יש מצב שאני לאומי תורני ולא ידעתי
חשבתי שאני רוצה להשאר בהגדרה של בעל תשובה
אך אהבת הארץ, החיילים, המדינה כמדינה
ההבנה שהעצמאות היא חלק מגאולה ישראל ועוד
נותנים לי להבין שאני לא יכול להיות חרדי (ובטח לא להנשא ולבנות בית עם חרדיה)
מה עושה מי שמבין שהוא לאומי תורני? פותח שמפנייה? יש קו תמיכה?
מתחשק לי לצחוק מרוב אושר ולבכות מרוב הבנה שהייתי בחושך
מברך אותך שתשתלב בחברה בה תגדל בעזרת ה' ובעזרתך 
ככל שתדע מי אתה, תמצא את הסביבה שנוחה ומכילה אותך.
אין טעם קודם לבחור קבוצה ואז כל החיים לרצות אותה. אתה לא אישה מוכה.
לא מחפש לבחור קבוצה
לא שחקן קבוצתי...
סתם. בגדול הציבור החרדי הוא ציבור נפלא אבל אתה צריך לחשוב מה מתאים לך.
אז כמו שאמרת ההבדל הגדול בין שני הציבורים הוא לא דווקא ההקפדה על ההלכה, כי באמת יש חלקים אצלנו שנמצאים הרבה מעל הממוצע אצלם. ההבדל הגדול הוא הלאומיות. ברגע שאתה מגדיר את עצמך לאומי, שאתה מבין שיש בדורות האחרונים מהלך כללי של גאולה, כל היחס שלך לחיים משתנה.
ואפשר וצריך לאהוב את החרדים וגם ללמוד מהם הרבה דברים יפים, אבל לדעת גם שיש שוני, לדעת את המהות הדתית לאומית שלך שאולי ביום יום היא לא נוכחת אבל פתאום שיש מלחמה רואים איך דברים שנראים לנו ברורים לאחרים הם ממש לא. פתאום שצריך ליישב את יהודה ושומרון או להקים גרעינים תורניים בערים החלשות הציבור שלנו נרתם באופן טבעי למשימות כשאחרים בכלל לא מבינים מה נשתנה עכשיו מהימים שישבנו בליטא ופולין.
הכלליות הזאת, המשיחיות, הרצון להביא את הגאולה בעצמנו זה הבסיס שמגדיר את הציבור הדתי לאומי. וכמובן שביחד עם זה באות המון חולשות ואתגרים שקורים למי שמוריד את הכפפות. הדרך ארוכה וקשה אז חלקנו מתבלבלים וחושבים שאנחנו המכף המחבר, שאנחנו חלק מהתרבות החילונית ורק צריך להדביק לה כיפה... ואז כדאי לחזור למאה שערים ולהיזכר מאיפה באנו, ולצורך איזה מטרות יצאנו מהשטיבל אל הים הסוער.
זהו בגדול. תבחר את הדרך שהכי נכונה לך ואם תרצה אוכל לייעץ לך בפרטי על תובנות מקבוצת התמיכה שלנו 😉
כל הכבוד על הקבוצת תמיכה
האמת ככל שחולפות השנים אני פוגש יותר ויותר חרדים מיואשים, והם איכשהו נזקים לזרועותיה הפתוחות של החברה הדתלית. יש לזה כל מיני נסיבות, ובעיניי מה שמדהים זה שאין לאנשים להם פה ולובי, כי לרוב אלו אנשים שרק מחפשים את האמת שלהם ואת השקט שלהם לחיות בתוכה. מה אני עדייין מסופק, זה אם מדובר בחרדים שגילו את האור או באנשים שמרגישים יותר בנוח בחברה פחות לוחצת (אם נתנסח בשפה ישיבתית - השאלה אם זה בגברא שמצא את עצמו, או בחפצא של החברה שמתאימה/לא מתאימה לו). הנפקא מינה היא האם האנשים האלה עוגנים בצהד ויהיו חלק ממנה, או שהם אופורטוניסטים שעכשיו נוח להם כאן (והם אנשים מוסריים אז בינתיים הם מאוד בסדר עם הצהד), אבל מחר הם ימשיכו הלאה או ייהפכו לקהילה בתוך קהילה.
בכל מקרה, אני לא בטוח שכיום הצהד כולה משיחית ולאומנית, אני חושב שככלל יש יותר הסתכלות קונקרטית על המציאות, וטבעי שההסבר האולטימטיבי של רובם יהיה ראשית צמיחת גאולתנו וכו, אבל אני לא בטוח שכל דתל חייב לחשוב ככה. דווקא בהסתכלות שלי, בצהד יש את היופי הזה שכל אחד מסתכל ובוחן בעצמו וכל אחד יכול למצב את עצמו איפה שהוא רוצה בסקאלה הדתית/תורנית/ערכית/תרומתית. ככל שנהיים יותר חרדים זה משתנה, ואז כלפי חוץ כולם נראים צדיקים ומטיפים אחד לשני אבל בפנים הרבה רקוב או שיש חוסר במוטיבציה הפנימית. זה לדעתי מאפיין הרבה יותר רחב ונכון לצהד, לדעתי, ולכן גם הרבה חרדים שאפילו אם יש להם השקפות חרדיות, הם מגיעים לצהד כי הם פשוט מעוניינים לחיות בחופש מחשבתי ודתי.
אבל אני חוזר להתחלה - הנושא של חרדים שפרשו לצהד הוא מרתק וחבל שאין לזה מספיק מודעות
ברור החרדים האלה הם מיעוט זניח אבל בכל זאת קיים.
בעבר, דתלים שעברו צד היה מאוד נפוץ. אל תשכח שהיו מערכות שלמות שעסקו בזה (מחנה בני תורה, ישיבות תיכוניות-צבועות כמו המדרשיה, המשרפות הרבות, ישיבות חרדיות שמקפידות לקלוט דתלים כדי להציל אותם, וכו). אני חושב שעם השנים גם זה פחת, מהסיבה הפשוטה שכיום קשה להם לשכנע שהם יותר תורניים מהדתלים (כמובן שתלוי איזה, אבל גם תלוי איזה חרדים ). שמעתי שרוב המשרפות כיום עוסקות בגיור של תיכוניסטים חרדים (שזו גם תופעה שהתרחבה מאוד). אבל עדיין זה נבלע יותר טוב...
מעולם לא הייתי חרדי, מאז שחזרתי בתשובה דאגתי לומר
שאני בעל תובה ולא מעוניין להשתייך לשום זרם או השקפה
כי הצלחת יותר לדייק את עצמך.
כשאני התפקחתי אחרי שנתיים מהתשובה (שהייתי מאוד חרדית אנטי ציונית), מצאתי איזשהי שלווה, כי ידעתי שמשהו לא מסתדר.. איך אפשר לרצות להיות עובד ה' מבלי להיות חלק מעמ"י במובן הפיזי של שטחי א"י+ החברתי.
כיום ב"ה הגומל לחייבים טובות, בוודאי שרואה את החשיבות של הקמת המדינה וכו' ואהבת ארץ ישראל שלי פשוט בוערת.. האם אני מסכימה על התנהלות שהיא לא תורנית מבחינה ממשלתית? לא.
וגם לא יכולה להכחיש שאין שאריות חרדיות (בעיקר במקומות שזה מתנגש עם הלכה לדוג'- הלל בברכה לספרדים בעצמאות ויום ירושלים),
המוח שלי מתחרפן חח
ואז כלפי חוץ זה יכול להיראות שיש לי 'תפיסה חרדית', אבל בהחלט מדובר בשאריות.
