לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל היו מספר מנהיגים. כל מנהיג והיחודיות שלו.

בפרספקטיבה של 70 שנה אפשר להגיד שיש קשר ישיר בין ההנהגה להצלחה (הצלחה רוחנית שמקרבת אותנו לגאולה ולאו דווקא הצלחה חומרית) על בסיס זה עלינו לבחור את מנהיגי העתיד.

כמו רבים שמחתי מאוד על בחירתו של סמוטריץ אבל במידה רבה התבאסתי על בחירתו של סופר על פני סטרוק.

הסיבה לזה נובעת להערכתי מבאג בשיטה ואסביר זאת:

השיטה אתמול בתקומה היתה שכל ציר רושם 4 שמות כל שם מקבל נקודה ובשקלול הנקודות נקבעת הרשימה.
לשיטה הזו יש באג מובנה.

לכל פעיל פוליטי שכבר עשה משהו יש תומכים אבל תמיד יש גם אחוז מסויים של מתנגדים רק לאדם "משעמם/נטרלי/לא עשה כלום" אין מתנגדים.

אנשים שטורחים ובאים להצביע לרוב מחזיקים כ2 שמות שהם רוצים כ2 שמות שהם ממש לא רוצים וכל השאר הם יחסית ניטרליים לגביהם.

כשהבוחר צריך לסמן 4 שמות הוא נאלץ לבחור עוד כ2 שמות שהוא לא באמת מעריץ אבל הוא גם לא שונא ובעיניו הם סבירים.

במפלגה גדולה עם המון מצביעים והמון מועמדים סביר להניח שהקולות הנטרליים יתחלקו בין כל המועמדים הנטרליים וכך הם יקבלו את כוחם היחסי, אבל במפלגה שבה אין המון מועמדים ואין המון פיתקי בחירה(מצביעים) מספיק סחף קל לעבר מישהו (שהוא מזכל מוערך או שהוא חילוני וזה נשמע טוב) כדי שהוא יקבל את רוב המצביעים הניטרליים.

נוצר מצב שאדם סביר פלוס שלא עשה יותר מדיי וגם לא עיצבן יכול להגיע לכמות מקסימלית מעל מישהו ש75% מהמצביעים שמו בהעדפה ראשונה(כי בסוף אין הבדל בין מי ששמת ראשון למי ששמת אחרון).
ובפועל מי שיש לו 75% מעריצים ו20% שונאים(5% אדישים) מצבו פחות טוב מי מישהו שיש לו 85% סבירים.

אתמול להערכתי זה מה שקרה בתקומה שגרם לסטרוק לרדת מתחת לסופר ולרב עמיחי אליהו לרדת מתחת ליוסי כהן.

מה הפתרון?
במפלגה קטנה שכזו או לתת לכל מצביע לסמן רק שם אחד מקסימום שניים או לתת מדרג, לדוגמה, 2 השמות הראשונים מקבלים 2 נקודות ו2 השמות השניים מקבלים נקודה אחת.

סקר שכתב אחי:

סקר: התנהלות שירות הביטחון הכללי

תודה

גבאי הציע ללבני את המקום השני ברשימה אבל לבני התעקשה על מקום ריאלי.

בס"ד

- 12 שבועות לבחירות -

הבחירות שהתקיימו אתמול במפלגת תקומה הם ללא ספק ההחייאה שנדרשת כל כך למפלגה. אומנם אורי אריאל הוא זה שעמד בראש המפלגה במהלך הקדנציה האחרונה, אבל מי שניהל אותה בפועל היה ח"כ בצלאל סמוטריץ'. הוא זה שכתב את התוכניות המדיניות והחברתיות שהוציאה המפלגה במשך ארבעת השנים האחרונות. הוא זה שהוביל מהלכים והיה הדמות הדומיננטית במפלגה, בעוד אורי אריאל נגרר מאחוריו. סמוטריץ' הוא זה שהעלה בשנים האחרונות את מפלגת תקומה חזרה למפה הפוליטית, ואמש חברי מרכז המפלגה החזירו לו את תודתם, מתוך תקווה שבתור ראש המפלגה הוא יוכל להרים את המפלגה עוד יותר.

אומנם סמוטריץ' ניצח בהפרש גדול, אבל זאת לא הייתה התמודדות קלה כפי שחשב בהתחלה. במהלך השבועות האחרונים חטף סמוטריץ' מכל הכיוונים, הכול במטרה אחת - שהוא לא יכבוש את ראשות תקומה. מי שכמובן נלחם הכי קשה בסמוטריץ', הוא השר אורי אריאל שחשש, ובצדק, למקומו. אריאל הודיע כבר מההתחלה לחברי המפלגה שאם הם רוצים אותו חלק מהרשימה, הוא מוכן להיות רק יושב הראש, ולא שום אופציה אחרת. אבל לא רק אריאל נלחם בסמוטריץ'. על פי דיווח של כתב הכנסת של חדשות 10 (חדשות 13, ממחר), עקיבא נוביק, גם בבית היהודי התגייסו למען בחירותו של אריאל. החשש מבחינתם הוא שבחירתו של סמוטריץ' תהפוך את תקומה למפלגה הדומיננטית באיחוד בין המפלגות, והם יהיו מספר שתיים. החשש הזה הוא לא סתם. סקרים שפורסמו בשבועות האחרונים בעיתונים מקור ראשון ובשבע הראו שהציבור רוצה לראות את סמוטריץ' בראשות המפלגה המאוחדת, ולא נציג מהבית היהודי.

