פורום עבודת ה' (עמוד 4)

כי הוא ברא אותי, יש לו אחריות עלי,אני משתדלת לעשות מעבר למה שאני חייבת, כי לימדו אותי שמי שמתפלל מקבל, לימדו אותי שתעשה בשביל ה' וה' יעשה בשבילך,כי אני עושה מה שאני יודעת כדי לשכנע אותו,ובעיקר בגלל כל המשפטים שהזכרתי למעלה..

זה ככה תשובה כנה..

יכול להיות שזה מגיע גם מפינוק.

נכון שה' זן ומפרנס אבל *חייב*?

ברצותו את נולדת וברצותו את עוזבת את העולם.

ברצותו את עשירה וברצותו את עניה.

וככה בכל דבר.

הכל מושגח והוא לא חייב כלום.

כן נבקש כמו עניים בפתח.

כן נשתף אותו במה שאנחנו רוצים.

ואם נותן נגיד לו תודה.

נכון שהכל לפי הרצון שלו, אבל הוא טבע כללים מסויימים שלפיהם נוהג העולם והוא לימד אותנו את דרכי ההנהגה שלו, אז מתוך זה אני מסיקה/מניחה שהוא אמור לנהוג כך וכך.

נכון, 'חייב' זאת בחירת מילה לא טובה, אבל כן יש תחושה כזאת של 'מגיע לי', שמגיעה מהמקום שלמד קצת את ההנהגה האלוקית.

שה' יטיב לנו בסוף. הרמחל אומר שה' ברא את העולם כדי להטיב לברואיו.    ומה' טוב ברור שיהיה עולם טוב כי דרך הטוב להיטיב.

זה לא "חייב",  אלא זה שאנו מצפים שיהיה טוב בעולם, וכשלא טוב, זה כי ה' יודע איך לסדר את העניינים יותר טוב מאיתנו ואנו סומכים עליו.

אבל אנו לא אומרים "טוב ה' לא חייב להיטיב לי אז כנראה זה לא יקרה והוא זנח אותי, הרי במילא לא חייב לי כלום" זה כאילו יחסי עובד מעביד או סוחרים, שאומרים טוב הוא לא חייב לי.  ביחס אב ובנו זה אחרת, בכלל לא דנים עם חייב או לא.

יש עניין אחר והוא הצדקת הדין והעונש אם חטאנו. ודווקא כאן יש מקום לומר שה' חייב לתת שכר לצדיקים שעשו מצוות כי כך הצדק מחייב, אלא שלעיתים זה רק בעולם הבא. דווקא צדיקים הם לא עניים בפתח אלא זכאים במעשיהם לשכר. הרמחל בדרך ה' מסביר שזה שיא ההטבה של ה' - ליצור מצב בו נוכל לקנות את הטוב בזכות ולא בחסד, כדי שהוא יהיה ממש עצמי לנו ולא חיצוני.

אמנם החינוך הזה די נכון. אבל יש בו משהו קפדני מדי ולא מספיק רחב. שמעתי מהרב אליהו עמר מקווה שאני לא משנה מדבריו-

אם ה' היה הולך איתנו רק במידת הדין, היה אפשר להגיד שהוא חייב לנו. אבל מכיון שהוא הולך איתנו במידת הרחמים, וכמו שהוא ממתין לנו עד שנחזור בתשובה ומאריך אפו מאד עד שמעניש, הרבה פעמים הוא גם "משהה" טובה שמגיעה לנו. הוא משהה אותה מכל מיני סיבות (לפעמים כדי לתת שכר בעוה"ב שזה הרבה יותר שווה לאין ערוך), אבל עצם שיתוף מידת הרחמים זה מה שמאפשר את זה. ה' לא שוכח חובות, אבל לפעמים דווקא לאוהביו הוא משלם יותר מאוחר כדי לתת להם שכר יותר גדול, יותר שווה בהתאם לשווי של המעשים שלהם שאין אפשרות להחזיר עליהם בעוה"ז...

התחברתי.

תודה! 

כי לימדו אותי שמי שמתפלל מקבל - מיליוני יהודים לאורך ההיסטוריה נטבחו ונשחטו למרות שהתפללו.

עשרות מיליוני ילדים יהודים נפטרו צעירים מאוד, למרות שהוריהם התפללו שיצליחו לשרוד.

או כמו שאמר אבא של נחשון וקסמן הי"ד לאחר נפילת בנו, כששאלו אותו איך זה שבנו נהרג אם היו תפילות המוניות בכותל כדי שישוחרר בריא ושלם - "לאבא מותר להגיד לא".

רק לא מזמן קראנו בבית הכנסת את מה שהקב"ה אמר למשה בהקשר הזה (מתקשר גם לשאלת צדיק ורע לו ולעוד הרבה שאלות באמונה): וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.

נכון לומר "אנו לא יודעים איך ה' מנהל את העולם" ואנו סומכים עליו שיודע מה הוא עושה והכל לטובה.

אבל ברור שכל מה שה' עושה זה לטובה וברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.

הגישה של ה' לא חייב לי כלום היא גישה רעה כי היא שמה את יחסינו עם ה' כיחסי עובד מעביד ומדברת על חובות או לא, ומקטינה ומכווצת את האדם, ומתארת את ה' כדמות דורסנית שדורסת את האדם הרי הוא לא חייב לו כלום, 

במקום לדבר על טוב ה' ועל חסדו עם בריותיו.

זה בכלל לא העניין של ה' חייב לי או לא, אלא ברור לנו שה' רוצה רק בטובתינו, ואם זה מתעכב זה כי ה' יודע יותר טוב מאיתנו מה לעשות.

אבל אני חושבת שיש מקרים מסויימים שנכון להשתמש בגישה הזאת.

היא הכלי לקבל את החסד 

היא הכלי לקבל את הדין

כאשר אדם שם את עצמו במרכז של כל הסיפור אז זה גורם להרבה בעיות.

כאשר האדם מבין שהוא גם עומד בפני עצמו אבל גם חלק מפאזל רחב הוא יכול לקבל את זה שיש גם דין בעולם.

כמו כן, גם החסד שהוא מקבל זה לא רק חסד אישי שלו אלא זה חסד שהוא חלק ממעגל החסד העולמי שהוא חלק ממנו, מקבל ומשפיע. "עולם חסד יבנה".

ענווה זה לא אמירה "אני כלום, אז מה זה משנה אם טוב לי או רע לי".  ענווה זה חוסר אגו לחלוטין, שאדם לא רואה את עצמו במרכז אלא הוא עוד אחד מהברואים, וכמו שזו קושיה איך לכל ברוא יכול להיות רע, כך אדם יכול לשאול למה לו רע, כי הוא גם חלק מהברואים. כמובן לא לערער על הנהגתו של ה', אבל אפשר לשאול למה צדיק ורע לו הרי משה שאל את זה.

נכון שיש מימד של אדם שלא אכפת לו מה יקרה לו אלא העיקר כבוד ה' בעולם, אבל זה כבר סוגיה מסובכת איך למצוא את האיזון בין השאיפה רק לכבוד ה' לבין הרצון שלנו להתענג על ה' ולהיות מאושרים

לא כתבתי שזה לא משנה אם טוב או רע.

להיפך, דיברתי גם על הצורך להצדיק את הדין גם כשרע. דהיינו זה משנה אם טוב או רע. ההצדקה היא הפעולה המתבקשת כשרע.

וכשהמשכת "ענווה זה חוסר אגו לחלוטין" זה מתכתב עם מה שכתבתי ביחס לזה שהאדם שם את עצמו במרכז.

כמו כן, גם ביחס לשאלה "למה צדיק ורע לו רשע וטוב לו" אין שום התכחשות בדברי לכך. צידוק הדין לא סותר השאלה הזאת. 

בנוגע למה שכתבת למצוא את האיזון בין כבוד ה' לבין הרצון שלנו נראה לי שיש משנה מפורשת על כך באבות "הוא היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". להבנתי אין מדובר פה באיזון, אלא בהבנה שהרצון שלי בטל (כמו "בטל בשישים", בלול בתוכו) ברצון הכללי והרצון הכללי כולל את הרצון הפרטי שלי.

אבל איך צידוק הדין מגיע מענווה?

צידוק הדין מגיע מהידיעה שה' רוצה להיטיב לי ולכן נתן לי אפשרות לקנות בעצמי את הטוב בזכות ולא בחסד, ואם עשיתי רע עלי לשאת בתוצאות כדי להיטהר ממנו לטובה בעתיד. זה אם חטאתי.

אם לא חטאתי אז צידוק הדין מגיע ממקום שאנחנו שמחים שמה שקורה זה רצון ה' והכל לטובה.

לענין האיזון, יש צדדים שונים במקורות. הרמבם והמהרל שמים יותר דגש על מילוי החובה של עשיית רצון ה' והאמת, כאידיאל יותר מהעונג.

בעוד הרמחל והחסידות מדגישים יותר את העונג של הדבקות בה' ושל עשיית המצוות.

אבל בעיקרה ישנה ההבנה שיש דין בעולם. הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין ומערב אותה עם מידת הרחמים כדי שהעולם יצליח לעמוד, אבל בבסיס הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין. ע"פ מידת הדין הכל מתנהל כפי הרצון העליון ואין נזקקות לרחמים. זהו מצב אוטופי שלם. אותו מצב בא לידי ביטוי בצורה חלקית גם כאשר מידת הרחמים מתערבת כפי כשקורה בעולמנו.

ענווה היא הכרת האמת (הרב חרל"פ) וחלק מהאמת שהאדם מכיר זה שהכל נובע מהקב"ה. גם השפע וגם מה שה' לוקח הוא מחזיר ממה שה' נתן. ההבנ שה' לוקח את מה שהוא נתן זהו צידוק הדין.

