קשה לי מהרוע של עצמי
קשה לינחמד מאוד
יש לי מחר ישיבת צוות ראשונה בעבודהמחפש שם
ואני מוצף כבר ימים בחרדה
ולא מצליח להשתחרר ממנה
אוף זה קשה ומתסכל
מול מנהלים מעלי החוסר ביטחון קופץ פלאים
ואני שוב חוזר להיות ילד קטן מרצה
..אשר ברא
הכי עולה לי להתבודד על זה מול ה'.
להגיד לו שהוא יודע כמה רצית את העבודה הזאת ואתה מתרגש וכו' ושיעזור לך להיות מי שאתה,
בשמחה וקלילות והרבה בס"ד.
תחזק את עצמך שאתה טוב בדיוק כמו שאתה וברור שהמנהלים וכל הצוות יעופו עליך!
ברגע שתשדר לעצמך בפנימיות ובאמת תעוף על עצמך, הסביבה מאוד מרגישה את זה.
לגבי הריצוי מבחינת החרדה- אולי לעשות מדיטציה? נשימות?
בהצלחה גדולב בעזרת ה'. אמן ותרגיש בשמחה שם.
משה
להתבודד גם מועיל לסדר את המחשבות שלך ולצאת מהלופ של החרדה אם קיים.
אפשרות שניה, לנשום לתוך החרדה ולתת לגל בגוף לעבור לפני שהפגישה מתחילה.
תודה רבה!מחפש שם
כדרכה של חרדה הרבה דמיונות לפני ובפועל היה בסדר גמור ואפילו כיף
תודה על העצות!
איזה יופי!משהאחרונה
זום או פיזי?משה
ניסיתם פעם לכתוב ספר?ייתי ואחמיניה
יש לכם חלום כזה?
למה את רוצה לכתוב ספר?משה
מאיפה בצד שלך זה מגיע?
(יש לי קשב בערך בגודל של כתבה מגזינית, אז ספרים בקריאה וכתיבה בשנים האחרונות זה יחסית נדיר)
ממשיכה..ייתי ואחמיניה
זה בוער בי כבר הרבה שנים
משתוקקת לשזור את החיים שלי,
על כל מהמורותיהם, מה שלמדתי ואיפה שנפלתי, איפה שקמתי ואיפה שלא.. הכישלונות וההצלחות, השמחות והפחות שמח...
לספר
בצורה מרתקת
אני מעריצה כתיבה טובה כמו של מיה קינן המושלמת ולכן זה תוקע אותי כל פעם שאני מתחילה. זה לא זה! זה לא 'עושה לי את זה' כשו כתיבה לא טובה....
ללא שום קשר אני עושה עבודת כתיבה וזה חשוב ועוזר להתמודדות... אבל לא על זה אני מדברת..
סתם מעניין אותי אם יש פה עוד מישהו שמזדהה איתי.
לא ניסיתי וסביר להניח שלא אנסההמקורית
אבל היה לי פעם רצון לספר את הסיפור האישי שלי שהוא די מעניין
הרעיון הגיע מזה שאני בעצמי קיבלתי המון מסיפור אישי של מישהי אחרת ששמעתי, אי אז בסמינר ערכים שהלכתי אליו כחיילת. מאז הרעיון נגנז כי זה נוגס בפרטיות של אנשים סביבי ובעיניי לא שווה את המחיר. אני משתדלת להשתמש בתובנות שקיבלתי ומקבלת מאז במסע שלי כדי להאיר לאחרים. מקווה שזה מספיק
ב"ה זכיתי לכתוב ספראם_שמחה_הללויה
עבר עריכה על ידי אם_שמחה_הללויה בתאריך י"ח באלול תשפ"ה 12:14
האמת שלא היה לי חלום ספציפי לכתוב ספר, יותר רצון להשמיע את הקול שלי, את הסיפור שלי, לתת ערך לעולם. וזה לא נגמר גם אחרי שכבר יש ספר😄
תמיד כתבתי לעצמי,אבל הגיע שלב שבער בי לשתף, אז התחלתי כאן ובמדיה ובסוף הגיעו פידבקים מהסביבה גם קריאה מבורא עולם להוציא לאור, אז זרמתי🙂
גם חושבת כשמדובר בכתיבת סיפור אישי זה במקום טיפול פסיכולוגי😁
אשרייך!!ייתי ואחמיניה
💗 תודה! מאחלת לך הגשמת חלומותאם_שמחה_הללויה
וכל מה שבוער בך!
ושתצאי לאור לא משנה באיזה דרך! תחלקי את הסיפור שלך ותלמדי מנסיון חיים שלך
אמןן תודה רבה!ייתי ואחמיניה
ניסיתי ואף הצלחתי ב"ה🙂מתואמתאחרונה
וזה אכן חלום חיי מגיל צעיר... (לא רק לכתוב ספר, אלא להיות סופרת)
אני בהחלט רואה את הרגישות כמסייעת לי בכתיבה (בעיקר ב"להיכנס לנעליים" של דמות). וכן, לפעמים היא גם מפריעה לי בה...
אבחוןהמקורית
למה חשוב לאבחן?ייתי ואחמיניה
לכל אחד מבנה נפש משלו
לכולנו שריטות כאלו ואחרות
וכל אחד צריך להיות בקשר עם הנפש שלו ולהיות רגיש איתה
ולהתנהל בהתאמה אליה
כי אוטיזם זה לא שריטהנעמי28
זה משהו מולד ושריטה זה משהו נרכש.
חשוב להבדיל כי הטיפול לגמרי שונה.
בשריטות יש טעם לחפור בעבר, לטפל מהשורש.
באוטיזם השורש מולד וצריכים ללמוד דרכים לחיות עם זה.
האחרוןמשה
חצי נכון.
מה? שאוטיזם נרכש?נעמי28
לא שמעתי על זה, אולי במהלך ההריון.
והתכוונתי לשריטות באופן כללי, רגישות יתר היא גם מולדת אבל הטיפול שונה מאוטיזם לכן חשוב לאבחן.
אוטיזם זה מולד, חד משמעיתמתואמת
אתמול הייתי באספת הורים בגן של הבת שלי, והפסיכולוגית שם חזרה על זה, חזור והדגש😊
זה מה שחשבתי👍🏻נעמי28
יש מחלוקת בין המערב למזרח (חלקית)משה
בגישה המערבית, זה לגמרי מולד. במזרח אומרים דברים אחרים ויש כלים אחרים.
במזרח אומרים שזה "נרכש" בעיקר בהריון. זה נושא סבוך ואני לא מכיר אותו מספיק כדי להתבטא ממש אבל מכיר באופן כללי (וגם עם ילד על הרצף וסיכוי סביר שגם אבא שלו).
במידה לא מעטה יש טענה מזרחית ש"מולד" זה "נרכש" של דפיקות של ההורים.
אני לא מכירה את המחלוקת הזומתואמת
אבל בכל אופן, אנחנו חיים במערב...
המערב והמזרח מגדירים מחלות אחרת לגמרימשה
באופן כללי, המערב מגדיר מחלה בתור "איבר מקולקל" או חוסר בחומרים מסויימים ונותנים תרופות כדי להשלים אותם (או ניתוח שבעצם מתקן את מה שהגוף "מקלקל").
במזרח (ולא רק), מחפשים למה הגוף מתנהג כמו שהוא מתנהג ומנסים להבין ולרפא את זה. באופן כללי- אם יש לך התקף לב אז תלכי לבית חולים ואל תלכי לעשות עבודה רגשית. אם יש לך נזלת אלרגית תדעי (מנסיון) שלרופאים אין מה לעזור חוץ מלשרוף את האף פחות או יותר.
"מחלה" בגדול בעולם המערבי זו בעיהה, ובעולם שאני אוהב להיות בו המחלה היא "פיתרון" של בעיה אחרת. בדרך כלל כשפותרים את הבעיה האמיתית (רגשית לרוב, אבל לא תמיד) אז גם המחלה שבעקבותיה הולכת.
אוטיזם לא שונה מזה. למרות ששם יש גם במזרח הבנות מה אפשר לעשות ומה לא.
חייב לאבחן כי כל אחד יגיד שיש לו שריטות אבל--אנונימי (3)
כל אחד יגיד באינסטינקט כמו שאת אומרת.
לכל אחד יש שריטות וגם אני שרוט ומתמודדים.
אבל-
יש סביבנו אנשים.