אך אם זאת יש משהו שמפריע לתקוות מבחירתו של סמוטריץ', וזה יתר הרשימה שנבחרה. במקום השני הציבו חברי תקומה את מזכ"ל המפלגה אופיר סופר, ורק לאחר מכן את ח"כ לשעבר אורית סטרוק, ובהמשך את הרב עמיחי אליהו שגם הוא דמות מוכרת שהתמודדה על מקום במפלגה. סופר כנראה מוכר מאוד לחברי תקומה, וכך גם העשייה שלו, אבל רוב הציבור לא מודע לה בכלל. יש כאלה שעד אתמול בלילה כלל לא שמעו את השם שלו. יו"ר חדש וחזק זה לא העיקר במפלגה, צריך שגם בהמשך הרשימה יהיו אנשים מוכרים, כאלה שהציבור הכללי מכיר וירצה להכניס אותם לכנסת.

כעת, לאחר שהקולות כבר נספרו, ולאחר שסמוטריץ' ינוח מעט ממערכת הבחירות, מוטלת עליו המשימה הבאה - ליצור אחדות בין כל מפלגות הימין האידאולוגי. אחדות עם הבית היהודי זה דבר אחד, אבל על מנת שתהיה מפלגה גדולה וששום קול לא יזרק לפח, חייבים לצרף לאיחוד הזה גם את עוצמה יהודית ואת מפלגת יחד של אלי ישי. על פי סקר שפורסם לפני שבוע וחצי בעיתון 'ישראל היום', איחוד כזה יביא לתוצאה של תשעה מנדטים. אומנם המציאות הישראלית לימדה אותנו שלא כדאי להסתמך על סקרים, אבל המגמה היא ברורה. הציבור הדתי לאומי רוצה אחדות, ומפלגה שכזאת תמנע זריקה של קולות חשובים לפח.

ועוד מילה על אורי אריאל.

לאריאל יש היסטוריה רחבה מאוד של עשייה למען ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל. אבל בשנים האחרונות נדמה שכבר נגמר לו הכוח. הוא כבר לא היה בשיא כוחו כמו פעם. בכל הקדנציה האחרונה לא זכור שלאריאל הייתה עשיה משמעותית למען הנושאים החשובים לציונות הדתית, ולציבור התורני בפרט. לכן היה מוטב ואריאל עצמו היה הולך לעשות לביתו מבלי שחברי מרכז תקומה היו צריכים להראות לו את הדרך החוצה. בהחלט מגיעה לו תודה ענקית על העשייה, אך טוב שבכנסת הבאה הוא כבר לא יהיה.

אחדות חרדית

רוב הפרשנים לענייני חרדים צחקו על העיתון החרדי 'משפחה' לאחר שביום חמישי לפני שבוע וחצי הוא יצא בחשיפה בלעדית על מגעים לריצה משותפת של מפלגות יהדות התורה וש"ס. מה שהגביר את הלגלוג היה שבעיתון המתחרה 'בקהילה' שמו בכותרת את הטור של יעקב ריבלין, אחד הפרשנים הבולטים בציבור החרדים, שבה דווח על כך שיהדות התורה מתפרקת ואגו"י ודגל התורה נערכות לריצה נפרדת. עברו כמה ימים של צחוק ובדיחות על מערכת 'משפחה', אבל אז יותר ויותר הבינו שאכן יש צדק בדיווחים ומתקיימות שיחות רציניות לקראת ריצה משותפת של המפלגות החרדיות. כאן המקום לציין שבכל מערכת בחירות יש את הדיווחים מצד אחד על ריצה משותפת עם ש"ס, ומצד שני על ריצה נפרדת של אגודת ישראל ודגל התורה. אך אם זאת, הפעם זה נדמה רציני מתמיד.

לציבור הימני, ולנתניהו, הבשורה הזאת היא טובה. ריצה משותפת של כל המפלגות החרדיות תשמור על שלושת המפלגות רחוקות מאחוז החסימה, במיוחד שהאופציה השנייה שעל הפרק היא היפרדות של דגל התורה. לעומת זאת לכוח החרדי, בסופו של דבר זה מהלך פחות טוב. דווקא ריצה נפרדת היא זאת שתמקסם את הקולות שלהם, בעוד ריצה מאוחדת תביא לכך שלא מעט חרדים ילכו לתמוך במפלגות כלליות כמו הליכוד, הבית היהודי, ואפילו העבודה.

