פורום בית המדרש (עמוד 8)

https://www.yeshiva.org.il/midrash/2884

לכאורה היה מתבקש שלרשבג לא יפריע שאין היכר בינו לבינם.

ושלרבי מאיר ולרבי נתן לא יפריע שמכבדים אותו יותר מהם, וק"ו המחשבה/התכנית לבחון את ידיעותיו / לביישו על אי ידיעת נושא בתורה נראה תמוה מאוד ...

אבל לצורך העיון, איני מבין למה להדליק זה פיקוח נפש ומה ההצדקה לא להדליק לפני שבת?

מעבר לכך - לא רואה שום היתר לבקש מיהודי לעשות איסור. האמת שגם כדי להתיר לבקש מגוי, צריך הצדקה הלכתית ספציפית.

וגם שאסור לך להדליק בשבת.

אור של חדר ממש לא לוקח הרבה חשמל, אם הוא יתעקש תגיד שאתה מוכן (לפנים משורת הדין) לשלם כמה שזה עולה.

בניין עם מקלט תחתון בלבד ושיש בו שומרי שבת - המינימום מבחינה בטחונית זה הדלקת האור לפני השבת ולכל השבת. אם יש לו איזו בעיה נפשית עם זה - שידבר עם מי שהוא רוצה, מהאגודה לתרבות הדיור ועד המפקחת על רישום המקרקעין בתפקידה (הקצת ארכאי בהגדרתו) כממונה על פנקס הבתים המשותפים (יש דבר כזה). כולם יחטיפו לו על המוח. מטומטם לגמרי מי שמפריע לשכנים דתיים, שבסך הכל צריכים תאורה בשבת במקלט. תבהירו לו שאתם תדליקו את האור לפני שבת - כל שבת - במקלט, ולכל השבת. ושאם יש לו בעיה שיילך למשטרה, המוח הגאון הזה. יגלגלו אותו מהתחנה מכל המדרגות.

ושישאר דולק כל השבת

מה זה השטויות האלה

ולמה שיהיה מותר להדליק?

באופן שהן תהיינה "משולשים".

למרות שנדמה לי שגם הערי מקלט שנבחרו בשני עברי הירדן הן לא ממש "משולשים" (כי גם המפה לא ממש מרובעת, כלומר עבר הירדן משוך הרבה יותר צפונה ומזרחה והרבה פחות דרומה)

משלב כלשהו לא יהיה רצח גם לא בשוגג. כשהטגנוחוגיה והמוסר יגרמו לזה. חוץ מזה אנחנו במיחא קרובים לשנת 6000

סימן שלבוא חמת צפונית ללבנון, ונמצאת בארץ חמת או סמוך לה. ארץ חמת בסביבות העיר חמת, העיר חאמה בסוריה. יש אומרים שלבוא חמת כלומר הדרך ההולכת לחמת, אולי הגבול הצפוני של לבנון, נחל נהר אל-כביר

כתוב לך מתחת לכל פתיל (תלוי שיטה) במה השתמשו..

הם מוכרים גם ארגמון וגם תכלת רדזין (דיונון) תתקשר אליהם ותזמין מה שאתה רוצה.

אם אני לא טועה אם באתר לא מופיע אחרת זה ארגמון קהה קוצים.

העניין הוא שכאחד שיש לו ניסיון עם הציצית שלהם היא ממש איכותית.. ואני לא רוצה לרדת מהרמה. מה שנקרא "המחוזק" ..

מאיפה אפשר להזמין משהו דומה? ראיתי איזה אתר שנקרא tekhelet .. עושה רושם שהם מייצרים את התכלת בעצמם..

בעיון מהיר במחירים זה לא נראה שונה כל כך .. (יש הרבה ווריאציות.. אבל בכללי נראה שהמחירים די דומים)

יש בו גם הנחות לחיילים אם רלוונטי לך.

ויש גם את אתר "פתיל תכלת".

ויש גם את "תכלת מלכות"- אין להם אתר באינטרנט, אבל הם מישיבת חולון, מוזמן לפנות לפרטי למספר שלהם. [הם ממש זולים].

ויש לי עוד חבר שמוכר תכלת ממש בזול [לא ראיתי יותר זול ממנו], מוזמן לפנות בפרטי לעוד פרטים. [מאיפה אתה בארץ?]

הרב מאזוז זצ"ל המליץ עליהם ומשם אנחנו קונים.

ניתן לקנות רק את הפתילות ויש אפשרות שיקשרו לך.

(אני קושרת לבעלי)

שלום, בתור אחד שלובש טלית עם פתיל תכלת וגם חקרתי את הנושא, שים לב לבקש מהחנות דווקא את התכלת היקר יותר שהופק מארגמון כהה קוצים, ולא תכלת זול של רוז'ין שהופק מתמנון. להרחבה נוספת בנושא ישנו אתר "תכלת" שעוסק בזה לעומק וכדאי מאוד לקרוא שם מאמרים וסיכום: דף הבית

אבל ברור שיש עניין להתחסד גם אם זה לצורך:

"ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו": בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו, "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך, ולא עוד שאת גורם מיתה לאותו צדיק.

