פורום עבודת ה' (עמוד 4)

למשל אצלי זה נתיבות שלום, ושיעור של הרב פרץ אינהורן

זה:

וזה באמת עוזר לך?

בנוסף, צריך להשתדל תמיד להיות עם הרגשה ש-ה' איתך בכל רגע, במצבים השמחים או המבאסים של החיים. להרגיש ממש כמו תינוקת "כגמול עלי אמו". כמו שתינוקת בוכה לאמא שלה מתי שהיא עצובה ומבואסת, או צוחקת ושמחה איתה, או מבקשת ממנה כל דבר שהיא רוצה, ופשוט נשענת עליה בתמימות ובביטחון של חום ואהבה אימהית אין סופית שחובקים אותה ועושים לה נעים ומרגיעים אותה, כך צריך להשתדל להרגיש עם ה'.

תודה רבה!

אני חושבת שזה הדבר היחידי שגורם לי (לפחות) לאיזשהו קשר רציף עם ה'..

כי מרגיש לי לפעמים שהקשר דבק שלנו, לא תמיד במודע מגיע כי הוא עשה למעני משהו שמאוד רציתי וכו'..

וכשאני מבקשת משנו ולא מקבלת, אז פתאום יש מרחק.

הבתבודדות והדיבור בכל יום, גורם לקשר רציף.

שלב ראשון תתבונני בעצמך, למה את מרגישה מרוחקת.

ואז שלב שני אחרי שהבנת מה גורם לך להתרחק, תנסי להבין מה גרם לך להתחבר.

ושלב שלישי תנסי להתחבר.

תודה רבה!! ה' יברך אותכם!!

לא.

רציתי להבין יותר את הרגש שעומד לאנשים מאחורי הקשר שלהם מול ה' ית', לפי הבחירה שלהם.

הבחירה שלך מעניינת, לרוב אנשים בוחרים קשר של הורה וילד.

וזה סתם נסיונות שלי על אנשים בגלל הלימודים חח.

בתכל'ס, כשחושבים על זה אולי בעצם הקשר שלי עם ה' באמת דומה לקשר עם ההורים שלי

אבל נראה לי שפריץ ומושק'ה יותר מתאים

בגלל הלימודים? מה את לומדת?

הרב אמר שצריך לעלות למדרגה של בעל ואישה.. שזה הרבה יותר גדול בעומק ואינטימיות מאשר הורים וילדים.

ואני לומדת כל מיני שיטות טיפול בהשקפת התורה.

ולמען ה' איך עושים את כל האימוג'ים הזזים האלה?

איזה רב?

יפה, יפה.

איך עושים את האימוג'ים? טוב אז הנה כמה:

= (חושב )

= (כן )

= (שטן )

= : )

: E

קריאת ספרים, שמיעת שיעורים, הליכה להרצאות וכו'

וגם השיח הסביבתי

ממש תופעה מבורכת

קראתי לאחרונה את הספר של בת שבע דרגן

90 יום למנוחת הנפש, ממש כיף

וגם הקבוצת ווטסאפ היומית והפודקאסט נהדרים.

קניתי מלא ספרים וחילקתי לחברות ולמשפחה

 שיש יותר חוסר בטחון...

אולי בגלל אובדן משמעות או אולי כל מיני דברים אחרים שהופכים את החיים ליציבים יותר.

לא יודע אם אם את טועה או צודקת אבל נשמע על פניו טענה הגיונית

לומדת בחברותא את הספר הזה כל בוקר

וכבר מתחילה סבב חמישי אם אני לא טועה.

וכשהיא סיפרה לי עם מי היא לומדת

גיליתי שמדובר בעוד אישה שאני ממש מעריצה!!  

בקיצור, החלטתי שאצטרף לשתי הנשים המדהימות האלו ואולי אזכה להיות כמותן 🥹

[אני כותב את זה מסיבה (שלא נפרט) שקשור לשאלה שלך.]

חשוב מאוד להתחזק בביטחון ב-ה' בדור הזה שיש כל מיני הבטחות ופיתויים חומריים וחיצוניים. הכל נראה נוצץ ומושך וזה יכול לגרום לאדם לסטות מדרך האמת.