צידוק הדין לא בהכרח קורה מתוך שמחה. כאדם נוטה לגסוס הוא אומר צידוק הדין ולא נראה לי שמצופה ממנו לשמוח אז.

הרמח"ל עצמו סותר עצמו לכאורה במסילת ישרים בנושא הזה.

כמו כן, גם הרמב"ם שופך אור על הנושא מהלכות דעות וממורה נבוכים.

הרב קוק באורות הקודש מביא את השורש המשותף העליון שבו הזכות והחובה הן דבר אחד.

מידת החסד זו המידה הבסיסית שה' ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.  כדי שההטבה תהיה שלימה הוא עשה את מידת הדין כלומר האפשרות שהאדם יקנה בזכות את הטוב ולא בחסד , והטוב יהיה חלק ממנו ממש (עיין דרך ה' לרמחל פרקים ראשונים).

מכיוון שאדם גם חוטא ולא יכול להצדיק את קיומו מיידית, ה' ברא את מידת הרחמים שהיא ויתור זמני על הדין, עד שהאדם יהיה צדיק ויחזור בתשובה על חטאיו. אחרת העולם היה נחרב.  

הרמחל פותח את מסילת ישרים בחובת האדם בעולמו - שהאדם נברא כדי להתענג על ה'. וגם בדרך ה' מדגיש שה' ברא את העולם להיטיב לברואיו, ופחות מדגיש שה' ברא הכל לכבודו.

זה באמת מעניין מה גישת הרב קוק בעניין. נכון שבשורש זה משותף, אבל בחיים שלנו זה נפרד. מצד אחד המילה עונג מופיעה המון בכתבי הרב, נראה לי יותר מאשר חובה או אמת.   מצד שני נראה לי בבתי מדרש שונים של תלמידי הרב קוק מדגישים צדדים שונים, עשיית אמת אידאלית או עונג על ה'.

הבנת איך עניתי על כך שענווה קשורה לצידוק הדין? (שזה הנושא שעל בסיסו התפתח הדיון)

שענוה איננה ’אני כלום’ אלא ’כל מה שאני הוא מאיתו יתברך’

וגם בשערי העבודה המיוחס לרבינו יונה פותח במילים ’’שידע העובד מעלתו ומעלת אבותיו’’ שאדרבה בכך לא יקל מעליו אלא יתבע מעצמו יותר.

חילוק אפשרי הוא שכל קוויך וכיוצא בזה זה לעתיד לבוא. אבל לאו דווקא כאן בעוהז. 

אבל אני בעצמי לא שמח מהתירוץ שהצעתי.. ומקווה שישנם הסברים טובים יותר שכתבו פה. (טרם קראתי התגובות).

להדגיש את החסד או את הדין?

יותר תורה או יותר מצוות?

אדם כל כך מעורב רגשית בסיטואציות ולא יכול לראות מה נכון וטוב לו לעשות.

ביומיים הקרובים תשמעו על פיגוע מחריד, ובשבוע הבא ביבי שוב יגמגם מול הדמוקרטים מהבג"ץ.

אתה צריך לעשות את מה שה' אומר לך לעשות. כלומר להיות אדם טוב. אם יש הרבה דרכים אז בחר את הדרך שהכי מתאימה לך. אפשר להחליט על פי הכישרונות שלך או על פי מה שעם ישראל צריך. 

אתה מחפש תשובה אובייקטיבית לשאלה סובייקטיבית. הכישרונות שלך הם דבר שאף אחד לא יכול לדעת מה הם. האדם היחיד שיכול לענות על השאלה הוא אתה, כלומר אתה צריך למצוא וליישם את הכישרונות שאלוקים נתן לך ולחפש מה אתה צריך לעשות בעולם. כלומר בסוף תשובה יותר טובה מחפש את הכישרונות שלך היא כנראה לא תופיע

אם אתה מחפש תשובה לשאלה "האם אלוקים רוצה שאתה <מה שאתה רוצה לעשות>" אדם רנדומלי מהאינטרנט יכול לתת לך תשובה על כך. אבל אם אתה רוצה תשובה יותר טובה, תשאל משהו שמכיר אותך ויודע מה הכישרונות שיש לך.

נ"ב אני רציונליסט אם אתה חושב שמה שאני אומר הוא לא נכון אז אתה מוזמן להתעלם ממני

בגדול אני לא באמת יודעת.. אני מנחשת.. מתפללת לכוון לרצון שלו.. מתייעצת עם אנשים ומקווה שהם שליחים נכונים, להתייעץ עם רב זאת גם דרך טובה...

יש גם לנטיית הלב חלק משמעותי בהחלטה.

חושבים, מרגישים ומשכללים מה שביניהם ובסוף מחליטים.

אין פה משהו חד משמעי ואין גם ידיעה ודאית, עושים מדי פעם ביקורת עצמית ("חשבון נפש") מתייעצים עם חברים ומורי דרך

ומתפללים שנזכה לכוון לרצונו.

ככל שלומדים יותר תורה מגלים יותר מהו רצון ה'.

רק בזכות התורה אדם מקבל שכל אלוקי ולא שכל רגיל. (נראהלי יראת שמיים, ביטול להשם, מביאים ראיה רוחנית יותר...)

וגם ככל שהמידות של אדם יותר זכות הוא יזכה יותר לכוון לאמיתות התורה (בהבנה שלו ובחיבור).

וכמו שכתבו חשוב תפילה שמביאה את הסייעתא דשמיא.

ז"א - הולכים עם הלב ועם הרבה כנות ואמת פנימית, וכשרואים שיש סתירה להלכה, עושים עם עצמנו חושבים ומחשבים מסלול מחדש..

יש דילמות קשות קשות שהם לא שאלה הלכתית.

כמו בהכל זה בגלים. בעקבות ירידה מתעורר לי הצימאון, ואז אני מתאמצת ואז יש התחדשות.. ואני תמיד משתדלת לשמור כמה שיותר להתחדש מעצמי בלי להצטרך את הירידה. 

ובטח שמייחסת חשיבות זה טוב לשים לב מה איתנו...

בהתחדשות עובדים בהתלהבות עם הרגש, ובמצב של ניסיון ושל שחיקה צריך את היראה- את השכל. 

אמנם כל החיים שלנו מורכבים מגלים כמו שאמרתי, כמו שאיפה ונשיפה, זה שומר על איזון. אבל הבריאות היא כשהגלים כמה שיותר רגועים ומאוזנים. שלא יהיה עליות וירידות חדות, הקיצוניות הזאת קשה לנפש.

יש עוד משל אם כבר: של לשמור על אש קטנה שישארו גחלים חמות, שרק לשמוע שיעור תורה או לעשות מצוה ידליק אותן בקלות, שלא יהיה צורך כל פעם להתאמץ להדליק מחדש... 

אני מרגיש שקשרי חברות קרובים עוזר לי למונע שחיקה.

חבר טוב הוא חבר שרואה את הטוב שבחברו ובכך מעצים אותו. וככה מעצמים אחד את השני.

אני מרגיש ששחיקה בעבודת ה' היא קשורה לשחיקה באופן כללי בחיים. 

יש גם פעמים שעובדים את ה' כשאין ברכת שמיים, שיש חוסר, זה לא מחייב שחיקה אבל זאת מדרגה מאוד גבוהה. יותר גבוהה

אני אישית מנסה יותר להבין ולא להרגיש. אם כי, די קשה לעשות את זה כי יצר הרע הוא עובד על הרגשות שלך וזה ממש קשה להישאר בשכל קר מול רגש.

אבל שילוב של לימוד התורה וההתבוננות תוך כדי קריאת ההלכה רואים שהתורה שלנו היא תורת חיים, וכמה ה' חס עלינו במצוותיו- גורמות לי להתחדשות.

אם אזלזל בקביעת הלוימוד, ארגיש ריפיון רוחני.

לא?

הרגשות עצמם מעולים וטובים. אפשר להופיע אותם בכל דבר כמעט: בתפילה מעומק הלב, בלימוד שמוביל לדביקות, בעשייה של הדברים לשם ה' יתברך, בתפילה על כלל ישראל.

עשייה של איזה דברים?

אני חיה את חיי החול. מה לעשות מעבר? בשגרה, להוסיף לשגרה.

בקביעות

בין אם זה בבן אדם לחברו

בין אם זה בבן אדם למקום

רק מציע, תתרגמי את זה למה שמתאים לך

לחיות בצורה יותר גבוהה את חיי החול (לדוגמא, לברך יותר בכוונה ברכות הנהנין וברכת המזון, להגיד לשם ייחוד לפני כל מיני מעשים שאת עושה ויש עליהם לשם ייחוד, וכן תפילות מיוחדות על כל מיני דברים (אפשר לחפש בליקוטי תפילות וכדו')), להגיד קרבנות וכדו' לפני תפילה שאת מתפללת, להוסיף לימוד שבועי (זה יכול להיות שיעור, אפשר גם לקבוע חברותא בספר מעניין או על נושא שאת רוצה להעמיק בו), אפשר להקדיש זמן להתבוננות ולחשבון נפש (שזה כולל התבוננות גם על מעשים טובים שעשינו וחיזוק שלהם, כפי שהרמח"ל במסילת ישרים כותב על המשמוש והפשפוש), אפשר להקדיש זמן לתיקון חצות (להתחבר לצער השכינה- להפנים בצורה עמוקה שאנחנו משתוקקים לגאולה השלימה ולתיקון השלם). לקחת על עצמך להתנדב בעזרה וחסד בכל מיני מקומות וכדו'. מקווה שעזרתי.