ודווקא מעניין שאתה במובן מסויים רוצה "להשתחרר" מההגדרה של חוזר בתשובה...
זה מה שמייחד אותנו, אפשר להיות שייכים לציבור הדת"ל תורני/ חרדי וכן הלאה-
אבל יש ייחודיות מסויימת בחוזרים בתשובה, שאני לא חושבת שצריך להוריד אותה ממי שאתה.
וההבנה הנ"ל שלך, זאת רק חזרה בתשובה לחזרה בתשובה.
וזה כאמור לענ"ד.
אני אישית לא הייתי יכולה להגיד את עצמי דת"ל תורנית או משהו אחר לפני שאני חוזרת בתשובה.
כי כמו שיש שאריות חרדיות, יש גם שאריות חילוניות- והלימוד של החברה הדוסית זה באמת להצליח להבין איך לאזן בין כל השגעונות האלה.. גם אחרי שנים.
נ.ב.
עכשיו שאני חושבת על זה, לרוב חוזרים בתשובה נדבקים בצד החרדי לכתחילה ומי שמתחבר אחר כך לציבור הדת"ל מקיים את "אל תיטוש תורת אימך"...
בעיקר מה שמגדלים עליו בציבור החילוני זה המדינה, הצבא, לאומיות וכו'..
טוב במובן מסויים. וזה בפני עצמו שגעונות.
קיצור חח
אהבתי את החידוש שלי לעצמי.
תודה לך!
תבואי תמיד
ותודה(:
בהמשך לשאלה של @עַלְמָה1
מבחינה השקפתית יש לי דרך מאוד ברורה וגם מבינה הלכתית,
רק שמבחינה הלכצית זה הרבה יותר קשה אם אין רב קבוע וכל הזמן צריך לפנות בקו הלכה.
פעם אמרו לי [אני חוזרת בתשובה כבר כמה שנים טובות] 'תמצאי רב בעיר שלך',
אבל חברים- זה לא עובד ככה.
אשמח אם יש למישהו רעיון, תודה רבה (:
נ.ב.
תודה לה' מצליחה לשמור את ההלכה, זה פשוט הרבה יותר קשה כי בסוך לומדת מתוך ספרים או קו הלכה לא רציף.
אבל לקו הלכה יש בדרך כלל קו אחיד של רב גדול..
למשל קו ההלכה של הרב שמואל אליהו
אבל בכל פעם רב אחר עונה, כי זה מספר טלפון כללי.
אני רוצה רב אחד עם מספר טלפון אחד שאפשר לדבר איתו.
ובהנחה שעוד אין לי רב משלי לשאול אותו שאלות כאלו,
אם מישהו יודע לכוון אותי לגבי מקור הלכתי שעונה על השאלה שלי, אשמח.
יחוד בראיון עבודה-
מדובר בראיון ארוך, מראיין גבר (יחיד), ודלת בוודאות סגורה (אבל לא נעולה), אבל סיכוי סביר שמצולם.
מה הדין?
אולי אפילו מצולם בוודאות לא תמיד מועיל- צריך עיון.
עד כמה מצוי שיכנס מישהו\מזכירה בזמן הזה?
או אם יש חלון גדול פתוח?
אולי זה יכול לעזור..
אבל עצה פרקטית- למה שלא תבקשי להשאיר את הדלת פתוחה?
חוץ מזה שגם בעולם חילוני זאת בקשה לגיטימית מאוד, להבנתי זה יכול אפילו להשאיר רושם חיובי, של ערכיות נאמנות ורצינות.
כנראה שזה לא יהיה המפגש היחיד שלך עם התמודדות כזאת, ואת צריכה להיות ברורה, מה הדרישות שלך, ומה את מצפה מעצמך..
(1. יותר מתאים לפורום בית המדרש
2. אפשר לשאול באתר ישיבה או במכון התורה והארץ- שיש להם מומחים בהמון תחומים
3. בהצלחה רבה!!)
הבנתי שאם הדלת לא נעולה אז יש מקום להקל?
וגם זה שונה מההמשך,
כי במידה והתקבלתי למקום עבודה מסויים אני יכולה להגיד באיזה צורה מתאים לי לעבוד,
אבל אם לא התקבלתי עדיין, אני לא יכולה לבוא מראש בדרישות עוד לפני הראיון 🙈
איפה שיש מקום להתגמש תתגמשי,
אבל איפה שיש משהו שסותר את רצון הבורא יתברך-
תהיי חדה וברורה!!
הוי עזה כנמרה, וקלה כנשרית, ורצה כצביה, וגיבורה כלביאה לעשות רצון אביך שבשמים
תודה רבה
תעשי קידוש השם
זה גם לא מושלם, אבל יותר אמין הפורום. בעייתי לסמוך על דעה שמשתמש בפורום כותב ללא שהוא מציין מקור, לפחות מקור אינטרנטי אמין.
פניני הלכה הוא ספר יחסית קל לשימוש, מאוד מומלץ להעזר בו -
ובתחום הזה זה לא הרבה.
אם אתה יודע שיש סיכוי שמישהו יכנס תוך מס' רגעים כמו מעלית זה לא יחוד אע"פ שבמעלית יש מי שאומר עדייף בכל זאת לא להכנס,
לגבי משרדים נאמר לי פעם שגם אם המקום פתוח לרווחה מצד הדלתות והחלונות אך ידוע שלא יכנס מישהו במהלך הראיון ואין את
החשש שמישהו יכנס בכל רגע זה עדיין יחוד.
(לעניות דעתי מצלמה מועילה כהוכחה למקרה וקרה דבר מסויים, אך לא מועילה בדיני יחוד)
בהצלחה בעבודה ושפע כלכלי
בנוסף, במשרד עם אנשים, הרבה פעמים יכולים להיכנס בטעות.
עוד דבר, אם המראיין לא הבוס שמנהל ואחראי על המשרד, הבוס או האחראי יכולים להיכנס.
אם יש סבירות גבוהה למצלמה, שהמראיין לא שולט עליה כדי להעלים את התיעוד, אלא אחרים יכולים להחשף ולראות, זה כמו פתח פתוח לרשות הרבים.
בעניינים הלכתיים.
אם יש לך ווצאפ, יש יותר מדרך אחת לקבל מענה הלכתי מרבנים מוסמכים, על פי העדה שלך, ואוכל להפנות אותך לכמה מהם.
למשל, המספר +972 52-736-6144 מנוהל ע"י חשבון עסקי של עמותת "'מחוברים לתורה' שע"י הרב נפתלי וסרמן" ומתנהל בקלות כך שניתן לשאול אחד מעשרות רבנים מבית הוראה שזמינים למענה בטווח קרוב (לא מיידי, אבל קרוב). פשוט לשלוח הודעה פרטית כמו בצאט רגיל, הזהות שלך נשמרת שום דבר לא מתפרסם מעבר לאותו רב שמספק לך תשובה.
רציתי לשאול אם יש עצות להתחזק בעבודת ה'... לפעמים אני כאילו קרובה לה' כמו דבק ולפעמים אני רחוקה ממנו כמו מזרח ממערב. אם יש לכם עצות לאיך מחזקים את העבודת ה' שלי ומייצבים אותה אשמח שתענו...
למשל אצלי זה נתיבות שלום, ושיעור של הרב פרץ אינהורן
זה:
וזה באמת עוזר לך?
