פורום בית המדרש (עמוד 8)

(לעצם השאלה - הרבה פרשנים פירשו 'וזרעו יורישנה' = 'ולזרעו יורישנה'. כלומר שהוא יוריש את הנחלה בעצמו לבניו, בניגוד לשאר הדור. או שזו הדגשה שהנחלה תהיה לזרעו לעולמים, כמו שכלב אומר בספר יהושע: 'וישבע משה ביום ההוא לאמר אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם')

דוד כבש עד לבוא חמת ויותר.

עצם זה שהתורה בחרה בניסוח כזה, מראה שכנראה יש פה רמז עבה לדוד, חוץ מהפשט שזה חברון לכלב.

אם זה ספוראדי אפשר לעשות מנוי לאוצר החכמה לכמה ימים ולעשות את מה שצריך.

(גילוי נאות וכו').

אבל קח בחשבון שהרבה סטודנטים מחזיקים פרויקט השו"ת (ותוכנות מצוינות נוספות) בחינם מטעם מוסדות הלימוד.

ככלל אם יש לך הרבה אפשרויות שונות, באתר של מכללת אורות יש היצע מדהים של אתרים תורניים (אוצר החכמה, פרויקט השות, כותר מאמרים תורניים ואולי יש עוד...). נכנסים דרך האצר של המכללה.

האם מותר להשתמש בקוד של חבר וכדו? תשאל את הרב שלך. (אישית אני קניתי פעם קורס אחד במכללת אורות, הוא עלה פחות מ1000 שח ואיפשר לי להנות מכל האתרים הנל ועוד רבים, גם מאה שנה אחר כך...).

הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם" איך יספיק זה להסיר תלונותם מאחר שאינם שואלים בשר אלא כדי לנסות כאמרו וינסו אל בלבבם הלא אין ספק שכמו שנסו בזה ינסו במאכלים זולת זה לאין תכלית ואתה לא תסיר את בחירתם כאמרם ז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:

ספורנו

שהוא יכול להקריב על ידי שליח, יש לו ארוחת ערב יומיום, גם אם הוא רוצה לקיים יחסים עם אשתו יומיום כשהיא טהורה.

זה לא טרחה לטבול. היו יוצאים נהרות מהבאר בכל השבטים, כמבואר בתוספתא סוטה ד, א.

כמעט בטוח שזה מדברי רבינו, או מוהרנ"ת אבל לא הצלחתי למצוא מקור ובדיוק השבוע שמעתי את זה (לא ראיתי כתוב) ומי שחידש לי את זה לא זוכר בכלל שדיברנו על זה.

אבל בגדול מדבר שם על התחדשות בעבודת השם, שאדם עומד על שפת הים ורואה אי מרוחק באמצע הים ונדמה לו רחוק וקשה להגיע לשם וכו' בסוף הוא מגיע וכל מה שעבר דומה ככלום בעינו, ועכשיו יש לו קושי אחר באופק המרוחק וכו' וכו' , ולגבי התפילה לא אמר לי מאומה אבל יכול להיות שגם זה נכנס שם, לא יודע להגיד מקור אחרי חיפושים רבים בספרי רבינו, אבל זה מה שהבנתי בגדול מהבחור שחידש לי.

עכשיו כשאני חושב על זה גם יכול להיות שזה מחב"ד. צריך לבדוק.

על פי ברסלב, שכתב מוהרא"ש ז"ל.

הוא מרחיב שם מאוד על כל בחינה  ובחינה.

אבל אמרו לי שיש נקודה דומה מאוד גם בחב"ד/ הבעש"ט, אבל לא מצאתי.

דווקא אומר שמילת "א-דני"  היא מלכות,

אבל שפתי - מקובל שהם נצח הוד.

לדעתי הסוד הוא בהמשך הפסוק "ופי יגיד תהילתך" שזה נעשה בסוד המלכות הנזכרת.

אבל מרגיש לי שזה לא המקור שהתכוונתי אליו.

תודה רבה!!

א-דני (שהוא מורה על ספירת מלכות שבעולם באצילות, שעומדת בהיכל קודש הקודש של העולם שלמטה ממנה, עולם הבריאה) שפתי (אלו ספירות נצח הוד) תפתח (זה נעשה ע"י ספירת תפארת) ופי (זוהי המלכות הנזכרת) יגיד (מלשון ימשיך, ימשיך שפע מהאצילות לבריכה) תהילתך (וזה בעליית הבריאה לעולם האצילות).

סליחה על הניצלוש.

כלי זכוכית חייבים בטבילה בברכה, רק צריך לוודא שהם לא נוצרו בארץ (כלומר על ידי יהודים)
 

(סימוכין -

שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ סעיף א

פניני הלכה)

מסכים עם @טיפות של אור, פורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה. ממליץ מאוד לשאול רב קבוע שמכיר אותך, או מקסימום לפנות לאחד מקווי ההלכה הידועים שיש בהם רבנים שאפשר לדעת מי עומד מאחורי הפסקים.

ולשאול עם כל הפרטים המדוייקים. הבדל קטן יכול לצאת הבדל גדול בפסק הסופי.

עד שתשאלי רב...

ממה שאני יודע:

1. אי אפשר להכשיר וצריך לזרוק.

2. חייבים להטביל.

אם יגידו לך אחרת... תעדכני

0733750000

לגבי שאלה 1: תתקשרו *3030 זה קו ההלכה

ממה עשוייה המחבת?

שאלה 2: חובה לטבול כוסות זכוכית ולוודא שאין חוצצים עליה כגון מדבקות.

הרבה רבנים ומקובלים גדולים לאורך הדורות חישבו קיצין, החל מהתנאים והאמוראים והגאונים ועד הראשונים והאחרונים, וכל הקיצין חלפו להם
 

(אני גם לא מאמין שאתה יודע מה כל המקובלים אי פעם אמרו)
 

כמו כן היו הרבה פעמים בהם כל הסימנים הראו שהנה הנה הגאולה מגיעה וכל המאורעות מתאימים ובסוף לא

צריך להתגבר על היצר הרע של חישוב קיצין

נאמרה מתוך חלוקת ההיסטוריה ל3 (2000 שנה תוהו וכו')  וראה רמבן פרק א בראשית שמאפיין כל 1000 שנה במקבילה ליום אחר בבריאה.

ההיסטוריה בימינו מוכיחה שדברי המקובלים אמת בעניין שנת 6000.  ראה גם את תגובותי האחרות.

צריך להשתחרר מהיצר הרע הגלותי של עצימת עיניים מהתגלות ה' בהיסטוריה

על כל השאר כבר עניתי

בהיסטוריה שתוך 150 שנה העולם עבר שינוי יותר גדול מאשר השינוי שעבר ב5000 שנה לפניו, מבחינה טכנולוגית דתית ותרבותית?

מעולם לא היה כזה דבר.

חבל לעצום עיניים מההיסטוריה.

