פורום הורות (עמוד 193)

תעשי לו מבצע בבית, עיצוב התנהגות, שכל יום שלא הרביץ בגן- יקבל בבית נקודה.

שבו עם הגננת ותבנו דרכי פעולה איך מעמידים לו גבול בגן.

תשוחחי איתו על זה. תתייעצו עם מומחים.

אם זה ילד שמבין ויודע להגדיר את עצמו- תנסי לדבר איתו למה זה קורה. 

 

לא ייתכן שהילד ירביץ בגן והגננת תהיה אשמה!!

בעיני גן אחר לא יעזור!!

 

ילד צריך לדעת לכבד סמכות. לציית לגבולות.

אולי יש לו מצוקה נקודתית בגן הזה? עם הגננת הזו? נסו לפתור אותה ביחד.

ולדעתי,

הורה שאוטומטית מגבה את הגננת, משדר חוסר אמון בילד.

זה גם משדר חוסר הוגנות: לא נכחנו במקרה, לא ראינו, ואנחנו "מענשים" על מה שקרה בגן..

צריך לשוחח עם הגננת ולהסביר לה שכל עוד הילד בגן- את הגיבוי המלא נותנים לה, כמובן אחרי הבנת התמונה במלואה.

בבית הילד צריך להרגיש מוגן ואהוב,

ולא להענש על מה שעשה בגן.

 

נשמע שיש איזשהי מצוקה נקודתית, כי עם גננות אחרות הוא מתנהג נפלא.. כפי שתיארת.

 

ראית בדברי משהו כזה??
הנזק החינוכי מלגבות אוטומטית את הילד ולהאשים את כל השאר הוא גדול הרבה יותר.
לא מחפשים אשמים-
מחפשים פתרונות.

זה בעצם מסר סמוי שמביע אכזבה מהילד, על מה שקרה בגן

 

כתבת שמחנכים את הילד לא את הגננת, וכשילד מרביץ בגן לא ייתכן שהגננת תהיה אשמה.

לכן כתבתי, שעליהן לשוחח ולהחליט שבמסגרת הגן-  נותנים גיבוי מלא לגננת,

האמא לא אמורה להעניש את הילד על התנהגותו בגן.

 

 

(כמובן שאם יש מקרים שהבית משפיע על הגן, אז בוודאי שהבית אחראי אף הוא. לא נראה שזה המקרה כאן כי הילד מתנהג אצל אחת כך, ואצל מחליפה- אחרת)

 

 

נראה לי מתאים להיעזר בה במקרה כזה. קשה אבל משתלם לטווח ארוך. העיקרון: הילד משחק בכן - בך האמא ובגננת, בפסיכולוגית וכו'. הוא מכסח ואתן זורקות את כדור האשמה מאחת לשנייה. והילד? מה 'כפת לו, האחריות לא עליו. הוא השיג את מה שרצה - להתחבר לאמא. אם לא בטובות אז ברעות. צריך להעביר את האחריות לילד.

 

מרכז שפר

http://merkaz-shefer.org/language/en/home-page/

 

בחייו. הופכים את הילד לשלילי מראש. ה' ירחם.

טיפת עין טובה או אינטליגנציה רגשית לא צריכים להפעיל מבוגרים שמחנכים בשיטה הזו.

כל מה שעושים זה לזרוק את כל האחריות על כתפי הילד.

 

הייתי מתרחקת מזה כמו מאש.

 

האמא אמרה שהיא מציבה לחמוד גבולות בצורה סבירה ביותר. צריך לעזור לגננת לעשות אותו דבר בגן.

 

 

 

הילד לא שלילי והיא לא מובילה להפקיר את הילדים, כמו שאת רומזת.

 

 

 

אני לא רומזת, אני טוענת מפורשות.

השיטה לא מפקירה את הילד, הילד אולי לא שלילי, אבל מעשיו שליליים , מעשיו הם מניפולציה ויש להעביר את הכדור למגרש שלו.

 

ובכן, א. זה מסיר הרבה מהאחריות של ההורים להבין, להכיל ולתת כלים בידי הילד בלי להיות שיפוטיים.

ב.זה מסיר אחריות מההורים לתווך בין הילד לצוות החינוכי, להיות הקול שלו, דרישה אלמנטרית מהורה.

ג. הילד אומנם מתיישר, יש שקט תעשייתי, אבל הפנמה עמוקה של גבולות המותר והאסור אין פה. 

אבל מה שכתבת על השיטה לא נכון.

 

התנהגות הילד היא מטרתית, תני לו להשיג את מטרותיו בדרכים חיוביות ולא שליליות.

זה לא פותר את ההורה מהשקעה אינסופית בילד, מחשבה עליו, משחק איתו, טיפול בו, רגישות, חוסר שיפוטיות, אהבה.

 

 

התנהגות ילד כמטרתית א. זה מדרון חלקלק.

 

ב. ההנחה היא שבכל התנהגות של הילד תמיד יש משהו שהוא מנסה להרוויח. שלילד יש תמיד מניעים, שהכל מניפולציות.

זו נקודת מוצא שמראש מגדירה את היחסים בין ההורה לילד כנתונים במאבק כוח או במשחק של ריווח והפסד. 

 

זאת נקודת מוצא שלא נותנת מקום לתמימות, להתנהגות בתום לב ובידיים נקיות. לא נותנת מקום להנחה הטבעית הפשוטה שלפעמים הילד עצמו לא יודע מה הוא רוצה. שהוא מתנהג כך כי הוא עייף, כי הוא מתוסכל, כי לא טוב לו או כי הוא מבולבל והוא פשוט משליך את יהבו על הוריו או על הגננת במקרה הזה.

 

הגבול בין שתי נקודות המוצא הוא דק. והרבה פעמים נגיע לאותן דרכי פעולה מול (שפר) או עם הילד משתי נקודות המוצא. אבל כשנצא מתוך הנחה שהתנהגות הילד היא מטרתית, נפסיד את העין הטובה, גמילת החסד עם הילד והזרימה הטבעית.

 

 

 

לקחת גישה אחת ולראות בה חזות הכל - זו טעות עיוורת.

 

זה שהתנהגות הילד מטרתית לא מביאה אותנו לשדה קרב, אלא למקום של הבנה שלו וידע וכלים להתמודדות.

 

אני לא מומחית לגישת שפר ולא דבקה לגמרי בעקרונותיה, אך בהחלט משתמשת בתובנות שקיבלתי מהקורס (וגם בעקרונות הספר :איך לדבר כך.."): מטרתיות, העצמה הורית (שכמובן קיימת בעוד הרבה שיטות), כבוד לילד, לתת לו אתגר ולא לעטוף אותו, לתת לו למצוא את את הפתרון, עין טובה, מקום לתחושותיו והכרה בכך שהוא יישות נפרדת ממני עם צרכים/מחשבות/אופי בפני עצמו וכו.

 

 

חוץ ממה שכתבת לא לעטוף אותו.

 

תראי - אני פשוט בוגרת הגישה...על בשרי חוויתי אותה כילדה.

בשנים האחרונות אמא שלי ואני משוחחות הרבה על כך.

פעם היא שאלה - "אבל נתנו לכם המון עצמאות, המון אתגר". לא רציתי לצער אותה, אבל בלב חשבתי - "נכון. המון עצמאות, המון אתגר, אבל קודם לכך שברתם את חוט השידרה שלנו עם ההנחה שההתנהגות שלנו היא מטרתית. ובזה שלא, דבר ראשון, קודם לכל, עטפתם אותנו בחום ללא תנאי.

 

אני אומרת - לעטוף בחום ומשם לתת כוחות לעמוד באתגרים שמציבים לילד.

לא כל ילד יוכל לעמוד בכל אתגר. אם נשלח אותו לדרכו לעמוד באתגר שגדול למידותיו, נשבור אותו. לפעמים צריך פשוט לעטוף. אם אנחנו לא נהיה שם לצידם, מי כן?

המסקנה שלנו מהדיון המעניין היא שהכל צריך במידה.

קיצוניות לשום שיטה לא תביא תועלת.

עלינו לקחת את התוך מכל מה שאנחנו שומעים ולומדים ולמנף אותו.

 

כוונתי במונח "לעטוף" היתה לרפד את חייו בהגנה מלאה.

 

((אני לא גדלתי בגישת שפר, אבל ראיתי אצלנו במשפחה שקיים הבדל בין הגדולים שהתמודדו עם הרבה דברים לכן הקטן שחייו רופדו, קנו לו הכל, והרבה, לא היו ממנו דרישות מיוחדות, כל בקשותיו נענו, ועכשיו בחיים קשה לו בגלל הפינוק, ההרגל לשפע ולנוחות המירבית, לא יודע לעמוד בקושי הכי קטן: עבודה, ילדים, חמות... מרבה להתלונן ולהתבכיין. חבל.))

 

 

 

 

 

שולחת את רגשי הזדהותי. גם אני בוגרת של השיטה, ומבינה מאוד על מה את מדברת.

אם מתאים לך להיחשף, אשמח אם תכתבי לי באישי.

 

וממש לא סבלתי, אלא להיפך. (חייבת להגיב, כדי להראות שיש כאלה שהשיטה כן עושה להם טוב, הכל תלוי במינונים מן הסתם)

אמא שלי אמרה שכשהיו לה 4 ילדים (אני הייתי תינוקת) היא עברה את הקורס ועשתה שינוי מחשבתי בהורות שלה.

היא נתנה לנו הרבה אחריות על החיים שלנו (קימה בבוקר, הכנת שיעורים, תפילה וכדו' ממש מגיל צעיר)

אבל אני לא זוכרת שהיא נתחה כל דבר כ"מה אנחנו מרויחים מהעניין", היא די הקשיבה ונסתה להבין מה עובר עלינו.

בכל מקרה, אני זוכרת ילדות די מאושרת, עם אמא החלטית שיודעת מה היא רוצה מעצמה, שגרה די ברורה, אבל גם הרבה כיף והנאה. היא השקיעה בנו הרבה.

כמעט אף אחד מאיתנו לא עבר את "גיל ההתבגרות" כי די נתנו לנו להרגיש כבוגרים מגיל צעיר.

אז אומנם לא עברתי את סדנת שפר בעצמי (אני לא ממש אוהבת סדנאות, שוב, אולי כי הן מכניסות אותך לקבעון מסויים...) אבל איך שאני חוויתי את חווית הילדות - זה היה עם הרבה יתרונות. אבל יכול להיות מאוד שאמא שלי לא "נצמדה לספר" אלא לקחה רק חלק מהעקרונות למה שהיא ראתה לנכון שמתאים לנו. ויכול להיות שגם לי באופיי לא התאים האמא ה"עוטפת"...

העיקר היא הגישה של ההורה והחיבור הפנימי האמיתי שלו לשיטה שבאמת עוזרת לו ומתאימה לו ולילד שלו (וזה יכול להשתנות כמובן מילד לילד).
לכן יש בעיה גדולה בהליכה עיוורת אחרי שיטות למיניהן.
אני בגישה של לקחת מכל שיטה את מה שמתאים לי.
ואם אמך עבדה כך אני מבינה למה את מרוצה...;)

תודה יקרה.

היום אני במקום אחר לגמרי ב"ה.

הילדים שלי עצמי חלקם כבר בוגרים, והם עצמאים ויצירתיים ונהדרים ב"ה.

הקשר ביננו מרגש.

וגם הורי שמחים בכולנו ואנחנו שמחים בהם.

 

תודה לה'.

מעולם לא תיארתי לי שאפשר ככה לשקם יחסים ולהשתקם בעצמך.

חסדי ה'.

אני ממליצה לך להמשיך בקשר עם פסיכולוגית הגן.