בנוסף, צריך להשתדל תמיד להיות עם הרגשה ש-ה' איתך בכל רגע, במצבים השמחים או המבאסים של החיים. להרגיש ממש כמו תינוקת "כגמול עלי אמו". כמו שתינוקת בוכה לאמא שלה מתי שהיא עצובה ומבואסת, או צוחקת ושמחה איתה, או מבקשת ממנה כל דבר שהיא רוצה, ופשוט נשענת עליה בתמימות ובביטחון של חום ואהבה אימהית אין סופית שחובקים אותה ועושים לה נעים ומרגיעים אותה, כך צריך להשתדל להרגיש עם ה'.
תודה רבה!
אני חושבת שזה הדבר היחידי שגורם לי (לפחות) לאיזשהו קשר רציף עם ה'..
כי מרגיש לי לפעמים שהקשר דבק שלנו, לא תמיד במודע מגיע כי הוא עשה למעני משהו שמאוד רציתי וכו'..
וכשאני מבקשת משנו ולא מקבלת, אז פתאום יש מרחק.
הבתבודדות והדיבור בכל יום, גורם לקשר רציף.
שלב ראשון תתבונני בעצמך, למה את מרגישה מרוחקת.
ואז שלב שני אחרי שהבנת מה גורם לך להתרחק, תנסי להבין מה גרם לך להתחבר.
ושלב שלישי תנסי להתחבר.
תודה רבה!! ה' יברך אותכם!!
אם הייתם יכולים להסיבר את הקשר עם הקב"ה להבדיל כמו קשר של בנים אדם-
איזה קשר זה היה?
[וזה לא בהכרח חייב להיות קשר של אבא וילד, מלך ועבד, בעל ואישה.. אלא ממש כל קשר].
אשמח גם אם תוכלו לפרט על הקשר שבחרתם כמייצג.
תודה!
לא.
רציתי להבין יותר את הרגש שעומד לאנשים מאחורי הקשר שלהם מול ה' ית', לפי הבחירה שלהם.
הבחירה שלך מעניינת, לרוב אנשים בוחרים קשר של הורה וילד.
וזה סתם נסיונות שלי על אנשים בגלל הלימודים חח.
בתכל'ס, כשחושבים על זה אולי בעצם הקשר שלי עם ה' באמת דומה לקשר עם ההורים שלי
אבל נראה לי שפריץ ומושק'ה יותר מתאים
בגלל הלימודים?
מה את לומדת?
הרב אמר שצריך לעלות למדרגה של בעל ואישה.. שזה הרבה יותר גדול בעומק ואינטימיות מאשר הורים וילדים.
ואני לומדת כל מיני שיטות טיפול בהשקפת התורה.
ולמען ה' איך עושים את כל האימוג'ים הזזים האלה?
ימח שם עראפתאחרונהאיזה רב?
יפה, יפה.
איך עושים את האימוג'ים? טוב אז הנה כמה:
= (חושב )
= (כן )
= (שטן )
= : )
: E
אבל בעשור האחרון עלתה משמעותית הדרישה ללמידה של שער הביטחון מחובת הלבבות.
יותר ויותר שיעורים בנושא.
ספרים שנכתבים.
אפילו מחברות ויומנים בנושא.
אני תוהה מה השתנה בשנים האלו מבעבר?
(אני חושבת שזה דבר מדהים ובעצמי לומדת הרבה)
קריאת ספרים, שמיעת שיעורים, הליכה להרצאות וכו'
וגם השיח הסביבתי
ממש תופעה מבורכת
קראתי לאחרונה את הספר של בת שבע דרגן
90 יום למנוחת הנפש, ממש כיף
וגם הקבוצת ווטסאפ היומית והפודקאסט נהדרים.
קניתי מלא ספרים וחילקתי לחברות ולמשפחה
שיש יותר חוסר בטחון...
אולי בגלל אובדן משמעות או אולי כל מיני דברים אחרים שהופכים את החיים ליציבים יותר.
לא יודע אם אם את טועה או צודקת אבל נשמע על פניו טענה הגיונית
לומדת בחברותא את הספר הזה כל בוקר
וכבר מתחילה סבב חמישי אם אני לא טועה.
וכשהיא סיפרה לי עם מי היא לומדת
גיליתי שמדובר בעוד אישה שאני ממש מעריצה!!
בקיצור, החלטתי שאצטרף לשתי הנשים המדהימות האלו ואולי אזכה להיות כמותן 🥹
[אני כותב את זה מסיבה (שלא נפרט) שקשור לשאלה שלך.]
חשוב מאוד להתחזק בביטחון ב-ה' בדור הזה שיש כל מיני הבטחות ופיתויים חומריים וחיצוניים. הכל נראה נוצץ ומושך וזה יכול לגרום לאדם לסטות מדרך האמת.
הרב זונדל מסלאנט כותב לבן שלו לקבץ פסוקים שיהיו שגורים בפיו במידת הביטחון.
זה תמיד היה ערך עצום ביהדות, אבל בדור הזה עוד יותר צריך להדגיש את החשיבות. הגר"א לפני 250 שנה כבר חזה את המשיכה החזקה שיהיה לחיצוניות והביטחון ב-ה' כתרופה.
בירושלים מקום ששם דגש על עבודת ה' ופחות על השקפה?
שלא מדבר רק על "רב עיקרי" ולא בזרם של אף זרם?
ישיבה בית כנסת או קהילה...
אשמח להכיר מקום כזה, גן עדן בעולם הזה
רוב האברכים שם חרדים( גם בסגנון לבוש), החוזרים בתשובה לעומת זאת כל אחד איך שמסתדר לו
הייתי אומר שזה סגנון של ותן חלקנו
שיש בו קורס שחיטה טוב במחיר סביר
אני יודעת שיש להם הכשרות לשוחטים
ואסביר למה התכוונתי: בימים אלו אני לומדת הלכה בתחום שנחשב כולו גברי, למרות שאת רוב ההלכות הללו נשים יישמו כל הדורות.
וההתנגדות לכל דבר הלכה שאני משתפת נתקל במלא חוסר אמון. למרות שלמדתי את זה בקורס מרב, למרות שקראתי את זה בשולחן ערוך שנפסק כך להלכה.
מתנצחים איתי, מערערים על דבריי- למרות שלא אני כתבתי אותם.
זה יוצר בי אנטי לשומרי מצוות שביניהם אני חיה
בנוח אם אישה תדבר איתי לא על הנושא בכללי @שדמות בחולות אם לא הבנת אותי נכון אני מתנצל
מחפש סינון לסמרטפון, עם הדברים הבאים:
1. סינון רציני.
2. שלא עולה הרבה ושלא תוקע את הטלפון.
3. עדיף אם יש גם איזו מדבקה על החלק האחורי של המכשיר שתעיד על הסינון(אני חי כיום בחברה החרדית ולא רוצה "לפרוץ גדר", אפשר לצחוק על זה, אבל אני חושב שיש מעלה וערך בכך שסמרטפון וודאי פרוץ, עדיין לא נהפכו לדבר מובן מאליו בחברה הזאת ).
כושר פליי זה נחמד. אבל הוא קצת יקר. גם רימון או אתרוג טובים, ואפילו יותר זולים. רימון אם תעשה חבילה ביחד עם עוד שני אנשים, זה יכול לצאת לך ממש זול (50 ומשהו שקל לחודש לשלושה מכשירים, עד כמה שזכור לי). נטספארק לא יודע מחירים, אבל גם טוב. אין מה להסתבך, זה בעקרון הכי טוב.
