פורום הורות (עמוד 286)

בס"ד
אני מקדימה ואומרת שאין לי כוונה לפגוע חס וחלילה, אלא רק אולי לשנות טיפה את כיוון המחשבה כדי לעזור..
לדעתי, לא כדאי לך לעשות כזה סקר- כי נגיד שכולם יענו שיש להם את החמות הכי מדהימה בעולם- אז מה? אז את רק תרגישי מבואסת שחמותך לא כזאת וכל השאר כן..
במקום זה- אולי שווה לנסות לדון אותה לכף זכות- שזה לא פשוט בשבילה, והיא כבר עברה את גיל האמהות וההתרוצציות הקשות- ועכשיו לא מתאים לה לחזור לזה..
בקיצור, לדעתי- במקום סקר האם החמות עוזרת- אפשר להפוך לשרשור של איך להסתדר לבד ולהעריך את החמות?

ובאמת אולי עברה הרבה בחיים וכעת קשה לה לטפל בילדים אפילו שהם נכדים אוהבים!!

 

נכדים אוהבים זה לא שווה - = כוונה גם לטפל בהם!! לפעמים אוהבים נכדים בהענקת מתנות

 

או סתם הענקת אהבה בלי גבול ומידי פעם ביקור בבית!!

 

אין לי יקרה עיצה מה לעשות במקום אך אני מבינה מאד את הצורך לצאת מידי פעם בלי הילדים, כאם לילדים קטנים שפשוט כמעט כלואה בתוך הבית באופן קבוע בגלל הילדים !! ליבי איתך יקרה!!

אפשר לשלם לבייביסיטר שתיקח אותם לטייל בגינה פעם בשבוע....

אני בכלל לא אוהבת את הרעיון הזה, שילדים "מצפים" להתנהגות מסויימת אצל הוריהם או אצל החם והחמות.

עם כל הכבוד, צריך להגיד תודה על שהביאונו עד הלום!

ואם לא נוח לה?

היא לא חיבת דין וחשבון לאף אחד.

היא מנהלת את החיים שלה, היא עד עכשיו, גידלה וטיפלה בבעלך. והביאה אותו עד אליך,

יש לך ביקורת על איך שהיא מתנהלת?

אז מה, אין לך הלעשות בעניין.

את תמיד יכולה לדבר עם בעלך שינסה להגיד לה, אבל לצפות???

 

ממש אין למה לצפות! זה נראה לי לא פייר, ומכעיס אותי.

 

דרך אגב, אני לאחמות או משהו, אני פשוט כועסת כשמצפים מההורים שלי לדברים והם לא עושים,

אז אומרים לי: "זה לא בסדר, הסבא והסבתא האלה מתנהגים אחרת, וזה נראה שהם אוהבים יותר"

וזה ממש כואב לי לשמוע את זה.

 

כי עם כל הכבוד זה ההורים שלנו. הם לא חייבים לנו כלום, אנחנו חייבים להם!

אל תתבאסי, את לא היחידה שחמותה לא מדהימה

עימו אנוכי בצרה

אצלי היא אשה נחמדה אבל היא לא עוזרת לנו כ"כ בשמירה על ילדים וכו'

לא בנויות לעזור בזה אבל עוזרות כלכלית. או עוזרות בשיעורי הבית לילדים. את צודקת שחבל שאי אפשר להיעזר בה כך, איך שאת צריכה. אבל אם היא עוזרת בדברים אחרים צריך לשמוח בזה ולתת לה הרגשה שגם זו עזרה גדולה.

 

וגם, אולי צריך לפתוח בפניה עוד דרכים שבהם תוכל לעזור לך. אם לא זה, אז משהו אחר שבו הוא יכולה להקל עלייך.

 

נכון שלא צריך לצפות מראש ובטח לא לבוא בדרישות אבל אפשר לנסות להנות ממנה בדרכים אחרות: היא יכולה לשלוח אוכל מבושל או אפילו לארח את בעלך והילדים לארוחה ואת יכולה בינתיים להתפנות לענייניך,

 

חמותי למשל מתקנת לנו את החורים בבגדים, תופרת מכפלות  ו...משתלטת על ערימות של כביסה.

