קודם כל אשריך!
עכשיו אני יגיד לך תכלס יש שם שוטרים וזה באזור של הכותל.
אבל אני בכל זאת לא הייתי נוסעת לבד. אני אישית הסיבה זה לא הביטחון פשוט לדעתי זה כזה לא מתאים להסתובב לבד... אבל לא יודעת יכול להיות שזה משנה הגיל שלך ומאיפה שא מגיעה וזה...
(איך נדחפתי לפורום הזה...)
לפחות לא מסוכן יותר מכל עיר אחרת..
במערב העיר אין בעיה ובמזרח העיר באזור הכותל יש שמירה
לדעתי זה לא נכון לא ללכת לאיפה שהוא בגלל הפחד אבל בגלל הקטע של להיות לבד שזה ססתם משעמם ואני אישית הייתי נאבדת אז לא הייתי עושה את זה...
שוב זה נראה לי תלוין בגיל שלך כי הגיוני שכשאני יהיה יותר גדולה אני כן יעשה אתת זה...
ביאור מאמר צמאון לאל חי
(אורות, זרעונים א)
אי אפשר למצוא מעמד מבוסס לרוח [בסיס לקיום רוח האדם] כי אם באוויר הא־לוהי. הידיעה, ההרגשה, הדמיון והחפץ [הרצון] והתנועות [הפעולות] הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים [מצריכים] את בני האדם שיהיו א־לוהיים דווקא [עצם היותו של האדם חושב, מרגיש, מדמיין ורוצה - מחייב את היותו א־לוהי]. אז ימצאו את מלואם [את כל מהותם, שהיא אינסופית], את יחוסם [היחס שלהם לעומת העולם] השווה והמניח את הדעת.
אם מעט פחות מגדולה זו [שהאדם הוא א־לוהי] יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים, גלים סוערים מתנגדים זה לזה ידריכוהו תמיד מנוחה [הוא יטבע בים של סתירות שלא יתנו לו מנוחה], מגל אל גל יוטל ולא ידע שלו [שלווה].
אם יוכל לשקוע באיזה רפש עבה של גסות הרוח ועביות ההרגשה, ייצלח לו למעט את אור חייו לאיזה משך זמן, עד שבקרבו ידמה שכבר מצא מנוח [אם ינסה האדם להכהות את רגשותיו, הוא יצליח לזמן מה למצוא מנוחה, אבל זו תהיה מנוחה מדומה שנובעת ממיעוט אור חייו]. אבל לא יארכו הימים, הרוח יחלץ ממסגרותיו [פנימיות האדם תפרוץ את הכלא הזמני שהאדם ניסה לכלוא אותה בה] והטירוף הקלעי [מלשון כף הקלע] יחל את פעלו בכל תוקף.
מקום מנוחתנו הוא רק בא־לוהים.
אבל הא־לוהים הלא למעלה מכל המציאות אשר יוכל להכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון הוא [הרי הא־לוהים הוא עליון למעלה מכל מה שנוכל לדמיין], וכל מה שהוא למעלה מכל רגש ורעיון בנו הוא לערכנו אין ואפס [בעינינו, כל דבר שלא נוכל לתפוס הוא לא כלום] ובאין ואפס לא תוכל הדעת לנוח [אז איך אפשר לומר שא־לוהים הוא מקום מנוחתנו אם הוא בעינינו לא כלום?]. על כן ימצאו על פי רוב תלמידי חכמים מבקשי א־לוהים יגעים ועייפים ברוח [לכן לרוב מבקשי הא־לוהים אינם מוצאים מנוחה].
כשהנשמה הומה [כמהה] לאור היותר בהיר [עליון יותר] אינה מסתפקת באותו האור הנמצא מהצדק גם במעשים היותר טובים [היא אינה מסתפקת באור הנמצא בצדק], לא באותו האור הנמצא מהאמת אפילו בלימודים היותר ברורים [ולא באור הנמצא באמת], ולא בהיופי - אפילו בחזיונות היותר מפוארים [ולא באור הנמצא ביופי], אז מתנוול העולם בעיניה [ערכו של העולם יורד בעיניה]: היא כל כך מתרחבת בקרבה, עד שהעולם כולו עם כל גשמיותו ורוחניותו גם יחד, עם כל גילוייו החומריים והרוחניים, נדמה לה לבי עקתא [מארמית: לבית צרה] ואוירו נעשה לה מחנק.
הם [אותם מבקשי א־לוהים שלמעלה מכל תפיסה] מבקשים מה שהוא למעלה מכוחם, מה שהוא לעומתם אַין [שהקב"ה נקרא 'אַין'], ולהפך אַין ליש אין יכולת גם ברצון לרצות [אם הא־לוהים הוא 'אַין' הוא לא יכול להפוך ל'יש'. כלומר בני האדם לא יכולים להיות א־לוהיים], על כן ייחלש לפעמים כח הרצון וכל עז החיים באנשים אשר דרישת א־לוהים היא מגמתם הפנימית [לכן התפיסה שא־לוהים הוא עליון ומנותק מהעולם שלנו, מקשה עלינו לדרוש את ה' באמת].
צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין - דרך השער. השער הוא הא־לוהות המתגלה בעולם, בעולם בכל יופיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי [עם] וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק [שמיים] ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות [מחשבות] כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גיבור [הא־לוהים הוא עליון למעלה מכל תפיסה, אבל הוא מתגלה בכל דבר שיש כאן בעולם הזה].
הא־לוהות העליונה [שלמעלה מתפיסתנו], שאנו משתוקקים להגיע אליה, להיבלע בקרבה, להאסף אל אורה, ואין אנו יכולים לבוא למידה זו של מילוי תשוקתנו [אין לנו יכולת למלאות את תשוקתנו אליה], יורדת היא בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו [היא מגיעה אלינו ומתגלה בעולם הזה], ואנו מוצאים אותה ומתענגים באהבתה, מוצאים מרגוע ושלום במנוחתה.
ולפרקים תפקדנו בברק עליון מזיו של מעלה מאור עליון שמעל כל רעיון ומחשבה [לפעמים היא מתגלה אלינו לא רק בכל מה שפורט בפסקה הקודמת, אלא גם במה למעלה מתפיסתנו]. השמים נפתחים ואנו רואים מראות א־לוהים - אבל אנו יודעים שזהו מצב ארעי לנו, הברק יחלף והננו יורדים לשבת עוד לא בפנים ההיכל כי אם בחצרות ד'.
וכשתביעת האורה [ההשתוקקות לאור העליון] באה עד הנקודה היותר גבוהה [מגיעה לשיא] אז מתחלת היא לשאוב שפע אור גדול מהמאור הגנוז שיש בקרבה פנימה [האדם מוצא את האור בתוכו], ומתוך תוכה מתגלה לה שהכל שואב אור ממקור היותר עליון [והאור שבתוך האדם שואב מאותו אור עליון], ושהעולמים כולם וכל אשר בהם אינם כי אם גילויים שהם נדמים לנו כעין ניצוצות פרטיים מהתגלות האורה העליונה [כל דבר שיש בעולם הוא ניצוץ מההתגלות הא־לוהית שבעולם הזה, ונדמה לנו שכל ניצוץ הוא פרטי - בודד, נבדל], אבל כשהם לעצמם הם כולם חטיבה אחת, התגלות אחת, שבה כלול כל היפי, כל האור, כל האמת וכל הטוב [אבל כל הניצוצות האלו כולם הם אחד, הם התגלות אחת של אותו אור עליון - א־לוהים]. הגילויים הללו הולכים הם במהלכם ומתעלים, הולכים ומתבלטים לעיני כל, שהם באמת הינם גילויים של כל הטוב.
והשפע הזורם בכל הטוב, המנשא את שורש הנשמה אל עליוניותו, המקטין בעיניה את העולם החומרי והרוחני וכל הודו ותפארתו [אותו שפע לו כמהה הנשמה, והוא מקטין בעיניה את ערכו של העולם הזה], אותו השפע עצמו מחדש עליה את כל העולמים וכל היצורים לובשים צורה חדשה, וכל מראה של חיים מעורר ששון וישע, וכל מעשה טוב מרנין לב, וכל לימוד מרחיב דעה [הוא השפע המחייה ומקיים את העולם הזה].
המצרים הצרים של כל אלה [מגבלות העולם הזה] אינם דוחקים את מרחבה של הנשמה [אינם חונקים את הנשמה], שהיא מסתכלת תיכף ומיד, ורואה שכל אותם הניצוצות הקטנים הולכים ומתעלים, הולכים ומתאגדים ונצררים בצרור החיים המלאים [כשהיא רואה שכל אותם גילויים א־לוהיים מתאגדים ביחד לתוך האור העליון].
קודם כל תודה
ולדעתי המאמר הזה הולך ביחד עם מאמר האחדות הכוללת שמרחיב ומבאר אותו יותר לעומק.
אפשר להעמיק עוד ועוד בנושא הזה ולא לסיים לעולם..
הביאור הזה הוא מינימלי מאוד ומכוון רק לפשט את פשט הדברים של הרב זצ"ל.
נעה ונדהשיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי
במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה?
שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי
במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה?
שימולבאלהנשמהלי אין תשובה, לא בקיא בנושא הנ"ל.
שימולבאלהנשמהשיש זמן של ריחוק ויש זמן של קירבה,
כך אולי אפשר לומר מבחינה מסויים על הקשר עם הקב"ה
אולי פתרון הסתירה הוא בכך ש'קרוב הדבר' שהוא נמצא בך. יש בך את הכוחות. ואם נופלים זה לא אומר שהכל אבוד. זה טבעו של עולם. קמים וממשיכים הלאה. יותר חשוב להסתכל על ההתקדמות הכללית מאשר להצמד להצלחה או כשלון נקודתי.