שאם יש לנו משו עמוק יותר מ'שריטות' רגילות - הם יסבלו כל חייהם.
ואם נאבחן א זה ונדע מה יש לנו - אולי נדע איך להתמודד עם זה בצורה יותר ברורה והסביבה לא ישרט ממנו.
וגם בלי הסביבה -
גם אצל האדם עצמו, כשהוא מאובחן מה יש לו, הוא יודע איך לטפל ואיך להתנהג.
מימה להימנע כי זה יעורר תריגרים.
מה מניע אותו בצורה לא נכונה כחלק מהתהליך שלו.
קחי דוגמא של נרקסיסט.
אם יהיה לו מספיק אומץ ללכת לאבחן את עצמו, הוא ידע להיזהר.
לא להקשיב בתוכו רק לקולות שמדברים על עצמו לדוגמא.
לא מכירה את הטיפול וההדרכה לאנשים כאלה, אבל יודעת שיש טיפול להתמודד עם זה.
רק שרוב הנרקסיסטים אומרים 'יש לי שריטות כמו כולם'.
וזה דוגמא שהסביבה מאבדת שפיות ממנה. וגם האיש עצמו בלופ אינסופי מול עצמו שלא מבין מה קורה.
עוד דוגמא - נטיה למשיכה הפוכה (גבר לגבר).
בחור דתי שידע שיש לו משיכה גם לגברים - וילך להדרכה איך להתמודד עם זה,
בהנחה והוא לא בכיוון של לצאת מהארון ולהיות חילוני.
הוא ידע לא להיות בחיים במקווה גברים.
ולא בפנימיה.
ולא בבריכה נפרדת אם אין מישהו איתו שיחזק אותו.
מבינה את הצורך באיבחון?
חשוב ממש לדעתי.
חשוב לאבחן.המקורית
כי המודעות עושה הבדל, לאדם מול עצמו וגם ובעיקר לסביבה ומולה. בילדים זה חשוב מאוד בגלל המעטפת התמוכת
אין איך לאבחן אוטיזם על עצמךמתואמת
אפשר לקרוא מאפיינים ברשת ולראות אם זה הכיוון, אבל אין מנוס מאבחון מקצועי אצל פסיכולוג ואנשי צוות נוספים.
בכל אופן, בגדול מאוד - ההבדל בין איש רגיש מאוד לבין אוטיסט הוא יכולת התקשורת עם אחרים והיכולת לנהוג בטקט. (איש רגיש מסוגל לדבר כמו שצריך עם אחרים, גם אם קשה לו יותר, וכמובן יש לו טקט, לפעמים אפילו עודף טקט. אוטיסט יתקשה באלה)
אבל שוב, בשביל להגדיר אוטיזם יש קשת רחבה של מאפיינים שצריך שיהיו.
אני דוגלת מאוד באבחונים, שעוזרים לדייק את הצורך של האדם ואת הדרכים לעזור לו. (אבל לאיש רגיש מאוד אין אבחון מקצועי. לאוטיזם בהחלט יש)
*הכותבת היא אישה רגישה מאוד (על פי אבחון עצמי ברשת) ואמא לילדה אוטיסטית (על פי אבחון מקיף אצל אנשי מקצוע).
מסכימהנעמי28
ומה זה השאלון לאבחון רגישות?מעניין
תודהנעמי28
יצא לי "רגיש מאוד"
ה"מאוד" מלחיץ אותי😂
לא נראה לי שעד כדי כך.
לפי התשובות שלי אני שמה לב שאני רגישה רק לנוכחות של אנשים אחרים.
אורות, ריחות, רעשים פחות.
למרות שהמוזיקה שאני מקשיבה לה מאוד עדינה ומעולם לא צעקתי או עליתי לטונים גבוהים. אף פעם לא חשבתי שזה קשור.
לי הרגישות החושית התפתחה רק עם השניםמתואמת
אז אולי יש סיכוי שגם את תגיעי ל""מאוד"🤭
אוי לאנעמי28
אם אני משווה את עצמי ללפני עשר שנים אני דווקא רואה הקלה בהיבטים מסוימים.
אז אולי אצלך יש דווקא תקווה לטוב!מתואמתאחרונה
הצפה בצריכת מדיהשדמות בחולות
העולם המקוון מציף אותנו בלי סוף – מסרים, תגובות ותוכן.
לרגישים זה יכול להיות גם מתנה וגם אתגר: מצד אחד יכולת להרגיש לעומק, להבין ולהיות אמפתיים, ומצד שני תחושת עומס וביקורת שעלולים להכביד.
זה המקום לשתף, לדבר ולמצוא יחד איזון בתוך כל הרעש הדיגיטלי.
(אני מוצאת שפה רגוע לי יותר מאשר בפייסבוק למשל(
מתישהו הגעתי לאיזו שהיא הבנהמשה
עד X זמן ביום צריכת מדיה - זה ברכה. תוכן עם עומק, אנשים שאני לומד מהם, ידע מקצועי וכו'.
אפילו אותך הכרתי במדיה, לא? 
מעל X זמן זה פשוט דרך להציף את המערכת ואני צריך שקט. כלומר במודע לעצור.
כתבתי על זה לא מזמן פההמקוריתאחרונה
והמסקנה שלי היא, שעדיף לי בלי אינטרנט בכלל אבל אני לא מצליחה להגיע לזה עד הסוף לצערי
אבל, אני לא ברשתות החברתיות בכלל. אז נכון שפה יותר רגוע בםורומים, אבל המינון חשוב.
אני בכל אופן מצליחה יותר למנן ולהימנע ב"ה לאחרונה. אבל זה בהחלט מציף
שלי שלך ושלך שלךרוכב שמים
הפרשנות שהחיים שלי נותנים למשפט הזה היא שמה שהשגתי זה כי אחרים עזרו לי או כי היה צירוף מקרים, אבל מה שאתה השגת זה בזכות הכישורים והיכולות שלך.
מכירים את הגישה הנפשית הזו?
מכיר את הפירוש שאדםקעלעברימבאר
נותן בשביל לתת. בניגוד לשלי שלך ושלך שלי שבו הוא נותן כדי לקבל
חוסר ערך עצמי מובהק בעינייהמקורית
למה שלא תגיע להישגים בזכות עצמך?
מה ההבדל בינך לבין אחרים? למה אתה צריך "קביים" והם כל יכולים בעצמם כביכול?
אתה רואה בעצמך דברים טובים? מכיר במעלות שלך?
כן, יש בי דברים טובים וכשרונות ויכולותרוכב שמים
ועדיין את הקרדיט על ההצלחות אני מחלק לאחרים ולא לוקח לעצמי..
מכאן אני מבינהייתי ואחמיניה
שזה מעמד הנפש שלך
כלומר, קשה לך לפרגן לעצמך.
זה כואב מה שאתה מרגיש.
חשבת פעם על זה שלמעשה מה שאתה יכול לעשות, אף אחד לא יכול לעשות?
את הנפש שלך והיכולות שלך - יש רק רק רק לך!!
אצל הקב"ה אין יצירות כפולות. לכל אחד יש מבנה נפש שייחודי רק לו!!
משמע - אפילו אם קיבלת את ההשראה ממישהו אחר, היצירה היא שלך ובלעדית לך!!
תחשוב על זה...
נשמע כמו תסמונת המתחזהנעמי28
זה יושב בעיקר על חוסר בערך עצמי ודימוי עצמי נמוך.
זה קשה מאוד (מנסיון🥲) ולא נגמר, אבל אפשרי ומשנה חיים לעבוד על זה.
לא חייב ללכת כל כך רחוקייתי ואחמיניה
לבן אדם כואב, הוא משתף את כאבו
למה לעשות מזה תסמונת עם שם שנשמע כמו מחלה?
זוהי הנפש שלו וזה המבנה שלה!
מה?נעמי28
קראת על זה?
זאת אולי התסמונת הכי נפוצה שיש
וממש לא מחלה
עלי זה דווקא מקל שיש הגדרה, שעוד אנשים חווים את זה ובעיקר שיש דרך לטפל.
לא מסכימה איתךייתי ואחמיניה
הגדרה כזאת עושה מזה מחלה
וזה לא!
זה עוד כאב, שריטה כמו שיש לכולנו באלפי ווריאציות
אני חווה את זה בעצמינעמי28אחרונה
וממש לא מרגישה עם זה מחלה.
