פורום נשואים טריים (עמוד 6)

ההתקנה לא מורכבת כ"כ. אבל אם לא תתקינו לבד ותקחו למתקין. עדיף לקנות ישירות מאצלו.

ממליץ לקנות משהו מותאם לרכב הספציפי שלכם. כך ההתקנה בדרך כלל קלה יותר

אנחנו לא יודעים, אבל אם זה ממש לא מסובך אולי נצליח.

יש לנו טויוטה קורולה.

כרגע מותקנת ברכב מצלמת רוורס?

אבל לדעתי הדרך הקלה ביותר להתקנה לבד

בעיקרון את הפיקוד להפעלת מצלמת רוורס בדרך לוקחים מהאור רוורס.

את החוט למצלמה משחילים מעל הגומי של הקורה הצדדית ונכנסים ליד רגלי הנוסע למאחורי הדשבורד

ואם קונים מערכת שמותאמת לחיבורים של הרכב זה בדרך כלל כמה חיבורים של זכר נקבה.

וגם מקבלים מסגרת שמתאימה בדיוק

ואם יש חשש. בודקים עם בודק פיוזים.

כמו שאמרתי.

זה לא להרכיב פצצת אטום.

אפשר לבד. אבל רצוי לפחות לראות איזה סרטון ביוטוב איך מתקינים את המערכת ברכב כמו שלכם.

אני לא יכול להמליץ לעשות לבד. כי אני לא לוקח אחריות אם תעשו נזק או קצר.

מערכות בארץ שנמכרות ב1000

ימכרו סביב 300-400 באלי אקספרס

אבל המתקין יקח גם איזה 300-500 התקנה לפחות

אז אם לא עושים לבד. לדעתי לחפש דיל טוב ולקנות הכל בארץ כולל אחריות וכו'

ואולי יש לכם מכר שיעשה בזול או חינם?

כי זה לא באמת מסובך...

דגם הרכב משנה גם איזה שנה...

ותראו  מה יש שם מאחורה.

רק משהו קטן על עלי אקספרס

זה בהחלט זול יותר

אבל אם תראי שם מערכת ב200-300 שלא תצפי שהיא תעבוד כמו מערכת של אלפי שח בארץ

זה לפי סוג רכב

תכתבי בחיפוש את דגם הרכב ואז תחפשי אחד שיש לו הרבה רכישות ותבדקי תגובות

וצריך לדעת לחבר את זה לרכב

עדיף לשלוף את המערכת הקיימת ולראות את סכמת החיבורים שם ולקנות כמה שיותר קרוב לכך.

הרבה יותר נוח לעבוד עם שקע תקע מאשר להתחיל לחתוך חוטים

בלי ידע מקדים

אבל לבעלי יש ידיים טובות בכללי

ראינו הרבה סרטונים ביוטיוב גם בשפות זרות

בנוסף באלי אקספרס רשמנו בדיוק את דגם הרכב והשנה

וזה מביא תוצאות של מסך תואם

כמובן לקרוא תגובות

ולוודא שזה מוכר אמין

ויש לך גם את @נגמרו לי השמות

למי בבית מוריה נראה לך שייך לפנות? למה שיידעו בעצם?

לק"י

יש להם בית ספר להורים. השאלה אם יש שם גם מטפלים/ יועצים של זוגיות.

אפשר לשאול בטלפון שמופיע שם, כי לא בטוח שזה מעודכן (למשל הרב משה אילן שמופיע של כמנחה הורים, הוא גם מטפל זוגי עד כמה שאני יודעת).

חיבורים באר שבע | חיבורים - שמים את המשפחה במרכז

@עדידפ 

יש לה שם שאפשר לחפש בגוגל?..

כתוב בכרטיס שלה.

את יודעת אם היא דתיה?

ולכן הם לא צריכים את הפורום שלנו בשביל לדעת שזוגיות זה לא סרט של דיסני

התוצאה היא שמתייעצים כאן קצת על רעיון לנופש/מתנה וכד' ובעיקר כשאדם מרגיש מצוקה ובדידות והוא מנסה למצוא מוצא. כשהכל טוב וזורם, לא מתייעצים כאן ולא משתפים כאן...

שמישהי אמרה שטוב לה והמציאות לא מזעזעת כמו שמשתקף פה בפורום

וכל התגובות היו למה את מתגאה ומתנשאת....

לא סגורה אם פתחתי את השירשור שם או הגבתי,

אבל בטוחה שגם אם היו כאלה שלא בא להם בטוב בעין,

היו כאלה שראו את זה ועשה להם טוב על הלב.

בטוחה.

אין מחלה או הפרעה כזאת ב-dsm,

וכמו הרבה תכונות אחרות יש כאן פשוט סקלה מאוד רחבה עם מספיק מקום לכל בני האדם.

אז אולי בעצם השאלה לא צריכה להיות אם זה מאובחן וכו', אלא האם יש דרך לגרום לאדם להיות פחות מופנם.

ואז צריכה להישאר השאלה, האם הוא עצמו בכלל רוצה את השינוי הזה, ולשם מה...

מקבלת בהבנה או תוקפת?

סתם מעלה אפשרות שבן אדם יכול להראות מופנם כי הוא חושש מהתגובה של מי שמולו

לגופו של עניין:

זה בעיה ככל שזה בעיה, אפשר להיות נורא מופנם ולחיות חיים מאושרים ונחמדים בסביבת אנשים שזה מתאים להם (או לא בסביבת אנשים בכלל, אפשר להיות ר' שמעון במערה)

לגבי האפשרות לפתוח השאלה היא לְמה ועד כמה צריך ומה התועלת שתצא מזה

ללא מוטיבציה אמיתית לשינוי, אין סיבה שיתרחש שינוי

אלה הפרעות נדירות וקיצוניות, ממש לא מייצגות את רוב המופנמים.

אלא שאלה הפרעות שהבסיס שלהן הוא מופנמות

ושום שינוי לא מתחיל בנס אלא בהחלטה, ולפעמים בהחלטה קשה.
 

יותר רע ממה שיש לך, לא יהיה. גם אם תהיה תקופה מאתגרת איתו.

את צריכה לבנות לך בזריזות מערכת שתתמוך בך בתהליך.

אם הוא התחיל לזרוק חפצים, זה יכול להגיע בקלות לאיבוד שליטה חמור יותר.

וחיבוק גדול גדול.

העולם מלא באנשים טובים שירצו לעזור לך, תעזי לבקש. את ראויה.

אם אין לך אוויר, זה הסימן שלך לצאת לנשום.

אח"כ תטפלי בעצמך, כי יש בעיות מהבית שדורשות טיפול שורש, ועד שלא נטפל בהם, נמשיך לזמן לעצמנו את אותן בעיות כדי שנלמד את השיעור.

הצעד הראשון זאת שיחת טלפון. משם תוכלי רק להתקדם.

יתכן שיש מה לתקן, אבל את מוכרחה ליווי!

די לצרה בשעתה-
אל תחשבי כל כך רציתי בית טוב לילדיי,
לעשות עכשיו בחירה קשה ואמיצה זה הבית הכי טוב שיכול להיות!
זורק חפצים, עכשיו עכשיו ממש עכשיו טלפון לארגון בת מלך,
ומשם הכל יתגלגל.
את לביאה וחזקה,
השם איתך,
יש לאן לעלות והמון. שום גורל עדיין לא נחרץ!
חיבוק ענק

שהיתה באותה סיטואציה בדיוק.

אם את לא קמה עכשו ופונה לרשויות- את הכותרת הבאה בעיתון.

כן, זה נשמע קיצוני... אבל קחי בחשבון שאי אפשר לדעת לאן כעס יוביל.

(היא סחבה עוד שנתיים איתו ושמעתי ממנה איך דברים הידרדרו.

עירבתי את הרווחה באיזור שלהם כי לא יכולתי לראות ולשמוע יותר- פחדתי על הילדים.

 תודה לא-ל היא שבוע אחרי הגט והיא מוגנת.)

עם זריקת החפץ.

אולי עוד היה כבר קודם אבל זה בהחלט סימן לא טוב שחייב תמרור אדום.

לפנות למישהו, משפחה/חברה קרובה, קודם כל שלא תהיי לבד בכל זה.

במקביל לפנות לאנשי מקצוע שילוו אותך, למשל ארגון בת מלך או ארגוני נשים אחרות שייתנו לך את כל התמיכה והגב שאת צריכה

את ראויה ויכולה תקבל חיים אחרים וטובים יותר

בהצלחה 

ממנו לבד

אבל גם אל תישארי במצב הזה

נשמע חוויות קשות ומציפות, גם ההוה, שמזכיר את הקשיים מהעבר (וזה בדרך כלל ככה, חוויה שלא נרפא תשחזר את עצמה

בלבושים שונים כדי שנזכה לרפא אותה). ממליצה לך ממש לקבל עזרה ולעשות תהליך אישי שבו תתחילי לרפא את פצעי וכאבי העבר שלך, וגם מתוכו תתחזקי ותוכלי לראות אם יש דרך לתקן את הזוגיות או שנכון לפמות לדרך אחרת.

והכי חשוב, לקבל ולבנות את עצמך מבפנים❤️

במידה והוא מתנהג בצורה אלימה (לא הבנתי מה הכוונה לזרוק חפץ) דבר ראשון תפני לקווי סיוע ותמיכה לנשים שמתמודדות עם אלימות. יש לבת מלך ויש לפורום מיכל סלה.

זו לא עילה לגירושין.

תתחילו להרגע

נראה שמעולם לא הייתם בבית דין.

אין צורך להכניס את האשה לסרטים.

לא מפרקים בית בישראל בגלל זריקת חפץ בכעס.

לא נעים אבל יכול לקרות.

לפי התורה אין פה עילה לגירושין.

וכי בגלל שאדם כעס פעם אחת או שתיים

מה שמעניין זה ש10 אנשים בפורום

ישר מכניסים את האשה למקרה מיכל סלה

ואם בגלל הסטרס שאתם משדרים היא

תגיד מילה או תעשה מעשה

שישאיר את הילדים האלה לגדול ללא אבא

איך כולכם כותבים מילים שיכולים לגרום נזק

לנפשות בכזו קלות וממשיכים לגלול לפוסט

הבא ולתת "המלצות" בלי שום הכשרה

ובלי שום היכרות עם פרטי המקרה

זה מה שמעניין.

ואני כותב בתור אחד שספג חפץ או שנים

וחווה אי שליטה במידת הכעס

אם ניסית לרמוז שאני כותב מתוך פוזיציה

לא יודע מה ניסית לרמוז עם כל הסימני נקודה...

אילו חיי נישואים מאושרים יכולים להיות עם אדם אלים וקפיריזי שלא שולט בעצמו בשעת הכעס?

אם הוא לא מוכן לטפל בעצמו, גם אם הוא לא יפגע באף אחד פיזית, האישה (או הגבר אם הוא הקורבן) והילדים לא יכולים לחיות שנים רבות באווירת פחד וחוסר ידיעה.

ומעולם לא "זכיתי" שבעלי יזרוק על חפץ בשעת כעס.

זה ממש לא התנהגות נורמטיבית 

לא עלי ולא על שום מקום אחר

יש גבול לעצבים ...נשואה מעל 20 שנה

אגב שיהיה ברור אני לא מדברת על זריקת חפץ על מישהו

אלא אל חלל האויר

אלא סתם, כמו המשבר כלים בחמתו.

ואם הוא היה זורק חפץ מתוך כעס

זהו הייתם סוגרים את הבסטה?

דיי כולם פה יודעים שהצדק איתי

ורוצים להמשיך להתווכח

מחמאה בשבילי

מתוך כעס

זה היה בעיה גדולה

הייתי עוצרת הכל

שולחת אותו לטיפול ומוודאת שאין מצב בעולם שזה קורה שוב

ברוך ה' בעלי יודע לשלוט בעצמו גם כשהוא כועס

ומעולם לא הביא לידי ביטוי כעס בצורה מכוערת כזו

אני לא מבינה למה אתה חושב שכולם מסכימים איתך

זריקת חפץ זה בהחלט גבול אדום זורח

ויצא לי פה ושם לזרוק חפץ.

לא עליו.

לאוויר העולם.

לשמחתי בעלי הכיל את המקרה וחזרנו לשותפות השמחה שלנו.

אני מסכימה שזריקת חפץ בלבד, אין בה בכדי לסיים נישואים.

(אך לאור שאר הדברים שנכתבו אני כן חושבת שנדרש טיפול)

אדם שזורק חפץ מחוסר שליטה בכעסים שלו, מסוגל כנראה לעשות עוד כמה דברים מתוך עצבים.

מי יודע מה הגבול שלו? בספק אם אפילו הוא עצמו יודע.

"המשבר כלים בחמתו" זה חמור מאוד. זה אדם חסר שליטה, ולא סתם אנשים מהלכים על ביצים ליד אדם כזה. שזה עצמו סוג של אלימות.

אז או שילך לטיפול, או שיבין את ההשלכות של זה.

וזה לא משנה אם זה גבר או אישה.

אישה אלימה זה לא פחות חמור, בפרט כלפי הילדים.

אז מה קורה כשהם מאתגרים אותה? היא צורחת עליהם? מפליקה? מקללת? אומרת מילים קשות?

שליטה בכעסים זה מינימום.

ולזרוק חפץ זה לא סביר.

אבל על זה בלבד, לא רצים להתגרש.