את רואה את הדברים מהמקום שלך וזה בסדר, אבל לא בטוח שמה שאת רואה (וגם לא מה שהגננת רואה) זה לגמרי אובייקטיבי

בשביל זה יש פסיכולוגית בגן

אני מקווה שלפחות עליה את סומכת

אני רוצה לומר קצת בניגוד למה ש"לעולם חסדו" כתבה-

שילד שמרגיש שהמבוגרים המשמעותיים בחייו (הורים וגננת) לא מתואמים ביניהם, זה יוצר אצלו תחושה של חוסר רציפות בסביבה שלו (כמו בין אבא ואמא כמובן). זה לא עניין של לתת גיבוי לגננת או לילד. אם יש צ'אנס עם הגננת הזאת - הייתי עובדת מאוד קשה כדי לחבור אליה ולהיות, לפחות בעבור הילד, כמה שיותר איתה. מותר לכן לחלוק בדרכי הפעולה אבל בגן - היא זו שתקבע את הכללים. אם את או מישהו אחר יצליחו לשכנע אותה לשנות גישה - סבבה, אבל אם לא - סתם חבל על המאמץ. התנגחות בגננת בסופו של דבר תפגע יותר מהכל - בילד. אי אפשר ליצור לילד פיצול - בבית אוהבים אותך, בגן לא.

אני ממליצה שוב לחזור אל הפסיכולוגית ולהתעקש על קשר רציף בעבודה איתו. כמו שאת אומרת - הדימוי העצמי שלו נבנה וחבל שייבנה באופן שלילי. חשוב שתעלי את החששות שלך.

לפעמים, קשר לא טוב בין גננת להורים גורם לגננת דווקא לנהוג יותר בכוחניות כלפי הילד. עצוב, אבל גם הגננת היא בנאדם. כשהגננת מרגישה שיש לה גיבוי היא יכולה לתת לעצמה קצת להרפות (שוב, מוכר גם מחיי היומיום בבית). בהצלחה.

 

לכל מי ששאלה את עצמה אז מתחילת שנה ועד היום גיביתי את הגננת ודיברתי הרבה עם הבן שלי שכמו שבבית אמא ואבא מחליטים ככה גם בגן יש גננת שמחליטה. והגננת החליטה על תוכנית אז התמדתי בה יום יום.

אבל לצערי (ועל כך גם הפסיכולוגית מסכימה) יש תחושה שהגננת פוחדת מהילד שמשדר ביטחון ולכן נמנעת מלשים לו גבולות קטנים ואז זה הופך למלחמה של ממש ואין לה ברירה אלא להתערב.

 

לגברת MP8 שענתה- אני יכולה להבטיח לך שאני לא מחנכת ולא מאמינה באלימות, אז קל לך להגיד "תחנכו את הילד שלכם", בלי להכיר ולדעת. ואני כאישה שעובדת בחינוך יכולה להגיד לך שיש בכוחו של מחנך למנוע בלאגן ועימותים עם קצת חכמה ומאמץ מעבר. לא אמרתי שהגננת אשמה אבל בהחלט יש לה חלק בתחושה שלו שהוא לא מוחזק (שהוא הסובל העיקרי ממנה). והתחושה הזאת רק מעודדת אותו להמשיך ולהתנהג כרצונו.

אמרתי שאת הגננת אין לכם אפשרות לשנות- אבל אפשר לעשות עיצוב התנהגות לילד שלכם.
לא מאשימה אתכם ולא שופטת,
רק אומרת שתפקידכם ואחריותכם זה הילד, ואפשר לנסות לרתום את הגננת לעזרתכם, לא להעמיד אותה בצד האשם.

הגננת בפירוש לא עובדת נכון קודם כל צריך לזכור שהוא רק ילד שהוא מגבש את עצמו עכשיו וכל הביטחון שלו נבנה עכשין אם הגננת תאיים עליו ותצעק עליו כל היום לא יצא מזה כלום הוא ירגיש "ילד רע" וככה הוא התנהג . שילד עושה מעשה רע לא צריך להתחרפן צריך לנשום עמוק ולדבר איתו בצד שזה לא דרך. והכי הכי חשוב שהוא עושה דבר טוב ועוזר לך ומתנהג טוב להחמיא לו ולהחמיא על הסיטואציה נגיד הוא אוסף את הכדורים כל הכבוד איזה ילד אחראי ובוגר.
צריך תמיד לזכור שיש ילדים שמרוב שכל הזמן משגעים אותם כבר מתאכזבים מעצמם וזה ממש עצוב כי הם ילדים שלא שלטו על עצמם הכל מתחיל ונגמר בחינוך של הבגורים שנמצאים בחיו .
לרוב ילד אלים אפחד לא הכיל אותו שהוא היה ילד קטן צריך לבוא ממקום בוגר לנסות להבין שרע לו כרגע ולכן הוא מתנהג ככה. צריך לא לנפח את זה יותר מידי אבל להגיד בקול לא חזק מידי ולא עדין מידי שזה לא מעשה ראוי בכלל.

אני ממש אוהבת ילדים וגם עובדת איתםם ילדים זה האור אל תקחו אותו מהם

פסיכולוגית של הגן, לקחנו לפסיכולוג אישי, הלכתי לקורס הנחיית הורים ואפילו לקבוצת תמיכה לילדים מופרעים (שנעשתה במקביל להנחיית הורים..)

מאוד התלבטנו האם להעביר גן, גם כי חששנו שזה לא יעזור, ואז הביטחון העצמי שלו עוד יותר יקטן.

מה שעודד אותי, שראיתי שבתקופות החופשים בבית הוא יותר רגוע, וגם כשהוא חוזר לגן, הוא חוזר יחסית רגוע, אבל אחרי כמה ימים, שוב מתחיל הבלאגן, אז היה לי ברור שזה משהו בהתנהלות בגן, שאין מספיק סמכותיות. מצד שני- חששתי שאולי זה משהו שכן תלוי בו או פיזיולוגי - כמו רגישות יתר למגע/ריחות/רעשים שלא נותנת לו מנוח או חוסר יכולת לתקשר עם חברים שמביאה למצבי קיצון, ולכן כן ניסיתי טיפולים שונים (לא הועיל בהרבה)

 

במבט לאחור, היינו צריכים להעביר גן. בוודאות. ההימצאות בגן הזה תסכלה גם אותו וגם את הגננת וזה לא היה טוב, והיה גן יחסית קרוב עם גננת יותר נוקשה ועם גבולות ברורים, אבל גם אחת שיודעת לאתגר מבחינה שכלית - וזה מה שהוא היה צריך.

(ואת הבת שלי שלחנו לשם, וזו היתה טעות חמורה... היא דווקא יותר רגישה והיתה צריכה את הגננת העדינה והמכילה... אז השארנו אותה עוד שנה בגן חובה אחר לצורך תיקון השנה הזו)

 

איך התמודדנו עם זה? לצערי, בסופו של דבר, אני לקחתי את המושכות לידיים, ולמרות שאומרים לא לעשות את זה, הענשתי את הבן שלי עם עשה דברים חמורים בגן (כמו לכתוב מכתב התנצלות אם הרביץ לגננת אחרת הוא לא חוזר לגן, או לכתוב 3 פעמים "לא משחיתים רכוש של הגן" - הוא היה בגן חובה ונבון מאוד). הסברתי לו, שלא משנה מה, הוא חייב להקשיב לגננת.

העונשים האלה בהחלט השפיעו לטובה, כי הראו לו שאמא לא רק מבינה אותו, אלא גם מסבירה לו, שלא משנה מה, גם בגן יש גבולות. ולי הוא כן היה מקשיב.

 

מצד שני, נתתי לו לפרוק. הקשבתי הרבה פעמים לצד שלו בסבלנות רבה, בלי לשפוט (שוב, למעט מקרים חריגים שהייתי חייבת). הוא יצר בעזרת דגמים או ציורים ביטוי למצוקות שהוא הרגיש, ונתתי לזה מקום וגם לסיפורי הדמיון שלו על איך הוא הורג ילדים בגן...

היתה לנו מחברת קשר, ביני ובין הגננת, שהיא כותבת עליו דברים שעברו בגן ואני בבית. היא עשתה לו מבצע התנהגותי לפי שעות (בערך היה אפשר לצבור 8 מדבקות על זמנים ופעילויות שונות בגן) ובסוף אני הכנתי לו תעודת הצטיינות ונתנו לו פרס. אבל זה היה בא והולך, גם עם הפרסים והתמריצים, וגם עם העונשים, כי הבסיס הסמכותי היה חסר, והיה ביניהם איזה חוסר טאצ' בסיסי.

 

הכל עבר כלא היה כשנכנס לבית הספר... אם זה בגלל הגבולות הברורים, ואם בגלל המקום החדש שנתן לו להכנס לכובע אחר, ואולי כי הוא פשוט התבגר. השנים עושות להם נפלאות... אני רואה איך ילדים מתבגרים ומשתנים לטובה מגילאי 3-5 לגילאי 7-8 וזה פשוט פלא בעיני...

ילד בגיל בית ספר בערך כזה רק שגם בבית הוא ככה...ההורים שלו ישבו עם המורה שלו או משהו כזה והם עושים מבצע משותף איתה כדי שהוא יתנהג יפה..

כי הוא מפריע לה. בן פחות משנה. אז העבירו אותו למטפלת אחרת ושם הוא פורח. זאת היתה ההמלצה שלי, במיוחד שבבית הוא ילד טוב

כל כך כעסתי בהתחלה כשהעיפו אותו, ואחר כך, כשהוא עבר ונהיה לו טוב ורגוע הודיתי יום יום. 

יש כאלה שאין להם חיבור לילד מסויים או לאופי מסויים של ילד...

רוטציה בדרכ באה לגן ולא ממש מציבה גבולות ( זה יום בשבוע- ולא כולם באמת מקפידות על ניהול גן כמו של הגננת הקבועה. )ולכן אין לילד מקום להילחם... ברגע שיש לילד סדר יום עם גבולות ברורים לפעמים הוא מנסה למצוא את מקומו וחוזקו... אני הייתי כגננת משנה גישה.. באה אליו בטוב מעלימה עין לפעמים מחזקת את הטוב ובטוח שיש טוב...  אבל... גבולות זה גבולות יש דברים שאני לא אוותר עליהם.

ובנוסף יש לעשות עיצוב התנהגות לקחת משהו אחד שהיתי רוצה לשפר אצל הילד ובונה איתו ביחד תהליך... אין לי ספק שהילד ישתנה לטובה.

בהצלחה

היא ממש קטנטונת. וכבר היא יודעת מה טוב....

אם היא ישנה טוב איתכם, שתישן יותר שעות רצוף. היא תגדל ותוכל לעשות הפסקות ארוכות יותר בין האכלה להאכלה, ואתם תשמרו על הכוחות שלכם.

 

השינה של כולכם חשובה.

החשש שלי שהיא תתרגל לזה...

שתתרגל שהיא ישנה ליד אמא. אם טוב לך עם זה אז זה מעולה.

אם לא טוב לך- אז את יכולה להניח אותה במיטה שלה, וממילא דפוסי והרגלי שינה משתנים הרבה בגילאים האלה, אז יש סכוי סביר שהיא כן תישן במיטה ואפילו תחכה שתשימי אותה במיטה כדי לישון.

גם נלחצתי שהיא תישאר לישון איתי לנצח(זה היה כיף)ואז חברה אמרה לי אל תדאגי יגיע השלב שהם ימצו את זה ואכן בגיל 4 חודשים בערך הרגלתי אותה לאט לאט לישון במיטה שלה והיום היא רוצה רק שם
אז אל תדאגי זה יעבור

 

אם לא - דלגי

 

אני לא חושבת שצריך לעבוד איתו, או לגרום לו להבין. אני לא חושבת שהוא צריך להשתמש בצעצועים באופן מסוים ולא אחר.

הוא מעצמו לומד ומנסה ובודק וחוקר ועורך תצפיות ומתפתח - כמו שבעצמך תיארת. הוא עורך מבחני טעם ונשיכה (זיהוי מרקם!) לחלקי הפאזל. הוא עושה ניסויים בכוח המשיכה בקפלות. על הדרך הוא גם לומד לזהות צלילים (איזה צליל משמיעה קפלה אחת שנופלת? ואיזה צליל משמיע מגדל שלם שנופל? מעניין מאוד, יש הבדל, בוא נבדוק שוב אם זה עקבי. איזה מזל שקיבלתי אמא עם כזאת סבלנות לבנות לי שוב ושוב...) הדברים האלה מלמדים אותו המון. המון.