לגבי מדבקות אין לי מושג, מן הסתם יש דבר כזה. נראה לי ללוקחים אחריות יש מדבקות.
לכאורה עם ההגדרות הנכונות אפשר עם נטספארק/ רימון לקבל רמת סינון של אתרוג
ההגנה הכי טובה שראיתי עד היום (ולגבי מדבקה אני בטוח שאתה יכול לקנות איפשהו)
היא בעיקרה נראת לי הרבה פעמים סיבה ריגשית.
ההלכה היא אובייקטיבית - יש עבירות, יש מצוות. הכל מחושב לפרטי פרטים, מתי כמה ואיך.
אך השאלה הרבה פעמים שלא נשאלת היא למה. למה? כי כך ה' ציווה.
אך לפעמים אם לא פותרים את הסיבה הזאת נוצר מן ניכור ביחס להלכה. תוכן המצווה יכול להרגיש זר.
לרגש אין צורך להרגיש למה בצורה אובייקטיבית עושים את המצווה, אבל הוא צריך משהו שיגע בו.
לפעמים פירושים מחשבתיים עוזרים. נגיד אם לבנאדם קשה להתפלל כי הוא לא מבין איך אפשר לגשר בפער בינו לבין הקב"ה אז בהחלט יש ספרות תורנית שעוסקת בכך.
ויש עוד עניין חשוב בהתקדמות בעבודת ה' - תשוקה וסקרנות.
ההתנהלות מול מערכת הלכתית יכולה להיות מאוד קרה ויבשה. עשית ככה ולא עשיתי ככה.
זה לא מחולל שינוי פנימי.
לפעמים לימוד תורה יכול לעורר סקרנות אינטלטואלית.
תפילה יכולה לעורר תשוקה דתית.
מצוות ציצית יכולה להיות מאוד חביבה, בתור הלבוש היהודי.
נגיש כשרות, שהיא מצווה של סור מרע יכולה להיות חוויה ביחס לשמירה עליה.
לפעמים גם מה שממריץ אדם לעשות מצוות זה לשמור על סטטוס חברתי. חשוב שאקום לתפילה כשאני בישיבה כי אז אני אחשב, בעיני עצמי או בעיני אחרים, כבחור שלא רציני או לא עובד ה'. חשוב לשמור 3 תפילות במניין כי אז אני אחשב דתי רציני.
מי שמקיים מצוות כי "ככה ה' ציווה" בלי השפעות סביבתיות זאת מדרגה מאוד גבוהה.
ברור שרצוי טוב ומעולה לשמור מצוות גם מסיבות שהם "לא לשמה", מה שכן - כדאי להיות מודע לכך. גם כן להיות מודע שלהגיע למדרגת "לשמה" זה תהליך.
החסרון הגדול של מדרגה שהיא לא "לשמה" שהיא בבחינת "אהבה שתלויה בדבר" ולכן "בטל הדבר - בטלה האהבה".
ולכן כל מי שהתרופף אי פעם בצווה מסויימת (מי לא?) זה בגלל שהמצווה לא מספיק נעשתה לשמה, ממילא הכוח שהניע אותה היה מוגבל מלכתחילה.
אז מה אתם אומרים? איך מתחברים למצוות? יש מצווה שיצא לכם להתחבר אליה במיוחד?
אם כן - איך?
אם לא - למה לא?
שהיינו יושבות הרבה לשוחח.
והיו לה מלא שאלות באמונה והבנת העולם.
אז שנתיים היינו נפגשות בשעות הערב והייתי משתדלת לענות לה על כל השאלות...
משם היא התחילה ללכת לשיעורי תורה.
והיום ב"ה היא בכת של (הרב) אמנון יצחק חחחח ואני לא מספיק דתיה בשבילה והקשר נותק
ימח שם עראפת
אין לי ממש דרך לדעת אם כן.
אתה?
כשחייתי בתל אביב כאדם חילוני, הייתי מכריח את עצמי לעשות דברים אסורים. התפילה הייתה חסרה לי, אבל חשבתי שרק אם אתעקש להתנתק מ-ה' לא אשנא את עצמי.
בסופו של דבר הרגשתי רק יותר רע, כי הבעיה המקורית לא נפתרה - ונוספה בעיה חדשה (אני חי בצורה שאני לא מאמין בה).
אבל ניסיתי לשכנע את עצמי שזה עניין של זמן. לכל דתלש היה קשה לחלל שבת בהתחלה, כל דתלש התגעגע לתפילין שלו בשבועות הראשונים.
יום שישי אחד סיימתי לעבוד בשעה 16:30, והתחלתי ללכת הביתה לאיטי.
באחת מסמטאות נווה צדק, התחלתי לשמוע מאחד מבתי הכנסת את שירת ''ידיד נפש''.
הייתה זו שבת חיי שרה כמדומני.
ברחתי משם מהר, לא רציתי לשמוע. ידעתי שלא אוכל לעמוד בזה. פחדתי לחזור אחורה, אל המקום ממנו נזרקתי.
כשהגעתי הביתה, הפעלתי ביוטיוב את השיר ''ידיד נפש'' של אברהם פריד. שמעתי אותו שוב, ושוב, ושוב.
משוך עבדך אל רצונך.
תמשוך אותי, ריבונו של עולם. אני רוצה להיות קרוב אליך.
יערב לי ידידותיך, ה'. יותר מנופת צוף וכל טעם שיש לעולם הזה להציע לי. יותר מחיי החופש שיש לי בתל אביב.
התחלתי לבכות. פשוט ייבבתי כמו ילד קטן, ואברהם פריד המשיך להכות בליבי:
אנא אל נא, רפא נא לי. תן לי להיות שמח. תן לי לא לשנוא את עצמי.
תראה לי נועם זיווך,
תחזק אותי,
תרפא אותי. אוי כמה שאני צריך שתרפא אותי.
ואהיה לך עבד לעולם, הדור נאה.
נתתי לשיר להיגמר. אחרי מספר דקות מסך המחשב כבה, וחושך קר עטף אותי.
המשכתי לבכות.
באותו הלילה הבנתי שאני הולך בדרך הלא נכונה, שבוודאי לא מביאה לי ולא תביא לי רגע אחד של נחת.
לא חיללתי עוד שבת (למעט פיקוח נפש) בחיי.
אורח חיים דתי, זה גם לדבר דיברי חיזוק ולגרום לו להעלות הרהור תשובה
פתחתי שרשור לפני קצת זמן על הוכחה מדעית לקיום אלוקים ונכונות היהדות, ועד עכשיו אף אחד לא סתר לי את הטענה. (לא בטוח שאפשר לסתור את הטענה הזאת. היא טענה עתיקה) אני רוצה לדעת את הדעה של אנשים ללמה יש אחוזים כל כך גבוהים של דתיים לאומים שהופכים לחילונים. הרי יש הוכחות ללמה היהדות נכונה. הטענה שהצגתי בשרשור "למה לא שומעים הרבה על הוכחות לקיום הבורא" היא אפילו לא שלי. הטענה הזאת היא טענה אחת בין 5 טענות (למעשה זה חיבור של שתי טענות כדי לצור טענה חזקה שאי אפשר לסתור) שנמצא בספר בשם "אמונה ברורה" שהוא ספר די נפוץ (לפחות בישיבה שלי) אבל למרות זאת עדיין יש אחוזים כל כך גבוהים של החלנה! האם זה כי:
א) אנשים לא רוצים להיות רציונליים, ונגמר שלטון השכל בעולם. כלומר חזרנו לימות הביניים שבו הדבר השולט הוא הרגש והדחפים הגשמיים, ואין דבר כזה חשיבה רציונלית יותר, כי אף אחד לא רוצה להשתכנע ורק רוצה להצדיק את הדרך שלו. כלומר פוסטמודרניזם קיצוני.
