פורום סופרים וספרים (עמוד 74)

ישלי ספרים שאני קוראת כשמשעמם לי, ואז הם רומנטיים, קיצ'ים, לא מצריכים חשיבה.. [והם גם הספרים שאני נהנית להירדם איתם...]

אבל יש ספרים שאני קוראת כשבאלי לקרוא, ואז הם חושבים, עמוקים, חכמים כאלה, נותנים חומר למחשבה גם אח"כ...

בס"ד

הארי פוטר- בזבוז זמן!

לכו תקראו שר הטבעות, לוחמי התמורות , ספר השלושה, או אפילו שלושה בסירה אחת!

דמדומים! איכס...

קודם כל, ספרים מפתחים את הדמיון של האדם, וכן, גם הארי פוטר מצליח להכניס אותך לעולם הדימויים שלו.

ובכלל נראה לי שאדם שאין לו דמיון מפותח- הוא מסכן.

ועוד נדבח, אולי זה מה שהכי חסר לנו כיום, למה אנחנו מחכים?

לביאת משיח, לתיקון העולם, לאחרית הימים וכו'

כל הדברים הללו, תלויים בתחיית הנבואה!

נבואה פירושה דמיון- "אשר ידמה הנביא", נבואה אמורה לבוא על גבי אדם, שממצליח לצאת מהמסגרת השכלית הבנאלית שלו- לתוך עולם עמוק.

לספרות, ולקריאת ספרות יש חלק נכבד- בפיתוח הדמיון, שהוא לא פחות חשוב מהשכל.

איזה ביזבוז זמן?

זה הנאה. תגיד אותו דבר על משחקי מחשב, מה זה לא ביזבוז זמן?

פשוט נהנים מזה 

א. אני נהינת מזה.

ב. גיליתי שבלי לשים לב יש לי הרבה ידע מספרים, ולא ספרים עיוניים.

ג. וזה גם מפתח את הדמיון..

בקיצור בזבוז זמן זה לא.

מה שכן יש ספרים שהם כ"כ זבל שאולי זה כן בזבוז זמן לקרוא אותם..

זה מפתח את הדמיון, זה מעשיר את הידע זה כמו שתגיד שללמוד זה בזבוז זמן.

ברור שזה תלוי איזה ספרים אבל את האמת שגם ספרים שבשבילכם הם בזבוז זמן כמו הארי פוטר תדעו לכם שמכל ספר כמעט אפשר ללמוד משהו ומהארי פוטר למשל אפשר ללמוד את ערכה של חברות אני משתדלת ללמוד מכל ספר שאני קוראת ותמיד יש מה ללמוד.

כדאי לקרוא את סדרת הירושה, ספרים: אראגון, הבן הבכור, בריסנגר, ______ (יצא באנגלית).

ספר מעט דימיוני משולב במציאות.

אפשר לנסות רק לעבוד וללמוד כל היום, אני אישית, לא אשרוד ככה יותר מיומיים. אז אם כבר אני מבזבזת זמן, עדיף שאני אעשה משהו שמעשיר ומחכים אותי. ואפילו לקרוא ספרים אידיוטיים סתם לכיף - אני עושה את זה לפעמים - זה גם נחמד. אני צעירה, אין לי עניין לחסוך את החיים שלי דקה לדקה.

ובסתירה יש את "מרבה ספרים מרבה חכמה" (אני חושבת שזה בפרקי אבות, אבל לגמרי לא בטוחה)

כמובן, תלוי איזה ספרים קוראים, אבל בכללי, ספרים מוסיפים המון לאינטלגנציה, לכושר הביטוי המילולי ולאיות נכון.

אישית, אני בעד, אבל כאמור תלוי אילו ספרים קוראים.

אני קוראת יותר כאלה עם חומר למחשבה 

כי באמת אין קטע לקרוא ספרים בלי משו מסרי וכאלה...

כל הספרים של משה יהלום- התוכן נוראי, אם נופל לידכם עותק, תעשו טובה ליערות הגשם ולתרבות בארץ וזרקו אותו למיחזור נייר!

כל הספרים על סדרות טלויזיה וסרטים-  (שימו לב שכתבו אותם על בסיס הסדרה\סרט ולא שהם מבוססים על ספר) אל תתקרבו אליהם אפילו, חסרי תוכן ועלילה בעליל.

"אחת שיודעת"- דבר הראשון הספר הזה לא נקי (לפי מה ששמעתי) והתוכן לא מתאים לחברה שמכבדת את עצמה (זה לא אומר שהסופרת לא טובה, היא מצליחה מאוד) מי שמע על הספר- תזכרו שזה לא ספר טוב מבחינת התוכן, ומי שלא שמע- עדיף שישאר בברותו.

"יומנו של חנון"- אין מה להגיד, רדוד עד  אצבעות הרגל, לא ראוי להיקרא ספר.

בס"ד

מי אתם שתפסלו ספרים? הקמתם אגודה להוצאה לאור? ברצינות... 

יש המון אנשים שקראו פה יומנו של חנון, (לא אני, ת'אמת...)

ואוהבים את זה! 

"אחת שיודעת" - בת ציון, את רק שמעת על זה!! אפילו לא קראת!

איך את יכולה לפסול ספרים כאילו הם לכלוך שנדבק לנהל שלך?!

בקיצור- בי כרפול, או בעיברית- תיהיו זהירים...

לא אהבתי את הרעיון הזה בכלל.

להמליץ על ספרים זה חיובי וטוב, אבל לפתוח שרשור על פסילת ספרים- לא נשמע לי. סליחה.

כל אחד וטעמו הוא, ולהוציא דיבה על ספרים זה לא יפה,

אם יש לך עניין להזהיר אנשים מפני ספרים מלוכלכים, יש איפשהו שירשור על רמת נקיות ספרים- תכתבי שם, אבל להציף כאן עם ספרים שהם לא לטעמך, תחסכי לנו.

עדיף להציף בדברים חיוביים- איזה ספרים אהבת- במקום בשלילי- איזה ספרים לא אהבת.

קפיש?

בשביל לא לקרוא ספרים דפוקים

עושה לך טוב לדבר כמה הספרים דפוקים?

פשוט תדברי על כמה הספרים שאת אוהבת יפים.

ככה כולם יהיו מרוצים ותחסכו לכולנו כאב ראש רציני.

בס"ד

אל תתחשבי באפחד, ותהני מהחיים.... 

בידיוק ככה!

קלאופטרה, אני לא פוסלת את זה לפי מה ששמעתי מהדודה של סבתא של חברה שלי, אני פוסלת את מזה שאחותי היקרה שתחי' סיפרה לי מה קורה בספר, וראיתי איתה כמה וכמה פרקים בסדרת טלוויזיה שמבוססת על הספר.

למשל אני קראתי פעם ספר שהתקציר מאחורה מ-ד-ה-י-ם! 

כל מי שקראה את זה ביקשה ממני להשאיל אותו,

אבל-

הספר פשוט פספוס אחד גדול, התקציר שהוא רעיון מדהים (עיירה שכל התושבים שלה יודעים מתי הם מתים, לכל אחד יש את  התאריך של המווות שלו והם מנצלים כל רגע בצורה הנכונה ביותר, 

למה אני רק מדברת - תקראו את המאחורה

=--------------------------------------

ביום שהמוסיקה מתה, ספרו הרביעי של אופיר טושה גפלה, הוא רומן סוחף, משעשע ורב-רבדים שבמרכזו צעירה המסרבת לאפשר למוות להכניע את חייה, בעיר שכל תושביה הניחו לבשורת המוות להכתיב את חייהם.

אופיר טושה גפלה הוא סופר המקורי ויוצא דופן, המעלה בספריו שאלות משמעותיות ומהותיות בענייני החיים והמוות. ספרו הראשון, רב המכר עולם הסוף, זכה לשבחים רבים, וכן זכה בפרס גפן לספר המקור הטוב ביותר לשנת 2005.

והספר הקושי מדבר על זה, הוא עסוק בביוגרפיה של הגיבורה, הוא מלוכלך, ופשוט לא שווה הצצה אפילו, (זוהי לא אבחנ האישית בלבד, גם אחי אמר זאת וגם חברה שקראו אותו.

אני חושבת שמספרים כאלה כן כדי להזהיר... זה ספר באמת קיצוני, שלא שווה פתיחה אפילו...

כי לפעמים אנשים קוראים וזה באמת מכניס ערכים ומסרים שליליים...
אז ספרים עם מסרים נוצריים, עם מסרים כופרים, ספרים גסים- זה נראה לי טוב שיכתבו ויזהירו כי אנשים קוראים סתם ומטמאים את הנפש שלהם.

בס"ד

ומלא חברות שלי קראו, ונהנו! אפשר לכתוב דעה, אבל לא לפסול בצורה בוטה כזאת...

קיצור, הגזמתם...

השני עלוב. 

אפילו לא גמרתי אותו..