סביר שמתישהו הוא ימצא עניין גם בבנייה מסודרת. האמת שאצלי הם מתחילים להתלהב מזה בעיקר בגיל בית ספר... ואז בונים יצירות מרהיבות ממש. ייתכן שהוא גם לא ימצא בזה עניין - לגיטימי

 

אני די בטוחה שיוכבד לא וידאה שמשה עומד במטלות המצופות לגילו. בכל זאת הוא יצא משה רבנו. העניין הזה של תוכנית עבודה לתינוקות הוא חידוש מערבי מכמה עשרות שנים האחרונות, ועד אז המין האנושי התפתח יפה מאוד בלי משחקים התפתחותיים. בבית נורמלי וסביבה חיצונית נורמלית יש לתינוק די והותר גירויים ללמידה.

 

מה כן לעשות אתו? לדעתי הכי כדאי את מה שיהיה כיף לך ולו. מה הוא אוהב לעשות? מה את אוהבת לעשות אתו? מה גורם לכם הנאה?

רוב הפעוטות אוהבים מאוד לצפות ולהשתתף במידה מסוימת במטלות הבית, וזה מספק להם חומר למחשבה מכאן ועד להודעה חשובה. למשל לראות את אמא תולה כביסה ולמולל ביד בגד רטוב - או מורידה כביסה ולמולל ביד בגד יבש. בכל משימה אפשר למצוא איזו דרך יצירתית לשתף אותו, והוא ירוויח.

 

את משהו מיוחד!
כדאי לך לכתוב ספר הדרכה להורים- אני הקונה הראשונה!

 

אולי במקום שאכתוב ספר הדרכה - אפנה אותך לספרים מצוינים שאני קראתי ושעזרו לי לעצב השקפות חינוכיות? כמעט שום דבר שאני כותבת הוא לא רעיון מקורי שלי...

 

הנה רשימה חלקית:

הורים גם בלילה מאת ד"ר מתיו סיירס (ספר שלם בנושא שינה של תינוקות, מרתק ומאלף);

איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו מאת אדל פייבר ואליין מייזליש (לא קראתי את כולו ולא כל מה שקראתי התאים לי לאמץ, אבל היו דברים שממש תפסו אותי חזק);

תינוקות באופן טבעי בעריכת יונת שרון (ושוב - לא הכול מתאים (אם זיכרוני אינו מטעני יש שם למשל פרק על לא לעשות ברית מילה), אבל יש שם חלקים מופלאים ממש);

'היקשרות - התאוריה של בולבי', בתוך שלבים ראשונים של ההתפתחות מאת חוה אפלמן בהוצאת האוניברסיטה המשודרת (חומר קריאה מאלף ממש! ואני מניחה שעוד יותר מאלף לקרוא את הספרים שכתב בולבי עצמו, נראה לי שהם אפילו תורגמו לעברית, אבל טרם זכיתי);

בלמידה מתמדת מאת ג'ון הולט (בעיקרון עוסק בחינוך ביתי אבל גם כשהילדים במסגרת הוא תורם רבות להבנת תהליכי הלמידה שלהם).

 

 

ולפותחת, אני מקווה שאת בסדר עם הניצלו"ש הקטן, ומצטערת שלא יכולתי לעזור יותר, אבל אני רואה שכן קיבלת עוד רעיונות טובים בשרשור בהצלחה לך!

 

באמת דברים נכונים

תודה על התגובה, העלת לי הרבה נקודות חשיבה.

 

אשמח בכל זאת לשמוע על איזה דברים אפשר לעבוד עם הילד בגיל הזה. 

למה זה חשוב לך לעבוד איתו על דברים מסוימים?

 

אלא בבית. ואני חוששת שאולי אני מפספסת פיתוח מיומנויות אצלו...

מה שמטפלות במעון מנסות לעשות זה לחקות את מה שהילד היה עושה עם אמא בבית - נותנים להם לאפות חלות ביום שישי ולשחק בפינת מטבח... כך שיצאו מפותחים אותו דבר כמו אם היו נשארים עם אמא בבית.

אני גם בדעתה של בהתהוות, והבנות שלי היו איתי בבית בשלב הזה שאת מתארת.

הדבר היחיד שיש לי להגיד זה שלא עשיתי משהו מיוחד במינו איתן, אלא פשוט היינו ביחד, ועשינו ביחד והן איכשהוא התפתחו לבד בצורה נהדרת.

אם את רוצה לדעת מה מצופה בגיל הזה מבחינת התפתחות - אז תבררי, תקראי, תחפשי וכך תוכלי גם לוודא שהבן שלך "בסדר" וגם לחשוב על דגשים שאת יכולה לתת לו תוך כדי מהלך היום הזורם.

למרות הדברים המקסימים שכתבה בהתהוות, אני חושבת שיש דברים שילדים אוהבים מאוד רק שאף פעם לא ראו שאפשר לעשות כך.
לדוגמא, מגדל טבעות זה משחק אהוב מאוד אצלנו. כאשר ישנם זמנים שאני יושבת לשחק עם הילדים אז אני מראה לה איך אפשר להשחיל טבעת למגדל. כך גם להכניס כוסות (של מגדל כוסות) אחת בתוך השניה. להשחיל מקלות יצירה בבקבוק קטשופ.
קפלה אכן לא אוהבים לבנות בגיל הזה, המשחק הוא לפרק
לגו כן יכול להיות רעיון טוב.

 

מצטטת דברים חכמים שכתבה יונת שרון:

 

התכנים בגיל הזה הם בעיקר פיזיים:

• כלים שאפשר להכניס ולהוציא ולסדר ולערום, בין אם הם כלי מטבח או קוביות משחק או אבנים ועלים.
• חומרים בעלי מרקמים שונים, בין אם אלה צבעי ידיים וניירות, או חול ומים ובוץ.
• תנועות שונות שאפשר לתרגל, ביבשה (סלעים, מדרגות, ג׳ימבורי), באוויר (סולם, מגלשה) ובמים (נחל, ים בריכה).

חוץ מזה אפשר לשיר איתם, לספר להם סיפורים קצרים, לחפש אותם במחבואים, לדגדג אותם, לקחת אותם על הכתפיים גבוה מעל כולם, להתחבר עם כלבים וחיות אחרות, ובעיקר להיות בסביבת ילדים ומבוגרים פעילים.

 

 

אל תיסחפי להרבה אלא תעשי כמה קבועים.

מדבקות- בהתחלה את הגדולות ואחר כך יותר קטנות

צבעים- לתת לו לצייר על דף

חול- מאוד כיף ונחמד

בשלב הזה הם מאוד אוהבים להוציא דברים לפני שמכניסים, וככה הם לומדים להשתמש.

אז אפשר כל דבר שעולה בדעתך

אל תכריחי אותו תזרמי איתו.

קשקשנים, רעשנים, תוף מרים.

קסילופון.

 

ספרים עם מוזיקה שניתן ללחוץ על כפתורים.

 

משחקי פופ-אפ שונים

 

ולגבי - להכניס לפה, לפרק, לפזר -   כמו שנאמר פה בדרכים שונות, זה המשחק שלו. ככה הולא לומד על החפץ ומקבל עליו מידע. וזה גם מה שמצופה ממנו בשלב התפתחותי כרגע

 

היתה, לי מכונה AEGהרבה שנים ועשתה עבודה יפה (פתח מהצד!). כשהיא התקלקלה (לדעתי בגלל עומס יתר) הטכנאי דרש 800 ש"ח (לפני 5 שנים) וטען שהמכונה שווה את זה וטובה יותר מהחדשות. אחרי תיקון נוסף של 400 הבנו שזהו זה. כל זמן שהיא פועלת טוב, מנצלים אותה. ברגע שמשהו משתבש, לא שווה להשקיע סכומים גדולים.

 

כשחשבנו על מכונה חדשה מאותה חברה, התברר שהיא מיוצרת בסין, וממש לא איכותית כמו הדור הקודם שלה.

 

כשאת קונה מכונת כביסה, ובעיקר יד2, שימי לב היכן היא מיוצרת. באירופה- תחזיק מעמד. בסין? קשה לדעת.

 

נסי לבדוק אם המחיר של המכונה וההובלה שווים, או שאולי עדיף לקנות מכונה חדשה, כשמחיר ההובלה נמוך,יחסית, כי קנית מכונה, ויש לך אחריות.

אבל את צריכה לבדוק למה מוכרים.

אם משפצים את הבית ורוצים לשנות עיצוב, גודל וכו', או שמפנים דירה, זה מובן.

אם סתם מוכרים, הייתי חושדת בתקלות.

 

וגם אי אפשר להוביל לבד, זה הדבר הכי כבד בהובלות בדר"כ.

כשקונים חדש ההובלה כלולה בדר"כ.

 

סתם לדוגמא, אני קניתי BOSCH לאחרונה של 6 קילו ב 2600 בערך.

כנראה לא האיכות של פעם אבל בכ"ז חדש ומצוין.

אז מה שאמרו לך לגבי לקנות חדש נכון מאד. 

את ההובלה בעלי עושה כך שזה לא ממש חלק מהחישוב.תודה רבה רבה.

זה מאד מאד, אבל מאד, כבד.

חבל בשביל חיסכון של 300 ש"ח להרוס את הגב.

אני יודעת שאתם בטח חושבים שזה שטויות, אבל מניסיון במשפחה שלי, גב הרוס זה סיוט. זה הורס את החיים.

ולסחוב מכונה זה להרוס את הגב.

מה שכן, אם יש לו עגלה מתאימה זה סביר. שישאל ממישהו עגלה טובה.

שלא יעז להרים את המכונה על הגב לרגע (ראיתי מישהו עוזה את זה, רוסי צעיר שהוביל לי מכונה פעם. מקווה שהוא בסדר).

גם חבר עזר לו להעלות אותה וגם הוא סוג של עוסק בזה. אגב, הAEG מצויינת.תודה לכל מי שענתה ועזרה לנו להחליט.

אחת ל5 בתינוקות(עד שנה ו4). אחת ל8 בפעוטות(משנה ו4 עד שנתיים) ואחת ל10 (משנתיים) הגיל שכתוב זה גיל הכניסה למעון בתחילת שנה.

אחת ל6
אחת ל10
ואחת ל12. בהתאמה

תנסי לתת לו 60/90 ולראות מה קורה הוא בעיקרון צריך לאכול כל 2 וחצי שלוש

אוכל כל שעה וחצי שעתיים ועכשיו אני מנסה לבנות לו סדר יום ולהאריך את זמני הארוחות, שיוכל כל שלוש שעות.. לא תמיד מצליחה

אם כן, שווה להמשיך בדרך הזו

א. כמה ללחוץ עליו? אפס גדול ומאופס. אפס לחץ. לחץ לא עוזר לכלום, לכל היותר הוא יפגע בתהליך.

ב. יש עוד מלנתה זמן עד שנה"ל הבאה!! למה כבר מעכשיו? יש חודשיים שלמים של חופש גדול חם שבהם אם הילד מוכן הוא יכול להיגמל בקלות רבה.

[ג. בחורף יותר קשה. קר, בורח, ומסובך להוריד שכבות חמות ולכבס כ"כ הרבה. עדיף לחכות לקיץ, הרבה יותר קל ופחות מעיק.

ד. אם לא קורה כלום- סימן שלא מוכן. תניחו לו. אפשר לשים סיר או ישבנון בשרותים ולהציע מדי פעם, ואם הוא ירצה- יעשה.

איך קשורה הגמילה לכך שצריך לשלוח אותו לגן של גיל שלוש.. אפשר לשלוח גם אם לא גמול

את שלי קיבלו לא גמולה. היא נגמלה רק בחנוכה. וזה לא מקרה מיוחד.