מי שהכי צריכה מהלך שכזה היא מפלגת ש"ס, שבשבילה המהלך הזה יהיה גלגל הצלה. על פי הסקרים האחרונים ש"ס נמצאת קרוב מאוד לאחוז החסימה, ויש חשש כבד מאוד שהיא לא תעבור אותו.  אך אם זאת, הדבר האחרון שאריה דרעי ירצה זה שכולם יגידו שכל המהלך הזה נועד אך ורק בכדי להציל אותו. מבחינתו, ההצלחה של ש"ס בבחירות המקומיות מצביעה על כך שמצב המפלגה מעולה, ואף היא יכולה להגדיל את כוחה בכנסת. לכן כרגע דווקא דרעי הוא זה שמנסה לשים ברקס למהלך, אבל אין ספק שברגע האמת הוא יצטרף לזה בשמחה.

כבר עכשיו יש מי שמנסה בציבור המזוהה עם הציבור החרדי-ספרדי להציג את כל המהלך הזה כגלגל הצלה דווקא לאגודת ישראל, שכוחה ירד משמעותית בבחירות המקומיות. אך לדעתי המציאות היא הפוכה. דווקא אגודת ישראל תעשה הכול על מנת להראות שהיא עדיין המפלגה הגדולה, ודווקא בגלל זה היא תצליח למקסם את יכולותיה. לעומת זאת בש"ס נמצאים עכשיו באופריה שהם מקבלים שבעה עד שמונה מנדטים, מה שעלול לגרום לאנשים שלא רוצים להצביע ש"ס, אבל כן יצביעו לה במידה והיא תהיה בסכנה, להצביע עבור מפלגה אחרת. להיות אופטימיים זה חשוב, אבל צריך להיות גם מציאותיים.

אדם נוסף שבהתחלה היה נדמה שעשה ברקס למהלך הוא סגן השר יעקב ליצמן. בשבוע שעבר אמר ליצמן שאם הולכים לאיחוד חרדי, אז צריך ללכת עד הסוף - גם עם אלי ישי וגם עם הפלג הירושלמי. על פניו נדמה שהדבר הוא לא מציאותי בכלל. ש"ס לא יסכימו לקבל את ישי, ודגל לא תסכים לקבל את הפלג הירושלמי. אבל בפועל ליצמן לא רק שלא שם ברקס, אלא הוא באמת פעל למען הצלחת המהלך, ואפילו בהצלחה חלקית (בינתיים). על פי פרסום של אילה חסון במהדורת שישי של חדשות 10, דרעי הסיר את התנגדותו לצירופו של אלי ישי לרשימה החרדית המאוחדת. כעת נותר רק לראות האם יצליח ליצמן להוביל גם להסרת ההתנגדות של אנשי דגל התורה לצרף לאיחוד את יריביהם המרים מהפלג הירושלמי.

ומה עם אלי ישי?

על פניו נדמה שהוא מעדיף לרוץ ברשימה משותפת עם הימין והחרד"לים. החשש שלו שאיחוד שכזה ידרוש ממנו לא מעט פשרות שהוא יצטרך לעשות למען דרעי וכן שמקומו לא יהיה בראש. במיוחד לאור העובדה שמי שצפוי לעמוד בראש המפלגה הוא אריה דרעי עצמו משתי סיבות עיקריות: האחת, אם מפצלים את יהדות התורה, ש"ס היא המפלגה הגדולה מבין השלושה. הסיבה השנייה היא שביהדות התורה מסרבים להיות שרים מטעמים אידיאולוגים בעוד בש"ס אין את הבעיה הזאת.

אך אם זאת, במידה ואיחוד כזה יצא אל הפועל, בסופו של דבר ישי יבחר ללכת לשם על פני הריצה במפלגה ימין-אידיאולוגית, אם תקום אחת כזאת. ישי לא רוצה להיות זה שיואשם אחר כך שהוא זה שהרס את האחדות החרדית, במיוחד עם גם הפלג הירושלמי יצטרף למהלך שכזה. זאת הסיבה שבימים האחרונים התבטא ישי שאם כבר איחוד חרדי, אז לצרף אליו גם את המפלגות הדתיות הסרוגות, ובכך להביא למפלגה אחת גדולה.

צריך להבין, מבחינתם של החרדים מדובר בבחירות גורליות עבורם. הרי כל היציאה למערכת הבחירות היא אך ורק כי הממשלה לא השיגה רוב על מנת להעביר את חוק הגיוס, ואין ספק שעיקר העבודה של תחילת הממשלה הבאה תעסוק במציאת פתרונות למשבר גיוס החרדים לצה"ל. לכן הציבור החרדי חייב לדאוג ששום קול שלו לא ייזרק לפח, כי זה או מפלגה חרדית אחת גדולה ומאוחדת, או פיצול עם חשש לאיבוד קולות ליברמן אחד שמכתיב להם את העסק. אם הציבור החרדי יצליח לגייס מספר גדול של מנדטים, לנתניהו כבר יהיה קשה שלא ללכת לקראת במשא ומתן הקואליציוני ופחות ללכת לכיוונו של ליברמן. לכן גם אם החיבור של החרדים עם הציונות הדתית נראה עוד הרבה יותר הזוי מריצה משותפת של החרדים, יתכן מאוד שבאמת נראה שיתוף פעולה כזה או אחר בין המפלגות, גם כשהם ירוצו ברשימות שונות. בבחירות האלה כבר הכול נראה הגיוני.