יש לי קרבה לזכות לאפשרות שיהיה לנו קשר עם הקב"ה שיהיו בו עליות ומורדות ובצורה יותר רחבה הוא יהיה במגמת עליה.
באמת זה ממש מעניין מה המפרשים השונים על התורה אומרים על "כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו" יש גם פירוש יפה של הרב קוק במוסר אביך שבו הוא מפרש שמדובר ביחס לעבודה על השכל והרצון של האדם שהם ברשותו (פרק ב' פסקה א')
שימולבאלהנשמהאחרונהתשובה יפה ומחזקת, שכוייח!
לעשות מאמצים ליישב את אדמתנו
שידור חי של תנועת נחלה: תדריך לקראת מבצע הקמת ישובים מחר | ערוץ ７
נעה ונדהלגבי שרוולים ארוכים - כנראה תמצאי יותר בחורף... בינתיים יש קרדיגנים וכל מיני פטנטים..
לגבי פתח סגור - בעיה באמת מעצבנת. אין. פשוט אין כמעט חולצות עם פתח לפי ההלכה.. הפתרון שלי הוא חולצת בסיס סגורה. חם... אבל מה נעשה, ההלכה חשובה יותר.
לגבי חצאיות ארוכות - יש בחצאיות המנשה, שאול חצאיות, עלמא ועוד הרבה חנויות, מעניין שלא מצאת.. יש גם בפ"ת, גדרה, בילו סנטר ועוד הרבה מקומות.
קוראים לה JUNEE ראיתי שם חולצות סגורות ויפות.
מעצבות: (מעט יקר. לא תמיד הבגדים שלהן הכי צנועים צריך לבדוק)
רחל חריף- פתח תקווה
כרמים
רותה
נטע חצאיות- ירושלים
ניו יורק וזויה- שניהם מחירים נמוכים יחסית, כי הרמה של הבגדים סבירה אבל יש מציאות
בנתיבות יש הרבה חנויות לדתיות
ולמה בכלל לקנות ממעצבות שמוכרות מטפחות- פשוט חתיכת בד- ב300 שקל.
לפעמים למעצבות יש מציאות ממש שוות
לי אישית היה שווה את המחיר
בחובות הלבבות בשער עבודת האלוקים אומר רבנו בחיי שכולנו אנוכיים. לכולנו יש אינטרסים וכולנו כבולים לאינטרסים האלו. הרבה זמן נאלצתי להסכים עם זה, וב"ה לא מזמן זכיתי ללמוד ולראות למה אין כאן שום אילוץ. תראו כאן: ביטויי הגשמה, מלאכים ושדים, שכר ועונש, ניסים - ערוץ מאיר - אתר היהדות הגדול בעולם דקה וחצי מדקה 43:29 עד דקה 45:06. בתודעה כללית של מציאות מאוחדת גם האנוכיות היא כללית! לצאת מהתודעה הפרטית שלנו אל התודעה הכללית - זה כבר אפשרי.
מדהים!
זה תמיד נראה לי סתירה לא אפשרית - אם אין לנו אפשרות לצאת מהאנוכיות שלנו אז בעצם אי אפשר באמת לעבוד את ה' לשמה..
זה הסדרה של הרב לונדין יסודות האמונה
סדרה ממש ממש מרתקת וחשובה
נעה ונדהלאיזה פרק הגעת?
קצת קשה לי לשמוע ברצף עם ההפרעת קשב שלי אבל מתקדמים לאט לאט
אהה יפה זה נראלי הפרקים שהוא מסביר שם על המשמעות של תפילה מאוד חשוב
זכור לי גם שכדאי מאוד לא לדלג על פרקים וללכת לפי הסדר כי זה בכוונה יש לו קו מסוים
ואת תראי שהסוף יהיה mind blowing
את האמת שאני לא מסכימה איתו לגמרי.. הוא מדבר יפה ממש ונוגע בנושאים שתמיד עניינו אותי ואף פעם לא שמעתי את דעת התורה עליהם, אבל אני מתחברת ומסכימה יותר עם הרעיונות שהרב ראובן פיירמן מעביר. שניהם מדברים מאוד דומה בנושא הזה, אבל יש משהו קצת שונה שאם שמעת פעם קצת את הרב פיירמן בטח תבין..
ולגבי הסוף - סיקרנת אותי.
גם אני בהתחלה לא התחברתי לדברים שהוא אומר, זה קשה לעיכול, בעיקר בפרק הרביעי ששם נראלי הוא מדבר על אבולוציה. אבל אח"כ זה לאט לאט מתיישב
לכל רב במכון מאיר
יש סגנון ממש ייחודי
הרב לונדין
הרב ראובן פיירמן (שהוא יותר נוטה לשיטה של החרדים להוכיח את אמיתות התורה)
הרב אורי שרקי
כל אחד מיוחד בדרך שלו(:
חח ואל תתפתי עכשיו לדלג לפרק האחרון זה יותר יפה אחרי שמבינים את כל המהלך
הוא לא חידש לי כלום בינתיים
אני מכירה את הרעיונות האלו משיעורים של הרב פיירמן (אמונה ברורה - אלול תשסה Archives - ערוץ מאיר - אתר היהדות הגדול בעולם) במיוחד מהשיעורים שם "האחדות הכוללת" ו"פרדוקס מוחלט". מה שכן, זה היה מאוד טוב שהרב לונדין פירט על ההבנה המחודשת של המושגים הדתיים מתוך ההבנה של האחדות הכוללת, וזה אחד הדברים שהכי אהבתי בסדרה הזאת.
בינתיים, עד איפה שהגעתי לפחות, הרב לונדין לא הוכיח עדיין את אמיתות התורה..
אה ואל תדאג, לא חשבתי לדלג..
שאלה יוצרת את המפגש בין האדם בעל השאלה לבין התורה. היא יוצרת את החשק ותשוקה להבנה.
כשלבסוף גם מגיעה התשובה אז הייחוד בין התשובה לאדם הוא חזק מאוד.
רש"י במקום-
והשקית ברגלך. אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיְתָה צְרִיכָה לְהָבִיא מַיִם מִנִּילוּס, בְּרַגְלְךָ, וּלְהַשְׁקוֹתָהּ – צָרִיךְ אַתָּה לִנְדֹּד מִשְּׁנָתְךָ וְלַעֲמֹל, וְהַנָּמוּךְ שׁוֹתֶה וְלֹא הַגָּבוֹהַּ, וְאַתָּה מַעֲלֶה הַמַּיִם מִן הַנָּמוּךְ לַגָּבוֹהַּ, אֲבָל זוֹ למטר השמים תשתה מים – אַתָּה יָשֵׁן עַל מִטָּתְךָ וְהַקָּבָּ"ה מַשְׁקֶה נָמוּךְ וְגָבוֹהּ גָּלוּי וְשֶׁאֵינוֹ גָלוּי כְּאֶחָת (ספרי):
וגם בימינו, חקלאות בעל יש בישראל בשפע, בזמן שבמצרים הם צריכים לשאוב ולהשקות.
(במצרים נהוגות סובסידיות רחבות היקף, על קמח, סולר, גז בישול ומוצרי יסוד נוספים. היקף הסובסידיות בשנת 2012 עמד על כ־20 מיליארד דולר (מחציתם על סולר). בלעדי סובסידיות אלו, לא תתאפשר חקלאות רחבה במצרים (בשל הצורך בדלק לשאיבת מים להשקיה), וייווצר משבר מזון בשל מחירים גבוהים, דבר שיעורר תסיסה חברתית חזקה במצרים. בשל כך, נמנעו השלטונות במצרים מפגיעה בסובסידיות במהלך השנים. כדי לקיים את משטר הסובסידיות, נדרשת מצרים ליבוא רחב היקף של חיטה וסולר, שכן המשאבים המקומיים אינם מספיקים לביקוש (מצרים מייבאת כחצי מכמות החיטה הנצרכת) -ויקיפדיה)
ואגב, אי אפשר לחיות על מים של התפלות. ממש לא.
ולכן גם כשהטכנולוגיה מתפתחת זה בזכות כך. יש להודות על כך.
ב"ה לא חסר על מה להתפלל, גם בהקשר של עולם טכנולוגי.
להתפלל על עצמנו שלא נהייה משועבדים לטכנולוגיה
אני יכול להגיד לפי מה שהבנתי, אם מדברים אמונה כל הזמן הדיבורים נכנסים אל הלב.
אבל לא הגעתי לשם.. אפילו לא קרוב
צריך תמיד תמיד לחזק את זה
בנוסף לכל העצות שמעליי
הקב"ה ברא את העולם בצורה כזאת שההתגלותו יתברך איננה ישירה תמיד בצורה שנבין אותה וזה חלק מהעניין נראה לי. לאט לאט לעלות בסולם האמונה, יש בו דרגות.
אמונה זה דבר שהוא קיים הפונטציאל ודורש הוצאה לפועל. לכן מצד אחד - זה תמיד קיםי במלוא הדרו בנשמה ולכן יש תקווה, מצד שני - זה עבודה לגלות את האמונה החוצה
וגם אחרי שעומדים בניסיון אפשר לצבור עוד כוחות ביחס לניסיונות הביאים
שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי
במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה?