ולזה התכוונתי. 

זה לא תקין!!!

זה בן אדם ללא שליטה במעשים שלו ולכן הוא מסוכן!!!!

קודם כל, זה טבעי מאוד — משיכה פיזית (ובפרט לפנים) היא חלק מהקשר, אבל היא רק אחת מהמרכיבים. את מתארת מצב מעניין שבו את מרגישה טוב, נוח, כיף, והוא מושלם בעינייך בכל הפרמטרים האחרים, אבל יש עניין נקודתי — חוסר משיכה לפנים.

אז מה עושים?

1. בודקים אם זה משתנה עם הזמן

הרבה פעמים, כשאדם הופך קרוב, אהוב, מוכר ובטוח — גם הפנים שלו הופכות להיות “הפנים האהובות”. יש תופעה מוכרת שבה כשנבנה חיבור עמוק, משהו בתפיסה החזותית מתרכך ומשתנה.

אנשים מספרים שלאחר תקופה של קשר טוב, האדם שפעם לא משך אותם – הפך פתאום ליפהפה בעיניהם.

2. מפרידים בין לחץ חברתי לאינטואיציה אמיתית

לפעמים אנחנו לא אוהבים איך מישהו נראה לא כי זה מפריע לנו באמת, אלא כי בראש רצות לנו מחשבות כמו:

•“מה יחשבו כשיראו אותנו?”

•“הוא לא נראה כמו ‘הטעם שלי’ הרגיל”

•“האם מגיע לי מישהו שנראה אחרת?”

שאלי את עצמך בכנות: האם באמת הפנים שלו מפריעות לך כשאת איתו — או שזה יותר עניין של תמונה בראש?

אם את לא מתביישת כשהוא מחייך אלייך, ואם את מרגישה טוב בנוכחותו — אולי זה סתם רעש.

3. בודקים מה חשוב יותר: המראה או החוויה?

בסופו של דבר, קשר ארוך טווח בנוי על איכות הקשר, תחושת השותפות, הביטחון, והכיף היומיומי. אם את אומרת שהוא “מושלם מבחינת הכל”, אז את כבר במצב נדיר מאוד.

שווה לשאול את עצמך:

אם לא היו פנים — האם הייתי רוצה להיות איתו לכל החיים?

אם התשובה היא כן, אז הפנים כנראה לא הסיפור האמיתי.

4. אבל חשוב גם לא להתפשר לגמרי

אם את מרגישה דחייה או אי-נוחות פיזית ברמה שאת לא מצליחה להימשך בכלל, זו כבר נורת אזהרה. הקשר לא יכול להחזיק לאורך זמן בלי משיכה כלשהי.

בשורה התחתונה:

תני לעצמך עוד זמן.

אם הוא באמת טוב אלייך ואת שמחה איתו — יש סיכוי לא רע שהלב ילמד לאהוב גם את הפנים, ואולי תגלי שמה שהפריע לך בהתחלה פשוט נמס.

ואם גם אחרי זמן, את עדיין מרגישה שהלב מסרב להתחבר, וזו תחושת בטן קבועה — כדאי להקשיב גם לזה.

אבל אל תמהרי לוותר על מישהו נדיר רק בגלל סטנדרט חזותי שיכול להשתנות לגמרי עם עומק הרגש. 

היא שהבעיה נעוצה ב "מה יחשבו כשיראו אותו"

איך מציעים להתמודד?

גם אם לך באופן אישי לא היתה התלבטות.

את חושבת שכל מי שרואה כל אחד חושב שהוא יפה?

וגם- הוא אמור למצוא חן בעינייך

לא בעיני אנשים אחרים

שמעתי פעם מישהו שאמרה שהיא מעדיפה דווקא שבעלה לא יהיה חתיך כל כך

כדי שלא יסתכלו עליו

מה חושבים אנשים אחרים- בכלל לא רלוונטי.

תמיד, אבל תמיד, אפשר למצוא דברים שלא עושים טוב בעין למתבונן מהצד. 

אם את מרגישה שאת נמשכת אליו, שאינטרקציה קרובה איתו לא תרתיע אותך (נסי לדמיין, ותרגישי מה זה מעורר בך, משיכה או רתיעה)...

אם את לא נרתעת מלהסתכל עליו, אלא רק "לא אוהבת" מלכתחילה את איך שהוא נראה, לדעתי זה בסדר.

באופן כללי הרבה פעמים הטעם שלנו מושפע גם מהרגלים ומתרבות.

ובכ"מ מציאת חן זה חשוב, אבל נראות זה חלק מאוד קטן מהפונקציה הזאת.

שורה תחתונה, אם הוא מתריע אותך - לא רלוונטי.

אם יש מציאת חן ומשיכה כללית והוא לא המראה שחשבת עליו מלכתחילה, בסדר גמור.

מופנה לנשים בעיקר.

תתייעצי עם מישהו בסביבה שלך

עכשיו זה רק שאלה קלילה

בהמשך בנישואין

בזמנים פחות זוהרים

זה יעלה לך כל פעם 

לפעמים לוקח לזה זמן לקרות

לפעמים מתחברים מיד

אבל אם זה לא קורה בכלל אז לא

לא כדאי להתחתן בתקווה שתתחברי יום אחד

בגדול, ככל שהזוגיות והשותפות בכלל יותר משמעותית, גם האינטימיות יותר משמעותית. כתבת שוב ושוב כמה אתם עסוקים, עמוסים, עבודה פיתוח אישי וכו' - אבל בשביל שיהיה יותר קשר משמעותי, חייבים להשקיע בו בכל הרמות.

יש לכם זמן שיחה אישי בלי הילדים? ארוחת ערב ביחד? זמן שיושבים על כוס תה ושומעים איך עבר היום אחד על השני? יוצאים אפילו לסיבוב בשכונה פעם בכמה ימים? יוצאים מידי פעם לפיקניק בחיק הטבע?

(כמדומני שכל הדוגמאות שרשמתי, לא מסתבכות עם פער דתי/תרבותי, כמובן במה שמתאים לשניכם אפשר גם כיוונים אחרים - מסעדה, חדר בריחה וצפונה). זה ממש קריטי, כי קשר משמעותי, לא יכול להתחיל רק בתוך החדר.

אחרי שאמרנו את זה, יש איך להשתדרג גם בתחום האינטימי עצמו. אם בעבר בשביל להשתדרג היה הכרח לרעות בשדות זרים - היום יש גם ברשת וגם במקומות אחרים הדרכות שגם אברך יכול להחשף אליהן בנעימות. המליצו כאן בעבר על התכנים של יהונתן שומר או יונתן קליין, אפשר לגגל. אין לי אחוזים אצל אף אחד, אישית יותר התחברתי לסגנון של יונתן קליין. תמיד השאלה כמה מוכנים להשקיע - יש מתכנים בסיסיים חינמיים ועד קורסים רציניים שמשדרגים את העניין הזה כמוקד וסביבו את כל האישיות.

אם לבעלך חשובה נקודת מבט תורנית - יש תכנים בנושא של הרב יהושע שפירא. יש גם סידרת שיעורים שלו בייחס לכל הגישה לזה (פחות תוכן פרקטי ממש), כמדומני שהיא בתשלום סמלי באתר של ישיבת רמת גן.

עושים כל מה שמפורט בתגובה שלך, בצורה כזו או אחרת.

גם עניין הלימוד וההתפתחות של האיש.

בסוף בסוף גם אם מוצאים זמנים לצאת מהשגרה, היא שגרה.

אין התרגשות אין כל כך חידוש.

זה מחזיק לזמן קצר ונעלם.

אני יודעת שאצל כל הזוגות השחיקה מגיעה, גם אצל מי שיש חיבור גדול וגם מי שפחות,

זה מעלה לי תהיות גדולות, ואני מנסה להבין אם יש לזה תשובות וטיפים שבאמת עוזרים.

ממש כל הכבוד לכם. (קל לדבר, אנחנו למרות המודעות מצליחים רק חלק מהדברים שיודעים שיהיו לנו משמעותיים...).
 

מעבר לזה, תמיד אפשר לחדש, יכול להיות שגם אם לבעלך סה"כ טוב, יכול להוסיף עניין שינוי כזה או אחר - יציאה קצת אחרת, משחק (אפילו משחקי לוח של ילדים, לפעמים יוצאים מאוד נחמדים כשעושים אותם כזוג), לשכור בריכה פרטית, אוכל מיוחד, בזהירות - קצת אלכהול.

אם כי בערבון מוגבל. מתחומים אחרים בחיים, בלי להכנס לפירוט, מכיר קצת את המקום שבו יש תחום שאני מחפש חידוש ואשתי פחות ואז אני משקיע ברעיונות חדשים, לפעמים זה עובד ויוצא מאוד מוצלח ולפעמים יוצא מייבש ו'סתם' השקעתי.

ואחרי הכל - שיהיה בהצלחה

ואפילו יותר.
הוא זורם איתי אבל לא יוזם וזה קצת מתיש לאורך זמן.
אבל תודה.

אני חושבת שמתברר לי פה מהתגובות שעיקר העבודה אולי נמצא בעבודה אישית שלי מול עצמי.
זה משמח ומתסכל גם יחד.
 

ובנוסף נראה שמתסכל אותך שעם כל זה שהוא זורם איתך עדיין אין בו יוזמה וזה חסר לך.

התסכול של זה וגם זה מאוד מובן מוכר.

זה בהחלט דורש עבודה אישית על עצמנו והרבה עבודה על תיחזוק והבערת האש הזוגיות

הלוואי ותצליחי

שנצליח 

אחד הדברים המשמעותיים שהיא מתעסקת איתם זה נושא הפערים. שזה מה שאני מזהה כרגע שקורה אצלכם.

כאן הראשונה.

מצרפת לך מאמר (שאני קוראת לו ספרון ) שכתבתי על הנושא הזה בכלליות של: "איך להגיע לאהבה גדולה גם אחרי החתונה".

(שבת ארוכה לפנינו ואפשר ממש להדפיס אם לא הספקנו להשיג ספר 😅):

האם אפשר להגיע לאהבה גדולה גם אחרי החתונה? - יעל זק"ש

בשלב ההיכרות וההתחלה של כל קשר זוגי, לרוב חווה הזוג את ההתאהבות, הפרפרים וכו', ואלו מגיעים יותר בקלות ובלי מאמץ,

זה ממש "בילד-אין" מהשלב הזה, שנקרא "השלב הרומנטי".

לרוב, לאחר סיום השלב ההתחלתי (שיכול להימשך בין 2-30 חודשים בממוצע), נכנסים לתוך שיגרה, ואותו השלב המרגש, החדש, המסעיר, כבר איננו.

הרבה מן הזוגות חווים פתאום ירידה ברגש האהבה, בילבול, רגשות שליליים נכנסים פתאום, ואנו מוצאים את עצמינו שואלים: לאן נעלמה האהבה?!

מה שמשמח הוא - שאפשר להגיע להתאהבות, לפרפרים ושמחה שלמה גם שנים רבות לתוך הנישואין, הפעם באופן *מודע* ואקטיבי ולא פסיבי.

בגדול אפשר לחלק את שני השלבים האלה לשלב "האהבה הרומנטית" - שבו הכל בא בקלות כאמור, חדש, מרענן, מרגש וכו'

לשלב של "אהבה מודעת" - שבו גם אחרי 10, 20 ו30 שנות נישואין בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש, משקיעים, אוהבים, מתרגשים.

איך עושים את זה?

1. מבינים את הפער *המובנה מראש* שיש בשלבים השונים - ז"א, מבינים שכל היכרות התחלתית, מעצם טבעה ומעצם היותה חדשה מרגשת. ואותה ההתאהבות באה בקלות וללא מאמץ מעצם הריגוש, השוני, החידוש.

ז"א, שגם אם לצורך הדוגמא נכיר 20 גברים או 20 נשים - סביר להניח שבהתחלה יהיו "פרפרים" ועם כל אותם הגברים/נשים - אחרי כך וכך שנות נישואין, שיגרה, ילדים וכו' - זה יהיה בדיוק אותו הדבר (!)

זו נקודה סופר חשובה, מכיוון שכאשר בני זוג מרגישים פתאום שאין את "ההתאהבות" הזו שהייתה בהחלה,

הם חושבים (בלי כוונה כמובן) שמשהו דפוק או לא טוב או לא טוב מספיק בהם כזוג או בבעל/האישה שלהם,

ואם נדע *מראש* שזה שלב בלתי נפרד מהחיים עצמם,

ושלב הגיוני ונורמלי שיקרה גם אם נתחתן 700 פעם = אז הבנו שהבעיה לא בו/בי/בנו - אלא ה"בעיה" היא בעצם המהות והתבנית של הנישואין והקשר הארוך והמחייב.

2. מבינים שכמו כל דבר בטבע,

 מהאוטו הדומם שצריך וחייב דלק כדי לנסוע,

דרך הצמח הצומח שחייב פוטוסינתזה כדי לצמוח,

דרך קשרים בין חברים שחייבים תחזוקה והתעניינות כדי להמשיך להתקיים,

דרך עבודה שחייבים השקעה, מאמץ,

דרך לימודים או תארים שחייבים השקעה ומאמץ

שוב - *כל* דבר בטבע חייב אנרגיה כדי להתקיים!

לכן מטבע הדברים גם אהבה וגם זוגיות וגם נישואין

חייבים אנרגיה כדי להתקיים!

