דבר ראשון חייב לציין שיש לה קול מה-זה מרגיע
בהמשך לכל הדיון שהיה כאן, אני אשתדל לא לחזור על דברים שאמרתי, אלא להסתכל על זה קצת אחרת, מי יודע אולי אשנה גם את דעתי. וכרגיל זה הולך להיות ארוך פיצוצים
מעניין מאוד שהיא דיברה על התרבות של "ווינריות" ו"חוזק". אני רואה את זה הפוך, רוב רובם של הסיפורים הרומנטיים ה"קנוניים" (ספרות, קולנוע) סובבים סביב חיסרון, בעיה שהשני פותר, נקודה של בכי ופגיעות, שהיא הקטליסט ליצירת הקשר. השיא הוא כשהבחורה בוכה בגשם והבחור מציע לה מטריה, גם יש בזה איזשהו מימד אסתטי אני מתאר לעצמי? זה מאוד חמוד ורומנטי לקרוא על זה אבל יש לי רגשות מעורבים ביחס לזה.
אז בתור התחלה זה ברור שזה תהליך חשיבה פוסטמודרני וכידוע אנחנו נעשים פוסטמודרניים מרגע לרגע (לא בהכרח עניין רע),
בחשיבה מודרנית-אפלטונית יש מושגים ברורים של יציבות, שלמות, שאיפה לשלמות. "המדינה האידיאלית", איך לבנות מדינה כזאת, איך לחלק תפקידים, איך לנהל הכל באופן מושלם וכך להגיע לשלמות האולטימטיבית שהיא תכלית הטוב, או לחילופין החשיבה הסטואית או בודהיסטית, איך אני מגיע לאותה apatheia או נירוונה, ההסתכלות האולטימטיבית של הלוחם האולטימטיבי, ששום צרה או ייסורים לא יכולים עליה.
"Let others use soft measures and caresses; I have determined to do battle with your grief, and I will dry those weary and exhausted eyes,
Why need we weep over parts of our life? the whole of it calls for tears: new miseries assail us before we have freed ourselves from the old ones. You, therefore, who allow them to trouble you to an unreasonable extent ought especially to restrain yourselves, and to muster all the powers of the human breast to combat your fears and your pains.
גם במחשבה היהודית הקלאסית אפשר לומר שזה בערך הכיוון, איך משתלמים, איך עולים ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, איך מגיעים למידת הביטחון האולטימטיבית, או לסיבולת אולטימטיבית, "גם זו לטובה" של נחום איש גמזו, שגער ברבי עקיבא שהוא מבעט בייסורים (ירושלמי פאה פ"ח ה"ח), איך חוזרים לגן-עדן ולמדרגת אדם הראשון.
ומצד שני במחשבה הפוסטמודרנית אין "מושלם", כי אם ננסה לבנות את אותה "מדינה אידיאלית" שמציע אפלטון, הרי שקיבלנו את גרמניה הנאצית, אז בעצם אין כזה דבר שלמות, כי אנחנו חיים בעולם סופר דינמי, עולם של רגשות, שכחה, בלבול, משברים נפשיים, ובתוך המחשבה הפוסטמודרנית להיות שבור, מבולבל, לא ברור, לא החלטי, הכי יפה זה כשהאיפור מרוח בגלל הדמעות, זאת מחמאה גדולה ואולי אידיאל.
"משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים, משמת בן עזאי בטלו השקדנים, משמת בן זומא בטלו הדרשנים, משמת רבי יהושע פסקה טובה מן העולם, [...] משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות, משמת רבי ישמעאל בן פאבי, בטל זיו הכהונה." - עולם שבור ורצוץ של רסיסים, שהחיסרון הוא מה שמגדיר אותו, בלי התקווה להגיע ל"מדרגה העליונה".
ואת זה אפשר לראות אצל חלק מההוגים החסידיים, כמו ר' נחמן, או נגיד ליקוטי תפילות של ר' נתן, יש איזה משהו בהתפלשות בבוץ וברסיסי העצמי שהוא כיפי, או בבארות של השפת אמת, הרעיון שאפשר לאבד את כל ההשגות הרוחניות שלנו, כדי שנצטרך לפתוח דרך חדשה בעבודת ה', או במכתבים של יסוד העבודה, ניקח את כ"ז:
"ואשר על כן כאשר אדם רואה בלבבו איזה קרירות בל יפול נא חלילה מזה בדעתו, ועצתו עולה באמונה שיאמין כי הוא מאמין, ורק שנסתרה ונתכסה בעומק מוסתר תוך תוכו של חללי לבו [...] ומה שהשי"ת מתנהג כן עם האדם באלו האופמנים הם הם כבשי דרחמנא, והרבה סתרי תורה נאמרו בזה [...] אשר בעת שיראה האדם המעטת האמונה בלבו, יאמין שגם זה הוא מהשגחת השי"ת, ויקבל באהבה ועסוק בתמימות. ואם לא ירצה להמתין ויעפיל לעלות קודם עלות רחמי ה' עליו, ידע נאמנה כי אפילו אילי נביות לא יועילו לו עד רחם ירחמהו ה'. על כן אהובי וכו' אל תהיה נא מאלה המעפילים לעלות [...]"