תבין באיזה מעלה גדולה אתה שאתה מרגיש חרטה על זה שאתה לא מקיים מספיק מצוות לכאורה.
יש הרבה אנשים שבכלל לא שם.. שזה לא מזיז להם
שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי
במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה?
השם בוחן כליות ולב.
אין לך מושג כמה יקר זה בישבילו מה שאתה מרגיש.
השם מצרף מחשבה למעשה וכו
חלק ניכר מאוד מהיהדות תלוי במחשבה, אל תזלזל במה שאתה מרגיש
זה חשוב מאוד.
עם כל המעלה של הדבר שאין לזלזל בה, ובטח זה משמח את הקב"ה
אבל מה עם זה שיכלתי לשמח אותו הרבה יותר? לנצל את הזמן ולקדש את עצמי יותר?
האם כשאגיע לעולם הבא לא אתחרט מרה על הזמן שלא ניצלתי?
האם אקבל שכר כמו אחרים שניצלו כל רגע? האם אהיה קדוש כמותם?
אם תביא לי מישהו שאומר שיחשב לי כאילו עשיתי.. זאת תהיה טובה ענקית!!
השאלה אם יש דבר כזה..
שאלו הדאגות שלך
זה לבד מראה שאתה ברמה גבוהה מאוד..
"אבל מה עם זה שיכלתי לשמח אותו הרבה יותר? לנצל את הזמן ולקדש את עצמי יותר"
זה נכון שאדם צריך תמיד לשאוף "עד מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי"
אבל לחשוב על זה בכיוון חיובי, לא מחשבה כזאת שתגרום לך לשפלות הדעת ותשפיע על השמחה שלך בעבודת השם. קח את הרצון הזה ותמנף אותו למקום טוב, ושתדע שהירהור תשובה לבד יכול לשנות עולמות כמו שאומרים חזל שמספיק הירהור תשובה לשנות את הסטטוס הרוחני של הבן אדם.
הרשה לי להראות לך כמה פסקאות מעניינות שקשורות לעניין של הרב בספר כנפי רוח:
וכידוע יש גם את הסיפור המפורסם מהגמרא על אותו אדם שהיה (מחילה מכבודך) כבר במצב אינטימי עם זונה ואז הוא הבין את חומרת המצב שלו ומרוב צער בכה עד שמת, ויצתה בת קול ואמרה שרבי פלוני (לא זוכר את השם שלו כרגע) מזומן לחיי עולם הבא. ומעניין שהבת קול כינתה אותו רבי למרות שסתם היה עם הארץ, אבל מעצם התשובה שלנו הוא כביכול קפץ בכמה דרגות בקדושה. אז אנחנו לומדים מכאן שבעולם הבא לא רק מי שהיה גדול בתורה הוא מהקדושה, אלא אדרבא יש המוון סיפורים על אנשים כביכול פשוטים שהם ברמה גבוהה.
ואם אני לא טועה מהמעט שידוע לי עליך אתה גם כן בעל תשובה, אז תכיר במי שאתה תבין באיזה רמה גבוהה אתה ואל תיכנס לעצבות יותר מדיי בגלל שנדמה שיש אנשים עם יותר מצוות ממך.
השם בוחן כליות ולב, רק הוא יודע מי באמת צדיק ומי לא. בהצלוחה אחי
אבל המשמעת עצמית שלי נוראית
יש 'מטרות על' ויש 'מטרות ביניים'. המטרה של 'מטרות הביינים' היא ההדרגתיות שעוזרת להתקדם לאט אבל בטוח. ואם קשה לעומד ב'מטרות ביניים' אז צריך לחשוב על כאלה חדשות.
ממש איפלו לשבת עם דף ועט ולסרטט.
ברגע שיש מטרה אחת שמשקיעים בה (לימוד יומי כלשהו נגיד) אז זה יוצר 'עוגן' שנותן יציבות ועל בסיסה אפשר לחשוב על יעדים חדשים.
מדבר ברמה הכי פרקטית והכי שיכלית שיש...
וכמה שהוא קטן גם בזה אני לא עומד הרבה לפעמים ודוחה אותו
אז מה כבר נשאר שממנו אני יכול להתקדם "לאט ובטוח"...? והלאט הזה כנראה יהיה ממש לאט שאני לא אגיע לכמעט כלום
לדעת מה הדרך שלך, אני מניח שאתה יכול לדעת באופן הכי טוב.
מה שכן לראות מה טיפה קשה לך ולנסות להקל עליך, זה יכול להיות הנושא של הלימוד, אולי זמן קבוע.
החלק הזה בעבודת ה' הוא נראה לי חלק שיכלי שאפילו יכול להיות טכני. לפעמים עניינים טכנים מקשים על התקדמות לעבר יעדים מסויימים.
וזה לא יחסי ביחס לאף אחד אחר! מה שיחסי פה הוא איך היית אתמול ואיך אתה היום.. ככה יותר קל להסתכל בצורה מספקת על העניין.
לנסות לעשות 'שמש' כזאת ולראות מה הם הקשיים השונים ומה הם היתרונות השונים שיש לך ולנסות לראות איך עוד מתפתחים. ועוד להתפלל גם.
לפעמים היעד מבלבל אבל הקב"ה רוצה בעיקר את הלב, את הדרך הייחודית שלך, בין אם היא קטנה בין אם היא גדולה.
אם הגעת לשם פעם אז אתה מסוגל לחזור!
(טיפ קטן: הסוד הוא שאם אנחנו לא מתקדמים קדימה אז אנחנו חוזרים אחורה, תמיד צריך להתקדם אקטיבית קדימה כדי לא להיגרר אחורה)
לאט לאט
שה' יעזור לך.
תודה על השיתוף.
מציע כיוון אחד - הקלילות שלך היא לא לחינם, יש בה מעלה גדולה (גם אם היא לא תמיד הולכת לאיפה שאתה שואף). מתי שמוגדר בצורה ברורה מה הצדדים הטובים שבקלילות ואיפה היא מועילה וטובה, אז ממילא יותר קל להבחין מתי זה לא ולהתקדם.
בהצלחה!
איך יודעים מה האמת? איך יודעים מה סתם נערוון ומה ההלכה? מה מותר, מה אסור, מה רצוי, מה חובה, איפה ראוי להקל ואיפה להחמיר? איזה השקפת עולם נכונה? את מי לשאול שאלות באמונה?
בשביל זה צריך רב. אבל איך יודעים למי להקשיב, מי רב אמיתי וקדוש ומי סתם מחרטט אותך?
מי הרב שמתאים לשורש נשמתך?
אם תטעה ותקל יותר מדי אז תאבד ברגע את כל העולם הבא שלך. וגם תסבול בעולם הזה...
אם תטעה ותחמיר יותר מדי תאבד את העולם הזה שלך, תשתגע, לא תהיה מסוגל לשמוח ולא לעבוד את ה'. אני פוחדת שחומרות יגרמו לי לנטוש הכל בסוף... אבל יש חומרות שכן ראויות ונדרשות, גדרות שמונעות מליפול.
מרגישה שאני הולכת על חוט השערה בעיינים עצומות, כשעל רגלי תפוס יצר הרע שמנסה להפיל.
מה הסיכוי שלא נכשלתי לדוגמא בגזל, הלבנת פנים או לשון הרע, נדרים ועוד הרבה חטאים אפילו בלי לשים לב ואז לא אוכל לעשות תשובה ואאבד את כל העולם הבא שלי בגלל זה ואצטרך לחזור בגלגול או אסבול בגיהנום? לא משנה כמה אנסה כנראה אכשל ואפול, אני בשר ודם בסך הכל. מזמן מזה התייאשתי, וכמעט והחלטתי כמו אלישע בן אבויה להתייאש מהכל ולחיות את החיים כי אם אין לי עולם הבא לפחות שיהיה עולם הזה, "אכול ושתוה כי מחר נמות". אבל ה', זה לא מעניין אותי, לא מעניין אותי מה יהיה איתי בעולם הבא. ולא אם אהנה או לא בעולם הזה. לא מפחדת אפילו לסבול בעולם הבא לנצח בלי לקום בתחיית המתים חס ושלום.
לא רוצה את זה חלילה, אבל זה לא מפחיד אותי כבר.
אני רוצה לעשות את רצונך, רצונך, אפילו אם בסוף יתברר שבגלל מילה אחד איבדתי את כל הזכויות.
יש שכר ועונש. אבל יראת העונש והשאיפה לשכר לא משפיעים עלי כבר... אפילו אם אאבד את כל השכר שלי, ואפילו אם במקום לזכות בגן עדן נשמתי תסבול, זה לא נעים אבל לא אכפת לי מעצמי. לא נבראתי אלא לשמש את קוני! לא אכפת לי להנות בעולם הזה על הדרך, אני לא מזוכיסטית, אבל אם קיום רצונך דורש סבל כלשהו בעולם הזה, עמידה בניסיונות כואבים ומלחמה אינסופית וכואבת מול היצר, זה לא לשווא אפילו אם אגלה שבסוף לי זה לא השתלם ולמעלה תהיה לי רק כלימה ובושה. אפילו אם יבוא המשיח ואגלה שאני לא ראויה לקבל פני שכינה. אני עובדת אותך, לא את עצמי.
אז ריבונו של עולם, מתחננת בפניך, תאיר לי את הדרך! אפילו אם מצד הדין לא מגיע לי... נתת לי כל כך הרבה מתנות ויכולות ואתה כל כך אוהב אותי, ואני אותך, אני לא רוצה לנצל את העובדה שאני חיה כדי לעשות ההיפך מרצונך אפילו לשנייה!