אתה מודע שהעולם שאנו חיים בו כיום היה נכנס למדור ספרי הפנטזיה לפני 500 שנה? (עם מכונות שחושבות בכוחות עצמן וכו')

ואל תביא מהמבול, כי זה היה תחילת האנושות ואין מה להסיק משם על כאן.

אפילו המהפכה החקלאית לקחה 8000 שנה, המהכפה התעשייתית לקחה 150

הרי לפי הצפי היום, עד שנת 6000 הבינה המלאכותית תעשה לנו את כל העבודה ולנו יהיה פנאי כל היום לדעת את ה'.

אתה באמת חושב שישראליות הפלאפל החילונית תשרוד 300 שנה? כבר היום היא מכוח האנרציה ובג"ץ. במילא אם היא לא תשרוד אז העם ירצה למנות מלך מבית דוד. אפילו היום כבר רוצים להקריב קרבנות בטעות, קל וחומר עוד 300 שנה.

אז לא מבין את העניין של "אני מקווה שאם המשיח לא יגיע עד שנת 6000, אז כך וכך וכך..." כאשר כל התהליך ההיסטורי מוביל לכך שזה יקרה (אתה יודע מה, נזרום שזה יהיה בשנת 6050)

בגדול באותה סוגיא שבה מובא האיסור לחשב קיצין, מובאים כמה וכמה קיצים מהתנאים, אחר כך הראשונים בסוגיא מביאים עוד חשבונות. גם הראשונים בדניאל ובעוד מקומות מחשבים קיצין.

הרב ראובן מרגליות מסכם שם בסוגיא מסכם את ההסברים השונים שנאמרו בזה.

מעבר לכך, בשבילנו יש את הקיצין המגולים שמופיעם בסוף הסוגיא - אם רואים שהארץ חוזרת לתת פירותיה לעם שחוזר לארץ, זה הקץ כמו שמבואר שם ביחזקאל.

גם הקץ המגולה השני שמוזכר שם שייך לזמננו "ליוצא ולבא אין שלום". לפי רש"י צריך לומר שמדובר על השואה, שהיתה יותר נוראה מכל צרות הגלות. אבל לולי דבריו הייתי חושב שצריך להוסיף "וגו'". כללות הנבואה שם בזכריה, אומרת את מה שאומרת הנבואה ביחזקאל של הקץ המגולה - כשעם ישראל יעסקו בגאולה ויצליחו - זה קץ מגולה.

לא על הקץ של קיבוץ גלויות ויציאה משעבוד מלכויות.

בכל מקרה לא צריך סימן כלשהו מהגמרא כדי לראות שהאנושות מתקרבת בצעדי ענק ב150 שנה האחרונות לאחרית הימים, בקפיצה גדולה יותר מכל ה5000 שנה שלפניה

מה שאותי מטריד היא העובדה ש"חישוב קיצין" טומן בחובו ציפיות, הנעה לפעולה ואכזבות.

הטרגדיה הכי גדולה של העם היהודי היא לא חורבן הבית אלה כישלון מרד בר כוכבא

שמקורו הרוחני "דרך כוכב מיעקב".

בעקבות כשלון המרד הרוב היהודי בארץ ישראל אבד והשם המקולל שרודף אותנו עד היום

דבק בארץ ישראל.

יחד עם זאת חובתו של כל יהודי לצפות לגאולה כל שניה בכל מצב. ידוע שהיהודים בדרכם לאושווץ

שרו את השיר "אני מאמין באמונה שלמה".

ואכן

רצה ה' והמרד נכשל.

הרומאים השמידו את רוב הישוב היהודי בארץ, וכטראומה, עם ישראל לא העז למרוד באומות ולא הצליח להקים צבא מחדש, וכל יחיד שניסה - חוסל על ידי הגויים כמו שמחסלים איילות (שזה בעצם הנמשל של 3 השבועות)

...הדלק הרוחני להתחלת המרד היה "דרך כוכב מיעקב".

מי בדיוק "בעם ישראל שקל את התנאים הפוליטים"?

תמך במרד שלא נשקל פוליטית. במיוחד כתלמיד תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי.

היו אז את התנאים המושלמים למרד (המלחמות עם הפרתים)

...רבי עקיבא תמך במרד לא משנה מתי מתוקף הדרוש "דרך כוכב מיעקב".

למה להתעלם מהעובדה הזאת.

אבל אני מעריך שהוא דרש את הדרך כוכב רק אחרי הצלחת בר כוכבא , וכן את הדין מלכא משיחא, כך לפחות עולה מפרשנות הרמבם, שהרמבם אומר שכל מלך בית דוד שנלחם מלחמות וכו אז בחזקת המשיח, אז ברור שזה לא היה לפני שבר כוכבא התחיל להלים.

למה שר עקיבא יאמר זה מלך המשיח על אדם שעדיין לא הוכח כלום חוץ מהכרזתו למרוד?   רק בגלל השם שלו שדומה לכוכב (כוזבא)? לא הגיוני

.... אותי מטריד כיום הזילות במילים  משיחיות ועקבתא דמשיחא שחלילה יביא אותנו להנעה לפעולה ואכזבות

כמו אז.....

ומהי הנעה לפעולה בכלל? ואיך זה קשור למושג עקבתא דמשיחא?

....כל עוד יותר מ40% מיושבי ארץ ארץ ישראל הם ישמאעלים הרבונות בארץ ישראל היא אשליה בלשון המעטה.

לא בכדי הימין האמיתי מדבר על טרנפר כפתרון לענין הרבונות.

וזה דוגמא להנעה לפעולה שאנשים שחושבים שאם אנחנו בזמן עקבתא דמשיחא אז צריך  לעשות.

ריבונות היא שליטה, מצוות ירושת הארץ, כמו שהיה בימי דוד ששלט על אדום.   שלא נעזבנה ביד,זולתי מן האומות כלשון הרמבן.   אין קשר בין ריבונות ל40 אחוז ערבים.

חוץ מזה יש מצוות יישוב הארץ שהיא לשבת בפועל בכל מקום בארץ.

אין קשר בין טרנספר וסיפוח לשאלה אם אנחנו בימות המשיח או לא, גם החשמונאים עשו זאת

האם האמירתים הם ריבונים במדינתם? לפי ההערכות רק כ12% הם אזרחי המדינה. זה לא משנה כלום לעצם הריבונות.

כשמדברים על הנעת אוכלוסיה, זה לא בגלל שחסירה ריבונות אלא זה כי מדובר בגרורות של האויב שיושבים בתוכנו.

עוד לא שכחנו את מה שאמר ראש אט"ל איציק תורג'מן לפני 4 שנים לגבי מה יקרה אם ערביי וואדי ערה יחליטו לחסום את הדרך.

וזה פיתרון מצוין, צודק ולגיטימי, שצריך לתכנן אותו כדי שיתבצע בחוכמה. כל פיתרון שיבוא מהשרוול יהיה לקוי.

אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות, "ואבותיך מנשגאלו גלו, אתה משאתה נגאל אינך גולה לעולם" ורשי על איכה שגלות אדום היא האחרונה.

לכן מדינת ישראל היא המגינה שהמלך המשיח ימלוך עליה, ומכיוון שכסא בית דוד הוא כסא ה, שנאמר וישב שחמה על כסא ה למלך. מדינת ישראל היא יסוד כסא ה בעולם.

אני לא רואה שמדינת ישראל עושה פעולות פזיזות בגלל זה, וגם לא הימין. הפעולות הפזיזות היחידות שנעשו זה אוסלו הגירוש עסקת שליט והסכמי החטופים, המופקרים והפזיזים

...האם יתכן ששעבוד מלכויות יבוא לפני ביאת המשיח?

כלומר הגאולה תבוא לפני הגואל?

שלמה היה יכול להיות משיח, והוא לא הוציא את ישראל משעבוד, אלא יצאו כבר מלפני זה. "ביקש ה לעשות את חזקיהו המלך המשיח" והוא לא הוציא את ישראל משעבוד אלא יצאו מלפני זה (והעלאת מס למלך זר אינה נחשבת שעבוד, אחרת היינו צריכים לקבוע חג על כל שופט בתקופת השופטים).

מעולם לא מצינו שהמשיח הוא זה שחייב להוציא את ישראל משעבוד מלכויות. האם בימי החשמונאים ובבית ראשון המשיח לא היה יכול לבוא? ברור שכן. יש גם מושג של משיח בן יוסף.

זה שהרמבם אומר שהמשיח מחדש מלכות ישראל אין זו קביעת סדר הדברים, כי הרמבם כבר אמר שאין אדם יודע הדברים עד שיהיו, אלא הרמבם בא לומר שהמשיח הוא פוליטי ובימיו ישראל יהיו עצמאיים, להוציא מדעת הנוצרים שהמשיח לא פוליטי, או מדעת הסכלים שהמשיח חייב לעשות ניסים.

עובדה שהרמבם אומר שיכול לעמוד מלך ישראל לפני המשיח

..."שאין אדם יודע הדברים עד שיהיו".

לכן כשיש יהודים יקרים שחושבים שהדברים קורים עכשיו (כמו רבי עקיבא שחשב בזמן מרד בר כוכבא)

אני קצת חושש מאכזבות. הלואי ואתוודא.

בכל מקרה כשאגיע לארץ בחגי תשרי אני מקווה שלא אצטרך להשתמש בכרטיס חזרה

ותתקיים נבואתו של זכריה הנביא שאנו קוראים השבוע:

רָנִּ֥י וְשִׂמְחִ֖י בַּת־צִיּ֑וֹן כִּ֧י הִנְנִי־בָ֛א וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכֵ֖ךְ נְאֻם־יְהוָֽה׃

וְנִלְווּ֩ גוֹיִ֨ם רַבִּ֤ים אֶל־יְהוָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְהָ֥יוּ לִ֖י לְעָ֑ם וְשָׁכַנְתִּ֣י בְתוֹכֵ֔ךְ וְיָדַ֕עַתְּ כִּי־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֵלָֽיִךְ׃

וְנָחַ֨ל יְהוָ֤ה אֶת־יְהוּדָה֙ חֶלְק֔וֹ עַ֖ל אַדְמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וּבָחַ֥ר ע֖וֹד בִּירוּשָׁלִָֽם׃

המחנות - יהודה ובני לאה הזוטרים מקדימה מובילים (מזרח).

בני לאה הבעייתיים יחד עם גד בכור שפחת לאה מימין (דרום).

בני רחל במערב, שהרי מערב צד השכינה.

בני השפחות מצד שמאל (צפון).

היה צריך לחלק את 12 השבטים ל 3 3 3 3,

ובני השפחות הם 4, אז את גד בכור שפחת לאה שמו עם בני לאה הבעייתיים.

או שההפך, אחרי יהודה אמורים להגיע בני שפחת לאה, אבל אשר לא נכנס, אז שמו אותו עם בני שפחת רחל שבאים אחרי בני רחל.

תירוץ מהותי:  לא סתם גד הולכים עם ראובן בירושת עבר הירדן המזרחי.  ומעניין ש3 השבטים רועי צאן (גם שבט שמעון ישב בנגב ורעה צאן).

לא יודע מה יש בגד מיוחד, אבל הגיוני שבכור שפחת לאה יהיה עם בכור לאה.

זה שברשימה שבתחילת הפרשה יש את ראובן ושמעון, שתי שלישיות שנשארות גם בהמשך ואז את דן ואשר ואחריהם גד, למה ראובן ושמעון מדלגים על דן ואשר ונתקעים דווקא על גד? משם אלו השבטים שנשארו.

ברור שאם לא מחלקים אותם לפי הרשימה הזו הבעיה פשוטה בהרבה.

שכוייח עצום

ראיתי עכשיו שב'נפש דוד' (לר' דוד טעביל) יש הסבר לסדר. גם ברמב"ן.

(לפי הרמבן יש עניין ים השבט המרכזי של המחנה, ואז אפשר לומר שאשר עם לדן כי הוא אחיו מאם ואז גד נשאר פנוי להשלים לראובן ושמעון, הפירוש של הרמבן עצמו רק מהותי ולא טכני)

החלוקה צריכה לתת לכ"א את הכבוד הראוי לו.

לכן, יש שלושה בכורות שהם ראש מחנה- ראובן, דן, יוסף (כלומר אפרים. שהוא לא בכור אבל הוא בן של בכור והוא חשוב ממנשה הבכור כמו שיעקב אמר).

נשארנו עם גד שהוא בכור אבל לא ראש מחנה. א"א לתת לו ראשות מחנה כי יהודה שהוא המנהיג בוודאי צריך להיות ראש מחנה. אז איך נכבד את גד בכל זאת? במקום לשים אותו עם דן ונפתלי (שזו הקבוצה הכי פחות חשובה) ואת אשר הצעיר להעביר, נעביר את גד לקבוצה החשובה של ראובן ושמעון.

הרחבה (זה ארוך. אל תרגיש מחוייבות לקרוא או להגיב. פשוט זו הייתה הזדמנות בשבילי לשבת על זה):

סדר הלידה הוא- דן, נפתלי, גד, אשר.

הסדר בשמות הנשיאים הוא: דן, אשר, גד, נפתלי.

הסדר במניין יוצאי הצבא הוא: גד (מיד אחרי ראובן ושמעון), דן, אשר, נפתלי (וזה לא קשור למי יש יותר יוצאי צבא).

הסדר בדגלים דומה: גד (יחד עם ראובן ושמעון כמובן), דן, אשר, נפתלי.

(סדר מניין יוצאי הצבא הוא לפי סדר הדגלים שנכתב אחריו. רק בסדר הדגלים המחנה שמוזכר ראשון זה מחנה יהודה ולא ראובן כי מחנה יהודה היה במזרח, שזה כיוון ההליכה. וכמובן שיהודה בכוונה נבחר להיות במזרח מתוקף תפקידו- מלכות).