אמא שלי לעומת זאת אוהבת לשוחח עם הילדים ולעזור בשיעורי בית. כל אחת נותנת מעצמה את מה שנוח לה, אנחנו משתדלים להודות לכל אחת מהן על מה שהיא נותנת וככה כולם מרוצים.

ורציתי להוסיף שזו די עבודה להגיע לתיאום ציפיות ביננו לבין ההורים שלנו או החם והחמות.  זה נשמע אידיאלי אבל האמת היא שבדרך  יש חריקות. העיקר שיש רצון טוב משני הצדדים.

זה כבר דבר גדול. 

 

לפעמים ככל שהחמות או ההורים נותנים עזרה יותר גדולה,  הם מרגישים יותר מעורבים ומרשים לעצמם להעביר ביקורת.

לעזור ולטפל בגיל הזה.. הם כבר עברו את זה, וזה לא אומר שהם אןהבים פחות את הנכדים.

 

 

אפשר לקחת בייבי סיטר פעם בחודש או חודשיים קצת לנשום אויר פעם בשבוע באמת זה קצת קשה ולא מתאים לכל אחד אבל פעם בחודש אפילו חודשיים או שלוש זה ניתן לכל תקציב כלשהו הורה לא צריך לשכוח את עצמו הוא צריך קצת לנשום אוויר צריך זוגיות מאחורי הכל עם כל אהבה לילדים 

קודם כל עם בעלך, לראות האם יש לו מה להגיד בעניין.

זה מאוד טבעי שקשה לך, ומאוד הגיוני להזדקק לעזרה...

זו נטיה טבעית לחשוב שהחמות תרצה לעזור, ואני יכולה להבין את האכזבה והוקשי במקרה ומגלים שהיא לא...

 

אחרי שיחה שלכם, כדאי לשאות את החמות באופן ישיר, האם היא מעוניינת ומסוגלת לעזור, ואם כן במה וכמה.

חשוב להגיע מתוך מקום ששואל ולא ממקום דורש (היא באמת לא חייבת לכם שום דבר!)

יכול להיות שהיא רוצה לעזור, אבל לא בתחומים שחשבתם עליהם

ויכול להיות שהיא פשוט לא מסוגלת (או לא רוצה) לעזור...

 

בעיני כאשר יודעים בדיוק את המצב, קל יותר להתמודד (וגם ללמד זכות על האחר), חוסר הבהירות יוצר הרבה תסכול וטינה...

 

אם המסקנה הסופית היא שהחמות לא עוזרת לכם (מכל סיבה שהיא, וזו כמובן זכותה המלאה), כדי לחפש עזרה ממקום אחר (בייביסיטר בתשלום, שכנה או חברה בעזרה הדדית...)

 

הרבה בהצלחה יקרה!

בנאדם מדהים. עם רכב. עוזרת לכולם אפילו שגרים רחוק , חוץ מאשר לנו. 

אז מה. היא לא חייבת לי כלום .

 

לא הצלחתי לערוך את ההודעה שלי, אבל רציתי לכתוב שהרווח הישיר מזה 

שהיא לא מתערבת לנו כמו לאחרים ולי זה שווה את המחיר

 

וזול.

לוחצים על מיכל גומי גמיש, מכניסים לאף, משחררים, ואז זה שואף את הנזלת לתוך המיכל. 

שבוע שעבר קניתי שואב רירית יקר ששואפים את הנזלת לתוך מיכל, וזה עבד לי גרוע. 

הפשוט שתיארתי עולה פחות מעשר שקל. 

אני מניח שאפשר לקנות בסופר פארן וכדו'

לזה ככה...

לטפטף טיפת חלב אם ומאד מומלץ לעסות באזור החזה- בגב או בבטן בעדינות מלמטה כלפי מעלה- עוזר מאד להוציא החוצה את הנזלת.

להוציא בעדינות את הנזלת שנמצאת באף וחוסמת נשימה...

אל הילדים ברצינות הראויה - כאילו היו מבוגרים.