דווקא בגלל שזה כואב זה כל כך עוזר מחיפוש פשוט לדעת שזה נפוץ ובעיקר כדי להבין על מה זה יושב.
מנסה להביןייתי ואחמיניה
כוונתך שככה אתה מרגיש את העולם,
או שאתה מרגיש שזה מה שהעולם אומר לך?
למה אני מתפדח לעשות כושר בסיסי ליד אחרים?רוכב שמים
לרוץ ברחוב או על מכשיר כושר כשבודדים עשויים לראות אותי.
כאילו יש משהו חשוף בלהראות את עצמי מחוץ לאזור הנוחות שלי.
מה נסגר איתי?
האנרגיה הזו פוגשת אותך בעוד מקומות?משה
בעבודה? בבית כשאתה רוצה לעשות משהו לא רגיל או חריג?
כן, כן וכןרוכב שמים
זה משהו שקשור לביטחון עצמי והמשפחה שלומשה
אסור לך להיות אתה / אתה תמיד צריך לרצות מישהו / משהו כזה. שווה להתבונן בזה קצת יותר לעומק ולהבין מה מפעיל אותך שם. זה דפוס חוזר.
להיות אתה זה מושג חמקמקרוכב שמים
הייתי אומר שאני לא רוצה לאכזב אחרים בנוגע לאיך שהדמות שלי מצטיירת אצלם
כן! זהמשה
יש לך עבודה לעשות שם. ברגע שתעשה אותה יהיה לך קל יותר בעולם. אנחנו הרגישים מרגישים חזק מאוד את כל הסביבה שלנו.
זה מלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמירוכב שמים
יש לי את הבחירה אם להתגבר או להיכנע, אבל בכל צד זה מאוד יטריד אותי. לא יודע איך להשקיט את המחשבה על מה חושבים עליי
זה באמת בא מדאגה לאחרים?ייתי ואחמיניה
אני תוהה אם זה לא שקר לעצמך ובאמת אתה דואג לדימוי העצמי שלך. זו ההרגשה שלי..
שמע, האמת שאני מזדההצדיק יסוד עלום
יש משהו בכושר שבמידה מסויימת מרגיש "פגיע". גם ההתנשמות וההתנשפות, הרעידה של השרירים כשמגיעים לכשל, חשש מביקורת במידה ואנחנו לא מבצעים את התרגיל נכון...
אבל אני חושב שלצד כל אלה יש כאן קושי להתמסר למעשה כשמישהו אחר לא עושה אותו. זו אותה תחושה שמרגיש גנן שעובד בגינה ואנשים מסתכלים עליו. העין החיצונית מורגשת יותר מדי וגורמת לרצון להתנער מההתמסרות.
מאחל לך שתצליח להשתיק את המורגשות של העין החיצונית, להתמסר בהנאה לספורט, תבטח בעצמך שזה סבבה, שככה זה נראה, תוודא בלי קשר שמבחינת טכניקה אתה בסדר, ותתן לעצמך להיטיב עם עצמך בלי שיפוטיות
גם המסר וגם הניסוח - יפים מאוד!!ייתי ואחמיניה
אצל חילונים זה לא ככהזיויק
דתיים זה פחות בתרבות למרות דברים מפורשים של הרב קוק בעד כושר!
איזו תדמית יצרת לעצמך מבחוץהמקורית
שכושר יהרוס?
כושר זה דבר חיובי דווקא
ובמחילה, אבל כשאני עושה הליכה בטיילת וחולפת על פני אנשים ואחרים חולפים על פניי - הם לא מעניינים אותי, ואני לא מעניינת אותם
סביר להניח שגם אתה
מה ששמתי לב אליו אצל רגישים (גמני כזו ) הוא שיש ריכוז עצמי גבוה במלא היבטים. גם מול איך הסביבה תופסת אותי. אנחנו עושים את זה הרבה יותר ממה שזה
אבל עם כמה שאנחנו מיוחדים וייחודיים, אם עשית כושר זה לא נקרא לגלות פגיעות בהכרח. זה נקרא לעשות כושר ולהיטיב עם עצמך ותו לא. ומי שתופס את זה אחרת במיוחד בדברים יומיומיים כאלה ובנאליים, זה כנראה יושב אצלו על משו עמוק יותר
פחד מכשלון פומבי?
ביקורת?
חרדה חברתית?
וואי איך אני לא בפורום הזה עד עכשיו😂🙈נעמי28
מזדהה עם זה
אצלי זה יושב על פרקציוניזם וקושי להראות חוסר שלמות (שהם השלכות של ערך עצמי נמוך).
לעומת הרבה דברים אחרים, כושר זה משהו שאתה לא נולד איתו וצריך להתחיל מלמטה כדי להצליח.
כשהתחלתי אני זוכרת שהייתי גרועה יותר מזקנות שלידי.
הובכתי נורא (בעיקר מגברים, הלכתי למעורב) ופשוט נמנעתי מלהגיע.
ומנוי של שנה שלמה מומש רק בחודש הראשון.
עם הזמן מצאתי שלשהות ליד אנשים באופן כללי ובמיוחד במקומות שאני פחות במיטבי כמו בכושר מאוד מלחיץ אותי ועברתי לכושר בחוץ.
שם אנשים מתחלפים והרבה פחות צפוף.
אם יש לזה קשר לרגישים..ייתי ואחמיניה
אז עכשיו אני קולטת - שאצלי זה נמצא מאוד מאוד חזק בריקוד
אני לא רוקדת אפילו בחתונות של הבנות שלי...
מה הסיפור??
אני אקרא עכשיו את התגובות שיש פה, אולי זה יוביל אותי סוף סוף להבין את העניין הזה
שמפריע לי מאוד כבר המון שנים
לא. לא קבלתי תשובה מהתגובות פהייתי ואחמיניהאחרונה
אז אולי תנסו לעזור לי להבין את עצמי
למה אני לא מסוגלת לרקוד בסביבת אנשים
במטבח, עם מוזיקה ברקע - אני משוחררת בכיף...
מתקלחים טוב ולא חוזרים לחוף בזמן הקרוב המקורית
גצלי קשה עם זה האמת
מגרד לך כמו תגובה אלרגית?משה
זה תמיד היה ככה או התחיל בשלב מסויים של החיים שלך?משה
יש כמה כלים להתמודד עם זה ולקבל את זהמשהאחרונה
לא מדעיים, אבל עובדים יפה
זה מקור מידע לא רע, למרות שאני לא מסכים עם כולו ויש לי תובנות אחרות:
אלרגיות – לפי התגליות של הרפואה החדשה – GHK – "ידע הבריאות הגרמאני" ויש
אפשר להאריך יותר מזה ולעלות על הקטע יחסית מהר (כן, למדתי את זה, לא את GHK אלא משהו אחר שעובד יפה). אבל זה כבר לא על גבי הפורום כי צריך להכיר אותך בשביל זה.
חברים יקריםייתי ואחמיניה
חוץ יותר עיסוקי, אני מוכרת כשדכנית בקרב ציבור הולך ומתרחב.
הציבור הזה מכיל צעירים וצעירות שגדלו כחרדים,
אבל - רק אלו שלא הלכו בתלם - עם אלה יש לי שפה משותפת.
ישנם הרבה בחורים מצויינים, שמתוך חיבור אמיתי יותר לעצמם לא מוצאים את עצמם בישיבות הרגילות והם משלבים למידה עם עבודת אדמה, בניה, ועוד.
אלו בחורים שלומדים תורה באהבה, יראי שמים, לא 'מחפשים את עצמם'.
אני מחפשת בחורות - שישמחו עם השילוב הזה ומאמינה בלב שלם שהמגזריות היום לא רלוונטית.
אם אתם מכירים בחורות תורניות, צנועות, עמוקות,מרציניות, חמודות,זורמות שזה יכול להתאים להן, אנא - קחו מהן מספר טלפון ותשאירו לי פה באישי.
אבל בחייאת - רק תואם את ההגדרות האלו.
תזכו למצוות!
לא ממליצה להשאיר מספר…אנונימי (2)
@משה…
מה את כן מציעה לתועלת הענין?ייתי ואחמיניה
בגלל זה הצעתי שישאירו את המספרים באישיייתי ואחמיניה
מקבלת.ייתי ואחמיניה
אני דווקא שמחה לגלות שנשאר בי קורטוב של תמימות...