משל משה רבנו למה הדבר דומה? לאשה עוברה שהיתה חבושה בבית האסורים, ילדה שם בן, גדלה שם ומתה שם, לימים עבר המלך על פתח האסורים, כשהמלך עובר התחיל אותו הבן צווח ואומר אדני המלך כאן נולדתי, כאן גדלתי, באיזה חטא אני נתון כאן איני יודע. אמר לו, בחטא של אמך. כך במשה, כמו שכתוב (בראשית ג כב): "הן האדם היה כאחד", כתיב (דברים לא יד): "הן קרבו ימיך למות". (קהלת רבה)

אבל אפשר להתחיל עם איסור על גריסת אפרוחים, שיש בזה חששות נוספים מדאורייתא

ביומן שלו (צילום של כתב היד מופיע באחד מספרי שמחה רז)

הסיפור שכשהוא הגיע לראשונה ליפו ונפגש עם הרב קוק, הם הלכו בדרך ודיברו ותוך כדי הוא תלש עלה וזרק על הרצפה. הרב קוק אמר לו שהוא משתדל שלא לפגוע בשום דבר, גם טפל לחלוטין, כי לכל עלה יש מלאך שאומר לו גדל.

זה מסר מאוד עוצמתי, שנותן רעיון של ערך לכל מה שסביבך, ללא קשר לשאלה מהו הערך. גם ניתן להבין מזה את הרעיון של "ועלהו לא יבול", שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד - כך שהעלה מסמל משהו זמני וזניח ובכל זאת הוא חשוב מאוד (ונדמה לי שיש כם תוס' בגיטין "על עלה של זית" שיוצא ממנו משהו ברעיון הזה). ועל הדרך זה מאוד מרחיב את העיקרון של בל תשחית (לא ברובד הלכתי כמובן).

לקטוף עלה, סתם כך?

חיים שה' ברא.

לגבי פרטים אז תלוי בצורך האדם וגם לגויים מותר.

אבל בוודאי שצריך להשתדל לשמור על הבריאה שה' ברא.

אפילו יש את הביצוע המקורי של חיים בנט כמדומני ביוטיוב ובzing music

צריכים להעמיק מאד באמונת התשובה ולהיות בטוח, שבהרהור תשובה לבד ג"כ מתקנים הרבה את עצמו

ואת העולם. ומוכרח הדבר שאחר כל הרהור תשובה יהיה יותר שמח ומרוצה בנפשו ממה שהיה בתחלה.  

וקל וחומר כשכבר בא ההרהור לידי הסכמה של תשובה, וכשהוא מחובר בתורה וחכמה ויראת שמים,  

ומכש"כ כשהתכונה של האהבה האלהית פועמת בנפשו. וירצה את עצמו וינחם את נפשו הנהלאה, ויחזקה  

ככל מיני חזוקים שבעולם, כי דבר ה' הוא "כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם"

גם בפרק ו וגם בפרק י"ד וט"ו יש כמה דברים שמזכירים את רפ"ב וגם בשמונה קבצים בקובץ א' נתקלתי ברעיון דומה

כל שבוע אנחנו מתאספים לשיעור עם חברה ישראלים בשלבי התחזקות. יש כיבוד על השולחן

החברה ברוך השם מברכים לפני  ולרוב שוכחים לברך אחרי. לפעמים זה גם קורה לי.

שמתי לב שזה קורה הרבה פעמים  אבל לא במזיד. בקיצור זה תופעה  אנושית שלדעתי נובעת מכך

שיש  התעלות רוחנית לפני שמכניסים לפה אוכל שבאה על חשבון הברכה בסוף.

אני חושב שהכיוון הנכון הוא באמת להתחזק בברכה אחרונה, אפשר בעזרת דברים מהסגנון שהזכרת בהודעה הראשונה

(בשולי הדברים - כלימוד זכות - מהתורה חובה לברך רק אחר לאחר שביעה מאכילת לחם, וכמדומה שעל זה כולם מקפידים. יש מחלוקת ראשונים האם ברכה לאחר אכילת שבעת המינים היא גם מהתורה, ולהלכה כנראה יותר מקובל שזה מדרבנן. ברכת בורא נפשות היא עוד דרגה אחת מתחת, כשמעיקר הדין ייתכן שהיא הייתה רשות)

המקור לברכה אחרונה זה 'ואכלת ושבעת וברכת'. המדרש אומר שישראל החמירו על עצמם עד כזית עד כביצה - כלומר שהם מודים על כך שהם פחות רעבים, אפילו כשהם לא שבעו לגמרי. זו ברכה על ארוחה

(ובפסוקים המטרה שלה היא 'השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך.. פן תאכל ושבעת... ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך')

ברכה ראשונה נובעת מ'אסור לאדם להנות מהעולם הזה ללא ברכה'. זו ברכה על ההנאה מהאוכל, מהטעם, מהמרקם וכו. זו לא ברכה על ארוחה, אלא על אוכל
 

מקרים של כיבוד וכדומה הם טריקיים - לא חושבים עליהם בתור ארוחה, אבל הם יכולים להפוך לתחליף לארוחה. חזל עשו סטנדרטיזציה וקבעו כמות בתור הגבול בין אוכל לארוחה. אבל זה רק טבעי שהברכה הראשונה תהיה אוטומטית (=על כל אוכל) והאחרונה פחות (=רק על ארוחה)

זה רשות?

כמובן, לא דן במישור פיסקת ההלכה.. רק מתעניין במקורות.

תודה רבה.

וכך פסק הרב עובדיה יוסף להלכה בהרבה מאוד מקומות (למשל יביע אומר חלק ט אורח חיים סימן צא), על פי הפרדס והרוקח ועוד ראשונים שכתבו כן

אתה מכיר ראשון שכתב במפורש שבורא נפשות זה מדרבנן ולא מנהג? (ולו מנהג שהפך לחובה עם הדורות, אפילו לא נקבל את הרב עובדיה והראשונים שהוא מביא שאומרים שהיא רק רשות)

הגמרא (בברכות מד) מביאה מחלוקת אמוראים על מה מברכים נפשות, כשכל אחד מוסיף על שלפניו, ורב אשי מסכם ש'כשהוא זוכר' הוא מברך אפילו אחר מים (כמו רב פפא שהוסיף הכי הרבה).  ובדף לז מובאת ברייתא שלפני אורז מברך מזונות ואחריו 'ולא כלום', והגרא מסביר בפשטות שבאמת בזמן הברייתא לא בירכו נפשות על אורז

"שני מלכי האמורי" שמזכיר יהושע זה אחרי כיהוש עבר הירדן המערבי. אז שם הצרעה הספציפית זה לא על סיחון ועוג.