///
בקונטקסט הזוגי גם אנחנו רואים רעיונות דומים, מצד אחד יש לנו המחשבה היהודית הקלאסית שצריך לבנות זוגיות כמה שיותר מושלמת, יישא בת תלמיד חכם, יהיה תלמיד חכם בעצמו, עבודת המידות, השתלמות, גם בכל העניינים של ילדים, לעשות תיקונים וייחודים שיצא כמה שיותר the best,
לדוגמה רש"ר הירש על בראשית ט"ז
ותהי לו לאשה ויאהבה – גם זוהי תכונה אשר ברוך ה׳, לא פסקה מבין צאצאי אברהם ושרה, יצחק ורבקה. ככל שנעשתה יותר לאשתו, כך אהב אותה יותר! כדוגמת נישואין אלה של הבן היהודי הראשון – נישואין יהודיים, כך נערכים רוב הנישואין היהודיים, לא על יסוד של תשוקה, אלא בכח השכל הישר ושיקול הדעת. ההורים והקרובים שוקלים בדעתם האם שני הצעירים מתאימים זה לזו; ומשום כך אהבת בני הזוג גוברת ככל שהם מרבים להתוודע זה לזו. רוב הנישואין הלא־יהודיים נעשים על בסיס מה שהם קוראים ״אהבה״. עלינו רק להציץ מעט בתיאורים מסיפורי האהבה שלהם, הלקוחים מהחיים, ומיד אנו רואים את התהום העמוקה המפרידה – בעולם הלא־יהודי – בין ה״אהבה״ של בני הזוג לפני הנישואין לבין מה שמתרחש אחר־כך. כמה תפל וחסר טעם נראה הכל לאחר הנישואין, כמה שונה המצב מהדמיונות של בני הזוג לפני כן. ״אהבה״ כזו עיוורת היא; וכל צעד לתוך העתיד מביא עמו מפח נפש חדש. לא כן הנישואין היהודיים, שעליהם נאמר: ״ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה״! כאן החתונה אינה הפיסגה, אלא רק ההתחלה של אהבה אמיתית.
רחוק שמיים וארץ מהיתקלויות רומנטיות-ספונטניות בבית חולים, והתשוקה הנסתרת אל עבר השבור והפוסטמודרני.
///
היא מדברת על כך שהזוגות המאושרים מאושרים כי הם פגיעים, טוב, אפשר גם לומר שהזוגות הגרושים גרושים כי הם נפגעו... היה לי קשר בזמנו שהרשיתי לעצמי להיות מאוד פגיע, עכשיו, מלבד מה שאכן נפגעתי, בהסתכלות הכוללת, הבנתי שזה לא באמת משהו שהייתי צריך, זה משהו שהייתי "לכאורה צריך", כי כולם מדברים על זה וזה רומנטי, אבל אפשר גם לבנות מערכת בלי אוצר המילים. אני לא חושב שצריך "להסיר את כל המגננות", מקסימום להתאים אותן, במקום עיר סגורה ומסוגרת, לפתוח נקודת מעבר מסודרת עם ביקורת גבולות, אל העולם הפנימי שלנו.
אם כבר הזכרנו רש"ר בראשית ט"ז, אז הנה פסקה אחרת:
ותפל, ירידה מכוּונת ומהירה מהגמל; [...] כשהיא פוגשת את יצחק, לא רצתה רבקה להיות רכובה גבוה על גב גמל. גם פעולה זו אופיינית לכאן. עלמה צעירה ואצילית, הבאה לפגוש את בעלה לעתיד, ודאי שהייתה מעדיפה לבוא רכובה בהדרת כבוד, בראש שיירה ארוכה של מלוים, ואז להואיל ברוב טובה להרשות לו לסייע בידה לרדת מעל הגמל. אך כאן במיוחד, כשיצחק הולך לקראתה ברגל, לא היה הגון בעיניה שתרכב לקראתו. בנוסף על כך, רכיבה הייתה סימן למעמד גבוה, ורבקה לא רצתה להיראות כגבירה חשובה כשהיא פוגשת את יצחק.
בעצם אנחנו רואים פגישה "בגובה העיניים" (כפשוטו), ברובד האנושי והכן, בלי מסכה מושלמת. אז אפשר להגיד שזה פגיעות, אבל כבר אמרנו שפגיעות זה הבחורה השבורה שבוכה בגשם, אז אולי צריך למצוא הגדרה אחרת? "הפגישה האנושית" כוללת בתוכה גם את המימד של להיות מבולבלים או מתוסכלים, אבל גם את המימד של להיות חזקים ומוצלחים, זאת פגישה שהיא פשוט מה שהיא, היא לא צריכה להיות משהו. כלומר "אנושיות" היא לאו דווקא חסרונות או בעיות או בכי במיון, אלא הכל, "דברים כהווייתם", ואם מישהי לא בוכה ולא מתרגשת, חזקה ומסתדרת, נשפוט אותה על זה? אני פשוט לא מתלהב מאוצר המילים הזה, "האחד שיכיל אותך", המושגים התרפויטים... יהיו גם פעמים שהאחד הזה לא יכיל אותך ויכעס עלייך, אי-אפשר לבוא עם ציפיות. ואז?
לא יודע, אולי אני לא מספיק בת בשביל להבין, אבל זה מה שאני חושב בינתיים.