אולי תכוונו אותי איפה אפשר למצוא בנות כאלוייתי ואחמיניה
אפשר לכוון לרבניות מסויימותייתי ואחמיניה
שקשורות לסגנון כזה.
אם אני גבר עם כוונות זדון לא אצור קשר עם רבנית צדיקה...
יצאתי מנקודת הנחה שיש כאן חברות שנמנות בעצמן על הסגנון הזה, מסתמא נשואות - אבל מכירות סביבן עוד כאלה.
הכי פשוט שתחשפי את עצמךשלג דאשתקד
ותציגי את מספר הטלפון שלך, וכמובן כמה פרטים שיוכלו להבין מי את וכו.
אני מודה שההודעה ששלחת לא מבהירה לי כראוי מאיפה בנק הבחורים שלך ומה הקשר שלך איתם ומה מיוחד בהם וכו'. אז באופן כללי מומלץ שפשוט תיחשפי ותספרי על פועלך בצורה פשוטה וישירה (אם יש לך מעט קילומטראז' כאן, לא נראה לי שההיחשפות כ"כ תפגע בך).
(באופן אישי אשמח מאוד להפנות אלייך בחורות שבעבר ניסיתי לסייע להן. בזמנו פתחתי בעצמי שרשור בנושא קשרי שידוכים בין מגזריים והלוואי שיוכל לקרות עם זה משהו...)
אגבשלג דאשתקד
את גם יכולה לפנות אליי באישי ולספר יותר ונדבר טלפונית וכו'.
אם את גבר מטרידן, מובטח לך שאותי לא תטריד/י 🤣🤣🤣
הבנתי. קבלתי.ייתי ואחמיניה
תודה והערכה אמיתית לכל הדואגים והדואגות. לא מובן מאליו!
אני מבין את המקום שלךשלג דאשתקד
אבל לפחות מבחינתי, לא מדובר בלזרוק מספרי טלפון (ואגב, סתם לידיעה, החיים הם לא שרק גברים מטרידים נשים. המציאות היא שעש לא מעט בנות מניפולטיביות שמנסות להתעסק עם גברים, ולא מעט יישויות פקטיביות בדמות אישה שמנסות להפיל גברים. כך שזהירות טובה ונכונה תמיד, אבל גם אסור להפוך אותה לפחד-משתק)
אני חושב שהנושא הוא כללי יותרשלג דאשתקדאחרונה
כי לפחות ביחס לבנים, אין הבדל אם זו אישה שמנסה לגרור לכל מיני דברים וסחוט רגש וכדו, או איש/ה שמנסה לסחוט כסף. וזה יכול להגיע בכל גיל וסיטואציה (בלי לפגוע, אבל אני מניח שאצל בנות בגיל מסוים הן פחות מחוזרות )
בקיצור, זה יכול לתקוף מהרבה כיוונים מהרבה צורות. ולא שזה סיבה לזלזל ולהעביר מספרים, אבל כן אני חושב שעיקר הנושא הוא להיות עם חוסן ומוגנות באופי, לדעת לאיזה פינות לא נכנסים, להיות אסרטיביים/ות כשמשהו לא מתנהל כשורה ובמצבים חריגים כמובן לנהל את ה"אירוע" (פנייה למנהל הפורום, משטרה וכדו, לפי הסיטואציה).
בקיצור, מוגנות (וקצת שכל) זה שם הקוד, כי הבעיות האלה יכולות להגיע מכל כך הרבה כיוונים....
(היה לי רצון לפתוח כאן שרשור בנושא דומה, על הטיפוסים שקשה להם להגיב נכון ולשלוט במצב. מקווה שאספיק בקרוב)
חחחשלג דאשתקד
אני גבר ואני לא מסתיר את זה
יש מישהו שהתקשורת איתואנונימי (פותח)
גורמת לי לרצון לעשות דברים קיצוניים ולהכאיב לעצמי
( אני לא עושה את זה)
הוא כזה חכם אבל פועל כנגדי
ואחרי כל שיחה איתו או שהיה איתו אני רוצה לצרוח
האם זה קשור להפרעת אישיות? זה רק מישהו אחד כזה בכל חיי
אבל כן אנשים נוספים שגורמים לי למחנק זה אלה שמטרטרים אותי
שלא נותנים לי לחושב ורוצים הרגע ואז עושים מניפולציה ורגשי
תתרחקי ממנו כמה שאפשר, גם פיזית וגם נפשיתשוקולד לבן
יש אנשים שצריך להתרחק מהם פשוט
לא בטוח שזו הפרעת אישיות, איך הוא מול אחרים? יכול להיות שהאינטרקציה ביניכם גרועה. שמשהו בך גורם לו לפעול ככה ומשהו בו גורם לך להגיב גרוע, הכי טוב זה להתרחק
לגבי החברה, אם זה חד פעמי הייתי מתעלמת, יכול להיות שהיא עברה אירוע קשה ולא היתה מסוגלת לדבר עם אף אחד, עליך זה בטח לא אומר כלום, מקסימום עליה
קוראת אותךאנונימי (3)
והאמת שלא ברור לי אם זה את או אתה, אז אכתוב בלשון כללית.
מעבר להצעה להתרחק ממי שמעורר לתגובה חריפה כזו בנפש, עושה רושם שיש פה עניין עמוק ופנימי שכדאי לשקול לפנות לדרך מקצועית לטפל בו, ולא להסתפק רק בהתרחקות.
למה?
כי בין השורות מורגש שהסיטואציה הזו שמתוארת בהתחלה, היא סיטואציית קיצון, אבל מלבדה קיימות עוד סיטואציות שמשפיעות על הנפש.
מנקודת המבט שאני רואה בה את הדברים, כמעט תמיד הבחירה היא שלנו. הבחירה איך להתנהל, איך לפרש התנהגויות של אחרים, באיזו מידה זה ישפיע עלינו וינהל אותנו, ובאילו מערכות יחסים להיות או לא להיות.
מערכת יחסים בריאה מייצרת תחושה של נחת, הרווחה ושמחה בנפש. אם קיימת תחושה של ניצול, מחנק, הפעלה רגשית חזקה בכיוון שלילי ולא קשוב פנימה, ובמקרי קיצון מתעורר רצון לפגיעה עצמית (בגוף או בנפש) - יש פה איתות חזק שמשהו דורש עבודה רצינית, ולרוב זה לא משהו שאמור להיעשות מחוץ לנו. בעיקר כי אין לנו שליטה על בחירות והתנהלות של אחרים, כי כמה שננסה ''להגדיר'', ולנסות להבין את מניעי הבחירה של האחר, זה לא בהכרח יועיל לנו ברמה המעשית בשטח לדעת איך להתמודד נכון עם המצב הזה ומול מצבים אחרים שנפגוש.
לכן עיקר העבודה המשמעותית היא בפנים בתוכך, בעבודה נכונה עם כוחות הנפש, חיזוק החוסן הפנימי והיציבות הנפשית והרגשית מול כל מה שינסה לערער מבחוץ. עבודה כזו תיתן כלים וניסיון שיאפשרו את ההתנהלות מול כל מצב שיהיה מתוך חיבור לעצמך.
שולחת חיזוקים.
תודה לכםאנונימי (פותח)
@שוקולד לבןודאי אי אפשר להתנתק כי זה בן, בת משפחה
בכוונה לא מפרטת כדי למנוע זיהוי אם יקראו את זה
והחברה ההיא זה כנראה בכוונה היו עוד פעמיים שראיתי אותה וברחה
אבל פעמים קודמות אולי לא ראתה ואולי היתה עם עוד מישהי והתבישה
הפעם היא עברה באדום בגלל זה והיה שם ילד שהתפלא לאימו
למה היא עוברת באדום
לא רציתי לומר שזה בגללי
ו...אני באתי לחתונה שלה במיוחד בעיר אחרת . ממש מאכזב אותי
אנונימי תודה על החזיוקים אכן אני בתהליך טי0ולי אבל
כמו שאמרתי לשוקולד זה מישהו מהמשפחה
מבינהאנונימי (3)
זה באמת הופך ליותר מורכב כשזה המצב.
וזה חשוב כל כך שאת בתהליך שם, כי דווקא שם כשהמפגש הוא בלתי נמנע וקורה מעצם הקירבה, זה משמעותי ללמוד להציב את הגבולות האישיים ואת דרכי הפעולה שיחזקו אותך מול ההתנהלות הזו.