וזה לא "מוזר" או "לא פייר", אלא זה פשוט טבעי, זהו טבע העולם - כמו שלא נגיד "זה לא פייר שצריך לקרוע את עצמנו בשביל תואר ורק אז להשיג אותו", כך גם לא נגיד שאיזה באסה זה שצריך להשקיע גם אחרי החתונה...

אלו החיים...

בשביל כל דבר טוב צריך לעבוד.

ואני הכי אוהבת את הדוגמא של ילדים. פלא הבריאה. האוצרות שלנו.

שעד שיש הריון, ועד שעוברים 9 חודשים של קושי גדול, ועד שעוברת לידה כואבת ומפרקת, ולילות חסרי שינה, וגידול סיזיפי ואינטנסיבי וכו' - בסופו של יום הם האוצרות שלנו ולא נוותר עליהם לעולם מרוב שהם טוב עצום!

אז גם הזוגיות - כן, בהחלט צריכה תחזוקה.

השקעה.

עבודה.

מאמץ.

זמן.

אנרגיות.

כסף.

משאבים.

מחשבה.

התכווננות.

פניות.

מקום.

אם נשכיל להבין זאת ומההתחלה לטפח את הנישואין שלנו, להשקיע בהם,

להקדיש להם זמן, פניות מקום וכל הרשימה הנ"ל - הדרך להצלחה הרבה יותר קלה.

3. לומדים ומבינים מראש מהי בכלל מהות הנישואין

הבנת מהות הנישואין 

כאמור בכל דבר טוב בחיינו –                                                                                                         

דרושה השקעה ועבודה מתמדת בכדי להגיע לטוב הזה.

אם זה בדברים הכי פשוטים כמו פרנסה – אדם צריך לקום לעבודה יום יום ולעבוד כדי שבסוף החודש יכנס לו כסף לחשבון והוא יוכל לקנות אוכל ושאר דברים ולהנות מהכסף הזה.

בלי העבודה שלו – לא היה לו כסף – לא הייתה לו הנאה.

ובין אם זה בדברים יותר משמעותיים כמו ילדים – יש 9 חודשי הריון קשים, לידה קשה, גידול אינטסיבי וק-ש-ה – אבל האוצרות האלה שווים הכל!

וכן, גם כשהם גדלים הקושי לא נעלם אלא משנה צורה, ועדיין צריך להשקיע ולעבוד.

כמובן שלצד כל הקושי, האור, האהבה והקשר עם הילדים שלנו שווה לנו הכל, לכן זה מובן מאליו בשבילנו שצריך לעבוד בשביל זה…

עד לפני לא הרבה זמן,

אפילו בדור של סבא וסבתא שלנו,

היה לאנשים ברור כשמש שכמו שצריכים לעבוד בשביל פרנסה

וכמו שצריכים לעבוד בשביל הילדים

ואם קשה – ממשיכים לעבוד

כך גם בנישואין.

היה להם מובן מאליו שנישואין זו עבודה והשקעה בלתי פוסקים,

ויותר מזה, היה להם ברור שהם *רוצים* לעבוד בשביל זה.

היום עם כל הבלבול שנוצר בעולם כולו לגבי נישואין (וזה כאב לב גדול הדבר הזה),

היום אנשים חושבים שבן זוגם או בת זוגם הם ברירת מחדל חלילה

או שהם כאן כדי לבדר אותי,

או שהם כאן כדי לעשות לי טוב

וברגע שלא טוב לי, וברגע שקשה לי – זה אומר שמשהו *בהם* דפוק,

זה אומר שאנחנו בטח לא מתאימים

זה אומר שאנחנו צריכים להתגרש

ואז אמצא לי את המישהו/י "הנכון" שאיתו זה לא יקרה, ורק יהיה לי כיף ונעים ופרפרים ולבבות כל החיים.

ובכן… זה לא נכון.

וזה לא עובד כך.

כל גבר או אישה אחרים – גם איתם יהיו קשיים

גם להם יהיו חסרונות,

גם איתם לא הכל ילך חלק.

כי בחיים אין באמת משהו משמעותי שהולך חלק!

כך הקב"ה ברא את עולמו – בתנועה.

תנועה כל הזמן

יום – לילה

טוב – רע

חושך – אור

קודש – חול

צירים – לידה

קושי ועבודה – הנאה

וכו' וכו'

העולם הזה הוא תנועה מתמדת

והנישואים הם חלק מהעולם הזה, זה הכל.

הם לא שונים מגידול ילדים שגם הוא עבודה מתמדת

הם לא שונים מפרנסה שגם היא עבודה מתמדת

הם לא שונים מכלום, הם חלק מהעולם הזה.

רק שמשום מה הלבישו על נישואין בדורנו כל כך הרבה תסבוכות שרק ה' יעזור…

כמה כמה כאב לב יש לזוגות רק מהספקות הנוראיים האלה,

מההתלבטויות הבלתי פוסקות האלה,

החוסר ודאות וחוסר שלמות הזה.

אם רק היה ברור לאיש ולאישה מהרגע שהם עומדים תחת לחופה – שזה לנצח! *ל–נ-צ-ח*

שזו הבחירה האמיתית והנכונה שלי.

שהגבר שלצדי שייך לי.

שאני שייכת לו.

שאני מקודשת לו.

שהוא מקודש לי.

שכמו שהילדים שלי שייכים לי וגם אם הם יצרחו כל הלילה וישתוללו בלי סוף – אני עדיין אחבק אותם ואדאג להם,

גם אם הם יכולים "להוציא לי את המיץ" לפעמים – ברור לי כשמש שאהיה תמיד אמא שלהם ואשתדל עבורם.

אז מדוע בעצם זה כ"כ שונה עם בני הזוג שלנו?

זה לא צריך להיות שונה!

אנחנו צריכים להתייחס אליו/אליה כמו בשר מבשרנו, כמו החצי השני שלנו שכרתנו איתו ברית,

כמו מישהו ששייך לי, כמו חלק בלתי נפרד ממני ומהמשפחה הזו – ואז גם אנהג בהתאם.

זה לא אומר שלא יהיה לי קשה לפעמים!

אבל הידיעה שהוא שלי. וזהו!

ואני שלו. וזהו!

הידיעה הזו קריטית, פשוט קריטית!

השלמות הזו בבחירה, הידיעה הברורה שזה לנצח,

היא היא זו שעוזרת לעבור כל מכשול.

היא היא זו שאומרת שאם קשה – נעבוד על זה יחד.

עכשיו ברור שיש עבודה.

השקעה ועבודה.

לא חיים אומללים חס ושלום, אבל בהחלט השקעה ועבודה טובה.

עבודה מבורכת. עבודה אהובה. אהובה מתמשכת.

כמו עבודה של אמא בלהיות אמא.

כמו עבודה של אבא בלהיות אבא.

ואם קשה לי או לא כיף לי או לא נעים לי אבין את עצמי, אבין למה זה קרה,

אבין את בן הזוג, אבין למה זה קרה לו, נתקשר את זה, נדבר את זה, נפתור את זה.

ממקום ששנינו יחד עם אותה מטרה.

       *****

איך לנצח את הסטטיסטיקה?

אם יש דבר שיכול להביא אותי לכדי דמעות זו המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו – לא מפסיקים לשאול את עצמם – האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?

החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד וה"לא יודע" – הם האויבים הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!

הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח יחד, וכמה שיותר בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה – הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.
זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה…

בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
הרגשתם שלמות ובהירות מתחת לחופה ברגש בשכל ובלב?
מזל טוב!
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!

*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.

הרי בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.

רק הקב"ה לבדו מושלם.

אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.

אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן – נהיה המאושרים באדם.

אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם – הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות – זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.

ואם אנחנו בתקופת משבר נזכור שיש גם דרך אחרת מלבד להתגרש.
נזכור שאפשר לבחור בטוב ולחזור לטוב!
שזו לא גזירת גורל כי אנחנו "זוג דפוק" חלילה או "לא מתאים" – אלא אנחנו פשוט צריכים לקבל כלים נכונים, ובעבודה נכונה לבחור אחד בשנייה מחדש. 

וזה שווה עולם. 

(כמובן שאין באמור התייחסות למקרי קיצון כאלה ואחרים שבהם כמובן הדבר הנכון והטוב ביותר לזוג ולכל הנפשות הפועלות הוא גירושים. גם זה כמובן קיים ובהחלט יש מקרים בהם זה יהיה הדבר הנכון לעשות.
אלא התוכן מכוון לכל אותם אלפי זוגות שיכולים לנצח את הסטטיסטיקה ולא היא אותם).

ו

אם קשה אז… פועלים!
אם קשה אז… מנסים!
אם קשה אז… נלחמים!

מדוע ברירת המחדל בזוגיות צריכה להיות שאם קשה=מפרקים, אם קשה=בורחים?!

מדוע בהורות, אין אף הורה אחד אוהב שכאשר קשה לו עם הילד שלו הוא בורח ממנו?
מדוע אין הורה אחד שאם הילד עובר קשיים ומציב אתגרים הוא לא נוטש אותו לאנחות, אלא להיפך, מוציא את הנשמה בשבילו ומנסה ככל יכולתו לתקן ולשפר ולעזור?

היינו פה קודם.
הזוגיות שלנו היא המקור.
האהבה שלנו היא זו שמלכתחילה יצרה את הילדים האלה.
צריך לתת לה את המקום שלה והכבוד שלה גם.
גם בשביל הילדים, שזו משאלתם העמוקה והגדולה ביותר,
אבל גם בשביל עצמנו. בשביל המקור שלנו.

אם נתייחס לזוגיות כמו להורות לפחות,
לאשתי/בעלי כמו לילד שלי מבחינת השורש היציב של האהבה והשייכות בלב,
אם נרגיש שאני שייך לאשתי, יש כאן שייכות,
שבעלי שייך לי, שהוא שלי ואני שלו, כמו השייכות שיש עם הילדים – אז גם אם כועסים, גם אם לא מסכימים, גם אם יש קשיים – עובדים על זה! לא זורקים את זה.
המוטיבציה לעבודה תהיה בראש ובראשונה ההתייחסות.
אם נשכיל להתייחס לשותפנו למסע החיים כאל מישהו עם שייכות, עם אמת, עם מקור הילדים האלה, כמשהו בלתי נפרד ממני – ממילא המוטיבציה להשקיע ולנסות גם שקשה תגדל פלאים.

מעבר לזה שכל דבר בעולם הזה צריך אנרגיה כדי להתקיים, צריך עבודה כדי להתקיים ולקרות,

יש עוד משהו מאוד מאוד חשוב:

הטוב הגדול יותר, השלם יותר, האמיתי יותר והשורשי והעמוק יותר – כל אלה באים *רק* אחרי ההשקעה

*רק* אחרי שעובר זמן של השקעה מתמשכת ומרוכזת.

לדוגמא:

לא דומה אהבה לתינוק בן יום

לאהבה לילד בן שנתיים

לאהבה לאותו הילד בן 10

ככל שהילד גדל,

ככל שנשקיע בו יותר – יותר נאהב אותו.

כמובן שמהתחלה אנו אוהבים אותו.

אבל אי אפשר להשוות את האהבה שהייתה לנו בלב כשרק ראינו אותו לראשונה, לאהבה שיש לנו בלב שהוא פתאום קורא "אמא", "אבא", לאהבה שיש לנו בלב שהוא כבר משחק עם האח הקטן, מחבק אותנו וכותב לנו ברכה ואנחנו "משחנשי"ם" איתו ומגלים בו עולם שלם ואישיות שלמה שלא הכרנו! ואז האהבה אליו מתעצמת אפילו עוד יותר!

אותו רעיון גם עם בני זוג,

בהתחלה יש אהבה, יש פרפרים וחיבה והתאהבות וכו'

ואחרי שנה הפוטנציאל הוא לעוד יותר!

ואחרי 10 שנים לעוד יותר

ואחרי 20 ו30 שנים לעוד יותר.

אם באמת בני הזוג השכילו כל חייהם להשקיע האחד בשנייה, להשקיע בקשר שלהם – אז נוכל לראות באמת זוגות בני 80 ממש מאוהבים עם מבט אוהב בעיניים ורכות ואהבה כה גדולים אחד לשנייה שזה פשוט ממיס את הלב!

כמובן שכל השנים הזוגיות צריכה להיות מתוחזקת – מושקעת – לברר קשיים ולא לטאטאם מתחת לשטיח, ליזום באופן אקטיבי גם התעוררות לאהבה וגם התעוררות לתשוקה – להשקיע ולהשקיע, כמו בכל דבר בעולם הזה!

ואו אז מגלים את הטוב העמוק יותר, הגדול יותר,

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו נשברים באמצע!

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו מרימים ידיים בקושי הראשון או השני או השלישי!

אז אם גם לכם יש קשיים… וחושבים אולי להרים ידיים?

רגע!

רגע יקרים!

אין לכם מושג עוד כמה טוב תוכלו לקבל מהקשר הזה ואחד מהשנייה עוד חודש! עוד שנה! עוד 10 שנים! עוד 20 שנים!

בבקשה אל תחשבו שאין מנוס מלסגור הכל ולהיפרד.

אפשר לפתור את זה! אפשר עוד לזכות ב"ה לכל הטוב הגדול שנישואין וזוגיות של 30 ו40 ויותר שנים יכולים לתת.