היום משרד החינוך אוסר לא לקבל ילד בגלל שהוא לא גמול. 

והסייעת מחוייבת להחליף לו בצורה נוחה ומוצנעת

מניסיון של 5 ילדים גמולים

פשוט ישבנו איתו על הסיר.
קוראים סיפור וכו
כל ערב לפני המקלחת
ואחרכ משבחים אותו על שישב על הסיר כמו גדול
חייבת לציין שבמשך המון זמן כלום לא קרה וישר אחרכ כשהיה נכנס לאמבטיה הוא היה עושה.. אבל בסוף גם זה הגיע..
לדעתי חשוב לשים לב לפידבקים חיוביים גם אם "כלום" לא קורה, הרי עצם הישיבה זה התקדמות..
וגם זה סהכ נחמד לשבת יחד ולקרוא סיפור.. בסוף זה בא..
בהצלחה!

גם היא אמורה שנה הבאה ללכת לגן, אבל הניסיון שלי הראה שעד שהילד עצמו לא רוצה- חבל על כל טיפת אנרגיה.

בפרט בחורף הקר, עם כל השכבות שלובשים.

לילד קר וזה לא הזמן להתחיל עם זה.

 

עד הגן שנה הבאה יש עוד עשרה חודשים. מה הלחץ?

בשנים האחרונות יש חוק שחייבים לקבל כל ילד בשנתון גם אם הוא לא גמול.

חכי שיגיע ממנו- או לפחות עד האביב.

 

הבת שלי מדברת הרבה על שירותים- אז מה??

זה זמן גרוע ממש לגמילה.

ברור שמאבדים סבלנות אפשר בהתחלה לשבת לידם ולהקריא סיפור שייך

עד סוף שנה יש מספיק זמן..

חכי כבר לקיץ זה הרבה יותר קל ,

בינתיים תדברי איתו עלזה, יהיו לו כבר יותר חברים גמולים, יש פחות שכבות להוריד כל פעם.

הוא שותה לפני השנה. פתאום נזכר שהוא צמא. שותה בשביל כל היום.

הוא חיב להתאפק בשיעורים כי לא מרשים לצאת. בית ספר רחוק.

קר לו ואין לו חשק לצאת מהמיטה לקור של השירותים.

כל בוקר מכבסת סדין ומגן ושמיכה.

עוד מעט בר מצוה..

דבר שני אולי צריך ביוזמה שלך להזכיר לו לשתות במשך אחה"צ שהוא בבית.

ואולי לחמם את החדר שיהיה לו יותר קל לצאת מהמיטה.

ודבר נוסף שאולי יעזור:

תלמדי אותו להעמיד מכונה ותני לו להכניס את הכלי מיטה שלו ,להעביר אליו את האחריות לטיפול בדברים הרטובים. רק בלי לחץ ובלי עצבים ממש בנחת שידע שזה לא הדבר הכי נעים לעשות אולי זה יעזור.

בהצלחה

תשקלו לטפל בו.

 

אולי כדאי לטפל גם בזה? יכול להיות שיש לזה איזה קשר פסיכולוגי..
זה חדש העניין של ההרטבת לילה או שתמיד היה?

יש כמה אפשרויות לטפל בבית ספר שבו רואים את היציאה לשירותים משיעור כמיטרד ולא כצורך פיזיולוגי הכרחי, שהוא תנאי בסיסי לפנאי ללמידה-

אפשר לדבר עם המחנך כיתה

אפשר לדבר עם היועצת או המנהל/ת

אפשר לשלוח מכתב חתום מרופא שהילד הזה חייב שיאפשרו לו לצאת לשירותים בשיעור, ומי שלא מרשה לו עובר על חוק זה וזה... 

אפשר להעביר אותו בית ספר (כן, אני לא שוללת את האופציה הזו, הגם שהיא חריפה, כמובן צריך לראות את התנאים והסביבה והמכלול וכולי...) 

 

 

 

גם אני אוהבת לגמול מוקדם, וזה אפשרי בהחלט, אבל זה לוקח יותר זמן, ילד קטן לומד לאט לאט. תנסי בשלב הראשון של הגמילה להושיב אותו דווקא בזמנים כשיש סבירות גדולה שהוא יעשה, כגון לאחר שינה, כ20 דקות לאחר שתיה, אם שמת את הטיטול מזמן והוא עדיין יבש... ואז כל פעם שהוא יצליח, תני לו פידבק חיובי, תשירי לו כל הכבוד, אולי תתני פרס קטן. זה יעזור לו להבין מה בכלל נדרש ממנו

מתחילים כשהילד יודע לשבת! גיל 7 חודשים אצלי. מושיבים על סיר במרכז העניינים של הבית. בבוקר ואחרי כל ארוחה. אם יוצא לו משהו בטעות מוחאים כפיים וישר כח גדול. הילד מבין מהר מאוד מה מצופה ממנו. ובין לבין- טילטולים. עד הקיץ או עד שיש חופש ואפשר ואז מורידים את הטיטולים בבוקר ובלילה. חד וחלק. שבוע שוטפים קצת את הבית ונגמר. ( לא שאין פיספוסים ) אבל מסיימים עם זה.

אני גמלתי את כל הילדים מקסימום בגיל שנה וחצי. זה קרה כשעבדתי משרה מלאה. וכשהייתי עם אחד הילדים בשנת חל"ת בגיל שנה.

אם לשבעה מתוקים.

כאשר מחכים עד גיל שנתיים וצפונה - מתסבכים את הילדים. הם מתרגלים שהיציאות הם חלק מגופם והגמילה נעשית להם קשה. מקשים על כולם.

זה לא קורה אצלי..

מגיל 7 חודשים ועד שנה וחצי???

 

או שמא לא הבנתי את כוונתך

ולא נעים לי להגיד, אבל היום אמא שלה מודה בטעותה, כי לילדה הזאת היו אינסוף סרטים עם הגמילה.

נכון שיש ילדים שזה מצליח איתם, אבל ילד בגיל הזה לא צריך בכלל בכלל להרגיש איזשהוא לחץ או עומס נפשי או ביקורת או משהו בסגנון שקשור ליציאות שלו.

ז"א 8 חודשים מהיום?

כשגמילה מתרחשת בזמן המתאים - זה קורה תוך שבוע-שבועיים.

 

מנסיון שלנו-כדאי לחכות לשני דברים שמסייעים מאוד:

קיץ

ורצון הילד.

 

בהצלחה.

בזמן שקילחתי את הקטן הוא ישב על הישבנון ודיבר איתנו. לא לחצתי בכלל. הראתי לו כמה זה מגניב. יצא בערך םעמיים בחודשיים שהוא ישב. אחרי כמה זמן הוא התחיל לא להסכים לשבת. בשום שלב לא לחצתי. קניתי לו ספרים על זה (מת על ספרים)- טולי כבר בלי טיטולי, הסיר של נפתלי וכאלה.. הסברתי לו מה מבוגרים עושים, ככה לא צריך להחליף טיטול (שונא החלפת טיטול). בערך בשנה ו10 קניתי סיר, וזרמתי. ישב לפעמים, היה מסתובב בבית קצת, ושוב יושב (כשבעלי או אורחים היו בבית השתדלתי שילבש משהו ולא יסתובב ערום, לי לא היה אכפת.. אחרי כמה זמן הוא ביקש להוריד את הטיטול ולעשות בסיר. קנינו תחתונים וזהו.מיקמתי את הסיר בסלון (גרים בקראוון) והוא לא התבאס על נללכת מהמשחקים..  מפספס בערך פעם בחודש. עכשיו שחורף אולי פעמיים בחודש. בשינה הוא לפעמים עם ולפעמים בלי, לפי בחירה שלו.  
במעון מאוד תמכו. זה חשוב. הם דרשו יום בבית בלי פספוסים, ניצלו שישי-שבת, וזהו.

עוד משהו, שמעתי שיש ילדים שקל להם להתחיל כשהם משלשלים. כי זה מונע את הפחד הראשוני של לעשות גדולים בסיר. שוב, לא בכח!
היום הוא מנסה ללמד את הקטן (בן שנה ו4). מסביר לו איך שמים את הישבנון ושאין טיטול...

אם האנשים אהובים עליכם, והם אנשים מכילים, אין סיבה שתהיה בעיה, להיפך. הינה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.

 

ולגבי הגיל - שמעתי פעם תשובה של רב להורים חילונים לילדה בכיתה א' באותו מצב שלכם. הוא אמר להם שעג כיתה ג' לא צריכה להיות בעיה בכלל.

 

בהצלחה.

ולמה אתם צריכים "להשתלב עם שאר ההורים", אם ממילא הרוב דתיים?

בגן דתי רגיל, ה"דת" לא תהיה "בעיה"..

 

זה פשוט תלוי אם אתם תהיו מוכנים לזרום עם החנוך הדתי בגן. יש כאלה שזה יתרון בשבילם, מעוניינים שהילדים יספגו יהדות.

 

 

בגיל שנתיים ההורים יגיעו ליום הולדת?

אם אתם רוצים שיגיעו, תודיעו מראש שכל האוכל קנוי בהכשר טוב ולא מוכן בבית(רוב החטיפים והדברים הקנויים הם בהכשר, בעיקר מחברות ישראליות ידועות כמו אוסם עלית וכו) אבל צריך להסתכל שיש חותמת. לא לקנות דברים פתוחים, ואם רוצים להגיש פרות/ירקות, רק ממקום עם תעודת הכשר בתוקף) ושהכל מוגש בחד פעמי. (גם העוגה, באפיה ביתית יש הרבה בעיות כשרות, אלא אם כן אתם מרקע דתי ויודעים מהם דקויות הכשרות). 

בעקרון, בגיל כזה לא נראה לי שיש להורים "בעיה תרבותית" להגיע עם ילדיהם למסיבת יומולדת אצל ילדה לא דתיה, הדבר היחיד שיכול למנוע מהם, הוא החשש שיצטרכו להגיד לילד שלהם בגיל כזה לא לאכול מהעוגה כי היא לא כשרה... המסיבות הם בערך אותו דבר, עוגה, כמה פעילויות נחמדות ושירים וזהו. הדבר היחיד שנראה לי שיוכל להפריע זו הכשרות.

בגילאים יותר מתקדמים (5 ומעלה נראה לי), תצטרכו להתייעץ, אולי עם זוג הורים אחר או הגננת, לגבי תוכן היומולדת, ולראות שהדברים אכן מתאימים ומן הסתם גם אתם תחושו עד אז מה שייך ומה לא בעצמכם. אם ההורים יראו שאתם מכבדים, הם ישמחו, למה לא?

ואנחנו דתיים. יש חילונים, דתיים וחרדים. יש תפילה ה בבוקר- מודה אני וקריאת שמע עם כמה שירים לא קשורים. לומדים על החגים. האוכל כשר. באמת מקפידים כשמביאים אוכל מבחוץ, אבל לא נראה ליל מישהו יש בעיה. יש הורים שמפריע להם שמטפלות מגיעות עם מכנסיים צמודים, לי  לא אכפת. מה שכן, בד"כ כשיש פעילויות של הגן הגברים לא ככ באים. לא יודעת אם קשור או לא...

זה הנושא הבוער שבו עוסקים כל השירשורים שם כרגע.

גם בפורום צעירים מעל עשרים יש דיון בנושא.

 

לא יודעת להגיד איך פותחים דף.תשאלי שם.

 

אשרייך על תחושת הערבות ההדדית.

 

וגם בוכה . אני אומרת לעצמי חבל שלא עזבתי את הארץ כשהייתי צעירה אם לכך הגענו, אבל כמובן לנערים האלו זה לא עוזר. הילדה שלי די מרגישה דברים ,אבל לא מדברים על שום דבר.

וזה לא קשור חלילה ל"לעזוב את הארץ". עוולות ודברים נוראים יש בכל העולם.