כי דווקא אני חשבתי כמה זה נראה לא טבעי כשמבוגר מתנהג כמו ילד ונהיה כולו מרוכז בדבר מסוים, מכניס את עולם הדמיון ביד רחבה לתוך המציאות, והולך עם זה עד הסוף. הרי זה חלק מהקסם של ילדים- כשמבוגר מתנהג בצורה כזו, זה נראה מוזר, לא הולם, ילדותי (תלוי מי, מה ומתי. אני קצת מכלילה כרגע).

 

הרבה יותר קל לי לקבל התנהגות כזו כשהיא מגיעה מצד הבת שלי. כמו שאם חברה תשאל אותי בלי סוף "למה", זה יפליא אותי מאוד.

ואצל הבת שלי, יפליא אותי אם היא לא תשאל (היא ממש בשלב הזה עכשיו).

התכוונתי שכשמדובר בילדה האבא לא במיוחד מתייחס לבקשות שלה ואילו שכשמדובר במבוגר שמשחק במקומה האבא מתייחס ברצינות גמורה לכל רעיון ילדותי שלו.

אבא שלי אמר לי, ובצדק, שמשפחה זה סוג של "עסק",

 

משפחה, זה סוג של "ארגון" צריך לדעת "לנהל" את הילדים,

 

את הבישולים, את הכביסות, את הסדר בבית, הכל הכל דורש ארגון וסדר..

 

יש לי כמה טיפים מן השרוול:

 

- להכין אוכל בזמנך הפנוי ולהקפיא, לעת מצוא, לשבתות וסתם שיהיה נוח

- כל יום אבל כל יום, לאפס את הבית, אפילו להקדיש לזה 10 דקות בערב.
 (סדר כללי בבית, קצת אבק, נקיון שולחן, איסוף כביסה מלוכלכת מכל הבית לחדר כביסה)

- שטיפת כלים

 

 

אני אחשוב על עוד...

זה הבסיס. זה מקור כוח (גם נפשי) חזק, וזה גם הכרחי לשלות הנפש וישוב הדעת.

 

ואם זה לא מספיק, לקחת ויטמינים.

בשאלה איך שורדים את העייפות, אבל לב אמיץ, בשביל אוכל מבושל צריך שיהיה מישהו שיבשל אותו.... ושזה גם מעייף

לא שאני לא מבשלת, אבל אחרי שטיגנתי הר של שניצלים, אמרתי לעצמי שפעם הבאה אכין הר של עופות, הרבה יותר קל

בעבר זילזלתי והעמדתי את הבישול בסוף סדר העדיפויות. הלכתי ונחלשתי. וככל שהיה לי פחות כח ככה הקדשתי לזה עוד פחות זמן. הגעתי למצב של חסרים מאוד גדולים שהיה קשה לשקם.

 

למה את חושבת שאני חוזרת על זה כמו מנטרה כמעט בכל שירשור.

 

וזה משפיע על כל תחומי החיים - על כוחות הגוף, על מצב הרוח, על היחס שלנו לסביבה , שלא לדבר, על הפוריות. אה שכחתי שאנחנו בפורום הורות. אבל אי אפשר שלא להדגיש את זה שוב ושוב.

 

 

אני מקווה שזה בסדר לכתוב כך בפורום הזה.

פעם קראתי ראיון עם אישה שזכתה להריון אחרי הרבה שנות נישואין. אני זוכרת שמאוד הפריע לי דבר אחד שאמרה. שאלו אותה איך זה שינה לה את החיים  והיא ענתה שקודם היא חיה רק על נס קפה ועכשיו היא מקפידה לבשל. ואני הצטערתי שהיא לא הקפידה לבשל עוד קודם. יתכן שהיתה חוסכת מעצמה שנים יקרות  של סבל.

 

ובמעבר חד -

ובאמת לא חייבים שניצלים. ממש לא שום דבר מסובך. העיקר שיהיה מבושל וביתי ומכיל פחות או יותר את כל אבות המזון.

 

אם מישהו רוצה אפשר לפתוח שירשור של רעיונות לבישול קל ומהיר.

 

אני מקווה שלא סטיתי מדי מנושא הדיון. (אני עדיין בטראומה  מהשירשור על הדיקור הסיני).