גם בהורות, גם בזוגיות, גם במיניות, גם בכל מערכת יחסים עם המשפחה, גם בעבודה, וגם בהכל – המתמיד זוכה!

לגמרי זוכה.

                                                           *****

עמדה נוספת שחשוב לפתח היא עמדה שמכירה בשינוי המציאות עצמה בנישואין.

כיוון שפעמים רבות כאשר אנו נתקלים בקשיים, העמדה הראשונית שלנו תהיה לייחסם לבן/בת הזוג – עמדה שתתהה למה אחרי החתונה בן הזוג השתנה, ולרעה,

בעוד שהרבה פעמים – *המציאות עצמה* היא זו שהשתנתה

ואנו פשוט שופטים את בן/בת הזוג שלנו, את עצמנו, ואת הזוגיות שלנו באותם כלים כמו המציאות שהכרנו.

דבר זה ודאי שאינו מקדם ואפילו עושה לנו עוול פעמים רבות. 

כי איך אפשר להשוות זוג רווקים שנפגשים פעם בתדירות כזו או אחרת,

בלי ילד אחד אפילו,

בלי לחוות הריון או לידה או שינוי של הגוף פיזי ונפשי,

בלי משכנתא על הראש,

בלי חובות, אחריות, פרנסה וכו'

בלי מציאות שוחקת ושיגרה,

בלי להילחם במודע ב"מובן מאליו" הזה שהוא האויב מספר 1 בנישואין – כי הכל חדש ומרגש ועם פרפרים שמכסים על כל ההתמודדות הזו,

ובטח ובטח שהשני/ה לא מובן לנו מאליו –

להיפך –

האישה הזו שכרגע יוצאת איתי – יכולה בכל רגע תיאורטית למצוא מישהו יותר טוב ויותר "שווה" ממני בכל קנה מידה.

האיש הזה שכרגע חבר שלי, יכול תיאורטית למצוא בכל רגע אישה יותר יפה/חכמה/מעניינת/מצחיקה/רגישה ממני…

אז גם אם רבים – לא רבים עד הסוף

גם אם עייפים או כועסים או עצובים – עדיין מגלים סוג מסוים של איפוק ולא מאבדים כל רסן,

גם אם קשה – מתאמצים הרבה יותר

למה?

כי הוא לא בכיס שלי.

כי היא לא בכיס שלי.

כי הוא/היא לא מובנים מאליהם.

המציאות של הנישואין –

היא שבתת מודע, ממש בלי כוונה רעה,

היא גורמת לשני בני הזוג להרגיש שזהו, עכשיו כבר "הגענו אל המנוחה והנחלה",

"הגענו אל השיא"

הכל עכשיו מובן מאליו

הוא כן בכיס שלי עכשיו.

היא כן בכיס שלי עכשיו.

כבר התחתנו. כבר יש טבעת.

אז אם רבים – זה עד הסוף.

ואם כועסים – נביע את זה עד הסוף.

ואם עייפים או אין כוח – פתאום נכעס ונהיה מתוסכלים מהשני הרבה הרבה יותר.

כי אנחנו יכולים.

הוא בכיס שלנו.

הוא מובן מאליו.

הוא נשוי לנו.

לכן כל עוד הקשר לא ממוסד, ואין את המחויבות הזו, יותר נוח להכיל צדדים מסוימים באישיות או חוויות חיים.

וברגע שהקשר הופך לרשמי, עם הזמן זה עלול להיעשות יותר ויותר קשה.

הסיבה הראשונה והעיקרית לכך היא כאמור *המובן מאליו*.

זהו האויב הראשי שעלול להרוג נישואים (וגם את הנישואים הכי טובים!) –

לכן ממש בבחינת "הקם להורגך – השכם להורגו!" נשכיל ללמוד זאת לעומק ולחסל את המובן מאליו הזה מראש, עוד שהוא קטן, במקום שהוא יחסל אותנו.

המובן מאליו הזה קורה כאשר הקשר נהיה ממוסד. יוצר מן מצג שווא כזה שכאילו הכל כבר "בכיס הקטן" שלנו.

המצב הזה גורם לנו לא להשקיע יותר מדי, ודאי לא כמו קודם שהשני *לא* היה בכיס הקטן שלנו, שהשני *לא* היה מובן מאליו, שתמיד היה את החשש שישב שם שאולי הוא/היא ילכו ממני אם אני _______ או אם אני לא _____ או ימצא יותר ___ ממני.

והסיבה השנייה שיותר קשה להכיל צדדים מסוימים באישיות או חוויות חיים לאחר שהקשר הופך להיות רשמי וממוסד היא תחושת הפיספוס.

כאשר קשר ממוסד, הדבר כאילו אומר למוח של כל אחד ואחת מאיתנו שזה "סופי", שזהו. זה ככה לנצח. (מה שלא היה כך לפני – שתמיד כל אחד חשב איפשהו במוח שמקסימום נפרדים, או מקסימום מישהו/י אחר/ת וכן הלאה) – כאשר מתחתנים והקשר רשמי וממוסד – כבר אין למוח את המחשבה שהכל פתוח, שיש המון אופציות בכל זמן נתון, שהוא חופשי ומשוחרר לבחור בכל שניה נתונה מה שהוא רוצה.

כבר אין לו את החופש והעמדה המחשבתית שכלום לא סגור לו וכלום לא סופי. 

אלא, כאשר הקשר ממוסד, גם אם הוא ממש טוב וגם ממש אוהבים – בגלל שאין את אותה עמדה מחשבתית של אפשרויות ומרחב, המוח יכול להגיד לנו, אפילו בתת מודע, "רגע!"

" לא רוצה שזה יהיה סופי! סופי זה מפחיד! סגור זה מפחיד! 

אני רוצה עוד אפשרויות! 

אני רוצה חופש! 

אני לא רוצה להתחייב ולהיות סגור וחתום כל הזמן!"

והקולות הללו נמצאים הרבה בראש של האנשים יותר בדור הזה – כי רואים סביבם כל הזמן באופן פומבי וגלוי זוגות שמתגרשים, גם זוגות שהיו אוהבים, 

וכל המדיה והתרבות בעקיפין רומזת שנישואין זה "כלא" ושהכל אבוד מראש וכן הלאה, 

והדברים בהחלט מחלחלים למוח, ואנשים כבר אוטומטית מפחדים מזה, והדבר לעיתיפ גורם לסוג של נבואה שמגשימה את עצמה כי היחס לנישואין במוח הוא שלילי במקום חיובי!

ואנשים מנסים אז כאילו להילחם ב"סופי" הזה ולהגיד לעצמם במוח (בתת מודע לפעמים) שהנה זה לא סופי, אפשר ללכת, זה לא סופי! 

והדבר הזה גורם לכך שמסתכלים על בן הזוג בצורה שונה, פחות אוהדת ומכילה ומקבלת. פתאום החסרונות והמגרעות בבן/בת הזוג מתעצמים, שמים עליהם יותר את הדגש ואת הזכוכית מגדלת עליהם, ואת כל הדברים הטובים לוקחים כמובן מאליו, (בדיוק הפוך ממה שהיה קודם, לפני החתונה). ואז יש יותר מריבות, ויותר פרצופים, ויותר עלבונות, והתרמיל של העלבונות והכעסים נהיה גדול יותר ויותר ככל שהזמן עובר, 

ואם לא מטפלים בזה מהר, ואם לא מקבלים כלים ומודעות לדעת שזה חלק אינטגרלי ממערכת הנישואים, וזו פשוט רק משוכה שצריך לעבור עם הרבה מודעות, השקעה, עבודה וכלים נכונים – אזי היחסים מדרדרים לאט לאט, ואז ככל שהזמן עובר יש יותר מטענים שהצטברו ונהיה יותר ויותר קשה לחיות ככה. 

לכן לדעת שזה קורה, וזה קורה לכולם, וזה ממש חלק מובנה במערכת יכול לעזור לכולנו.

לעזור לכולנו ללמוד זוגיות.

להבין שזוגיות היא לימוד.

ממש כשם שאף אדם לא נולד יודע לדבר / לשחות / לנהוג וכן הלאה – כך גם אף אדם לא נולד יודע זוגיות.

"תורה היא ולימוד היא צריכה".

עלינו ללמוד זוגיות כדי לדעת זוגיות. כולנו.

וככל שנלמד ונעמיק את הלימוד בתוכה – נדע יותר ונוכל גם לגדול ולצמוח בה יותר.

כאדם האינדיבידואל שאנחנו וכזוג שאנחנו, שזה הרבה פעמים בא ביחד ואין פלא גדול מזה!

ובאמת התשובה המעודדת והנחוצה לנו כ"כ היא לדעת שזה פתיר! שעוברים את זה!

שאחרי שעוברים את האתגרים הללו, אלו המובנים בתוך מהות הנישואין וגם אלו שלא מובנים אלא ספציפיים לזוג שאנחנו -

או אז הקשר ואהבה רק מתעמקים!

אנו נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!

אנו מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים! 

לכן כל כך לא  כדאי לוותר על זה! לא לברוח באמצע, לא להישבר, אלא לעבוד על זה. עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה שיהיה לנו מדהים יחד. וזה לגמרי לגמרי אפשרי!

לכן נחסל את אותו מובן מאליו,

נלמד זוגיות,

ונדע לזהות את השלבים השונים בה,

נדע כיצד להפוך את היחסים שלנו מאהבה רומנטית – שכאמור יותר קלה וזורמת בהתחלה אצל כולם, ובכל תחילתו של קשר חדש מעצם היותו חדש ומרגש ומסעיר, ומאופיינת ב"שלב הרומנטי" של הקשר שבו הדברים נעשים בלי הרבה מאמץ ואפילו מגיעים באופן פסיבי -

*לאהבה מודעת*.

לאהבה עמוקה, נכונה, אמיתית, מבוססת, מלאה בעומק.

אהבה שיש בה גם התרגשות אבל גם הרבה מודעות .

אהבה שיוזמים אותה, שעובדים אותה, שיוצרים אותה,

אהבה אקטיבית, שהיא ממש פלא היצירה.

אהבה שמשקים אותה, שמשקיעים בה – שביחד ממש מעמיקים אותה ומגדילים אותה *במודע*.

ההבנה הזו, שאהבה היא לא רק רגש אלא גם בחירה, החלטה.

"אני מחליט שאני במודע בוחר לאהוב אותך אשתי. יום אחר יום."

"אני מחליטה שאני במודע בוחרת לאהוב אותך בעלי. יום אחר יום."

"לא, את לא מובנית מאליה! גם לא אחרי 30 שנות נישואין!"

"לא, אתה לא מובן מאליו! גם לא אחרי 50 שנות נישואין!"

שום דבר לא מובן מאליו. ובטח במציאות בארץ שלנו, שכולם יחיו עד 120 בשמחה ובבריאות, אך כאשר אשתי/בעלי קמים לצידי בבוקר – זה *באמת* לא מובן מאליו!

וכאשר הם משקיעים בי, חושבים עליי, דואגים לי, אוהבים אותי ושם בשבילי – זה הכי לא מובן מאליו שיש!

והדרך אולי הראשונה והכי חשובה לעשות את אותה עבודה של האהבה המודעת היא הזכוכית המגדלת.

לדמיין ממש שיש לנו ביד זכוכית מגדלת דמיונית  -

וכל משהו טוב, תכונה טובה, מאמץ או השתדלות שאשתי/בעלי עושים – להגדיל אותם בעיני עצמנו! ולהגדיל אותם בעיני בן/בת הזוג!

לראות את זה

להעריך את זה

להודות על זה.

כי מה אנחנו עושים?

לגמרי הפוך.

שוב, לא מכוונה רעה חלילה – אלא פשוט שככה אנחנו מחווטים.

אנחנו רגילים להיתפס לרע, לחסר, במקום לראות את הטוב.

אנחנו רגילים להעצים כל תכונה רעה או נפילה או התנהגות רעה של בעלי/אשתי,

להפוך את זה לחזות הכל,

לחשוב שאם בעלי או אשתי התנהגו כך או כך זה אומר *שהם* דפוקים חלילה,

שמשהו *בהם*, *באישיות* שלהם לא בסדר,

בעוד שכאשר *אנחנו* טועים, או *אנחנו* לפעמים כועסים/עייפים/עצובים/מתוסכלים ונאמר צועקים או מתנהגים התנהגות אחרת שהיא לא אידיאלית – אנחנו נוטים הרבה יותר לסלוח לעצמנו,

לפרש זאת כ*התנהגות שלנו שנובעת מהמציאות הקשה איתה אנו מתמודדים כרגע* ולא לאישיות שלנו שחלילה דפוקה ביסודה.

ומה שצריך לעשות זה *במודע* לעשות זאת גם כלפי בן הזוג!

במודע אם הוא מתנהג לא משהו – לומר לעצמנו בראש –

אה, זה בטח בגלל שהוא עייף ממש עכשיו

או טרוד

או לחוץ

או מתוסכל

או כואב לו

או קשה לו

בדיוק כמו שאנחנו אומרים על עצמנו אם טעינו!

זה לא שהאישיות שלו דפוקה!

כמו שזה לא שהאישיות שלנו דפוקה אם מעדנו פעם…

בנוסף,

חשוב מאוד מאוד גם להגדיל את הטוב *שכן* נמצא וקיים בבן הזוג,

להגדיל כל תכונה ועשייה טובה שלו במודע -*ולא* לקחת כמובן מאליו!