הנה הפסוק ביהושע: 
ותעברו את הירדן ותבאו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו האמרי והפרזי והכנעני והחתי והגרגשי החוי והיבוסי ואתן אותם בידכם יב ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם *שני מלכי האמרי* לא בחרבך ולא בקשתך יג ואתן לכם ארץ אשר לא יגעת בה וערים אשר לא בניתם ותשבו בהם כרמים וזיתים אשר לא נטעתם אתם אכלים

יש אזכור של הצרעה בסוף פרשת משפטים.

avid;font-size:21px;">ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך.

זה ראיה, כי כתוב שיושבי שכם בימי חמור היו חיווים ולא אמורים כמו רוב יושבי ההר. "שני מלכי האמורי" אין הכוונה אמורים, אלא כמו שכל יושבי הארץ נקראו כנענים, כך נקראו אמורים לפעמים "ובואו הר האמורי" "כמעשה האמורי עשיתם" כי הכנענים והאמורים היו העמים הגדולים, ויושבי ההר כמעט כולם היו אמורים.

"וייתן ה בידינו את עוג ונך אותו ואת כל ארצו". בעוד שהצרעה המוזכרת ביהושע "לא בחרבך ולא בקשתך"

"צרעה - מין שרץ העוף, והיתה מכה אותם בעיניהם ומטילה בהם ארס והם מתים. והצרעה לא עברה את הירדן, והחתי והכנעני הם ארץ סיחון ועוג, לפיכך מכל ז' אומות לא מנה כאן אלא אלו. וחוי, אף על פי שהוא מעבר הירדן והלאה, שנו רבותינו במסכת סוטה: על שפת הירדן עמדה וזרקה בהם מרה"

למעשה זאת שיטת ריש לקיש בגמרא שם. רב פפא חולק ואומר שהיו שתי 'צרעה' - של משה לא עברה את הירדן ושל יהושע עברה

סיחון ועוג כתוב שידראל היכו אותם. והצרעה כתובה "עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך".

יש מפרדים שצרעה זה מחלה ומגפה, כמו צרעת

'יש מפרשים שצרעה זה מחלה ומגפה, כמו צרעת' - כן, ואחרים הציעו שזה מלשון צער. יש גם שהציעו שזה אימה או אפילו משהו מופשט יותר

כמדומה שרוב המפרשים הבינו את "שני מלכי האמורי" בנאום יהושע כסיחון ועוג, כמו שאר המופעים של הביטוי בתנך. אבל ראיתי שכותבים ששד''ל סבר שזה מלכי אמורי אחרים

(את הקושיות שהזכרת המפרשים האחרים תירצו בכל מיני דרכים. הרמבן למשל כותב שיהושע התכוון שהצרעה הרגה את הנשארים ממלכת סיחון ועוג שהתחבאו

כמדומני שכיבוש שכם זה בעיה מוכרת בחקר התנך - איך יהושע הגיע להר גריזים והר עיבל מיד אחרי כיבוש יריחו והעי, ולפני שמוזכרים כיבושים אחרים)

שקושר את זה לפירוש של רבי יהודה החסיד על בני מכיר וכו)

כתוב "הוציא ה את בני ישראל מארץ מצרים *על צבאותם*" כלומר כולם.

חוץ מזה היה צריך לכתוב את זה במפורש.

מכיר חי בתקופת יוסף ששלט במצרים והגלעד היה האחוזה שלו כשליט מצרי 

זה בסדר גמור שכל אחד חושב לעצמו "את הפרשנות הזאת אני בכלל לא אוהב" "זה נשמע לי רחוק מידי" "בעיניי זה ממש כפירה להגיד ככה". אני נרתעתי מהפרשנויות של הרב מדן כשנפגשתי איתן, ומאז אני קצת יותר צ'יל לגביהן

לא יודע, גם ההסבר שלך לא נשמע לי קריאה ראשונית - בית המדרש

עוד כמה שנים תכתוב ספר עם חידושים על התנך והוא יהיה רב מכר. לרבנית עדינה שטרנברג יש משפט יפה בהקדמה לספר שלה: 'אין כאן יומרה להציג את ''הפירוש הנכון'' או ''היחיד'' לטקסטים השונים, שכן לדעתי הכתובים סובלים פירושים שונים(...) המטרה היא להציג פירושים טובים של דברי התורה ודברי חכמים, באופן שיתיישבו היטב בפסוקים ובלב'

מנשה הזוי. זה שהפירוש שלי נופל לא אומר שהפירוש השני מאושש.

לפי דבריך אז ייתכן שחייזרים ישבו בשכם כי הרי אי אפשר לדעת מה הפירוש הנכון. מי יודע? הרי לא כתוב שלא ישבו שם חייזרים!

בלי קשר לצרעה.

האם נפשט מתיישב לך עם הטענה של בני מנשה שכבר גרו בשכם לפני יציאת מצרים? בלי קשר לתמיהה למה לא מוזכר כיבוש שכם. האם תרחיש כזה מתיישב לך בפשט?

