בפני אדם בדברך עימו" ועוד שאר דברי רבינו הרמב"ן באיגרת, עד היום כשאני רואה אותו אני מתמלא בשלווה לא מוסברת כאילו אותו בחור מביא איתו את השכינה לכל מקום שהוא בא. עד כדי כך שהצטערתי שאין לי בת לחתן אותה איתו. חחחחחחחחח 

1) צורת הדיבור שלהם תהיה מכבדת יותר, לא נוטים להרים את הקול.

2) הקפדה על מצוות מבלי לדרוך על האחר.

3) ויש כאלה שזה קורן מהם פשוט בדיבור, בהליה, במקצוע שבחרו בחיים....

בני האדם הם שחקנים, אין אפשרות לדעת מי האדם אלא אם אתה קורא מחשבות.

שמחתי לעזור.

צניעות וענווה, יושר פנימי, והיכולת לעזור לאחרים ולנהוג בגדלות בלי להפיק מכך כבוד או הערצה אלא באמת לשם שמיים.

אי אפשר לזהות. אי אפשר להאמין למה שרואים, לשני הצדדים. וצריך להזהר מאוד. א. מהתיוג. ב. ממראה עיניים והתבנית. ההפתעות קיימות לכאן ולכאן. 

אם הם עושים את זה בכיף או שרואים עליהם את המצפון והייסורים 

דתומטר

זה פשוט כל כך זרם לי טוב שלא רציתי לעצור באמצע.

גם לי באמת יוצא לתהות על זה כל יום. 

זה באמת מצב ממש לא ברור יש קצר בתקשורת, אין דיבור, התקשורת היחידה זה לפעמים מבט חטוף/חצי חיוך/ כעס 

הקושי בעיקר נובע מאיתנו. אבל גם הוא מערים קשיים, הוא קיבל אותנו אחרי 2000 שנות גלות כאילו כלום,למה לא קראת אלינו? למה היינו צריכים לבוא לבד, מה אם לא היינו באים היית ממשיך פשוט לחכות בלי לומר מילה? ועכשיו כשסופסוף באנו הבייתה  למה אתה מתנהג כאילו אתה לא בבית

אומרים שכשיש רצון למשהו, זה סימן על התחלה של מוכנות לדבר הזה. שנזכה לקשר ישיר, לשיח פתוח (ברמת האפשר) עם ריבונו של עולם בקרוב ממש!

לא להיות כפויית טובה ולהכיר טובה לה' הרחמן, ולדבוק בו לנצח.

הרעיון נפלא ומסביר יפה.

זה מזכיר לי את העבודה עם נוער שעברו חיים לא פשוטים, וכשהם מגיעים למסגרת שאוהבת ומחבקת אותם, אז הם הכי מתקשחים ולא מאפשרים. כשהם חוזרים "הביתה" הם חוזרים להיות קטנים בעיני עצמם.

וזה תהליך בניה מתמשך מול מי שרוצה בטובתם, לאלה שרק סוחטים אותם.

תתפלאי כמה יהודים (חלקם מאמינים ויר"ש) מאמינים שחיסונים עושים אוטיזם והומוסקסואליות היא בחירה...

גוגל לא יכול לחנך לבד את כל הפרמיטיביים בעולם.

כדי לתת הצדקה למידות הרעות שלהם (מידות רעות לאדם עצמו או לתרבות בה הוא חי)

ולפי האמונה שלהם, מצווה להרוג ולהשמיד את מי שכופר באמונה המוסלמית 

לאמונה שמה שהוא רוצה זה להרוג?

כבר התיאור של כיבוש הארץ, עם יריחו תחילה בספר יהושע, מדבר על השמדה טוטלית ללא הבחנה.  

כיבוש יריחו מהווה אב טיפוס לכיבוש הישראלי, "וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר: מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב" (יהושע ו כא) לאחר מכן כתוב כי ה' מצווה על ישראל לעשות לערים אחרות כאשר עשו לאנשי יריחו. ישראל מצווים להשמיד כל חי באותה עיר.

הם היו עושים לנו 7 באוקטובר כל חודש (ותיאורים הרבה יותר גרועים של 7 באוקטובר שעשו הגויים ליהודים אכן מוזכרים רבות בתנך, לדוגמא "ויבך אלישע ויאמר לחזאל ידעתי את אשר תעשה לישראל עוללהם תרטש והריותם תבקע"). ואילו המחבלים כיום מקבלים פיתות וקנטינה בכלא, אז הם לא יכולים להצדיק זאת בהגנה עצמית

המוסלמית, ואת הזרמים הדתיים הדומיננטיים באיסלאם. 

עצם האמונה המוסלמית הבסיסית שעמדתה היא שכולנו נולדנו מוסלמים ומי שאינו מכיר בכך הוא כופר.  
זהו זרע פורענות המבטל למעשה את זכותם של כל בני האדם האחרים לאמונות משלהם,לדתות משלהם,למדינות משלהם לטריטוריות נפרדות משלהם,כיוון שבו זמנית כוללת האידיאולוגיה של הדת הזו את העמדה ששואפת לאומה כלל עולמית של כל המוסלמים כולם למעט הכופרים שימאנו בבוא העת להתאסלם ויישחטו.