 

 

 

 

 

היום אין שניצלים, אין טיגונים. וגם לא חזה עוף סיני, מטוגן , מבושל.. כרגע אין לי את הכוחות, בעז"ה אני אחזור גם לדברים המורכבים.

רק דברים שמערבבים הכל וזורקים לסיר או לתנור, וזה עניין של 10-15 דקות

 

מה שאני עושה זה מרקים קלים (אפונה, שועית אדומה, ירוקה וכו, מוציאה מהאינטרנט מתכונים קלים ומהירים,)

קציצות בשר טחון בלי חומרים מורכבים בפנים, לפעמים אם אין זמן את כל התערובת לתוך התנור ואז זה נהיה פשטית בשר ולא בצורת קציצות.

 

פתיתים הכי פשוטים שזה רק בישול עם מים, אורז שזה רק אורז ומים וקצת תבילינים. כוסמת. וכו'

 

היום במצבי דוחק אני אפילו מבשלת רק תוספת, אורז פתיתים וכו', פעם חשבתי שזה לא הגיוני לבשל רק תוספת, אז מה המנה המרכזית?  היום הגעתי למסקנה שעדיף גם רק תוספת העיקר משהוא חם!!, כן רק אורז, אוכלים צלחת אורז, לרוב לילדים זה מספיק, ואני ובעלי מסתדרים לפעמים שניצל פרווה, נקניות וכו'.

 

אפילו בצל שצריך לגרד אז אני מתחילה ואם אני כבר לא שורדת את הדמעות של הבצל אני זורקת אותו , אז יש פחות בצל בתבשיל, ויש גם את המכשיר של קוצץ סלט, עושים בצל חתוך לקוביות ולא מגורד,  ולא קורה שום דבר...

 

ואני אגלה לך עוד סוד, אני קונה בצל מטוגן מוכן, שזה בכלל תענוג, כי להתחיל לחתוך בצל  העינים דומעות והילדים תופסים לך בחצאית , וצורחים, או קופצים, או רוצים לעזור בבישולים זה לא הכי תענוג..

 

אני פותחת

לומדים לחיות עם זה.. אין לי טיפים או המלצות פלא, חוץ מזה שהילדים זה האושר הכי גדול שלנו וגם אם לפעמים הם מתישים זה מה יש!

למשל:

בנסיעות 

כשהילדים הולכים לישון (אזהרה: מומלץ לקום אחרי 20 דקות גג חיצ שעה. אם לא זה יהיה לילה שלם)

משתדלים לישון מוקדם כמה שאפשר ולא להתמרח בלילה

 

ואני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מרדימה את הקטן בשבע ונירדמת גם,ויש ימים שזה עד הבוקר! עם גיחות של להעמיד כביסה, לתלות וכו'. אבל לא דברים רציניים כמו כלים וסידור הבית,רק דברים הכרחיים מאוד.

 

כשיש תינוקים האמא עיפה! וזה חלק מהחיים.

 

כמו שאומרים, לנוח , תנוחי רק בקבר.....

כי כבר באזור גיל 40 -50 כשאין תינוקים ואז את יכולה לישון שעות, כבר הגוף לא נותן, תראי את כל האנשים בגיל היותר מבוגר שלא מצליחים להרדם וקמים בחמש לפנות בוקר.

 

עם כל העיפות משתדלת לצאת עם בעלי פעם בשבוע, כי זה מאוד מאוד מחזק את הזוגיות , מנסיון! אני לפעמים יוצאת במצב שאני לא רואה בעיניים מרוב עיפות, אבל אח"כ מתעוררת ותמיד חוזרת שמחה ולא מצטערת , אפילו שבשבע בערב זה היה נראה לי הכי הזוי בעולם לצאת ורק חלמתי על המיטה.

אם לא יוצאים בכוח לפעמים אני מוצאת את עצמי שאני בכלל לא יודעת מה קורה איתנו... (ז"א יש כמה פעמים שיחות ביום של כמה דקות , יותר דברים טכנים, אבל זה לא שתינו לבד..)