יש בו בעיות תחביר מצחיקות ממש. אבל זה כבר התרגום.

הכל קורא לאט מידיי או מהר מידיי,

לא מרגישים רגשות של הדמויות

משום מה זכור לי שחיבבתי את הראשון..

אני לא יודעת כמה יצאו.

(מוזר,

בדרך כלל רק בסרטים הסרט הראשון מעולה והשני דפקט....)

כאילו,לסחוט אותו עד מטבע הכסף האחרון..בעע..

ובטוח שזה בהנהלת רולינג?

בכלל הספר מיצה את עצמו היא סיימה אותו בהכול היה טוב מה שזה הכי גרוע בעולם!! כלומר בכולם שלנו הכול יכול להיות טוב??

ולמה הרע שלה מזכיר את היטלר?? לא כולם כאלה...ובכלל כדי להיות רע צריך את כול הפסיכולגיה שמאחורי זה אין לה כלום!!

וחוץ מי זה בעולם המציאותי יש מקום לרגשות יותר מ: כעס, שנאה, אהבה, לכולם יש מקום הרבה יותר עמוק ממה שהיא מראה בספר. ויש סופרים שיודעים להראות את זה... אצלה זה נשמע כמו שילדה בת 12 כתבה את הספר... לצערי הדברים הם הרבה יותר עמוקים!

למה שמשהו באמת יסכים לוותר על החיים שלו כדי להציל את העולם?? צריך להראות את זה.

אני לא חושבת שיש לה לאן להמשיך הדמיות שלה מצאו את עצמם אלא אם כאן היא תקלף את הקליפות שלהם! שתוציא את מה שבאמת מניע אותם. 

חוץ מהעובדה שהארי הוא איזה נוצרי קדוש (שזה מעורר לי בחילה במיוחד בסרטים!!) 

אפשר פשוט לכתוב הארי פוטר ולדפדף ברשת...

האתר עצמו באנגלית אבל אולי מה-שמה תתרגם גם אותו ...

נפתח שירשור לכתיבת הסיפורים שלכם על הארי...

תהנו!

יש כמה:

העובדה שהרי לא מוכן להשתמש בקללות הורגות כלפי אוכלי מוות זה נוצרי זה אומר ג'לטמן אם הוא יחטוף מכה הוא יתן גם את הלחי השניה והוא בחיים לא יהרוג גם את מי שרוצה להרוג אותו... 

זה נוצרי נוצרי נוצרי נוצרי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

2.יש עוד המון קטעים שהארי לא מוכן להרוג ולא מוכן שימותו בשבילו שזה נוצרי לגמרי.  

מי הולך למבצע צבאי לבד?? זה פשוט נוצרי תקריב את עצמך למאן הכלל וככה תהיה גיבור בעעעעע

3. בסופו של דבר הארי לא הורג את וולדמורט אלא וולדמוט הורג את עצמו הארי רק מסובב את השרביט יצאה קדוש הבנת???

4. אם לא שמתם לב כול המורים בבית הספר (לפחות אלא שאחרים על הבתים) לא נשואים ואין להם ילדים מה שזה מאוד נוצרי!!

שימו לב דמבלדור: רווק בלי ילדים!  סנייפ: רווק בלי ילדים! מקונגל : רווקה ולא ראה שיש לה ילדים...

גם הנזירים הנוצרים אלו שנחשבים קדושים הם לא מתחתנים ואין להם ילדים!!

5. הארי חוזר מהמתים בדיוק כמו שהמוצרים מאמינים שיקרה ליש"ו 

נראה שיש לי מספיק הוכחות... אבל ברור שאפשר למצוא עוד המון הוכחות..

יהודי לא מקריב את עצמו למען עמו אף-פעם?

תראה את אסתר המלכה וכו' מה הם עושים?

חוץ מזה הארי לא מת! הוא היה הוקרוקס!

יש עוד דברים שכתבתי שבכלל לא התייחסת...!!!!!!!

יש את העניין שלהקריב אבל גם יש את המשפט:

"הבא להרגך השקם להרגו!! " כלומר אם משהו בא להרוג אותך אתה חייב להרוג אותו קודם!!

שנית אולי יש את העניין שלהקריב את עצמך במקרים קיצוניים(כמו אסתר המלכה) אבל יש גם את העניין של ונשמרתם איך זה שבספר החמישי הארי מחליט ללכת לבד ומשרד הקסמים בלי להודיע לשום מבוגר... פשוט מאוד אני יקריב את עצמי בצורה פזיזה וחסרת אחיות וברור שהוא יהיה גיבור....

אף אחד לא נוזף בו על זה!! 

שימו לב- דראקו מאלפוי הוא בלונדיני ווולדמורט הוא עם שער שחור...
והם שונאי כאלה שהם לא טהורי דם...
זה בדיוק (!!!) מכוון נגד הגזענות ונגד הרעיונות של היטלר על גזע הארי ועל זה שיש גזעים נחותים...

תהנו, ושתפיקו פירות נאים!

אפשר להצתרף גם בלי להיות פעילים?

שמעתי על זה שמישהו כתב סיפור המשך (לא אותה סופרת)

ובו הוא חיבר בסוף בין סקרלט להוא... איך קראו לו?

לא קראתי משתי סיבות:

1. לא הכי אהבתי את חלף עם הרוח עצמו.

2. איני אוהבת 'ספר המשך' שכתובים ע"י כל מיני...(מלבד ספרי ההמשך של היידי בת ההרים... )

שמעתי שיש גם ספר המשך שקוראים לו "רד בטלר"

לא מצאתי אותו

בס"ד

אני ירושלמית- רט בטלר... ;)

אבא שלי סיפר לי פעם שכל העולם לחץ על אותה סופרת להוציא סיפור המשך,

והיא לא הסכימה בשום אופן...

היא אמרה שזה הסיפור- וזהו!

ורק אחרי כמה דורות, היורשים שלה הסי\כימולכתוב המשך. (מה שנישמע די נוראי)

ואומרים שההמשך הזה לא הצליח בכלל...

מישו' קרא אותו?

אף פעם לא ראינו אותו, זה מסוג הסרטים שייש לך בבית אבל לאף אחד אין מושג מי הביא אותו ואף אחד גם לא רואה אותו...

והוא הברה פחות טוב מ"חלף עם הרוח"! סגנון הכתיבה מנסה להידמות אבל לא דומה... הרגשתי שהוא מנסה לשחזר את ההצלחה של הספר הקודם ולא מצליח.. טוב, אולי בגלל שכ"כ אהבתי את חלף עם הרוח, כל ניסיון להידמות לו לא נראה לי..

ולמרות שבדרך כלל אני לא שופטת ספר לפני שקראתי אותו- הסרט לא ממש עשה לי חשק לקרוא את הספר.

הגיבורה רעה ואנוכית ולמרות שיש פה גיוון מסוים מדמות המרי סו המושלמת- לא יודעת, לא מתחברת.

ראיתי את הסרט בשני חלקים- יכול להיות שאתם מתכונים לשני ספרים שונים, כל חלק?

החלק הראשון נגמר בחזרתו של האהוב שלה -אשלי..

אז..כדאי לנסות לקרוא? יש טעם?

סקארלט אם אני זוכרת נכון.

זה לא של אותה סופרת, שהחליטה לא להוציא המשך לספר, כך שהבנתי שזה גם לא על דעתה.

כך שזה 'לא אמיתי'. אם זה משנה משהו.

איך היה הספר? לא זכור לי כמשהו מיוחד. אבל קראתי אותו לפני שנים.
 

קניתי בשבוע הספר, אבל אמא שלי אוסרת עלי לקרוא אותו! היא אומרת שהוא נוראי וקשה. [והיא מאוד ליברלית בכל הקשור לקריאה. לא זכור לי מאז גיל 10 שהיא אסרה עלי לקרוא משהו]

פשוט מוזר~

ספר הזוי לחלוטין. זה מה שאני זוכרת ממנו.

אפילו לא סיימתי אותו (נראה לי..)

בעזהי"ת

נכון, העלילה מוזרה בעליל.

הכתיבה מוזרה.

אבל-

מבחינת הכניסה לדמות? הכותב שיחק אותה. הספר נראה בדיוק כאילו ילד אוטיסט כתב אותו.

אני מאוד מאוד אהבתי אותו, למרות שיש אנשים שלא ממש מתחברים לסגנון, הוא כותב כמו ילד אוטיסט וזה יוצר סיפור ממש מגניב

המקרה המוזר-

אני ממש אהבתי, הוא פשוט מעולה ביותר, וצנוע לגמרי..

אבל תלוי ממש מה סגנון שלך, זה בעיקרון מסופר מנק' מבט של ילד אוטיסט,

זן ואומנות אחזק האופנוע-

אני ניסיתי לקרוא ולא החזקתי מעמד,אבל אחותי טוענת שהוא מעולה..

קריאה נעימה!