חוץ מהצרעה ומבני מנשה

מי שמתחתן עם אישה רק כי זה מצווה באמת מחפיץ אותה לפי האנלוגיה שלי (:

אנו אומרים פעמיים ביום "ואהבת את אדוני אלוהך"

ומאידך יש לנו צווי "כבד את אביך ואת אמך"

כלומר יש יותר משקל בעיני השם למלה כבוד כשמדובר בין אדם לחברו.

ונוסיף לכך את מאמר חז'ל "איזהו מכובד המכבד את הבריות "

אם נשתדל לכבד איש את רעיהו במקום "לאהוב" אותו אז יהיה תיקון עולם.

… זה לא אומר שאני שונא אותו נהפוך הוא למרות שאני לא אוהב אותו מכל מיני סיבות עלי החובה לכבד אותו כלומר להתיחס לדבריו למרות שאין בנינו הסכמה, לא לזלזל בו, להסביר לו פנים וכדומה.

.. שתמיד מדבר בשעת תפילה, לא שומע הערות ברור לי שהוא לא יזכה לאהבתי. אבל חלילה לי מלשנוא אותו וכמובן אם הוא פונה אלי אני אתייחס אליו בכבוד.

אותו כנ"ל לגבי שכן רעשן ועוד כהנה אנשים שכדי להימנע מחברתן.

בכלל אי אפשר לאהוב כל יהודי מבלי להכיר אותו אבל צריך לכבד כל אדם וכל יהודי בפרט למרות שאיננו מכירים אותו.

לכן כתוב ברמבם שלעולם יאהב אדם את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו

…לגבי רעות במסכת ברכות כתוב:

" ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. מאי היא, משמר היוצא אומר למשמר הנכנס: מי ששכן שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעות."

אנו אומרים את זה לפני תפילת מוסף ואחרי קריאת התורה. כמו כן זה חלק מתפילתו האישית של רבי אליעזר לאחר תפילת שמונה עשרה.

בתורה שלא במקומה האמיתי, כלומר ה' אמר למשה לשים אותה אחרי פרשת קדש לי כ בכור, כשכתב את הספר תורה.

כי בקדש לי כתוב שכל בכור בישראל קדוש לה' כלומר יהיו משרתים לה' כמו הלויים כי זה היה לפני חטא העגל.

בוהיה כי יביאך כתוב "וכל בכור בניך תפדה" - כלומר הפרשה נאמרה  אחרי חטא העגל שחטאו הבכורות וקודשו הלויים והוצרכו הבכורות פדיון, אבל הושמה שלא במקומה בתורה. כדי לסמוך אותה לפרשת תפילין אחרת.

כנ"ל בפרשת משפטים לפני חטא העגל "בכור בניך תתן לי" בעוד שבכי תשא אחרי החטא "כל בכור בניך תפדה"

באופן כללי על החוברת "למען ציון לא אחשה", ולא רק עליה. יש תחושה מאוד בולטת, של הבדל עקרוני בין ההטפה הדתלית להטפה החרדית, בכמה מישורים:

1. רוב החוברות החרדיות, כמו "קול קורא במדבר" (מאת שמואל אורבך), או החוברת "למען ציון לא אחשה" והספרים של ארגון ערכים וכדו', כבר השם והגרפיקה של הכריכה משדרת איזו הארה גדולה, שכרוכה הן בהבנה שכולם כולם חוץ מהמחבר וקהילתו, טועים וטיפשים, והן בעובדה שהספר הוא מהפכני והוא יודע אמיתות מוחלטות והוא רק בא להבהיר אותם.

הסגנון הזה הוא גם מאוד הטרימינולוגיה של יואל אלחנן/אברהם חזן ומשפ' עינבל וכדו'. הם תמיד מדברים בשפה של ודאות, ורוב הויכוחים איתם זה דיון לגופם של דוברים ושימוש מועט מאוד בשיח פתוח שמאפשר דיון אובייקטיבי (ברור שהם יכתבו שמצידם תנהל דיון אובייקטיבי, אבל כשתיכנס לפרטים הם יפסלו חצי מהעובדות ו90% מהספרים ויתעקשו על כל מיני תזות מהירח).

בספרים הדתלים, כמו אצל הרבנים לונדין, אבינר, המלמדים (האבא והבן) וכו, לרוב הכתיבה זהירה ועדינה, מציעה פרשנות אבל לא כופה אותה, ומשתדלת לתת כבוד לסיפורים שלא מוכיחים את התזה שלהם. יוצאים מן הכלל, ממש בזהירות, הם הרב שרקי שיותר מציג אמיתות, וספרי יצחק דדון -בעיקר ב"אתחלתא היא" - שעוסק בזוטות וטענות לגופו של דובר. עם זאת, אני חושב ששני האחרונים ממש לא מתקבלים במגזר במשמעות הזו (ובכללי ספרי דדון לא מאוד מפורסמים/מעניינים אנשים).

2. הספרים החרדים, כמעט תמיד יעסקו בנושא עצמו. הם יתמקדו בלי משוא פנים, ישר במה שמפריע להם. הספרים הדתלים לרוב יעסקו בנושאים רחבים ומהם הם יובילו לתשובות ספציפיות. זה כמובן ממחיש אם מדובר בתיאולוגיה שלמה שמובילה למסקנות ספציפיות, או שמה שחשוב זה כמה מסקנות יתומות שבא לי עכשיו, כאילו הם מצאו זבוב טרדן והם פשוט מנסים לחסל אותו (יש הבדל ברמת הרצינות כשאנחנו דנים בנושא, אם מדובר בהקשר רחב או באיזה משהו שאנחנו רוצים להפריך/להוכיח. כל מי שמכיר את הספר "נחלת יעקב" יכול לראות מה זה דיון רציני בנושא, לא מתוך מגמה קצרת טווח ומשמעות).

