בס''ד
אז בימים האחרונים בדקתי אפשרויות שונות להנחיית הורים ובעקבות זה עלו לי כל מיני דברים בראש ובלב (פוסט כנה לפניכן, וגם קצת מורכב כי עם הרבה זוויות. אז בבקשה תהיו עדינות איתי, טוב? ❤). אשמח לשמוע מה יש לכן לומר ואיך לגשת ולהתגבר על הדברים השונים שמפריעים לי / מהם אני חוששת. אדגיש שאני כבר הרבה זמן מאד רוצה ללמוד בפורמט של הדרכת הורים, כך שזה לא שחסרה לי מוטיבציה בהקשר הזה.
א) נניח שהתחברתי לקורס אונליין מסויים. אני ממש בעד קורסים מקוונים. צרכתי כמה וכמה בחיים, בכל מיני נושאים, ומאד נתרמתי מהדברים שלמדתי שם. אבל קשה לי קצת עם כל מה שנלווה לזה. דף נחיתה נוצץ, פוסטים וסרטונים שממש בונים את האוטוריטה של המנחה... אני מבינה שהכלים האלה חשובים לקידום הקורסים האלה, אבל משהו מפריע לי שם. זה כאילו הופך את מעביר הקורס למעין דמות מושלמת כזאת. וקשה לי להתחבר למושלמות הזאת... זה כאילו ישר אומר לי ''תזכרי שזה רק החלק שאת רואה. אין לך מושג מה עוד קורה לה בחיים ואיפה היא לא מצליחה, כולל בהורות שלה'' ובהפוך על הפוך זה מעלה בי מעין סקפטיות כזאת וקושי לקבל את הדברים.
ג) דומה אבל שונה - ספציפית בנושא של ההורות, אני מרגישה שאין לנו ביטחון מה יקרה עם הילדים שלנו בעתיד. וגם המנחה לא יכולה לדעת מה יהיה עם הילדים שלה בעתיד. כלומר: אף אחת עוד לא גילתה את המתכון המושלם שעושה ילדים בריאים, מאושרים, טובים, בקשר טוב עם ההורים (ורצוי גם יראי שמיים ומחוברים לתורה ולמצוות 
). אז זה קצת מפחיד אותי ללמוד ממשהי שסוג של אומרת ''תעשו ככה ותצליחו''.
ג) ועכשיו לבעייה ההפוכה (!) - אני גם חוששת להרגיש 'מסונוורת' בקורס כזה. מניסיון העבר אני מרגישה שלראות נשים מדהימות כאלה קצת גורמות לי (באופן לא הכי מודע) לרצות ''לחקות'' אותן, ''להיות כמוהן'' (הכוונה למעבר לישום הכלים שהן מלמדות). וזה קצת בעייתי. כי אני צריכה להפוך לגרסה המשופרת של 'קמה' ולא של X או Z. לפעמים זה פוגש אותי בכך שאני מרגישה שזה משבש לי משהו ביכולת שלי להיות בהקשבה אמיתית של עצמי ולקבל החלטות שמדויקות לי ולמשפחתי. כמו לנטות להחליט דבר מסוים לאו דווקא כי זה מה שהכי נכון לי ולמשפחה שלי אלא כי משהו בי רוצה להיות ''מוצלח'' כמוהי.
ד) עוד מקרה שרציתי לשתף אתכן. משהי שהתחברתי אליה ולמה שהיא מלמדת. אני יכולה לומר אפילו שאני מרגישה שהתקדמתי מאד בימים האחרונים בכל מיני נקודות בהורות שלי רק מלצפות בכמה דברים שהיא העלתה. אבל לצד כל זה היו לה גם שתי אמירות שממש הפריעו לי מאד. הקטע הוא שהדברים האלה שממש הפריעו לי לא קשורים לעצם התוכן (עם עצם התוכן אני מסכימה ומתחברת מאד) אלא לאיך היא בחרה להציג את הדברים. עכשיו כל מנחה מן הסתם שונה ממני, עם אופי אחר, עם נקודות טובות וכאלה שפחות. אז אולי הדבר הנכון הוא להתעלם מהדברים האלה ולהתמקד רק בטוב. מאידך אני לא באמת מצליחה להתעלם כשמשהו מפריע לי... יש תחומים שזה לא כל-כך מפריע לי (נגיד למדתי קורס בנושא כלכלי, ושם לא הפריעו לי הבדלים של אופי ואמירות שאני לא הייתי אומרת) אבל בנושאים מהותיים כמו חינוך ילדים זה דבר שהוא מפריע הרבה לי יותר. תת-תהייה היא האם אין לי ציפייה לא ריאלית ללמוד נושאים כאלה רק ממחנכים עם מידות ממש יוצאות דופן מבחינת האיכות שלהן. והאם אני לא צריכה לעבוד על לקבל את כולם, גם מבחינת המורים שלי, שגם הם בני אדם ולא יכולים להיות מושלמים בכל דבר.