 

בוודאי שהגישה "לסדר את העניינים" במדינה, ע"י מיעוט קטן בלי חשבון ואחריות, קל וחומר במעשים חמורים, היא ילדותית, שלילית ופסולה.

אבל אין לכך כל קשר עם עינויים מהסוג שנשמע, שזה מחריד לגמרי.

 

עזוב את הגישה. לפעמים אני חושבת , ואם היה בבית הזה סתם איזה רווק בן 60 , שלא עשה שום דבר רע לאף אחד -אז גם היו מזדעזעים כל כך?! וזו הצביעות של העולם המודרני - לאיש בן שישים לא מגיע לחיות?

 

ארע רצח וצריך למצא את האשם ולהעמיד לדין . נדמה לי שהעונש הוא מאסר עולם-גם אם הרצח הוא מדרגה שניה -כלומר מי שזרק את הבקבוק לא ידע אם מישהו ימות או לא . עדיין הוא צריך לרצות מאסר עולם וזה כואב וקשה. ברוך השם שכאן זה לא עיראק. 

 

אסור לענות צעירים דתיים אידאליסטים רק בגלל , שהם חולמים ומדברים על שלטון של תורה ולא מצטלמים טוב. אותי השב"כ יותר מפחיד .

 

 

וקצת סנגוריה : מעניין ממי הם למדו לזרוק בקבוקי תבערה על חפים מפשע ? 

ולצערי, האמון שלי בדברי יעלון שלא היו עינויים, קטן מהאמון בדברי עורכי הדין ששמעו מפיהם ישירות. הלוואי שלא היו. וכי העצורים "המציאו" בשניה שנתנו להם לדבר עם עורכי דין? אחרי שבועיים מעצר? עוה"ד המציאו?..

 

מה גם שהשבת התפלל אצלנו בביהכ"נ איזה נער שאמר לי שמכיר את אחד מאלו שהשתחררו, וההוא אמר לו שחטף מכות בחקירה. זה מותר?

 

אם גוף מאורגן במדינה נוקט אלימות קשה, זה חמור בהרבה משטויות של נערים בגיל ההתבגרות. צריך לחקור - ואם היתה אלימות כזו, להעמיד לדין את כל השרשרת שביצעה/ידעה על כך.

א. נפתלי בנט שאל למי מאמינים , לאיילת שקד או לאיתמר בן גביר. אז אני מאמינה לאיילת שקד , ולצערי זה לא סותר את מה שאמר מר בן גביר -שאני מאמינה ל100 אחוז ממה שאמר .

 

ב. יש לי תקווה , שלא יהודים עשו את זה . בראש אני חושבת , שזה כנראה כן תג מחיר , וזה נורא, נורא, נורא . בלב אני מקווה שאולי בכל זאת היה כאן סכסוך חמולות . 

 

אבל אני כמעט בטוחה , שזה אנחנו . 

בדר"כ אני מזדהה עם כל מילה שאתה אומר
אבל השטויות של נערים בגיל ההתבגרות שאתה מדבר עליהן הן שטויות שעלו בחיי אדם
ויודע מה.. פחות אכפת לי מדעת קהל עולמית או איך זה גרם לאוכלוסיה הדתית לאומית להצטייר בעיני הרבה אחרים, אבל זה עלה בחיי אדם
ומאחורי חבורת הנערים הללו יש סיכוי גדול מאוד שעומד ארגון שחושב ש"המטרה היא לכרסם את יסוד הדמוקרטיה עד להפלת השלטון" או משהו כזה.
והנערים הללו לא משתפים פעולה ולא מוציאים מידע.
אז אני לא חושבת שצריך לענות אותם, אבל למען בטחון המדינה, אני כן חושבת שצריך להוציא מהם את המידע הזה.
כמו שצריך להוציא מכל אדם שיש בידיו מידע על דברים שמסכנים את בטחון המדינה.
וסליחה על הטון הכועס, אני פשוט לא מבינה איך כולם פה מצליחים להתעלם באלגנטיות מהמעשה שנעשה. וגם לי היה מוקל מאוד אם היה מתברר שלא יהודים עשו את זה, אבל לצערי הרב זה לא נראה כאילו זה המצב..

שהיו מוציאים את כל המשאבים שלהם על ההגנה האמיתית והקריטית שלנו כרגע,
בזמן שמערכת הבטחון צופה עוד כמה חודשים לגל הטרור הזה.
אנשים נרצחים ברחובות לאור יום ומבזבזים משאבים על זה?
נראה לי חסר פורפורציות לגמרי.
במיוחד לאור העובדה שלא היו שום ראיות.

ואיך נראה לך יוציאו מהם מידע?
ואם המידע שרוצים לקבל הוא כוזב?

האמת,לאחר הסיפור הזה אני בכלל לא בטוחה שכל הרוצחים שהשבכ תפס לאחרונה לדוג' הנקין היו באמת הרוצחים ולא סתם כדי להרגיע את הציבור.
וגם אם כן אני יודעת שההטפות ושטיפות המוח ממשיכות, אני פשוט שומעת אותן מקרוב,
בזמן שהשבכ חוקר רבנים צדיקים ולא מונע את ההסתות.

אבד לי ניצוץ האמון בהם.

במיוחד כשכולנו כבר מצפים לסוף של הסיוט הזה, ומנסים להמשיך לחיות קצת בשפיות,
האמת זה הרס אותי ואני פשוט לא מסוגלת לשמוע שום פרט מהסיפור הזה.

ולהורים היקרים- ששאלו מה לומר לילד?
הייתי ממליצה פשוט לומר את האמת, שאתם לא יודעים, ומקווים שבקרוב תהיה גאולה ומשיח יבוא ותתגלה האמת שקצת מסתתרת..
זה לא בושה לא לדעת, זו לא בושה להיות אמיתיים, וכשלא יודעים לא צריך לתת תירוצים...אולי הילדים שלנו יזכו לדעת את מה שאנחנו לא יודעים.
בשורות טובות! !

אני חושבת שדן התכוון לקריאות ולשירים שלהם למשל. הרצח בכפר דומא מזעזע מאד . יש לי שביב תקווה שזה לא משלנו , ואם כן -צריך להכניס לכלא להרבה שנים את מי שעשה את זה -אבל לא ככה ! לא בעינויים של כל החברים שלו. 

 

דבר שני -הנערים האלו , שגרים ביהודה ושומרון מרגישים תסכול מזה , שהם ממש ברווזים בכבישים . זה לא מצדיק כל פעולה של אלימות שהם עושים , אבל את שירי השנאה שלהם אני יכולה להבין . אם הייתי מחנכת שלהם הייתי עושה איתם שיחה , אבל תכל'ס לא היה לי מה להגיד להם . כי רוצחים יהודים והממשלה לא עושה כלום ,והתקשורת מתעלמת באלגנטיות. 

על הענין שכתבת כעת, כתבתי כבר בהודעה הראשונה (לא דווקא על הנושא של "עלו בחיי אדם", שהרי עדיין אינני יודע אם מה שנעשה בכפר ההוא נעשה על ידי יהודים, אבל על הגישה הכללית "לסדר את ענייני המדינה" כאילו בדילוג על הציבור הרחב וסדרי השלטון).

 

וגם אני, כשרואה לא פעם כתיבות מתלהמות "נגד המדינה" בסגנון דמיוני של הריסה, זה מרגיז אותי ואני אומר שלא יבואו בטענות שהמדינה תפעל נגד מי שמנסה לפעול נגדה. זה ברור.

 

אלא מה?

 

א. לעינויים אין כל מקום. נקודה. זה מחריד ומזעזע. על זה דובר. גם כדי "להוציא מידע". לא מדובר פה ב"פצצה מתקתקת" שממש כרגע הולכים לבצע פיגוע. ולמידע לטווח ארוך יותר, יש דרכים לגיטימיות, מודיעיניות, להגיע. מה גם שרואים שמשתמשים גם במעצרים-מנהליים כשחושבים שזה מונע פעולות בעייתיות (הלוואי שלא משתמשים בכך מעבר למה שהכרחי).

 

ב. מי ש"חושב שצריך להפיל את השלטון" או שאר שטויות, יש לו שותפים מכל מיני צדדים לצערנו. בכנסת יושבת מפלגה של שונאי ישראל ערבים, שתשמח לא רק על הפלת השלטון אלא כנראה גם בחורבן המדינה חלילה.. עדיין לא מענים אותם וגם לא הוציאו אותם מחוץ לחוק.

נער מקיבוץ בעוטף עזה, כתב פעם על ה"תענוג" שלו כשהורגים חיילי צה"ל, בפירוט. פסיכופאט. לא ראיתי שעצרו אותו, חקרו, או עינו..  במדינה יש הרבה דברים משוגעים. על דעות עדיין לא אוסרים בני אדם, גם אם אלו דעות מקוממות. ואפילו אם זה בציבור "שלנו", שאנחנו לוקחים יותר ברצינות אמירות..

 

ג. זכות השתיקה בחקירה, היא זכות שמוקנית בחוק. מותר גם לחקור. יש דרגות חומרה שמתירות חקירה יותר "לוחצת". אין היתר להכות, בוודאי לא לענות. ברגע שעוברים את הגבול הזה, קשה גם לסמוך עד כמה באמת הם אנשים עם "מידע" קריטי. הרי ברור שלא כל אדם ששותף לאיזה "אג'נדה" מותר להוציא ממנו מידע בכח.

 

ד. כלל לא התייחסתי ספציפית ל"מעשה שנעשה", כי לא ידוע לי האם אלו ששם מעורבים בכך. וקצת קשה להאמין שמספר כזה של אנשים.. וזה כלל לא הנושא שעומד כעת על הפרק. דנו על זה בזמנו, כשנעשה לצערנו.

 

ה. לגבי "שטויות של נערים בגיל ההתבגרות", כמובן לא מדובר דווקא על הרצח ל"ע בכפר ההוא. אלא בכללית, כדי להשוות מול התנהלות של גוף ממלכתי.

דוגמה נוספת: טענו על ההשלכות הבטחוניות של הרצח ההוא, מלבד הנוראות העצמית שבו. כאשר ממשלה מאפשרת פרסום סרטון מאיזו חתונה צדדית, רק כמשקל נגד ללחץ על השב"כ, למרות שיודעת שזה יכפיש שם ישראל בכל העולם ויכול במפורש לגרום לסיכון בטחון יהודים הרבה יותר - אז גם זה חמור יותר מבחינת הסיכון, מאשר כמה נערים שעושים משהו.

 

והרי ראינו גם מה שכתב הרב של כוכב השחר, על מעצר שווא של איש חינוך מהמקום. המחלקה היהודית בשב"כ קנתה את חוסר האמון הנוכחי בה, "ביושר". וה"ראיה" מאנשי הפרקליטות שכביכול יודעים מה נעשה, כלל אינה מרגיעה אותי...

 

ואני לא חושב גם, שאכן כמה עשרות נערים, כפי שטען בנט, הם מה שמסכן את המדינה. אפשר להילחם בתופעות שצריך, בלי היסטריה, התלהמות, ובוודאי בלי התעללות. ואחרי בירור ענייני מה "רמת הסיכון", אם קיימת, של כל אחד. לא כל מי שאומר משהו כבר הותר דמו. 

 

ו. לא ראיתי אצלך "טון כועס". הערת על דבר, והובהר שהנושא כעת היה בגלל ההתעללות. וזה מחריד. ה' יצילנו.

 

יש באינטרנט טופס שצריך למלא ולהוסיף מסמכים כדי להתחיל את התהליך של הזכאות לדרגה. תתחילי עם זה כמה שיותר מוקדם כי אותנו מטרטרים עם עוד טפסים ובנתיים משלמים מחיר מלא.

במעון של הבת שלי צריך רק להביא מטרנה/תמ"ל אחר שהילד אוכל. את המוצקים מכינים להם שם.
כמובן שגם צריך בגדים להחלפה, חיתולים, מגבונים, משחה לטוסיק, מוצץ. שמיכה וסדין יש של המעון והם מכבסים כל הזמן. ואצלינו זה עד 4.

