זה היה ביום שלישי בערב, אחרי עוד פעולה שיגרתית בבני עקיבא.
אני ואת חזרנו ביחד, כמו תמיד, והעברנו את הזמן בשיחה שהתפתחה.
אני מדברת ואת מקשיבה. ככה זה. תמיד.
סיפרתי לך על הטקס באולפנה, על המבחן הגדול בלשון שעוד לא התחלתי ללמוד אליו, על אותה החברה ששברה את הרגל, וגם דנו קצת על הפעולות.
שאלתי אותך למה בכית אתמול בערב, כשעשינו מנגל כל השבט.
את לא ענית.
הסתכלתי עליך, וניסיתי לנחש מה עובר לך בראש.
את עצמת חזק את העיניים, ואז הירפת. הרמת את הראש לשמיים ופקחת את עינייך. היו בהן דמעות.
שאלתי אותך אם את בסדר, ואת חייכת אליי ואמרת בטח.
למרות שידעתי שלא, אבל העדפתי לחשוב שאת צודקת.
תמיד את אומרת שהכל בסדר, ואיך שהוא כולם מאמינים.
חזרתי ושאלתי אותך למה בכית, ואת אמרת לי שלא בכית.
אמרתי לך שאת לא צריכה להתבייש ושאני באמת אוהבת אותך,
ואת שאלת אותי אם ראו אותך בוכה.
אמרתי שכן. וזו האמת.
אפילו אביגיל רצתה ללכת לדבר איתך, אבל אמרתי לה שתעזוב אותך.
ידעתי שבמצבים שכאלה את לא רוצה לדבר,
והאמת- שקצת קיניתי, כי בדיוק הייתי באמצע לדבר איתה..
אז למה בכית? שאלתי אותך
ושוב, את לא עונה.
שוב עינייך נמלאות דמעות, ואת נמנעת מלהביט בי.
הנה, בדיוק הגענו לבית שלי.
אני נפרדת ממך בלי רגשות אשם על כך שאני לא דואגת לך, ואת הולכת.
אני עולה לבית וממשיכה את חיי כרגיל.
בכל מקרה אני פוגשת אותך רק פעם- פעמיים בשבוע..
בטח מישהי אחרת מקשיבה לך...