3. איכשהו, כותב חרדי, תמיד יודע מה נכון עוד לפני שהוא התחיל לחקור/לכתוב. דוגמה בולטת בספר "קול קורא במדבר", יש פרק (ממש מגוחך) על הרב קוק, והוא פותח במילים האלה בערך: "אנחנו לא רוצים לומר להם מה באמת אנחנו חושבים על חלק מהרבנים שלהם, אז בואו נדון באובייקטיביות וברצינות בדמותו של הרב קוק". האוקסימורון ברור - הכותב יודע מראש מה הוא חושב ומה דעתו, ואז הוא מציע לך דיון רציני...

בעבר אמרו דברים דומים על יואל אלחנן, שהוא "קיבל היתר" לשקר "בשביל האמת", כלומר האמת היא אקסיומה כזו ובכלל לא צריך להוכיח אותה, ולכן כל הדיון הוא סתם כלי והצגה כדי לגרום לך לחשוב מה שאמת כי ככה החלטתי (בואו נניח בצד את התיאוריה של אמת ושקר, לצערינו יש לה שורשים חזקים בתפיסה החרדית אבל אני לא בטוח שגם ההוגים שלה היו הולכים איתה כ"כ רחוק).

בענייני הלכה, יש הוצאה לאור בשם "מנחת יצחק", בטעם תלמידי הרב יצחק יעקב וייס. הם מפעם לפעם מוציאים ספרים עם דיונים ופלפולים והסוף הוא תמיד "הוכחה ברור ונחרצת לדעת מרן וכו וכו וכו הרב וייס". אני תמיד שאלתי את עצמי, מה היה קורה לו אחרי כל הדיונים היו מגיעים למסקנה אחרת...

4. כתובים חרדים, בעיקר באזור סאטמר וגם באגפיה, נוהגים להשתמש בשפה מאוד החלטית.

אפשר לראות את זה מאוד בולט בספר דרך ההצלה מאת ארז ברנס המכונה רבי שלמה העלברענץ, מייסד כת לב טהור. הוא חצי ספר מהלל את עמדותיו ומסקנותיו, וכמה הן ברורות ונחרצות ללא אפשרות לחלוק עליהן. (חשוב להבהיר שברנס והספר דרך ההצלה היו מאוד לגיטימים בחוגי סאטמר לאורך השנים, עד שהם רבו איתו בעקבות דברים מאוד ספציפיים)

התופעה הזו קיימת בכמעט כל שיח חרדי-דתי, החרדי מנסה להסביר למה אין שום דיון, למה מה שהוא חושב זו אמת יחידה, למה אין מקום לפקפק בדבריו (תוך דימוש מאסיבי בזלזול באדם שמולו). דומני שזה גם מאוד השפה של ויואל משה ודת הציונות.

5. כותבים חרדיים, מאוד חרדים לעמדות של הרבנים שלהם. הם לפני השיחה בכלל  קושרים המון כתרים לרבנים שלהם ומציגים את עצמם כשופרות בלעדיים שלהם - וכשתבדוק מה עמדתם על הצד השני, הם יכולים ממש לזלזל ולספר סיפורים למרות שאין להם הרבה ידע עובדתי על אותם רבנים, או אפילו להביע איזו אמפתיה מסויגת אבל מאוד בקלות לבקר את דבריהם.

כתוצאה וכהמשך לתפיסה הנפלאה הזו, הם רואים בכל אמירה שאמר רב חרדי, גם אם היא מטומטמת להפליא, כאילו היא תורה מסיני, ולעומת זאת כל אמירה של רב לא חרדי ישר חוטפת ביקורת. הם ממש לא יעזו לאפשר ביקורת על רב חרדי, אבל כשזה רב דתלי הם ממש בקלות יבקרו.

אלו עיקרי ההבדלים שחשבתי עליהם מקופיא. ואולי כהמשך לשאלה הקודמת אשמח לשאול:

1. יש כאן שאלה של אינדוקטרינציה, שטיפת מוח. האם צדובר בציבור גדול שטוף מוח או שרוב החרדים לא תומכים בזה (למיטב ידיעתי, רוב החרדים לא נמצאים בצד הקיצוני דל זה), ואם לא- אז מה הם כן חושבים? והאם ניתן להגיע איתם לשיח?

2. האם יום אחד יתקיים דיאלוג גם עם האגוזים הקשים האלה? האם קרה שניהלו איתם דיון ניטרלי והגיעו להבנות?

בקיצוניות.

יש הרבה כאלה אצל החרדים שבמקום לשמש תלמידי חכמים ולהבחן על מקצועות הרבנות - בוחרים איזה נושא ציבורי וכותבים עליו הרבה קונטרסים מלאים בשטויות.

פשוט רוצים מאוד מאוד להיות רבנים, והם לא מוכשרים מספיק. נתקלתי בכמה כאלה.

דת"לים מתלהבים שיש חרדים שבעד יישוב הארץ. (לדעתי אחד מהרבנים הזילברמנים אפילו מעביר שיעור בישיבת הכותל בהפסקה או משהו כזה)

מבחינת השפעה ציבורית הם קוריוז, לא?

בויקיפדיה כתוב שאחד הרבנחם שלהם זה הרב יצחק ברנד, שהוא חזונאישניק מבני ברק, ממש לא זילברמן. אולי יש שם גם זילברמנים, אבל שמתי לב שקדושת ציון האלה מאוד תומכים בגבעות וזה פחות ידוע לי על זילברמן.