הרב זונדל מסלאנט כותב לבן שלו לקבץ פסוקים שיהיו שגורים בפיו במידת הביטחון.

זה תמיד היה ערך עצום ביהדות, אבל בדור הזה עוד יותר צריך להדגיש את החשיבות. הגר"א לפני 250 שנה כבר חזה את המשיכה החזקה שיהיה לחיצוניות והביטחון ב-ה' כתרופה.

רוב האברכים שם חרדים( גם בסגנון לבוש), החוזרים בתשובה לעומת זאת כל אחד איך שמסתדר לו

הייתי אומר שזה סגנון של ותן חלקנו

בוא ללמוד איתנו - מדרשת זיו 

אני יודעת שיש להם הכשרות לשוחטים 

כושר פליי זה נחמד. אבל הוא קצת יקר. גם רימון או אתרוג טובים, ואפילו יותר זולים. רימון אם תעשה חבילה ביחד עם עוד שני אנשים, זה יכול לצאת לך ממש זול (50 ומשהו שקל לחודש לשלושה מכשירים, עד כמה שזכור לי). נטספארק לא יודע מחירים, אבל גם טוב. אין מה להסתבך, זה בעקרון הכי טוב.

לגבי מדבקות אין לי מושג, מן הסתם יש דבר כזה. נראה לי ללוקחים אחריות יש מדבקות.

לכאורה עם ההגדרות הנכונות אפשר עם נטספארק/ רימון לקבל רמת סינון של אתרוג 

ההגנה הכי טובה שראיתי עד היום (ולגבי מדבקה אני בטוח שאתה יכול לקנות איפשהו)

שהיינו יושבות הרבה לשוחח.

והיו לה מלא שאלות באמונה והבנת העולם.

אז שנתיים היינו נפגשות בשעות הערב והייתי משתדלת לענות לה על כל השאלות...

משם היא התחילה ללכת לשיעורי תורה.

והיום ב"ה היא בכת של (הרב) אמנון יצחק חחחח ואני לא מספיק דתיה בשבילה והקשר נותק

אין לי ממש דרך לדעת אם כן.

אתה?

כשחייתי בתל אביב כאדם חילוני, הייתי מכריח את עצמי לעשות דברים אסורים. התפילה הייתה חסרה לי, אבל חשבתי שרק אם אתעקש להתנתק מ-ה' לא אשנא את עצמי.

בסופו של דבר הרגשתי רק יותר רע, כי הבעיה המקורית לא נפתרה - ונוספה בעיה חדשה (אני חי בצורה שאני לא מאמין בה).

אבל ניסיתי לשכנע את עצמי שזה עניין של זמן. לכל דתלש היה קשה לחלל שבת בהתחלה, כל דתלש התגעגע לתפילין שלו בשבועות הראשונים.

יום שישי אחד סיימתי לעבוד בשעה 16:30, והתחלתי ללכת הביתה לאיטי.

באחת מסמטאות נווה צדק, התחלתי לשמוע מאחד מבתי הכנסת את שירת ''ידיד נפש''.

הייתה זו שבת חיי שרה כמדומני.

ברחתי משם מהר, לא רציתי לשמוע. ידעתי שלא אוכל לעמוד בזה. פחדתי לחזור אחורה, אל המקום ממנו נזרקתי.

כשהגעתי הביתה, הפעלתי ביוטיוב את השיר ''ידיד נפש'' של אברהם פריד. שמעתי אותו שוב, ושוב, ושוב.

משוך עבדך אל רצונך.

תמשוך אותי, ריבונו של עולם. אני רוצה להיות קרוב אליך.

יערב לי ידידותיך, ה'. יותר מנופת צוף וכל טעם שיש לעולם הזה להציע לי. יותר מחיי החופש שיש לי בתל אביב.

התחלתי לבכות. פשוט ייבבתי כמו ילד קטן, ואברהם פריד המשיך להכות בליבי:

אנא אל נא, רפא נא לי. תן לי להיות שמח. תן לי לא לשנוא את עצמי.

תראה לי נועם זיווך,

תחזק אותי,

תרפא אותי. אוי כמה שאני צריך שתרפא אותי.

ואהיה לך עבד לעולם, הדור נאה.