דן תמיד באותו מקום. את הקדמתו של גד הסברנו. אבל למרות שאשר קטן בגיל מנפתלי, ברשימות הוא תמיד מוזכר לפניו. ובשמות הנשיאים אשר מוזכר אפילו לפני גד אחיו הבכור.

אז אני משער ששבט אשר (ובפרט הנשיא שלו), היה בגלל מעשיו חשוב יותר מנפתלי וגדול או שקול לגד. גם יעקב בברכותיו בויחי הקדים את אשר לנפתלי (אך לא לגד). אגב, יעקב בברכותיו בירך את יוסף ובנימין בסוף, אבל הסדר לא היה כרונולוגי לגמרי- הוא הקדים את זבולון ליששכר ואת נפתלי שם אחרי אשר.

בפרשת ויגש בבאי במצרים הסדר הוא- בני לאה, בני זלפה (כסדרם, גד ואז אשר), בני רחל, בני בלהה.

בתחילת ספר שמות, התורה מתארת שוב את השבטים יורדי מצרים אבל בסדר כרונולוגי, חוץ מבנימין שמוזכר מיד אחרי בני לאה.

בפרשת פינחס, הסדר הוא כסדר במניין יוצאי הצבא- מחנה ראובן, יהודה, אפרים, דן- עם אותה חלוקה פנימית בכל מחנה, חוץ מזה שבאפרים מנשה מוזכר לפני אפרים.

יתכן שמנשה הוקדם בגלל מה שקרה אחרי המפקד- פרשת בנות צלפחד הצדיקות שהיו משבט מנשה.

ואולי גם בגלל מה שהיה לפני- מעשה פינחס. לפינחס היה סבא או סבתא משבט יוסף (ב"ב קט), ואם זה היה ממנשה ולא מאפרים זה מסתדר טוב.

הסבר נוסף- בגלל ששבט מנשה גדל מאוד מאז המפקד הקודם. כלל העם (זכרים מעל גיל 20) התמעטו ב1800 איש בערך ושבט מנשה גדל ב20,500 (אגב- שבטי נפתלי, אפרים, ראובן, שמעון וגד התמעטו בין המפקדים, בעוד ששבטי דן, אשר, מנשה, בנימין, יהודה, יששכר, וזבולון התרבו. ויק').

אם ננסה קצת להבין את ההבדלים שיש בין המקומות בסדר השבטים- יש מעלה לאדם מצד ארבעה פרמטרים: יחוס, בכורה, גיל, מעשיו.

היחוס קודם, ולכן תמיד נזכיר את בני לאה ורחל לפני בני בלהה וזלפה. אחרי היחוס זה הבכורה ואחרי הבכורה זה הגיל.

לגבי המעשים- זה תלוי עד כמה הם גדולים. ויהיה למעשים הטובים קל יותר "לנצח" גיל ואז בכורה ואז יחוס. לכן אשר תמיד קודם לנפתלי (כי זה מעשים מול גיל). והוא כנראה שקול כנגד גד אחיו הבכור (מעשים מול בכורה וגיל), ולכן לפעמים מוזכר לפניו ולפעמים לא. אפרים בעל מעלה מיוחדת, ולכן קודם לאחיו הבכור מנשה בד"כ.

זבולון הוקדם פעם אחת ליששכר, בברכות יעקב. לא נראה שיש סיבה שקשורה ישירות לעצם העניין (כמו זה שהיה צריך להזכיר קודם את ראובן, שמעון ולוי כדי להראות את גדולתו של יהודה מתוך הניגוד, וכן לגבי יוסף שהוזכר בסוף בכוונה), אז אולי זה כי הייתה לו מעלה מיוחדת ספציפית שלא הייתה ליששכר, ולכן רצו פעם אחת להקדימו ליששכר.

ראובן חטא, ולכן לכאורה היה צריך להקדים אליו את יהודה בכל המניינים (בכורה שכנגדה יש חטא של הבכור ומעשים טובים של יהודה).

ראובן חזר בתשובה. ואז אמנם מצד הטעות הוא הוכיח שבאופיו אינו ראוי למלכות, אבל הוא כבר לא בגדר של חוטא, ולכן נלקח ממנו רק מה שהוא לא מתאים אליו- המלכות וההובלה.

אותו דבר לגבי שמעון. נלקחה ממנו ראשות מחנה והועברה לדן (בעקרון שמעון קודם לדן כי זה יחוס מול בכורה), אבל הוא עדיין מוזכר לפני יהודה (כלומר גם כשזה לא בגלל שהוא ממחנה ראובן) כי הוא מבוגר ממנו. לגבי ראשות המחנה אפשר גם לומר שהתורה רצתה מלכתחילה שיהיה לבני השפחות מחנה משלהם כדי להחשיבם וממילא גם הראש יהיה מהם.

יוסף הוא גם בכור וגם צדיק, ולכן היה אמור להיות לפני ראובן שחטא, וא"כ ממילא היו צריכים להקדים את כל בני רחל לבני לאה כי לא מפצלים בין אחים ולכן א"א לפצל בין יוסף לבנימין. אבל מכיוון שבמקום יוסף יש את מנשה ואפרים, לא שייך להקדימם. אפשר גם לומר שמסתכלים על בני רחל ובני לאה כשתי קבוצות, ומכיוון שבני לאה רבים יותר, הקבוצה שלהם קודמת.

נשארה רק שאלה אחת אם לא פספסתי משהו- למה בפרשת ויגש הסדר שונה. בני לאה, זלפה, רחל, בלהה. למה דווקא שם היה חשוב לקשר בין זלפה ללאה ובין בלהה לרחל.

אפשר לומר, אולי קצת בדרך דרש, שזה בגלל שזה נאמר בירידה למצרים שם כולם יהיו עבדים למצרים וכבר לא תהיה מעלה לשבט אחד על פני חברו.

תהיה התשובה אשר תהיה, התורה הייתה מודעת ל"בעייתיות" ולכן דווקא שם (ורק שם) היה צריך להדגיש "בני רחל *אשת* יעקב".

את רובד הפשט, שבו גם יששכר עסק בגשמיות.

אלו דברי הרשבם לדוגמה:

וירא יששכר מנוחת הארץ כי טוב יותר מלצאת למרחקים ואת הארץ כי נעמה ומצלחת כדכתיב אל המנוחה ואל הנחלה, ויט שכמו לסבול עול של מלכי ישראל, ויהי למס עובד לתת למלכים עישור תבואותיו כדכתיב ואת שדותיכם יעשור, זהו עיקר הפשט, ובשורת עושר הוא לשבט יששכר.

אז זבולון הוזכר קודם

מקור בפשט הכוונה.