לא רוצה לגלות שעבדתי על עצמי שאני עובדת אותך, לא רוצה לטעות בלי לחזור בתשובה.
מתי תגלה את האמת?... איך אפשר להבחין בין טוב לרע בתוך כל החושך הזה?
היאך היא הדרך לעבודתו וליראתו? כמו שהוא רוצה-מתוך שמחה ואהבה, ובלי נערוון ודיכאון?
כל כך הרבה דעות ומחשבות בתוך היהדות, שזה לכשעצמו מעורר בי שאלה באמונה ומחשבות כאילו אני חס ושלום עמלה ועמלה בשביל סתם דמיון... מיד אני מגרשת את המחשבה. אמונה ביהדות זה נושא אחר שכבר ביררתי, ובחירת דרך בתוך היהדות זה עוד נושא אחר...
מתי יבוא תשבי ויתרץ קושיות ובעיות? או תקום סנהדרין?
מתי אלינו תתגלה והארץ תמלא דעה את השם, כמים לים מכסים?
ביינתים אני רק טובעת בים של שגעון שקר ובלבול... אנא ה', הושיעה נא!
הקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו. ומחשבות טורדניות כאלה לא אמורות לרוץ לך בראש, ובטח שלא להפריע לך בעבודת ה'.
אם את הולכת על פי פוסק מסוים בפשטות, יש לך על מי לסמוך. וזה לא אמור להטריד אותך יותר מזה.
וחומרות תמיד אפשר להוסיף והן מביאות ברכה, אבל צריך לגדר להן את מקומן כ'חומרות', ולא לתת להן להשתלט על הנפש.
רוב מוחלט של הרבנים, במיוחד בקרב הפוסקים, הגונים לגמרי. פשוט כל פרשה שמתפוצצת משאירה רשמים חזקים, יותר ממה שיש במציאות בפועל.
אז א. כדאי מאוד להתפלל על זה.
ב. הבעיה מתחילה בדר"כ כשמחפשים את הקסמים. כשבפועל מה שצריך זה סה"כ מורה הוראה.
אגב, רצוי, אבל לא מן ההכרח, שהרב שלך לענייני 'אורח חיים', יהיה הרב שלך גם בהשקפה וסוגיות לאומיות. אבל עד שתמצאי דרך גם בענייני השקפה, תראי לנכון להתחזק ולקבל מכל מי שמחזק אותך בעבודת ה'.
כדי שזה לא יהווה פתח לטעות,
גם בפריצות דרך בענייני מסורת והלכה, כדאי להימנע..
גם זה בגדר 'קסמים', ולרוב לא נובע מצדקות יתר.
התכוונת להחמרות מיותרות? או בכללי לסטייה מהמסורת המקובלת?
ולשני הצדדים..
שימולבאלהנשמהצודק, אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וה' הוא לא בבחינת "כדוב אורב הוא לי", הוא לא שונא אותנו ועושה דווקא כדי שנכשל...
אני לא חושבת שזה נובע מלחץ או כפיתיות... נראלי שזה יותר נובע מפרפקציוניזם.
אני לא תמיד חושבת את המחשבות האלה באופן אובסביבי, רק בשעות משבר לפעמים
זה מציף אותי התסכול שמצד אחד אני רוצה לעבוד את ה' בשלמות ומצד שני אני יודעת שאני לא מושלמת ולא אהיה מושלמת בעבודת ה' אף פעם, וצריכה להשלים עם זה
חומרות לפעמים הם מיותרות ואפילו מזיקות ולפעמים הכרחיות לכן צריך להתייעץ עם רב...
אני רק נערה צעירה. הרבה אמרו לי שעם השנים זה מתאזן התחושות האלה...
זו ה-נקודה- כרגע אין לנו בבית רב שהולכים לפיו או אפילו השקפה מסוימת, מצב מוזר קצת ומסובך להסביר...לכן התחושות האלה והצורך בבירור
צודק...באמת צריך להתפלל חזק. ובאמת צריך להשתדל ללמוד מכל אחד
מה הכוונה ב"לחפש את הקסמים", יעני סיפורי ניסים וכל זה? לא, ממש לא מחפשת את זה
תודה רבה על התגובה, החכמת אותי!
דרך עיניים של בשר ודם.. אנחנו חיצוניים מידי..
ובענייני עבודת ה', אפשר בהחלט לקבל מכל רב שמדבר דיבורים של אמת.
ובענייני פסיקה, פשוט תתחברי לרב שאת יודעת שהתקבלו פסיקותיו בציבור, אפילו באופן זמני, אבל עשי לך רב והסתלקי מהספיקות הנ"ל..
ובשמחה
נכון...
מקווה שבעז"ה העניין יסתדר, ובסופו של דבר- זה הכל סיעתא דשמיא...
צודק! יצא לי פעם ללמוד תניא, ובאמת באמת קשה לתאר איך שזה חיזק אותי וממש שינה לי את החיים ועבודת ה'!
הלוואי ואוכל לחזור ללמוד חסידות באמת בעז"ה
בקיומה של מחלוקת. ושזה לאו דווקא דבר שלילי.
נקווה שזה לא דברי כפירה בשבילך :
כל היכא דאמרינן 'בו ביום' ההוא יומא הוה - יום מכריע אחד בהשתלשלותה של תושבע"פ
לגבי איך לבחור רב, אני חושב בשבילך שכדאי שתבחרי רב שהוא לא צעיר שאין לו מאפיינים כיתתים ואנשים שסביבו חושבים עצמאית ועם זאת מכבדים אותו ושהוא מקובל על רוב השיטות, שיהיה לו זמן לענות לך. יש לי רעיון למישהו שאולי יתאים לך אבל אני לא יודע כלפי הסיפא כמה הוא יהיה זמין.
נ.ב אני יוכל להביא מס' פלאפון שלו בפרטי אם את מחפשת (זה מישהו מפורסם)
כמו שאומרים, מחלוקת לשם שמיים- סופה להתקיים...
היא מתקיימת ועומדת כי בכל דעה יש גרעין אמת, לא כמו השקר שלו אין רגליים
אבל השאלה מה אני אמורה לעשות ולפי מי ללכת בפועל...
פעם היו הרבה חילוקי דעות בין החכמים אבל הסנהדרין היו יוצאים בסופו של דבר עם הכרעה אחת,
היום זה מרגיש כאילו התורה הפכה להמוני תורות
האמת שאני חושבת שאני צריכה דווקא דמות נשית להתייעץ איתה בנוגע לנושאים תורניים כללים והשקפה
בנתיים בנוגע להלכה "יבשה"- אין לנו בבית פוסק אחד ספציפי שהולכים לפיו אבל בדרך כלל פשוט עושה מה שאבא עושה... ואי מסובך להסביר את הסיטואציה פה, לא משנה
אולי באמת אלמד בלנ"ד מפרקי אבות כדי לברר יותר על נושא המחלוקות ביהדות, הצצתי בקישור ובלי נדר בהמשך אתעמק יותר
תודה רבה על התגובה המחכימה והעזרה!
כתיבה ממש מרגשת שבאה מהנשמה
אני לא יודע אם זו סוג של פריקה או שאת באמת שואלת?
אם כן אז נראלי לי שזה קודם כל לא בריא להסתכל ככה על עבודה השם שלנו.
במובן של "חיללתי שבת בטח אין לי חלק לעולם הבא" זה לא ככ פשוט.. החיים הם לא שחור לבן וגם מערכת השכר והעונש שבנויה ברובה מרחמים זה לא שחור לבן.
שנאמר " כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ"(תהילים קג)
מה גם שיש את עניין התשובה
שניכר מהכתב שלך שאת בתוך התהליך הזה (גם אם את לא מודעת לזה)
מה שאני כן מסכים, זה שהיהדות יכולה להלחיץ ואפילו לשגע אם לא מפנימים את הערך שלה באמת.
ז"א בתכלס כמעט חצי מהתורה זה עונשים, ועונשים חמורים.. על דברים שלפעמים לנו נראים קטנים כמו לשתול צמח בשבת נו נו מי ישמע מה עשיתי למה בישביל השם זה יותר חמור מרצח??
אלו באמת דברים מלחיצים, אבל כשלומדים תנך ורואים את מידת החסד והרחמים העצומים שיש להשם עלינו, ואת כל הפסוקים על מעלות התשובה, אז מבינים שהדברים לא כ"כ פשוטים.
עוד דבר חשוב שצריך לשים לב אליו, הוא שיש טכניקה לשטן להכניס אלינו מחשבות של מעין ייאוש כזה של "עשיתי ככה וככה אז הלך עליי/היהדות קשה ומפחידה מדיי אי אפשר באמת לקיים אותה"
דברים שמכניסים מורח ויאוש בלב של האדם וזה משפיע על עבודה השם.
את צריכה לקחת את המחשבות האלה של הפחד מהחטא ולתעל אותם לעבודת השם ז"א לתשובה.
לגבי המציאת רב/השקפה
פשוט תתפללי על זה מעומק הלב ואין סיבה שהשם לא יעזור לך בזה
קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ
ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו
ב"הצלוחה
עריכה:
מוסיף שעכשיו שמתי לב שכתבת את השירשור הזה ממש מוקדם בבוקר.
בין אם היה לך לילה לבן או שזה היה מהדברים הראשונים שעשית שקמת היום בבוקר
זה ממש נוגע ומדהים בעיני
זה מראה כמה זה חלק ממך
שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי
במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה?
איזה לב טוב! איזו שאיפה לאמת!! שירבו כמוך בישראל!