ב) יש קונספירציה כלל ארצית שמנסה להראות שהדתיים הם לא "רציונליים" וגם "ושככול שאתה חכם יותר אתה יותר חילוני" או "שהמדע והתורה סותרים זה את זה"... כלומר שוטפים את המוח כדי שתחשוב שהדת זה לא רציונלי למרות שהיא כן.
אני לא יודע מה מהאפשרות היא הנכונה אבל שתי האפשריות הם גרועות. אפשר את הדעה שלכם בעניין?
חוץ מהעובדה שאתה ממש נשמע כמו דתי מודרני שמאמין באופן עייר שאומר "אתה לא יודע שזה תמיד נכון אולי בעתיד זה לא יהיה נכון ואתה סתם מדבר שטויות". המדע מניח שיש סיבה אז כל עוד המדע קיים ההוכחה שלי (לא באמת שלי) נכונה
אשתף בסיפור קטן שאולי גם יהיה פיצוי על ההתבטאויות שלי שפגעו בחלק מהמגזר החרדי (ממש לא התכוומתי)
בכל אופן, הייתי באוטובוס קו 950 מירושליפ למרכז והוא מפוצץ כהרגלו בקודש. כמעט ולא היה מקום חוץ מבסוף בסוף בספסל החורי אבל הכיסא האמצעי. אז התיישבתי, קיצר בא התיישב לידי בחור חרדי (התגברתי עכשיו לא לכתוב🤭) ישב לידי.
ואז ממש בספסלים שלידנו התיישבו 2 דתיות אבל עם ליבוש לא הכי הצנוע. לקח לו כמה רגעים ואז הוא פשוט עזב תמקום והלך לעמוד במקדימה מרוב שעשה אתזה מהר שכח תתיק של התפילין לידי. כחכ חזק והבאתי לו ואמרתי אשריך בלחש אבל לא נראלי ששמע.
קיצר דברים קטנים כאלה שמעידים על יראת שמים זה ממש ממש יפה בעיני. כי תכלס אפחד לא מכיר אותך זה כביכול רק אתה וה' וזה פשוט יפה לשים לב לזה
הייתי בגיל 14, שיעור א’ ישיבה קטנה והלכתי לעשות משקפיים, הגב’ האופטומטריסטית היתה עם לבוש לא מספק, ואני בכיתי בכי טהור כזה שנאלצתי לראות..
*לא מדברים פה מי מקפיד על מצוות ומי לא*
אבל אני בהחלט חושב שזו תופעה נפוצה מאד במגזר שלך.
ואם אתה רוצה סיפורי שמירת עיניים כאלה, אז דער הייליגע זופה של ילד חרדלניק, מעשה שהיה כך היה, שבחופש שבין כיתה ז' לח' הייתי במחנה קיץ בישיבת הרוא"ה, נקרא גם מעיינות הרוא"ה, ובמסגרתו הלכנו לטייל ליד איזה נחל. כשהגענו לשם, התברר שנעבעך יש שיקצעס בנחל, ואמרו לנו שהן קיימות.
מטבע הדברים היו ילדים פחות דוסים שרטנו שאי אפשר להיכנס למים, הגם שגם ככה לא הייתי נכנס, אבל היינו צריכים ללכת איזה קילומטר לאורך הנחל, עד לאוטובוס, כשלכל אורכו שיקצעס לא עלינו.
נעבעך תיכף קיבלתי החלטה של ילד תמים בן 13, שאפילו לא העלה בדעתו שייתכן שתינוקות באים מאיפשהו, לא להסתכל על נשים כלל וכלל. מיהרתי לאוטובוס כשפניי בקרקע, ועד סוף כיתה ח' לא הייתי מסתכל על נשים בכלל. הייתי הולך עם פנים בקרקע, ואם הייתה אישה מולי הייתי עושה פרסה תיכף ומיד.
ונעבעך, ליד בית הספר בו למדתי, שלא היה דוס, היה ממוקם בית ספר בנות. ופתח המילוט במקרה חירום, היה ממוקם בינינו לבינם, והיה פתוח תמיד כדי לאפשר מנוסה.
נעבעך, הבנות היו נסות הרבה מהשער הזה, כל עת חירום שהתחשק להן.
התוצאה הייתה שהייתי מסתובב בבית הספר במעגלים, בורח מבנות שונות שנתקלתי בהן בטעות. לא שהן היו לבושות בחוסר צניעות, הן פשוט היו בנות. החברים הדוסים שלי קצת התרעמו על הגוזמאות שלי, והבנות שמו לב שאני בורח מהן כמו מאש. זה לא גרם להן להתקרב אליי, אבל הן כן נפגעו ככל הנראה. במיוחד הן התעצבנו כשיזמתי עם עוד כמה חברים בניית מחיצה שתסתיר אותן מאיתנו. כמחאה הן פרצו במחולות לבית הספר אחרי שביצענו מדידות לגדר החוצצת בינינו.
אחח, פעם הייתי דוס טרור. היום נשארתי בעיקר על תקן הטרור.
אי שם בזמן אלול הפסקתי עם ההרגל הזה, שלא להסתכל על נשים בכלל, והואלתי בטובי להתחיל להסתכל על נשים ולדבר איתן. לפני כן הנשים שהתייחסתי אליהן היו מוגבלות לאמא שלי, אחותי, סבתא שלי, ודודות שלי.
דער הייליגע סיפור על הטרוריסט שהייתי פעם. אני זוכר פעם אחת שנראה לי שמורה נפגעה ממני, ועד היום יש לי מצפון על זה, שהיא דיברה עם חבר שלי בכיתה, ואני התעלמתי מקיומה וניסיתי לשכנע אותו שיבוא, למרות שהיא נכחה שם והיה די ברור שהיא לא מאשרת לו לצאת.
בדיעבד אני לא גאה בזה כל כך, כמו שאתה גאה בסיפור שלך. אני חושש שפגעתי בהרבה נשים עם ההתעלמות שלי מהן, הייתי פוגעני מאד אני חושב, בהתעלמות שלי מהן. אני שמח שהיה לי את כוח הרצון, ואני מקווה שיהיה לי אותו לדברים חשובים ותועלתיים יותר. אבל זא לא משהו שכדאי שילדים בני 13 יסגלו לעצמם.
לא מדברים כלל על גופו של ציבור או גופם של אנשים.
פורום עבודת ה'... יצאנו לדרך!! ~~~~שרשור כללי הפורום ~~~~ - עבודת ה' - ע"ע כלל מספר 2.
ממש לא משנה מי התחיל את הנושא.
בבקשה לעצור כאן, תודה רבה.