זה כנגד זה

שני אירועים פוליטיים גדולים התקיימו בסוף השבוע האחרון. ביום חמישי התכנסה וועידת מפלגת העבודה על מנת להעביר את הבקשות של יו"ר המפלגה, אבי גבאי, לשלושה שריונים שלו ברשימה המפלגה לכנסת. באותה שעה עשו עשרות פעילי ליכוד את דרכם לסוף שבוע באילת, על מנת להשתתף בלאומיאדה השנתית (מה שנקרא עד לא מזמן הליכודיאדה).

אומנם אבי גבאי הצליח להעביר את השינויים שרצה, אבל זה לא היה פשוט. את נאומו בכינוס המפלגה ליוו צעקות בוז רמות שקטעו את דיבורו לא פעם. אבל הפעילים הם היו עוד הבעיה הקטנה. מי שבעיקר הקשו עליו היו הח"כים מטעם המפלגה, אלו שרוצים בעוד כשלושה חודשים לרוץ יחד איתו במפלגה אחת. הראשי שבהם היה ח"כ איתן כבל שקרא לגבאי לצאת לבחירות חדשות לתפקיד יושב ראש המפלגה תוך שהוא מנפנף בתוצאות בדיקת פוליגרף המוכיחות לטענתו של כבל שגבאי הוא שיקר בכך שהכחיש שאמר לכבל שאם הוא יפול הוא יפיל את מפלגת העבודה יחד איתו.

באותו הזמן באילת קולותיהם של משתתפי הלאומיאדה כלפי יו"ר המפלגה וראש הממשלה, בנימין נתניהו, נשמעו אחרת לחלוטין. שם הביעו תמיכה מלאה בראש הממשלה, ורבים מהם אף הביעו את עמדתם במדגם שנעשה, שגם אם יוגש כתב אישום נגד נתניהו הוא אינו צריך להתפטר מתפקידו. מה שקרה במפלגת העבודה, ולא בפעם הראשונה, לעולם לא קרה ולא יקרה בליכוד. כנראה זאת הסיבה למה הליכוד ממשיך להיות בשלטון בעוד בעבודה מחליפים מנהיגים כל ארבע שנים.

יורה בתוך הבית

ועוד הערה לסיום על המתרחש במפלגת הבית היהודי.

מאז פרישתם של בנט ושקד מהמלגה, הבית היהודי איבדה כל כיוון. מזכ"ל המפלגה וחברו של בנט, ניר אורבך, אובד עצות. בהקלטה שפורסמה בשבוע שעבר בגל"צ נשמע אורבך אומר לפעיל במפלגה: "חבר'ה תתחילו להתעורר אנחנו במצב חרום. אל תעלו לנו שמות הזויים שינהלו את המפלגה, אין לנו זמן לזה. זה לא בני עקיבא פה".

ולא רק זה. במהלך השבועיים האחרונים נזרקים לחלל האוויר לא מעט שמות פוטנציאלים לתפקיד יו"ר התנועה. אחד השמות שעוררו סערה השבוע, הוא שמו של ראש השב"כ לשעבר יורם כהן. כהן, שביקש לחשוב על הדברים, התבטא רק לאחרונה על כך שהוא תומך בהסדר עם הפלסטינים, וכן בהתבטאויות נוספות שלא תואמות בהכרח את חזונה של מפלגת הבית היהודי.

רק חבל שהחשש של אורבך ממצב החרום, ואולי הקשר שעדיין נשאר עם בנט, גורמים לכך שבמקום להואיל למפלגה שלו, הוא רק עושה לה הרבה יותר נזק ממה שכבר נעשה לה לאחרונה.

לטור הוקדם || לכל הטורים

הימין מזהם אותה בשם אהבת ארץ ישראל והשמאל בשם השלום.

שלום רב,
שמי ד"ר איציק אלפסי, פסיכולוג חברתי. בימים אלו אני עורך מחקר הבוחן את הקשר בין עמדות פוליטיות לבין תכונות אישיות.
אשמח אם תוכלו להקדיש מספר דקות למילוי שאלון המחקר. מדובר בשאלון אנונימי, שמילויו לוקח מספר דקות קצר. בסיום השאלון ישנם פרטי קשר למי שמעוניין להמשיך ולעקוב אחר תוצאות המחקר.
רב תודות,
איציק
קישור למילוי השאלון

בס"ד

- 13 שבועות לבחירות -

הרבה דרמות הספיקה לספק לנו מערכת הבחירות הנוכחית בזמן הקצר מאז היא החלה. רק לפני שבוע בדיוק חשבה ציפי ליבני שהיא נכנסת לעוד ישיבת סיעה רגילה של המחנה הציוני, ופתאום גילתה איך אבי גבאי מגרש אותה בשידור חי מול המצלמות ובלי שום אזהרות. זאת הייתה דרמה. שלושה ימים קודם לכן גילו בבית היהודי ששני הכוחות המרכזיים של המפלגה, השרים בנט ושקד, עוזבים אותם לטובת הקמת מפלגת ימין חדשה. גם זאת דרמה. מה לא דרמה? ההצהרה לתקשורת שערך אתמול ראש הממשלה, שהוגדרה לפני כן ע"י דוברו כדרמטית במיוחד. בפועל, היא כלל וכלל לא הייתה דרמטית.