הגעתי למסקנה שזה בא עם הילדים בעיסקת חבילה

להשתדל לאכול מסודר

ללכת לישון לא מאוחר מאוד

לצאת להתאוורר קצת,אפילו כמה דקות ליד הבית

וכשהילדים גדלים להרגיל אותם שגם לאבא ולאמא יש צרכים

ומגיל קטן להרגיל אותם להיות עצמאיים לאכול ולנקות ולהתלבש ולסדר לבד

שתטייל עם הילדים ואת תשני

אני טרודה במחשבות ודאגות..ואז הולך לו הזמן הזה ככה...בלי לעצום עין.

אם את לא מצליחה להירדם ואת מאוד טרודה במחשבות ודאגות- תנסי להעביר אותן לדף חלק. פשוט לשבת לכתוב ולפרוק את כל מה שמכביד עלייך ולא נותן לך מנוח. בד"כ מרגישים אח"כ הקלה גדולה, כאילו באמת השלת מעלייך את הדאגות ע"י הכתיבה.

 

אפשר גם לשבת ולשכב מתוך ידיעה שאת לא הולכת להירדם, מתוך ידיעה שאת נותנת רק מנוחה לגוף, ולשים לב איך הגוף שלך מונח על המיטה (מעין דמיון מודרך, התחברות, בפשטות, למה שאת עושה באותו רגע).

כך, אפילו אם לא נרדמת- נחת. היית במנוחה.

לא עצמת עין- לא נורא. לפחות לא התרוצצת, עמדת, דאגת לכמה דברים במקביל... כמו שקורה בזמן פעילות רגילה.

 

בהצלחה.

אני יודעת שיקפצו עלי פה,

אבל...

מי שקשה לה מאוד להתמודד עם עייפות

ואין לה כח

אז שלא תלד כל שנתיים אלא יותר מכך.

זו עצה שאני מיישמת לצערי הרב מאוד בגלל עניינים בריאותיים שמתבטאים בין השאר בעייפות-יתר ובצורך המחייב לישון פי שתיים מאישה ממוצעת

אחרת אני נופלת פשוטו כמשמעו.

ילד לא חייב בגיל שנתיים אח נוסף מתחתיו.

אין עם זה בעיה הלכתית. 

מי שרוצה שתקרא בעיון את המאמר ההלכתי http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/assia/tihnun-2.htm 

שכתב הרב אבינר ועוסק בתכנון המשפחה. המאמר הזה ,

יאמר לזכותו של הרב, נכתב כבר בשנת תשמ"ג, הרבה לפני שזה היה כל כך מקובל.

ומי שרוצה להספיק לגדל משפחה ברוכה מאוד בילדים רבים, תהיה עייפה מאוד... ואשריה, הלוואי ולי הייתה הבריאות והיכולת הפיזית וכתוצאה מכך הנפשית, לעשות את זה.

 

2. להיות מאורגנת . (נותנת העצות מודה שהיא האדם הכי לא מאורגן שיש. רק עם הבת שלי אני מאורגנת ב100% )

לסדר כל יום קצת את הבית שלא יצטבר בלגן ( עוד משהו שאני צריכה ליישם)

לשים כל יום מכונת כביסה אחת לפחות, ככה יש פחות הרים לקפל ולייבש, ופחות כביסה מקופלת שהקטן/ה עלול להשחית אחרי עמל רב. 

לבשל ולהקפיא אמרו כבר... 

בגזרת הבישולים:

לבשל מזין וטעים אבל זריז, ואגב ילדים לא מתו מפעם בשבועיים נקניקיות עם תוספת מזינה וירקות.

לקטי ירקות קפואים של סנפרוסט ודומיו, קצת יקר אבל נוח להכין מיזה דברים. מי שיש לו כסף לזה אז זה נוח.

תפוחי אדמה מהירים במיקרו כתוספת. שמים בפיירקס, אפילו לא צריך לקלף ולחתוך, מקלפים אחרי האפיה 

(חשוב לקלף, הייתי מקבלת מהקליפה של זה קילקולי קיבה ועד שעליתי על זה שזה מיזה...)

מועכים או מגישים ככה, אם חמאה / מחמאה / שמן זית ומלח. במיקרו שלי יש תוכנית לתפו"א לפי מישקל

אם אין תוכנית אז פעם הייתי שמה אחד גדול על 7 דקות. 