הראב"ע כותב ככה- כאשר ראה ארצו ומקום מנוחתו נעימים, נטה שכמו לסבול כל משא כאשר ישא החמור, ושב כעבד נותן מס. וזה הטעם על יששכר, שלא היו גבורים ולא ירצו לצאת למלחמה לעזוב מקומם, וכן אמר משה: "ויששכר באהליך" (דברים לג, יח). והיו נותנים מס למלך ישראל שלא יצאו, או לגוים שלא יבאו להלחם עליהם.

זה מתאים לדברי הרשב"ם לעיל, שיששכר היה שבט עשיר.

הראב"ע גם נותן הסבר למה זבולון הוקדם- והזכיר בתחילה השבטים כאשר נולדו, רק הקדים זבולון על יששכר, בעבור נפול נחלתו בין זבולון ובין דן (בחלקה הצפוני).

אגב- "הרב אליהו מאלי מציין כי במקביל למושבו של שבט דן ברצועת הרוחב הצפונית, יחד עמו התיישבו גם שאר השבטים שנמנו על "מחנה דן" במדבר סיני ואף הם חלקו עמו את צפון ארץ ישראל" (ויק').

יש שם גם הפניה למאמר קצר מעניין על נחלתו הצפונית של שבט דן- https://tora.us.fm/tnk1/sofrim/mali/nxlot_dn.html

גם בברכות משה זבולון הוקדם ליששכר. ושם אפשר לומר שזה כי יששכר מכר את הסחורה שהביא זבולון, כפי שהסביר האברבנאל:

וכפי הפשט זבולון היה שוכן לחוף ימים ולכן היה מתעסק בסחורה ונראה שהיה לזבולון שותפות גדול בענין סחורותיהם והיה השותפות שבני זבולון היו רוכבים הימים על אניותיהם ויביאו סחורות הרבה, והיו בני יששכר מטפלים עמהן באותן הסחורות, אם במקח וממכר ואם בשותפות גמורה ויביאו אותם אל אהליהם בעריהם אשר הם רחוקים מדרך הים, ושם ימכרו אותם לכל באי שער עירם, ובזה היה מרויח זבולון המביא את הסחורות, ויששכר המוכר אותם, ועל זה שתפם שניהם בברכה אחת, ואמר שמח זבולון בצאתך, רוצה לומר בצאתך מארצך דרך ים לעשות סחורותיך, וגם כן תשמח יששכר בשבתך באהליך ולא תצא מארצך באניות כבני זבולון כי כל אחד מכם ישמח בחלקו בהצלחתו בו.

ומעניין לקרוא את דברי המלבי"ם שם:

אפרים ומנשה ברכה אחת להם, כן ברכת זבולן (ובנימין) [ויששכר] הוא מעין ברכה אחת, כאשר יתבאר. שהיה בזבולן ויששכר השלמות, מה שלא היה לאפרים ומנשה, שהיתה יראתם על שכניהם מפני גבורתם, אבל לא היו אהובים. וגם לא היה להם השלמות בענין פרסום האלהות ובענין קיום התורה בישראל, ובזבולן ויששכר היה הענין הזה, שזבולון היה מסחרו לנסוע על הים ולבא בארצות הגוים עם סחורתו ופרסמו שם ענין האלהי ויששכר מסחרו לישב באהלים על שפת הים (כי מפני עלית המים וירידתם אי אפשר לבנות בתים על שפת הים) לקנות הסחורה שיביאו הגוים דרך הים, ולמכור צרכי עוברי ים, והיו מפרסמים ג"כ כבוד ה', וע"י שהיו מקורבים עם עוברי הים ולפנים קודם שהיה כלי הקאנפאס היה מהלך הספינות רק עפ"י סימני הכוכבים, וגם ע"י שעלית המים וירידתם הוא מסבת הירח, ולכן היו יודעים חכמת התכונה, ופרנסתם ג"כ היה נקיה וקלה, לכן נמסר להם סוד העבור כמ"ש (דה"א יב לב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, ודרשו חז"ל שעל פיהם נקבעו השנים, ולזבולון אמר שמח זבולן בצאתך שתצליח בצאתך על הים עם הסחורות. ויששכר גם הוא יצליח. באהליך בשבתך באהלים

אם יששכר ת"ח למה נמשלו לחמור שהוא מסמל חומריות וגם "וירא מנוחה (נחלה) כי טוב ואת הארץ כי נעמה"? 

אבל אם ברכות משה יותר רוחניות ויעקב יותר גשמיות, אז הגיוני שיציין רק את המימד הגשמי של שבט יששכר. בניגוד למשה ש"עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק".

למה נבות היזרעאלי (ויזרעאל מערי יישכר) לפי המדרש לא עלה באותה שנה לרגל כי רצה לשמור על כרמו, נשמע מאוד ארצי (ואפשר לראות זאת ברמוז "וירא מנוחה(נחלה) כי טוב, ואת הארץ כי נעמה" והרי אמר שלא ייתן לאלאב את נחלת אבותיו). שם זה דווקא מתאים לארציות של החמור.

או שבשלילה - מלך ישראל אלה בן בעשא משבט יישכר היה מלך שיכור(לפחות במותו), תיאור גשמי מאוד שלא הוזכר אצל אף מלך ישראל ומתאים למלכי האומות (אחשוורוש נבוזראדן ובן-הדד)

ונבות ואלה לא תיקנו את הארציות, לא מימשו את הפוטנציאל של שבט יששכר

שנבות ואלה פעלו איך שפעלו מתוך היותם משבט יששכר (במיוחד שברכת  יעקב ממש מתאימה לנבות) ואפילו אצל אלה זה ששתה שיכור יחד עם ארצא אשר על הבית רומז ל"ואת הארץ כי נעמה".

גם מיכה אחאב וירבעם לקחו את היוספיות ועוותו אותה, וכן עכן את היהודאיות-זרחיות(ראה רשי על הולדת זרח, ודברי הימים על עכן) ויש עוד הרבה דוגמאות (דתן ואבירם בראובן, בני הבליעל בבנימין, ועוד)

אבל אלו דברים שקשה לכתוב בתגובה, כי יש חשש שלא יבינו אותם טוב ואז זה יגרום לקלקול באמונה ולא לתיקון.

אבל בעקרון הרב קוק זיכך לי עת תפיסת הקב"ה, בעניין שאי אפשר להגדיר את ה' בשום הגדרה ואי אפשר לתאר אותו בשום תיאור כלשהו, גשמי או רוחני,   וכל מה שאפשר לומר על ה' בציור מחשבתינו הוא סובייקטיבי ומצד המקבל, וזה התגלות ה', אבל על עצמותו של ה' בלתי ניתן לדבר בתיאור והגדרה כלשהם.  