נתתי לשיר להיגמר. אחרי מספר דקות מסך המחשב כבה, וחושך קר עטף אותי.

המשכתי לבכות.

באותו הלילה הבנתי שאני הולך בדרך הלא נכונה, שבוודאי לא מביאה לי ולא תביא לי רגע אחד של נחת.

לא חיללתי עוד שבת (למעט פיקוח נפש) בחיי.

אורח חיים דתי, זה גם לדבר דיברי חיזוק ולגרום לו להעלות הרהור תשובה

הייתי בגיל 14, שיעור א’ ישיבה קטנה והלכתי לעשות משקפיים, הגב’ האופטומטריסטית היתה עם לבוש לא מספק, ואני בכיתי בכי טהור כזה שנאלצתי לראות..

*לא מדברים פה מי מקפיד על מצוות ומי לא*

אבל אני בהחלט חושב שזו תופעה נפוצה מאד במגזר שלך.

ואם אתה רוצה סיפורי שמירת עיניים כאלה, אז דער הייליגע זופה של ילד חרדלניק, מעשה שהיה כך היה, שבחופש שבין כיתה ז' לח' הייתי במחנה קיץ בישיבת הרוא"ה, נקרא גם מעיינות הרוא"ה, ובמסגרתו הלכנו לטייל ליד איזה נחל. כשהגענו לשם, התברר שנעבעך יש שיקצעס בנחל, ואמרו לנו שהן קיימות.

מטבע הדברים היו ילדים פחות דוסים שרטנו שאי אפשר להיכנס למים, הגם שגם ככה לא הייתי נכנס, אבל היינו צריכים ללכת איזה קילומטר לאורך הנחל, עד לאוטובוס, כשלכל אורכו שיקצעס לא עלינו.

נעבעך תיכף קיבלתי החלטה של ילד תמים בן 13, שאפילו לא העלה בדעתו שייתכן שתינוקות באים מאיפשהו, לא להסתכל על נשים כלל וכלל. מיהרתי לאוטובוס כשפניי בקרקע, ועד סוף כיתה ח' לא הייתי מסתכל על נשים בכלל. הייתי הולך עם פנים בקרקע, ואם הייתה אישה מולי הייתי עושה פרסה תיכף ומיד.

ונעבעך, ליד בית הספר בו למדתי, שלא היה דוס, היה ממוקם בית ספר בנות. ופתח המילוט במקרה חירום, היה ממוקם בינינו לבינם, והיה פתוח תמיד כדי לאפשר מנוסה.

נעבעך, הבנות היו נסות הרבה מהשער הזה, כל עת חירום שהתחשק להן.

התוצאה הייתה שהייתי מסתובב בבית הספר במעגלים, בורח מבנות שונות שנתקלתי בהן בטעות. לא שהן היו לבושות בחוסר צניעות, הן פשוט היו בנות. החברים הדוסים שלי קצת התרעמו על הגוזמאות שלי, והבנות שמו לב שאני בורח מהן כמו מאש. זה לא גרם להן להתקרב אליי, אבל הן כן נפגעו ככל הנראה. במיוחד הן התעצבנו כשיזמתי עם עוד כמה חברים בניית מחיצה שתסתיר אותן מאיתנו. כמחאה הן פרצו במחולות לבית הספר אחרי שביצענו מדידות לגדר החוצצת בינינו.

אחח, פעם הייתי דוס טרור. היום נשארתי בעיקר על תקן הטרור.

אי שם בזמן אלול הפסקתי עם ההרגל הזה, שלא להסתכל על נשים בכלל, והואלתי בטובי להתחיל להסתכל על נשים ולדבר איתן. לפני כן הנשים שהתייחסתי אליהן היו מוגבלות לאמא שלי, אחותי, סבתא שלי, ודודות שלי.

דער הייליגע סיפור על הטרוריסט שהייתי פעם. אני זוכר פעם אחת שנראה לי שמורה נפגעה ממני, ועד היום יש לי מצפון על זה, שהיא דיברה עם חבר שלי בכיתה, ואני התעלמתי מקיומה וניסיתי לשכנע אותו שיבוא, למרות שהיא נכחה שם והיה די ברור שהיא לא מאשרת לו לצאת.