ה' ישמור אותכם
זה מחזק להקפיד גם (בצניעות ובשמירת עיניים)
אני אתחיל
עשיתי הרבה נראלי אבל מה שעולה לי כרגע זה
שבפטירה של הרב קנייבסקי זצ"ל, לא הייתי כזה עצוב אבל מה שהקפיץ אותי מהמיטה עם רצון ללכת להלוויה הייתה הידיעה שיש שם קרוב ל800 אלף איש. והחלטתי לנסוע לבני ברק ולהיות בהלוויה רק כדי לברך את ברכת חכם הרזים. אני יודע שלפי הרבה מהדעות זה בעייתי, אבל עשיתי את זה וזה הרגיש מדהים. ניגשתי ל10 חרדונים אמרתי להם להפסיק לדבר שניה כי יש לי ברכה מיוחדת לברך והם סתמו והסתכלו עליי כמו חייזר. ואז ברכתי ורובם היו בשוק רק 3 מהם בערך ענו
היה נחמד להיות שם מלא הסתכלו כי הייתי כמעט היחיד שלא חרדון. אה וגם חטפתי משם תקורונה לראשונה
אפשר לחלוק, בכבוד.
זהו אבסורד שאין כמותו שמדברים בעבודת ה' ואז לא מכבדים את הזולת. זה הכי תרתי דסתרי שיש.
אנחנו לא מדברים פה על חרדים דתיים לאומיים אלא על השקפה, מי שיש לו לדון בצורה עניינית על השקפה ולא בנאדם או ציבור מוזמן בשמחה.
לא אומרים פה לאף אחד "שטויות" "מבלבל תמוח". זה מיותר מאוד ולא נצרך כלל.
מודה ומתוודה, לא עברתי עבור כל ההודעות פה אבל ראיתי הודעות בודדות שעברו את תחום הענייניות ודיברו על גופם של אנשים. זה ממש לא משנה מי הם האנשים.
לצערי השרשור יצא משליטה ולכן סוגר את השרשור.
מי שרוצה לפנות ביחס לכך בש.א בצורה מכובדת מוזמן
תודה!
יותר ממורכבת, פשוט מציקה.
אני עובדת במקצועות ההיי טק, בד"כ הקולגות שלי הם גברים. רק גברים. ואני מוצאת את עצמי שאכפת לי מה הם חושבים עליי וכאלה.
הקטע הוא שאני נשואה באושר כמעט עשור, ואם היו מציעים לי מישהו מהקולגות לצאת איתו אם הייתי רווקה זה ברור לי שלא. הם לא מעניינים אותי בכלל, חלקם אפילו מעצבנים ממש.
רק בגלל שאני אישה והקולגה גבר אז היצר מתעורר וזה מציק לי.
מאד מורכב לי לעזוב עבודה כרגע, אני באמצע פרויקט רציני. מתלבטת איך להמשיך מכאן.
מישהו?
זה מצע שיהיה בכל מקום עבודה
ויש למצוא איך להתמודד או ישירות או בעקיפין
המחשבות מעצבנות נורא. כמו זבוב. למעשה ברור שלא מגיעים.
זה נשמע באמת מורכב. ומעצבן.
קודם כל אני חושב שזה שאלת רב.
לעניות דעתי,
היות שאין אפוטרופוס לעריות,
צריכים כח חזק, שמאוד שומר שחלילה לא יעבור לאיסורי תורה.
או שיתוף הבעל על מלא, (אם מרגיש לך נכון)
או גדרים דרקוניים
וכו'
אם נגיד את שומרת על ההלכה, יחוד וכל זה,
מה היית מצפה מעצמך ליותר?
אם יש לך מכשיר לא כשר, תמונת מסך שלך ושל בעלך.
להזכיר בכל אפשרות לך (ולסובבים) את הקשר הטוב שיש לך בנישואין.
ולהדוף מחשבות לא מתוך ריסוק הנפש שלך, אלא פשוט כמו זבוב מעצבן- לנפנף בכח. "איזו מחשבה אווילית, לכי" ולזמזם שיר בראש.
זה עניין של תירגול הדיפה. צריך לספק למוח גירוי אחר למחשבה.
בהצלחה מרובה.
ראשית, אני חושב שחשוב להבין שזה טבעי.
אנשים באופן כללי אוהבים תשומת לב והערכה, וכשמדובר במין השני זה יכול גם לעורר איזשהו יצר מיוחד של רצון למצוא חן, כאילו להוכיח שאני "שווה".
זה דחף טבעי, ודווקא כשמבינים את זה - לדעתי קל יותר לדחות אותו.
ברמה המעשית:
לנסות לשמור מרחק,
לנסות להתאמן בלהתנהג כרגיל, להיות קצת קרה ואדישה... (לא רק כלפי חוץ, אלא גם ובעיקר כלפי פנים - לנסות פשוט להיות כמה שיותר עניינית ויבשה ופחות לחשוב על מה שמעבר)
ואם את מרגישה שקשה לך להתמודד עם זה בעצמך - אולי כדאי גם ללכת לייעוץ פסיכולוגי כלשהו?
שמעתי לפני לא כזה הרבה זמן על הוכחה ממש טובה לקיומו של אלוקים. ההוכחה הולכת כך:
לפי החוק השני של התרדונמיקה יש כמות מוגבלת של אנרגיה ביקום והיא תמיד הולכת לכיוון חום אבל אף פעם לא חזרה מחום. אם כך האנרגיה לא יכולה להיווצר סתם כך (חוק שימור האנרגיה) ואנחנו רואים משהוא שהוא לא רק חום, אז היקום היה חייב להיבראות (כלומר הוא לא אינסופי) וזה מה שלפי המדע קוראים המפץ הגדול. אבל מיד נשאלת השאלה מאיפו הגיע המפץ הגדול? וכך אפשר לשאול לכל דבר שתענו, "מאיפו הוא הגיע?". גם לפי האומרים שלא היה משהוא לפני המפץ הגדול כי לא היה זמן יש תשובה לתרחיש הזה: אנרגיה של פיצוץ היא תנועה ותנועה צריכה זמן. אם אין זמן אין תנועה. אם אין תנועה אין זמן (כי המפץ לא התחיל עדיין).
כלומר בסוף חייבים לומר שיש ישות שלא צריכה להיברא, והיא מעל המדע בעובדה הקיומית.
ואז אפשר להוכיח שהתנ"ך הוא נכון ומדבר על היהודים בגלל שהנבואות שנכתבו בו נכונות.
למה אני לא רואה את ההוכחה הזאת יותר? ולמה יש אנשים שאומרים שאין כל דרך להוכיח את אלוקים. וגם כל אדם דתי (כמעט) שדיברתי אתו אומר שאמונה היא דבר שצריך להאמין באופן עוור.
מה האיזון הנכון (באופן מעשי) בין האמונה ש"כל קוויך לא יבושו","הבוטח בה' חסד יסובבנו","לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה" וכו'
ל-ה' לא חייב לנו כלום?
ואיך אפשר להיפטר מהתחושה שה' כן חייב לי..?
תודה רבה למשיבים!
כי הוא ברא אותי, יש לו אחריות עלי,אני משתדלת לעשות מעבר למה שאני חייבת, כי לימדו אותי שמי שמתפלל מקבל, לימדו אותי שתעשה בשביל ה' וה' יעשה בשבילך,כי אני עושה מה שאני יודעת כדי לשכנע אותו,ובעיקר בגלל כל המשפטים שהזכרתי למעלה..
זה ככה תשובה כנה..
יכול להיות שזה מגיע גם מפינוק.
נכון שה' זן ומפרנס אבל *חייב*?
ברצותו את נולדת וברצותו את עוזבת את העולם.
ברצותו את עשירה וברצותו את עניה.
וככה בכל דבר.
הכל מושגח והוא לא חייב כלום.
כן נבקש כמו עניים בפתח.