כמובן זה לא בא על חשבון הקשר החי עם ה', שהנשמה משתוקקת לעצמותו ממש, ובשיא הרצינות אני חווה שלה' באמת יש רצון וצפייה ממני לקיים מצוות ומעשים נכונים

אפשר להרחיב הרבה בעניין (ובאמת נמצא אינספור פעמים בספרי יסוד רבים, לעיתים בדקויות ודגשים שונים). אבל נראה לי בהשכלת המושג "הגשמה", כדאי להניח קודם לכל כמה ציטוטים יסודיים מהרמב"ם: למשל בהל' יסודי התורה א', י"א: "הוא שאין לו גוף ולא כוח בגוף. לא יארע לו מאורעות הגופות—לא חיבור ולא פירוד; ולא מקום ולא מידה, ולא עלייה ולא ירידה, ולא ימין ולא שמאל; ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה. אין לו לא קץ ולא תכלית, אלא שהוא קיים תמיד, ואין לו דמיון כלל, לא באחד מן הדברים ולא באחד מן הברואים. ואין השכל של אדם יכול להשיגו ולהכילו. ועל דבר זה אמר הנביא : "ואל מי תדמיון אל, ומה דמות תערכו לו". כלומר, כל ייחוס של עניין גשמי מכל צד שהוא, לקב"ה, הוא שגוי וכפירה. ואין לו שום דמיון, כלומר אין שום מילה שבה אנחנו יכולים לדמות את הקב"ה מצד עצמותו. שכן כל מילה היא הגדרה, וכל הגדרה – נכללת בגדר "הגשמה". ובעניין עומקן של עניינים אלו כותב הרמב"ם (שם, א,ז): "ואלו הדברים שאמרנו—שייחוד זה שאנו מצווין עליו, הוא שייכנס בלב כל אדם, ויתבונן בו עד שידע אותו בדעה שלמה—הם דברים עמוקים מאוד. ולא כל דעת ודעת ראויה לסובלם. ועל דבר זה אמרו חכמים, לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול"
לפי הבנתי מה שהרמב"ם מקשר בהלכות שם בין כמה עיקרי אמונה (אינו גוף, קדמון ואחרון, יחיד בתכלית הייחוד) הוא משום שבמהותם ומשמעותם המוחלטת, הם כצדדים שונים של אותו מטבע, כלומר אמיתויות שנגזרות ומתחייבות אחת מהשניה. (בכל זאת בי"ג עיקרים לרמב"ם מופיעים כל אחד כעיקר בפני עצמו, נראה לי משתי סיבות: א. שיהיה באופן היותר מוחלט שלא משתמע לשני פנים, ב. משום שבאמת, רק בפרטיהם אנחנו יכולים להעלות אותם יחד בשכלינו, כי לעמוד על נקודת "מהותם ומשמעותם המוחלטת" המשותפת, קצרה הדעת מלהשיג).
ראוי גם לצטט ממורה נבוכים (ח"א פנ"ד) שם באופן אפילו יותר מבואר: "אין להעלות על הדעת שה' כועס או מרחם או מתחרט כדרך בני אדם, כי כל אלו תולדות הגוף, וה' אינו גוף ולא דומה לשום נמצא. כל התיאורים הללו – עניינם הכוונה לפעולה שנעשית בעולם, לא לתכונה ממשית של האל." מתחדד העניין, שאפילו התארים שבהם אנו (או התנ"ך) מכנים את הקב"ה, לאמיתו של דבר, אינם מתארים אותו בשום אופן מצד עצמותו ומהותו.

בהתייחסות ישירה יותר לשאלתך: נראה מהדברים שלך שמובן כי "הגשמה" היא לא עניין שמסתכם ב"אינו גוף ולא דמות הגוף". אלא יש לו דקויות מעל דקויות – מצד ההבנה שלנו, והוא פשוט בתכלית הפשיטות – מצד מהותו.
ולשתי השאלות: א. נראה לי שהדברים נוגעים לכל אחד, ויותר מזה, בדורנו דרוש יותר מאי פעם להדגיש ולעסוק בעניין עד כמה שהשכל יכול מכל צדדיו ואופניו. (אני יכול לנסות להסביר למה אני חושב ככה).
ב. למעשה הדברים של הרב קוק הם לא "חידוש" מצד עצם העניין. עסקו בו רבות הוגי דעות וגדולי ישראל, גם באופנים היותר דקים, לדעתי באופן יותר ניכר וחוזר החל מהאר"י ז"ל. (ודרך עיונים על גבי עיונים בדיוק הבנת חידושי האר"י ז"ל בתורת הקבלה, לא רק בקרב כתבי קבלה מובהקים, אלא הרבה גם בתורת החסידות, החל מיסודות תורותיה מהבעש"ט, ודרך השתלשלויותיה השונות. וכתגובה גם בקרב ה"מתנגדים" ממשיכי קווי הגותו של הגר"א.
לגבי כתבי הרב קוק: א. באופן היותר כללי, למעשה מאז פרסומם, רבים מגדולי ישראל שעסקו בהם הוכיחו שאפשר לדמות אותם ולייחס להם השפעה משני הזרמים. במובן הזה אפשר למצוא אצל הרב קוק חידוש ב"איחוד" שיטות שונות עד דורו. ב. באופן יותר ספציפי, אני לא בקיא בכלל בכתבי הרב אז אני לא יודע. אבל אני משער שכמו כל גדולי ישראל שעסקו בדקויות וזכויות התפישה היותר מופשטת של חוסר הגשמיות, גם הרב זצ"ל כן הביא איזה חידושי עניינים והדגשת אופנים מסויימים בהשכלה הזאת, אלא שלדעתי כדי לעמוד עליהם צריך באמת להיות תלמיד חכם גדול ובקיא. אך בכל אופן מחובתנו לדעת את עיקרם.)

אני לצערי קראתי כמה ספרים של רב אחד שעסק בציטוטים של הרב בנושא, והבנתי את זה לא נכון ונפלתי להגשמה..

אני לא חושבת שיש יותר מידי מה להתעסק עם מהותו של ה' כי זה פתח לטעויות קשות, ממש סכנת נפשות.

הרב קוק מביא בנושא דיוקים מאוד עדינים, מאמר האחדות הכוללת באורות הקודש חלק ב' עוסק בזה ישירות, ועם התקדמותו עובר יותר ויותר לקבלה באופן גלוי.

אם אתה בעניין של קבלה - פשוט תפתח תלמוד עשר ספירות חלק א' (של בעל הסולם) ותתחיל ללמוד.. ההקדמה מאוד מעניינת (לא קראתי, רק שמעתי).

טוב. הינה ציטוט מוצא מהקשרו של הרב קוק: "כל גילוי פרטי איננו עניין הא־לוהות, כי אם הכל, ומקור הכל, ומה שהוא למעלה למעלה מזה. אבל מה שמחלק את הגילוי הפרטי מא־לוהות, איננו עניין של אמת מצד עצמו, אלא סמיות עיניים שלנו גורמת כן, שאיננו מכירים כי אם את הפרטיות, ואנו בעצמנו מציאותנו הפרטית בחסרונותיה היא סמיות עיניים". כלומר, ה' הוא מקור המציאות, הוא הוא המציאות (כולל אותנו - הגשמה), והוא גם למעלה מהמציאות.

