תהנו!
מרקיע רקיעים
"..ארץ צבי שדמות חולותיה, אל פני מדבר וערפל.."
פרצו רעשי הזמר מן הקומה תחתיי, קרעו בדרכם לחלל כל אדם בעל אוזן בריאה, הכרה סבירה, ותפקוד שכלי מינימליסטי,
"..וגם בליל שקטה לה דרך, ואל מבצר שוב מי פילל.."
ככה זה כבר מיום שני, נכנס דייר חדש לבניין, והכניס את הבניין למוזה בלתי מוסברת לצאת לסדר את טפסים בביטוח לאומי, לנסוע לרחוקי משפחה משונים, או להקבר בארון כריות עד יחלוף הרעם,
"..ושיר אשיר אל זה היום, שיעבור עוד בלי לחלוף לו.."
זהו, רקעתי שוב ושוב ברגליי, שישתוק, שיבין את הרמז... השטיח הודה לשכן בלחישה, מעולם לא היה נקי כל כך.
"..והאויב דינו למוות, כי אין ברירה, ואין לו גמול.."
הרעש הכריע את גורלו בעצמו, דחפתי את אטמי האוזניים שלי לכיס, יצאתי מהדירה, וטרקתי את הדלת, חיכיתי לשמוע את הרעש שתפיק, שירגיע אותי קצת, אבל הוא רק נבלע לו בין קולות הזמר הנוראים האלה.
ירדתי קומה אחת בזריזות, כמעט ופספתי את שלושת המדרגות האחרונות מתוך הלחץ, אבל העציץ שגברת טרנסקיבוצקי הציבה בשביל לטפח את אווירת פנים הבית עמד בדיוק במקום, ומנע ממני לוודא את רמת השטיפה של המנקה הבוקר.
דפקתי על הדלת בטירוף. המתנתי. כלום לא קרה.
דפקתי בשנית. המתנתי קצת יותר. אותו כלום קרה קצת יותר. דחפתי את האצבע לתוך הפעמון כאילו ניסיתי לעצור דימום. נוצרה דממה.
"מי שם?" שאל קול שדומה בצורה מחשידה לזיופים המוכרים,
"מי שר?" עניתי מבלי לרקוע ברגל, להימנע מחשדות לזיהוי נגדיים,
"אני" ענה הזמריר, "ומי אתה?" המשיך, הדרך בה ענה גרמה לי לרצות להעלות את הטון שלי בלפחות דציבל או שלושים,
"מה הטעם בלענות על השאלה 'ומי אתה'? הרי אני יודע במדויק מי אני, כך שאין טעם לפירוט בנושא, רק המידע אודותך חסר, ולכן אבקשך להשלימו" הסברתי לו דרך הדלת, מנסה להתאים את המשלב הלשוני לשלו,
"אוכל להשיב את אותה התשובה בדיוק, אך הפעם, תיפול היא כנגדך, האינך מבין זאת?" טען בחזרה,
"היכולת שלך לא מעניינת אף אחד. למעשה- חוסר היכולת שלך- היא זו שמתבקשת שתעלה לדיון" התעצבנתי על כליל מעלותו.
"וכי על איזו חוסר יכולת כבודו מדבר? והלא עצם היות הדיבור מדובר- מתבטא דרכו תוך האדם פנימה, ופנימך שלך- אינו מטיב עימי" אוי ואבוי, עכשיו הוא גם בלע כפיל מקולקל של עגנון,
"לא מדבר, מזמרר" סיננתי אל הדלת,
"לא אתה המזמר, אלא אני הוא" ענה בחצי דיבור, חצי שירה, ושלושת רבעי התנשאות מלאכותית.
"וזו בדיוק הבעיה" נאנחתי, מביט אל הידית, בתקווה שפתאום תחליט להוריד עצמה בשבילי.
"מה אתה רוצה בדיוק זר מוזר שאיני מכיר בו כלל?" התעניין לפתע בי,
"הפסקת אש, רגיעה הומניטרית, שיהיה שקט עכשיו ומיד!" הסברתי ברהיטות לצירים של הדלת, מקווה שלא יבקשו פתאום ללדת,
"מתנצל, אך איני יכול להיעתר לבקשתך, כי הרי היא מוגזמת וחצופה מעבר לכל ספק. זכות הפרט הבסיסית ביותר מכירה בזכאות האדם לגור בביתו השקט, ולעשות בו את כל העולה על רוחו. ומעבר לזה, אתה מבזבז את זמני, בהתאם לזאת- הינך מתבקש לחדול במיידית, ולהתרחק מסף ביתי, ולא לשוב לשם עוד" סיים את המשפט הארוך והמסובך מדי הזה, פלא שלא נחנק באמצע,
"אם כך, בסדר" אמרתי.
ספרתי בלב עד חמש בלי לדלג על אף מספר באמצע, ואז הרמתי את היד בשנית, ודפקתי בדלת,
"מי שם?" שאל קול שדומה בצורה מחשידה לזיופים המוכרים,
"שכן נחמד עם עוגה נהדרת" שיקרתי פעמיים,
"הו, נהדר! אם כך הכנס!" אמר הקול והתקדם בפסיעות קטנות אך מהירות לכיוון ריח העוגה הפאנטומי.