לא שייך תיקון חצות אצל בנות

בכל־מקרה נתת אפיקים קצת "גבריים" חחח

@אני))) לדעתי כדאי ללמוד מוסר וכיוון שיש לך רצון חזק אולי כדאי ללכת על ספרים יותר "תובעניים", כמובן לא מתוך כוונה להפוך לבבא סאלי ביום אחד פשוט לנצל את הכוחות לתהליך ולא רק לקריאה "נחמדה",

אפשר להמליץ על "מדרגת האדם", תניא אם את מתחברת, ספר חרדים

"חורב" של הרש"ר הירש תמיד מומלץ, לשבת ולהפנים את הדברים

לא שמעתי על זה אף פעם. למה שלא יהיה שייך?

שאל את הרב - תשובות מפי הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט''א

לא נראה שזה אסור כי זה בסך־הכל פסוקים ופרקי מתהילים / נביא

אבל התיקון עצמו לא שייך כל־כך אצל נשים

"אין הנשים אומרים תיקון חצות, ובספרי הק' "רב פעלים"* כתבתי בסיעתא דשמיא טעמים נכונים שלא יאמרו הנשים תיקון חצות, גם לא יאמרו התנ"ך בליל חג השבועות, ומנהג הנשים בביתנו שאין אומרים תיקון חצות, גם אין אומרים לימוד של ליל חג השבועות אבל לימוד של משנה תורה ותהלים בליל הושענא רבה מנהגם ללמוד, ושאלתי את ידידנו הרב הגאון החסיד מורנו הרב אליהו על מנהג הנשים בעיר הקודש תיבנה ותיכונן בענין תיקון חצות, והשיב לא ראינו ולא שמענו שאשה אומרת תיקון חצות:" (ש"א וישלח)

*"...על כן נראה, שאין ראוי לנשים לומר תיקון חצות,
הן תיקון רחל הן תיקון לאה, מיהו בתורה שבע״פ אין
קפידה, וכן מנהג הנשים בביתינו שעומדים באשמורת קודם
עלוח השחר, ואין אומרות תיקון חצות, אלא לומדות פתיחת
אליהו זכור לטוב, וקצת לימוד כיוצא בזה, וזקינתי תנצב״ה
היתה לומדת י״ח פרקי משנה:" (רב פעלים ע"ש)

ורק מציין פה שדווקא הבן איש חי היה רואה בעין יפה הרבה עניינים שנשים יאמצו, וכיוון שכל עניין תיקון חצות הוא על פי הסוד צריך לדעת מה נכון לעשות ע"פ הסוד. גם אם מדובר רק בפרקי תהילים. 

הלוואי עלינו

נשים לא אומרות ולפי כף החיים והרב עובדיה כן

תודה. רוב הדברים שאמרתם אני עושה אבל אולי כזה יותר להרחיב,יותר להפוך לקבוע וכזה .

למשוך את הרגשות האלה לפרטים הקטנים: לימוד מוסר והלכה.

לִמּוּד הַמִּשְׁנָה וְהַהֲלָכוֹת הַפְּסוּקוֹת פּוֹעֵל בַּקֹּדֶשׁ אוֹתָהּ הַפְּעֻלָּה שֶׁהַלִּמּוּד הַגֵּיאוֹגְרָפִי פּוֹעֵל בַּחֹל לְהַיְשָׁרַת הַשֵּׂכֶל וְהִתְבַּסְּסוּתוֹ הַיְסוֹדִית הַמַּמָּשִׁית, שֶׁהִיא עֲמִילָן יָפֶה לַדְּבָרִים הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנִים וּמֻפְשָׁטִים. וְעַל יְדֵי זֶה בָּא הָאָדָם לִידֵי קִנְיָן שִׂכְלִי אֵיךְ לִתְפֹּס כָּל גֹּדֶל בְּפַשְׁטוּת גְּמוּרָה, שֶׁלֹּא יִתְטַשְׁטֵשׁ עַל יְדֵי הַגַּדְלוּת שׁוּם דָּבָר קַל וְקָטָן, שֶׁזֶּהוּ מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מַעְלָה, שֶׁהָאִידֵיאָלִיּוּת בִּיעָפָהּ שֶׁל הַגַּדְלוּת הָעֶלְיוֹנָה הִיא הַמַּבִּיטָה אֶל כָּל הַקֹּטֶן שֶׁבַּיֵּשׁ, לְשַׁכְלְלוֹ עַל כָּל פְּרָטָיו הַיּוֹתֵר דַּקִּים וּזְעִירִים. (אורות התורה ו)

ואי איזה כיף זה להרגיש כיסופים לקודש!!

נתנו פה מלא רעיונות ודרכים לנתב את זה לעוד התעלות, רוצה לתת כיוון נוסף. שמתי לב על עצמי שהרבה פעמים אני מרגישה איזשהו ניתוק בין זמנים של חיבור ורגש בוער לה', לבין רגע אחרי זה כשהולכת לשטוף כלים, לעבוד, וכו'.. בסוף היום שלי לפחות כאישה שמנהלת בית, סטודנטית, ומפרנסת, מורכב הרבה יותר מהחלק השני מאשר מהקודש, וזה ביאס אותי כי הרגשתי שרוב היום אני פשוט מנותקת מה'.. לא באמת מנותקת כי בסוף תורה ומצוות מקיפים אותך כל היום ב''ה, ולמרות זאת, ברגש כן היה ניתוק מסויים. ואז התחלתי לנסות לחבר. לקחת את הזמנים האלו של ההשתוקקות, של הבירה, ולחשוב דוקא אז עד כמה היומיום המנותק הזה הוא רצון ה' ממני. ולנסות להכניס גם בכביסה שעשיתי עכשיו את הגודל הזה.. אולי אני קצת שוביניסטית אבל מרגישה שזה יותר עבודת ה' של נשים. זה לא סותר ללמוד תורה ולקבל קבלות טובות, אבל בסוף כנשים לימוד תורה הוא לא עיקר המהות שלנו, אלא יותר החיים היומיומיים התכלסיים, שם יש עבודת ה' מיוחדת שכדאי להכניס אליה את כל הלב והרגש הבוער!

אישית כתבתי פה קטע על הנקיונות לפסח שבו באמת ניסיתי לחבר את הנקיון לקדושה. ועכשיו עובד על קטע שמסביר על הטיול, מה העומק שגנוז בעניין הטיול, וקטע אחר שעובד עליו, לראות מה העומק במיומנות המלחמה. ובאמת זו נקודה שמעסיקה אותי, ורוצה לכתוב על זה, לראות איך כל דבר ודבר קשור לקודש. קשה להסביר במילים כאן למה אני מתכוון, אבל בגדול כל פעולה אני מראה איך כל פעולה חיצונית בעצם יש בה איזה שהוא ערך שמתבטא באופן חד והאדם מפתח את אותו ערך ע"י אותם מעשים, והמעשה מוריד את הערך לרמה הכי מעשית ויכול לחדד את אותו ערך בצורה הכי מיטבית.

הרבה פעמים אנחנו רוצים לרגש את ה' יתברך ולעשות כל מיני "ביצועים" שהוא יסתכל ויגיד "פשששש". אבל שיא השיאים, העבודת ה' הכי הכי גבוהה שיש, זה הפשטות והתמימות. למשל, בן אדם מניח תפילין, מה לעשות באיזשהו שלב מגיל 13 זה כבר הופך לשגרה ואז חס ושלום למצוות אנשים מלומדה. ואסור לנו לתת לזה לקרות, ה' רוצה את הלב שלנו, שתניח תפילין בחשק, באהבה עם לב שלם ואוהב לה' שזיכה אותי בכלל לקום לכבודו ולתת על היד שלי את אותותיו ולהעיד שמים וארץ שאני עבדו ומקיים רצונו, לב לב לב לב. זה מה שה' רוצה. בדיוק את מה שאת מתארת - אבל במצוות זאת אומרת זה לא חלק נפרד מעולם העשיה, זה נמצא בעצם הקיום שלנו, בהליכה שלנו בדרך ואפילו כן כן, בעבודה במשרד, ואפילו בעבודה עם לקוחות בבית אם אני נותן שירות מסוים.

לפעמים האורות כל כך חזקים שהכלי לא מסוגל להכיל אותם. ה' לא מחפש ביצועים הוא מחפש פשטות ותמימות וכיסופים בתוך עולם העשייה, ולא לבקש לנתב אותם אל מחוצה לו לעבודת ה' כי עולם העשיה הוא הוא עבודת הבורא ברוך הוא. הרבה הרבה יותר ממה שכתבתי פה קיים בסרטון של רב צדיק ועניו בתכלית, אשמח לשלוח אם מישהו מעוניין

ללמוד ממש קצת בזמן קבוע נושא שאת מתחברת אליו. 

יש ארגון שיכול לעזור לך בזה. 

הוא מחבר חברותות (לימוד עם עוד משהי אחת) לפי מה שאת רוצה. הזמן שלך, הנושא שמעניין אותך, אפשר בטלפון אן להיפגש.

הם מחברים בכל הארץ.

קוראים לזה ארגון קרוב אלי את יכולה לראות באתר שלהם. 

חברותא קרוב אלי ושיעורי תורה – ארגון קרוב אלי – חברותא ושיעורי תורה ממש לידך מציע לך ללמוד תורה ליד הבית, בזמן ומקום שנוחים לך 

וליישם

התמסרות ועקשנות על קיום מצוות (מכל הסוגים, בין אדם לחבירו, בן אדם למקום, מצוות פרטיות, מצוות כלליות שלא נמנות בתרי"ג)

אנרגיות וחיות - מי שפועל למען מטרה נעלה וחי את זה יש לו אנרגיה אחרת. כמו ת"ח קשישים שאפילו בגיל מופלג הם פעילים בצורה מאוד גבוהה ביום יום

אצלי זה יותר לשים לב על הבן אדם במצבים שלא שמים לב אליו ולראות איך הוא נוהג.

לעיתים יש הארות על אנשים שזה פשוט בולט מהם ואז אתה כזה-  וואו...

קשה להסביר

שמובא שם בפרשנים, ברש"י לכל הפחות, שזה נאמר במצוות שאנשים יכולים לעבור עליהם בסתר ויש בזה גילוי מסויים של יראה מה' ולא מבשר ודם.