בדיעבד אני לא גאה בזה כל כך, כמו שאתה גאה בסיפור שלך. אני חושש שפגעתי בהרבה נשים עם ההתעלמות שלי מהן, הייתי פוגעני מאד אני חושב, בהתעלמות שלי מהן. אני שמח שהיה לי את כוח הרצון, ואני מקווה שיהיה לי אותו לדברים חשובים ותועלתיים יותר. אבל זא לא משהו שכדאי שילדים בני 13 יסגלו לעצמם.

לא מדברים כלל על גופו של ציבור או גופם של אנשים.

פורום עבודת ה'... יצאנו לדרך!! ~~~~שרשור כללי הפורום ~~~~ - עבודת ה' - ע"ע כלל מספר 2.

ממש לא משנה מי התחיל את הנושא. 

בבקשה לעצור כאן, תודה רבה.

ה' ישמור אותכם

זה מחזק להקפיד גם (בצניעות ובשמירת עיניים)

זה מצע שיהיה בכל מקום עבודה 

ויש למצוא איך להתמודד או ישירות או בעקיפין 

המחשבות מעצבנות נורא. כמו זבוב. למעשה ברור שלא מגיעים.

זה נשמע באמת מורכב. ומעצבן.

קודם כל אני חושב שזה שאלת רב.

לעניות דעתי,

היות שאין אפוטרופוס לעריות,

צריכים כח חזק, שמאוד שומר שחלילה לא יעבור לאיסורי תורה.

או שיתוף הבעל על מלא, (אם מרגיש לך נכון)

או גדרים דרקוניים

וכו'

אם נגיד את שומרת על ההלכה, יחוד וכל זה,

מה היית מצפה מעצמך ליותר?

אם יש לך מכשיר לא כשר, תמונת מסך שלך ושל בעלך.

להזכיר בכל אפשרות לך (ולסובבים) את הקשר הטוב שיש לך בנישואין.

ולהדוף מחשבות לא מתוך ריסוק הנפש שלך, אלא פשוט כמו זבוב מעצבן- לנפנף בכח. "איזו מחשבה אווילית, לכי" ולזמזם שיר בראש. 

זה עניין של תירגול הדיפה. צריך לספק למוח גירוי אחר למחשבה.

בהצלחה מרובה.

ראשית, אני חושב שחשוב להבין שזה טבעי.

אנשים באופן כללי אוהבים תשומת לב והערכה, וכשמדובר במין השני זה יכול גם לעורר איזשהו יצר מיוחד של רצון למצוא חן, כאילו להוכיח שאני "שווה".

זה דחף טבעי, ודווקא כשמבינים את זה - לדעתי קל יותר לדחות אותו.

ברמה המעשית:

לנסות לשמור מרחק,

לנסות להתאמן בלהתנהג כרגיל, להיות קצת קרה ואדישה... (לא רק כלפי חוץ, אלא גם ובעיקר כלפי פנים - לנסות פשוט להיות כמה שיותר עניינית ויבשה ופחות לחשוב על מה שמעבר)

ואם את מרגישה  שקשה לך להתמודד עם זה בעצמך - אולי כדאי גם ללכת לייעוץ פסיכולוגי כלשהו?

כי הוא ברא אותי, יש לו אחריות עלי,אני משתדלת לעשות מעבר למה שאני חייבת, כי לימדו אותי שמי שמתפלל מקבל, לימדו אותי שתעשה בשביל ה' וה' יעשה בשבילך,כי אני עושה מה שאני יודעת כדי לשכנע אותו,ובעיקר בגלל כל המשפטים שהזכרתי למעלה..

זה ככה תשובה כנה..

יכול להיות שזה מגיע גם מפינוק.

נכון שה' זן ומפרנס אבל *חייב*?

ברצותו את נולדת וברצותו את עוזבת את העולם.

ברצותו את עשירה וברצותו את עניה.

וככה בכל דבר.

הכל מושגח והוא לא חייב כלום.

כן נבקש כמו עניים בפתח.

כן נשתף אותו במה שאנחנו רוצים.

ואם נותן נגיד לו תודה.