בפעם המי יודע כמה הוכיח נתניהו שהוא זה ששולט במשחק. כשהוא רוצה הולכים לבחירות, כשהוא לא רוצה, אין בחירות. כשהוא לא רוצה להתראיין לשום גוף תקשורתי בישראל, הוא פשוט לא יתראיין, וכשכן יתחשק לו למסור משהו דרך התקשורת, הוא יעשה את זה בגדול, בכל הערוצים בפתח של המהדורות המרכזיות. כמה בגדול? את זה ראינו אתמול. ההודעה על ההצהרה הגיע כבר בסביבות שעות הצהריים המאוחרות. מאז בכל מספר דקות הוציאו הפרשנים הפוליטים שלל ספקולציות על מה הולך ראש הממשלה להגיד. קצת אחרי השעה 20:00 הבינו שוב כולם שראש הממשלה שוב פעם שִׁטָה בהם. לא היה כלום, כי אין כלום.

אבל יש כמה מילים שכדאי בכל זאת להתעכב עליהם בהצהרה התקשורתית של נתניהו, שהם בעיני העיקר. במהלך ההצהרה סיפר נתניהו שהוא דרש פעמיים במהלך החקירה לערוך עימות בינו לבין העדים המעידים נגדו, "רציתי להסתכל עליהם בעיניים ולהגיד להם את האמת" אמר נתניהו. בהמשך דבריו חזר נתניהו על הדרישה שלו ואמר: "אני דורש עימות, מצידי אפילו בשידור חי". וכאן מגיע העיקר. אומנם נתניהו בתחילת דבריו דיבר בחשיבותה של מערכת המשפט, אבל בשורה התחתונה הוא לא סומך עליה והוא גם לא סומך על התקשורת או על המסקנות של מנדלבליט. על מי נתניהו כן סומך? עלינו, על הציבור. הוא מאמין שאם הציבור הישראלי ישמע את טענותיו, רבים ממנו ישתכנעו מיד שהצדק איתו.

ונתניהו בהחלט יודע על מה הוא מדבר. כבר עכשיו רבים מאזרחי ישראל מאמינים בלב שלם שכל החשדות סביב ראש הממשלה הם לא יותר מרדיפה פוליטית. ברגע שנתניהו פונה אל הציבור ומסביר לו שהוא מבקש עימות והוא מוכן אפילו שהם אלו שישפטו, הוא גורם לציבור נוסף להאמין שאכן יש בעיה בהליכי החקירה. אין לו באמת רצון בעימות, זה פרט שולי בכל נושא החקירה. הרצון שלו זה רק לתת לציבור את התחושה שאילו רק היו יודעים את הפרטים המלאים, אילו רק היו שומעים את שני הצדדים מתווכחים, הם כבר היו משתכנעים לבד אצל מי נמצא הצדק.

לא סתם בחר נתניהו ללכת על נושא החקירות. אם בבחירות הקודמות יכל נתניהו לרוץ על הקרב הצמוד עם המחנה הציוני, אז בבחירות האלו אין אף מועמד שמהווה איום עבורו, לפחות נכון לעכשיו. בגלל זה נתניהו חושש שהציבור הימני, כזה שחרד לשלטון הליכוד, יעדיף לחזק מפלגת ימין אחרת, כי הוא יודע שנתניהו יהיה ראש הממשלה בכל מקרה. זה החשש הכי גדול של נתניהו. כי שהליכוד חזק ושאר המפלגות קטנות, הוא זה שיכול להכתיב את סדר היום, מבלי לחשוש שהשותפים שלו יעשו שרירים. אם למפלגת הליכוד יהיה מספיק מנדטים, הוא פחות יצטרך לחשוש ממפלגת ימין של ארבעה מנדטים שרוצה לפרוש מהקואליציה. הכוח יהיה בידיים שלו.

בשביל שהקולות ישארו אצל הליכוד, בוחר נתניהו ללכת על צד הרדיפה. התקשורת רודפת אותו. השמאל רודף אותו, והם אלו שמפעילים לחץ על מנדלבליט להגיש כתב אישום עוד לפני הבחירות. זאת הסיבה שנתניהו אומר אתמול "השמאל יודע שבמאבק על דרך והישגים הוא לא יכול לנצח אותנו אז הוא מחפש דרכים אחרות להפיל את שלטון הימין". החקירות הן לא נגדי, אומר נתניהו לציבור, הוא נגדכם, הוא רוצה להפיל אתכם ואת השלטון בו בחרתם. וממשיך נתניהו: "הייתי יכול לעצור את מסע הצייד הנורא הזה נגדי ונגד משפחתי אילו רק הייתי מציע למשל התנתקות חדשה, לסגת לקווי 67, לחלק את ירושלים, להפקיר את בטחון ישראל. אבל אני לעולם לא אעשה את זה".