התיאור שלך על זילברמן והיחס שלהם עם הדתלים נראה לי די מדויק! חוץ משני דברים (תתקן אותי אם אני טועה לגבי הדברים האלה): 1. עד כמה שידוע לח הזילברמנים מאוד לא בעד המדינה כגוף (זה מה שמייחד אותם כחרדים, 2. הזחברמנים איכשהו מנסים להשתלט על בתי הכנסת ברובע, וככלל הדתלים לא ממש רוצים את ההשתלטות הזו.

תספר יותר על הקשר בין זילברמן ליישוב הארץ/ דתלים.

אם באמת רב שלהם מגיע לישיבת הכותל, זה צעד משמעותי גם מהכיוון החרדי...

הקונטרסים שלו, אינם רק נגד היתר מכירה (כמו הרבה בני ברקים) אלא גם בעד חידוש היבום, כולל הטענה שהסיבה שספרדים מחפשים ישיבות אשכנזיות היא שאצל הספרדים יבמו, אז הם תיקנו את נשמות האשכנזים שחלצו במקום ליבם. לא בדיוק בני-ברקי מצוי...

אבל מבחינת התפיסות שלו הוא מבסס את דבריו על החזון איש.

ואגב, "תועה" בשדה. הרב ברנד ממש לא טועה 😉

מצטרפים אליהם עוד כל מיני תלמידי חכמים, שלא מסוגלים להתעלם ממרכזיות ארץ ישראל ועם ישראל בתורה...

למדתי אצל אחד מהם, בגדול, בנושאים בהם למדנו, קשה להבחין בצורה קריטית בין רוב דעותיו לבין רבים במרכז או בהר המור, הוא גם היה בקי ומצטט לא מעט מדברי מרן הרב ותלמידו הרב חרל"פ.

הנושא שבו היה בולט הפער, הוא הייחס לחילונים, הוא טען שדברי הרב נכונים בעומק ב'הנהגת אריך', אבל למעשה צריך לנהוג ב'הנהגת זעיר אנפין' של ריחוק מחוטאים. ממילא הוא גם ציין את יום ירושלים - כי צריך להודות לד' על ניסיו, אבל הסתייג מיום העצמאות, כי החילונים שולטים. 

וכמעט אחד לאחד מה שכתבת לעיל. רק שהוא הרבה יותר היה קשור לראי"ה קוק ולרב חרל"פ מבחינת הערכה ואידאולוגיה. לגבי יום העצמאות וכדומה, זה לא קשור לרב קוק ולרב חרל"פ.

זה יותר חרדים קלאס

הרבה זילברמנים הולכים איתם

כי הם בעד יישוב הארץ

אבל הוא לא ממש חלק מהקהילה.

והרבנים של הקהילה לא בדיוק קשורים

נשמע שאתה מכיר,

אז מה זה כן הקהילה? מה הם עושים מבחינה פורמלית ולא פורמלית (חוץ מכמה כנסים), איך מקבלים את החוברות וכו?

זילברמן

לא את קדושת ציון

בגלל ההיכרות עם זילברמן ובגלל עוד כמה סיבות שלא אפרט בגלל אאוטינג יצא לי להיתקל בחבר'ה מקדושת ציון אבל לא מכירה מקרוב

לא התעמקתי מספיק, אבל כנראה זו הדרך הפשוטה לבדוק 😊

תודה רבה!!

1. חרדים וחסידים למהדרין מן המהדרין, רק הם ימנים לכל דבר, ימין אידאולוגי חזק.

2. הציבור החרדי מזמן נטש את השמאלנות, והם רואים בשמאלנים כופרים כולל החרדים שבהם, אז אידאולוגית הם משמעותיים. הם לא אלה שגרמו לתנועה הזאת בציבור החרדי.

    הם די ארגון שוליים מבחינת סדר הגודל שלו ומידת ההשפעה שלו. הפעילות שלו קשורה לעידוד חרדים לעליה לארץ, ועוד כל מיני מצוות שחלק מהציבור החרדי כופר בהן מבורות (ישוב הארץ, נשק אישי, אולי אפילו השתתפות במצווה אבל לא בטוח).

3. הם חרדים וחסידים לכל דבר שמאמינים בהשקפה החרדית המקורית, זאת שהייתה לפני שוחד הממון האנטי ציוני, זה שכבש את הציבור החרדי למראית עין. ב"ה החבר'ה הצעירים החרדים כולם נוטשים את המחלה הזאת. אי אפשר להגדיר מה זה חרד"לים, אז גם אותם לא תוכל להגדיר. יש היום חרדים "שחור לבן" שמקימים מאחזים, ויש חרד"לים כיפה סרוגה שחיים בישיבה ולא יוצאים ממנה. דוגמא אחת היא שהם משתפים פעולה עם ארגוני עליה שקשורים למדינה, אבל רואים בזה משהו בדיעבדי כדי לקיים את המצווה. אני לא בטוח שכולם עונים על ההגדרה הזאת.

4. יש להם קשר אישי אחד עם השני, הם קבוצה מאורגנת, לא ענקית, אבל פעילים מאוד.

5. אין להם משמעות פוליטית והם לא מדברים פוליטיקה, מה ששמעתי שם זה רק דברי תורה ומעשים שיוצאים ממנה. אין לי מושג מה הם עושים לגבי בחירות וכדומה. מאמין שזה אינדבידואלי. אחרת כבר היו מחסלים אותם...