ובכל זאת אסייג את דברי. הגבולות גזרה של הדיון במה שאפשר לראות אבל יראת שמיים זה דבר פנימי, "האדם יהיה לעיניים וה' יראה ללבב". יראת שמיים בפועל לא תמיד נמדדת במעשה כזה או אחר שרואים בעיניים רגילות. כמו כן, היא נמדדת בעיקר בתהליך שהאדם עובר ולא במבחן התוצאה. ככה שיהיו מעשים מסויימים שלאדם מסויים במקום מסויים יחשבו טובים ולאחר לא. 

מתבטאת בענווה, בעדינות

כבוד לאנשים ולדברי תורה

קשה לומר

אבל דקדוק וזהירות בענייני בן אדם לחברו.

ענווה.צניעות.

ברגעי קיצון של האדם, שם הוא נבחן, האם הוא "מתפרק", או שאפילו במצבים האלו הוא מתגבר כדי לעשות את רצון ה'.

יש סיפור יפה שמובא בתניא עם הפירוש של הרב שטיינזלץ על רבי אחד שעבר ביער וראה יהודי מניף גרזן על אבא שלו ואומר שאם הוא לא היה מפחד מה' הוא היה הורג אותו. ואותו רבי עמד והתפעל ואמר לתלמידיו שיש לו יראת שמים מאוד גדולה (מקווה שדייקתי בפרטי הסיפור).

זה קשור גם לאם האדם מכניע את עצמו לפני הקב"ה, מרגיש בענווה כלפיו, מבין שהכל ממנו. והאם הוא רוצה לעשות רצון ה' או שהוא מחפש לעשות רצון עצמו (החלק האחרון מקשר את שני הדברים שכתבתי).

כשפגשתי אותו בפעם הראשונה לא אכחד שבאתי לקראתו עם המון גאווה, ופשוט קיבלתי שיעור מוסר מבן אדם, אך ורק דרך הדיבור שלו. ממש היה לו "ואל תביט בפני אדם בדברך עימו" ועוד שאר דברי רבינו הרמב"ן באיגרת, עד היום כשאני רואה אותו אני מתמלא בשלווה לא מוסברת כאילו אותו בחור מביא איתו את השכינה לכל מקום שהוא בא. עד כדי כך שהצטערתי שאין לי בת לחתן אותה איתו. חחחחחחחחח 

1) צורת הדיבור שלהם תהיה מכבדת יותר, לא נוטים להרים את הקול.

2) הקפדה על מצוות מבלי לדרוך על האחר.

3) ויש כאלה שזה קורן מהם פשוט בדיבור, בהליה, במקצוע שבחרו בחיים....

בני האדם הם שחקנים, אין אפשרות לדעת מי האדם אלא אם אתה קורא מחשבות.

שמחתי לעזור.

צניעות וענווה, יושר פנימי, והיכולת לעזור לאחרים ולנהוג בגדלות בלי להפיק מכך כבוד או הערצה אלא באמת לשם שמיים.

אי אפשר לזהות. אי אפשר להאמין למה שרואים, לשני הצדדים. וצריך להזהר מאוד. א. מהתיוג. ב. ממראה עיניים והתבנית. ההפתעות קיימות לכאן ולכאן. 

אם הם עושים את זה בכיף או שרואים עליהם את המצפון והייסורים 

דתומטר

זה פשוט כל כך זרם לי טוב שלא רציתי לעצור באמצע.

גם לי באמת יוצא לתהות על זה כל יום. 

זה באמת מצב ממש לא ברור יש קצר בתקשורת, אין דיבור, התקשורת היחידה זה לפעמים מבט חטוף/חצי חיוך/ כעס 

הקושי בעיקר נובע מאיתנו. אבל גם הוא מערים קשיים, הוא קיבל אותנו אחרי 2000 שנות גלות כאילו כלום,למה לא קראת אלינו? למה היינו צריכים לבוא לבד, מה אם לא היינו באים היית ממשיך פשוט לחכות בלי לומר מילה? ועכשיו כשסופסוף באנו הבייתה  למה אתה מתנהג כאילו אתה לא בבית

אומרים שכשיש רצון למשהו, זה סימן על התחלה של מוכנות לדבר הזה. שנזכה לקשר ישיר, לשיח פתוח (ברמת האפשר) עם ריבונו של עולם בקרוב ממש!

לא להיות כפויית טובה ולהכיר טובה לה' הרחמן, ולדבוק בו לנצח.

הרעיון נפלא ומסביר יפה.

זה מזכיר לי את העבודה עם נוער שעברו חיים לא פשוטים, וכשהם מגיעים למסגרת שאוהבת ומחבקת אותם, אז הם הכי מתקשחים ולא מאפשרים. כשהם חוזרים "הביתה" הם חוזרים להיות קטנים בעיני עצמם.

וזה תהליך בניה מתמשך מול מי שרוצה בטובתם, לאלה שרק סוחטים אותם.

תתפלאי כמה יהודים (חלקם מאמינים ויר"ש) מאמינים שחיסונים עושים אוטיזם והומוסקסואליות היא בחירה...

גוגל לא יכול לחנך לבד את כל הפרמיטיביים בעולם.

כדי לתת הצדקה למידות הרעות שלהם (מידות רעות לאדם עצמו או לתרבות בה הוא חי)

ולפי האמונה שלהם, מצווה להרוג ולהשמיד את מי שכופר באמונה המוסלמית 

לאמונה שמה שהוא רוצה זה להרוג?

כבר התיאור של כיבוש הארץ, עם יריחו תחילה בספר יהושע, מדבר על השמדה טוטלית ללא הבחנה.  

כיבוש יריחו מהווה אב טיפוס לכיבוש הישראלי, "וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר: מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב" (יהושע ו כא) לאחר מכן כתוב כי ה' מצווה על ישראל לעשות לערים אחרות כאשר עשו לאנשי יריחו. ישראל מצווים להשמיד כל חי באותה עיר.

הם היו עושים לנו 7 באוקטובר כל חודש (ותיאורים הרבה יותר גרועים של 7 באוקטובר שעשו הגויים ליהודים אכן מוזכרים רבות בתנך, לדוגמא "ויבך אלישע ויאמר לחזאל ידעתי את אשר תעשה לישראל עוללהם תרטש והריותם תבקע"). ואילו המחבלים כיום מקבלים פיתות וקנטינה בכלא, אז הם לא יכולים להצדיק זאת בהגנה עצמית

המוסלמית, ואת הזרמים הדתיים הדומיננטיים באיסלאם. 

עצם האמונה המוסלמית הבסיסית שעמדתה היא שכולנו נולדנו מוסלמים ומי שאינו מכיר בכך הוא כופר.  
זהו זרע פורענות המבטל למעשה את זכותם של כל בני האדם האחרים לאמונות משלהם,לדתות משלהם,למדינות משלהם לטריטוריות נפרדות משלהם,כיוון שבו זמנית כוללת האידיאולוגיה של הדת הזו את העמדה ששואפת לאומה כלל עולמית של כל המוסלמים כולם למעט הכופרים שימאנו בבוא העת להתאסלם ויישחטו.

העובדה המצמררת היא שהקוראן מטיף למעשים אלימים וברבריים ואי אפשר להתעלם מכך. זה כתוב שחור על גבי לבן. המסר האלים מוחדר למוחותיהם של מיליארד מאמיני האידיאולוגיה הזאת, והמסר מצמיח את אירגוני ומעשי הטרור.

אך גם בינם לבין עצמם, בתוכם, בשם התרבות ודת האיסלם, יש מעשי רצח וזוועות אחרות בעולם המוסלמי.  בכל מדינות ערב יש שלטון דיכוי דיקטטורי, וכשהשליט מובס, יש מעשי רצח ואלימות מזוויעים - למשל מלחמת האזרחים והמיליונים שנהרגו בסוריה, למשל מלחמת איראן - עיראק בדור הקודם, ארגון הטרור בוקו-חארם בניגריה, שלטון האייתולות באיראן והדיכוי האלים והאכזרי של העם האירני. 

הפנייה לקריאה נוספת:

מחשבות על האיסלם הרדיקלי | יד ושם

והוא היה פרא אדם אכזרי וברברי.

לפח הדת שלהפ הם לא רצחו חפים מפשע אלא כופרים גמורים. יותר זה, הם מאמינים שהיהודים קיבלו את הקוראן ואז עיוותו אותו (והפכו את זה לתורה המוכרת שלנו) ולכן היהודים הם גרועים יותר מעמים אחרים.

 ובשם האמונה נוהגים לפעמים בצורה לא ראויה.. 

אני לא באה להשוות ח"ו, אבל זאת רק המחשה לכך אמונה בה' לבד לא הופכת את הדרך שבה האדם בוחר לעבוד אותו לראויה.

הם מאמינים באללה ובמוחמד

ובגדול בכל מה שמכשיר את התאוות שלהם   

בעז"ה מתכנן ללכת לאביתר/גבעה/חווה, קצת לנשום מאווירהּ של א"י....

אולי אזכה גם ללמוד משהו בנושא....

מביאים פירות מגידול הארץ ומברכים עליהם.

מתפללים על האתרוגים לסוכות הבא.

מדברים בשבחה של ארץ ישראל

וחוגגים יומולדת זוגי חחח

מה שיש בבית 

מה שקיבלנו 

וקצת שירים ודברי תורה  

אבל קצת לחשוב על א"י ומה צריך לעשות בשבילה

וכמובן בט"ו בשבט ללכת לטיש!