אני בדר"כ לא מביאה בימי שישי כי זה היום החופשי שלנו וזה עוד זמן שאנחנו יכולים להיות איתה. היא בת חמישה וחצי חודשים אז זה לא שהיא מפסידה קבלת שבת או משו בסגנון.

ההנחה של התמ"ת תלוייה ב3 מרכיבים: שעות עבודה של האישה, שעות עבודה של הבעל, הכנסה לפי נפש.

יש טבלה באתר של התמ"ת ובה רשום כמה גובה ההנחה לפי הכנסה לנפש. כדי לקבל את ההנחה שמגיעה לכם גם את וגם בעלך צריכים לעמוד בקריטריונים המתאימים של התעסוקה. לגבי הבעל: צריך לעבוד או ללמוד. לגבי האשה: צריכה לעבוד או ללמוד ולעמוד בקריטריונים של מספר השעות הנדרש לפי משרד התמ"ת, כעיקרון אישה עובדת צריכה 36 שעות שבועיות כדי לקבל את ההנחה המלאה, אם היא עובדת פחות מזה (מינימום 24 שעות שבועיות) מעלים אותה דרגה אחת והיא העצם תקבל את ההנחה הבאה בטבלה, דרגה אחת פחות ממה שמגיע לה לפי מבחן הכנסה.... אם בני הזוג לא עומדים בקריטריונים היא לא תקבל את ההנחה!

חשוב שתשימו לב לכל הדברים האלה, וכמו שאמרו כאן תתחילו כבר להשיג את הטפסים וכו' כי המחיר המלא של המעונות האלו הוא מאוד גבוה...

דבר נוסף, מאוד מומלץ לעשות את כל התהליך באינטרנט, זה מאוד פשוט וחוסך הרבה זמן ואי הבנות. שימי לב  שברגע שאת מקבלת את הדרגה תעדכני את מנהלת המעון כי למשרד התמ"ת לוקח זמן לעדכן את המעונות ובנתיים יחייבו אותך מחיר מלא (חשוב לומר שאת מקבלת את ההנחה רטראקטיבית מרגע שהגשת בקשה להנחה, אבל בכל זאת בנתיים זה לא נעים לשלם 2000 ש"ח בחודש...)

לגבי עידכון סטטוס, יש חובה חוקית לעדכן. רק שכאן יש קטע: שהיום משרד התמ"ת מגבילים אותך ל2 עידכונים בשנה...לא כל כך ברור איך זה מסתדר עם החוק, אבל אני הייתי מציע לך לנהוג בחוכמה ולעדכן רק על דברים שהם לאורך זמן עם עדיפות לעידכונים שמגדילים לך את ההנחה... (אבל צריך בזה שיקול דעת, שלא יהיה גזל..)

 

על זה לא שמעתי (אולי כי השנה זה לא רלוונטי לנו, בע"ה בשנה הבאה. שנתפוס מקום רלוונטי בזמן...)

אז נניח שהפסקתי לעבוד, או עברתי עבודה, וילדתי, ואח"כ קרה עוד משהו מעניין. והרי הכל רלוונטי לשני בני הזוג, אז לא צריך לעדכן אותם?!

מוזר.

אני גם חושב.

אבל ככה כתוב באתר שלהם...

את יודעת אולי, אם אני מכניסה את הבן שלי עכשיו (אמצע שנה), 

ואין לי 3 תלושים מלאים של עבודה (יש לי רק של החודש האחרון כי חזרתי מחופשת לידה)

מה אני צריכה להציג?

 

 

מוסבר שם הכל.
בעיקרון את צריכה אישור חזרה מחל"ד חתום ע"י המעסיק (את צריכה להוריד את הטופס מהאתר).
ואז תקבלי דרגה זמנית עד שתשלחי עוד 2 תלושים.

בהצלחה

בעיקרון במעון צריך לספק מטרנה לילדים עד גיל שנה והרבה מעונות לא עושים את זה אז תבררי את העניין.. חסכון של לא מעט כסף

ואני מגדלת ילדה בת שנתיים וחצי שרק בגיל שנתיים הלכה, היא עשתה פיזותרפיה הרבה זמן.

במקום לדאוג תגרי אותה במשחקים ותגרמי לה לזחול  ולהתהפך אלייך אם את רואה חולשת שרירים משמעותית

או גמישות יתר ושהיא לא מרימה עדיין את הראש ואת הידיים למעלה אז אני ממליצה ללכת לפיזותרפיסטית.

במקום להילחץ תהיי רגועה והיא תשיג את מה שצריך בסוף.

כולן אצלי התהפכו רק בגיל חצי שנה.

כדאי ליצור מצבים שיעודדו אותה לזה- להשכיב על שמיכה על הרצפה- גם על הבטן וגם על הגב, עם משחקים.

לפעמים ההתהפכות הראשונה באה כתוצאה משליחת יד סקרנית אל חפץ קצת מרוחק.

אפשר גם לגלגל אותה מצד לצד כדי לתת לה את תחושת ההתהפכות.

לדבר אליו בנחת, בנעימות, בחום. אח"כ אפשר לומר, אם תרצה להגיד לי למה אתה בוכה, תבוא להגיד. וללכת לעסוק במשהו אחר. מן הסתם יגיע אחרי זמן קצר. יגיד, אפשר להסביר בנחת. יתחיל שוב - להסביר שוב בנחת למה אי אפשר כעת סיפור, למשל, להשתתף בצערו, לנציע חלופה (נספר אח"כ - ולקיים ולהזכיר שכעת מספרים כי בבקר לא יכולנו) וללכת לענינייך. ילמד שאוהבים אותו, ושפותרים דברים באופן אחר ומזה לא מרוויחים.

 

לא יקרה כל אסון מהזמן על הריצפה.

 

וכמובן, להקדיש לו תשומת לב, חום ואהבה בלי תלות בזמנים הללו.

 

אין בעיה בשכיבה על הרצפה, ובאמת אין מה להרים אותו אם הוא מתנגד.

אם אפשר, כשהזמן לא דוחק, לדעתי כדאי לרדת אליו לגובה הרצפה וללטף קצת. ובעיקר להראות השתתפות בצער - "אני יודעת שנורא רצית את הצעצוע הזה. אני יודעת שזה מרגיז. כששלוימל'ה יגמור ניתן לך אותו".

ומעבר לזה - שלווה.

אם את מרגישה קושי גדול עם הסיטואציות האלה, מרגישה שהן מערערות בך משהו, כדאי לדעתי שתקדישי את תשומת הלב שלך *לעצמך* ולא אליו. תשימי לב מה מתחולל בך, תקבלי את רגשותייך באהבה. זה כבר יעזור גם לצדיק הקטן

 

 

קודם כל תודה על התגובות- לך ולדן..

יש ילדה בת 4 שנמצאת בסביבה הקרובה שלנו,

אמא שלה מאוד מאוד לא אוהבת לשמוע אותה בוכה. ממש קשה לה עם זה

הילדה מן הסתם הבינה את זה ומנצלת את זה בלי להניד עפעף. כל פעם שמשהו לא מסתדר- מתחילה לבכות והאמא נעמדת לצידה ותעשה מה שצריך- אם זה להפוך עולמות או לתת שוקולדים כפיצוי או כל דבר שיגרום לילדה להפסיק לבכות

פתאום הבנתי שיכול להיות שההתנהגות איתו נגרמת קצת בגלל הסיפור הזה, ייתכן שאני לוקחת את זה לצד השני- בבכי אתה לא תשיג כלום. אבל זאת לא הגישה הנכונה כדי לא להגיע למצב הזה?

ז"א, גם לילדה הזאת קצת קשה- היא לא יודעת לקבל "לא", בטוחה שהיא תשיג הכל בבכי, בטוחה שהיא חייבת להשיג כל מה שהיא רוצה ובסופו של דבר "מבלה" הרבה מזמנה בלבכות כדי להשיג את הדברים שהיא רוצה..

ומה יקרה כשהיא "תצא לעולם" ותבין שבעולם האמיתי הדברים לא עובדים ככה?

 

אני זוכרת שכילדה קראתי את הספר המקסים "סוד הגן הנעלם" והושפעתי ממנו מאוד.

היה שם תיאור של אמא שברמה קיצונית מאוד (ומקובלת בעבר ) לא רצתה לשמוע את הבת שלה, ובעיקר לא לשמוע אותה בוכה. הילדה גודלה על ידי מטפלת שקיבלה הנחיה גורפת לא לאפשר לה לבכות, וכצפוי נאלצה בהמשך חייה להתמודד עם בעיות רגשיות קשות מאוד.

אני ממש זוכרת כמה זה השפיע עליי בתור ילדה, וכמה שתיעבתי את הגישה של הרגעת בכי בכל מחיר.

בראשית שנות ההורות שלי נטיתי חזק מאוד לצד השני. יותר מדי חזק לצערי.

עם השנים לומדים להתאזן...

 

זו דעתי

 

 

 

הראיה הזו, שהצגת כבר בעבר, כל כך עזרה לי להבין את היחס הנכון. ובאמת ברגע שהדברים שהתעקשנו עליהם היו רק כשבאמת אין ברירה, וגם הבעתי את זה בפני הקטנה (כל כך הייתי רוצה לעזור לך, אבל זה באמת לא מתאים עכשיו...), היה לה הרבה יותר קל לקבל את הדברים.

כי לא נותנים לה מה שבא לה הדבר שהכי עובד זה לקחת אותה בידיים גם אם היא מתנגדת ולהתחיל ללכת

או להשיב בעגלה כשהיא צורחת תוך כדי לגבר איתה בנחת בסופו של דבר אחרי דקה היא נרגעת מוחה את הדמעות ומבקשת לרדת ולשחק עם אמא כמו מקודם, המטרה היא להיות תקיף, ברור אסרטיבי ולהרגיע את הילד, שתבין שהולכים הביתה כי לבשת ולדבר איתה לא עוזר ולא יוציא מזה ולא צריך לנהל משא ומתן.

אצלנו שהיא בוכה אני אומרת לה שאמא לא מקשיבה לה שהיא בוכה כי היא לא יכולה להבין אותה ושתדבר בנחת ואני אעזור לה והיא נרגעת אחרי לא הרבה זמן ומדברת יפה ונותנים חיבוק ונשיקה ונגמר כל ההתקפה, ניסיתי הכול וזה הדבר היחיד שהחזיק

והאמת אני רואה ירידה חדה בכמות הקריזות והבכיות. היא בת שנתיים וחצי אצלי.

אולי לנסות לשאול מה מפריע? יש מצב?
אם הוא מפחד להשאיר לו אור,
אולי לקחת למיטה איזה צעצוע שהוא אוהב או ספר- מקנה תחושת ביטחון..
אולי אם אתם שומעים אותו מתעורר לדבר אליו עוד כשאתם בחדר שלכם ולומר לו "הכל בסדר אבא ואמא כאן תחזור לישון", וככה לגרום לו לבטחון שגם כשהוא לא רואה אתכם אתם שם..

בקשר לאחד- הבן שלי הרבה פעמים רוצה לצחצח כשהוא רואה אותי מצחצחת.. פשוט תראי לו כל בוקר שאת מצחצחת, יש מצב שהוא יחליט שגם לו בא..

 

1) ניסית אולי להבטיח לו משהו שווה אחרי הצחצוח? רוב הפעוטות בגיל הזה אוהבים לשפוך מים, למשל. אפשר להגיד לו - "תפתח את הפה יפה, תיתן לאמא לצחצח, ואחר כך תקבל את הכוס לשפוך לכיור". יכול לעזור? או משהו אחר שהוא אוהב?

 

מליצה גם על מה שנכתב מעליי, וחוץ מזה אני זוכרת גם שצביה כתבה לפני כמה זמן תיאור יפה של הדרך שלה לצחצח שיניים לבתה למרות ההתנגדות. אני מקווה שהיא תעבור בסביבה ותחכים אותנו.