כי מה שעוד אנחנו עושים בטעות – זה את כל הטוב שהשני/ה עושים – אנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו

ואת כל הרע – מעצימים ומגדילים!

אז היא שטפה כלים? נו אז מה, ברור שתשטוף…

אז הוא קילח את הקטן וקם בלילה? נו אז מה? זה מובן מאליו, הוא אבא לא תורם זרע…

אז היא הכינה ארוחת ערב? מי ישמע… בואו נשתחווה למלכה…

אז הוא נתן לי להשלים שעת שינה והיה עם הילדים בשבת בצהריים? ממש כל הכבוד בוא נביא לו מדליה, ברור שהוא צריך לעשות את זה! זה התפקיד שלו!

 ועוד ועוד אינסוף דוגמאות.

אז לא!

זה לא מובן מאליו!

היא שטפה כלים!

והוא קם לתינוק ונתן לי לישון!

והיא הכינה אוכל בשבילי ולמעני גם כשהייתה גמורה מהעבודה ומהיום שלה!

והוא איפשר לי לצבור כוחות אפילו שגם היה משווע לשעת שינה ובכל זאת איפשר לי לישון ולקח פיקוד!

זה ל א מובן מאליו!

להעריך את זה

לומר תודה על זה

לראות את זה! קודם כל לראות את זה.

להגדיל את זה.

ואת הרע?

להקטין.

לא להדחיק או להתעלם אבל כן לשים בפרופורציות.

אז היא צעקה. אז הוא אמר. אז היא שכחה. אז הוא לא התאמץ מספיק.

בסדר. כולנו בני אדם. אז היה לה קשה. אז היה לו מעייף. אז היא לחוצה מאלף דברים על הראש שלה. אז הוא מתוסכל וקשה לו המצב החדש.

להבין שהשני לא עושה זאת מכוונה רעה או כי לא אכפת לו ממני, אלא כי כרגע ככל הנראה קשה לו עם משהו במציאות. והוא אנושי. בשר ודם.

ונוכל כמובן בהמשך ללבן ביננו את הדברים וגם את הרע הזה ואת החסרונות הללו לפתור בצורה נכונה ומקדמת.

אז נמשיך להתחזק בהבנה 

שגם בן זוג שהיה נראה אידיאלי ומושלם לפני החתונה

וגם בת זוג שנתפסה כאידיאלית ומושלמת,

כל אותם בני זוג שממש ענו על כל הציפיות שלנו לפני החתונה –

זה עדיין היה *לפני* החתונה!

הם עדיין לא היו במציאות בה הם יחד 24/7

עדיין לא היו במציאות של נישואין ומחויבות

עדיין לא היו במציאות של מובן מאליו שצריך להילחם בו

עדיין לא היו במציאות של הורות וילדים על כל אינסוף האתגרים שזה מביא עימו

עדיין לא היו בחוב של משכנתא או עול כלכלי מטורף על הצוואר יום יום שעה שעה

לכן המציאות העכשווית אינה ברת השוואה בכלל!

התכונות האלה שלהם,

אלה שהתאהבנו בהן,

אלה שראינו ומצאו חן בעינינו

אלא שקירבו בינינו – הן כולן עדיין שם!

רק שלפעמים מכסה אותם שמיכה ענקית של קושי של מציאות של חיי היום יום שלא היו בעבר!

אם רק נזיז את השמיכה הזו – נראה אותם זוהרים במלוא הדרם ויופים!

וזו לגמרי עבודה שבכוחנו, של כל אחד וכל אחת מאיתנו לעשות!

וזו העבודה הכי משתלמת ומתוקה שיכולה להיות!

למשל, 

-אם התאהבנו בבן זוג כריזמטי וסוחף

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא כריזמטי וסוחף גם נשים בעבודה – זו אותה תכונה שלו. הוא לא השתנה.

אז נבדוק למה זה מפריע לנו עכשיו?

אם זה יושב למשל על המקום של חוסר ביטחון עצמי או חוסר אמון או חוסר ביטחון בקשר – נעבוד על הנקודה הזו לעומק והכל יסתדר.

-ואם התאהבנו באישה מעניינת, דברנית שלא משעמם איתה לרגע

ועכשיו היא "חופרת" לנו בלי הפסקה ורוצה כל רגע "שיחה" ו"לדבר על הדברים וללבן אותם" – היא לא השתנתה. היא אותה אחת.

זו המציאות שהשתנתה שעכשיו אולי אין פנאי כמו בעבר, או פניות הנפש, או אולי יש משקעים וחשש שלנו שב"שיחה" הזו אנו נצא הרעים

אז במקום לצבור ולאגור ולשמור בבטן עוד ועוד - נוכל לעבוד על הנקודה הזו ספציפית, ללבן ולפתור אותה בצורה נכונה, מקדמת ומטיבה.

-ואם התאהבנו באיש העולם הגדול שהכל מעניין אותו והוא תמיד נודד ומחפש הרפתקאות

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא יוצא הרבה מהבית וכל פעם מחפש לו הרפתקה חדשה וצריך אותו עם הילדים והוא פחות – שוב, זה אותו הוא. רק המציאות שונה.

גם כאן, נוכל לעצור רגע ולהבין על מה זה יושב ומה *בדיוק* מפריע לנו ובזה לטפל. ועל זה לעבוד ולגשר יחד.

-ואם התאהבנו באישה חמה ואוהבת ופתאום אנחנו מגלים את הצד השני של זה – שהיא גם ממש כעסנית ויודעת לצעוק בלי עין הרע וזה מבאס אותנו מאוד כי מה הקשר בין היצור הצורח הזה להבין האישה החמה איתה התחתנתי?!

גם כאן נבין ששוב – זו אותה היא. אותה תכונה של הנפש שאם היא יכולה לאהוב עד הסוף ולהיות חמה עד הסוף – גם בכעס זה יכול להיות עד הסוף כי היא אולי יותר רגישה או יותר אכפת לה מדברים וכו' – זו אותה תכונה בשתי הקצוות שלה.

וצריך לבדוק *למה* היא צועקת, מה מפריע לה, מה קשה לה, מה הביא אותה לזה – ולטפל בזה.

תמיד צריך להגיע לשורש

להבין אותו

לקרוא לו בשם

ללמוד אותו, למה הגיע, ממה נבע, מה גרם לו לצמוח 

ואז לטפל בו.

כי הרבה פעמים אומרים שדווקא תכונות שאהבנו ובהן התאהבנו בבן/בת הזוג לפני החתונה – הן הן התכונות שהכי יוציאו אותנו מדעתנו אחרי הנישואים.

ואחרי שמבינים את המהות של זה, את המובן מאליו הזה, את הקצוות של אותה תכונה,

– אז מבינים שכל מה שצריך זה להבין שהמציאות השתנתה,

ולהתאים את עצמנו ואת הזוגיות שלנו למציאות העכשווית,

לראות שעדיין קיים כל הטוב הזה במי שמולי שבו התאהבתי,

להעצים את זה, לראות את זה, להגדיל את זה,

ובמה שקשה – לברר לעומק – ולטפל.

אף פעם לא לטאטא אלא לברר, לזהות – ולטפל. 

וכמה שיותר מוקדם יותר טוב בלי לצבור מטענים עצומים.

(וגם אם צברנו – זה עדיין לגמרי אפשרי גם אם יקח יותר זמן!)

                                                              *****

אם לא היינו חווים את כל הקשיים, המשברים והרע שעברנו – לא היינו באותו מקום של *טוב* ביננו כרגע.

כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשברים אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,

לפעמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.

וזה נכון לכל תחום בחיים – אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים – לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, 

הרבה יותר לעזור גם לאחרים מניסיון החיים שלו, 

הרבה יותר לפצח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, 

וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע.

אם כך,

נמשיך לחזק אצלנו את ההבנה השורשית והכה חשובה שאומרת שה*מציאות של הנישואין* עצמה היא שגורמת לאנשים להרגיש לפעמים שבני זוגם הם מובנים מאליהם והכל מובן מאליו – המסגרת הזאת עצמה והמציאות הזו עצמה היא היא זו שיכולה לגרום חלילה לפזילות אם יש משהו לא טוב בקשר, 

או אם יש הרבה טוב, אבל אין את העבודה הפנימית הזו על ההבנה שהנישואין האלה בעצם ממש *לא* מובנים מאליהם, וממש יקרים יום יום גם אחרי 30 שנים יחד.

ההבנה הזו היא לא פחות מקריטית,

כי במקרה שאישה/גבר הגיעו כבר למצב כזה, או עלולים להגיע למצב כזה –

אם יחשבו שנייה שגם עם אותו גבר נאה וכריזמטי וחדש שהרגע הגיח למשרד – גם אם באמת יהיו איתו, ויחוו אהבה וטוב ופרפרים וכו' – ובסופו של דבר נגיד שאפילו יתגרשו ויתחתו איתו –

מה הם עשו בעצם?

החליפו גבר אחד באחר.

ומה יקרה עכשיו?

גם עם הגבר הזה – השני יקרה בדיוק אבל בדיוק אותו דבר –

שוב שגרה

שוב הרגשה של מובן מאליו

שוב הרגל

ואז יגיע גבר שלישי נאה יותר וכריזמטי יותר – ואז שוב אותו סיפור

ואז גם איתו

אחרי שלוש שנים

ועוד ילדים

ועוד 3 שנים –

שוב אותו דבר

ועוד גבר ועוד גבר ואין לדבר סוף!

כל האובר-ציפיות שאנו מלבישים על בן זוגנו,

כאילו הוא אמור לענות על כל שאיפותינו בחיים,

כאילו הוא יכול להיות מושלם,

כאילו הוא יכול להיות אנחנו עצמנו רק בגרסה הגברית

לאהוב כל מה שאנחנו אוהבת

להיות טוב בכל מה שאנחנו טובות

ואם אפשר גם שיהיה בנוסף מכיל ומחבק ונחמד ואוהב וגבר ומושך ו.. ו… ו.. ו…

(וכמובן להיפך גם מצד האישה) -

רגע! זה הרי בן אדם!לא מלאך, לא מושלם, בנאדם.

הוא לא יכול להיות גם וגם וגם והכל גם יחד.

אומנם הורגלנו שזה עובד ככה.

ראינו כל ילדותנו ובכל סרטי דיסני שהכל ככה.

שהכל מושלם

שהאביר על הסוס הלבן מושלם בהכל

שבן הזוג אמור לענות על כל רשימת המכולת ולהיות מקסים ונהדר תמיד בלי טיפת אנושיות או רגעי שבירה,

אבל הורגלנו לא נכון.

זו לא המציאות.

גם אנחנו לא מושלמות.

גם אנחנו רחוקות מלהיות נסיכות דיסני

גם אנחנו אנושיות

גם אנחנו כועסות, עייפות, עצבניות, עצובות

גם אנחנו עם השריטות שלנו…

וכמו שאנחנו "סולחות ומעבירות" לעצמנו –

כך כדאי שנעשה עבור בן הזוג.

יש לו את הטוב שלו.

כמו שלך יש את הטוב שלך.

ויש לו את החולשות שלו

כמו שלך יש את החולשות שלך.

השוואות לא יעזרו, 

הן גם לא מציאותיות כלל.

וכל גבר אחר, גם אם היה הכי משכיל ומדבר ומעניין – היו לו את החסרונות *שלו*

ועם אותו צד של המטבע הזה – היה גם את הצד השני.

אולי הוא היה כעסן? אולי לא מכיל? אולי לא מכבד? אולי עקשן כפרד ולא זז מילימטר מעמדנו החכמה והנאורה?

ואולי ואולי ואולי.

באמת שאין לדבר סוף. 

לכן שכל אחד יחשוב עם עצמו טוב טוב –

הרי התחתנתי עם בעלי כי *הוא* זה שהיה נאה בעיני, וכריזמטי, ואהוב, וכל התכונות שאהבתי בו

ו*הוא* זה שעשה לי טוב ופרפרים וכל זה –

אז איתו התחתנתי.

ויש לי עכשיו שתי אפשרויות:

או לשמר ולחזק ולהרים למעלה את הקשר המיוחד הזה שיש בין שנינו, בלי שום רבע פזילה החוצה, ועבודה ואנרגיה שמושקעת ומושקעת רק בבית פנימה –

או להפסיד אותו ואת מה שיש לנו ולהיות בלופ אינסופי של חיפוש של עוד גבר כריזמטי ועוד אחד ועוד אחד ולעולם אין לדבר סוף, רק כאב לב ותחושת החמצה גדולה, כי עם אף אחד לא יהיה ניתן להגיע לשלמות,

לשחרור,

להרגשה שהנה הגעתי אל הבית שלי,

של שייכות וייחודיות,

של בנייה של מערכת נישואין של שנים רבות ולנצח שרק שעוברים עוד דברים ומנצחים עוד משברים ומתעמקים – רק בה אפשר לחוות אהבה מסוימת ושלמה שאי אפשר לחוות עם קשרים יותר קצרים (אפילו של שנים. לא דומה אהבה של 40 שנים לאהבה של 20 שנים).

אז את כל זה מפסידים.

החידוש הגדול הנוסף הוא שזה לא משנה כ"כ אם בעלי הוא יוסי או דני

או אשתי היא רינה או דינה –

מה שיעשה את העובדה שנצליח ונישאר יחד *בטוב* – היא העבודה *שלנו* בלבד!

היא הבחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש בלבד!