ועדיין עומדת מאחורי המילים שכתבתי, שאי אפשר להשפיע על אחרים והבחירה שלהם, כן אפשר לעבוד עם הכוחות והמשאבים שלנו. והלוואי ויכולתי לתת יותר מרק אמירה כללית כזו.
לגבי החברה, זה באמת כואב ולא מובן הבחירה שלה..
ניסית ליצור קשר איתה מעבר כבדרך אגב, ולנסות לשמוע או להרגיש מה קורה שם ואם באמת יש משהו שיושב עליה ביחס אלייך או שאולי היא עוברת משהו ולא רוצה שמישהו קרוב יחשף אליו?
זה משהו שיהיה נוח ונעים לך לעשות?
שאלה טובהאנונימי (3)
אם הבנתי נכון, את בעצם שואלת אם קיימת אפשרות לשנות את האדם שמפזר או שולח את הרעל?
אני בספק אם זה יעבוד.
נקודת המוצא שלי היא שאין לנו שליטה במה ובמי שמחוץ לבחירה האישית שלנו. כלומר, לנטרל את הרעל, זה לא אומר בהכרח לשנות את האחר. כי אם האדם השני לא פתוח לשמוע ולהבין את המשמעות וההשפעה של דרכי ההתנהלות שלו, זה לא יעזור כמה שננסה להסביר ולבקש שינוי. מה גם, שזה עלול לגרור תגובה חריפה יותר וקיצונית יותר בהתנהלות מולנו.
אם יש לאדם מודעות עצמית והתכוונוות אמיתית לעבודת המידות, אולי אפשר לנסות למצוא דרכים להאיר ולכוון לתשומת לב על ההשלכות והבחירות שפוגעות בך.
אבל, גם לזכור שיש אנשים שרמת המודעות האישית שלהם במקומות הפנימיים האלו לא מאוד מפותחת וגבוהה, ואם הם לא מכירים בכך שדרוש שינוי ורוצים לעשות אותו, שום דבר לא יצליח לשכנע אותם שמשהו בעייתי ודורש טיפול וריפוי.
(בסוגריים אגיד, שזה נהיה מורכב יותר כשיש התמודדות אמיתית עם הפרעה נפשית.. אבל אנחנו לא אמונים על אבחון הפרעות נפשיות, למרות שזה יכול לעזור להבין עם מה מתמודדים ולבחור דרכים נכונות ומתאימות להתמודדות).
לכן,
בעיניי, חלק משמעותי מהיכולת לנטרל את הרעל הוא בעיקר העבודה העצמית הפנימית שלנו.
אם בזה שתודעתית מנטרלים את העוצמה והיכולת שלו להשפיע עלינו.
אם בחיזוק וחידוד ושינון של תפיסות פנימיות מחזקות ותומכות בנו מבפנים בלי תלות במה קורה מחוץ לנו, בין אם לפני המפגש ובין אם אחריו.
אם בלמידה והקשבה איך להחזיק ולשמור על הגבולות שלנו מול אותו אדם ובכלל מול פורצי גבולות. מול אנשים שלא יודעים (וזה לא משנה אם זה מסיבה אישית או בגלל חוויות עבר), להחזיק מערכות יחסים בריאות, רגישות ואכפתיות לסביבה.
אם בחיזוק החוסן הפנימי בכלל ומולם בפרט.
אם במציאת התמיכה המתאימה והגיבוי המחזק בסיטואציות מורכבות מולו.
עיקר העבודה המבריאה והמרפאת נמצאת בתוכנו.
על מה יגיע אלינו, אין לנו תמיד שליטה,
על איך נבחר להתנהל מול זה ואיך לחזק את עצמנו, בוודאי יש.
ולגבי החברה,
מובן לגמרי. אין חובה להיכנס למצב שגורם להרגיש חוסר נעימות. שחררי אותה בטוב. אם תרצי אכוון אותך לתרגיל של הרבנית רחל בזק שהייתי עושה והיה עוזר לשחרר מהלב מה שצריך גם בלי לדבר וליצור קשר.
מתפללת איתך שהלב שלך יתרפא.
ייתכן וזה קשור להפרעה נפשית...לב אוהב
לגרום לבן אדם להרגיש מצוקה כזאת גדולה...
אבל ייתכן גם שסתם התנהגות מניפולטיבית איומה ומזעזעת...
הייתי מתרחקת אם אפשרי
ועל החלק השני, כן לא כולם רגישים ומתחשבים ללמוד להגיב בצורה שמתאימה לך בלי לפגוע מצד אחד ומצד שני להבהיר את המקום שלך... אם כמובן הקשר חשוב לך איתם
מהמם!...לב אוהב
בתור אחד שלא כזהדתי שובב
לפעמים זה ממש משגע שאנשים עושים את זה ולא מפסיקים להתנצל
אהבתי את הערת הדתי השובב...ייתי ואחמיניהאחרונה
לדעתי לא כי אני מכירה הרבה אנשים שמתנצליםהמקורית
על עצם קיומם
יש עבודה פה על ריצוי ועל בטחוןעצמי לעשות לדעתי
קחי בחשבון שכשאת באה בגישה מתנצלת לכל מיני דברים, את נוטעת בראש של האדם מולך אופציה שזו באמת בעיה אצלך גם אם זה לא ככה. לא חבל?
חשוב לדעת לעשות את ההפרדה הזו בעיניי, זה ממש ירים אותך
❤️
גם אני ככהמתואמת
בעלי צוחק עליי על כך שאני מבקשת סליחה באופן אוטומטי, גם אם מה שקרה לא קשור אליי
אבל חייבת לומר שהשתפרתי עם השנים... וכעת אני טופלת על עצמי בעיקר אשמה שבאמת תלויה בי...
מלחמה לוחמה ורגישותאנונימי (פותח)
בס"ד
שלום, שאלה שמעסיקה אותי המון. שמתי לב שיש לי קושי גדול עם עניין המלחמה או יותר נכון הלוחמה.
אני יודע שאולי אני אשמע כמו שמלאני או יפה נפש אבל אני בכלל לא כזה אלא חושף פה רבדים עמוקים בנפש.
וממש מעניין אותי אם זה רק מחשבות שלי או שעובר גם לאחרים בראש,
יש לי קושי גדול עם כל הנושא הזה של הרג, למה בכלל יש מציאות כזאת שצריך להרוג וחלילה לההרג.
בצבא, שהייתי עם הנשק היה לי מצד אחד תחושת כיף וחיבור , כי בכל זאת זה עוצמה ואתה מרגיש חזק וכו' ומצד שני היה כל הזמן איזו תחושה פנימית עמוקה שאני לא שייך לזה, לא מתאים לי לשאת כלי הרג, לא מתאים לי בכלל להיות בעולם כזה שכל העיסוק שלו זה הרג, מלמד אותך איך להרוג אנשים, בפנים הנפש ממש סלדה מזה,
זה מוזר לי כי מצד אחד יש לי רבדים שאני ממש אוהב את הצבא הלוחמה הקרביות אבל מאידך הרבדים הרגישים האלה הם חלק ממני..
באמת מעניין אותי מה הסיפור שלי, כי זו סוג של סתירה בנפש...
וגם כל הזמן מרגיש לי שכל גבר(וגם נשים, חחח) רק היה רוצה להיפגש עם איזה מחבל ולהרוג אותו, כל גבר כאילו מחובר לזה באוטמט, כל אחד מוצעא אקדח וזה שיא הטבעי והמובן..
אבל את האמת יש מקום שהנפש שלי לא מצליחה לקלוט בכלל איך אפשר להחזיק כלי שכל ענינו להרוג, זה כאילו מקום רגשי כזה)
ולמה בכלל צריך לחיות בעולם הזה עם הגנות כאלה כי כל רגע משהו יכול להרוג אותך, יש משהו נוראי בזה..
בבאמת זה כל כך טבעי לכולם? לא ברור לי..
בנוסף, יש לי גם קושי ענק עם זה שאנשים הולכים ונהרגים, לא מצליח להבין איך אנשים עושים את זה, איך בן אדם נכנס לשדה קרב הרי יש רובד בסיסי ואמיתי שבן אדם רוצה לחיות, לא רוצה להכנס למצב שבו חלילה יוכל לההירג או להיפצע, לא מצליח לפוס את זה...