נכון שהכל לפי הרצון שלו, אבל הוא טבע כללים מסויימים שלפיהם נוהג העולם והוא לימד אותנו את דרכי ההנהגה שלו, אז מתוך זה אני מסיקה/מניחה שהוא אמור לנהוג כך וכך.

נכון, 'חייב' זאת בחירת מילה לא טובה, אבל כן יש תחושה כזאת של 'מגיע לי', שמגיעה מהמקום שלמד קצת את ההנהגה האלוקית.

שה' יטיב לנו בסוף. הרמחל אומר שה' ברא את העולם כדי להטיב לברואיו.    ומה' טוב ברור שיהיה עולם טוב כי דרך הטוב להיטיב.

זה לא "חייב",  אלא זה שאנו מצפים שיהיה טוב בעולם, וכשלא טוב, זה כי ה' יודע איך לסדר את העניינים יותר טוב מאיתנו ואנו סומכים עליו.

אבל אנו לא אומרים "טוב ה' לא חייב להיטיב לי אז כנראה זה לא יקרה והוא זנח אותי, הרי במילא לא חייב לי כלום" זה כאילו יחסי עובד מעביד או סוחרים, שאומרים טוב הוא לא חייב לי.  ביחס אב ובנו זה אחרת, בכלל לא דנים עם חייב או לא.

יש עניין אחר והוא הצדקת הדין והעונש אם חטאנו. ודווקא כאן יש מקום לומר שה' חייב לתת שכר לצדיקים שעשו מצוות כי כך הצדק מחייב, אלא שלעיתים זה רק בעולם הבא. דווקא צדיקים הם לא עניים בפתח אלא זכאים במעשיהם לשכר. הרמחל בדרך ה' מסביר שזה שיא ההטבה של ה' - ליצור מצב בו נוכל לקנות את הטוב בזכות ולא בחסד, כדי שהוא יהיה ממש עצמי לנו ולא חיצוני.

אמנם החינוך הזה די נכון. אבל יש בו משהו קפדני מדי ולא מספיק רחב. שמעתי מהרב אליהו עמר מקווה שאני לא משנה מדבריו-

אם ה' היה הולך איתנו רק במידת הדין, היה אפשר להגיד שהוא חייב לנו. אבל מכיון שהוא הולך איתנו במידת הרחמים, וכמו שהוא ממתין לנו עד שנחזור בתשובה ומאריך אפו מאד עד שמעניש, הרבה פעמים הוא גם "משהה" טובה שמגיעה לנו. הוא משהה אותה מכל מיני סיבות (לפעמים כדי לתת שכר בעוה"ב שזה הרבה יותר שווה לאין ערוך), אבל עצם שיתוף מידת הרחמים זה מה שמאפשר את זה. ה' לא שוכח חובות, אבל לפעמים דווקא לאוהביו הוא משלם יותר מאוחר כדי לתת להם שכר יותר גדול, יותר שווה בהתאם לשווי של המעשים שלהם שאין אפשרות להחזיר עליהם בעוה"ז...

התחברתי.

תודה! 

כי לימדו אותי שמי שמתפלל מקבל - מיליוני יהודים לאורך ההיסטוריה נטבחו ונשחטו למרות שהתפללו.

עשרות מיליוני ילדים יהודים נפטרו צעירים מאוד, למרות שהוריהם התפללו שיצליחו לשרוד.

או כמו שאמר אבא של נחשון וקסמן הי"ד לאחר נפילת בנו, כששאלו אותו איך זה שבנו נהרג אם היו תפילות המוניות בכותל כדי שישוחרר בריא ושלם - "לאבא מותר להגיד לא".

רק לא מזמן קראנו בבית הכנסת את מה שהקב"ה אמר למשה בהקשר הזה (מתקשר גם לשאלת צדיק ורע לו ולעוד הרבה שאלות באמונה): וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.

נכון לומר "אנו לא יודעים איך ה' מנהל את העולם" ואנו סומכים עליו שיודע מה הוא עושה והכל לטובה.

אבל ברור שכל מה שה' עושה זה לטובה וברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.

הגישה של ה' לא חייב לי כלום היא גישה רעה כי היא שמה את יחסינו עם ה' כיחסי עובד מעביד ומדברת על חובות או לא, ומקטינה ומכווצת את האדם, ומתארת את ה' כדמות דורסנית שדורסת את האדם הרי הוא לא חייב לו כלום, 

במקום לדבר על טוב ה' ועל חסדו עם בריותיו.