והמקרה המוזר של הכלב בשעת לילה גם מצויין

ונהנה מהמוזריות שבעניין (להרגש כמו אוטיסט למשל) אז תקרא את המקרה המוזר.

אני- הרגשתי מוזר (=

ולכן לא אהבתי.

לשיקולך.

איך "הוציאו גרסה נקיה"? מי? איך ניתן לעשות כזה דבר?

המקרה המוזר של - קראתי ודי אהבתי, אם כי זה לא קל לקרוא, במיוחד למי שמרגיש הזדהות גדולה עם הגיבור, בבחינת "היי גם אני קצת אוטיסט, לפעמים...  וזה נורא קשה."

זן ואומנות אחזקת - קשה, מוטרף, למי שאוהב פילוסופיה, אופנועים,  וקשרים חברתיים לא ברורים. נדמה לי שלא הבנתי את הרוב ולא גמרתי אותו. מצד שני, קראתי את זה כשהייתי בתחילת תיכון, סביבות גיל 15 כי אחי קרא את זה ונתן לי והוא גדול ממני בעשר שנים... אז אולי זה היה מוקדם מדי. מעניין לנסות שוב.

ספרים של מורקאמי ואדאמס - התחלתי לקרוא אחרים שלהם: יער נורבגי" ו"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" והפסקתי אחרי פרק או שניים. בלתי נסבלים, לא צנועים, לא מצחיק, לא מבכיא, סתם איכס מדכא או מטופש.

הוא לא משהו, לדעתי. ציפיתי להרבה יותר.

ואם זה הפעם הראשונה שאתה קורא את מורקמרי- זה סגנון כתיבה מאוד מאוד שונה. זו לא עלילה ברורה ומסודרת או מסעירה. והוא ממש הזוי- יש כאלה שאוהבים את זה ויש כאלה שמדעזעים.

הספר לא נקי.

מי שאוהב את מדריך הטרמפיסט מן הסתם אוהב גם את זה..

ובכללי אני לא זוכר דברים מזויעים, אבל אני גם לא וכ אם זה נקי מאה אחוז..

"הרהור עמוק" מבינה בסדה

ספריה ארורה!

אני עוד אשיג את כולם..

אני יכולה לחוות דעתי על מדריך הטרמפיסט אם את רוצה

אבל הגיוני שמרווין42 מבין בסדרה עוד יותר ממני..

ספר נהדר. אומנם גס, אבל כמו שהרב קוק כתב על ש''י עגנון (סלחו לי על כך שהציטוט אינו מדויק) "בטל בשישים". ממליץ בחום. על כל הסדרה.

נ.ב.   אם אתה קורא - אל תקרא את הסדרה בראש רציני. תסתכל על מה הוא יורד, על מי הוא (ועל מה) הוא רומז. מפתיע כמה שההערות שלו יכולות להיות דקות - אבל חדות.

הטובים זה 1,2 ו5, כלומר

מדריך הטרמפיסט, המסעדה שבסוף היקום, ולא מזיק ברובו.

'היו שלום ותודה על הדגים', ו'החיים היקום וכל השאר'

פחות טובים.

קראתי אבל קצת בדילוגים - זה היה חביב אבל לא היה לי כח לקרוא את זה ממש בפירוט

זן ואומנות אחזקת האופנוע גם קראתי - ספר יפה. קשה קצת להבנה וקצת שואב ריגשית כזה. אבל זה ספר טוב.

החלקים האחרונים לקח לי הרבה זמן עד שהבנתי על מה זה.

ספר מעולה [על נושא שגם מאד קרוב לליבי]. מרגש ואנושי, ובאמת, כמה אנשים יכולים להיכנס לראש של ילד אוטיסט [או אספרגר, אני לא סגורה על העניין] ולגרום לך להזדהות איתו כ"כ? כתיבה מעולה.

בעניין הנקיות- יש גלישה קטנה [שהיא מהותית לעלילה] אבל לא מבחינת תיאורים אלא באופן יותר של הסבר. יש גם גרסה לילדים, אבל לא קראתי אותה.

המסעדה שבסוף היקום- אם קראת את המדריך ואהבת, אין סיבה לא להמשיך.

כלומר, ההודעה הזו ממש תלושה. היא לא אומרת לנו כלום על הספר. פרטי, נמקי והסבירי.

משום מה זכור לי כספר שלא הצלחתי לסיים אותו, מהוולגריות שבו. וסליחה מכל המתלהבים עליו כאן.

אולי הסיפור עצמו צמרר אותי, ואולי הצלחתי להכנס יותר מדי לראשו של הגיבור, כך או כך... הוא ממש זיעזע אותי...כשהתחלתי להבין לאן הוא חותר, והפסקתי באמצעיתו (או נכון יותר לקראת סופו)

אבל ככללל הכתיבה של מארק הארון יפהיפה קולחת, שנונה, ועגמומית לעיתים...

אולי אנסה לקרוא אותו שוב (הייתי בהריון כשקראתי אותו... ויכול להיות שסף הרגישות שלי היה גבוה מכרגיל...)

אז תאהב גם את המסעדה שבסוף היקום.

אני אישית אהבתי אותו אפילו יותר מהמדריך.. העלילה שלו הרבה יותר מתפתחת במהלך הספר, ולוידעת, אבל הוא הרבה פחות הזוי גם מהמדריך..

נקי- ממש! אין שום קטע. אני חושבת שכל הסדרה ככה נקייה.

אל תקראו אותו!! נראה תמים, אבל הוא ממש לא כזה. ספר מ-ג-ע-י-ל!!

המקרה המוזר - ספר ממש יפה, אבל כמו שכבר כתבו לפני, יש בו חלק לא נקי שמהותי לעלילה.

מה שאמרו על גיסאות שונות שלו - אין לי מושג, קראתי אותו באנגלית...

בכללי אני ממליצה על הספרים של דאגלס אדמס. מאלה שקראתי נהנתי. הבעיה היא שאני באמצע הסידרה, כי החלטתי לקרוא אותה באנגלית וזה די תוקע לי את הקצב, כך שאני לא בטוחה לגבי הספר המסויים.

בכל אופן ספריו הומלצו לי בחום, וזה חשוב לדעת להסתובב עם מגבת וכדו'.

לגבי האחרים - אין לי מושג.

בהצלחה.

מה זאת אומרת "עוזר"?

ואם הבנתי נכון, אז תשובותיי הן:

אולי לשניהם:

לסופר זה עוזר להציג את יצירתו לעולם, או את דעתו ולעורר שינוי, וכן לצורכי פרנסה זה עוזר.

ולקורא- הספר עוזר לקבל ידע בתחומים שונים ולהעשיר את עולמו הפנימי ע"י הקריאה.

כך שגם הסופר וגם וקורא יוצאים נשכרים

התכוונתי האם עצם הכתיבה היא בשביל הסופר או הקורא.

אגיד את השיקולים שמהם צמחה ההתלבטות ואז אולי זה יהיה יותר ברור: בתור אחת שאוהבת לכתוב (ומקווה שהתוצר המגומר הוא טוב) אני שמתי לב שאין לי סיפור שאין בו משהו ממש מהחים שלי, ככל שאני כותבת יותר כך נכנסים הסיפורים לרבדים עמוקים יותר בחיים ובלב.

אני הגעתי למסקנה שיש בזה סוג של תרפיה (לא מצאתי מילה אחרת), כי כל פעם שכתבתי על נושאים שכאבו לי בהתחלה היה לי באמת קשה מאוד לכתוב ובכלל לחשוב על זה וככל שהתקדם הסיפור הרגשתי פורקן מסוים ותוך כדי סיפור מצאתי גם פיתרונות, חלקיים או מושלמים, לבעיות שלי (כי כידוע, כל קונפליקט שמתעורר בסיפור אמור להגיע לאיזושהי סגירת קצוות).

ומכאן עולה שאלתי, האם היפור עוזר בעיקר לסופר (מבחינה נפשית, להנאה וכו') או לקורא (העשרת אופקים, ללמוד להבין  את השני, רגישות למצבים מסוימים, דרכי התמדדות בחיים וכו')?

כי אם זה בשביל הסופר, אז למה בעצם צריך להפיץ את הספר? שישאר אצל הסופר ואולי יגיע גם לכמה חברים אז מה טעם להציף את השוק בכל דבר קטן שקרה לסופר והוא החליט לעשות ממנו ספר כדי לפרוק את רגשותיו? (לא שאני נגד הפצת ספרים, חלילה, אני תולעת ספרים בעלת דיפלומה אבל גיליתי שיש יותר מדי ספרים שבאים ללת פורקן לסופר ולא ממש נותנים משהו לקורא)

וסורי על החפירה. (בתור תולעת אני גם חופרת בעלת נסיון רב)

הכי חזקים והכי מיוחדים נכתבו מתוך החיים של הסופרים שכתבו אותם,

כך שאם את כותבת מהחיים שלך, ואת יודעת לחוות אותם טוב, יש סיכוי שהקוראים יתחברו לזה ביותר.