כן נשתף אותו במה שאנחנו רוצים.
ואם נותן נגיד לו תודה.
נכון שהכל לפי הרצון שלו, אבל הוא טבע כללים מסויימים שלפיהם נוהג העולם והוא לימד אותנו את דרכי ההנהגה שלו, אז מתוך זה אני מסיקה/מניחה שהוא אמור לנהוג כך וכך.
נכון, 'חייב' זאת בחירת מילה לא טובה, אבל כן יש תחושה כזאת של 'מגיע לי', שמגיעה מהמקום שלמד קצת את ההנהגה האלוקית.
שה' יטיב לנו בסוף. הרמחל אומר שה' ברא את העולם כדי להטיב לברואיו. ומה' טוב ברור שיהיה עולם טוב כי דרך הטוב להיטיב.
זה לא "חייב", אלא זה שאנו מצפים שיהיה טוב בעולם, וכשלא טוב, זה כי ה' יודע איך לסדר את העניינים יותר טוב מאיתנו ואנו סומכים עליו.
אבל אנו לא אומרים "טוב ה' לא חייב להיטיב לי אז כנראה זה לא יקרה והוא זנח אותי, הרי במילא לא חייב לי כלום" זה כאילו יחסי עובד מעביד או סוחרים, שאומרים טוב הוא לא חייב לי. ביחס אב ובנו זה אחרת, בכלל לא דנים עם חייב או לא.
יש עניין אחר והוא הצדקת הדין והעונש אם חטאנו. ודווקא כאן יש מקום לומר שה' חייב לתת שכר לצדיקים שעשו מצוות כי כך הצדק מחייב, אלא שלעיתים זה רק בעולם הבא. דווקא צדיקים הם לא עניים בפתח אלא זכאים במעשיהם לשכר. הרמחל בדרך ה' מסביר שזה שיא ההטבה של ה' - ליצור מצב בו נוכל לקנות את הטוב בזכות ולא בחסד, כדי שהוא יהיה ממש עצמי לנו ולא חיצוני.
אמנם החינוך הזה די נכון. אבל יש בו משהו קפדני מדי ולא מספיק רחב. שמעתי מהרב אליהו עמר מקווה שאני לא משנה מדבריו-
אם ה' היה הולך איתנו רק במידת הדין, היה אפשר להגיד שהוא חייב לנו. אבל מכיון שהוא הולך איתנו במידת הרחמים, וכמו שהוא ממתין לנו עד שנחזור בתשובה ומאריך אפו מאד עד שמעניש, הרבה פעמים הוא גם "משהה" טובה שמגיעה לנו. הוא משהה אותה מכל מיני סיבות (לפעמים כדי לתת שכר בעוה"ב שזה הרבה יותר שווה לאין ערוך), אבל עצם שיתוף מידת הרחמים זה מה שמאפשר את זה. ה' לא שוכח חובות, אבל לפעמים דווקא לאוהביו הוא משלם יותר מאוחר כדי לתת להם שכר יותר גדול, יותר שווה בהתאם לשווי של המעשים שלהם שאין אפשרות להחזיר עליהם בעוה"ז...
התחברתי.
תודה!
כי לימדו אותי שמי שמתפלל מקבל - מיליוני יהודים לאורך ההיסטוריה נטבחו ונשחטו למרות שהתפללו.
עשרות מיליוני ילדים יהודים נפטרו צעירים מאוד, למרות שהוריהם התפללו שיצליחו לשרוד.
או כמו שאמר אבא של נחשון וקסמן הי"ד לאחר נפילת בנו, כששאלו אותו איך זה שבנו נהרג אם היו תפילות המוניות בכותל כדי שישוחרר בריא ושלם - "לאבא מותר להגיד לא".
רק לא מזמן קראנו בבית הכנסת את מה שהקב"ה אמר למשה בהקשר הזה (מתקשר גם לשאלת צדיק ורע לו ולעוד הרבה שאלות באמונה): וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.
נכון לומר "אנו לא יודעים איך ה' מנהל את העולם" ואנו סומכים עליו שיודע מה הוא עושה והכל לטובה.
אבל ברור שכל מה שה' עושה זה לטובה וברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.
הגישה של ה' לא חייב לי כלום היא גישה רעה כי היא שמה את יחסינו עם ה' כיחסי עובד מעביד ומדברת על חובות או לא, ומקטינה ומכווצת את האדם, ומתארת את ה' כדמות דורסנית שדורסת את האדם הרי הוא לא חייב לו כלום,
במקום לדבר על טוב ה' ועל חסדו עם בריותיו.
זה בכלל לא העניין של ה' חייב לי או לא, אלא ברור לנו שה' רוצה רק בטובתינו, ואם זה מתעכב זה כי ה' יודע יותר טוב מאיתנו מה לעשות.
אבל אני חושבת שיש מקרים מסויימים שנכון להשתמש בגישה הזאת.
היא הכלי לקבל את החסד
היא הכלי לקבל את הדין
כאשר אדם שם את עצמו במרכז של כל הסיפור אז זה גורם להרבה בעיות.
כאשר האדם מבין שהוא גם עומד בפני עצמו אבל גם חלק מפאזל רחב הוא יכול לקבל את זה שיש גם דין בעולם.
כמו כן, גם החסד שהוא מקבל זה לא רק חסד אישי שלו אלא זה חסד שהוא חלק ממעגל החסד העולמי שהוא חלק ממנו, מקבל ומשפיע. "עולם חסד יבנה".
ענווה זה לא אמירה "אני כלום, אז מה זה משנה אם טוב לי או רע לי". ענווה זה חוסר אגו לחלוטין, שאדם לא רואה את עצמו במרכז אלא הוא עוד אחד מהברואים, וכמו שזו קושיה איך לכל ברוא יכול להיות רע, כך אדם יכול לשאול למה לו רע, כי הוא גם חלק מהברואים. כמובן לא לערער על הנהגתו של ה', אבל אפשר לשאול למה צדיק ורע לו הרי משה שאל את זה.
נכון שיש מימד של אדם שלא אכפת לו מה יקרה לו אלא העיקר כבוד ה' בעולם, אבל זה כבר סוגיה מסובכת איך למצוא את האיזון בין השאיפה רק לכבוד ה' לבין הרצון שלנו להתענג על ה' ולהיות מאושרים
לא כתבתי שזה לא משנה אם טוב או רע.
להיפך, דיברתי גם על הצורך להצדיק את הדין גם כשרע. דהיינו זה משנה אם טוב או רע. ההצדקה היא הפעולה המתבקשת כשרע.
וכשהמשכת "ענווה זה חוסר אגו לחלוטין" זה מתכתב עם מה שכתבתי ביחס לזה שהאדם שם את עצמו במרכז.
כמו כן, גם ביחס לשאלה "למה צדיק ורע לו רשע וטוב לו" אין שום התכחשות בדברי לכך. צידוק הדין לא סותר השאלה הזאת.
בנוגע למה שכתבת למצוא את האיזון בין כבוד ה' לבין הרצון שלנו נראה לי שיש משנה מפורשת על כך באבות "הוא היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". להבנתי אין מדובר פה באיזון, אלא בהבנה שהרצון שלי בטל (כמו "בטל בשישים", בלול בתוכו) ברצון הכללי והרצון הכללי כולל את הרצון הפרטי שלי.
אבל איך צידוק הדין מגיע מענווה?