פתרון אין לי, וגם לא אף עצה כלשהי, רק שפשוט לכי עם האמת ועם הרצון המדהים שלך ו"בדרך שבה אדם רוצה לילך בה מוליכים אותו". עם רצון מספיק כן (ומאמץ כמובן), ה' כבר יוביל אותך בדרך הנכונה. לא צריך להיות מושלמים כדי להיות עובדי ה'.
שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי
במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה?
תבקשי ממנו.. ה' רוצה לעזור לך, הוא רק צריך שנכין את הכלים כדי שנוכל לקבל ממנו.
הבאתי את זה כבר פעם, מביאה שוב.. רש"י ד"ה "כי לא המטיר" (בראשית ב, ה): "ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים".
שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי
במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה?
נשמע שאתה נחשף לשאיפה ודרישה מאוד טוטאלית ואני מאוד מזדהה ומסכים עם המקום הזה.
יש מקום למידת הרחמים, העולם שלנו הוא עולם חסר, החוסר הזה פותח פתח לתפילה. אם היינו מושלמים היינו מספיק רוחניים ולא היינו צריכים לעזרתו של הקב"ה, כך שה'רוחניות' הזאת היתה רק מנתקת אותנו ממנו..
אנושי לטעות וגם לקחת אחריות.
"כי שבע יפול צדיק וקם" - ההבדל בין הצדיק לרשע הוא לא בכך שהצדיק לא נופל והרשע נופל, שניהם נופלים. רק הצדיק קם אח"כ..
הקב"ה קרוי הרחמן וכדאי לאחוז גם את הצד הזה בדרכיו, י"ג מידות רחמים
אם תוכל בהמשך לפרט, כמובן אשמח
צריך המון רחמים בעולם, וקל לי לרחם על אחרים,
אבל על עצמי מפחדת לרחם ולפול לרחמים עצמיים שרק יזיקו...
אולי באמת צריכה להיות קצת פחות קשוחה כלפי עצמי...?
תודה רבה על התגובה! הארת לי נקודה חשובה
יש שני נקודות - שמחה מעבודת ה' עצמה - זה דבר שדורש בירור.
שמחה מחוץ לעבודת ה' - עד שלא נהייה צדיקים גמורים אנחנו צריכים הנאה שהיא טובתנו בעיקרה, זה עניין של מינון. בריאות נפשית לאו דווקא קשורה לעבודת ה' (לא באופן ישיר) כדאי לא לקשר בין השניים אלא לשים לב למה עושה לי טוב ומה לא עושה לי טוב ורק אח"כ לראות אם זה מתנגש בערך אחר בחיים שלי ואז לברר לחשוב ולהחליט מה עושים.
לגבי הצורך ברב - גם אחרי שמוצאים את הרב, זה לא רק הוא, אלא גם את. בעיקר את. וגם לבחור אותו זה משימה. אם הקב"ה הטיל עליך את המשימה הזאת, אז מסתבר שהוא סומך עליך בזה. זה לא פשוט וזה כן גורם לחששות, אבל מותר לטעות ומי שלא טועה לא מתקדם.
מאוד הזכרת לי את מה שאומרים אחרישמסיימים תחנון "זכור כי עפר אנחנו, עזרנו א-להי ישענו על דבר כבוד שמך והצילנו וכפר על חטאתנו למען שמך", נראה לי שעל מה שאת מתארת אומרים את זה. תפילה וניגשים למלחמה ביצר. יאללה!
שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי
במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה?
בס"ד
במהלך התוכחה של הקב"ה לעם ישראל משום כל העוונות שעשו נגדו במדבר,
מצרף הקב"ה גם דברי שבח לכלב בן יפונה שלא הלך בעצת המרגלים.
" וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא, אַחֲרָי--וַהֲבִיאֹתִיו, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה, וְזַרְעוֹ, יוֹרִשֶׁנָּה"
השבח לכלב אמנם מתבקש, אך נשאלת השאלה למה רק כלב? ולא יהושע שגם הוא היה עם כלב באותה עמדה?
מסביר שם אור החיים ומדייק על "רוח אחרת הייתה עמו" שזה היה דווקא בכלב ולא ביהושע, משום
שכלב התחילה לפעם בו עצת המרגלים , יצר הרע כבר התחיל להיכנס אל לבו, כלב הרגיש זאת וניסה להילחם בזה.
איך אנו יודעים זאת? - כלב הלך להתפלל בקברי אבות. הוא הרגיש שמשהו לא בסדר ולכן ביקש עזרה מהאבות.
לא כן יהושע, הוא מלכתחילה לא התנסה בעצת המרגלים מאחר שעוד לפני שנכנסו לארץ משה הרגיש שהוא צריך להתפלל על יהושע
" יה יצילך מעצת המרגלים" שינה את שמו מהושע ליהושע, ולכן מלכתחילה היה חסין לעצת המרגלים אם כך לא היה לו באמת נסיון.
אבל כלב שנכנסה בו כבר רוח רעה חש בכך ונלחם איתה ושינה את רוחו "הייתה רוח אחרת עמו" ועל זה אומרים חז"ל
"מי שבאה עבירה לידו וניצול ממנה נותנין לו שכר כעושה מצווה" לכן דווקא כלב הוזכר במפורש בפסוק ולא יהושע.
עוד רמז לעניין הזה הוא שמו של כלב - אומרים חזל שנקרא כלב בן יפונה משום שפינה עצמו מעצת המרגלים.
אך לדעתי יש עוד רמז, כלב - מלשון לב. ידוע העניין אצל חז"ל שהיצר הרע מגיע מהלב. אומרים חז"ל במסכת ברכות
שדוד זכה להשתלט לגמרי על יצרו הרע שנאמר "לבי חלל בקרבי". היצר הרע שנכנס ללב כלב, פונה ע"י.
ולכן זכה לשבח מקב"ה, על דבר הנסיון הקשה והחמור ביותר שישראל התמודדו איתו איי פעם.
שנזכה גם אנחנו לא להיות מושפעים מחברה רעה, ולהשתלט על היצר הרע.
מי עדיף בעצם, יהושע שלא נתאווה כלל לעצת המרגלים או כלב שנתאווה וכבש את יצרו?
פֶּרֶק שִׁשִּׁי
(בְּהֶפְרֵשׁ אֲשֶׁר בֵּין הֶחָסִיד הַמְעֻלֶּה וּבֵין הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ וְהַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ)
אָמְרוּ הַפִּילוֹסוֹפִים: שֶׁהַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ - אַף עַל פִּי שֶׁעוֹשֶׂה הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וְהַחֲשׁוּבִים - הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָם וְהוּא מִתְאַוֶּה אֶל הַפְּעֻלּוֹת הָרָעוֹת וְנִכְסָף אֲלֵיהֶן וְיִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרוֹ; וְיַחֲלֹק עָלָיו בִּפְעֻלּוֹתָיו, עַל מַה שֶּׁיְּעִירוּהוּ אֵלָיו כֹּחוֹתָיו וְתַאֲוָתוֹ וּתְכוּנַת נַפְשׁוֹ. וְיַעֲשֶׂה הַטּוֹבוֹת - וְהוּא מִצְטַעֵר בַּעֲשִׂיָּתָם וְנִזּוֹק. אֲבָל הֶחָסִיד - הוּא שֶׁנִּמְשָׁךְ בִּפְעֻלָּתוֹ אַחַר מַה שֶּׁתְּעִירֵהוּ תַּאֲוָתוֹ וּתְכוּנָתוֹ; וְיַעֲשֶׂה הַטּוֹבוֹת - וְהוּא מִתְאַוֶּה וְנִכְסָף אֲלֵיהֶן. וּבְהַסְכָּמָה מִן הַפִּילוֹסוֹפִים: שֶׁהֶחָסִיד יוֹתֵר חָשׁוּב וְיוֹתֵר שָׁלֵם מִן הַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ. אֲבָל אָמְרוּ: שֶׁהַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ כֶּחָסִיד בְּעִנְיָנִים רַבִּים; וּמַעֲלָתוֹ לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּהֶכְרַח, לִהְיוֹתוֹ מִתְאַוֶּה לַפֹּעַל הָרַע - וְאַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתוֹ - מִפְּנֵי שֶׁתְּשׁוּקָתוֹ לְרַע הִיא תְּכוּנָה רָעָה בַּנָּפֶשׁ. וּכְבָר אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כַּיּוֹצֵא בָזֶה: נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע (משלי כא י). וְאָמַר בְּשִׂמְחַת הֶחָסִיד בְּמַעֲשֵׂה הַטּוֹב, וְהִצְטַעֵר מִי שֶׁאֵינוֹ צַדִּיק בַּעֲשִׂיָּתָהּ, זֶה הַמַּאֲמָר: שִׂמְחָה לַצַדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן (שם כא טו). זֶהוּ הַנִּרְאֶה מִדִּבְרֵי הַנְּבִיאִים נָאוּת לְמַה שֶּׁזְּכָרוּהוּ הַפִּילוֹסוֹפִים.