 

2) מה דעתך לשים לו מזרן על הרצפה אצלכם, וכשהוא בא להרשות לו לישון עליו? יכול להתאים?

 

1. רעיון ממש טוב! ננסה... תודה!

 

2. אני אגיד לך מה הבעיה שלי עם מזרן לידינו...

הייתה תקופה שכך עשינו. העברנו את המיטה שלו ליד המיטה הזוגית וזה לא עזר!

הוא היה מתעורר ומבקש לעלות לישון איתנו... (שכחתי לומד שהייתה תקופה של איזה חצי שנה שהוא

היה ישן איתנו במיטה בגלל אילוצים ולדעתי הוא לא מצליח להסתגל למצב שונה....)

ז"א, גם במיטה לידנו הוא היה מתעורר מלא ובוכה...

 

ומעבר לזה, כשהוא בחדר ממש ממש קשה לי להיות במצב אינטימי עם בעלי...

זה פשוט גורם לי לתחושת אי נוחות גדולה.

הנקודה הזו מאוד הקשתה עלינו והרגשנו שבשביל הביחד שלנו,

אנחנו לא יכולים שהוא יישאר בחדר

הבת שלי מאוד לא אהבה את זה (בכללי היא לא אוהבת שמתעסקים עם הגוף שלה- נורא קשה למדוד לה חום, לסדר לה את השיער עם קוקיות או סיכות וכו', אז מה שלא באמת חשוב לרוב אנחנו מוותרים).
על צחצוח השיניים כן היה לי חשוב להקפיד, אז תקופה ארוכה הייתי אומרת לה שאנחנו מצחצחים רק עד חמש, והייתי סופרת בקצב איטי מספיק כדי לעבור בזריזות על כל השיניים. תמיד חזרתי על זה שאני יודעת שזה לא נעים לה, אבל האוכל שהיא אכלה היום לי כל ך לה את השיניים, ואנחנו צריכים לנקות את השיניים, ונעשה את זה מהר מהר ואז נגמור. (כמובן שניסיתי גם את כל המשחקים והשיטות של לעשות את זה בכיף, והיה לנו גם אצבעון שמתלבש לי על האצבע, אבל למרות בכל היא התנגדה). לפעמים היינו עושים את זה בתוך האמבטיה ולפעמים אחרי שיוצאים, אבל תמיד הייתי חוזרת ומסבירה למה, ומזכירה שזה רק עד חמש. אם היא היתה סוגרת את הפה תוך כדי, הייתי מפסיקה את הספירה ומזכירה שוב, ואז כשהיא קצת פתחה הייתי ממשיכה מאיפה שהפסקנו וממשיכה לצחצח (לא פתחתי לה את הפה בכוח כשהוא היה סגור, אבל כשהיא פתחה טיפה הייתי עוזרת לה לפתוח עוד, כי לא היה מצב שהיא תפתח מעצמה עד הסוף).
כל זה היה הרבה מאוד זמן, אבל לפני כמה חודשים יום אחד שכחתי לצחצח לה, ולפני שהתחלתי להשכיב אותה היא הצביעה על השיניים שלה ואמרה 'מלוכלך', אז כמובן שרצתי להביא את המברשת ולצחצח לה, והיא לא התנגדה בכלל! מאז היא עוד לפעמים מנסה להתחמק לפני, אבל היא יודעת בעצמה שזה חלק ממה שעושים בערב. בשלב הזה גם התחלנו להאריך את זמן המלצות כדי לעשות אותו קצת יותר יסודי (כי עד אז זה היה ממש מינימלי)- במקום לספור עד 5 הייתי מספרת מה היא אכלה היום (מה אני מנקה מהשיניים). ואם היא היתה סוגרת את הפה או בורחת באמצע, הייתי קוראת לה- 'רגע, עוד לא ניקינו את העוף, ואת התפוחי אדמה וכו'- לפי מה שעוד לא הגעתי אליו.
ממש בימים האחרונים ראיתי שנמאס לה מלהגיד מה היא אכלה, והיא התחילה שוב עם התחמקויות ומשחקים, אז התחלתי להגיד לה- 'אכלת היום כל כך הרבה, ויש עכשיו אוכל על השיניים, ועכשיו באים חיידקים ואוכלים לך את השיניים. אנחנו רוצים חיידקים על השיניים שלך?' והיא כמובן אומרת 'לא! לכו מפה!!', ואז היא נותנת לי לצחצח ותוך כדי אני אומרת לחיידקים שילכו מהפה שלה, ועושה את הקולות של החיידקים שאומרים 'אוי, אנחנו לא יכולים להישאר פה, בואו נברח!'. לפעמים אחרי שאני כבר גומרת היא אומרת לי 'יש פה עוד...' ואני מצחצחת עוד קצת.

משחקים שאצלנו עזרו:

משחק ההפך (אולי קשה לו עדיין?) . הוא צריך לעשות ההפך ממה שאת אומרת. ואת אומרת: תפתח את הפה קטן קטן, הכי קטן שיש, נלכלך את השיניים טוב טוב, שיבואו מלא חיידקים..." וכו' כיד הדמיון.

לבקש ממנו לשאוג כמו אריה. אפשר גם שתשאגו בתורות.

להמציא איזה שיר על חורים וצחצוח ולשיר אותו באופן קבוע

לתת לו לצחצח לבד לפני או אחרי שאת מצחצחת.

בהצלחה!

 

ולגבי השינה- אני לא יודעת. אני יוצאת מנקודת הנחה שאם ילד מתעורר בבכי ורוצה את אבא ואמא- אז כנראה שיש לו צורך בזה, וכשהצורך יענה- זה יעבור לו. אולי זו לא נוסחה מדעית, אבל ככה זה עבד אצלנו בדר"כ. לכולן היו תקופות כאלה שישנו איתנו חצי לילה בערך. ועבר להן. ומזרון על הרצפה זה רעיון מצוין.

אבל אני לא מצליחה להבין מה חסר לו במהלך היום

שהדברים מתפרצים ככה בלילה....

 

אני גם לקראת לידה וזה נורא מלחיץ אותי להיות עם 2 פיצים בחדר

כל אחד יעיר בתורו את השני...

 

ולגבי הצחצוח- איזה משחקים חמודים! ממש אחלה רעיונות! תודה!

כתבת שאת צריכה ללדת אז זה הענין הוא מרגיש אותך ומרגיש צורך להיות איתך
ילדים קטנים חכמים הרבה יותר ממה שנדמה לנו
הוא רוצה את הצומי שלך כן גם בלילה בעיקר רוצה להרגיש אותך.
ככה נראה לי

עם הגדול שלי (בן עוד מעט שלוש)

היה מקסים! ממש נהנינו שנינו!

נראה לי שאנחנו מאמצים.. תודה!

 

אגב, הקטן (שנה וחצי) רואה אותי או את הגדול מצחצחים ומבקש גם..

אם כן אצל אחד הילדים שלי עזר לשים בובת אריה בראש המיטה ששמר עליו. ( הוא בחר את החיה שתשמור עליו)

וצחצוח שיניים במשחקים. ( עכשיו נצחצח שיניים לפינגווין ועכשיו לפה הגדול של ההיפופוטם וכו)
וגם לתת קצת לבד לצחצח שעתידד עם המברשת ואחכ אתם ממשיכים אותו.

ת'אמת, ממש יכול להיות... אין לי איך לוודא את זה, כי הוא לא ממש מדבר

 

וגם, הפתרון שהצעת ממש עמוק בשבילו... הוא רק בן שנה וחצי, הוא לא יבין לדעתי שהאריה שומר עליו וכו'.

 

וואו! בנות אתן אלופות! איזה רעיונות טובים למשחקים....

אנסה ואעדכן איך היה! נשמע לי מעולה!

ראשית, אם נצא מנקודת הנחה שאין לו קושי נוסף, מניסיון של חמישה ילדים, תמיד (אצלי) בהתחלה מכריחים, בכוח, בכי, ואחרי שבועיים פותחים את הפה בשמחה.. רואים שזה לא כואב.. כמובן שמחבקים אח"כ ומדגדגים ומראים שזה לא היה מכעס.. עכשיו גיליתי את החשמלית, זה לוקח הרבה יותר מהר.. וגם אפשר לפני כן ואחרי כן לדגדג בגוף בעזרתה וההסתגלות אליה הייתה יותר מהירה מהאחרים..

שנית, מניסיון (מרפאה בעיסוק), התעקשות רצינית וממושכת לצחצוח שיניים יושב לפעמים על רקע רגישות סנסורית בפה, שווה לתת את הדעת על זה. יכול להיות גם רפלקס הקאה מוגבר..

שלישית, אפשר שאחרי הלידה (אם זה בקרוב) בעלך יעבור לישון איתו בחדר. זה ירכך את ה"בגידה" של אמא, וייתן לו את הביטחון שהוא זקוק לו. זה עזר לנו בכל פעם אחרי לידה לאושש את שאר הילדים מהשינוי..

ואל תתנו לו לבכות עד שהוא מתייאש וחזור לישון לבד.. זה ממש לא בריא לו לשלמות הנפשית.. אם נגמר הכוח, תאספו אותו למיטתכם..  

1. איך אני בודקת את הרגישות הזו? ובמידה שהיא קיימת, מה הפיתרון המוצע?

 

2. זה אכן התכנון, אחרי הלידה בעז"ה בעלי יישן במיטה לידו.... אבל עד אז...

 

3. את צודקת שזה לא בריא לנפש שלו לתת תו לבכות עד שמתייאש.

אבל אם הרמנו אותו אלינו, למחרת הוא בוכה יותר, בא אלינו יותר ואחרי יומיים כבר לא מסכים בכלל לישון במיטתו.

זה מעגל אינסופי כזה וזה די מתיש 

אם הוא סוגר את הפה עוד לפני שהכנסת את המברשת, כנראה שיש לו טראומה. ממברשת שדחפת לו לפה בלי רצונו, או אולי בעיה של רגישות שתוכלי לבדוק בקלות: האם התופעה באה לידי ביטוי גם בהאכלה בכפית. לא נוח לו כשאת דוחפת את הכפית לפה. יש ילדים (וגם מבוגרים!!!) שיש להם רגישות ואם שמים להם מקל בדיקה של רופא, הם מקיאים, כפית נדחפת מעט פנימה והם מקיאים (לא תמיד שמים לב שזאת הקאה ולא סתם פליטה...).

 

בשלב ראשון תקני לו מברשת שיניים מיוחדת, מעניינת (אולי אפילו תקחי אותו לחנות שיבחר מתוך 2-3 שתציעי לו).

 

ילדים ממש אוהבים את הטעם של משחת השיניים.

 

תקני משחת שיניים לקטנטנים (בדרך כלל כתוב מגיל שנתיים, אבל רופא השיניים שלנו ממליץ כמות קטנה כבר מגיל שנה). את גם יכולה לקנות משחת שיניים בלי SLS וחומרים מלאכותיים למשל בפארמים, כך שאין בעיה שהוא יבלע קצת.

 

כשאת מצחצחת שיניים תני לו לטעום את המשחה שלו. על האצבע. את יכולה גם לשים מעט על המברשת שלו, ובאותו זמן למרוח גם על שלך. אל תכריחי. תני לו רק לחקות אותך.

שיש!

מעולם לא הכרחתי לצחצח או לאכול ולא זכור לי שאי פעם הכרחתי אותו לעשות משו

 

(לויודעת אם זה תמיד חיובי, אבל זו אני וזו המציאות)

 

אז מברשת מגניבה יש לו והוא ממש אוהב לשחק איתה,

מה שכן אני אנסה את הרעיון של המשחה שאמרת!

הוא תמיד היה לוקח את המשחה שלנו ומוצץ אותה שעות...

באמת, פחדתי לצחצח לו עם משחה בגלל שהוא היה בולע אותה

אבל אנסה את הקטע של משחה ללא חומרים מלאכותיים.

 

אגב, יש לך שם של משו ספיציפי?