מעניין אותי האם המקום הזה הוא נכון ואמיתי או אולי סתם חולשה נפשית? כי אין מה לעשות, יש מלחמות, יש אנשים רעים בעולם וככה עובדים צריך להלחם ולהרוג וכו וכו'
מעניין אותי האם יש גם אחרים שחווים את זה ככה, אשמח לתגובות משני המינים,
זה יעזור לי להבין יותר..
תודה
אני חושב שהרגשות שאתה מתאר נמצאים לכולנומתוך סקרנות
או לפחות אצל יהודים.
לא מכיר אדם שאחרי שהרג מחבל (לפחות בפעם הראשונה), נרדם אחר כך בקלות בלילה כאילו לא קרה כלום.
נכון, שכמו שאמרת, יכול להיות שהשמחה על הצלת אנשים, וביעור הרשע מן העולם תתפוס יותר מקום.
לענ"ד, אנשים שנראה לך שהם לא מרגישים את מה שאתה אומר, הם פשוט בוחרים לא לתת לזה יותר מדי מקום (לפחות לא בשלב המלחמה).
וכמו שאומרים באופן כללי, שאמיץ מרגיש את אותן רגשןת של מי שמפחד, רק האמיץ בוחר להתגבר ולפעול למרות אותן רגשות.
גילוי נאות, גדלתי בחינוך חרדי, ולא שיררתי בצבא, שואל את עצמי מהצד את אותן שאלות ששאלת.
כן, אני מסכים שזה שציבור שלם "פטור" מאותן שאלות זאת עוולה (חלק מהעוולה היא בדיוק זה, שהם לא צריכים "להתלכלך").
אצל יהודים זה לא טבעי להרוגאנונימי (3)
כמובן לא רק, אבל בתרבות שלנו, בעולם התואה והמוסר שלנו, הרג הוא דבר של מוצא אחרון.
לא לחינם במלחמת הרשות יש חובה להשאיר צד אחד שהעיר צרים עליה תוכל לברוח.
ולא לחינם כהן משוח מלחמה מדבר על האיש הירא ורך הלבב שעול להמס את לבב אחיו.
ובסתם שגרה, שופך דם האדם באדם דמו יישפך,
ואם מכה נפש בשגגה, עדיין נס לעיר מקלט.
וכמובן שנכון להוסיף גם את העובדה שיש פוסט -טראומה, שחלק ממנה מגיע בהחלט גם מעצם ההרג.
אבל אין ברירה. אנחנו במלחמת להרוג או להיהרג.
את הרוע יש להשמיד ואת הנאצים יש להעביר מן העולם. זו לא מלחמת רשות אלא מלחמת חובה שחיינו תלויים בה, ועתידנו תלוי בה.
אני אסיים בכך שהקב"ה מבטיח לעם ישראל על המלחמות הנחוצות שאחריהן "נתן לך רחמים וריחמך" והפרשנים מסבירים הקב"ה יחזק אחרי המלחמה את תחושת הרחמים שנשחקה.
עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל. ואם העולם יזכה, אז מציון תצא תורה, וגם להם יבוא שלום.
אהבתי את התגובה מעליי(:הרמוניהאחרונה
כבת אין לי ניסיון בהריגת מחבלים (למרות שבדמיונות שלי אני לפעמים מדמיינת את עצמי מתמודדת עם מצבים הכי גרועים כדי להתחשל חח)
אבל נראה לי אני יכולה להבין את ההרגשה כי יש לי את ההרגשה הדואלית הזו במשחקים, שאני מצד אחד נהנית לנצח ורוצה למחוץ את האויב, ומצד שני מתלווה לזה הרגשה של כאילו... זה אכזרי. ולראות אחר סובל זה לא כל כך כיף. גם אם אתה רוצה להתעלל בו כי זה או אתה או הוא.
ולמען האמת יש לי את זה גם כשאני מתלבטת אם להרוג חרק.
כמובן שהדוגמאות האלו ממש פיציות לעומת מה שאתה מתאר אבל זה נשמע לי אותו דבר בקטן.
במלחמה צריך כוחות נפשיים חזקים, ביטחון בצדקת הדרך.
רגש הרחמים שעולה- בבסיס שלו הוא טוב. אבל צריך לדעת שכאן זה לא המקום שלו, וככל שתהיה לך יותר וודאות, ותרגיש שאתה עושה משהו טוב וגדול יהיה לך יותר קל.
אם אין לך זמן ללמוד על חשיבות הפעולה הזו בהקשר הנכון, תקח אפילו ספר תהילים ותקבל השראה מדוד המלך.
עוד משהו שרציתי לומר לגבי זה שחייל יוצא למלחמה בידיעה שאולי הוא לא חוזר, אז יש בזה משהו שמבין שיש ערך שחשוב אפילו יותר מהחיים. וזה דווקא מייקר אותם ומה שאומר שיש סיבה גדולה לחיות. ודרך אגב, אדם יכול גם לצאת מהבית לעבודה ולא לחזור. זה פשוט פחות במודעות אבל זה לא שונה בהרבה.
אם מישהו זמיןמוסתר2
אשמח לפרטי, הצפה רגשית ובדידות כואבת
מקווה שזה בסדר לכתוב, אם לא מנהלים תמחקו
זה בסדר גמור לכתובקעלעברימבאר
תכתוב לעצמך קודם כלמשה
אני עם ילדים. אעשה מאמץ אחר כך אם יתאים.
בינתיים תשפוך את הכל על נייר או המקלדת. הכל. כולל הכל.
נראה כמו ניסיון להתחיל עם נשיםפשוט אני..אחרונה
אנא היזהרו ואל תפנו אליו בפרטי.
לצערי ניקיות רבות פנו בתלונות כלפיו.
בשל מזג האוויראשר ברא
השבוע יצאתי אולי פעם אחת מהבית..
היום יצאתי לסידורים וזה היה כל- כך קשה! מנטלית, פיזית, נפשית.
באמת סבלתי.
אחרי שעה בערך נהיה לי כאב ראש ממש חזק וכל מה שרציתי זה -בית-
חזרתי אחרי כמה שעות, סחוטה ועייפה.
סיבות? הגיגים?
<מחכה לחורף>
אני איתךהמקורית
לא עבדתי יומיים השבוע כדי להיות בבית
ולא, זה לא פינוק בעיניי
אני גם נורא סובלת מהחום.יש לי צריבה בעיניים והבגדים.. לא באלי לצאת מהפיגמה😅 ואני לא עובדת בבניין משרדים, הרבה דברים אני צריכה לעשות בהליכה ממקום למקום בחום וזה מזה לא סבבה
וכבר כתבתי (אולי פה) שלדעתי יש לי דכאון קיץ. לא נעים לי לצאת בכלל. הרגישות התחושתית שלי משתוללת ואני מרגישה אפילו שזה משפיע עליי ביכולת להתרכז והחום ככ מעייף אותי שבא לי רק לישון ולחיות את הלילה. במזגן כמובן
עכשיו, זה לא שלא יצאתי בכלל. יצאתי עם הילדים בערב כי מה נעשה, הם ילדים בחופש הגדול
אבל בכללי אני חושבת ומרגישה שהשנה היה חריג בכל קנה מידה. וחסתי על עצמי בקיצור, ומזל שיש לי גם סיבה. בסוף אני קודם כל אמא ואם אני חצי יום מחוץ לבית, ואז חוזרת בלי כי לילדים - מה שווה העבודה הזו בכלל?
אני כבר אמרתי לא אחת שאני צריכה עבודה עונתית, כמו מציל רק בחורף😅
תודה לך על השיתוף אשר ברא
גם אצלי הגוף משתולל בחוםמשה
אני מאבד פוקוס וכל המנגנון שלי משתגע. מה שכן, בחוץ אני בקיץ מתנייד בקורקינט שזה הרבה יותר נעים מאשר ללכת ברגל בחום.
חוץ מביום שני השבוע - שאז רכבתי על אופניים שצריך לדווש. אבל זה כי החלפתי עם הבן שלי שדיווש עליהן והתעייף. חזרתי הביתה ומשם ישר למקלחת.
מזדהה ממש- קיץ זה דרעקשדמות בחולותאחרונה
החום מתיש ומקצר פתיל.
איך אתם עם להגיד לאנשים 'לא' ?חצי משלם
בעיקרון למדתי להגיד, וזה חשוב לי מאוד לדעת להגיד לא וגם שיגידו לי לא כמובן.