6. רוב הציבור החרדי ימני במידה מסויימת, אפילו כאלה מהדור הקודם שהיו שמאלנים השתנו אחרי ה7/10. הדור החדש ימני בסגנון בן גביר, יש לי הרגשה שהם הולכים לכיוונו בעתיד הקרוב, נגד הרבנים. אני לא יודע מה רוב הציבור או הרבנים אומרים עליהם, אבל מהרבנים החרדים שאני מכיר לא שמעתי משהו נגדם. מה שכן חלק מהרבנים האלה הם ימנים בעצמם עם אידאולוגיה מאוד קרובה.

נ.ב: אני לא יודע מה זה זילברמן או לא זילברמן. הם בחלקם חסידים מחלק מהשכונות הכי קיצוניות שאתם יכולים לחשוב עליהן (מאה שערים, רמה ב' בבית שמש וכו') והם באים מרקע כזה אבל נטשו את האידאולוגיה השוגה הזאת. יש ביניהם גם ליטאים, גם חסידים.

על העולם כולו, אבל הם נגד הסיגים החילוניים שהתערבבו בה.

תחייה על טהרת הקודש.

אני מנסה להבין איפה נקודת ההבדל בין החרדי המצוי אליהם.

אולי החרדים מעדיפים להתחמק ולהתעלם מדברים שהם רואים אותם כחשובים ומשמעותיים?

הנה מהבעש"ט:

"איש חכם ומשכיל יתן לב להבין כי צער שיש לאדם הוא צער השכינה כמו שאמרו בסנהדרין (מ"ו א) קלני מראשי וכו', ואז יתפלל על צער השכינה וממילא יעבור הצער מהאדם: (תולדות יעקב יוסף פרשת בשלח דף נ"ג ע"ב) 

איזה פלא גדול. תודה רבה ממש!

האמת שאני יחסית בזרימה על המקורות, כמה שיותר- יותר טוב.

וכן גם הייתי רוצה מהרב קוק והרב צבי יהודה.

"קמים נבוני לבב בחצות לילה וידיהם על חלציהם כיולדה: על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים. ויודעים הם ומכירים את עמק הצער במקורו ובתולדותיו, יודעים הם, שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמא, אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער השכינה, צער האידיאליות המהותית בהפרדה ממקור תענוגיה, והאידיאליות העליונה ברוחם של הבריות ובחירת האדם, תשובת ישראל ורוממות אצילות הרוח הרציני, היא קשורה. והם קוראים לתשובה, ואנו ליה ועינינו ליה".

"וישנם צדיקים צועקים לד' מפני צרת העולם, מפני הירידה הכללית, צעקה זו נוהגת עד שמלא העולם כולו תיקון ואורה, ויקוים אין צוחה ואין יוצאת ברחבתנו. צעקת צדיקים הללו איננה באה להם מעקת הנפש הפנימית של צרתם הרוחנית, כי אם מהצער הגדול של העולם, צער השכינה בכלל, הצועקת בחבליה, כאילו בעת לדתה."

"הצער הגדול שמרגיש כל צדיק בעצמו על מיעוט הדבקות האלהית שהוא חש בעצמו, שאינו משביר את צמאונו הגדול, ומצער זה כל אבריו משתברים תמיד, מרוב כליון נפש, ואין לו מנוחה בכל עונג ונחת בעולם, זהו ממש צער השכינה, שהומה תוכן החיים של כל העולמים כולם אל השלמות האלהית העליונה שתתגלה בהם."

זה גם מופיע באורות התשובה ח, ה.

"הנשמה היחידית והצבורית, העולמית ועולמי העולמית (הערה שלי: הנשמה העולמי העולמית זה השכינה) כלביאה נוראה צועקת בחבליה לתקון גמור, למציאות האידיאלית, ואנו חשים את המכאובים והם ממרקים אותנו, כמלח זה שממתיק את הבשר, הם ממתיקים את כל מרירותינו."

שהם יודעים שזה לא אמיתי, כך עובדי העבודה זרה השתחוו לפסלים שלהם ודיברו איתם בחוויה רגשית כאילו הם אמיתיים למרות שידעו שהם לא אלא רק פסל בדמות האלים שהם האמינו בהם.

על החוויה הטיפשית הזאת התורה אומרת שזה שטותי לדבר עם פסל שלא שומע ולא רואה. כשם שזה שטותי לבכות כשמישהו מת בסרט או להיות במתח אמיתי שמא יהרג בסרט.

במקום על עצם העבודה זרה עצמה... לא מסתבר בכלל.  

כל כך הרבה השקעה הנביא כותב להסביר שהפסל ייצרו אותו רק אתמול וכו' לצחוק על העובדי עבודה זרה, בשביל זה?

זה כאילו להגיד במילים אחרות: "אם אתה עובד עבודה זרה - תעשה את זה כמו שצריך לא כמו אהבל"  חס וחלילה

מעצימה את הכוח המדמה הגס והעכור במקום הכוח המדמה הצלול של הנבואה. לכן אסור גם לעשות פסל גם לכבוד ה'. אדם צריך לגשת לה' מתוך טהרה שכלית ולא לשקוע בדימויים חזותיים (מלבד בקודש הקדשים שם החזותיות מתקדשת ולכן יש פפסלי כרובים וגם הם של מלאכים ולא מייצגים את ה'). עובדי עבודה זרה התמכרו לדימיון עד שהם ראו את הים גועש הם דימו לראות שם את אל הים כועס. הנטיה הזאת נמצאת אצל ילדים קטנים שמדברים לבובות שלנם ומטפלים בהם כאילו באמת יצורים חיים, אבל אצל ילד קטן זה מצוין ואצל מבוגר זה בעייתי. כנ"ל אנשים כיום שבוכים בסרטים ונמצאים במתח ומכורים לסרט. 