זה בכלל לא העניין של ה' חייב לי או לא, אלא ברור לנו שה' רוצה רק בטובתינו, ואם זה מתעכב זה כי ה' יודע יותר טוב מאיתנו מה לעשות.

אבל אני חושבת שיש מקרים מסויימים שנכון להשתמש בגישה הזאת.

היא הכלי לקבל את החסד 

היא הכלי לקבל את הדין

כאשר אדם שם את עצמו במרכז של כל הסיפור אז זה גורם להרבה בעיות.

כאשר האדם מבין שהוא גם עומד בפני עצמו אבל גם חלק מפאזל רחב הוא יכול לקבל את זה שיש גם דין בעולם.

כמו כן, גם החסד שהוא מקבל זה לא רק חסד אישי שלו אלא זה חסד שהוא חלק ממעגל החסד העולמי שהוא חלק ממנו, מקבל ומשפיע. "עולם חסד יבנה".

ענווה זה לא אמירה "אני כלום, אז מה זה משנה אם טוב לי או רע לי".  ענווה זה חוסר אגו לחלוטין, שאדם לא רואה את עצמו במרכז אלא הוא עוד אחד מהברואים, וכמו שזו קושיה איך לכל ברוא יכול להיות רע, כך אדם יכול לשאול למה לו רע, כי הוא גם חלק מהברואים. כמובן לא לערער על הנהגתו של ה', אבל אפשר לשאול למה צדיק ורע לו הרי משה שאל את זה.

נכון שיש מימד של אדם שלא אכפת לו מה יקרה לו אלא העיקר כבוד ה' בעולם, אבל זה כבר סוגיה מסובכת איך למצוא את האיזון בין השאיפה רק לכבוד ה' לבין הרצון שלנו להתענג על ה' ולהיות מאושרים

לא כתבתי שזה לא משנה אם טוב או רע.

להיפך, דיברתי גם על הצורך להצדיק את הדין גם כשרע. דהיינו זה משנה אם טוב או רע. ההצדקה היא הפעולה המתבקשת כשרע.

וכשהמשכת "ענווה זה חוסר אגו לחלוטין" זה מתכתב עם מה שכתבתי ביחס לזה שהאדם שם את עצמו במרכז.

כמו כן, גם ביחס לשאלה "למה צדיק ורע לו רשע וטוב לו" אין שום התכחשות בדברי לכך. צידוק הדין לא סותר השאלה הזאת. 

בנוגע למה שכתבת למצוא את האיזון בין כבוד ה' לבין הרצון שלנו נראה לי שיש משנה מפורשת על כך באבות "הוא היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". להבנתי אין מדובר פה באיזון, אלא בהבנה שהרצון שלי בטל (כמו "בטל בשישים", בלול בתוכו) ברצון הכללי והרצון הכללי כולל את הרצון הפרטי שלי.

אבל איך צידוק הדין מגיע מענווה?

צידוק הדין מגיע מהידיעה שה' רוצה להיטיב לי ולכן נתן לי אפשרות לקנות בעצמי את הטוב בזכות ולא בחסד, ואם עשיתי רע עלי לשאת בתוצאות כדי להיטהר ממנו לטובה בעתיד. זה אם חטאתי.

אם לא חטאתי אז צידוק הדין מגיע ממקום שאנחנו שמחים שמה שקורה זה רצון ה' והכל לטובה.

לענין האיזון, יש צדדים שונים במקורות. הרמבם והמהרל שמים יותר דגש על מילוי החובה של עשיית רצון ה' והאמת, כאידיאל יותר מהעונג.

בעוד הרמחל והחסידות מדגישים יותר את העונג של הדבקות בה' ושל עשיית המצוות.

אבל בעיקרה ישנה ההבנה שיש דין בעולם. הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין ומערב אותה עם מידת הרחמים כדי שהעולם יצליח לעמוד, אבל בבסיס הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין. ע"פ מידת הדין הכל מתנהל כפי הרצון העליון ואין נזקקות לרחמים. זהו מצב אוטופי שלם. אותו מצב בא לידי ביטוי בצורה חלקית גם כאשר מידת הרחמים מתערבת כפי כשקורה בעולמנו.