אבל לפעמים אני תוהה עד כמה אני צריכה להתגמש גם כשדברים לא מתאימים לי.
איפה הגבול בין לדעת להתגמש לטובת הזולת לבין לדאוג למה שנכון לי.
המצפון. שעות נוספות. יעבוד כל הלילה...
שים על טיימרהרמוניה
אממ ממש השתפרתי
כמובן שקשה בהתחלה
אבל אני חושבת שככל שהבנתי שהמטרה היותר חשובה היא לא לשמור על קשרים טובים עם אנשים אלא מה התועלת שתכלס תצא מהדיבור איתם, ולמדתי לא לחשבן, אז כאילו אם חשוב לי משהו אני אעמוד עליו כי אני מבינה למה אני עומדת עליו. פשוט אפשר גם לעשות את זה יפה. בנחישות וברגישות
ככל שהרזולוציות מדוייקות יותר, ככה נאמר "לא" הרבהנפש חיה.אחרונה
בטח. אני אמא וגם אישה עובדתהמקוריתאחרונה
שמאוד קשה לה עם חוסר הצלחה
איך מתמודדים? גדלים עם זה מיום ליום. נכנסים בזה ולזה מיום ליום
בגדול, אילולא הייתי - לא גדלתי
אפשר לגלות על עצמנו המון דברים ולגלות בתוכנו המון כוחות כשאנחנו נדרשים לכך בהתמודדויות היומיומיות. מתוך תחושת מחויבות לדבר, מתוך תחושת השליחות.
ט"ו באבאנונימי (פותח)
ניסיתי להימנע ממחשבות על זה. אפילו כעסתי על עצמי שכואב לי בככל!
חברה ששואלת מה קורה עם חתונה..
כשאני התחלתי לצאת הרבה לפניה והיא כבר התחתנה.
השיחה נעצרה כי היא רצתה לחזור עם בעלה וממש מאז נשאבתי לתוך זה....
לרוב אני יודעת להדחיק היטב, אבל פתאום זה הכה בי. וזה כאב.
בלי שום סיבה מוצדקת זה משפיע עליי עד עכשיו.
לא צריך אישור מהרופא בשביל שיכאב לנורוכב שמים
את מתמודדת עם הרווקות כל הזמן וזה טוב מדי פעם לאוורר את הלב ולתת לו להרגיש. תני לזה לכאוב ולחלוף
אפשר לומר דבר?אילת השחר
אחרי חיבוק אם מותר לשלוח ותרצי לקבל..
בשנים האחרונות התחדדה בי הבנה עמוקה. לפעמים קל יותר לברוח מהכאב, להחניק, להשתיק ולבלוע אותו. לשחק איזה משחק כלפי חוץ.
עד שמבינים שאין לאן לברוח.
ואז מבקשים לשנות נקודות מבט.
ושם כשהסכמתי להסתכל לכאב בעיניים, להקשיב לו, לבכות אותו, להתחבק איתו בתחתית הבור, שם למדתי איך גדלים מכאב.
חיבוק וליטוף מאפשרים לנו להרפות, לשחרר ולהיות.
כאבים שנובעים מדברים שנגעו בנו בעומק, הם אלו שבאמת מגדלים ומפתחים אותנו. כמו שריר שהתנועה והמאמץ מחזקים, מאריכים ומגמישים אותו. ואז התנועה נהיית יותר רחבה.
רגש הוא רגש, עם או בלי סיבה.
אל תכעסי עלייך שאת מרגישה.
זה טבעי להרגיש.
רגש שעובר בך נוגע בתוכך, גם אם הוא לא חזות הכל.
תקשיבי לו, יש לו סיפור לספר לך עלייך, על בקשה עמוקה שבך.
מהי? כדי לגלות תצטרכי לעבור דרכו.
תסכימי לעצמך לכאוב.
כן.
אל תברחי.
תבכי את הכאב, תכתבי אותו, תשירי אותו, תרקדי אותו, תציירי אותו, חבקי אותך, חבשי את המכה בלב במה שמחזק אותך ונותן לך כח..
כשמקלפים שכבות מעל הלב, ומפנים ממנו כאבים בצורה שמכבדת את הלב שלך, קשובה ורגישה אליו ואלייך, יש סיכוי להיפתח לרפואה, לשמחה ולאיש שלך שבדרך...
וזה בידיים שלך, איך הוא יפגוש אותך.
עשי שהוא יפגוש אישה שמחה.
אישה שחיה בתודעה גאולה בתוכה.
זיויקאחרונה
וואו. איזו שאלה מצויינתמשה
לא מתמודדיםהמקורית
אני זו שמתמודדת האמת
זה את אומרת. אני חושבת וחווה את זה אחרתהמקורית
לפעמים אפשר להתרחק.יעל מהדרום
לק"י
שכל פעם צד אחר יתחשב.
לבן הגדול שלי יש כמה דברים שעושים לו צמרמורת, דברים שלגיטימי לעשות (ציור עם טוש על בלון, חומרי יצירה מסויימים). אז הוא הולך לחדר אם מפריע לו.
זה לא מה שעושים פה כל היום, ככה שהוא כל היום צריך להיות לבד😅
שנים לקח עד שאני בעצמי זיהיתי את הקושיייתי ואחמיניה
אני דואגת להעלות את המודעות סביבי, אבל לא מרגישה התחשבות מיוחדת.
שאלה מצויינתייתי ואחמיניה
זה משהו קצת מופשט.
זה לא שאני זקוקה ליחס מיוחד...
אבל אנשים שמבינים מהו איש רגיש, מתייחסים יותר ברגישות....
הסביבה הקרובה שלי אלה בעלי והילדיםמתואמת
נפגשת מדי פעם כמובן עם שאר בני משפחתי, אבל הם פחות מודעים (וגם יש פחות צורך בזה).
בעלי כבר יודע שכשאני מוצפת - הוא שולח אותי לחדר או משהו כזה כדי שאוכל להירגע. באופן כללי הוא שם לב לדברים שמציקים לי ומשתדל מאוד לזכור אותם ולהתנהל בהתאם.
לילדים כמובן קשה יותר... אבל אלה מהם שבני דעת משתדלים כשהם במודעות לכך (בעיקר לא להרעיש. אבל שוב, לילדים זה קשה).
אני זוכרת מקרה חמוד אחד מלפני שנים, שהבת שלי, בערך בת ארבע אז, ישבה בחלון וצעקה על המכוניות בחוץ: "אוטו אחד! אתה עושה חור בראש לאמא שלי!"
אמנם הצעקות שלה הפריעו לי יותר מהרעש של המכוניות, אבל לא עצרתי אותה, כי זה היה חמוד לראות איך היא כבר למדה מה מפריע לאמא שלה
חחח איזה חמודה!!!הרמוניה
האמת שאנשים בד"כ מתאימים את עצמם לאדם שמולםהרמוניה
הם קולטים מה הוא משדר. לדוגמא מישהי עדינה- אוטומטית נפנה אליה קצת בעדינות.
אז אני לא מרגישה משהו מיוחד... בעיקר אני שומרת על עצמי. מי שעלול לא לכבד את הרגישות אני מתרחקת ממנו.
נכון. ויחד עם זה..בראשית נח
אני חושב שזה אכן כך. ממש נכון
יחד עם זה, לדעתי לא תמיד חייבים להתרחק ממי שלא מכבד. מצד האמת אפשר לפתח איזה שלימות פנימית מול עצמנו, שגם אם השני לא מכבד - זה לא יפגע בנו.
זו אכן עבודה קשה שדורשת יציבות מאוד גדולה מבחינתנו. ויש בזה רמות שונות.
ברור שאני לא ארצה להיות בקשר עם אדם לא רגיש! אבל לפעמים הם מסביבנו, ואין ברירה, והעולם בנוי גם מהם.. ואני לא אמור להימנע מדברים בגלל זה. אז אפשר באיזושהי רמה, ללמוד להישאר רגיש -כי זה אנחנו ברור.. - אבל לא להיפגע מהשני. מה שהוא מתנהל - זה הוא. ולא חייב להיכנס אליי. הלב שלי רגיש ופתוח למי שמכבד אותו. ולמי שלא מכבד אותו - הוא פשוט לא סופר אותו.. משהו כזה.