לכולם קופצות מחשבות לא וואו, אבל השאלה מה אנחנו עושים איתם.. זה מה שה' שואל מעמנו. לתקן, לא להיות מושלמים מהתחלה

פשוט לפעמים חושבים דברים לא נחמדים,

מלחמת הטוב ברע גם בתוך המחשבות שלנו

לכן יש הרבה דברים שצפים מהבטן (או מה"לא־מודע")

ונתקלים במחסום של המודע שלנו

אפשר להסביר את זה כז' מידות תחתונות וג' מידות עליונות (חג"ת נהי"מ אלה מידות שנמצאות בלב, בתחושות, באינטואיציה, אין לנו כל־כך שליטה ישירה עליהן, אבל כן יש לנו אפשרות לשלוט בחכמה בינה ודעת כלומר במה שמתרחש אצלנו במוח, להחליט החלטות, להזיז מחשבות הצידה, כו')

אפשר להסביר את זה ככוחות שליליים שנמצאים בתוכנו, פנימיים או חיצוניים זה לא כזה משנה כי הכל בגדר משל, כמו "אין אדם חוטא אלא אם נכנסה בו רוח שטות"

בשלב מסוים הגעתי למסקנה שבכל אדם נמצאות כמה אישיויות, לרוב 2 דומיננטיות, האחת היא האישיות הרגילה של איך שאנחנו תופסים את עצמנו ורוצים להיות כאלה, כשאנחנו בשליטה והמחשבות שלנו נמצאות תחת מרות הסדר השכלי־מוסרי

ויש מה שנקרא "אגו חירום" או "אגו חלופי" או איך שלא קוראים לזה, וזאת סוג־של אישיות אלטרנטיבית שפורצת ברגעי חולשה כו' או למשל מצב של שכרות. כאילו יש מערכת נסתרת של קשרים נוירוניים  במוח, שרוב הזמן היא כבויה אבל מדי פעם היא נדלקת ולכן צפים מחשבות ודפוסים כו' שאנחנו לא רגילים אליהם

גם אני חשבתי על רוח שטות.

מעניין!

"אָמַר רַבִּי אָבִין: מַאי קְרָאָה — ״לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר״, אֵיזֶהוּ אֵל זָר שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה יֵצֶר הָרָע."

זה מה שעושה אותך "אדם". שבוחר בטוב אף על פי שנוצר מעפר ועלול להימשך לדברים אנוכיים.

לגבי הספר של הצדיק הנ"ל זיע"א, 

תחשבי עם מה את יוצאת אחרי קריאה בספרים כאלה, ועד כמה זה מוסיף לך לעבודת ה'. 

אם התפוקה של הספר הזה היא אמונת צדיקים, אז יש סיפורי צדיקים שהמוח יכול לסבול יותר, וגם אפשר לצאת מהם עם הרבה מוסר והליכות. 

שהם בסדר גודל פסיכיאטרי, לא פסיכולוגי.
כמו למשל הפרעת זהות דיסוציאטיבית או סכיזופרניה

רשימת החטופים לתפילה
מעודכן ל ט"ז חשון תשפ"ה, 17.11.24

אבינתן בן דיצה תרצה (אור)
אביתר בן גליה (דוד)
אברה בן אגרנש (מנגיסטו)
אגם בת מירב (ברגר)
אוהד בן קרן אסתר (בן עמי)
אוהד בן אסתר (יהלומי)
אור בן סימה גאולה (לוי)
איתן בן רות אדית (הורן)
איתן אברהם בן אפרת (מור)
אלון בן עידית (אהל)
אליה בן סיגלית (כהן)
אליהו בן חנה (שרעבי)
אליזבת בת אירנה (צורקוב) מוחזקת בעירק
אלכסנדר בן ילנה (טרופנוב)
אלקנה בן רוחמה (בוחבוט)
אמילי תהילה בת אמנדה פרנסיס (דמארי)
אריאל בן סילביה מוניקה (קוניו)
אריאל בן שירי (ביבס)
ארבל בת יעל (יהוד)
בר אברהם בן ג'וליה (קופרשטיין)
גיא בן מירב (גלבוע דלאל)
גדי משה בן שרה (מוזס)
גלי בן טליה (ברמן)
דוד דיגו בן סילביה מוניקה (קוניו)
דורון בת שרה (סימונה) (שטיינברכר)
דניאלה בת אורלי (גלבוע)
הישאם אסייד
זיו בן טליה (ברמן)
טל בן ניצה (שוהם)
יאיר בן רות אדית (הורן)
יוסף חיים בן מרים (אוחנה)
יצחק (איציק) בן חנה אנטה אלגרט
יקותיאל קית׳ שמואל בן טובה (סיגל)
ירדן בן פנינה (ביבס)
כפיר בן שירי (ביבס)
לירי בת שירה (אלבג)
מקסים בן טלה (הרקין)
מתן שחר בן ענת (אנגרסט)
מתן בן ירדנה עינב (צנגאוקר)
נמרוד בן ויקי (כהן)
נעמה בת איילת (לוי)
עודד בן בלהה (ליפשיץ)
עומר בנימין בן ניבה (ונקרט)
עומר מקסים בן אורנה אסתר (נאוטרה)
עומר בן שלי (שם טוב)
עופר בן כוכבה (קלדרון)
עידן בן יעל (אלכסנדר)
עֹמרי בן ורוניקה אסתר (מירן)
צחי בן דבורה (עידן)
קרינה בת אירינה (ארייב)
רומי בת מירב (גונן)
רום בן תמר נעה (ברסלבסקי)
שגב בן גלית (כלפון)
שגיא בן נעמית (דקל חן)
שירי בת מרגיט (זילברמן-ביבס)
שלמה בן מרסל (מנצור)
תמיר בן חרות (נמרודי)
יוסף חמיס אלזיאדנה    
חמזה אלזיאדנה    
ביפין ג'ושי    
פונגסאק טהנה    
סוראסאק לאמנאו    
פינטה נטפונג    
באנאוואט סהטאן    
סטיאן סוונאקאם    
וואטצ'רה סריון    

חטופים שגופתם מוחזקת ע״י מחבלים:

אוריאל בן נעמי (ברוך) הי"ד
אביב בן תלמה (אצילי) הי"ד
אורון בן זהבה (שאול) הי"ד
אילן שלמה בן מרים (וייס) הי"ד
איתי בן אורית (סבירסקי) הי"ד
איתי בן חגית (חן) הי"ד
איתן בן סול (לוי) הי"ד
אליהו בן דבורה (מרגלית) הי"ד
אסף בן קלרה (חממי) הי"ד
אריה בן פניה (זלמנוביץ) הי"ד
גד בן שרה (חגי) הי"ד
גיא בן דוריס (אילוז) הי"ד
גיא בן רינה (חבר) הי"ד
דניאל שמעון בן שרון (פרץ) הי"ד
דרור בן דורית (אור) הי"ד 
הדר בן לאה חדווה (גולדין) הי"ד
טל בן אסתי (חיימי) הי"ד
יאיר בן פלור (יעקב) הי"ד 
יהודית ויינשטיין הי"ד
יונתן מרדכי בן איילת (סמרנו) הי"ד
יוסף בן חנה (שרעבי) הי"ד
יקותיאל יהודה נחמן בן שרה (כץ) הי"ד
ליאור בן מיכל (רודאיף) הי"ד
מני בן סוניה (גודארד) הי"ד
סהר בן תמר (ברוך) הי"ד
עוז בן מירב (דניאל) הי"ד
עידן בן דלית (שתיוי) הי"ד
עמירם בן שרה (קופר) הי"ד
ענבר בת יפעת (היימן) הי"ד
עפרה בת פנינה (קידר) הי"ד
צבי בן פנינה (פלדמן) הי"ד
רון בן בתיה (ארד) הי"ד
רונן בן רוזמרי (אנגל) הי"ד
רן בן טליק (גואילי) הי"ד
שי בן שלומית שרית (לוינסון) הי"ד
תמיר בן יעל (אדר) הי"ד
מוחמד אל אטרש ז"ל    
סונטאיה אקראסי ז"ל    
ג'ושוע לואיטו מולל ז"ל    
סונתטיסאק רינטלאק ז"ל

בתור אחות של דתלשית, אני בקשר מאד קרוב איתה ומדברות פתוח גם על הנושאים האלה של החוסר אמונה שלה.. אני ממש מנסה להכנס למקום סוגשל ענווה כזאת. שנכון שאני מאמינה בכל כולי, וברור לי שזאת הדרך הנכונה לחיות, ועצוב לי וגם שורף על זה שהיא לא זוכה לחיות את החיים ככה, אבל אני אני, והיא היא. הבחירות שלה, הן שלה לגמרי, לי אין חלק בהן. וככה זה, וככה זה טוב זה כן מניע אותי להתפלל עליה, ואפילו לנסות להתחזק בעצמי, במקומה.. אבל בסוף בסוף, אני כל הזמן מדגישה לעצמי שזה פשוט לא שלי..

אגב זה נכון בעיני לכל התמודדות של אדם אחר. אם זה התמודדות רוחנית, נפשית או אפילו רפואית. תמיד נרצה לעשות ולהיות ולקרוע את המציאות ולהפוך הכל, אבל זה לא ההתמודדות שלנו ולא בידיים שלנו.

התחברתי למה שכתבת

אלה החיים

אנשים עוברים שיט בחיים שלהם.

מאיפה הזכות בכלל לרחם עליהם?

ראשית לדעתי הרגשות האלה מקורם נעלה מאוד. ברור שלמעשה זה לא נכון לכעוס על אנשים ולריב איתם, אבל יש הבדל אם זה בא מתוך גישה של וואלה מה זה מזיז לי, שיעשה מה שבא לו מקסימום יישרף בגיהנם, בעיה שלו, לבין סובלימציה של רצון לתקן, להשפיע, לתת.