היא היכולת שלנו *במודע* להשקיע,

במודע לאהוב,

במודע להעניק ולתת,

במודע לא לקחת את בן/בת הזוג כמובנים מאליהם –

בכוחנו לגמרי לעשות את חיי הנישואין שלנו מאושרים.

4. עוד רעיונות שיכולים לעורר ולהעצים את האהבה, מורכבים בעיקר משני רבדים:

א. להעמיק את מה שכבר קיים.

ב. לחדש ולגוון בדברים נוספים.

למשל, אם עד עכשיו יש לשניכם רגעים של אושר ואהבה בכל תחום שהוא - אפשר להמשיך בזה, להתמיד בזה, להעמיק את זה, ללמוד על זה, להשקיע עוד בזה,

ובנוסף לצד זה אפשר לפתוח את הראש והלב לעוד רעיונות מרגשים וכיפיים יחד.

בין אם זה טיול זוגי, צימר מפנק, בריכה פרטית, סרט יחד, ארוחה מושקעת, השקעה בחיי האישות, בילויים משותפים, טיסה או חופשה חלומית שניכם, לעשות יחד אטרקציות או פעילויות אקסטרים, לרקוד יחד, סנדאות יחד, מוזיקה יחד, לומר אחד לשנייה מילים חמות, מכתבי אהבה גם עכשיו, הודעות משמחות בפלאפון, להתכתב אחד עם השנייה כאילו "מחדש" באינטרנט או מייל וכדומה - יכול מאוד לשמח ולהצחיק ולקרב, 

 לחבק חיבוק ארוך של דקה שלמה לפחות, להביט בעיניים, להשקיע במסאז'ים או שמנים/ריחות/אווירה וכו', 

להעמיק בשיחות נפש אפילו עד אמצע הלילה מדי פעם, לומר אחד לשנייה מהם החלומות שלי, מהם הפחדים שלי, מהם הרצונות והשאיפות שלי ולשמוע מה שלו/ה, לשתף בעולם הפנימי שלי, להתעניין, ויש עוד אלפי דוגמאות - כל זוג יכול לחשוב ולמצוא מה משמח אותו ומתאים לו.

בעיקר לזכור שיכול מאוד לעזור

לתכנן את זה

לחשוב על זה

להשקיע בזה

להתכוונן על זה

להיות במודעות על זה

עם כוונה, עם בחירה שלמה, עם שלמות ועומק - ועצם זה עושה כבר חצי מהעבודה 

אז קדימה, לעבודה,

הכי מתגמלת ועם הפירות הכי מתוקים שיש

אני באמצע לכתוב לך את השנייה

יש תמיד גבולות מסויים קיימים . אם מצד המציאות אם מצד אחר.

במקביל לשינויים העוברים במתכוון ושלא במתכוון,

שיהיה בליווי כר נפשי שיתרגם את האירוע

עם דברים רבים ניתן להתמודד ולשנות ולעדכן,

אבל לזכור - 'יש לו מנה רוצה מאתיים ', 'אין אדם מת וחצי תאוותו בידו'

אני קורא לזה 'הסיגריה של סוף יום '

אחד מעשן להנאתו- אני מוצלח, וכו וכו, והנה כמה רגעי נחת

השני מעשן לדאגתו- אני מסכן, דופקים אותי, וכו וכו, והנה כמה רגעי נחת- בריחה מהמציאות ,

ולפעמים שני המעשנים הנ''ל, עם אותם נתונים

הצלחה רבה 

זה בדיוק מה שאמרתי.

כתבת את זה במילים אחרות.

איך משנים את ההרגשה שממנה פועלים?

עבודה בשכל/ ברגש/ בשפה המתאימה לכל אחד

על מנת למנף את הקיים

לא הכל 'בראש' - אבל לא מעט 

אולי סיוע מאיש מקצוע?

יש מי שמקבל השראה מסיפור / סרט תיעודי

מהכרת אירוע/ מישהו מרשים. שמתמודד עם xyz ומרגיש בעננים. לא כי מרמה את עצמו, אלא עבודה פנימית/ אולי בנוסף הבית בו גדל והמציאות שראה אצל הוריו ואחיו

מי שמוזיקה/ טטריס ירגיע אותו ויעצים את הנאתו מהחיים - הן שגרה והן נקודות ציון

קודם כל זה מקסים שאת ובעלך מגיעים לכזו פתיחות וכנות וקשר קרוב.

יכולים לדבר על הדברים לעומק.

להציג גם שאיפות להעצמה אפילו לאחר שנים רבות.

זה מבורך וממש לא מובן מאליו ב"ה

גם מה שכבר עשיתם מעולה -

הדייטים הזוגיים שקבעתם

היציאות המשותפות והחופשות 

התקשורת 

ההכלה והכבוד ההדדיים שלכם 

וכן הלאה

גם בפן האישי, שחשוב מאוד לא פחות מהפן הזוגי (שהרי שני יחידים מרכיבים את הזוג שאתם.

וכאשר כל יחיד מלא ושמח ומאושר ובהתפתחות בפני עצמו - את היחיד *הזה* הוא יביא גם לזוגיות.

ולהיפך, כאשר אנו חסרים או מדוכדכים בפן האישי - זה מי שהזוגיות גם תפגוש.

לכן גם עבודה אישית, העצמה והתפתחות אישיים חשובים מאוד לזוגיות.

וגם זוגיות טובה ומטיבה חשובה לפן האישי.

כך שזה דו כיווני ומשפיע מאוד האחד על השני מכל הצדדים).

תמשיכו ככה!

בהתפתחות האישית

ובהתפתחות הזוגית.

חלק מאוד מרכזי מה"מפתחות" שכבר פיצחתם - זה שצריך בשביל זה השקעת אנרגיה אקטיבית.

גם אהבה וגם תשוקה אלו דברים אקטיביים לגמרי (ולא פסיביים כמו שטועים לעיתים לחשוב) שאפשר ממש ליצור.

וככל שנשקיע יותר אנרגיה בכך - גם הם יגדלו.

אנרגיה בצורה של כל המשאבים - זמן, פניות, מקום, מחשבה, רצון, תיכנון, כוונה, כסף, מרחב אישי, מרחב זוגי וכן הלאה.

ובדיוק כמו שהשקעתם את הנ"ל ביציאות משותפות, בחופשים, בדייטים זוגיים,

ובדיוק כמו שאת השקעת את הנ"ל בפעילות גופנית שאת עושה, בתזונה נכונה, בהתפתחות והעצמה אישיים שלך וכו' -

כך להמשיך.

ובאמת השמים הם הגבול.

בכל התחומים של הזוגיות.

ועכשיו לנקודה שגם מאוד מרכזית בהודעתך -

כתבת: "נשים שמות בצד את המשפחה ומטיילות עובדות נהנות מתוך אידיאל (אני לא רוצה להגיע לשם אבל וואלה מהצד, פייר מקנאה קצת) יש לזה לגיטימציה רחבה אפילו גם בחברות היותר סגורות.

אני אוהבת ומחוברת לעולמות האלה, מנסה למצוא מסגרת מתאימה אבל מודה באשמה שלעתים רוצה לזלוג ולטרוף הכל."

לענ"ד כדאי להעמיק בפסקה הזו שכתבת.

יכולות להיות בה עוד מפתחות יקרים עבורך, עבורכם.

למשל (כמובן שצריך לדייק מולך לעומק, רק מעלה כיוונים בצורה התחלתית):

- לברר ולהעמיק את התפיסה שנשים שמות בצד את המשפחה ו...

ולשים שם סימן שאלה.

האומנם?

האם זה בהכרח לשים *בצד* את המשפחה?

האם אי אפשר גם וגם?

גם להיות משפחתית ומחוברת ועם המשפחה

וגם לטייל מדי פעם

ולעבוד תוך כדי כמובן

ולהנות מאוד ואפילו מאוד מאוד?

כי מאוד יכול להיות שזה אפשרי גם וגם.

ואם את רואה בטיול או עבודה או הנאה את הרצון שבוער - מעולה!

אז כבר יש לך כיוון והתחלת לדייק למה *בדיוק* את מתכוונת שאת אומרת שאת רוצה "לטרוף את העולם".

והייתי מציעה להמשיך ולשאול את עצמך שם:

מה בעצם אני רוצה לעשות?

ומה עוד?

ומה עוד יסב לי אושר או הנאה או שניהם?

ומה עוד?

ומה עוד החלומות שלי?

ככה לכתוב אותם

אחד אחד

ואם למשל כתבת טיול - מעולה

עכשיו נסי לראות איך אפשר להכניס אותו בתוך החיים, בדומה למה שפירטתי למעלה שכבר הכנסתם לזוגיות דברים חשובים וגם בפן האישי - אז גם טיול. 

נכון הוא לא יהיה טיול של שנה, אבל טיול מסוים וכיפי ואהוב בהחלט יכול להיות!

ואם לא אפשרי החודש, אז מתי שכן אפשרי.

וכן הלאה לגבי עבודה שכתבת

לגבי הנאה שכתבת

להעמיק שם

גם בדיוק הרצונות

וגם בדרכי ההגעה אליהם

ובעיקר בעיקר לזכור שזה אפשרי גם עם ולצד משפחה אוהבת ומחבקת וחמה!

ובצורה דומה להכניס עוד הנאה, עוד רגעי כיף וטוב ואושר ו"פלפל" כמו שכתבת לחיים הזוגיים שלכם. בקדושה ובטהרה בנאמנות ובבלעדיות כמובן.

ואם זה בפן של חיי האישות - אז גם שם זה עולם ומלואו ואפשר ללמוד עוד יחד ולהעמיק עוד יחד ממקורות טובים וראויים.

לסיכום נסו לראות מה משמח אתכם, כל אחד בפני עצמו וגם יחד,

ולהכניס כל פעם משהו נוסף לתוך חייכם, בדומה לכל ההצלחות שכבר עשיתם

גם בשבירת שיגרה,

גם במרחב האישי וגם במרחב הזוגי

לברר מה מתאים לכם כמו סדנאות / ספרים / מפגשים / פעילויות / יציאות / נופים / העמקה / לימוד / משחק ועוד אלף ואחד דברים שקיימים ב"ה בטוב.

קחו את זה כעוד מקפצה עבורכם

כעוד קומה לעלות

ולהנות מהביחד שלכם

ומפירות עמלכם המתוקים ב"ה.

המון ברכה והצלחה

ושבת שלום ומבורך

"נשים שמות את המשפחה בצד, ומטיילות, עובדות ונהנות מתוך אידיאל- ואת לא רוצה להגיע לשם".

אני חושבת שההסתכלות היא קצת דיכוטומית בפן הזה ואולי כאן שורש הבעיה.
 

לעבוד בעבודה שמספקת, לטייל, לצאת עם חברות, לצאת לבד, לטוס לבד, ליהנות - זה לא לזנוח את המשפחה. לא חייב להתגרש כדי להגיע לשם.

(את מקנאה. זה חסר לך, למה לא?)

אז רגע לפני שאת בוחנת את גבולות אדומים,

תסתכלי על המרחב שבין לבין.

כשתטיילי במרחב הזה, אולי הוא יספק אותך, אולי כבר לא תרגישי שאת רוצה הכל מהכל ולשבור גבולות.

לפעמים בתוך המחנק כל מה שרוצים זה הכי רחוק משם, למרות שבפועל כמה שינויים קטנים וקצת חופש איפה שאפשר, יספיקו.

אז לדעתי, לפני שאת משקיעה בזוגיות, תשקיעי בחופש שלך בתוך הזוגיות הזאת.

ואולי בכל זאת תרצי יותר.

אז, תצטרכו לבדוק את הקווים שלכם שמוסכמים על שניכם ולראות אם ואיך אפשר להזיז.

(ואיזה פיתויים גדולים? כלום ושום דבר, תשאלי גרושות שיוצאות לעולם הזה.)

האמת לא ממש מבינה את התוקפנות בתגובה שלך. לא הבנת את הפוסט מוזמנת לשאול אני אסביר.

אני עושה את כל זה.

כל הזמן. יוצאת עם חברות מבלה נהנית.

דיברתי על נשים ששמות הכל בצד כפשוטו, ומשקיעות את כל חייהן בהנאות.

זה לא מספק אותי רוצה יותר.

לא מדברת על גירושין, יודעת שלא מחכה בחוץ שום דבר אחר.

אני לא מחפשת אישור "לצאת"

אני מחפשת דרגים לעבוד על היש, אם זה לא היה ברור.

לא כתבתי בתוקפנות בכלל בכלל

סליחה אם זה נראה ככה

ואת משליכה את זה על הקשר עם האיש?

אולי את מצפה ממנו/ מהקשר שלכם למלא לךחוסר שבכלל לא קשור לזה?

את מסופקת מהעבודה? שמחה מהחיים בכללי? מרגישה משמעותית ביום יום שלך?

תמיד יש לאן להתקדם. בגדול כן.

הפן הזוגי נכנס לשגרה משעממת מאוד, במיוחד שמהצד שלו אין שום רצון וצורך לחדש ולהתחדש, ממש מתאים לו הרגיל. הכל יוזמה שלי זה גם קצת מתיש כל הזמן לחשוב על זה ולרצות את זה, ואז זה לופ, אני מפסיקה להשקיע ולדרבן שוב שגרה.

התחושות והרצונות האלה מוכרות לגמרי, מזדהה לחלוטין.