העובדה המצמררת היא שהקוראן מטיף למעשים אלימים וברבריים ואי אפשר להתעלם מכך. זה כתוב שחור על גבי לבן. המסר האלים מוחדר למוחותיהם של מיליארד מאמיני האידיאולוגיה הזאת, והמסר מצמיח את אירגוני ומעשי הטרור.

אך גם בינם לבין עצמם, בתוכם, בשם התרבות ודת האיסלם, יש מעשי רצח וזוועות אחרות בעולם המוסלמי.  בכל מדינות ערב יש שלטון דיכוי דיקטטורי, וכשהשליט מובס, יש מעשי רצח ואלימות מזוויעים - למשל מלחמת האזרחים והמיליונים שנהרגו בסוריה, למשל מלחמת איראן - עיראק בדור הקודם, ארגון הטרור בוקו-חארם בניגריה, שלטון האייתולות באיראן והדיכוי האלים והאכזרי של העם האירני. 

הפנייה לקריאה נוספת:

מחשבות על האיסלם הרדיקלי | יד ושם

והוא היה פרא אדם אכזרי וברברי.

לפח הדת שלהפ הם לא רצחו חפים מפשע אלא כופרים גמורים. יותר זה, הם מאמינים שהיהודים קיבלו את הקוראן ואז עיוותו אותו (והפכו את זה לתורה המוכרת שלנו) ולכן היהודים הם גרועים יותר מעמים אחרים.

 ובשם האמונה נוהגים לפעמים בצורה לא ראויה.. 

אני לא באה להשוות ח"ו, אבל זאת רק המחשה לכך אמונה בה' לבד לא הופכת את הדרך שבה האדם בוחר לעבוד אותו לראויה.

הם מאמינים באללה ובמוחמד

ובגדול בכל מה שמכשיר את התאוות שלהם   

בעז"ה מתכנן ללכת לאביתר/גבעה/חווה, קצת לנשום מאווירהּ של א"י....

אולי אזכה גם ללמוד משהו בנושא....

מביאים פירות מגידול הארץ ומברכים עליהם.

מתפללים על האתרוגים לסוכות הבא.

מדברים בשבחה של ארץ ישראל

וחוגגים יומולדת זוגי חחח

מה שיש בבית 

מה שקיבלנו 

וקצת שירים ודברי תורה  

אבל קצת לחשוב על א"י ומה צריך לעשות בשבילה

וכמובן בט"ו בשבט ללכת לטיש!

לכולם קופצות מחשבות לא וואו, אבל השאלה מה אנחנו עושים איתם.. זה מה שה' שואל מעמנו. לתקן, לא להיות מושלמים מהתחלה

פשוט לפעמים חושבים דברים לא נחמדים,

מלחמת הטוב ברע גם בתוך המחשבות שלנו

לכן יש הרבה דברים שצפים מהבטן (או מה"לא־מודע")

ונתקלים במחסום של המודע שלנו

אפשר להסביר את זה כז' מידות תחתונות וג' מידות עליונות (חג"ת נהי"מ אלה מידות שנמצאות בלב, בתחושות, באינטואיציה, אין לנו כל־כך שליטה ישירה עליהן, אבל כן יש לנו אפשרות לשלוט בחכמה בינה ודעת כלומר במה שמתרחש אצלנו במוח, להחליט החלטות, להזיז מחשבות הצידה, כו')

אפשר להסביר את זה ככוחות שליליים שנמצאים בתוכנו, פנימיים או חיצוניים זה לא כזה משנה כי הכל בגדר משל, כמו "אין אדם חוטא אלא אם נכנסה בו רוח שטות"

בשלב מסוים הגעתי למסקנה שבכל אדם נמצאות כמה אישיויות, לרוב 2 דומיננטיות, האחת היא האישיות הרגילה של איך שאנחנו תופסים את עצמנו ורוצים להיות כאלה, כשאנחנו בשליטה והמחשבות שלנו נמצאות תחת מרות הסדר השכלי־מוסרי

ויש מה שנקרא "אגו חירום" או "אגו חלופי" או איך שלא קוראים לזה, וזאת סוג־של אישיות אלטרנטיבית שפורצת ברגעי חולשה כו' או למשל מצב של שכרות. כאילו יש מערכת נסתרת של קשרים נוירוניים  במוח, שרוב הזמן היא כבויה אבל מדי פעם היא נדלקת ולכן צפים מחשבות ודפוסים כו' שאנחנו לא רגילים אליהם

גם אני חשבתי על רוח שטות.

מעניין!

"אָמַר רַבִּי אָבִין: מַאי קְרָאָה — ״לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר״, אֵיזֶהוּ אֵל זָר שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה יֵצֶר הָרָע."

זה מה שעושה אותך "אדם". שבוחר בטוב אף על פי שנוצר מעפר ועלול להימשך לדברים אנוכיים.

לגבי הספר של הצדיק הנ"ל זיע"א, 

תחשבי עם מה את יוצאת אחרי קריאה בספרים כאלה, ועד כמה זה מוסיף לך לעבודת ה'. 

אם התפוקה של הספר הזה היא אמונת צדיקים, אז יש סיפורי צדיקים שהמוח יכול לסבול יותר, וגם אפשר לצאת מהם עם הרבה מוסר והליכות. 

שהם בסדר גודל פסיכיאטרי, לא פסיכולוגי.
כמו למשל הפרעת זהות דיסוציאטיבית או סכיזופרניה