יש לי הרבה דוגמאות מפורסמות:

לשרלוט ברונטה שכתבה את ג'יין אייר היתה אהבה נכזבת בבעל האחוזה שבה היא עבדה, ובספר היא בעצם רקמה פנטזיה מושלמת, ואני בטוחה שאם לא שהחלום הזה היה כל כך עז בה היא לא היתה מסוגלת לכתוב אותו כל כך סוחף.

אסופית - כידוע, הביוגרפיה של לוסי מוד מונטוגומרי לא שונה מזאת של אן שרלי.

נשים קטנות - קורות חייה של לואיזה מיי אלקוט דומים לאלו של ג'ו, וכמוה גם היא גדלה בין אחיות.

ויותר חדש - אישה בורחת מבשורה של דויד גרוסמן, שיקוף מדהים של הסיפור האישי שלו. אמנם הספר נכתב ברובו לפני האירוע, אבל דווקא לכן זה עוד יותר מצמרר, צריך לקרוא כדי להבין למה.

אז אני חושבת שהעיקר פה זה הפורקן לסופר, לנפש ולהצדת דעותיו וכו.

קורא שמחפש העשרה כללית- יכול להסתדר באינציקלופדיה,

קורא שמחפש אקשן וסיפורים יכול גם להסתפק בסרטים.

אבל סופר- צריך ספר.

ובאמת- סיפורים אמיתיים או שמבוססים על סיפורים אמיתיים- יש להם ערך גבוה בעיניי.

ונוגה-

אם את כ"כ אוהבת לכתוב, וניכר שאת כותבת יפה, מה את עושה בעניין? איך את מפתחת את זה?

א. מאיפה בדיוק ניכר שאני כותבת יפה?

ב. מה אני עושה בעניין? איך אני מפתחת את זה? אני פשוט כותבת, יש עוד משהו לעשות?

(נוגה עם ו' או בלי? =)

א. תחושה כללית- את כותבת במשלב לשוני לא נמוך/גבוה, מתנסחת יפה ועוד. (וזה רק מקריאת ההודעה השניה שלך!) סתם, התרשמות שלי.

ב. אפשר להיות במגמת ספרות, אם יש באולפנא, או ללכת לחוג של כתיבה יוצרת.

טוב מאוד שאת כותבת, אבל אני חושבת שאם יש לך באמת כישרון לכתיבה, כדאי לעשות מעבר לסתם לכתוב.

אני לא יודעת ממש מה יש בתחום, כי כתיבה זה לא התחום שלי(למען האמת לא ניסיתי כ"כ) אבל חבל לא להשקיע בכישרון.

באולפנא שלי אין מגמת ספרות (למען האמת, אני לא באולפנא בכלל אלא בסמינר) וחוגים לכתיבה יוצרת אני לא מכירה

הייתי אצל סבתי בשבת, ויש לה עיתונים חרדיים.

באחד מהם, אם אני לא טועה "הבית שלנו" של יתד נאמן, היתה פרסומת לבנות סמינר על מחנאות כתיבה יוצרת בחופש הגדול.

ישר חשבתי עליך!

אז שמתי את זה בצד, כדי שבמוצ"ש אני אקח את זה הביתה- אבל... שכחתי...

אז אולי תצליחי להשיג את העיתון ולראות במה מדובר.

ואני אנסה בל"נ להשיג מסבתא שלי את העיתון ולהביא לך פרטים.

מעוניינת?

אני אנסה בע"ה להשיג אבל אשמח אם תצליחי לתת לי פרטים. ושוב תודה רבה.

כך זה יהפוך מדיאלוג ביני לבין דג זהב לרב שיח. לא יותר יעיל?

ככלל ספר שכתוב הישר מליבו של הסופר, יצליח הרבה יותר, מאשר סיפור שנכתב בשיעור חיבור... או בקורס לכתיבה יוצרת, או סתם כספורט...

לדעתי הספרים הכי טובים, מכילים, כמו שאמרה שירק, חלק מחייהם האמיתיים לגמרי של מחבריהם.

אבל אם לא זה, לפחות שהנושא יגע בציפור נפשו של הסופר...(אלא אם כן אתה דוד גרוסמן, שמצליח, לדוג' בילדים זיגזג, לספר סיפורים בלי קשר לנפשו או חייו שלו, והם מקסימים ומרתקים...)

אכן יש יוצאים מן הכלל, מספרי סיפורים טובים שמסוגלים לספר סיפור]ס תם כך מהדימיון ועדיין הוא יגע בנפשות קוראיהם.

רוב הסופרים חייבים שהספר והנושא שבו, יתנגשו בחייהם שלהם על מנת להעביר את מה שרצו להעביר.

במאמר מוסגר, ברור לי שהספר עוזר קודם כל לסופר! אלאמלא כן הוא לא היה רואה אור.

סופרים אינם שליחי העם, הם קודם כל שליחי עצמם, ועל הדרך שלוחיהם של מי שנהנה מהם...

בודאי שספרים מחייו של הסופר יצליחו הרבה יותר.

השאלה היא, האם לדעתכם כתיבה היא רק תרפיה לסופר והזדמנות לפרוק או שהיא גם תרפיה וגם עזרה לקורא (נתינת ידע, לימוד על רגשות השני, העשרת שפה וכו')? מה עיקר הכתיבה?

ואם היא רק תרפיה אז מה טעם להפיץ כל ספר בהרבה עותקים? ישאיר הסופר אצלו את את הספר, יעשה עותקים בודדים לחברים ומשפחה וזהו. מה דעתכם?

אני די בטוחה שג'יי קיי רולינג לא למדה בבית ספר לקוסמים, לטולקין לא היו שום חברים הוביטים וכן עוד שלל דוגמאות. גם ספרים מחוץ לז'אנר של הפנטסיה יכולים להיות תלושים לגמרי מחייו של הסופר. לדעתי אין אף קורלציה בין "לספר על מה שאתה מכיר" לבין הצלחה.

מה שכן, בשביל לתאר את העולם שלו כמו שצריך הסופר צריך להכיר אותו כאילו הוא חי בתוכו.

ספרי פנטסיה לא נוגעים בקורא בנקודות עמוקות אצל הקורא.

ספר מוצלח באמת הוא ספר שמשפיע על הקורא (זו דעתי, בכל אופן) ועדיף לטוב.

וברור שהסופר צריך להכיר את העולם של הדמויות עליהן הוא כותב (גם מי שכותב מחייו מערבב המון דמיון ולא מביא את הסיפור כמו שהוא, בד"כ).

מי חולק איתנו את שמו של הספר הלא-ריאליסטי [אפילו סתם לא מבוסס על שום דבר במציאות] שהשפיע עליו?

והרי רשימת הספרים הלא ריאליסטים שהשפיעו עלי:

שר הטבעות בראש ובראשונה.

מכאן הסדר אקראי לפי מה שעולה לי בזיכרון

גבעת ווטרשיפ
רומח הדרקון  - רוב הסדרה. בעיקר הדמות של רייסטלין.

היתה איזו סדרה על שודדי ים שאינני זוכרת את שמה, בדיונית לחלוטין כמובן, שקראתי בילדותי והשפיעה עלי מאד. (אם מישהו זוכר איך קראו לה תזכירו לי גם! לגיבור הראשי קראו סאנדוקן והוא היה שיכור תמידית, זה כמעט הפרט היחיד שנותר בזכרוני.)

ספרי טרי פראצ'ט שינו מאד את התפיסה שלי על העולם שלנו, וכל מיני דברים שנחשבים מקובלים בחברה שלנו כפי שהיא כיום.

ספרי איזיק אסימוב גם כן תרמו הרבה להבנה שלי את העולם.

ואין מה לדבר בכלל על חוות החיות ו-1984, למרות שיש שיטענו שזה האחרון ריאליסטי מדי.

ואילו רק הספרים ששלפתי בחמש דקות, הרשימה האמיתי ארוכה הרבה יותר.

היה שם גם קמאמורי? יאנץ? זה היה על שודדי ים בהודו, על כת הטאגס החונקים, על הכובשים הבריטים?

נראה לי קראו לזה שודדי הים של מלזיה.

הנמר של מומפראסם

שני הנמרים

ועוד

זה זה עם הנמרים!

בקושי זכרתי את השמות שם, אבל בקאמאמורי אי אפשר לטעות...

הארי פוטר,אוהו כמה שהשפיע עלי.

אבל לא כ"כ בגלל הפנטזיה שבו אלא בגלל העיתוי שבו קראתי אותו ועוד דברים שאני לא אפרט כאן.

נכון, הם לא למדו בבי"ס לקוסמים, או פגשו בחייהם יצורים מיסטיים למיניהם, אבל לא צריך לחוות את זה כדי לחוות את זה.

נשמע מוזר?