 

ממש תודה לך!

אופטומטריסט טוב יודע לבצע את כל הבדיקות כדי לשלול עין עצלה ופזילה ובעיות נוספות.

יכול להיות שהוא ישלח אתכם לרופא עיניים במידת הצורך.

בהצלחה!!

לקבוע תור לרופא עניים ילדים. רק הוא מורשה לשים טיפות להרחבת אישונים והוא עושה את הבדיקה הרבה יותר מקיפה. וגם, אין לו אינטרס למכור לך משקפיים.
אם את מירושלים, ממליצה על ד"ר אריאלה ליפשיץ מילר.

רופא העיניים היחיד שקיים (וזו עיר גדולה!!) מטפל בדברים כמו דלקות עיניים וזהו... (כשביקשתי לקבוע תור גילית שאורך התור 8 דקות בלבד)

אני קבעתי תור לרופאת עינים דרך הקופה לשני ילדים, על רקע ליקויי למידה והצורך בשילוב. (הפרוצדורה היא ששוללים בעיות ראיה).

היינו שם בוקר שלם. קודם עברנו בדיקת ראיה פשוטה (מותאמת לילדים) אצל האחות, אח"כ הרופאה ביקשה לשים טיפות ובדקה במכשיר מיוחד. היא ביקשה לחזור על התהליך פעמיים. נמצא צילינדר אצל אחד הילדים והשני נמצא סובל ממס' גבוה בראיה מקרוב (מס' +).

 

קופ"ח כללית.

 

לדעתי - תקבעי קודם תור לרופאת עיניים (לוקח זמן, במיוחד בעיר הגדולה) ואם את לא שבעת רצון, תלכו לאופטימטריסט.

אבל אני ממש מרגישה שזה לא מה שמתאים..
לא הגיוני האורך של התור
ולא הגיוני שבקופה לא שמעו על בדיקה מקיפה לעיניים...

אולי כשתהיי שם ותתארי את הרקע, יהיו מוכנים להיכנס לעומק הענין ולבדוק באופן מקיף.

 

והתורים מאוד ארוכים. את צודקת.

אני כרגע משלמת באופן פרטי על מפגשים של ספורט טיפולי לילד כי לתור לנוירולוג שאמור להמליץ על טיפול רגשי ולאשר זכאות לקבלת טיפול כזה במסגרת הביטוח הנוסף שאני משלמת עליו - לצורך הזה ממש - אנחנו מחכים כבר חודשיים וחצי.

 

ולמה נוירולוג? כי הרופאה מראש הזהירה אותי שלקבל תור לרופא התפתחותי זה חסר סיכוי. אמרה שהיא מקווה שנוירולוג יוכל לעזור. נראה.

 

בהצלחה.

אופטומטריס יותר בכיוון של לתת מספר.
רופא בודק לעומק.
כשתגיעי תבקשי בדיקה שגרתית. זו בדיקה שעושים אחת ל כדי לבדוק את תפקוד העין

הם רוצים שרופא יעשה את הבדיקה, וישלול בעיות אחרות.

עין עצלה ופזילה, זה לא דברים שאופטומטריסטים מומחים אליהם ומוכנים לקבוע אותם בגיל כזה.

אם היא בת 4.5, ניתן בינתיים אולי ללכת דרך טיפת חלב, לפחות לעשות בדיקה ראשונית (לא בטוחה שיסכימו, אבל בכל מקרה בסביבות גיל 5 עושים אצלם בדיקה)

גם אנחנו חיכינו בערך חודשיים, לילדים מתחת לגיל 8 אין הרבה רופאי עיניים ולכן התורים ארוכים, אבל לרוב הרופא כן מקצועי ויודע לבדוק כמו שצריך ולאבחן.

וגם, שווה לך להיות בקשר איתן ולבדוק מדי פעם, לפעמים יש הפתעות ומתפנים תורים.

ואורך התור, לא תמיד אומר. לפעמים, עוד לפני שנכנסים לרופא, האחות עושה בדיקה ראשונית. לפעמים הרופא שולח תוך כדי התור לבדיקה מקיפה אצל האחות או אצל אופטמטריסט שעובד איתו במקביל וכדו', כך הם חוסכים חלק מהזמן (זה מה שלפחות הרופא עשה אצלנו)

 

בהצלחה.

אולי במקרה אתם מכירים את ד"ר ווהבי ווהבי?

זה נכון שהתור הרישמי הוא 8 דקות

אבל זה לא לגמרי ככה.

בהתחלה נכנסים אליו לבדיקה קצרה, אח"כ הולכים לאחות ושמים טיפות עיניים להרחבת אישונים ואז מחכים איזה חצי שעה סתם בחוץ ואז הוא מכניס אותכם שוב לבדיקה אחרי הטיפות עיניים.

אם יהיו לך שאלות תשאלי אותו בפעם השניה שתיכנסו.

 

למרות שברור שהוא לא בודק הכל.

אחרי שהתברר שאנחנו צריכים משקפיים הלכנו לאופטומטריסט בחנות שהמליצו לנו עליה והוא ראה שיש לו בנוסף למספר גם עוורון צבעים מאד קל. משהו שהרופאה בכלל לא הזכירה.

אז אולי אח"כ תלכי גם לאופטומטריסט.

 

אולי תנסי לקבל המלצות על רופא מסויים כדי שתדעי שזה באמת מישהו יסודי.

 

ואני חושבת שאם זה ענייני פזילה יש גם מקצוע שנקרא אורתופטיקה או אורטופריסט משהו כזה.

לבעלי גילו פזילה ממש קטנה בגיל די מבוגר (לא רואים בכלל, אבל זה גורם לו לראות מקרוב כפול, ויש לו משקפיים נורא יקרות שמתקנות את זה, ויש לו גם מספר נורא גבוה).
הבת שלי בת שנתיים, כדאי לבדוק כבר עכשיו או שאפשר לחכות?
נראה לי שעכשיו יהיה קצת קשה להשיג שיתוף פעולה בבדיקה, היא די מפחדת מרופאים...

ואופטומטריסט לא מורשה עד גיל 6 אפילו לקבוע מספר. (למרות שחלקם עושים זאת בכל זאת)

וסמכי עליו שידע תוך זמן קצר אם יש בעיה.

 

כדאי ללכת לרופא עיניים ואח"כ לבקש ממנו הפנייה לאורתופטיקה.

הרופא בודק שהכל תקין מבחינת מבנה העין וכדו' האורתופיטקי אמור לזהות עין עצלה בעיות ראיה וכדומה

גילינו באופן אקראי שלבן בן 4.5 יש +8.5 ו+9.5..

הפנו אותנו להדסה עין כרם.. יש שם מרפאת עיניים לילדים עם טובי המומחים.

הם עושים את כל הבדיקות שצריך בבת אחת.

ניתן לקבוע שר"פ ואז התור הוא תוך שבוע ומקבלים החזר חלקי מהקופה..

בשביל פעם ראשונה, עם כזו הסטוריה, שווה לשלול אצל המומחים..

לקבוע לד"ר אנטבי אירן, היא ראש המחלקה..

יש לנו ניסיון טוב איתם.

אם אין ברירה תקבעי דרך הדסה עין כרם או מה שבהסדר עם קופ"ח שלך. תבדקי אפשרויות החזר (את יכולה לבדוק במוקד ביטוח משלים וכד'). 

 

לרופא עיניים מומחה, שמצלם את העין וקובע לא רק לפי בדיקת עיניים פשוטה. חשוב לדעת אם יש צילינדר, עין עצלה ועוד. לטפל במה שאפשר עכשיו. אופטומטריסט, גם אם הוא טוב, יכול להיות כהמשך טיפול, עם מרשם למשקפיים ראשונים תקינים מהרופא. אני לא ממליצה על קיצורי דרך בתחום הזה.

 

מאחר שמדובר בילדה בגן ולא נורא אם היא תפסיד חצי יום לימודים, למטרה חשובה, אחרי שקבעת תור, אם התור מעבר לחודש, תתקשרי אחרי שבוע לברר אם יש ביטולים ותתכונני להגיע אפילו באותו יום. לפעמים יום גשום הוא סיבה לביטולים, אם את מוכנה לשנות תוכניות ברגע האחרון.

גם לי יש את אותה בעיה

לא לזרוע זרעי שנאה כלפי אף אחד: לא רשויות החוק ולא הנערים שאנחנו באמת לא יודעים מה היה ומה קורה כרגע איתם.

 

ילדים מאוד בקלות נתפסים לשחור-לבן, טובים ורעים. צריך להיזהר.

 

מה יש לפרט על עינויים? מי יודע מה באמת מתרחש שם? 

ה' יעזור לכולנו.

שהרב שרלו התבטא בנושא - אולי באופן הכי מאוזן שנתקלתי בו מצד כל נציגי הציבור.

תראי בעמוד הראשי של הערוץ. אולי זה יתן תשובה איך להסביר.

רק רוצה להגיד שלא נראה לי שהייתי משקיעה בזה המון אנרגיות (ב לשכנע אותה לשנות את הנוהג הזה).
אני זוכרת אץ עצמי במשך שנים מכינה שיעורי בית על הרצפה (וכך גם שאר המשפחה), ובשלב מסויים עברנו מעצמנו לשולחן (בדרך כלל כשלמדנו עם חברים).

אני מכירה מרפאה בעיסוק שאומרת בדיוק להפך. בריא יותר על הרצפה.

 

 

קראתי אותה בדף הזה, אם את רוצה לקרוא תגלגלי להודעה מתאריך 25.10.2010 שעה 16:51.

גם בבית הספר של הבן שלי הכניסו שרפרפים השנה לכיתה א' והילדים יכולים לשבת עליהם, או על הרצפה כשהשרפרף משמש שולחן, או על שולחן וכיסא סטנדרטיים - כרצונם. וזה מתוך תפיסה שיותר בריא בשבילם, פיזית, שיוכלו להיות בתנוחות שונות ולא רק על כיסא כל היום (זה בית ספר ממ"ד אזורי רגיל, לא איזה אנתרופוסופי או משהו).

 

זה כנראה יותר נוח לרוב הילדים

ובכל זאת הם מעדיפים להכין ש"ב על השולחן הגדול בסלון/ לידי על המיטה/ בהסעה על הברכיים ובכל מקום שהוא....

אני מעולם לא ישבתי ליד השולחן כתיבה שלי .
בתור תלמידה ישבתי כל היום על כיסא ליד שולחן ולא יכולתי עוד בבית.
עשיתי שיעורים ולמדתי למבחנים על הרצפה או במיטה או במטבח אבל ממש לא ליד שולחן הכתיבה.
זה מאוד תלוי סגנון עבודה

את יכולה להגיד לה (אני מניחה שמחר..) שממש הפריע לך מה שהיה ושחשבת על זה ואם הקטנה מתנגדת זה לא נורא להשאיר אותה עם טיפה לכלוך?

באופן כללי כשהעור מיובש המגבון הלח (שלא בריא גם בלי קשר) שורף וגורם לעודף גירוי של העור שגם ככה רגיש

אולי אם מפריע לך הלכלוך (ואני מבינה אותך..) עדיף לשטוף בעדינות עם מים חמימים ולא עם מגבון..? 

ותודה על תגובתך!

תגידי לה שמה שהיה אתמול היה חריג, את מאד משתדלת שלא תגיע לבכי, וכעת כבר תטפלי בכך באון אחר שלא יכאב.

 

ב. לא מנגבים כשיבש "בכח". זה כואב. תקחי משהו לח, ובסבלנות עד שיתמוסס.

אמרתי למטפלת שלגבי קינוח האף אתמול, אני בעייתית ולא יכולה לראות אותה עם הנזלת באף, ואם זה לא מפריע לה שלא תנקה אם היא בוכה ומתנגדת. כשאגיע אעשה לה עם מים שככה פחות מפריע לה..אז אמרה שזה בסדר והיא יכולה גם לעשות לה עם מים.

תודה לכולם על התגובות!