והינה המשפט הבא של הרב: "אבל גם דעה זו אינה מתאימה לכל יתר תנאי האושר הכמוסים בגנזי הלב".

ואח"כ הרב מסביר מה באמת נכון:

א. "הנתיבה המדעית מבררת, שההבדל שבין הא־לוהים והעולם תלוי הוא רק בדעה והשגה ואורחות החיים. כל מה שהדעה מתעלה, מתקרב האדם והעולם לגודל הא־לוהי, וברוממותו העליונה של האדם והכרתו הגמורה מוצא הוא שהכל הוא כלול בא־לוהים, והעצמיות הפרטית של כל פרט מפרטי ההוויה איננו כי אם התגלות א־לוהות, הזורחת בגוונים שונים לפנינו, ולפי זה כל האושר הא־לוהי הלא הוא אושר של הכל. והאושר הוא הולך ומתגדל, כל מה שהידיעה הא־לוהית היא הולכת ומתבררת. וזהו סוד העונג הנעלה של ההשגה הא־לוהית, שהוא הולך וחש את אושרו העליון, את שלמותו הנצחית, המלאה חדווה ועוז..."
ב. "הנתיבה השניה היא מדעית־מוסרית, שהשלמות וחיוב המציאות הא־לוהית היא תלויה במידת הצדק החופשית, וכל מי שיעלה את חופשיות רצונו באותה המידה של הצדק המלא, שהא־לוהים הוא נעלה בחפצו השלם בצדק החופשי והמוחלט, הרי הוא משתאב בגופא דמלכא, וקונה לו את השלמות הא־לוהית, מצד ביטולו אל האור הא־לוהי בעונג פנימי. ואין שום מעצור לשום נמצא לרומם את חפצו חופשי למרום הצדק הא־לוהי, וכפי אותה המידה שהאדם מתקרב אל מידת הצדק הא־לוהית, הרי הוא מתעלה, ונעשה איש א־לוהי. ונמצא השלמות הא־לוהית מחויבת להא־לוהים מצד הצדק החופשי שלו, שהיא זכות השווה לכל..."

קשה להסביר מה בדיוק הרב אומר פה.. זה דיוק מאוד עדין.

פעם התפלספתי על זה

שבעת ימי משתה

ו סיון - יב סיון זה דומה לשבע ימי משתה

(שלא אומרים תחנון)

שביציאת מצרים השראת השכינה, הניסים, וההוצאה לחירות הן כנגד 3 הדרכים לעשות קידושין.

ואילו 7 המופתים שמוזכרים במעמד הר סיני (קולות וברקים וכו) הם כנגד 7 ברכות בחופה.

אם אפשר לדייק קצת את דבריך:

לקיחת הזהב והכסף מבתי המצרים זה כנגד קידושי כסף.

ההוצאה לחירות זה לא כקידושי יעוד שהם בכסף או בשווה כסף, אלא כקידושי שטר- הקב"ה נתן לנו שטר שחרור מהמצרים אבל אמר שזה גם שטר עבדות ושטר קידושין אליו (אין רווקות בין לבין..).

הניסים של המכות שלא פגעו בעמ"י זה השראת שכינה שמגינה מהפורענות וזה כנגד קידושי ביאה.

הקידושין צריכים להיות פחות או יותר בזמן היציאה כי לא שייך לקדש כשיש עדיין מרות אחרת. או לפי חז"ל מר"ה שאז בטלה עבודה.

היציאה מעבדות לחרות זה כנגד קידושי הכסף (או שווה כסף בהנאה, החירות מודגשת הרבה יותר מלקיחת הזהב).

הניסים זה כנגד השטר, כי הניסים מראים מול העולם שה' לוקח את ישראל לעם, כמו שבשטר כתוב שפלוני מקדש את פלונית (שטר קידושין הוא לא שטר שחרור, אלא שטר שכתוב בו פלוני מקדש את פלונית).

השראת שכינה (כשה' שרה על בתי ישראל במצרים להגן עליהם) כנגד קידושי ביאה.

ההוצאה לחרות הכוונה שיצאו מעבדות פוליטית לפרעה, לא כשהפסיקו לעבוד בפרך (מה שגם לא היה בכל 210 שנים)

הנקודה היא שבזמן שנעשו הניסים היינו עדיין תחת פרעה אז השטר חייב לכלול גם את השחרור. אתה לא יכול לקדש את מי שנמצא תחת אדון אחר.

והיא היתה ממש סמוכה לכך שפרעה אמר לנו קומו צאו מתוך עמי, ונגרם בגללה. וראה דברי הגמרא על אתחלתא דגאולת מצרים בליל פסח (בברכות נראה לי).

עלתה לי סברה שממכת בכורות עצמה למתי שפרעה שחרר אותנו עברו פחות מ18 דקות, כאשר 18 דקות בחמץ נחשב 0 זמן הלכתית.

חוץ מזה שיהודי יכול לקדש יהודיה שנקנתה על ידי גוי לשפחה גם אם היא עדיין שפחה של אותו גוי, כי אין קשר בין קניין קידושין לעבדות (ובאמה עבריה זה דין יוצא דופן). הגמרא אומרת בקידושין שבניגוד לעבד כנעני שגופו קנוי לאדון, קידושין זה קניין לאיסור ולא קניין גוף.

ייתכן שאפשר להקביל את הנסים לשטר עצמו עם הכתב שלו, ואת השחרור עקב הניסים לנתינת השטר לאשה.

יציאה לחירות זה קידושי כסף, כמו שאדם יוציא אשה מהשבי ויקדש אותה בהנאה הזו שהיא שוחררה

לגבי הקידושין- אתה מדבר מצד הלכתי-טכני. פה זה הרבה יותר מזה. וגם לעצם העניין- בניגוד לאישה, אנחנו גם עבדים של ה' אז ברור שהכל בא יחד, השחרור והקידושין.

קודם כתבת שהיציאה לחירות הכוונה לחירות פוליטית ולא לחירות מעבודת המצרים- אז אני לא חושב שיש פה איזו הנאה כשיש שחרור שאין לו משמעות מעשית עדיין.

מכת בכורות שפגעה במצרים ולא בישראל, שמכריזה כשטר שישרל עם ה'.   ומצה כנגדה וכנגד הניסים שהרי הנס גרם לחפזון ומצה גם כנגד היד החזקה לפי פרשיות התפילין.

השראה השכינה בפסיחה (עיין מדבר שור לרב קוק שפסיחה הכוונה עמידה על הפתח) שהגנה עלינו ממכת בכורות, אבל עיקרה היא עצם החיבור בין ה לישראל, וכנגדה מצוות קרבן פסח.

כמו שאמרתי יש 0 זמן בין בכורות לבין שחרור פרעה. (פחות מ18 דקות אולי).