אולי לייצר עם בעלך זמנים זוגיים שבהם תעשו דברים שלא עשיתם עד היום, פחות שגרתיים, וכאן את/אתם תחשבו ותחליטו איך אתם יוצאים מהקופסה של עצמכם.

לזוג אחד זה יהיה טיול אקסטרים, לאחר צימר, לשלישי סרטים ויש עוד המון דוגמאות.

השאלה מה עבורך/כם יהיה מעבר למה שהיה עד עכשיו שימלא לך/לכם את החלל הזה שאת מחפשת.

וכמובן לדבר איתו על הרצון הזה שאצלך, כאן זה גם תלוי בתקשורת בינכם, איך וכמה היא טובה/פתוחה?!

תקשורת פתוחה יחסית,

זה לא חסר לו כמו שאמרתי קודם אז הוא דיי זורם. יש דברים שהם מחוץ לתחום שלו, ויש מגבלות אחרות, לא רוצה לפרט בכוונה.

זה מצמצם את האפשרויות.

אי אפשר להשתמש בה כדי לשפר את המצב? כדי לפתוח את הלב בנושא?

את אומרת שהוא דיי זורם אבל יש דברים שמחוץ לתחום... מניח שיש פערים בינכם שמקשים... אולי

האמת, מאוד מאוד מבין. מכיר מקרוב רק ההיפך.

מתסכל מאוד

אל תתייאשי, תמשיכי לנסות

לבקש לצאת

ליזום דברים לא שגרתיים עבורכם

ככל האפשר

תחלמי ותנסי להגשים

לא קראתי את התגובות האחרות, אני מקווה שלא חוזר על דברים שנאמרו.

הפוסט היפה הזה פוגש כל אדם בזוגיות ארוכת טווח, בשלב כזה או אחר.

יש כל מיני דרכים לשפר את הזוגיות אבל כאן מאוד ניכר החוסר שלך באינטימיות רגשית ומינית בתוספת הפסיביות של האיש (אולי זאת הבעיה העיקרית)

אם היית כותבת לבעלך בפתיחות את מה שבלבך באמת, איך הוא היה מגיב? אם היית אומרת לו שאת זקוקה ליוזמה שלו לחיזור שלו, לרצון שלו?

זה מצריך אומץ, אבל זה שווה.

ואז אפשר ללכת לסדנאות, לבילויים כיפיים ביחד, להתמלא ביחד.

החוסר הזה הוא לא בריא בשום צורה.

המבורכת, מתמידים בצמיחה רגשית, משותפת

העמקה של הקשר הרגשי, ומתוך כך של החיבור בכל הרבדים. זה הדבר האמיתי שמחיה את הקשר.

לא שלי . כה אמרה ד"ר יעל דורון. מממ"ש זמן. מילים מגע מתנות שרותים זמן. אם מקפידים למלא את החיים בדברים הללו. הקשר יכול להחזיק מעמד הרבה זמן. להחזיק אהבה דרוש מאמץ, זה ממש לא בא לבד. ופורומים דבר מאוד נחמד. יש פודקאסטים בנושא מכל הסוגים ומכל המינים. ויש שם דברים טובים. וגם לא...

אני יכולה להמליץ על ליאורה בוקסנבוים, אבל יש המון קורסים ושיטות, שווה לראות תכנים ווובינרים ולקנות משהו שיכול להתאים לכם ולקדם אתכם.

חוץ מזה, לנעוץ זמנים בזוגיות. דייטים קבועים, נופשים קבועים. אצלנו בתקופות שאנחנו מצליחים לעשות דייט פעם בשבוע זה נותן המון.

היום היית מרגישה חרטה

אני חושבת שזה נחלת כל הזוגות

יבואו עכשיו ויתנגדו

זה בסדר

זה טיבו של דיון ציבורי

אם מישהו עדיין לא התחרט זה בגלל שהוא לא הגיע לשלב הזה

אין לי בעיה לעבוד.

באמת שלא.

הפוך לגמרי מאמינה בזה ומבינה.

אבל כשאין בסיס, מכנה משותף

או כשבמהלך החיים את מבינה שאת משתנה באופן מהותי,

או הפוך, אמיצה סוף סוף להיות מי שאת באמת

וזה רחוק כל כך מהמציאות

2 קווים מקבילים.

זו לא שחיקה של זוגיות.

זו הרגשה של חוסר התאמה מה שמוביל אותי שוב לסוגיית האמונה, אני מאמינה בלב שלם שלא סתם השם שם אותי פה.

סביר להניח שהרבה אנשים היו רוצים שבן הזוג שלהם יהיה יותר כזה או פחות כזה. זה עדיין לא אומר שהם מרגישים חרטה על עצם הנישואים לו.

אותה האמונה שאומרת שזה מה' גם אומרת לא ליפול להלקאה עצמית כי (למרות שנדמה לנו שהחלטות /מעשים שהיו תלויים בנו הם מאיתנו), האמונה אומרת שלאחר מעשה, גם מה שכביכול באחריות האדם- הוא משמים!

הרב ארוש בספר "בגן האמונה" מדגיש שוב ושוב שליפול לייסורי מצפון על משהו שהיה , גם זה חוסר אמונה, כי אם הקב"ה היה רוצה, הוא היה נותן לך את הדעת שכרגע יש לך, כבר אז.

עד מעשה האחריות על האדם לבחור בטוב ובנכון, להתפלל על כך . לאחר משעשה- לדעת שזה היה רצון השם וגם זה ממנו יתברך.

יודעת 100 אחוז שזה רצון השם.

אין לי על זה שאלה

מה שיש לי עליו שאלה הוא הרצון, הרגש והיכולת שלי.

המקום שלך כאישה זה לא להילחם בעיניי

זה להיות מי שאת, ולקבל מהאיש שלך בהתאם, ולכוון אותו למה שהלב שלך צריך ממקום נכון

אין באמת דבר כזה זוג מתאים לאורך זמן, יש זוג מותאם.

הרבה פעמים משתנים במהלך החיים, וזה דורש התאמות בזוגיות..זה נורמלי ממש. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת טווח, נבנים מהקושי גם אם הוא מבהיל בהתחלה.

וגם, זה יפה שהשתנית ואת מוכנה להיות את סוף סוף, והגיוני שעשית בעבר בחירות שהתאימו למי שהיית אז כי כאמור כולנו משתנים, אבל זה לא אומר שאת חייבת להיות מאוד לא גמישה כלפי בן הזוג או שאין לו דרך לעבור

הכל עובר דרך תקשורת וסבלנות..זוגיות היא מסע שלם בנבכי החיים והשינויים שמגיעים איתם.

לפעמים המלחמה מוציאה דברים מאולצים ולא טובים ולא טבעיים. ולפעמים גם גורמת לריצוי, שזה הכי רחוק ממה שאנחנו באמת, כי יש מטרה מסוימת ואנחנו חייבות להגיע אליה.

מה את חושבת, שהוא לא צריך אהבה? שהוא לא רוצה קרבה? שהוא לא רוצה שתהיו בטוב ותהיי שמחה?

אני לא יודעת, מלחמה זה מושג קשה שלא שייך בנושאים האלה בעיניי

אני אומרת - לשחרר וסבלנות. כשדוחקים, זה גם נראה בהתאם.

תשמרו על תקשורת ושיח טובים, תכבדי אותו, ברור, אבל בשום אופן לא לרדוף. זו דעתי

אולי לא עד הסוף.

צריכה לשחרר שליטה.

הוא רוצה, אין אצלו את מה שאני רוצה.

יש בו המון באמת והוא מתנה.

זו לגמרי אני..

וחסר לי.

תמיד היה...

אישה כשרה עושה רצון בעלה?.

זה לא סתם

אם תביעי את עצמך בצורה הנכונה, תוכלי לכוון אותו למה שאת צריכה ורוצה

זה לא יבוא מהשמיים בלי תיאום ציפיות, הוא לא נביא, הוא צריך ללמוד מה עושה לך טוב ומה נוגע בך, ועלעיך המחויבות להביע אחרת איך הוא יידע?

ואת צריכה להגיב בפרופורציה ובהערכה לכך שהוא רוצה לשמח אותך גם אם זה לא מדויק. כי זה דבר שלוקח זמן. וגם ללמוד לקבל ממנו צה שהוא יודע לתת ולהעריך, כי מי שנותן ודוחים אותו, זה סוגר אותו ולא עושה חשק להמשיך.

זה תהליך

וזה בסדר

אבל ככה נראית בנייה. בסבלנות,בעין טובה, במוכנות לקבל, בלימוד זכות, ולא מתוך אילוץ ומלחמה.

את יכולה לגשת לייעוץ בעניין זה יכול לעזור

אבל לא הייתי מתייאשת מראש

יש חוסר התאמה שמחייבת גירושים, גם בלי שיש אלימות!

גם לאישה יש נפש והקב"ה דורש גם את נפשה

ולכן גירושים הם גם מצווה אחת מ 613

האישה יכולה לכוון, ולבקש ולעשות אלף ניסיונות לתקן את המצב

ו - הלו? מישהו פה?  מישהו שומע??

השיח הוא על שני קווים מקבילים לחלוטין ולא מאכיל את הנפש של האישה

אז - היא צריכה להעביר את החיים ברעב רגשי??

לא. אני לא מאמינה שזה רצון ה'!

אני מאוד מאמינה במה שכתבתי. 

תנסי לקרוא את זה בטון אחר. אולי כואב...

אני ממש לא כועסת!

סליחה שכך זה התקבל

מאמינה שכואב לך.

אבל לתת עצות ממקום כואב זה קצת 'טריקי'. אף אחד לא אמר לפותחת אסור לך להתגרש

הצענו כיווני חשיבה סהכ, כל אחד ומה שהוא מאמין שיעזור.

וקורה שיש דינמיקה לקויה בזוגיות.אבל זה לא אומר שאין מצב לתקן. אולי כן ואולי לא. 

שוב, סליחה!

האמת שבד"כ ממליצים על טיפול זוגי, אבל אצלך הייתי ממליץ קודם כל על טיפול אישי. להבין מי את ומה את באמת רוצה ואיך את הופכת את הבית שלך למקום מלא אהבה ואחווה ושלום וריעות.

אפשר ליצר אהבה גדולה גם אחרי החתונה. תחפשי בכ.א. של @נגמרו לי השמות, יש מאמר שהיא כתבה עם הכותרת הזאת.

בגדול צריך להיזהר עם הטענה של 'רצון ד''. כלומר וודאי שכל מה שמתרחש זה רצונו, אם זה מקדם אותך לפעול ולהיטיב, זה מצויין. אבל אם את מתבוססת ב'רצון ד'' וזה נותן לך להרגיש קרבן, שום דבר טוב לא יצא מזה לא לך לא לבעלך ולא לילדים שיגדלו בבית מלא תסכול.

גם האפשרות של גירושין, היא לפעמים רצון ד' - עובדה, הוא נתן בתורה מצווה כזאת. אני ממש לא ממליץ להתגרש, אבל כן ממליץ לקחת אחריות ולא להתבוסס בקורבנות.

נראה שאת נלחמת על העבודה שלו.

זה מצב לא אידיאלי, מבחינת שתיכם.

אני למדתי שאו שאני לוקחת אחריות, או שאני משחררת.

למה זה מפריע לך? 

אם בגלל הפן הכלכלי, אז אולי לתת לו להיות אחראי על החשבון בנק.

 (לא מכירה אתכם, יכול להיות שמתאים ויכול להיות שפחות)

אבל בכל מקרה לא לקחת אחריות על זה, את לא יכולה לגרום לבנאדם לעבוד אם הוא לא רוצה בזה מספיק.

אולי עד היום לא מצא עבודה שאהב, ושגרמה לו להישאר בה יותר מידי- אז אפשר לנסות אבחון תעסוקתי,

לא ממקום שלוקח אחריות עליו, אלא ממקום שרוצה לעזור לו להיות משמעותי, ולעבוד במשהו שהוא אוהב.

חיבוק ובהצלחה.

כמעט תמיד אפשר לתקן ולהוסיף טוב.

מהיכן אתם? יש מטפלים טובים

לכל נשמה יש את המסלול והתיקון שלה בעולם הזה.

כנראה שזו הדרך שנועדה עבורך

ויחד עם זה, מותר להתאבל על החלום ושברו, מותר להצטער שכך קורה לך.

כשיודעים להתייחס נכון לכאב לא נופלים להאשמה והלקאה עצמית, שהם בסוף בריחה מהאבל והמפגש פנימה.

נשמע שעשית מה שידעת והשגת בכלים שנתן לך ה' אז,

ועכשיו נשאר לבקש את מה שה' רוצה ממך היום. האם הלכת והלכתם לקבל עזרה מקצועית? 

מוכר, וכואב …

זוכר יום אחד, עוד כשהיינו מאורסים, ישבה אצלי בדירה (השכורה שאז גרתי בה כסטודנט), והבעתי בפניה ביקורת, שאני לא שומע ממנה מילות אהבה, כפי שאתה מתאר …

זה עזר לתקופה קצרה..

זה האופי.. חי עם זה בידיעה שיש ביננו אהבה רבה ומשיכה ותשוקה וחוסר (כאשר אני נעדר מהבית) וגעגוע, אך אין לכך ביטוי במילים מבוטאות בקול… 

בעיקר בגלל שגם הוא אומר שזה משמעותי לו.