ה) מה אם תהיו שם עצות לא טובות? או שלא תהיו טובות למשפחה שלי? לילדים שלי? ושאני לא אבחין בזה כי אני במקום של ''תלמידה'' ושאכלא בגישות ובדפוסים שבסוף יזיקו במקום לעזור חלילה?
ו) דבר אחרון, לא קשור לכל הנ''ל - אני מפחדת מעומס מנטלי. אז יש את הגישות ששמות את הדגש על מתן ושידור אמון ב/לילד. ויש את הגישות ששמות את הדגש על האופן בו אנחנו מנהיגים את התקשורת מול הילדים שלנו. ולא משנה למה אתחבר יותר, בסופו של דבר זה מחזיר (לפחות לתקופה) את כל האחריות על מה שקורה בבית עלי כהורה. ותגידו לי ''אלא מה? למה ציפית? את ההורה... זה התפקיד שלך, לא?'' ותהיו צודקות. אבל הנקודה היא שזה מפחיד אותי... אני חוששת שאני כל הזמן אהיה במודעות מוגברת+++ לכל מה שאני אומרת ועושה (אני גם ככה תמיד במודעות מוגברת ביחס לרוב האנשים שאני מכירה, לטוב ולמורכב). שכל דבר שלא ילך בבית אני אחשוב ''זה בגלל שלא יישמתי או לא יישמתי נכון את מה שלמדתי''. ושזה יעייף אותי מאד. אשתף שבשנים האחרונות אני בגישה מעורבת-משלבת כזאת שרואה את המקום שלי כהורה, כדמות מובילה ומנהיגה וכו' ומאידך מסתכלת על הדברים בשחרור מסוים ובקבלה שלא הכל בידיים שלי. שהילדים שלי הם בני אדם נפרדים ממני. ושעם כל הכלים, הרצון והעבודה, לא יכולה להיות כאן משוואה של ''עשי כך ותקבלי מהם כך''. אז עכשיו אני בנקודת זמן שאני רוצה לרכוש עוד כלים ולהעמיק את ההבנה שלי בכל התחום הזה של ההורות. אבל אני חוששת שזה יחזיר אותי להרגשה שהכל בידיים שלי ושזה תלוי רק בי. ושזה יגרום לי לעבוד מעבר לכוחות וליכולות שלי. משהי מבינה על מה אני מדברת?
תודה לכל מי שקראה... אולי יש כאן כאלה שמצליחות להבין את הדברים שניסיתי לנסח, שמזדהות, שעברו או עוברות תהליכים דומים (לא חייב להיות בתחום של הדרכת הורים, אפשר בכל תחום רגיש אחר) ורוצות להגיב לי... אם כן אשמח מאד (שוב - בעדינות בבקשה...) ❤
זה הרי מגוחך! זה בכלל לא שלך! זה הדרך שלו! 
והנה התוצאה:
)
. וזה בלי להזכיר את כל הרעשים שהם אוהבים לעשות בכוונה (גרעפסים וגרוע מזה...). 
(אציין שאותי זה באמת מגעיל... גדלתי בבית של בנות שזה משהו שממש לא היה שם 
).
. לצערי הרב למדו מילדים אחרים...)? האם יש הבדל בעיניכן בין מילות שרותים שילד אומר לילד אחר כדי להציק לו לבין קללה אמיתית? ואם כן אתן מצליחות לשים את האצבע על מהו ההבדל הזה ולמה קללה של מבוגרים חמורה יותר? וכמובן, איך אתן מתמודדות עם זה?