שחררו פוליטי במילא הוא מעבודת הפרך (אבל חזל אומרים שעבודה פסקה כבר בראש השנה לפני) העניין הוא שכל עוד אנו עבדי פרעה פוליטית אין אנו עבדי ה' (כמו באחשוורוש), ההנאה היא בעיקר לכלל האומה שהיא עצמאית(והרי כלל האומה התקדשה ורק משם זה לכל פרט), וגם לפרט שפרעה כבר לא מחליט עליו. 

לגבי הסוף- נכון. בהתחלה הבנתי אחרת את כוונתך בגלל ההקשר. 

"וארשתיך", כנגד שלשה גליות שגלו ישראל: גלות מצרים וגלות בבל וזה הגלות שאנחנו בו היום.

וכל זמן צאתם מן הגלות היה האל יתברך כאלו מארס אותם. הארוסים הראשונים כשהוציאם ממצרים לא היו לעולם שהרי גלו לפיכך אמר כנגדו "וארשתיך לי לעולם.

הוא כותב שם שהאירוסין הראשונים היו יציאת מצרים, השניים היו היציאה מגלות בבל

והשלישי מהגלות העכשוית.   רד"ק על הושע פרק ב' כא'

ומה זה הנישואין?

משהו אחד שיקרה ביציאה משלושת הגלויות, ומתן תורה (כלומר מעמד הר סיני) היה רק ביציאה מגלות מצרים, אז הוא לא יכול להיות הנישואין לפי זה.

מצד שני לא ברור לי... אם היו נישואים, איך יכולים להתבטל האירוסין גם אם יצאו לגלות. מה צריך אירוסין אם יש נישואין

אולי לדעתו הנישואין זה רק בגאולה השלמה?

(או שאני בכלל לא מבין למה רומז כל המושגים האלה)

היה לי בראש את הפסוק שהנביא אומר "avid;font-size:21.7px;">אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ"

 שהיה זכור לי שאין גירושין אפילו בגלות

אבל אני רואה שזו כנראה מחלוקת במפרשים (בין מצודת דוד למלבי"ם) האם הכוונה שאין גירושין בכלל, או שיש גירושין שאפשר לבטל בתשובה

ראיתי שם עכשיו- לפי המצו"ד זה גט על תנאי, שאם תחזור בתשובה הגט יתבטל. ולפי המלבי"ם, אין בכלל גט אלא היא מרדה בו ולכן הוא משלח אותה עד שתשוב ממעשיה הרעים ("ויש הבדל ביניהם, אם משלחה מפני שמאס בה משלחה לחלוטין ונותן בידה ספר כריתות ואז אין לה לצפות שישוב אליה עוד, אבל אם שלחה מפני שמרדה כנגדו מגרשה מביתו רק לפי שעה, ואינו נותן בידה ספר כריתות ועת תיטיב מעשיה ישיבה לביתו").

אבל זה לא כ"כ משנה כי הגירושין הם רק חיצוניים ולכן אין להם "חלות" בכל מקרה. וממילא גם האירוסין והנשואין השניים והשלישיים הם רק בבחינה של חידוש הברית ולא שבלעדיהם אין נישואין.

לכן הנביא אומר: "אתם טוענים שיש? תראו את הגט! אם אין גט, סימן שלא גורשה אלא שולחה בגלל פשעכם"

לא גרושה, אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים

תנ"ך מתאים יותר ממסל"ש.

לפחות בחוויה שלי, מסלש בתור ספר מוסר, וגם בתוכן הישיר שלו, מתאים יותר ללמידה אישית.

רעיונות נוספים: לבחור פירוש שמתאים לכם על מסכת אבות, וללמוד באופן משפחתי. אפשרות נוספת: ספרים המנגישים את יסודות תורת הרב קוק ללימוד משפחתי.

בלימוד התנ"ך עצמו, יש אפשרות ללמוד בבקיאות, או בעיון. ללימוד משפחתי, לדעתי לימוד בבקיאות מתאים יותר, עם גלישה לעיון בנושאים ספציפיים, מהותיים, או שמגרים את העניין המשותף.
מהדורת תנ"ך ששווה לבדוק בלימוד שכזה, המהדורה של הרב שטיינזלץ.
שיעורי תנ"ך ששווה לבדוק בלימוד שכזה: סדרת "התנ"ך היומי" של הרב מוטי פרנקו מישיבת הגולן. כל פרק בעשר דקות, תוך קריאת הפרק, ושילוב הפרשנים המרכזיים להבנתו. עשר דקות שכאלו בשמיעה משותפת, יכולות להוות בסיס טוב לחזרה, דיון, והעמקה משותפת על הפרק.
פרקים ספציפיים שמעניינים אתכם ללמוד בהקשר יותר עיוני, היסטורי, מקומם בתנ"ך, וכד' תוכלו למצוא שיעורים ארוכים יותר (40-60) לצפייה ביוטיוב. למשל: שיעוריו של הרב שמעיה כרמל, או אם אהבתם את סדרת "התנ"ך היומי", תוכלו למצוא מאותו מעביר שיעור, גם שיעורים בעיון.
בכל אחד משני המסלולים, כמובן שצריך להיות לכל אחד תנ"ך פתוח עם הטקסט המקראי. במסלול העיוני, אפשר לחלק לכמה ימים, או בכל מקרה לעשות "פאזות" כדי לעורר דיון ומחשבות משותפות על הדברים עד כה.

אם מדובר על זמן לימוד בשבת

 אז אין כמו תנ"ך/ פרשת שבוע כלימוד משפחתי כבר בסעודה עצמה.

אצלנו בבית יש מתבגרים צעירים,

אז התחלנו ללמוד רמב"ם.

זה גם הלכה וגם הנהגות ויוצר דיונים מרתקים.

אפשר גם פרקי אבות.

(יש פירוש של הרש"ר הירש, הרב אריה לוין אם רוצים משהו מימינו)

אבל דווקא אפשר קהתי שיסקור דעות שונות מרבותינו הקדומים יותר

הלכה יומית או כוזרי

אבא שלי כל סעודה בבוקר בשבת מלמד את שבת כהילכתה, אחלה ספר שמסביר בפשטות את ענייני השבת מצוות איסורים... ופשוט להבנה לכל גיל ולכל מין

מי שלא נאפה, במילא תשתה את המים ולא יקרה לה כלום, ושם זה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו ולהסיר מעליה את החשד

היציאה לחירות שנעשתה על ידי ניסים וגילוי שכינה, היא הלקיחה לעם.

וגם מצוות קרבן פסח, מצה, בכור ותפילין מייצגים את זכרון החירות שנעשתה על ידי ניסים, הפסוק שחוזר על עצמו בתפילין כמה פעמים, זה "כי *ביד חזקה/חוזק יד* הוציאנו ה ממצרים", ושם זה גם נתינת טעם למצוות פסח מצה ובכור.

לכאורה אם ה רק היה אומר שייקח אותנו לעם, זה עדיין לא היה מחולל כלום במציאות, עד שייעשה מעשה היסטורי-לאומי עם ניסים וגילוי שכינה (כמו שכדי לקדש בטבעת לא מספיק רק לומר, צריך גם לתת)

..