יפההרמוניהאחרונה
בתור רגישה בעצמיכינור יהודי
בתור רגישה בעצמי הבנתי באיזשהו שלב שקודם כל החשוב ביותר הוא מה אני מרגישה כלפי היותי רגישה. וב"ה כבר מזמן הבנתי שזה נושא בתוכו מתנות נפלאות! רגישות, אמפתיה, יצירתיות, עמקות, ועוד. וכשיש רגע שאני אולי מרגישה איזו נחיתות לרגע על היותי רגישה, אני נזכרת בשורת המתנות האלה, ונזכרת שיש ברגישות יתרונות עצומים, ושבסה"כ זה חלק ממה שהופך אותי לאדם מיוחד.
אם האנשים סביבי לא מבינים את זה זה מבאס, אבל לא על זה תלוי הדימוי העצמי שלי.
ואם הסביבה שלי מבינה ומעריכה את זה, אז אדרבה, אפשר אפילו לפרוח!
משהו שמקפיץ אותי לאחרונהשדמות בחולות
כמו כל בעלת עסק יש לי סטטוס פעיל.
בימים אלו אני משלבת שני תחומים שונים, בעיקר כי אני עושה הסבה מקצועית מתחום אחד לאחר.
אז יש סטטוסים משולבים, פעם מהתחום האחד ופעם מהשני.
ויש לי 3-5 עוקבים שפשוט לא מפסיקים להגיב על כל נושא שאני מעלה.
מלא שאלות עם דרישה לתשובות - שוואלה, לא תמיד בא לי להרחיב...
(אם את עושה X, אז למה את מעלה Y? מי סגר איתך? לא אמרת שאת מפסיקה לעשות XYZ? איך את עושה את...?)
לא יודעת למה זה מנהל אותי, מציק לי, גורם לי לתחושת אי נוחות...
אני אלופת החסימות, אבל הם נמצאים איתי בקבוצות רבות משותפות ויהיה מוזר לחסום אותם)
....אילת השחר
אפשר להציע דרך אחרת להסתכל על זה?
בטחשדמות בחולות
שולחת לך באישיאילת השחר
אשמח מאודיוסי יהודי בדם
אם תשתפי כאן,
לי יש משהו מציק דומה למה שהיא כתבה,
אולי יועיל גם לי.
{יותר בקבוצה שאני מנחה}
אשמח לעזור בזהאילת השחר
רק יעזור לי להבין במה נקודת הדימיון כדי לדעת איזה חלק מהתגובה הארוכה להביא פה. כשמגיבה בדר''כ מדייקת למי ששאלו, ולא תמיד נכון לי להביא את התגובה המלאה על גבי הפורום.
אז אם תוכל לתאר את הסיטואציה שאתה מדבר עליה, אוכל להביא מה שרלוונטי או לכתוב תגובה מותאמת למצב שאתה מתמודד איתו.
זה אחלה תרגולהיום הוא היוםאחרונה
את עונה לשאלות שמתאימות לך ולא למה שלא (זה נושא רגיש כי אפשר לפגוע באנשים. אבל בעיקרון אם אנשים נכנסים לך לעניינים אישיים שהם לא אמורים לשאול עליהם- שם אפשר לא לענות בראש שקט עד שיבינו שזה לא שייך)
להפגע מקטנותאנונימי (פותח)
חזרתי מטיול שהיה לי עם החניכים
בסוף היום כשכל הילדים הלכו אז אחד העובדים אמר לי בחצי צחוק תודה על העזרה.. אז אמרתי לו היה לי כיף לעזור..
ועוד אחת העובדות שם גיחכה חצי בצחוק (הם חברים טובים ממש)..
אז אמרתי להם בקול שלפחות המנהל שלי מעריך אותי ואת מה שאני עושה.. ובזה זה הסתיים..
ואז בדרך חזרה הביתה הראש שלי במחשבות על זה, ותחושה של כיווץ בלב..
נגיד למה הם בטענות שלא עזרתי? (אולי הם לא ידעו שאני בזמן הזה מחכה עם החניכים שלי להסעה?) מבחינתי אני לא צריכה לדפוק להם דין וחשבון..
לעשות איתם שיחה זה לא בא בחשבון, למרות שאני כן אדם תקשורתי.. הם אנשים של הרבה רעש ואני אדם שקט יותר בדברים שאני עושה..
כל השאלה הזאת
זה בגדול, איך לסנן רעשי רקע? לא להתייחס לכל הערה.. איך לא להיפגע מהקטנות כאלה. לא עוזר לי לומר לעצמי שאני יודעת שאני עושה הרבה, לא עוזר לי לומר יאלה שחררי ושכולם יקפצו לי... שיש מצב שעוד כמה ימים זה יעבור לי..
ועדין אני לא הייתי רוצה שדברים כאלה ינהלו אותי.
ולא, זה לא חוסר הבנה של הסיטואציה או הפירוש שלי של מה שקרה.. כי זה בהקשר ובהמשך לסיפור רחב יותר..
אז אני רוצה התייחסות לסיפור הזה לפי איך ששיתפתי כאן.. איך להתמודד עם משפטים שאומרים עליכם ומה שחושבים עליכם או תחושה שלא מעריכים אותכם...
אם יש לכם אפילו דרכים עם הומור זה גם טוב 😉
תנקס 🙏
בעד לברר באמתזיויק
אבל רק אם אפשר ורק אם יש רצון לשיפור גם בצד השני ולקידום הארגון והצוות
מכירה את הערות האלהאנונימי (3)
אני חושבת שהרבה מאיתנו חווים כל מיני הערות
רק שיש כאלה שיודעים לשים כל הערה במקום שלה , יודעים מה להתעלם מה לענות חזרה ולשכוח, או שזה עובר דרכם.
נגיד אתמול מישהו אמר לילדים שלי בסופר, "לא להשתולל ילדים"עכשיו הילדים שלי הכי שקטים בעולם , פשוט הלכתי להביא משהו שנזכרתי בקופה, ואחת הבנות הלכה איתי, והוא כנראה נתקל בה או שראה שאני על כל הילדים שלי ב"ה וזה הפריע לו בעין…
אז למה זו אמירה שמנהלת אותי עוד קצת אחרי
ולמה כל כך התעצבנתי באותו הרגע
לא יודעת
יש כאלה שאין להם רעשי רקע
ויש כאלה שנשארים עם כל דבר, שעות, ימים ואולי כל החיים.
מה עוזר לי, לפעמים,אני לא יודעת אם זה יעזור לך, אבל כותבת, להבין שכל דברים הקטנים האלה שמצערים
זה במקום צער אחר בבריאות למשל, והשם מחלק את זה ככה .
זה לא הם אמרו זה השם אמר להם להגיד
השם מגלגל זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב
עוזר לי ברגעים שאני בהתרוממות נפש ושמחה - ואז יותר קל לי להיכנס לפרופורציות ולא להתייחס לאנשים קטנים
אנחנו בני אדם וכמו שאנחנו מאוד רגישים
אז גם יש כאלה שמאוד מקנאים
וקינאה מובילה להערת הערות ולפעמים עוקצניות,
אז שיהנו .
הלוואי והיתה לי תשובהשדמות בחולות
מכירה ת'סיטואציות.
זה לא נעים.
לרוב אתן לעצמי דד-ליין לטחון את הפגיעה / אי נעימות (לרוב זה יהיה יום).
כל המחשבות של : מה הייתי עונה אם/ לנסח תשובה מצידי שתניח את דעתי מולם/ איך להגיב בפעם הבאה.
ובעיקר לרחם על העוקצים- שאין להם את מידת העין הטובה.
לא הבנתי לגמרי את הסיטואציההיום הוא היוםאחרונה
אבל באמת יש משהו בציניות שפוגע.
הייתי מנסה להעביר את השיח לשיח כנה ואז זה כבר מוריד מהעוקץ.
נגיד: במה ציפיתם שאעזור לכם? ואז יכול להיות שיגידו שזה סתם בצחוק ובדיחה פנימית שלהם. ושלום על ישראל.
אפשרות שניה בשם רבי נחמן מברסלב: למלא את החיים בעשייה ברמה כזו שהדברים הקטנים האלה ייכנסו לפרופורציה הנכונה. רואה את זה על עצמי כיום שזה מאד עוזר. עדיין במקומות משמעותיים כמו זוגיות, עבודה, קהילה נפגעים מידי פעם אבל זה מתמקד שם ולא בכל מיני אנשים שנפגשים איתם אקראית ולך תדע מאיפה הם נפלו עליך