אני חושב שכל־אחד עובר מסע גדול בחיים שלו, גם דתיים גם חילונים גם דתל"שים, עם הרבה מאוד תחנות, מפגשים, הזדמנויות לשנות את הדעות (אם כי לא הזדמנויות בלתי־מוגבלות),

גם אנחנו עוברים מסע משלנו שבו אנחנו לומדים, מתפתחים, משנים את דעתנו, עוברים ממדרגה למדרגה, ואני לא חושב שהיינו רוצים שילחיצו אותנו, יתזכרו אותנו, או יכעסו עלינו למה אנחנו לא איפה שהיינו צריכים להיות. גם בתור אנשים דתיים התביעה עלינו גדולה ביחס למה שהיינו יכולים להיות אם היינו מנצלים את הזמן נכון, לוקחים את הדברים יותר ברצינות כו', אבל לחץ חיצוני, במיוחד אם הוא בא מתוך רגשות שליליים כמו כעס / שנאה כו', לא מקדם את התהליך.

חלק מזה זה גם הבנת התפקיד שלנו בכל המערכת הזאת, התפקיד שלנו הוא לעזור ולהעניק שפע עם הרבה אהבה ושמחה, כמו ברפואה יש לפעמים מקרים שהם מעבר לתחום המומחיות שלנו, ב־99.9% אנחנו יכולים לעזור רק למי שמבקש עזרה (עזוב תעזוב עמו), לא למי שחושב שהוא בכלל לא צריך אותה,

בכל־מקרה אין התפקיד שלנו להיות שופטים או פרקליטות, את זה אפשר להשאיר לקב"ה.

אני לא חושב שיש אפשרות לענות על שאלה כזו באמת. אפשר לדחוק הסברים על כך שהכוח שלא מתבטא בדבר המסויים, אמור לבוא לידי ביטוי בעניין אחר, ומתוך כך לקדם את העולם ולהביא לאיזה תיקון - אבל זה דחוק ולא משכנע, לדעתי.

אני חושב שאלה מהדברים ש"גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם". 

בעיני כח האהבה עומד בבסיס הרצון לחיבור והאדם צריך לעבוד על זה שהכח יהיה מנותב להקמת בית כשר בישראל איש ואשה.

"וְהַכְּלָל, כִּי עִקַּר כֹּחַ הַבַּעַל דָּבָר שֶׁמֵּסִית אֶת הָאָדָם לְתַאֲוָה אוֹ לִדְבַר עֲבֵרָה, חַס וְשָׁלוֹם, הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לְזֶה הָאָדָם אֵיזֶה שַׁיָּכוּת לְזֶה הָעִנְיָן כְּפִי שָׁרְשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת רַק שֶׁהוּא צָרִיךְ עַכְשָׁו לְהִתְאַפֵּק עַל תַּאֲוָתוֹ עַד יָבוֹא עִתּוֹ. אוֹ שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא עִתּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁיְּקַבֵּל דָּבָר זֶה בְּהֶתֵּר, אוֹ לִפְעָמִים אֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל זֶה כִּי אִם בָּעוֹלָם הַבָּא, הַיְנוּ כְּשֶׁיִּזְכֶּה לַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן וּלְשַׁבֵּר תַּאֲוָתוֹ מִזֶּה עַכְשָׁו, עַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לֶעָתִיד בָּעוֹלָם הַבָּא לְקַבֵּל וּלְהִתְעַנֵּג מִשֹּׁרֶשׁ הַתַּעֲנוּג הַזֶּה בְּשָׁרְשׁוֹ בָּרוּחָנִיּוּת. שֶׁהוּא אוֹר צַח וּמְצֻחְצָח תַּעֲנוּג רוּחָנִי, תַּעֲנוּג אֲמִתִּי. וְזֶה שֶׁכָּתוּב, "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֶךָ". 'רֵעֶךָ' דַּוְקָא. וְכֵן, "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ". 'רֵעֶךָ' דַּיְקָא. כִּי כָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ חֶמְדָּה לְבֵית רֵעֵהוּ דַּיְקָא, הַיְנוּ שֶׁהוּא רֵעֵהוּ וַחֲבֵרוֹ בְּשָׁרְשׁוֹ כְּפִי גִּלְגּוּלֵי הַנְּשָׁמוֹת וּמֵחֲמַת שֶׁבַּגִּלְגּוּל הָרִאשׁוֹן הָיָה זֶה הַמָּמוֹן שֶׁלּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כַּמָּה בְּחִינוֹת מֵחֲמַת זֶה יֵשׁ לוֹ תַּאֲוָה וְחֶמְדָּה לְזֶה הַבַּיִת וְהַמָּמוֹן שֶׁהוּא עַכְשָׁו שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֲבָל בֶּאֱמֶת הַתּוֹרָה הִזְהִירָה אוֹתָנוּ עַל זֶה. כִּי אָסוּר לִגַּע בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חֲבֵרוֹ וְרֵעֵהוּ בְּשָׁרְשׁוֹ מִצַּד הַגִּלְגּוּל, אַף עַל פִּי כֵן זֶה הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים. וְה' יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת אֵיךְ לְסַדֵּר הַמָּמוֹן וְהַחֲפָצִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְאָסוּר לִגְזֹל וְלַעֲשֹׁק אֶת חֲבֵרוֹ, וַאֲפִלּוּ לַחְמֹד הוּא אִסּוּר חָמוּר, רַק צְרִיכִין לְהַאֲמִין בַּה' יִתְבָּרַךְ כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה'. וּלְקַבֵּל מִשְׁפָּטוֹ בְּאַהֲבָה וְלִשְֹמֹחַ בְּחֶלְקוֹ אֲשֶׁר נָתַן לוֹ ה':"

(ל"ה טעון ונטען ג ב)

אולי זה עונה למה ששאלת @מישהי😉 

שאלה יפה שעסקתי בה לאחרונה.

לכל נטייה יש שורש כללי, ו(כמעט) תמיד אם מעמיקים רואים איך אותה נטייה יכולה להתממש, גם אם לא באופן ספיציפי.

ויש להעיר, שהידיעה שעצם המשיכה יש בה צד עליון וטוב, אז גם אם בפועל לא יהיה אפשר לממש אותה, זה מחזק את האדם שהדבר בעצמו אינו פסול.

ואני חושב שזה בכוונה. בן נוער שמתחיל לו יצר העריות אף שבדר"כ אין זה גיל החתונה, זה כדי שילמד להתמודד ולפתח חוסן ושליטה בעצמו. אם יצר העריות היה מתעורר רק בגיל סמוך לחתונה, זה היה אסון. צריך לבנות את החוסן העצמי ואת השליטה בכוחות, כוח האיפוק. עצם השליטה של האדם בכוחותיו נותנות לו כוח של ניהול, שבו הוא לומד לנהל וליזום בעצמו את הדברים, ולא רק לזרום אחרי הדברים. הוא לומד לא להיות נגרר אלא להיות מוביל, ולדעת לעשות את הדברים כפי מה שראוי וצריך לעשות, ולא רק לפי מה שזורם. ובמקביל צריך לדעת שההתמודדות בדר"כ אינה לנצח, והאדם יוכל בשלב זה או אחר להופיע אותה. מי שלא, בעל נטיות הפוכות, אז קודם כל ברוב המקרים זה ניתן לשינוי, גם אם זה קשה ודורש עבודה מאוד מאומצת. ומי שלא, אז לו יש תפקיד מיוחד שבו הוא נדרש להתמודד ולהילחם כל חייו. אין זו המציאות הרגילה והטבעית, אבל יש גם תפקידים כאלו לאנשים מיוחדים עם כוחות מיוחדים.

מהמם שאת בכלל חושבת על זה.

אלופה אמיתית!

דבר שני-חשוב לקחת דברים באיזון, את בנאדם, זה שאת דתיה לא גורם לזה שאין לך יצר הרע, בדיוק ההיפך, ככל שהאדם יותר גבוה מבחינה רוחנית גם הנסיונות שלו יהיו יותר גדולים וקשים.

לכל אחד יש בחירה מה לחשוב ואת לא אחראית למה שמי שעובד איתך חושב, את ניסית להיות בסדר, לא עשית את זה בכוונה... אז כן צריך להשתדל ולשאוף ליותר, אני לא אומרת שלא, אבל מההודעה שלך נראה שאת מאוד שם...

מדהים שאת חושבת על זה אבל תשתדלי לשים לב שאת לא שוקעת בעצבות בגלל זה, להתבאס ולהתעלות מזה זה מעולה ובדיוק מה שצריך לעשות אבל לכעוס על עצמנו ולהתעצבן ולהיות במצברוח רע(לא אומרת שזה מה שעשית, סתם, שתשימי לב בכללי)-זו בדיוק עצת היצר!

ההבדל בין הרשע לצדיק הוא לא בכך שהצדיק לא נופל והרשע כן נופל. ההבדל הוא שהצדיק קם והרשע לא קם.

באמת קשה והקב"ה רוצה מאיתנו שנקום למרות שנפלנו.

והיא אף פעם לא נגמרת. גם אם יש עליות וירידות, אם הדרך מובילה ליעד טוב אז הירידות הן לא מרכז הסיפור.

תחשבי על כמה כן עשית דברים טובים, והתאפקת, ומאסת ברע, ושבת בתשובה.

אסור לשכוח שאת מכלול של דברים, ולא רק המעשה הספיציפי הזה שהיה נראה לך לא טוב. אני בטוח שככה גם רואים את זה האנשים מסביבך. 

מניסיון: להתמיד בלימוד מסילת ישרים ("הַתּוֹעֶלֶת יֹצֵא מִן הַחֲזָרָה עָלָיו וְהַהַתְמָדָה") זה נותן כלים ממש טובים לתיקון המידות ומקרין על כל הלך החיים. ממליץ מאוד מאוד!!