וְכַאֲשֶׁר חָקַרְנוּ דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּזֶה הָעִנְיָן נִמְצָא לָהֶם: שֶׁהַמִּתְאַוֶּה לַעֲבֵרוֹת וְנִכְסָף אֲלֵיהֶן - הוּא יוֹתֵר חָשׁוּב וְיוֹתֵר שָׁלֵם, מֵאֲשֶׁר לֹא יִתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן וְלֹא יִצְטַעֵר בַּהֲנָחָתָן; עַד שֶׁאָמְרוּ: שֶׁכֹּל אֲשֶׁר יִהְיֶה הָאָדָם יוֹתֵר חָשׁוּב וְיוֹתֵר שָׁלֵם - תִּהְיֶה תְּשׁוּקָתוֹ לַעֲבֵרוֹת וְהִצְטַעֲרוֹ בַּהֲנָחָתָן יוֹתֵר גָּדוֹל. וְהֵבִיאוּ בְּזֶה הַדְּבָרִים וְאָמְרוּ: "כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ". וְלֹא דַיָּם זֶה, עַד שֶׁאָמְרוּ: שֶׁשְּׂכַר הַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ גָּדוֹל לְפִי רֹב צַעֲרוֹ בְּמָשְׁלוֹ בְּנַפְשׁוֹ, וְאָמְרוּ: "לְפוּם צַעֲרָא - אַגְרָא". וְיוֹתֵר מִזֶּה - שֶׁהֵם צִוּוּ לִהְיוֹת הָאָדָם מִתְאַוֶּה לַעֲבֵרוֹת, וְהִזְהִירוּ מִלּוֹמַר: שֶׁאֲנִי בְּטִבְעִי לֹא אֶתְאַוֶּה לְזֹאת הָעֲבֵרָה, וְאַף-עַל-פִּי שֶׁלֹּא אָסְרָה הַתּוֹרָה. וְהוּא אָמְרָם: "רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא יֹאמַר אָדָם: אִי אֶפְשִׁי לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּחָלָב; אִי אֶפְשִׁי לִלְבֹּשׁ שַׁעַטְנֵז; אִי אֶפְשִי לָבוֹא עַל הָעֶרְוָה - אֶלָּא: אֶפְשִׁי, וּמָה אֶעֱשֶׂה - אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם גָּזַר עָלָי".
וּלְפִי הַמּוּבָן מִפְּשׁוּטֵי שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה הֵם סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה - וְאֵין הָעִנְיָן כֵּן; אֲבָל שְׁנֵיהֶם אֱמֶת וְאֵין מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם כְּלָל. וְהוּא: שֶׁהָרָעוֹת אֲשֶׁר הֵן אֵצֶל הַפִּילוֹסוֹפִים רָעוֹת, אֲשֶׁר אָמְרוּ: שֶׁמִי שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן יוֹתֵר חָשׁוּב מִןהַמִּתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן וְיִכְבּשׁ אֶת יִצְרוֹ מֵהֶן - הֵם הָעִנְיָנִים הַמְפֻרְסָמִים אֵצֶל כָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם: "רָעוֹת": כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וּגְנֵבָה, וּגְזֵלָה, וְאוֹנָאָה, וּלְהַזִּיק לְמִי שֶׁלֹּא הֵרַע לוֹ, וְלִגְמֹל רַע לְמֵיטִיב לוֹ, וְלִבְזוֹת אָב וָאֵם וְכַיּוֹצֵא בָאֵלּוּ. וְהֵן הַמִּצְווֹת שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶן הַחֲכָמִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ רְאוּיוֹת הֵן לִכָּתֵב". וְיִקְרְאוּ אוֹתָן קְצָת מֵחֲכָמֵינוּ הָאַחֲרוֹנִים אֲשֶׁר חָלוּ חֳלִי הַמְדַבְּרִים: "מִצְווֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת", וְאֵין סָפֵק שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּכְסֹף לְדָבָר מֵהֶם וְתִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו - שֶׁהִיא חֲסֵרָה; וְשֶׁהַנֶּפֶשׁ הַחֲשׁוּבָה לֹא תִתְאַוֶּה לְאֶחָד מֵאֵלּוּ הָרָעוֹת כְּלָל, וְלֹא תִצְטַעֵר בְּהִמָּנְעָה מֵהֶם. אֲבָל הַדְּבָרִים שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶם הַחֲכָמִים, שֶׁהַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ מֵהֶם הוּא יוֹתֵר חָשׁוּב וּגְמוּלוּ יוֹתֵר גָּדוֹל - הֵם: "הַתּוֹרוֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת", וְזֶה אֱמֶת; שֶׁאִלְמָלֵא הַתּוֹרָה לֹא הָיוּ רָעוֹת כְּלָל. וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרוּ: שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם שֶׁיַּנִּיחַ נַפְשׁוֹ אוֹהֶבֶת אוֹתָן וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מוֹנֵעַ מֵהֶן רַק הַתּוֹרָה. וּבְחַן חָכְמָתָם, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם, וּבְמַה שֶּׁהִמְשִׁילּוּ. שֶׁהֵם לֹא אָמְרוּ: "אַל יֹאמַר אָדָם: אִיאֶפְשִׁי לַהֲרֹג הַנֶּפֶשׁ; אִיאֶפְשִׁי לִגְנֹב; אִיאֶפְשִׁי לְכַזֵּב, אֶלָּא: אֶפְשִׁי, וּמָה אֶעֱשֶׂה - אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם גָּזַר עָלַי"; אֲבָל הֵבִיאוּ דְבָרִים "שִׁמְעִיִּים" כֻּלָּם: בָּשָׂר בְּחָלָב, וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, וַעֲרָיוֹת. וְאֵלּוּ הַמִּצְווֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, הֵן אֲשֶׁר קְרָאָן הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ: "חֻקּוֹת". וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "חֻקִּים שֶׁחָקַקְתִּי לְךָ - אֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶם"; וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, וְהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג בָּהֶם, כְּגוֹן: פָּרָה אֲדֻמָּה וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְכוּ'. וְאֲשֶׁר קָרְאוּ אוֹתָן הָאַחֲרוֹנִים: שִׂכְלִיּוֹת, יִקָּרְאוּ: מִצְווֹת, כְּפִי מַה שֶּׁבֵּאֲרוּ הַחֲכָמִים.
הִנֵּה הִתְבָּאֵרלְךָ מִכֹּל מַהשֶּׁאָמַרְנוּ אֵיזוֹ מִן הָעֲבֵרוֹת יִהְיֶה מִי שֶׁלֹא יִשְׁתּוֹקֵק אֲלֵיהֶן יוֹתֵר חָשׁוּב מִן הַמִּשְׁתּוֹקֵק אֲלֵיהֶן וְכוֹבֵשׁ יִצְרוֹ מֵהֶן, וְאֵיזוֹ מֵהֶן יִהְיֶה הָעִנְיָן בְּהֵפֶךְ. - וְזֶה חִדּוּשׁ נִפְלָא בְּהַעֲמִיד שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים; וּלְשׁוֹנָם מוֹרָה עַל אֲמִתַּת מַהשֶּׁבֵּאַרְנוּ.
וּכְבָר נִשְׁלְמָה כַּוָּנַת זֶה הַפֶּרֶק.
שמעתי שיעור של הרב אבינר
שמצטט את לשון הרב קנייבסקי זצ"ל מאיזה שו"ת שלו
ששאלו אותו אם יש קדושה לתל אביב והוא אמר שכן, ושבתכלס כל עיר בישראל היא קדושה.
תאמת זה דיי פשוט כי הרי באמת כל האדמה הזאת קדושה ומן הסתם שכל מקום שגרים בו יהודים יהיה קדוש.
אבל לפעמים אנחנו קצת שוכחים את זה בגלל כל הטטראם מסביב..
אז תזכרו לא רק ירושלים עיר הקודש
גם דימונה, בית שאן, כפר סבא הכללל
הכל קדוש
זה מראה שהחיים הם לא שחור ולבן
אולי למראית עין אנחנו תופסים יהודי מסוים כההפך מהקדושה ואולי זה נכון מבחינת המעשים שלו, אבל המהות שלו, הנשמה שלו קדושה.
זה מזכיר לי מדרש מתוק
"מדד הקב"ה בכל הארצות ולא מצא ארץ שראויה לינתן לישראל, אלא ארץ ישראל"
אולי למראית הארץ הזאת לא נראית מי יודע מה ח"ו
אבל למי שמסתכל לעומק רואה כמה המקום הזה מושלם
שנאמר "צבי הִיא לְכָל־הָֽאֲרָצֽוֹת"
אין מקום טוב מהאדמה הזאת
ואין נשמות גדולות מאיתנו
לא משנה מה.
אבל המהות שלה קדושה
זה לא סותר, זה רעיון עמוק מאוד וקשה להפנמה.
יש גם סיפור דומה על הבבא סאלי כמדומני
שהלך ליד איזהשהו מקום באשקלון וראה שהמקום הזה (נראלי זה היה קולנוע) נקרא דגון
(שזה שם של עבודה זרה שהייתה באשקלון לפני 3000 שנה) אז הוא נבהל מזה שעדיין שארית מהטומאה נשארה שם
זה נכון שהאווירה של תל אביב היא לא הכי תורנית בלשון המעטה..
וזה נכון שיש רבנים שהרגישו רק מהאוויר שהם נכנסו לגבולות של העיר הזאת.
איך זה סותר את זה שבמהות שלה זו עיר קדושה אם יש שם טומאה? שאלה טובה.
אענה לך בשאלה דומה
איך דור שלם של עובדי אלילים זכה לשמוע את הקב"ה בכבודו ובעצמו?
הרי הדור של יציאת מצרים רובם היו עובדי אלילים שזו טומאה חמורה מאוד? איך הם זכו לקבל תורה?