כשעובד אלילים עבד לפסל הוא ממש נכנס לחוויה שהפסל יש לו חיים למרות שידע שלא. שהרי האלילים גרים בהר גבוה לפי הגויים ולכן לא היה לגוים ברירה אלא לפגוש את האלילי דרך הפסל וממש להכנס לאקסטזה שהפסל הוא עצמו האליל. על זה הנביאים אומרים "רועה אפר לב הוטל הטהו ולא ישוב לאמר אך שקר בימיני". 

כל הקטע של עבודה זרה זה לקחת את רגש הקוש הקיים ולהחיל אותו בצורה דימוית על תכנים שונים במציאות עד שיש הרבה אלים - רואים ים- אל הים, אהבה -אלת האהבה, חכמה- אל החכמה, שמש -אל המשמ, גשם - אל הגשם וכדומה.  ברגע שהאדם מאיר באור השכל על נפשו מייד הוא רואה שלכל מגמות הקודדש יש מגמה אחדותית, ואכן האנושות במשך ההיסטוריה כשהתפתחה בשכל עברה לאמונות מונותאיסטיות או חצי מונתאיסטיות

לדעתך אנשים הולכים אחרי עבודה זרה בגלל כוח מדמה מטופש ואח"כ מדביקים לזה סברות? 

או בגלל סברא שזה ממשיך שפע ולא משנה שזה רק פסל דומם ואח"כ נכנסים לדמיון?

מה קודם למה?

מהרמב"ם הבנתי שכל הקטע הוא המשכת שפע ולא כוח המדמה...משמע שלא עניין אותם שזה רק פסל

אם כי ראינו שאברהם אבינו החזיר בתשובה עובדי ע"ז ע"י שאמר להם שזה רק פסל

אז משהו כאן לא ברור לי

הרמבם באמת אומר כמוך: "אף אדם, לא מאלה שהיו ולא מאלה שיהיו, לא דימה ולא ידמה שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים – שצורה זו בראה את השמים ואת הארץ והוא מנהיג אותם. אלא היא נעבדת רק כייצוג לדבר שהוא מתווך בינינו לבין הא-ל..."

אז למה באמת התורה והנביאים מדברים על "עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון" וכדומה? למה ישעיהו צוחק על מי שלוקח עץ ומשתמש בחצי ממנו לבישול וחימום, ומהחצי השני עושה פסל ומתפלל אליו ומברש ממנו להציל אותו?
 

אני חושב שאולי זה דומה לאנשים היום שצוחקים על הומופתאיה - "אחי זה פשוט מים מהברז. עם כל הדילולים אין שם אפילו מולקולה של משהו אחר". או על קלי-צום - "זה פשוט סוכר בעטיפה"
 

כלומר, מכיוון שבאמת באמת תפילה ועבודה לאליל לא מועילה, כי כל התאוריה שמאחורי עבודת האלילים שקרית, אז מה שנשאר זה תפילה לחתיכת עץ . כן, זה מתעלם מהתאוריה (השגויה) שמאחורה, במכוון. כמו שמי שצוחק על רפואה סינית יתעלם מהצ'י וכל שאר הדברים האלו, במכוון

אחי, יצא לי לקרוא אותך פה ושם

וזה תמיד תענוג. אשריך, וזכינו.

עלה והצלח!

והביזיון של מי שלא עובד את ה' הרואה ויודע כל הנסתרות והנגלות, שהחוטא מוצא את עצמו בגלות עובד לעצם חסר כל הבנה ויכולת 

ואולי גם זו הטענה לעובדי עבודה זרה, שאחר כל התירוצים בוחרים לעבוד לאליל במקום לאל הבורא והיודע כל

מן הסתם בסתר הלב אחרי כל הסברות האדם יודע שזאת האמת המרה

לא בטוח במה בדיוק הסתכם היחס לעבודה הזרה בימיהם, לא חיינו אז וקשה לנחש איך בדיוק המשיגו פשוטי העם את העבודה הזרה דאז. ייתכן שהיו אלה סגולות שאנשים היו קונים כדי שיגנו עליהם באי־אילו כוחות מיסטיים, ייתכן שהאמינו שמאחורי הפסל עומד משהו. אולי אפשר להשוות את זה לשינטו היפני.

– כך או כך, כשם שבול העץ הוא חסר כח ולא עושה כלום, כך גם הרעיון שמאחוריו. האדם משליך על בול העץ את רעיונותיו ומאווייו, קורא לו "אבי אתה", וגם אם מכוון לאיזו ישות קוסמית מופשטת יותר, הרי שזאת לא קיימת אלא בדמיונו בלבד (או על־כל־פנים, כח הבחירה שלה), והוא, כפשוטו, מדבר למעשה אל אבנים דוממות בלבד.

– כיוון שכל נבואה שנכתבה, היא כזאת שנצרכת לדורות, טמונים במשפטים האלה רמזים ששייכים גם לדורנו, וייתכן שהם נוסחו כך, כדי שיתאימו גם לדור אחרון. לכן "יחזקהו במסמרים לא ימוט" יכול אמנם לדבר על בניית הפסל אבל גם על אידיאולוגיות או מבנים מחשבתיים / חברתיים כו' שמנסים איכשהו "להדביק" ולגבב אותם אבל אין מאחוריהם כלום וכן הלאה.

וקבלת הקרבנות:

"או יהיה טעם הכתוב כנגד כבוד עליון , לומר: אשר לא יראון בצרת עובדיהם , ולא ישמעון תפלתם , ולא יאכלון - שלא תצא אש מלפניהם ותאכל את קרבנותם , ולא יריחון בריח ניחוחיהם (ע"פ וי' כו , לא)"