קודם כל, לגבי העניין של הנסיונות. ה' לא סתם רוצה לאמלל לנו את החיים, הוא רוצה בטובתינו. כל מה שמכונה נסיון הוא בעצם רצון של ה' להביא אותנו לקומה חדשה. וגם אם נכשלנו, יש גם לכשלון תפקיד במכלול של עבודת ה', כמו שכתוב ש"אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם". המטרה היא להגיע להצלחה, אבל צריך לזכור שגם הכשלון הוא חלק אינטגראלי מהחיים, כמו שצמח צריך להירקב באדמה בשביל לצמוח.

חשוב לי להדגיש שלא כל דבר שקורה לנו מוגדר כ"נסיון". לדוגמא, אם נפלה לנו הנעל והחלטנו להתעצבן מזה, זה נקרא שאנחנו כעסנו על משהו, לא נסיון, שכן זה דבר שלא ראוי בכלל לכעוס עליו. נסיון זה משהו קשה, יוצא דופן, שבא לפתח אותנו ולהעלות אותנו רמה, כפי שאמרתי. לא סותר שלפעמים גם בדברים הקטנים קשה לנו (כל אחד והקושי שלו), ויש לנו אחריות לנסות לתקן את עצמינו.

לגבי המחשבה שאולי זה יצר מצב של חילול ה'. מצויין שאת בתודעה כזו! ישנם אנשים שמסתכלים רק על היחס ביניהם כלפי ה', ולא רואים את עצמם כנציגים של ה' בעולם. העובדה שזה מפריע לך מראה שאת רואה את עצמך כנציגה של הקב"ה בעולם, וזה דבר מצויין. ובעז"ה שעצם הרצון הזה יגרום לך לחזור בתשובה.

@נעמינעמי 

בהחלט לא נעים לשמוע :/

אני מאמין שלהרבה מאיתנו יש פצע כואב כזה או לכל הפחות היה פעם..

עניין ראשון - לעכל את הכאב, לתת לו מקום.. מצד שני לא התבחבש בו יתר על המידה (וזה עניין שתלוי לשיקול דעת אישית, אי אפשר לתת בזה חוקים).

אמנם אח"כ לנסות לשקם את עצמך. לעשות את אותם הדברים. לפעמים זה יכול להיות על ידי תמיכה של גורמים מחבקים ועוטפים אם יש, ואם לא זה יכול לדרוש המון תעוזה, אבל אין ספק שזה שווה את זה!

ממה שנראה, יותר סביר שאחרי שתשקמי את עצמך בעצמך או על ידי עזרת הסביבה, תהיי במצב שיהיה קל לך לסלוח לה.

וסליחה זה באמת תהליך פנימי שקורה. טוב שהוא קורה כאשר הצד הפוגע מודה על חטאו אבל גם במקרה שלצערנו הרב זה לא קורה, יש פה עניין של תהליך אישי של הנפגע.

ולכן,

תדעי שזה תהליך,

ואם התקדמת בתהליך הזה לפני יום כיפור, צעד או שתיים, זה גם התקדמות שאפשר להודות עליה ולבוא איתה ביום כיפור. השתדלנו לסלוח הקב"ה! באמת ניסינו! ונמשיך לנסות ולא להתייאש מכך!

בתפילה שנזכה לעבור ולהתעצם בעקבות הקשיים והייה יותר חזקים מלכתחילה.

לא צריך לסלוח למי שלא מבקש סליחה

ככה זכור לי. במיוחד אם הפגיעה עדיין קורית

אבל בכל זאת. יש לסליחה מימד כפול: היחס בין הנפגע לפוגע, והיחס של הנפגע בעצמו לסיטואציה, בתוך הלב שלו. בהיבט הראשון הרבה פעמים נכון להקפיד על מישהו כדי שיתחנך ולא יתרגל לעשות רע כמעשיו (לפעמים הטקטיקה צריכה להיות שונה, אבל לפעמים זו הטקטיקה הנכונה....). אבל בהיבט השני, הסליחה היא בראש ובראשונה בשביל עצמינו. אנחנו אומרים כל יום בתחילת ק"ש על המיטה: "הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי....ולא ייענש שום אדם בסיבתי". למה שהשני ייענש אם אני מקפיד? אנחנו גם מכירים את זה מיוה"כ, כתוב שעבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, אבל עבירות של בין אדם לחבירו לא מתכפר עד שירצה את חבירו. מדוע? העבירה לפגוע בחבר זו עבירה מהתורה, וברגע ששבתי עליה בתשובה, לכאורה נסלח. מדוע הכפרה תלוייה בנפגע, האם יסלח או לא יסלח? אז מלבד מה שכתוב שיותר משלוש פעמים זו כבר בעיה של הנפגע, וממילא זה לא לגמרי תלוי בנפגע, נאמר משהו שהוא יותר עמוק. הבן-אדם הנפגע, כל עוד לא התרצה, הוא עכשיו תקוע בגללי. הוא עכשיו "סוחב" את הפגיעה איתו, ומצטער בגלל זה. כל עוד לא תיקנתי את הנזק שלי וגרמתי לו ל"הירפא" מאותו "חולי" ע"י שפייסתי אותו (ובכך הצלחתי לגרום לו להמשיך הלאה), הוא תקוע בגללי! רואים בבירור שהאדם שנפגע הוא תוקע את עצמו, ולכן לא צריך לחכות שהפוגע יואיל בטובו לפייס ולרצות. אפשר לסלוח גם בלי זה. להיות יותר חזקים וגדולים ובוגרים מאותו פוגע קטן וקטנוני (מבחינה המעשה הזה הוא קטן וקטנוני, כמובן....). אנחנו סולחים לא מתוך חולשה, אלא מתוך בחירה ומודעות מוחלטת, מתוך הכרה במציאות והבנה שאנחנו יותר גדולים מזה, ואנחנו בוחרים לא להיפגע, לא להיות בתודעה "קרבנית" ומסכנה, אלא להיות בתודעה של גיבור ומישהו בעל כוחות וחוסן שלא נשבר ולא מאיימים אותו כל הגלים והרוחות שבעולם, הוא נשאר איתן ויציב.

מקווה שעזרתי.

@תמיד בשמחההה 

של הרב מרדכי אליהו זצ"ל ליום כיפור, לצערי אין לי אותו עכשיו,

אז לא יכולה לצטט במדוייק אבל כתוב שמי שמקפיד או פגוע מחברו צריך להודיע לו

כדי לאפשר לו לפייס אותו. 

אבל אינו מעיקר הדין,

מאירי יומא כ"ג ע"א

למה השמטת את ציון?🤔

ציון.

היא ביטוי של

- מכלל יופי אלוהים הופיע.

אבל צודקת על הערה

מכלל יופי הוא כינוי לציון, לא הסתכלתי מה הפירוש אבל אפשר לומר תכלית היופי, או הכלולה מכל היופי.

צריך לשים לב לטעמים, מִצִּיּ֥וֹן מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ:

יופי בטעם מפסיק.

וזה שונה ממנוחת הנפש. אם זה רק מנוחה אז אתה צריך לספור דקות ולהתאבסס על הזמן שאתה "מבזבז".

אם מדובר פשוט על נפש בריאה, אז פשיטא שיש מקום גם לתחביב. כמובן לא להגזים, כי זה אף פעם לא טוב.

כנראה שב מדרגות מאוד גבוהות שמרימים את הקדושה במעשים לא צריך לפתח תחביבים או לעסוק בנושאי חולין כלשהם.

שני האפשרויות שהבאת נשמעות לי נכונות באותה מידה, אתה יכול לחדד את זה..

בכל אופן, בריאות הנפש זה מעולה ובמידה מוגזמת זה לא טוב לאדם ולא טוב לשמיים

כמו שלא תשאל האם להקדיש זמן לאכילה לשינה ולפעילות גופנית ככה גם כאן לדעתי.

יש כוחות יצירה באדם וזה מבורך ויכול גם לשרת אותו בעבודת ה'

לדוג' הרב קוק מרבה להתבטא בצורת שירה ז"א שיש מקום לכשרונות ולמה שהאדם נמשך אליו גם כתחביב

צריך פשוט לדעת איך לפעול עם זה בצורה שתיטיב.

ושירה היא ממש כלי לעבודת ה'.

מה יעשה אדם שמתחבר למשחקי מחשב או בניית פאזלים?

אז אם נמשיך על הכיוון הזה - שישחק משחקי מחשב מספיק כדי שתנוח דעתו ומעבר לכך שלא ישחק.

והייתי מחלק בין משחקי מחשב לבניית פאזלים ולא יודע אם זה קשור לעבודת ה'.. נשמע לי פאזלים לצורך העניין משהו יותר גבוהה ממשחק מחשב

הרב קוק זצ"ל בתחילת עין אי"ה (ברכות כרך א' פרק א' פסקה ד'), על מח' רבי יוסי וחכמים לגבי שקיעת השמש, האם היא כהרף עין או שיש לה משך, אומר שם שהם נחלקו במח' האם יש מקום לתרבות פנאי או לא. ועולה מדבריו שם שלכו"ע יש עניין עקרוני בדברים כאלו, אלא שנחלקו אם מציאותית בן-אדם יכול להשתמש בהם בצורה טובה או שצריך להימנע מזה (הוא תולה את מח' התנאים במח' ראשונים, בין חובות הלבבות לראב"ד).

השאלה היא מה זה מנוחת הנפש. אם אני שואף "לחנוק" את הנפש שלי ולצמצם אותה לגמרי או שלא. ברור שבן-אדם שעכשיו לומד בישיבה בדרך הטבע אין לו הרבה זמן להשקיע בתחביבים, אבל לענ"ד אסור לכבות תחביבים לגמרי (אא"כ באמת מדובר במשהו ילדותי שהאדם צריך לשאוף לא לרצות את זה בכלל....), גם בתקופת לימוד בישיבה.