ענווה היא הכרת האמת (הרב חרל"פ) וחלק מהאמת שהאדם מכיר זה שהכל נובע מהקב"ה. גם השפע וגם מה שה' לוקח הוא מחזיר ממה שה' נתן. ההבנ שה' לוקח את מה שהוא נתן זהו צידוק הדין.

צידוק הדין לא בהכרח קורה מתוך שמחה. כאדם נוטה לגסוס הוא אומר צידוק הדין ולא נראה לי שמצופה ממנו לשמוח אז.

הרמח"ל עצמו סותר עצמו לכאורה במסילת ישרים בנושא הזה.

כמו כן, גם הרמב"ם שופך אור על הנושא מהלכות דעות וממורה נבוכים.

הרב קוק באורות הקודש מביא את השורש המשותף העליון שבו הזכות והחובה הן דבר אחד.

מידת החסד זו המידה הבסיסית שה' ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.  כדי שההטבה תהיה שלימה הוא עשה את מידת הדין כלומר האפשרות שהאדם יקנה בזכות את הטוב ולא בחסד , והטוב יהיה חלק ממנו ממש (עיין דרך ה' לרמחל פרקים ראשונים).

מכיוון שאדם גם חוטא ולא יכול להצדיק את קיומו מיידית, ה' ברא את מידת הרחמים שהיא ויתור זמני על הדין, עד שהאדם יהיה צדיק ויחזור בתשובה על חטאיו. אחרת העולם היה נחרב.  

הרמחל פותח את מסילת ישרים בחובת האדם בעולמו - שהאדם נברא כדי להתענג על ה'. וגם בדרך ה' מדגיש שה' ברא את העולם להיטיב לברואיו, ופחות מדגיש שה' ברא הכל לכבודו.

זה באמת מעניין מה גישת הרב קוק בעניין. נכון שבשורש זה משותף, אבל בחיים שלנו זה נפרד. מצד אחד המילה עונג מופיעה המון בכתבי הרב, נראה לי יותר מאשר חובה או אמת.   מצד שני נראה לי בבתי מדרש שונים של תלמידי הרב קוק מדגישים צדדים שונים, עשיית אמת אידאלית או עונג על ה'.

הבנת איך עניתי על כך שענווה קשורה לצידוק הדין? (שזה הנושא שעל בסיסו התפתח הדיון)

שענוה איננה ’אני כלום’ אלא ’כל מה שאני הוא מאיתו יתברך’

וגם בשערי העבודה המיוחס לרבינו יונה פותח במילים ’’שידע העובד מעלתו ומעלת אבותיו’’ שאדרבה בכך לא יקל מעליו אלא יתבע מעצמו יותר.

חילוק אפשרי הוא שכל קוויך וכיוצא בזה זה לעתיד לבוא. אבל לאו דווקא כאן בעוהז. 

אבל אני בעצמי לא שמח מהתירוץ שהצעתי.. ומקווה שישנם הסברים טובים יותר שכתבו פה. (טרם קראתי התגובות).

להדגיש את החסד או את הדין?

יותר תורה או יותר מצוות?

אדם כל כך מעורב רגשית בסיטואציות ולא יכול לראות מה נכון וטוב לו לעשות.

ביומיים הקרובים תשמעו על פיגוע מחריד, ובשבוע הבא ביבי שוב יגמגם מול הדמוקרטים מהבג"ץ.

אתה צריך לעשות את מה שה' אומר לך לעשות. כלומר להיות אדם טוב. אם יש הרבה דרכים אז בחר את הדרך שהכי מתאימה לך. אפשר להחליט על פי הכישרונות שלך או על פי מה שעם ישראל צריך. 