בהרבה מהספרים האלה דווקא כן מסופר על חייהם של הסופרים, או חוויות שהם עברו, פשוט דרך "מסך" של פנטסיה, אישית שלהם או כללית ומוכרת. (יש סופרים שאם תשאלו אותם יגידו לכם שהם פוגשים יצורים כאלה יום-יום).

את אמרת "גם ספרים מחוץ לז'אנר של הפנטסיה יכולים להיות תלושים לגמרי מחייו של הסופר.", ואני מסכימה ומוסיפה- גם ספרים בתוך הז'אנר של הפנטסיה יכולים להיות מחוברים לחייו של הסופר.

"הסיפור שאינו נגמר" למשל, לא שייך לחיים? לא נכנס לנק' עמוקות אצל הקורא? לא פנטסיה?

מסכימה עם השורה האחרונה שלך, ורואים באמת ספרים טובים שהסופר מעיד בהתחלה על מחקר שעשה בנושא, או לפעמים מודה לאנשים שעזרו לו ב"מחקר" הזה.

אתה יכול לספר על אלף רעיונות שונים, זה לא אומר שזה לא עמוק.

אני אתן דוגמה: "סונטה ללא ליווי", אחד מהסיפורים הקצרים העוצמתיים ביותר שקראתי, לא מדבר על חוויה מחייו של הסופר במסווה מד"בי [אף אחד מעולם לא אסר על א"ס קארד לכתוב, וטוב שכך]. הוא מדבר על "מה אם" [קארד מספר שחשב "מה אם היו מונעים ממני לעשות מה שאני אוהב" ומשם נבע הסיפור]. זה עושה אותו פחות חזק? אני לא חושבת, כי בי הוא באמת נגע.

בס"ד

אבל זה ממש תלוי, יש סופרים שכותבים רק כדי לפרנס את עצמם.

רק כי הם מרגישים מחויבות לגמור את הסדרה שהתחילו, או משו' כזה...

ויש שההפך... קיצור- זה לא קבוע...

(בתגובה הראשונה או השניה שלי) וזה יסביר לך למה לא ענית לי.

זו סוגיה שהעסיקה את הכותב ובדיוק לכן היא שאובה מחייו.

חוויה מהחיים לא חייבת להיות בסגנון "יש לי ילדים מאומצים אז על זה אני כותב" אלא גם יחסים שמעסיקים אותו, סוגיות שחשובות לו וכו'.

אני די משוכנעת שגרוסמן משלב אפילו ביש ילדים זיגזג חלומות שלו, או סוגיות שחשובות לו או דברים שמפחידים או הפחידו אותו כילד וכו'.

לא יודעת אם כל סופר זה ככה, אבל ספרים שנוגעים, אני בטוחה שהם יוצאים ממקומות אמיתיים.

לא שאלתי איזה ספר יותר נוגע, שאלתי מה המטרה של כתיבת ספר

אולי לא כולם יאהבו את החיבור של שואה והומור....

בעצם, מי יכול לאהוב???

אבל עובדה! אהבתי!

התיאור של המלחמה מנקודת מבטו של כלב, מקורית מאד אולי, ואולי נשמעת צורמת, בהקשר הזה,

 אבל גם נותנת אספקט נוסף לסיפורים שכולנו מכירים....

ובכל מקרה ההומור (השחור...) הזה עם הכתיבה המיוחדת של אשר קברביץ בהחלט דיבר אלי.

ספר שמאוד נהנתי מימנו. אחד הספרים המצחיקים שקראתי כבר הרבה זמן.

ובהשפעתו קניתי  גם את אחד הספרים של אותו תחבר (בצבע ירוק...) ולפני שפתחתי אותו, אמרו לי שהוא יותר גס מספר... ספר משבוע הספר... עצוב... לא פתחתי אפילו!!! (קניתי עם אח שלי בהמלצתי... עם המבצע של המילואימניקים אז זה לא עלה כסף....)

|מבואס ממש ממש|

עלילה יפה, כתיבה טובה. היו כמה קטעים שההומור היה שחור מאוד. אבל עשה לי חשק לקרוא עוד ספרים שלו.

כזה שמיועד לגלגל את הקורא מצחוק, ממש לא.

הוא שנון - מעצם היותו מסופר מפיו של כלב

הוא גם חדשני מאותה סיבה, ומרענן - כנ"ל

אבל העלילה, המאורעות - הם נוגים או עצובים, בהתאם לתקופה!

ומה שמיוחד בספר הוא, לדעתי, שדוווקא מזווית הראיה הזו, הכלבית,

דברים רבים, וגם עובדות שכבר כמעט  'טריוויאליות' עבורנו כקוראי - שואה וותיקים

מקבלים משמעות חדשה, לעיתים מצמררת ולעיתים נוגעת,

כשהם מוצגים מזווית הראיה הנאיבית - פשטנית של הכלב.

לסיכום:

ספר חזק, קריא ומהנה.

צר לי על היותי משבית שמחות. אבל...

הנקודה המקורית היחידה של הספר - שממצה עצמה אחרי פרק זמן קצר בהחלט, אגב - היא היות הסיפור מסופר מפי כלב. בדיחות שחוקות, עלילה לא מקורית (עיבוד של לאסי חוזרת הביתה). לא היה קטע אחד שהפתיע אותי. אחת מהבעיות שבו (אם לא הבסיס לכולן) היא שהסופר ( גם בקלמן קימרלינג  - ספרו הבא- הנקודה מורגשת) מתפזר. הוא מנסה לכתוב סיפור שהוא גם שנון, גם מפתיע, גם מקורי ומותח, גם על השואה וגם נוגע ללב. אבל צר לי, אין מספיק כישרון לכך. אז נשארנו אם קצת מהכל, בסלט עיסתי ודלוח (בקלמן קימרלינג זה מורגש אפילו יותר. באמת מדהים.) 

סליחה על הביקורתיות. 

לקלמן קימרלינג...

פשוט אין מה להשוות!! (לטובת הכלב היהודי כמובן...)

ודוקא זה שהוא לקח את הרעיון מלאסי...(לא ממש אבל ניחא.. נניח שכך..) יפה בעיני, זה טווסיט חדש למושג נאמנות של כלב (דוקא במקום ובזמן שמה שהיו פעם בני אנוש התדרדרו לרמ תת בע"ח)..

אני לא ממליצה בכלל!

אחי קנה אותו לאבי ליום ההולדת וקראתי אותו והזדעזעתי פשוטו כמשמעו!

חוץ מהעובדה שהכלב מאוד מסור לבעלים היהודיים שלו (יחסית מסור) זה ספר עם קטעים מגעילים ברמות על אני ממש לא אהבתי.

ואז היא התחלפה או משהו כזה?

או לא משו.. הוא כמו כל ספר חרדי חוץ מזה שהוא מותח ממש ממש!! אני לא הפסקתי לקרוא אותו..

יש אחלה ספרים.... (כמו צביקי גרין, איזה ספר, יצירת מופת"...)

ספר נחמד ותו לא.

אבל בהחלט יצירת מופת (הדרך שבה זה כתב, הרגשות שהוא מרגיש, זה אמיתי ברמות, זה פשוט טוב!...)

ספר טוב. נהנתי לקרוא אותו

ספר טוב..תלוי לאיזה גיל..מביע במושגים פשוטים ואמיתיים מהי חברות, מזה נאמנות ומסרים שבאמת חשוב שאנשים יקבלו כבר מגיל קטן..מומלץ בחום!

לפני כמה שנים (ארבע חמש.. משו כזה..) קראתי את קוראים לי צביקי גרין ופשוט בכיתי!

אני אחת שממש בוכה מספרים וסרטים מרגשים!

זה ספר יפה תלוי לאיזה גיל  קראתי כשהייתי קטנה וממש אהבתי וקראתי עכשיו והוא קצת יותר מדי לא יודעת אבל משהו הפריע לי בו..

לא שמתי לב לזה..

(אגב, החלטתי לתת הזדמנות שנייה לפרסי ג'קסון..)

אם דיברת על דיוניסוס, אז הוא שונא את כולם באופן ברור.

אני יכולה לראות את הקווים המקבילים. זה די מעניין.

למרות שהארי הוא לא ילד בעייתי, ופרסי כן- הוא דיסלקטי ויש לו בעיות קשב וריכוז.

הגיבור, הסיידקיק, המנטור... לא משהו חריג לדעתי.

(עם כל הכבוד) ..

=)

ב"ה

ואחד ההבדלים הענקיים שמצאתי  זה שהמיתולוגיה היוונית מעודדת זנות! פשוטו כמשמעו

כל אל הולך אם אישה (ועוד אחת ועוד אחת..) אחרת.

מה זה ניראלכם יעשה לילד בן 10 שקורא את זה?

זה מסר שנכנס לתת מודע שלו!

למחשבה.

ואהבתי את ההשואה...

וצחקתי שהשווית את טייסון- לרון.. זה היה מ צ ח י ק...

אבל אשקרה שחכת את תאליה!!