צידוק הדין מגיע מהידיעה שה' רוצה להיטיב לי ולכן נתן לי אפשרות לקנות בעצמי את הטוב בזכות ולא בחסד, ואם עשיתי רע עלי לשאת בתוצאות כדי להיטהר ממנו לטובה בעתיד. זה אם חטאתי.
אם לא חטאתי אז צידוק הדין מגיע ממקום שאנחנו שמחים שמה שקורה זה רצון ה' והכל לטובה.
לענין האיזון, יש צדדים שונים במקורות. הרמבם והמהרל שמים יותר דגש על מילוי החובה של עשיית רצון ה' והאמת, כאידיאל יותר מהעונג.
בעוד הרמחל והחסידות מדגישים יותר את העונג של הדבקות בה' ושל עשיית המצוות.
אבל בעיקרה ישנה ההבנה שיש דין בעולם. הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין ומערב אותה עם מידת הרחמים כדי שהעולם יצליח לעמוד, אבל בבסיס הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין. ע"פ מידת הדין הכל מתנהל כפי הרצון העליון ואין נזקקות לרחמים. זהו מצב אוטופי שלם. אותו מצב בא לידי ביטוי בצורה חלקית גם כאשר מידת הרחמים מתערבת כפי כשקורה בעולמנו.
ענווה היא הכרת האמת (הרב חרל"פ) וחלק מהאמת שהאדם מכיר זה שהכל נובע מהקב"ה. גם השפע וגם מה שה' לוקח הוא מחזיר ממה שה' נתן. ההבנ שה' לוקח את מה שהוא נתן זהו צידוק הדין.
צידוק הדין לא בהכרח קורה מתוך שמחה. כאדם נוטה לגסוס הוא אומר צידוק הדין ולא נראה לי שמצופה ממנו לשמוח אז.
הרמח"ל עצמו סותר עצמו לכאורה במסילת ישרים בנושא הזה.
כמו כן, גם הרמב"ם שופך אור על הנושא מהלכות דעות וממורה נבוכים.
הרב קוק באורות הקודש מביא את השורש המשותף העליון שבו הזכות והחובה הן דבר אחד.
מידת החסד זו המידה הבסיסית שה' ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו. כדי שההטבה תהיה שלימה הוא עשה את מידת הדין כלומר האפשרות שהאדם יקנה בזכות את הטוב ולא בחסד , והטוב יהיה חלק ממנו ממש (עיין דרך ה' לרמחל פרקים ראשונים).
מכיוון שאדם גם חוטא ולא יכול להצדיק את קיומו מיידית, ה' ברא את מידת הרחמים שהיא ויתור זמני על הדין, עד שהאדם יהיה צדיק ויחזור בתשובה על חטאיו. אחרת העולם היה נחרב.
הרמחל פותח את מסילת ישרים בחובת האדם בעולמו - שהאדם נברא כדי להתענג על ה'. וגם בדרך ה' מדגיש שה' ברא את העולם להיטיב לברואיו, ופחות מדגיש שה' ברא הכל לכבודו.
זה באמת מעניין מה גישת הרב קוק בעניין. נכון שבשורש זה משותף, אבל בחיים שלנו זה נפרד. מצד אחד המילה עונג מופיעה המון בכתבי הרב, נראה לי יותר מאשר חובה או אמת. מצד שני נראה לי בבתי מדרש שונים של תלמידי הרב קוק מדגישים צדדים שונים, עשיית אמת אידאלית או עונג על ה'.
הבנת איך עניתי על כך שענווה קשורה לצידוק הדין? (שזה הנושא שעל בסיסו התפתח הדיון)
שענוה איננה ’אני כלום’ אלא ’כל מה שאני הוא מאיתו יתברך’
וגם בשערי העבודה המיוחס לרבינו יונה פותח במילים ’’שידע העובד מעלתו ומעלת אבותיו’’ שאדרבה בכך לא יקל מעליו אלא יתבע מעצמו יותר.
חילוק אפשרי הוא שכל קוויך וכיוצא בזה זה לעתיד לבוא. אבל לאו דווקא כאן בעוהז.
אבל אני בעצמי לא שמח מהתירוץ שהצעתי.. ומקווה שישנם הסברים טובים יותר שכתבו פה. (טרם קראתי התגובות).
איך אתם מחליטים מה הכיוון הרצוי בעיניו יתברך?
הרי גם בתוך המסגרת של קיום תורה ומצוות יש כל כך הרבה אפשרויות?
פשוט הולכים אחרי הלב?
להדגיש את החסד או את הדין?
יותר תורה או יותר מצוות?
ימח שם עראפתאדם כל כך מעורב רגשית בסיטואציות ולא יכול לראות מה נכון וטוב לו לעשות.
ביומיים הקרובים תשמעו על פיגוע מחריד, ובשבוע הבא ביבי שוב יגמגם מול הדמוקרטים מהבג"ץ.
זיויקאתה צריך לעשות את מה שה' אומר לך לעשות. כלומר להיות אדם טוב. אם יש הרבה דרכים אז בחר את הדרך שהכי מתאימה לך. אפשר להחליט על פי הכישרונות שלך או על פי מה שעם ישראל צריך.
אתה מחפש תשובה אובייקטיבית לשאלה סובייקטיבית. הכישרונות שלך הם דבר שאף אחד לא יכול לדעת מה הם. האדם היחיד שיכול לענות על השאלה הוא אתה, כלומר אתה צריך למצוא וליישם את הכישרונות שאלוקים נתן לך ולחפש מה אתה צריך לעשות בעולם. כלומר בסוף תשובה יותר טובה מחפש את הכישרונות שלך היא כנראה לא תופיע
אם אתה מחפש תשובה לשאלה "האם אלוקים רוצה שאתה <מה שאתה רוצה לעשות>" אדם רנדומלי מהאינטרנט יכול לתת לך תשובה על כך. אבל אם אתה רוצה תשובה יותר טובה, תשאל משהו שמכיר אותך ויודע מה הכישרונות שיש לך.
נ"ב אני רציונליסט אם אתה חושב שמה שאני אומר הוא לא נכון אז אתה מוזמן להתעלם ממני
בגדול אני לא באמת יודעת.. אני מנחשת.. מתפללת לכוון לרצון שלו.. מתייעצת עם אנשים ומקווה שהם שליחים נכונים, להתייעץ עם רב זאת גם דרך טובה...
יש גם לנטיית הלב חלק משמעותי בהחלטה.
חושבים, מרגישים ומשכללים מה שביניהם ובסוף מחליטים.
אין פה משהו חד משמעי ואין גם ידיעה ודאית, עושים מדי פעם ביקורת עצמית ("חשבון נפש") מתייעצים עם חברים ומורי דרך
ומתפללים שנזכה לכוון לרצונו.
ככל שלומדים יותר תורה מגלים יותר מהו רצון ה'.
רק בזכות התורה אדם מקבל שכל אלוקי ולא שכל רגיל. (נראהלי יראת שמיים, ביטול להשם, מביאים ראיה רוחנית יותר...)
וגם ככל שהמידות של אדם יותר זכות הוא יזכה יותר לכוון לאמיתות התורה (בהבנה שלו ובחיבור).
וכמו שכתבו חשוב תפילה שמביאה את הסייעתא דשמיא.
ז"א - הולכים עם הלב ועם הרבה כנות ואמת פנימית, וכשרואים שיש סתירה להלכה, עושים עם עצמנו חושבים ומחשבים מסלול מחדש..
יש דילמות קשות קשות שהם לא שאלה הלכתית.