נתניהו רוצה שהציבור ידע שאם הם רוצים שהימין ימשיך לשלוט, הם חייבים גם בבחירות האלו לשלשל את הקלפי פתק של מחל. לא של שום מפלגת ימין אחרת. נתניהו רוצה שהציבור ידע שהשמאל רודף אותו, שהתקשורת רודפת אותו, העיקר להעמיד אותו לדין ולהרוס את שלטון הימין. בשביל שזה לא יקרה, הוא יצטרך שבקלפי יהיה מפגן ציבורי גדול של אזרחים, כאלו שמכירים את חומרי החקירות, שיודעים במה מדובר, ובכל זאת בוחרים בו לראשות הממשלה. מפגן שכזה מבחינת נתניהו הוא אמירה כלפי היועמ"ש וכלפי בג"צ - למרות הכול הציבור רוצה אותי, ואתם לא יכולים ללכת נגד רצון הציבור.

בשביל להשיג את זה, מבחינתו של נתניהו הכול כשר. גם אם זה אומר למתוח את הציבור במשך כמה שעות, להשתלט על הפריים טיים ועל מהדורות החדשות, ובסוף לגלות שלא מדובר בשום דבר מיוחד. זאת כנראה ההנאה הכי גדולה שלו. האם זה מה שיועיל לו לקראת הבחירות? בעוד קצת יותר מ90 ימים כולנו נדע.

המלחמה על תפקיד הלוחם

על פי כל זה, ועל פי הסקרים, נדמה שביום שאחרי הבחירות נתניהו ימשיך לשבת על הכיסא במשרד ראש הממשלה. אם לא יהיו התפתחויות דרמטיות אמתיות בכל הנוגע לחקירות נתניהו, אז הקרב אבוד מראש. אבל אם אין קרב על ראשות הממשלה, אז הפוליטיקה הישראלית תדאג לנו לקרב יצרי לא פחות ממנו – הקרב על תיק הביטחון.

לא מעט הם המתמודדים החפצים להחזיק את תיק הביטחון בממשלה הבאה.

הראשון הוא שר הביטחון היוצא, אביגדור ליברמן. ליברמן אומנם עזב את הממשלה כי לטענתו הוא לא הצליח לתפקד כפי שרצה בתפקידו, אך כבר במסיבת העיתונאים בה הודיעה על התפטרותו, הוא אמר שהוא רוצה בחירות על מנת שיכול להתחזק ולחזור למשרד הביטחון עם שליטה יותר גדולה. עוד אחד שכבר שנים חותר לתפקיד הוא כמובן השר נפתלי בנט. באמתחתו של בנט נמצאות כבר שלל הבטחות של נתניהו על כך שהוא זה שימונה לתפקיד. אבל עד עכשיו ההבטחה לא מומשה ובנט עדיין מחכה ומצפה מתי יגיע תורו להחזיק בתפקיד.  

מלבד ליברמן ובנט יש עוד נוספים. אם בני גנץ יחליט בסופו של דבר לחבור לקואליציה בראשותו של נתניהו, אין ספק שהדבר הראשון שהוא ידרוש ויקבל זה את תיק הביטחון. זה יהיה התנאי הראשון מבחינתו של גנץ ובלעדיו אין בכלל על מה לדבר. שם נוסף ששואף להגיע לתפקיד שר הביטחון, ובשביל זה הוא עבר לאחרונה למפלגת הליכוד הוא יואב גלנט. גלנט, שנושא מאחוריו עבר צבאי מפואר, כמעט והגיע גם הוא (כנו גנץ) לתפקיד הרמטכ"ל, אך בשל פרשת הרפז, החליטו ראש הממשלה דאז, אריאל שרון ושר הביטחון דאז אהוד ברק, לבטל את המינוי שלו. כעת, מרגיש גלנט שהוא רוצה לתקן את התדמית שלו אחרי פרשת הרפז, והוא זה שראוי לקבל את תיק הביטחון לידיו.

בימים האחרונים עלה גם שמו של הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי כמועמד ראוי לקבלת תיק הביטחון. אומנם אשכנזי טרם החליט אם הוא בכלל מעוניין להיכנס לפוליטיקה, אך הוא כבר רמז שאם יחליט לעשות זאת, זה יהיה דרך מפלגת הליכוד. הערכות הן שאשכנזי אפילו לא יצטרך להתאמץ ולהזיע בפריימריז בשביל זה. נתניהו רוצה אותו כחלק מרשימת הליכוד, ואם אשכנזי רק יביע התעניינות קלה בהצטרפות לפוליטיקה, הוא יקבל מיד את שריון ברשימת הליכוד. צעד כזה כמובן יפגע בראש ובראשונה בגלנט, שחלומו להיות שר ביטחון ייעלם בבת אחת.