כי הנשמה של היהודי קדושה וטהורה בפני עצמה, אז נכון היא יכולה להתלכלך אבל מצד עצמה היא היא טהורה לא משנה "החיצוניות" שלה
אולי אתם צודקים אין שם עכשיו תרבות יותר מידי של שמירת שבת וכשרות וכו'.. אבל יש שם יהודים והם בנים של ה'! של מלך! מישהו פה יכול להגד עליהם שהם לא קדושים???
בסדר אז ברור שיש לאן להשתפר אבל ברמה להגיד שתל אביב זה עיר טמאה?? נעלבתי בשמם...
וממש מעניין אותי איזה רב סיפר את זה...
הם יהודים בדיוק היום היה לי במדרשה מטעם האולפנה למדנו על זה אני בעז''ה ישלח וזה יהיה יותר ברור נראה לי אם לא אני יסביר יותר...
(פשוט אין לי עכשיו תדף אני יבקש מהמדריכה שתשלח לי...)
ממש קשור...
מאות רקדו מול הרבנים בכנס "אתחלתא - תורה שמאירה דור" | ערוץ ７
תוך כדי שאני כותבת לך משהו אני שומעת את הכנס של אתחלתה והרב יעקב אריאל מדבר והוא בדיוק אומר על זה שכל יהודי קדוש שמעי את זה...תדלגי זה באזור ה שעה וחצי מישם זה בערך אולי לפני....
אם אני שוכחת באמת תזכירי לי
אני גם מסכים איתך שמצד המעשים מן הסתם שהם לא קדושים.
אבל מצד הנשמה שלהם הם כן, ולזה נראה לי שהתכוונו.
נו רואה בסוף תמיד אנחנו מסכימים
את המאמר 'מסע המחנות'
זאת ממש הנקודה הזאת (ביחס לעם ישראל ולא ביחס לארץ עצמה) -
שיש מקום בארץ ישראל שהוא לא קדוש ?
בס"ד
מתואר בפסוק לט שלאחר שבני ישראל מבינים את חומרת העוון של חטא המרגלים.
הם מאוד התחרטו והתאבלו "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד"
שזה הצעד הראשון של התשובה - חרטה. ואף הגדילו לעשות וניסו לעשות מעשה להראות שהשתנו.
"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ"
כשאדם משכים בבוקר לעשות משהו - זה אומר שהוא רוצה את זה "זריזים מקדימים למצוות".
אך למרות זאת אנחנו רואים שהשם לא מתרצה, וחמור מכך חז"ל אומרים שחטא המרגלים לא התכפר.
וההוכחה היא שכל הדור ההוא מת בגלל החטא הזה ולא נכנס לארץ.
שנאמר "וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ"
אז נשאלת השאלה למה השם כעס כ"כ דווקא על עוון חטא המרגלים יותר מחטא העגל?
ולמה למרות שהם עשו תשובה זה לא התקבל לגמרי?
בישביל לענות על זה צריך להבין מה היא העבירה החמורה ביותר שקיימת בתורה?
יש המון עבירות חמורות עם עונש כרת כגון חילול שבת, גילוי עריות וכו.
אך את כולן בצורה כזאת או אחרת אפשר לתקן וזה אומר שיש כפרה.
אך ישנה עבירה אחת שלא משנה מה האדם יעשה אפילו התשובה לא תעזור לו,
אלא רק בצירוף של המיתה שלו אולי יש סיכוי שזה יתכפר. והעבירה הזאת היא חילול השם.
כשם שפוסק הרמב"ם בהלכות תשובה (א,ד) "במה דברים אמורים? בשלא חילל את השם בשעה שעבר. אבל המחלל את השם, אע"פ שעשה תשובה,
והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות"
ביחזקאל לו כ נותן הנביא תיאור מדויק למהו חילול השם:"וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ"
כלומר החילול השם הגדול הוא שיהודים מגורשים מארצם אל הגלות. יהודי שחיי בגלות - זהו חילול השם.
אז קל וחומר הפכי ניתן לומר על בני ישראל שיצאו ממצרים בכוונה להיכנס לארץ ישראל. מעמד שאליו בצורה כזאת או אחרת כל העולם העתיק
היה מודע אליו. אותו עם שהשם הוציא ממצרים פתאום משום מה לא מצליח/רוצה להיכנס לארץ ישראל יש חילול השם יותר גדול מזה??
בחטא המרגלים בשונה מחטא העגל שבו רק קומץ קטן מאוד מהעם חטאו (3000 איש), את חטא המרגלים גדולי הדור הובילו וכל העם הושפע בעקבותם.
כלומר יש כאן חטא הרבה יותר אקטיבי מאשר חטא העגל שבו רוב העם היה פאסיבי, מה גם שחטא העגל לא היה לעיני הגוים כלומר חילול השם
גדול כמו החטא המרגלים לא היה. אגב, זו גם הסיבה שהשם כביכול התרצה להקשיב לעצת משה " מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה" (מה יאמרו הגוים?!)
מאחר שכליה מוחלטת של העם היה חילול השם גדול יותר מאשר חילול השם של חטא המרגלים, לכן כביכול השם התרצה ולא השמיד את כל העם.
כפי שאתם שמים לב הכל סובב על חילול השם. ומאחר שאיבדו את הרצון מלכתחילה להיכנס לארץ ועשו חילול השם כה גדול. השם כבר לא היה איתם
אף על פי שעשו תשובה שנאמר :" אַֽל־תַּעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין ה' בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם" מכאן ההוה אמינא ההפוכה לגבי דורנו שהשם היה בקרב החלוצים.
עלינו לארץ לאחר שהיינו במצב הכי שפל שיש, אומה שיצאה משפלות כזאת לגדולה כזאת אין ספק שזה נס ומידי השם ואין קידוש השם גדול מזה.
דורנו זכה לקיים את מרבית נבואות אחרית הימים : " וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם אֲדֹנָי ה' בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם,
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם
(למי שעדיין בספק שקיבוץ גלויות לא בסייעתא דשמיא)
וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם (לאחר השיבה לארץ מתחיל תהליך תשובה כמו שאנו רואים)
וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם
(ולעתיד לבוא צפויה הנבואה שוב לשרות עלינו בע"ה בקרוב)
דבר ראשון, חייבת לציין שקראתי את מכים שורשים ואהבתי מאוד! ספר מדהים שמסביר בצורה מדויקת ומפורטת מה בדיוק רע בפוסטמודרניזם, לדעתי חובה על כל דתי לייט לקרוא.
דבר שני, הספר מהפכת הקשב של מיכה גודמן מאוד מתאים להגדרה הזאת לדעתי, ואולי גם הנאום האחרון של משה.
לדעתי גם התכנים של הרב יוני לביא מאוד רלוונטיים לתקופתנו.
יסודות האמונה של הרב לונדין יצא לך לראות כבר?
אם לא, אז ממש ממליץ
מאוד מעצב את ההשקפה
איזה שיעור! הוא מסביר בצורה מדהימה, ממוקדת, ברורה ומסודרת רעיון מאוד מאוד עמוק חשוב!
תודה!
אם אני לא טועה יש לסדרה הזאת בערך 30 פרקים
כל פרק נוגע לנושא מרתק אחר שקשור להשקפה האמונית שמתאימה לדור שלנו.
בדרכו של הרב זצ"ל כמובן
הוספתי לכ"א שלי. תודה!
התנ"ך. גם לגדולי ישראל היו שאלות לקב"ה, אברהם וירמיהו הם הכי בולטים...
ספר איוב הוא ספר שכולו אמונה, אבל הוא צריך לימוד כמו שצריך, עם מפרשים...
והספר שלי אישית עוזר הכי הרבה זה תהלים,
אין לך ספר כמוהו בכלל, לא שמדבר לכולם בכל זמן כמוהו ולא שכתוב מדויק כמוהו
הייתי הולך למסילת ישרים או דרך ה' ובוחר משם משהו, כתבי הרמב"ם גם מצוינים
האמת יש אינספור ספרים נפלאים שאפשר לפתח איתם דיון אבל הכי קל זה ספרים שמדברים על דברים יחסית קונקרטיים ובשפה פשוטה
קצת יותר קשה לקחת את התניא למשל ולהתחיל להתפלפל בקבלה
או נתיבות שלום
או בסוד התפילה אם בא לי דיון פיקנטי |חוכך ידיים|
בס"ד
קודם כל אם זה חבורה קבועה הייתי מנסה בהתאם למי שאיתי לשאול מה הספרים שהם רוצים ללמוד ומעלה אולי הצעות {במפגש הראשון הייתי מדבר כנראה על נושא כללי של לימוד תורה במקום שליבו חפץ ולימוד תורה מפני רבו שדומה למלאך ה' צבאות? מה יותר חשוב להם למה הם בחרו ללמוד בישיבה מקום הזה? היכרות כללית וכו'.}
בגדול לחבורה במוסר אז כמו שכתבו יש את מסילת ישרים ודרך ה' של הרמח"ל{דרך ה' פחות מוכר}
יש את מכתב מאליהו של הרב דסלר
עיוני "קבלי" אז יש מספרי הרב קוק ואפשר גם להתמקד בנושא כמו התפילה, יש את התניא.