למרות שבסוף היא עוברת לציידות...

ועד כמה אשוואות...

בית סלי'תרין- ביתן ארס

קלאריס- דראקו מאלפוי

וולדמורט- קרונוס

ו..  תאליה.. אני לא יודעת למי להשוות אותה..

כך שיש גם דמויות שלא מופיעות בסדרה השניה.. כמו פרד וג'ורג..

וגם ג'יני..

כי במקרה הזה פרסי אמוהב באנב'ת ולא בג'יני...

לאחים שוד+בלאקג'ק..

למרות שנסחפת, העיקר שרוב הדמויות העיקריות חופפות.

עדיין לא משהו מיוחד.

אורח החיים הזה היה מרכיב משמעותי במיתולוגיה היוונית [אבל לא דומיננטי כמו שאתם חושבים], אבל זה לא אומר שריק ריירדן "מעודד" ילדים בני 10 לאורח חיים כזה. הוא מביא פיסה חשובה מאד מההיסטוריה של התרבות [ואני לא יכולה להדגיש עד כמה משמעותי היה החלק של יוון העתיקה בעיצוב התרבות המערבית] ומציג אותה באופן נגיש לילדים ודי נאמן למקור. לדעתי הוא עושה עבודה מצויינת. כמו כן, בספר מודגשים באופן חיובי ערכים של חברות, נאמנות, אומץ, שוויון, מודעות עצמית ושיתוף פעולה. זה מה שהספר מעודד.

אבל את לא יכולה לשכוח שפרסי ג'קסון מיועד בעיקר לילדים עד גיל 15\14..

הארי פוטר זה ליותר גדולים( למרות ש ה ר ב ה  ילדים קטנים קראו את הארי פוטר עדיין יש דברים רבים שמבנים רק שיותר גדולים..)

שנפגשת כל כמה זמן לאחר שכולם קראו ספר מסוים שהם קבעו ומשוחחים עליו.

או ככה זה לפחות באזור שלנו...

בעזהי"ת

13. תנו חמישה מאפיינים סימבולים בסיפור שמוסיפים לו נופך אגדתי (לדוג' שיבולת הזהב...) שיבולת הזהב. תשומת לב לפרטים הקטנים. גנטיקה. סודות. פלאשבקים.

אין שאלה מספר 10, שמתם לב לזה?

קודם כל אהבתי את ההגדרה  המושאלת חצוי-דם...

ושאלתי: באיזה אופן הם התכוונו להעביר לו את כל המסרים הללו?

אם גבי רקמה את העניינים באופן גאוני כזה שהיא לקחה בחשבון את הכל,

או שסתם, עצם ההיכרות עם הפלג המשפחתי המופרע גרם לכל המטען הזה לצאת מאליו,

ושזה לא היה מתוכנן עד כדי כך.

בהנחה שלא גבי רקמה את העיניינים באופו גאוני, אלא שהיה מדובר בצירוף מקרים מדהים.

מה היה שם בהפתעה שהכינו אבא של נונו וגבי???

גם אני חושבת שמדובר במשהו שקשור למורשת שלו, אבל מה?

מה כבר אפשר להעביר באמצעות קרקס???

והאם באמת הם התכוונו, לפתוח את הקלפים, ולספר לו, מי היתה אמו באמת??

האם זה הגיוני??

ומצד שני, ברור שהיה שם משהו משמעותי, זאת בעקבות הרצינות שלהם, וההשקעה שלהם בעניין.

מעניין אותי אם דויד גרוסמן חשב על מה היה שם באמת....

אבל אולי זה מה שהיינו אמורים להבין?!

לדעתי ההפתעה המקורית היתה פשוט, הפתעה! לשמח את הילד ביום ההולדת. אני לא חושבת שהיתה לאבא שלו איזו כוונה לגלות לו את הסודות.

1. כי היא אוהבת אותו? כי היא רוצה בטובתו של נונו.. נראלי האהבה שלה לנונו מחזקת אותה.. אבל וואלה> לא חשבתי על זה..

2. סוגשל קרקס נודד.. משו מגניב כזה..

3. אמ.. ישמצב.. ת'אמת שאינלי מושג... אנלא יודעת כלום בנושא הזה..

4. הוא קצת בוגר לגילו אני חושבת.. (חח.. אחשלי בגיל הזה.. והוא כזה תינוקק!) אבל באופן כללי אני חושבת שהוא די נורמאלי..

5. גבי. אבל היה קטע שממש התעצבנתי עליה.. ואז חזרתי לאהוב אותה..

טוב.. אין לי זמן עכשיו, אני ימשיך מאוחר יותר..

אז כאילו בפורום במקום להיפגש, מדברים על הספר פה?

לא בכינוי)

כמו שיודע כל חובב ספרים מושבע (שלא לומר תולע ספרים...) אין לך הנאה גדולה יותר, מקריאת ספר טוב, כי אם אחת- דיון אודותיו עם חובב ספרים או תולע אחר!!!

וזאת מטרתה של קבוצת הקריאה!

(מלבד מטרות המשנה של עידוד קריאת ספרים איכותיים, ושאר מטרות דידקטיות כגו' דא...)

למעשה הפורום כולו הינו במה לדיונים אודות ספרים, אלא שלא תמיד דיוניים פוריים, מצליחים לשגשג. ולכן החלטנו ליזום קבוצת קריאה, שתקרא בפרק זמן נתון (או קודם לכן...) ספר שמוסכם על כולם, ואח"כ ידייינו עליו חברי הקבוצה.

לאחרונה עלה כאן שרשור נהדר, אודות בסדרת הארי פוטר, והוא למעשה התגשמות קבוצת קריאה ספונטנית ומשגשגת.

גם השאלות שהועלו כאן לגבי בספרים הנבחרים לקבוצת הקריאה, מיועדות לתת בסיס והנחיה בלבד לדיון ספונטני, שהייתי רוצה שיהיה בעקבות התשובות שמעלים פה המשתתפים.

לדוג' אם אחד המשתתפים ענה שלדעתו נונו הוא ילד נורמלי, ובעיני זה לא כך, אז אני יכולה במסגרת השרשור הזה, לשאול אותו על כך וכן הלאה וכן הלאה....

אני מקוה שהובנתי.

ואם יש שאלות נוספות אשמח להשיב.

אז יאלה קדימה תשתתפו!!!

אבל סתם כמה נקודות שחשבתי עליהן:

בטוח שגבי תיאמה את המפגש של נונו עם פליקס (ברכבת) כי אחרת זה הופך את כל הסיפור למופרך וכמעט לא מציאותי (האמת היא שהוא די כזה, אבל עדיין יותר הגיוני לי שגבי תיכננה את זה מראש ולא גילתה ליעקב).

ממש מדהים בעיני שגבי הצליחה לחבר את נונו לסבא וסבתא שלו בלי שאף אחד מהצדדים יהיה מודע לכך, עם ההערצה שלה ללולה (ככה קראו לה?) וסיפורי הגבורה על פליקס.. ומה שיותר מדהים זה שהיא עשתה את זה למרות שזה מחבר את נונו לאמא שלו ועלול להרחיק אותו ממנה..

בקטע שנונו מנחש את המספר של הכספת- בהתחלה שהוא הצליח לנחש לבד קצת כעסתי על גרוסמן שהוא נסחף עם הדמיון והקטע הזה ממש לא הגיוני ולא אמין בעיניי, אבל מיד אח"כ כשזה הסתדר עם תאריך הלידה-נרגעתי. זה הרבה יותר מתאים לעלילה, והרבה יותר מציאותי.

ממש נחמד להתחכך עם עולם הפשע כשהוא מופיע בספר, וכשקוראים עליו בבית המוגן, מתחת לשמיכה הנעימה. נראה לי שזה מה שהופך את הספר למהנה, אם הוא היה מספר רק על החיים הרגילים בלי שום שבירה של מוסכמות ופריצה של גבולות הוא היה ממש משעמם. אז כן, נהניתי מתיאורי הפשע שהופיעו בסיפור, ואני חושבת שאין בעיה חינוכית אם בנ"א בוגר קורא את הספר (כמובן שלא הייתי ממליצה על ספר כזה לילד/מתבגר שנמצא בשלב שבו עדיין לא מבדילים בין דמיון למציאות ובין טוב לרע..)

זהו בינתיים. בעיניי זה ספר ממש יפה, מעניין, מומלץ, נקי ומשאיר חומר למחשבה. שירבו כמותו בישראל

ושלום מחודש, כי הרבה זמן לא הייתי.

1- כי היא מאד אוהבת אותו, וכי בתכל'ס הוא גם אוהב אותה וקשור אליה, בקשר מציאותי חי ואמיתי.

2- כנראה הפגישה עם השוטר והגנב, אולי עוד כמה הצגות בסגנון, אולי איזה אופניים לקינוח

3- כן! כן! כן! מאד מאמינה בזה.

4- נורמלי, עם אופי של אמן, אולי איזה ליקויי קשב וריכוז..