אתה מחפש תשובה אובייקטיבית לשאלה סובייקטיבית. הכישרונות שלך הם דבר שאף אחד לא יכול לדעת מה הם. האדם היחיד שיכול לענות על השאלה הוא אתה, כלומר אתה צריך למצוא וליישם את הכישרונות שאלוקים נתן לך ולחפש מה אתה צריך לעשות בעולם. כלומר בסוף תשובה יותר טובה מחפש את הכישרונות שלך היא כנראה לא תופיע

אם אתה מחפש תשובה לשאלה "האם אלוקים רוצה שאתה <מה שאתה רוצה לעשות>" אדם רנדומלי מהאינטרנט יכול לתת לך תשובה על כך. אבל אם אתה רוצה תשובה יותר טובה, תשאל משהו שמכיר אותך ויודע מה הכישרונות שיש לך.

נ"ב אני רציונליסט אם אתה חושב שמה שאני אומר הוא לא נכון אז אתה מוזמן להתעלם ממני

בגדול אני לא באמת יודעת.. אני מנחשת.. מתפללת לכוון לרצון שלו.. מתייעצת עם אנשים ומקווה שהם שליחים נכונים, להתייעץ עם רב זאת גם דרך טובה...

יש גם לנטיית הלב חלק משמעותי בהחלטה.

חושבים, מרגישים ומשכללים מה שביניהם ובסוף מחליטים.

אין פה משהו חד משמעי ואין גם ידיעה ודאית, עושים מדי פעם ביקורת עצמית ("חשבון נפש") מתייעצים עם חברים ומורי דרך

ומתפללים שנזכה לכוון לרצונו.

ככל שלומדים יותר תורה מגלים יותר מהו רצון ה'.

רק בזכות התורה אדם מקבל שכל אלוקי ולא שכל רגיל. (נראהלי יראת שמיים, ביטול להשם, מביאים ראיה רוחנית יותר...)

וגם ככל שהמידות של אדם יותר זכות הוא יזכה יותר לכוון לאמיתות התורה (בהבנה שלו ובחיבור).

וכמו שכתבו חשוב תפילה שמביאה את הסייעתא דשמיא.

ז"א - הולכים עם הלב ועם הרבה כנות ואמת פנימית, וכשרואים שיש סתירה להלכה, עושים עם עצמנו חושבים ומחשבים מסלול מחדש..

יש דילמות קשות קשות שהם לא שאלה הלכתית.

כמו בהכל זה בגלים. בעקבות ירידה מתעורר לי הצימאון, ואז אני מתאמצת ואז יש התחדשות.. ואני תמיד משתדלת לשמור כמה שיותר להתחדש מעצמי בלי להצטרך את הירידה. 

ובטח שמייחסת חשיבות זה טוב לשים לב מה איתנו...

בהתחדשות עובדים בהתלהבות עם הרגש, ובמצב של ניסיון ושל שחיקה צריך את היראה- את השכל. 

אמנם כל החיים שלנו מורכבים מגלים כמו שאמרתי, כמו שאיפה ונשיפה, זה שומר על איזון. אבל הבריאות היא כשהגלים כמה שיותר רגועים ומאוזנים. שלא יהיה עליות וירידות חדות, הקיצוניות הזאת קשה לנפש.

יש עוד משל אם כבר: של לשמור על אש קטנה שישארו גחלים חמות, שרק לשמוע שיעור תורה או לעשות מצוה ידליק אותן בקלות, שלא יהיה צורך כל פעם להתאמץ להדליק מחדש... 

אני מרגיש שקשרי חברות קרובים עוזר לי למונע שחיקה.

חבר טוב הוא חבר שרואה את הטוב שבחברו ובכך מעצים אותו. וככה מעצמים אחד את השני.

אני מרגיש ששחיקה בעבודת ה' היא קשורה לשחיקה באופן כללי בחיים. 

יש גם פעמים שעובדים את ה' כשאין ברכת שמיים, שיש חוסר, זה לא מחייב שחיקה אבל זאת מדרגה מאוד גבוהה. יותר גבוהה

אני אישית מנסה יותר להבין ולא להרגיש. אם כי, די קשה לעשות את זה כי יצר הרע הוא עובד על הרגשות שלך וזה ממש קשה להישאר בשכל קר מול רגש.

אבל שילוב של לימוד התורה וההתבוננות תוך כדי קריאת ההלכה רואים שהתורה שלנו היא תורת חיים, וכמה ה' חס עלינו במצוותיו- גורמות לי להתחדשות.

אם אזלזל בקביעת הלוימוד, ארגיש ריפיון רוחני.

לא?