לא על מראה חיצוני, בעיקר על התנהלות מול לקוחות שמאוד מרשימה אותי, או יחס יפה לילדים.

יש עוד, אבל זה לא בא לי טבעי כמו שלו.

אני, לצערי, יותר ביקורתית

אז קודם כל אתה יודע מה השורש, ואת זה צריך לפתור.

ובאופן כללי,

יש כל מיני שפות של אהבה.

לא כולם מביעים אהבה באותה צורה.

אז אם זו הדרך שלך לקבל אהבה, תשתף אותה.

לא הייתי מבקשת ולא הייתי מבקרת.

אין מה לבקר, זאת כנראה לא השפה שלה, ואולי גם לא ממש יודעת להשתמש בה באופן טבעי. היא כנראה צריכה ללמוד.

ולא הייתי מבקשת, כי זה מעמיד את מי שמבקש במקום של "נזקק", ואת הצד השני במקום של נאשם או חייב. ואף אחד לא רוצה לתת מחמאות כי הוא חייב, ולקבל מחמאות כי חייבנו מישהו.

בקיצור, דברו על 5 שפות האהבה, תשאל אותה מה היא הכי אוהבת לקבל.

תן לה משוב חיובי על פעמים שבהם היא החמיאה לך ומה זה עשה לך...

ואם זה סימפטום לבעיה יותר עמוקה בינכם, עדיף לפתור קודם אותה, לא יעזור לנסות לפתור את הסמפטום.

אנשים ונשים שמתקשים להחמיא. לרוב זה קשור מאד לסוג השיח והדיבור שספגו בבית. יש מקומות שפוחדים להחמיא בהל שמא מישהו יחשוב שהוא טוב מדי, ונתקלתי בכל מיני חסמים רגשיים להחמיא.

אז קודם כל, תדע שזה לא בהכרח מעיד על מה שהיא חושבת או לא חושבת עליך, וגם לא על זה שאתה מחמיא או לא.

אפשר להגיד לה כשהיא כן אומרת לך משהו טוב שממש כיף לך לשמוע והיית שמח לפרגונים ממנה.

צורך זה מושג חמקמק, אנחנו אף פעם לא באמת יודעים להעריך מי צריך כמה.

אולי יש ילד הייטקיסט עם ילד אחד, וילד אחד עובד סוציאלי עם 8 ילדים.

אבל מי יודע, אולי דווקא ההיטקיסט יצטרך מאות אלפי שקלים כדי לטפל במחלה קשה ח"ו לא עלינו, וזו אולי דוגמה קיצונית אבל בחיים כמו בחיים יכולים להיות איספור סיפורים.

לכן הכי טוב בשביל לא לפגוע, לא לגרום לטינה, מריבות, כעסים, מרמור... לתת לכולם את אותו הדבר.

ועם זאת, אצלי יש סייג קטן:

אני מקבל מביטוח לאומי אלפי שקלים בכל חודש, בתור קצבת נכות לילד עם אוטיזם.

בגלל שזה כסף שהתקבל מהמדינה ספציפית עבורו, והוא עובר דרכי רק כי החוק לא מאפשר למדינה לשלם ישירות לקטין, אז בצוואה כתבתי שהכסף הזה יעבור ישירות אליו ולא יהיה חלק מההון שיתחלק שווה בשווה בין האחים.

חריג נוסף שחשבתי עליו ממש עכשיו תוך כדי הכתיבה:

אם יהיה ילד שיצטרך הרבה כסף לא בגלל בחירה שהוא בחר בחייו (כמו מקצוע או מקום מגורים או מספר ילדים) אלא בגלל משהו שלא בשליטתו, למשל ילד שלא מסוגל לפרנס את עצמו מסיבות רפואיות או אוטיזם וכו' והוא יהיה תלוי כל חייו ברווחה, או שהוא בעצמו אבא לילד מאוד חולה ולכן לא יכול לעבוד אלא רק לדאוג ולטפל בילדו החולה וכיוצ"ב, אז אני כן בעד לתת לו יותר מאשר למי שיכול לדאוג לעצמו בכוחות עצמו.

אבל אני מדגיש שזה רק במצב שמדובר בהכרח, לא כאשר בגלל בחירות שהוא בחר הוא צריך יותר כסף.

מחולקת הכל לבן הזוג ואחר כך כל ילד רבע.

במהלך החיים, לדעתי כמעט בלתי אפשרי לחלק שווה בשווה.

דוגמא להמחשה, הלוואי והיתה רלוונטית- אם החלטתי לעזור לכל ילד בקניית דירה עם חצי מיליון ש''ח (הלוואי אמן!)- הגדול יקבל סכום שמספיק להון עצמי, בעוד שהקטן, באמצעות אותו סכום, יוכל כנראה לקנות רק עשירית דירה.

אז למה זה נחשב שווה בשווה?

דוגמא חלופית-

כשהגדול למד לתואר, ההורים היו מטופלים בילדים נוספים, ולא יכלו לממן לו את הלימודים. כשהקטן לומד כבר יש להם מאיפה. האם 'אסור' להם לממן את הקטן בשם השוויון??

ואחד האמצעים בכלל לא רוצה ללמוד, ומבקש את הסכום בשביל לטייל בחו''ל. האם הם 'מחוייבים' לתת לו?

אני בעד שכשההורים עוד בחיים, יתנו לכל ילד על פי יכולתיהם, צרכיו, והעקרונות שהם רוצים להנחיל (למשל, בדוגמא למעלה, הנחתי שאלה הורים הרואים יותר ערך בלימודים אקדמיים מאשר בטיולים).

אני גם חושבת שבירושה שווה בשווה

ובמהלך החיים לעזור לכל הילדים, כל אחד מה שהוא צריך.

יש חלק שיותר זקוקים לעזרה כלכלית,

ויש כאלה שתשומת לב מספיקה להם כדי לתת את הערך והתחושה שאוהבים אותם אותו דבר.

בתור האחות שפחות זקוקה לעזרה כלכלית ב"ה אני ממש שמחה שההורים שלי עוזרים לאחים שלי יותר,

ועדיין נותנים לי את התחושה שאוהבים אותי בדיוק אותו דבר.

רצוי לקחת מדפסת לייזר.

טונר אחד יספיק לך להרבה יותר דפים ממה שנראה לך.

וממש מומלץ מדפסת אלחוטית 

כך אפשרי להדפיס ישירות מהטלפון 

אבל בטח כבר לא מייצרים את הדגם שיש לי.

תבדקי גם אם את צריכה את הפונקציה של סורק/צילום מסמכים. כשקניתי אותה זה היה קריטי (לא היתה אפשרות לסרוק בטלפון), היום כנראה שהייתי מוותרת, ומקבלת בתמורה מדפסת קטנה יותר.

קיבלנו חדר אוכל פרטי

היה נגישות (אם זה נדרש)

יש מרחבים למשחק בחוץ עם דשא

מהדרין (אם נדרש)

בנוסף יש פינת חי נחמדה (לא הייתי מגדיר גדולה. אבל נחמדה) בקיבוץ עם כניסה חופשית. (רצוי לברר אם עדיין קיים)

אפשר ללכת לבקר ברפת ובחליבה שם.

לא שאלתי במפורש לגבי הרפת והחליבה. אבל לא נראה לי שזה הפריע למישהו.

בית כנסת יש מרכזי. לא פרטי.

אבל אם אתם מניין משל עצמכם. אולי תוכלו לקיים את רוב התפילות בחד"א שתקבלו. בררו זאת מראש.

יתרון שזה בית מלון דתי

כך שיש אווירת שבת גם בלובי.

אין לי מושג לגבי מחירים.

מניח שלא זול

יש להם בית כנסת מרכזי, ובית כנסת נוסף לאירועים פרטיים.

יכול להיות שבאותה שבת הייתה קבוצה נוספת שכבר סגרה את הבית כנסת ההוא.

(למיטב זכרוני אין אפשרת לחדר אוכל פרטי) 

קשת

חיספין

לא יודעת לגבי צליאק צריך לשאול כל מקום מה הם מציעים בעניין, לי לא מובן מאליו שיהיה להם מענה

גם כפר עציון לא רלוונטי?

סגרנו בעין צורים, מקווים שיהיה טוב.

תודה 🙏🏼

אתה רק כתבת שהיית שם,

הייתה זו @אור123456 שכתבה שזה מקום יפה

כמובן בצחוק!

תודה רבה לך על ההמלצה 🌷

למדתי מזה שצריך להיות יותר עשיר במילים …

רק שהסביבה מופתעת

חמודה והכל אבל הגזימה😂

אל תקחי אותה קשה. הכל טוב. אנחנו מזיזים תאריכים חופשי. 

אני מאד מעריכה את המחווה שלה.

וכן, יצא לה מוזר שכל הילדים שלה נורא בעניין ואנחנו היחידים שלא.

ואז יש כאלה שמוזר להם שיש כאלה שלא יוצאים... ולא מבינים שלא לכולם זה מתאים- לא הזמן, לא עם העבודה, ולא כלכלתית. וזה לגמרי נורמלי.

סתם דוגמה שאני נתקלת בה בימים אלה.

שבו אנשים לא אוהבים להתערב בעניינים של אחרים..

לאנשים בעבודה שלי נראה מאוד לגיטימי לשאול אותי אם אנחנו מתכננים עוד ילדים, כמה אנחנו מתכננים, מתי...

לק"י

גם אנחנו לא תמיד חוגגים. לפעמים יוצאים לאכול ביחד, ולא באותו תאריך. מתי שמסתדר...

אני בעד לציין ולחגוג, אבל זה עניין אישי. היומיום יותר חשוב מאיך מציינים את יום הנישואים.

אנשים מופתעים מכל מיני דברים שהפכו להיות נורמות. 

בשנים לא מעוברות

התכוונתי שהתחתנו ב-י"ב בלילה אחרי השקיעה.

לדעתי זה המון ממש

אולי תלכו לבקר אותם בימי שישי ותחזרו הבייתה לשבת

ככה אנחנו עושים לפעמים

גם אם בשוגג.

אם לא גורמים בינכם לבעיות בשלום בית,

אז לא יזיק לו לסבול קצת פעם בחודש, חודש וחצי כדי שאת תהי שמחה יותר.

בסוף הדרישות שלך לא מאוד גבוהות.
 

אפשר במסגרת האפשר להתחשב, לאפשר לו למשל לצאת לנוח בחדר כשיש רעש וצהלולים.

אבל לא רואה סיבה שתרגישי לא בנח.

רק מוסיפה שיתכן שהוא נפגע ממשהו (שקשור למשפחה) ולא מרגיש בנח לשתף אותך בזה.

אז תנסי לגשש ואם צריך, גם לפתור את זה...

זה בסדר גמור שתצפי שיבוא לקראתך גם אם זה דורש ממנו קצת להשקיע.

אני שומעת אותך ויש רושם שאת מאוד מתחשבת ודואגת לו. וזה יפה מאוד, תמשיכי ככה.

אל תחיי עם רגשות אשם על זה שמידי פעם את צריכה שיעשה מאמצים בשבילך.

שוב, אם אפשר להתחשב בו במסגרת האפשר, תתחשבי.

קשר משפחתי זה דבר חשוב.

כל עוד לא פוגעים בו או בזוגיות שלכם, אין סיבה שתוותרי על הצרכים שלך. במיוחד כאישה שרגילה לבקר בבית אמה.

תמצאו פתרון, אבל אל תוותרי על עצמך.

והבית שלך כן זה שהקמת קודם ואת צריכה להשקיע בו יותר זה דעתי

ואם היה כזה, שברתי שמאלה חזק

לא היינו אצל הנורים שלי שבת כבר כמה שנים וטוב לנו

להורים של בעלי הולכים מדי כמה חודשים לסעטדה וחוזרים לבית

מניחה שזה לא התשובה שאת מחפשת לשמוע🤭

תשבו תדברו תבואו אחד לקראת השנייה.אולי יש שבתות פחות עמוסות ותוססות עם פחות אנשים? כדאי לנסות ללכת אז

ולכן בגלל שלדעתי שלום בית זה דיני נפשותאם אין משהו חכם לומר ממש עדיף לא לומר וזהו בעזרת ה' מאחל לכם שתמצאו את הפתרון הנכון לשניכם על הצד הטוב ביותר

תנסו להגיע להסדר שעובד בשביל שניכם.

מצידך אולי אפשרי לנסוע לבד בימי השבוע עם הילדים.

מצידו להשתדל לבוא לקראתך כמה שהוא יכול, אם זה חשוב לך.

אצלנו יש אחים שמגיעים בקושי פעם בשנה להורים, אחרים פעם בחודש ואחרים כל שבת.

כל אחד ומה שמתאים לו.

הם באים אלינו.

הם הגיעו לשלב שמגיע להם להפסיק לטרוח, ולקבל נחת מהילדים והנכדים...

את יכולה לנסות לדייק את התיאור הזה? כי זה ממש לא ברור מה את מחפשת.

גילאים זה מדיד,

רמה דתית ושות' אני ממליץ לא להתייחס מדיי . אם זה מדי טוב אז זה קבוצת סיכון, אם זה על הפנים אז זה אתגר לשיקול דעת.

כל המנעד באמצע עם הכל ניתן להסתדר בסוף כולם בני אנוש

ולא חסר דוסים שהם נוראיים בין אדם לחברו וכו

תבדקו בגוש עציון, יש כל מיני פרוייקטים חדשים

אולי אפרת למרות שלא ממש יישוב