5- צריך להגיד?? ברור שאת גבי. נראה שגם הסופר מאד אוהב אותה.

6- שהוא לקח אותו ללולה צ'יפרולה.

7- הטריד, כן . היו חלק שגם נהניתי.(במיוחד הדחפור והים)

8- כן, יש משהו כזה. אם כי הגיבור מעביר את ההרגשה הלא נוחה עם הפשעים, ולולה צ'יפרולה מאזנת . בעיקרון אני מאד אוהבת את הספר, ולא סתם אפילו הניק שלי על שמו, אבל כמו שקרה לי עם עוד הרבה ספרים, אני מסתכלת עליו שונה עכשיו(בתור אמא). מפריע לי לא רק הפשיעה, אלא גם הלגיטמציה לחיים בלי שום מחויבות , ולאהבה בין איש לאישה בלי חתונה וברית מחייבת ועם קשר לחיים. היאוש של פליקס מלהיות בתוך העולם ה"נורמלי" ובתוכו למצוא מקום לביטוי,לחיות עם אישה חיים שלמים להיות משפחה אמיתית.זה מסר שצורם לי.

9- אממ.. השאלה הזאת כתובה בצורה שקצת קשה לי להבין... יש אגדתיות בסיפור אבל יש עירבוב גדול בין מציאות לאגדה לחוש שישי שלפעמים באמת יש בחיים. לא יודעת אם הייתי שמה את הסיפור בקטגוריית האגדות

11- וואו!! והקלה, ולחץ- כי מה יהיה עכשיו כשאבא שלו ופליקס יפגשו? ושזה מדהים שהוא הרגיש את אמא שלו, וגם- שתפסיק לעבוד עלינו, אין כאלה דברים..

12- 55% היגיון 45% דמיון. אבל זה שאלה לא פיירית!!

14- צעיף סגול, חליל, העיניים המרוחקות זו מזו, המקום שהאבא וזוהרה גרו בו אחרי שהתחתנו (הר הירח?), הדרך שבה זוהרה מצאה את מותה, הפשעים בארצות הרחוקות עם המלכים והתכשיטים והאבנים טובות .

איך אזכור עד לשירחיב ה' גבולות זמני את כל הספרים המומלצים - איני יודעת...

(טוב טוב, אני יודעת לכולם אין זמן, ועדיף לקרא כל פעם קצת מאשר לא לקרא,

אבל הבעיה אצלי היא - חוסר שליטה די חמור כשמדובר בספר טוב,

ואז בהכרח נדחקים אחור הדברים המשעממים בחיים....

רק בשבת יש יותר אפשרות, אך אם לא אסיים עד סופה את הספר?)

מלבד הכלב - אני חושב שהוא (או ספר יום הדין? גם מומלץ) זיכה את קוני וויליס בהוגו ונביולה. יש מספר סיפורים שלה באתר בלי פאניקה. מומלץ בהחלט.

מועדון גרנזי- ספר נהדר. נתן לי רשימת קריאה מספקת בהחלט. (ידעת שהסופרת מתה לפני שהספיקה להוציא את הספר? הנכדה שלה עשתה זאת במקומה.)

כדאי שתכוון את שאלתך ...

בעזהי"ת

חוץ מהעניין הזה של 'גיבור כל יכול' ו'העוזר השפוט שלו',

זה ספר טוב.

ספר מצוין שאני ממליץ מאוד

אני אכשיו קורא התחלתי לקרוא את השני

אין על הסידרה הזו, היא שניה רק להארי פוטר...

איזה סגנון? מי הסופר? כמה ספרים? נקי? על מה מסופר?

הסופר - אואן קולפר

6 ספרים

הסדרה נ-ק-י-ה! לגמרי!

מסופר על ילד גאון (ופושע) שמגלה את עם הפיות שנמצא מתחת לאדמה,

ועל כל ההרפתקאות שהוא עובר יחד עם עם הפיות כדי להציל את העולם....

ואני ממש רוצה את השאר סדרה ממש טובה

 אואן קולפר כתב את הסידרה.

בינתים יצאו שש ספרים.

הגיבור של הספר הוא כמובן ארטימס- ילד בן 12(בספר הראישון). ארטימס גילה עולם שלם של פיות מתחת לאדמה , ובעזרת השומר ראש שלו הוא מנסה לחטוף פיה.. הסידרה הפכה לרבת מכר בכל העולם.

עצוב, אבל קראתי רק את שלושת הספריפ הראשונים!! לא הצלחתי להשיג ת'שאר..

הוא שמדובר בסדרת אקשן, פשע ומעל הכל, טכנולוגיה. הסופר הצליח להכניס פה סרט בזעיר אנפין, במסווה של ספר, וכולל בפני ידע טכנולוגי הנדרש בספר, כך שהידע הזה רק מוסיף "פלפל" לסדרה...

חוץ מזה שהספר מצליח לצעוד על הקו העדין והמוצלח בעיניי של פשע לעומת "גיבור" ו"להציל את העולם" - כלומר, הספר לא קונבנציונלי בכך שבסופו של דבר מדובר בפושע אינטרסנטי למדיי - אבל הסופר מצליח להטות אותו ככה שיעזור לעולם ויגלה דברים חדשים על עצמו...

מעבר לכך הקונספט די מוכר - כמו שכבר אמרו, גיבור, עוזר שפוט אבל רציני ומאיים למדי, עולם בדיוני (הפיות)ורעים - בכל פעם אחרים). וטכנולוגיה.

סדרה מוצלחת מאוד לדעתי!

השני פחות יפה... המלצתי- תדלג עליו... יש בו כמה דברים חשובים אבל לא עקרוני לספרים הבאים...

להללושי- לדעתי היא עולה מבחינות מסוימות על הארי פוטר אבל אין אין על המשחק של אנדר ה-סדרה הכי יפה (חוץ מכמה ספרים משעממים שיש בה וכמה ספרים גסים... אבל 3 הספרים הבסיסיים שלה מהממים! )

לא ארוך ומלאה. תמציתי מספיק. 227 עמודים.

הוא די מצריך מחשבה, לכן לא הייתי ממליצה עליו לילדים אבל למבוגרים ואפילו לנוער הוא ספר מצוין.

הנה ה"קדימון" של הספר, שהוא בעצם הכריכה האחורית עם קצת אנימציה.

http://www.youtube.com/watch?v=__O9fgZ5fbM&feature=youtu.be

אז היום שאלתי בספריה, והספרנית אמרה לי שהם הזמינו את הספר אך הוא עדיין לא הגיע, והם כדברייך שמעו שזה ספר מיוחד במינו!!

טוב אז אני מחכה... (מתלקקת כבר מראש...)

ספר זורם, חמוד, לא קיטש מידי ומעורר מחשבות והרהורים..

מזמן לא נתקלתי בספר ישראלי שגרם לי לחייך כשסיימתי אותו.

תודה על ההמלצה!

קניתי, ואמנם עוד לא סיימתי- אבל אני כבר ממליצה עליו!

שנון, עמוק ומעורר מחשבה, מלא בסוויצ'ים מפתיעים, דמויות בנויות.

יצירה יהודית מקורית ומדהימה!

ואכן- נקיה. (המחבר דתי אאל"ט)

גיליתי את זה בשבוע שכבר.

חפשו גם את הבלוג שלו- "נקודותיים".

מפתיע.

כשקראתי אותו עלתה במוחי האפשרות שהוא דתי, אולי משהוא ב.. אינלי מושג, האמת,

ובהמשך הספר ביטלתי את המחשבה הזו.

ואני לא כותבת מתוך ביקורת, פשוט זה לא כ"כ מורגש ולהיפך.. הנק' שהוא כותב ממנה היא לא כ"כ דתית, בעיני.

אבל קטונתי.

וזה ספר ממש מעולה, דרך אגב

די ברור שהוא ניסה באופן פעיל לכתוב ספר שקורה ב"שום-מקום ספציפי". אפילו השמות של הדמויות כולם מאד ישראלים- אבל גם מאד לא [אריק, גיא, מיכאל, נטלי, שלא לדבר על אמילי ופייר]. וזה בסדר, זה גם מוסיף מעט למימד הסוריאליסטי וגם יעזור לו מאד במקרה שינסה לשווק אותו במדינות אחרות.

זה ספר טוב.

קניתי,וסיימתי בשבת,וזה אחד הספרים הנהדרים שקראתי.

כ"כ עמוק,ומסודר,משהו-משהו.נהנתי מאוד מאוד,וממליצה בחום.

ובסוף,בסיום הספר,המחשבה הראשונה שהדהדה לי היא - אוּ,איזו עבודה קשה יש לה'

מעורר השראה, כמו ששיראל אמרה ,

באמת מקסים .

זה ספר מתוק, בלי ספק.

אבל יותר כמו תסריט להוליווד. לא יכולתי לקרוא אותו יותר מפעם אחת.