אגב, גם כשמשקיעים בתחביבים, כדאי לזקק אותם ולהופיע אותם בצורה טובה יותר. לדוג', אדם אוהב מוזיקה. איזה סוג מוזיקה בדיוק הוא שומע ואוהב? האם עדיף לשמוע דברים אחרים? וכן על זה הדרך בכל תחביב ותחביב, לברר אולי אני יכול יותר למצוא משמעות באותו תחביב, לגלות בו עומק וכיוון חדשים.

לפעמים יש תחושה שאם ייאספו יותר מדי חטאים, בסוף לא יישאר ממני כלום.

///

אמרי אמת וילך תרצ"א

הקהל את העם האנשים והנשים והטף איתא האנשים ללמוד והנשים לשמוע והטף למה באים לתת שכר למביאיהם, למה צריכים למביאיהם לשכר, הלא יש להם שכר משלהם, אולם הכוונה לכאלו שאין להם דרך בפני עצמם, אאזז"ל אמר בשם ר' בונם ז"ל על מה שאיתא במדרש וישב כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם נאם יי מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה וכו' ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו וכו' ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב"ה היה עוסק בורא אורו של משיח, שאף שלעיני בשר היה נראה שמעשה יהודה לא היה ישר כמו מעשה אחרים, אולם הקב"ה הוא היודע מחשבות שיהודה היה נפול בעצמו שהוא אינו כלום ואין לו כלום ועל כן היה עסוק ליקח לו אשה להעמיד תולדות שאפשר התולדות יהיו יותר טובים, זה הוא אורו של מלך המשיח כדכתיב והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, איתא בגמ' מי גרם לראובן שיודה יהודה והקשו בתוס' הלא ראובן עשה תשובה עוד מקודם שהיה עסוק בשקו ובתעניתו, אולם יהודה חידש דרך חדשה להיות מודה בלי שקו ותעניתו, עיקר התשובה היא ההודיה,

איתא כי יהויקים היה מתענה תמיד ונאמר לו אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו,

[מצודת דוד] יתכן שהיה יהויקים מסגף עצמו במאכל ומשתה ועשה הרע בחושבו שהסגוף יכפר על רעתו ולזה אמר הלא אביך התענג במאכל ומשתה ועשה משפט וצדקה ובעבור זה היה טוב לו כי לא עשה הרע ולא היה לו צורך אל הסגוף:

[רד"ק] אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה. כלומר איני תופש אותך בהנאותיך אם היית עושה משפט וצדקה כי אביך יאשיהו אכל ושתה כדרך המלכים ונהנה בטובתו וכיון שעשה משפט וצדקה אז טוב לו והיה בטוב כל ימיו אבל אתה נהנה בטובת העולם הזה בדרך רעה שבניניך שאתה נהנה בהם אינם ביושר ובמשפט כי אם בעשק וכן מאכלך ומשקך ושאר הנאותיך הם בחמס כמו שאמר כי אין עינך ולבך כי אם על בצעך וגו' ויש אומרים כי יהויקים היה מתענה תמיד והיה סבור כי התעניות היו תשלום מעשיו הרעים לפיכך אמר לו אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה.

עיקר התשובה היא ההודיה וזהו אז טוב לו כדכתיב קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' כל תשא עוון וקח טוב ואיתא ברש"י וקח טוב וקח הודיה וכו' שנאמר טוב להודות לה', כשמחנכים הילדים ליהדות, מזכי לחייביא, זהו השכר האמיתית, לתת שכר למביאיהם, מחנכים הילדים והילדים יש להם ילדים עד אורו של משיח.
 

///

בעצם החידוש של האמרי אמת הוא מפליא וממש מרחיק לכת.

יש תשובה של שק ותענית, לומר את כל הסליחות, לסיים X פעמים ספר תהילים, להיות בבאסה ובדאון, פעם קראתי שהיה איזה מחזור סליחות שכתוב בו באחת הסליחות "כאן בוכים". תשובה "קלאסית" מה שנקרא. וזאת התשובה של ראובן, כי זאת התשובה שהוא מכיר. תשובה קלאסית. אז בסדר, זאת מדרגה אחת.

אבל המדרגה האמיתית יותר היא התשובה ה"יצירתית" של יהודה, יהודה מבין שהוא לא בנוי לכל הדברים האלה, לכן הוא מחפש איזו דרך באמת תוכל לתקן את הסיפור הזה, גם אם בעיני אחרים זה לא נראה הכי ישר ולפי הספר.

ולפי זה ההתמקדות בימים האלה צריכה להיות איך אני באמת מתקן משהו. יוצר שינוי. יוצר משהו חדש. מכין דרך חדשה. וזה יכול לבוא דווקא הפוך מתוך שמחה וטוב וכיף, "ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם". יכול להיות שמה שאני צריך כדי להזיז את הרוחניות שבי זה איזה טיול ארוך וכיפי, להתנתק מהסחות הדעת. וזה כמובן לא סותר את הסליחות והחרטה וכל העניינים.

גם בסליחות, אפשר להסתכל על זה בתור איזה דפוק אני, ואפשר להסתכל על איך שכל סליחה פזמון ושלמונית שאני אומר, משירים מעליי ערימות של שטויות, שזה ממש משמח.

אני חושבת שזה כמו ימי כביסה

לקחת ב איזי , ב נ ח ת ...

לנשום

להתחבר לאוויר שבעולם הזה

להתכנס פנימה

להתרכז 

ופשוט

להנות מהקרבה לרבונו של עולם

מאהבה אמיתית של מלך עליון

 של אמון,

 שמאפשרת תיקון!!
 

אז אמנם הבגד מלוכלך,

אבל כמה חסד שאפשר לתקן , לכבס!

וחשוב לנקיוּת ולנעימוּת !

כי לא תחפוץ במות המת

כי אם בשובו מדרכיו 

וחיה.

עורו ישנים

וזכרו בוראכם

לא כי הוא מעניש

אלא כי הוא אוהב מאד מאד

אהבת עולם 

וזוכר לנו ברית אבות

וכל כך רוצה שנשוב אליו

ונזכה לרוממוּת אל

להקדיש את קדוש יעקֹֹב

ולהמליך אותו עלינו

ולהתפלל להתגלות ומלכות ה'

על כל העולם

כדי שנזכה 

לגאולה אמיתית ושלימה 

לקרבת אלוקים מתוקה

ולנחת ושמחה בעבודתו ית'

לתוספת 

אזכיר פה את המשל הידוע של המגיד מדובנא

"לא אותי קראת יעקב-כי יגעת בי ישראל"

משל לאורח שנכנס למלון 

נוער ליווה אותו 

וביקש לעזור לו לסחוב את המזוודה שלו.

אמר לו האורח

 "המזוודה הזו כבדה, היא לא שלי, 

ברשותי מזוודה קלה נוחה. 

 את המזוודה שלי קל ונוח לסחוב"

את המצוות והחיבור לבורא ית'

קל ונעים לעשות.

כמו קליק של חגורת בטיחות.

אם משהו חורק או כבד

זאת לא עבודה נכונה .

ומתבוננים - 

על מה העצבות? העצבות על המדרגה, גיליתי שאני במדריגה יותר נמוכה, ה"אני" הוא מה שמעניין פה. לא ה' יתברך.

על מה לב שבור? על המצב, של השכינה, של אבא שבשמיים, הצער על מה שנשבר, מה שלא היה או מה שהיה ופגע בכבוד שמיים. ה' יתברך הוא מה שמעניין פה, לא המדריגה של האדם.

וגישה בריאה - 

אם קשה לנו בעבודת ה', אם יש נפילות, מה פתרון?  להשבר? ח"ו.

הפתרון זה להתקדם. לאט. מהר. איך שמתאים לסיטאוציה ולאדם. לקום. ליפול. לקום. ליפול. ושוב לקום.

בסוף אדם נמדד על תהליכים שהוא עובר וגם על ידי תהליכי עומק הוא אכן מגיע להישים ברי קיימא בסוף. שנשארים לאורך זמן, שקבוע בנפש האדם.

אמנם אם הוא לא עובר תהליך, גם התוצאה הכי גבוהה לא שווה הרבה. וכן להיפך, אם הוא מתקדם בעקשות, גם אם התוצאה נמוכה זה שווה המון.

ואפרופו מה ש @נפש חיה. כתבה על כביסה.

שמעתי פעם משהו יפה בשם הרב שג"ר (לא יודע אם זה בלעדי שלו). בנוגע לשאלה למה אנחנו עושים תשובה אם אנחנו יודעים שנמשיך לחטוא? 

זה כמו כביסה לבגד. אתה שולח אותו לכביסה למרות שאחרי שהוא זה תלבש אותו והוא שוב יתלכלך.

העומק במשל הזה הוא שתשובה לא נועדה לייצר מצב סטטי. נחזור למצב הקודם לפני החטא ונעצר בו לנצח נצחים.

התשובה יהיה חלק מתהליך דינמי. יש פה קטעים קשים, יש בו נחמה, יש תקווה, יש אכזה ושבירה, ויש בו גם שמחה וישועה. אבל זה משהו שממשיך לקרות כל הזמן.

לא להבהל מהנפילות. זה לא באג, זה פיצ'ר.

סליחה על האיחור....😅 (או בלע"ז, דילאעיי)

מבינים שה' רוצה בטובתינו, ולא מחפש להעניש אותנו ולהרע לנו ח"ו. אנחנו הבנים שלו, אוצר סגולתו. הצער במקרה הזה על החטא אינו כסוג של טסט מלחיץ שאם ניכשל בו הלך עלינו, אלא מתוך הרצון להתקרב לאור ה', לשמחה, אנחנו רוצים להיות זכים וטהורים מכל הסיגים, וניתן לומר שהעצבות היא תוצאה- מתוך המבט הגדול אנחנו מצטערים שבאותו זמן היינו במצב קטן שמנוגד לאותה אהבת ה' גדולה ומקיפה.

אם זה לא ענה לך, אז תחדד יותר את השאלה שלך.