לא הולך בתל"ם

אדם נוסף שהיה מאוד שמח לחזור לתיק הביטחון הוא השר לשעבר משה (בוגי) יעלון. דרך מפלגתו החדשה תל"ם (תנועה לאומית ממלכתית), מנסה יעלון לחזור אל החיים הפוליטים, לאחר שעזב אותם ואת מפלגת הליכוד עם כניסתו של ליברמן לממשלה ולתפקיד שר הביטחון במקומו. אלא שמצבו של יעלון בסקרים לא טוב בכלל. אין שום סקר שמנבא שיעלון מצליח לעבור את אחוז החסימה.

הבעיה של יעלון היא שמצד אחד השקפותיו הכלליות אלו השקפות ימין, אך מצד שני יעלון דואג להצהיר שוב ושוב שהוא לא ישב בממשלה בראשותו של נתניהו. רק לאחרונה דווח בחדשות כאן 11 על הסכם מסתמן בין גנץ ליעלון על חבירה פוליטית, אך במידה וגנץ יחליט ללכת לשבת בקואליציה, יעלון ילך לשבת עם האופוזיציה. הסתירה הזאת גורמת לכך שהציבור לא נוער אחריו. השמאל לא רוצה להצביע לאדם בעל השקפות ימיניות ואילו בימין לא רוצים ללכת עם אדם שלא מתכוון לשבת בממשלת ימין.

הטעות של יעלון היא טעות של מתחילים, כזאת שלא מצופה מפוליטיקאי וותיק כמוהו. יעלון אמור להכיר כבר את הציבור הישראלי ולהבין שאם הוא רוצה את אמונם, אסור לו להצהיר הצהרות שכאלו לפני הבחירות. לא סתם כל שאר ראשי המפלגות מתפתלים בכל פעם ששואלים אותם בדבר ישיבה בממשלה שהעומד בראשה הנמצא תחת כתב אישום. כולם מבינים שבסופו של דבר הם לא יכולים כבר עכשיו להחליט. אבל מבחינתו של יעלון זה לא משנה, גם אם ימחקו כל האישומים נגד ראש הממשלה, עדיין הוא לא ישב איתו באותה הממשלה. לא איתו, ואם ימשיך לנקוט בקו הזה, גם לא בשום ממשלה אחרת, כי אך אחד גם לא ירצה לחבור אילו. מה שיגרום לכך שאת הכנסת הבאה הוא ימשיך יעלון לראות דרך ערוץ הכנסת בלבד.

לטור משבוע שעבר | לכל הטורים

השבוע כתב עורך האתר כך בחשבון הטוויטר שלו:

"על רקע פינוי עמונה וההפגנה בכיכר פריז אמש, רק תזכורת:

הציונות הדתית שעליה גדלנו היא עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.

התומכים במישרין או בעקיפין, עם קריצת עין ובלי,

בחוליגנים שמתעמתים עם כוחות הביטחון, פוצעים אותם,

מיידי אבנים ומפנצ'רי מכוניות הם זייפנים מטורללים שחלקנו לא עמהם".

Uzi Baruch on Twitter

דברים אלו, הזכירו לי דברים דומים שאמר בעבר חה"כ זבולון אורלב

נגד המפלגה שבראשה עמד מייסד הערוץ ר' יעקב כ"ץ (כצל'ה),

ואת תשובתו של עורך העיתון "בשבע", שפורסמה, כמובן, גם כאן באתר.

זבולון אורלב אמר אז, בעקבות החלטת האיחוד הלאומי

להריץ רשימה נפרדת בראשות כצל'ה שהבית היהודי (דאז) היא מפלגה

"בלי נערי גבעות, בלי כהנא ובלי מרזלים למיניהם...

מרזל ונערי הגבעות מחללים את שמה של הציונות הדתית,

מחללים את הכיפה הסרוגה.

מי שמשליך אבנים על חיילי צה"ל,

מקלל ונלחם במדינת ישראל,

אינו חלק מהציונות הדתית.

זו הסיבה שאנחנו לא רק מתפללים לשלום המדינה אלא מוסרים נפשנו למענה". 

"בלי נערי הגבעות" | כיפה

כאז כן היום, הדברים נאמרו במהלך מערכת בחירות,

על מנת למנוע נזק אלקטורלי למפלגת הבית היהודי.

בסביבתו של כצל'ה, לא חששו, כנראה, מנזק כזה,

ואדרבה, בעיתון הבית של כצל'ה, "בשבע",

השיב לדברי אורלב עורך העיתון עמנואל שילה, וכך כתב:

"ההשתלחות בנוער הגבעות

נועדה לבדל את מפלגתו של אורלב מהאיחוד הלאומי,

וללכד סביבו וסביב מפלגתו את הבורגנות הדתית-לאומית

שנמאס לה - אפשר להבין זאת - להיות בעמדת שק החבטות של התקשורת.