בחסידי לרוב הבסיס זה הכשרת התלמידים ואחר כך הכשרת האברכים של האדמו"ר מפיאסצנה
דבר שני זה אנחנו מדברים על באופן כללי לא ספר מפגש חד פעמי אני את החיפושים שלי מתחיל בספרי פרשת שבוע פשוט שם ה"ליבו חפץ" שלי, יש לי מדף שלם של ספרים ולפעמים עובר על כולם לפני הכנה{בחסידי הנועם אלימלך הקדושת לוי הבעל שם טוב על התורה אש קודש של האדמו"ר מפיסצאנה משלים של המגיד מדובנא הרב יוסף גירנזבורג על הפרשה מועדים{הרב יוסף אליהו אם בהקשר לשידוכים וכו'} ויש עוד המון האלשיך הקדוש השל"ה הקדוש אור החיים הקדוש.
ואם הייתי צריך להתחיל חבורה על נושאים בעבודת ה' בלי קשר לספר מסיום:
אז א' כמו שכתבתי מדבר על המקום שלהם בלימוד
ב' נושא של התפילה והרחבת המחשבה והדמיון מאד בוער בי כרגע..
ג' ההשגחה הפרטית, איפה הם מרגישים בנושא להסתכל אחורה להכיר טובה על הדרך לנסות לראות הקשר
מצווה מסויימת- ספר החינוך הוא מצויין לזה, הארוך, לא הקצר...
משהו ברגש יותר- בספרי חסידות, זה ממש תלוי נושא...
מקור מצויין לדעתי זה ליקוטי מוהר"ן, יכול לדעתי להיות קצת קשה גם. אבל אתה יכול לבחור אם אתה רוצה משהו קצר או ארוך, קליל או קשוח וכד'...
אבל באופן עקרוני
1 אם אני רוצה לעסוק בנושא אני מחפש מראי מקומות טובים לסוגיה
2 בשביל ללמוד בחבורה - כנראה רמב"ן על הפרשה
3 בשביל היקף טוב - כתבי הרמב"ם, תורת חב"ד. במוסר - חובות הלבבות
פחות מיידי - מהר"ל, כתבי תנועת המוסר וחניכיהם, ויש עוד הרבה
אבל בסופו של דבר, בשביל עבודת ה', אין כמו גמרא
אשמח שתסביר טיפה את המשפט האחרון, אם זה זורם לך כמובן.
לימוד תורה זה עבודת ה' בדרגה גבוהה מאד
דבר ה' זו הלכה
הגמרא היא חומר הלימוד הכי אינטנסיבי ויסודי שקיים בכל הידע היהודי. ולכן זה החיבור הכי גבוה של הנפש אל ה'.
לפני אולי 10 שנים בעולם קטן פרסם הרב משה שילת משהו על זה... לא הצלחתי למצוא
ברגש שלך.. ולא ברמה אינטלקטואלית גרידא.
כתבת "אבל בסופו של דבר, בשביל עבודת ה', אין כמו גמרא"
לי אישית הרבה יותר קל להרגיש עבודת ה' בלימוד אמונה ולכן זה מפתיע אותי.
יצא לי לראות אנשים שממש מתלהבים ומתרגשים כשהם לומדים דקדוקי הלכה ואני מרגיש שאני טיפה רחוק מזה.. ולכן אשמח אם תוכל לספר על החוויה של עבודת ה' בלימוד גמרא שעליה אתה אומר בטבעיות "בשביל עבודת ה', אין כמו גמרא"
שאני לומד אמונה אני יותר מרגיש את המלאכים סביבי והייתי רוצה להרגיש ככה גם בלימוד גמרא והלכה ;) אם תספר לי איך זה "עושה לך את זה" אני אשמח, אולי אני יוכל ללמוד מכך אלי.
אצלך, אתה קורא לזה "רמה אינטלקטואלית גרידא"
כי אתה לא שם לב שיש מסביבך הרבה יותר מלאכים כשאתה לומד גמרא מאשר כשאתה לומד כוזרי.
"הגמרא היא חומר הלימוד הכי אינטנסיבי ויסודי שקיים בכל הידע היהודי. ולכן זה החיבור הכי גבוה של הנפש אל ה'"
מכך שחווית הלימוד היא אינטנסיבית אז אני יכול להבין שיש יותר חיבור אליה. את זה אני מבין.
אצ בעצם טוען שהלימוד הוא יותר אינטנסיבי ככה יש יותר תחושה של עבודת ה' וחיבור ללימוד?
לגבי לכך שהגמרא היא הבסיס והיסוד של תורה שבעל פה - מה זה גורם לך להרגיש? מה היתרון בתחושה של הלימוד על פני לימוד תנ"ך או אמונה מבחינת הרגש?
1 בלימוד תנ"ך, אתה קורא ועובר הלאה. מעלה סברה פה ושם. אתה לא באמת יוצר. אפילו בלימוד כוזרי - אתה קורא, מבין, ובזה נגמר. בלימוד גמרא אתה מעורב, אתה צריך ללמוד ולהבין ואתה יודע שיש המשך שהוא חלק מהסיפור.
2 לימוד גמרא דורש הרבה יותר זמן כדי להקיף
3 לימוד גמרא בסופו של דבר מקיף את החובות שלך כלפי הקב"ה, הוא דיבור מאד קונקרטי בינך לבין הקב"ה. כשאתה לומד גמרא אתה בעצם מנהל דיון בן עשרים טווחים עם הקב"ה בשאלה "מה אתה מצפה ממני" וקצת גם "מי אתה"
משהו ששווה ערך בעיני - לקרוא תהילים באינטנסיביות (לפחות לסיים ספר תהילים בשבוע), או שיר השירים. כי שם הדגש הוא גם כן שיחה בינך לבין הקב"ה על הקשר בינך לבינו
א. משהו מהרב קוק... לפעמים מאמרי ראי"ה. אורות התשובה או שמונה קבצים.
ב. יש את המדורה החדשה יחסית של שמונה קבצים שערך הרב משה צוריאל ששם בסוף הכרך השני יש מפתח נושאים לפי סדר הא' ב' ולכן אפשר לקחת פסקאות של הרב קוק ע"פ נושאים ויש שם הרבה מבחר בלי עין הרע.
אגב, אני ממש אוהב להשתמש בויקיטקסט בהקשר הזה.
א. את ספר הלב.
ב. כל ספר בהישג יד הוא מקור נפלא ללמוד ממנו לעבודת ה', וכשנושא בוער בנו לא צריך לחפש קטע עבורו ~
קוצר ראיה
-למה זה קורה
כמובן שיש לזה 1001 סיבות שונות
אבל יש סיבה אחת מרכזית שהיא מאוד שכיחה בדור המסכים שלנו.
אנשים כל היום מרגילים את העיניים שלהם לבהות במסך שהוא במרחק כמה ס"נ מהם.
הם ממקדים את הראייה שלהם במקום מאוד ספציפי לזמן ממושך לתקופה ארוכה עד שזה נהפך להיות הרגל, ולכן המוח שלנו מסנכרן את המידע הזה ומתאים אותו בהתאם למה שהרגלנו אותו אליו
ובום - פתאום אנחנו צריכים משקפיים, ולמה זה? לא הפעמים זה לא בגלל שהשם החליט שיהיה לנו משקפיים, אלא כי אנחנו ברוב טיפשותנו לא שמרנו על עצמנו ושינינו את המציאות (במקרה הזה של העיניים) מטובה -לרעה.
יש כל מיני טיפולים לעניין הזה, מעין "אימוני עיניים" שגורמים לעיניים שלנו להפחית את הקוצר ראיה ולהחזיר אותם כמה שאפשר לקדמותם.
(אף פעם לא ניסיתי אבל מחקרים אומרים שזה יכול לעבוד עם הרבה התמדה)
קחו את העניין הזה ותשליכו בדיוק על עבודת השם שלנו.
עבודת השם כשמה כן היא - עבודה.
זה לא משהו שמסיימים ביום 1.. זה תהליך סיסטמטי שמלווה אותנו לכל אורך החיים.
חז"ל אומרים שכל אדם צריך לחזור בתשובה יום לפני מותו, במילים אחרות - כל ימינו צריכים להיות בתשובה. כמו כל דבר במציאות שהשם יצר.
אלו תהליכים על גבי תהליכים שמתקדמים לאט ולוקחים זמן.
אז בדיוק כמו שאדם מרגיל את עצמו להרגל מגונה, ככה גם אדם יכול להרגיל את עצמו להרגל שבאמת יעזור לו בחיים.
אומרים חזל באבות, שתלמידיו של אברהם אבינו ניחנים בעין טובה. עוד אומרים חז"ל שעין טובה היא מידה טובה מאוד. כשלאדם יש עין טובה הוא רואה את המציאות בצורה חיובית. וכשם שלעין רעה יש יכולת להשפיע על הסביבה לרעה, כנ"ל הפוך לעין טובה יש יכולת להשפיע על הסביבה לטובה.
יוצא מכאן שאדם שמרגיל את עצמו לעין טובה, זוכה לחיים טובים יותר מבחינה פרטית, וגם מזכה את הכלל לחיים טובים יותר. ע"כ חז"ל אומרים על תלמידי אברהם אבינו ש-"אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא".
אבל אדם שיש לו עין רעה, מזמן דברים שליליים על עצמו, וחייו אינם חיים.
הוא מתלמידיו של בלעם הרשע שעליהם אומרים חז"ל :"יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת".
ביכולתו של אדם לשנות את הראיה שלו אם רק ירצה.
הוא צריך לעשות "אימוני עיניים רוחניים" זה לא קל, זו התמודדות, וקשה לפתח הרגלים שהם נגד הנפש שלנו, זה מצריך מחשבה והתאמצות מצדנו, אבל אם רק נרצה - זה יתקיים בע"ה
ובכך יוכל אדם להטיב קודם כל עם עצמו, ואז עם הכלל.