הרעיון מקסים והספר כובש אבל עמוק זו לא ההגדרה שהייתי נותנת לו.

מה זה המבט השטחי הזה?

לא להאמין שזה ישראלי..

רענן, מקורי, נקי(!!) כתוב בצורה חמודה וזורמת, שפה יפה עם חידודים נחמדים...

פשוט מותק של ספר!!

לא יודע מי הבמאי, אבל לוק בסון כתב את הספר

לוק בסון הוא הסופר, אבל גם במאי ... 

"פעם היו שואלים מה זה שוקת

היום שואלים מה זה פרדס.."

אמר יהורם טהרלב אאל"ט

עצוב.

בעזהי"ת

נכון, ביומיום מדברים בהיוש וביוש ודייייייי ולייקים למיניהם, ואני בהחלט לא מסכימה עם התרבות.

אבל דחילק, די לומר 'תרבות האס אם אסים' בכל כך הרבה זילזול, כמה דברים קמו רק מאס אם אסים? בתור חובבת נלהבת של הכלי המתוק הזה, שמאפשר לך אשכרה לשלוח מסרים לאנשים ושיקראו את זה מתי שבא להם, בתמציתיות ותכלס'יות מושלמת. 

למה 'תרבות המיקרוגל', וכל שאר כינויי הזילזול לדור של היום, הוא כ"כ נורא? מה, עדיף לכלות את זמנינו? מה שאפשר לזרז, להתקדם- למה לא?

כן, אני מעריכה מאוד את השפה הכתובה.קוראת ממוצע של 30 ספרים בחודש לפחות. כותבת לא מעט, כושר ביטוי טוב, כל הדברים המילוליים האלה.

וכן, יוצא לי לפעמים לשלב בדיבור מילים מהסלנג. יודעים מה? יוצא לי לפעמים דיבורים שלמים בסלנג.

ו-א-ז מ-ה?! מי קבע שמילה שחידש בן יהודה, ומחילה אם יישמע זילזול חלילה מדברי, חשובה יותר ממילה שהתחדשה תוך כדי דיבור? מי קבע ש'מה נשמע' זו הדרך הנכונה לדרוש בשלומו של אדם, ולא 'מה ניש'? 

סתם אנשים שמחפשים דברים לצאת נגדם. 

בס"ד

א-ו-ק-י-! א-ו-ק-י-!

אז ככה- בקשר לפלא'....- ממש, מכשיר מקסים! ניפלא! וזה לא ציני,

אבל ברגע שהוא הופך ל"אינפוזיה" (כמו אצלך למשל...  ) אז הוא רע מאוד.

כל הקטע של הקדמה, סבבה, אני לא אוהבת את זה, אבל אני לא אומרת שזה מושחת...

אבל ברגע שמשתחווים לזה, שמשועבדים לזה, זה נורא! 

בגלל אותה תרבות, לאנשים כבר אין רצונות...

הם רוצים לעשות הכל מהר. להכין אוכל מהר, להגיע ממקום למקום מהר, לעבוד מהר, 

לשחק מהר...

בשביל מה??? הרי הם לא רוצים ש-ו-ם דבר חוץ מלעשות הכל מהר!! 

אין להם בכלל למהר... וזה יוצר מרדך אחרי כלום... שזה סתם בזבוז זמן אחד גדול.. (גם כן מהר!)

ובקשר לשפה- העולם נברא בעיברית... זאת השפה המתוקנת.

אלה השמות שניתנו לכל דבר.

וחלק מהתיקון לעולם הזה, זה לקרוא לכל דבר בשם שלו.

ואני לא אומרת שצריך להתחיל לדבר עכשיו בלשון התורה, כן חשוב שתיהיה שפה מדוברת,

אבל, והנה בא האבל הגדול, שפה מדוברת זה לא אומר שצריך לעוות שמות לכל דבר.

מה נישמע, ומה ניש, זה בכלל לא העניין...

העניין זה שאנשים ידעו את השמות. וידעו לקרוא בשמות.

כ-ן! ידעו מזה "שוקת", מה ההבדל בין "עתיק" ל "ישן",

ותפסיקו לעשות את כל ההפרדות האלה! העולם הוא אחד,

וכשהוא יהיה מתוקן, כשיבוא המשיח, (בעז"ה במהרה בימנו!) הוא יהיה גם אחד מושלם.

השפה לא חלק מהעולם הזה! וכדי שהעולם יהיה מתוקן, גם היא צריכה להיות מתוקנת...

זה לא עניין של סלנג לא סלנג... זה טיפ טיפה יותר גבוה...

בעזהי"ת

ולא, אני לא משועבדת לזה.

אבל, יש לנו קטע כזה, שבמקום לומר 'צריך להגביל את זה' ו'צריך לשים לב לא להשתעבד לזה', אנחנו יוצאים בצעקות- 'כולם היום משועבדים לזה!' ומביאים את הסיפורים הכי קיצוניים [ונדירים!], ו'המכשיר הזה זה מכת הדור והרס המדינה וצריך להשמיד אותו מיד'.

ולא; כ"כ הרבה דברים מדהימים התחילו בsmsים. את רוב הפרוייקטים שאני מרימה אני מעדיפה לעשות בsmsים; זה יותר נוח לי. ואולי דווקא בגלל התמציתיות של המילים. ובכלל, פלאפון חוסך כ"כ הרבה; ומי קבע שצריך דווקא כמו פעם.

וככזאת, היא דינמית וזה מה שעושה אותה כל כך מעניינת.

סלנג הוא בד"כ משעשע ומלא חן, ומי שמטיף נגד סלנג הוא בד"כ זקן (אופס חרוז)

אני חושבת שמי שרואה את השפה כאיזושהי ישות עליונה שמנותקת מהעם טועה,

העם הוא שיוצר את השפה שלו, ושפה מתומצתת מתפקדת גם היא כתקשורת מצויינת, וזה בסדר. 

אם כולם היו מדברים באותו הסגנון היה לנו די משעמם.

זה שונה כמובן אם באמת הילדים של היום מדברים בשפה הזו שלהם לא מבחירה כדי לדבר עם בני גילם כמו עם בני גילם, אלא בגלל שהם לא מסוגלים להתבטא אחרת כי הם לא מכירים את השפה היפה, אם זה כך אז אני באמת מסכימה.

לגבי השפה הכתובה - העניין של השירים המזרחיים למשל, ברור שזאת חרפה להלחין כל דבר, והוא צדק לגמרי כשאמר על המוזיקה המזרחית שהיא זבל, וכולם הבינו כבר מהרגע הראשון שהוא לא התכוון לעמיר בניון.

בין לתבל את הדיבור היומיומי בסלנג "חינני", כדבריך,

לבין שפה שכל כולה סלנג, עיוותים ומילים שטוחות ורדודות. ועל כזאת שפה גאון דיבר:

על הילד הקטן הממוצע של היום, שדיבורו מתומצת לכדי אוצר מילים של נמלה (ג"כ כדבריו) ולמשפטים בעלי 5 מילים.

השפה היומיומית אכן דינמית ומשתנה מזמן לזמן, אך עדין צריך לנסות לשמר גם בדיבור היומיומי מילים יפות ודיקדוק נכון. הסלנג לא נעצר רק במילים שונות ומשונות, אלא גם עיוות של מילים קיימות, כמו המיליה שרווחת בצ'טים: "100ממת", שגורם אח"כ להשתרשות המיליה "מאמם" במקום "מהמם", ולא רק בכתיבה השגויה אלא גם מהגיה השגויה.

וזה רק נזק אחד לש השימוש הרווח בסלנג.

בס"ד

סתם... אני לא נגד סלנג, ואני משתמשת בו המון...

ואין לי שום בעיה עם סלנג,

אבל שידעו מילים, גם גבוהות...

ובכלל, למה אנשים מציאו שכל שפה קצת גבוה כבר לא קשורה לשפה מדוברת?

אני דווקא מאד אוהבת שמדברים בשפה יפה ונמלצת, והלוואי שהילדים שלי ידברו יפה,

אבל ברגע שהאנושות עצמה מעניינת אותך, את נהנית מכל עגה שהיא, גם אם היא סלנגית או מזרחית עתיקה או מזרחית ערסית, ולא רק משפה גבוהה.

בס"ד

לא ממש הבנתי אותך...

אבל מה שכן, זה לא שיצאתי נגד סלנג - אלא נגד כל התרבות האמריקאית הזאת...

בעזהי"ת

התרבות האמריקאית?

שוב, במידה;

לפעמים להזמין משפחתית הביתה זה באמת פתרון מושלם וחגיגה.

ולפעמים לצאת להמבורגר זה חוויה; זכרונות הילדות הראשונים שלי זה מסבא וסבתא, ש'יצאנו להמבורגר בגראנד קניון'.

לפעמים הנוחות והנגישות זה כ"כ, כ"כ, כ"כ, כ"כ, כ"כ ייתרון ענק..