הציבור הדתי-לאומי מכיר את עצמו כציבור ערכי, תורם, שומר חוק והגון -

בוודאי שלא גרוע יותר מכל ציבור אחר במדינה.

ליבנו נחמץ כשאנו רואים כמה מעוותות ומכוערות

פנינו הקולקטיביות המשתקפות מן המראה התקשורתית העקומה.

אז מה עושים? אפשר לצאת לדרך ארוכה

ולעשות עבודה ציבורית ממושכת ואפקטיבית

למען תקשורת יהודית יותר, ציונית יותר, או לפחות ישרה ומקצועית יותר.

זה מה שעשה כצל'ה, יו"ר האיחוד הלאומי, במאמץ כביר של שנים,

תוך שהוא משלם מחיר אישי וציבורי כבד.

קל הרבה יותר להגיד: התקשורת צודקת שיש דתיים מכוערים,

אבל זה לא אנחנו, זה הם. ומכיוון שאלה המכונים בהכללה

סטריאוטיפית "נוער הגבעות" הם עקב אכילס תדמיתי,

הדרך הקלה לחמוק מן האצבע התקשורתית

המאשימה והמסיתה היא להסיט אותה אל בני הנוער הללו,

ולהוציא אותם אל מחוץ למחנה.

אם התקשורת אומרת שנוער הגבעות הם אלימים,

עבריינים, צרכני סמים, פורעי חוק ואכזריים, אז זה בטח נכון.

וגם אם לא - זו אשמתם שכך הם נראים, ושכך כולנו נראים בגללם.

לכן צריך להכריז שהם לא משלנו, הם מחוץ לגדר.

הם מחללים את שמה של הציונות הדתית.

לכולם יש מקום בבית היהודי, אפילו מחללי שבת מוזמנים,

רק לא מחללי שמה של הציונות הדתית.

התקשורת לא מוקיעה מחללי שבת. את נוער הגבעות היא מוקיעה, ולכן הם פסולים".

עם מרזל ועם נוער הגבעות - שולחן עורך - ערוץ 7

וכאן הבן שואל:

האם ערוץ 7 מתנער מחזונו של כצל'ה כפי שנוסח בעיתון הבית,

והפך לאצבע מאשימה נוספת כלפי נוער הגבעות?

או שמא - וראוי להבהיר זאת - דברי עורך האתר מבטאים את עמדתו בלבד?

ואם אכן כך, האם עמדתו באה לידי ביטוי

ביחס מערכת האתר לפרשיה הנוכחית ולאלו שקדמו לה?

או שהוא מפריד בין עבודתו לבין תפיסתו הפרטית

והאתר אכן ממשיך לפעול ע"פ חזונו של מייסדו?

בהמשך המאמר של עמונאל שילה,

הוא מתייחס לגופה של טענתו של אורלב

ומביא דוגמאות המוכיחות כי ה"חוליגנים", לפי הגדרתו של עוזי ברוך,

הם-הם אותם אלו שמיישמים את הגדרת הציונות הדתית של הארץ, העם והתורה.

הוא עומד על הטעות החינוכית שבגישתם של אורלב ושל עוזי ברוך,

ומבהיר את הקושי שעומד בפני הנוער

ש"לא יכול לקבל את זה שמדינת ישראל,

ראשית צמיחת גאולתנו,

בוגדת בייעודה היהודי והציוני

ומגייסת את מיטב משאביה כדי להחריב

את כל הקדוש והיקר להם,

להגלות קהילות שלמות ומפוארות... להרוס ולשבור ולנתוץ". 

וכאן שואל עמנואל שילה את השאלה השניה העולה כאן:

"אז את מי צריך לגנות יותר,

את אותם בני נוער משלנו שבעקבות כל זאת

מוצאים את נפשם הצעירה בעמדה של ניכור כלפי המדינה,

או אולי את הפוליטיקאים שהביאו אותנו לכאן,

מי בהחלטתו הדורסנית על המהלכים ומי באוזלת ידו למנוע אותם?

האם הגישה הנכונה היא להוציא את נוער הגבעות אל מחוץ למחנה,

או אולי דווקא להכיל אותם, לתת להם חיבוק והבנה,

להאמין שעם השנים יצליחו להכיל את כל המורכבות הבעייתית הזאת,

ואפילו אם לא - עדיין להיות איתם במחנה אחד,

כי רב המשותף בינינו על המפריד?

האם הציונות הדתית של אורלב

יכולה להכיל את מי שהוא דתל"ש, דתי לשעבר,

ואינה יכולה להכיל את מי שהוא צל"ש - ציוני לשעבר?".

עם מרזל ועם נוער הגבעות - שולחן עורך - ערוץ 7

מאז נכתבו הדברים,

הוכח שהציונות הדתית מסוגלת להכיל

גם חילונית המחללת שבת בפרהסיה

שמרבית מצוות התורה - ואף דמותה היהודית של המדינה -

לא ממש מעסיקות אותה.

האם שמענו גינוי לכך מפי עוזי ברוך?

מדוע?

@uzib

@פועה