המנעול הסתובב פעמיים ועשה רעשים של מופתע, הידית שמחה להתמתח קצת, והדלת רקדה הצידה בציפייה,
המשורר הגוץ והקירח עם החלוק המשובץ למדי חייך לאוויר בשביעות רצון, הוא תלה בי מבט מהיר, ועבר משם במהירות אל כיוון הידיים שלי, אך לפני שהבחין בחסרונם של 7000 הקלוריות בטעם שוקולד קפצתי בינו לבין המשקוף השמאלי ונכנסתי לדירה.
דפים. ערימות ערימות של דפים, הם כיסו את הכל, גבעה מרובעת ומאורכת רמזה שתחתיה היה שולחן, שלוש ערימות נבדלים ברוחבם אך זהים בגובהם הצביעו על קיומו של סלון, וגוש בינוני שזז מעצמו- העלה חשדות של חתול.
וטפטוף קליל של דפים חדשים ירד מהתקרה, נוצרים בהבזק מהיר של אור כחול זוהר, ואז נופלים בעדינות על שאר חבריהם הנחים בדממת עולמים.
"מה לעזאזל?" ההלם ניצל את נפילתה של הלסת כדי לפלוט זוג מילים בצורה לא רצונית,
הקירח ניצל את אותה שניה כדי להשתחרר מההלם שלו עצמו, ואז נבוך במקצת ומתסוכל במקצת השני- הוא פנה לכיווני והסביר "ברוך הבא אל 'שירה עודפים' " תוך שהידק בזריזות את חגורת חלוקו,
"זה אתה כתבת, או שאתה רק מחזיק את זה לבינתיים עד שמישהו יאבד את השפיות ויקנה אותם?" שאלתי,
"לא, אני רק מביע אותם" אמר והתחיל לצעוד בין הררי הטקסט העצומים,
"כל יצירה שמגיחה לעולם- חייבת להתבטא, לקבל בסיס במציאות, להתממש, ובכל רגע, כפי שרואות עינך, מתממשים עוד ועוד מחשבות רצונות ורגשות לכדי מילים ושורות צפופות על דפים במגוון גדלים" הוא נעצר, הסתובב, תלה בי מבט, להבין האם אני עוקב, כשנוכח לדעת שכל ריכוזי נתון לו- המשיך
"הבעיה היא- שעל כל קטע אחד סביר, נכתבים עוד תריסר גרועים, ובשביל למצוא משהו אחד טוב באמת- צריך להפוך הררים... וכולם צריכים להיקרא, ולהתבטא, ולכולם צריכים לתת את המקום ואת המשמעות הראויים להם, כן, ככה זה בחיים" הוא סיים את הנאום, והעיניים חצי העצומות מעל הפה האדיש שלו- הראו שלא אהב את הנאום הזה, ובאמת הוא הכאיב לו בפנים,
אבל אז לרגע הוא חייך, ואמר "אבל דע לך, שאם לא תעודד את הנחשלים- לעולם לא יהפכו הם למצוינים, כן כן! ככה זה בחיים!" אמר בזיק תקווה מחויכת, "אנחנו, שירים עודפים, רוצים להגיע אל השירים הטובים, ובשביל כך- צריך לסיים לממש גם את כל הגרועים, כך, אנו ממחישים את השירים, ומחישים אל המצוינים" סגר את הנאום, וקרס לתוך ערימת דפים שנתגלתה כספה כששפריץ של דפים התעופף תחתיו לכל עבר בענן מרשים למדי,
"ומה תפקידך בכח?" שאלתי את הפיסה החסרה בסיפור,
"אני? אני זה ממחיש את השירים הנוראיים" פלט בתסכול נוראי.
*****
שבת שלום!!
סיפו"שים קודמים:
שבוע ראשון: "אהבה ממרחקים"
שבוע שני: "בעזרת השם \ אות היא לעולם."
שבוע שלישי: "אין שם עדיין, מוזמנים לתת רעיונות!"
שבוע רביעי: "חלומות של בוקר".
שבוע חמישי: "מיוחד כרגיל."
שבוע שישי: "עוד סיפור אחד ודי".
שבוע שביעי: "התאמה מושלמת".
סיפו"ח (לראש חודש): "מירוץ התפילין הגדול".
שבוע שמיני: "נקודת רתיחה".
סיפור מגירה: "מיומנו של כותב גוץ"
שבוע תשיעי: "שבת חגיגית"
שבוע עשירי: "העיקר הבריאות"
שבוע אחד עשרה: "סיפור אישי"
שבוע שתיים עשרה: "הקשיבה ממעון קודשייך"
שבוע שלוש עשרה- סיפשו"ש: "הבחורה מהאוטובוס"
שבוע ארבע עשרה: "דרוש שלום"
שבוע חמש עשרה: "סיפור מכור"
שבוע שש עשרה: "מקבץ אפיזודות ראשון"
שבוע שבע עשרה: "מקבץ אפיזודות שני"
שבוע שמונה עשרה: "Ice Crime"
ושבוע הבא - פה יופיע הסיפור הזה! 