חזה עוף במחבת - מתבלים איך שאוהבים ושמים עם קצת שמן במחבת פסים לקצת זמן, הרבה פחות עבודה וטירטור משניצל עם פירורים וביצה.

לתת לילדים למיין גרביים ולהכניס למגירות ושאר מטלות קלות.

כשהתינוק ישן, אם קיים תינוק, לישון איתו עד כמה שאפשר בהתחשב במגבלות. 

ללכת לישון מוקדם ולא להימרח בלילה (עוד עצה שנותנת העצות צריכה ללמוד ליישם)

לקחת ויטמינים וברזל אם חסר

לאכול אוכל איכותי מבחינה תזונתית אבל מהיר ויעיל, זו לא בעיה לדוגמה לבשל בורגול נקי ולערבב עם טחינה מלאה ... 

לתת גם זמן לעצמך. ולך ולבעלך נטו ביחד. אפילו אם זה כרוך בתשלום לבייביסיטר פעם-פעמיים בחודש,

זה משתלם לטווח ארוך.

להתלבש יפה (יפה זה לא בהכרח מהודר ויקר אלא סתם לא סמרטוטי בית או בגדים בלאי ) ולהשקיע בעצמך יחסית מבחינה חיצונית, לא יודעת אם זה כל כך תורם לפחות עייפות,

אבל זה ממש כיף ומרומם את מצב הרוח להרגיש מושקעת ולא סחבה.

תלכי לאיזשהו חוג/סדנה / שיעור / הרצאה פעם בכמה זמן אם את יכולה לפנות זמן ואם זה לא בעייתי מבחינת הכסף.

אם יש זמן ויש אפשרות להוציא על זה אז זה ממש תורם להרגשה הכללית.

מקווה שעזרתי... עכשיו אני אלך ליישם גם כמה עצות.. 

יישר כח לכל אמא באשר היא..

 

 

 

 

 

 

 

לא כולן מסכימות לפחות מ5 ימים בשבוע. אז כדאי לבדוק מראש...

 

 

כשגרנו בקריית משה היינו אצל מטפלת מקסימה ל-5 ימים (בערך 6-7 שעות ביום, השתנה לפי הימים) תשלום חודשי 1250.

 

בהצלחה!

אם את  צריכה  7-9  שעות. מעון  זה  עם  פיקוח  עם  ציוד  מתאים  ורחב  לגיל. ואם  יש לך  דרוג  מתאים  (מספר  שעות  מסויימות  של עבודה) הבנתי  שזה  בסביבות  500 שקל.

1. שעות עבודה של האם (מינימום 28 ש"ש למיטב ידיעתי.) או שעות לימוד.

2. הכנסה לנפש

3. מס' ילדים במעון.

יש מס' דרגות ומאוד קשה לבדוק באופן ברור את הדרגה עד ששולחים את המסמכים ומקבלים אותה.

2-3 ימים 7-9 שעות - וזה כולל ההגעה אל המטפלת - נשמע שאין בכלל מספיק להנחה.

והסכום המלא הוא 2230 ש"ח לתינוק.

 

מעבר לכך הנחה מקסימלית כדי להגיע ל-780 לתינוק (הלוואי 500) ניתנת רק לאמהות שעובדות מעל 35 ש"ש.

גם על 24 ש"ש יש תוספת 2 דרגות (1205).

 

וההנחה ניתנת גם לפי הכנסה לנפש כך שאם מדובר במשפחה עם ילד ש-2 ההורים ביחד מרוויחים מעל 6400 זה כבר לא הדרגה הכי נמוכה....

 

היא תיקח מטפלת שמטפלת ביותר מילד אחד והממוצע הוא 8-12 ש"ח לשעה היא תגיע בשיא המקסימום ל-1200 ש"ח....

כנראה שצריך לאפות עד הסוף ולא 6 דקות

כוס קורנפלור או קמח תפו"א

כוס סוכר

שליש כוס קקאו

5 ביצים

מערבבים את כל הנ"ל.

 

ממיסים 200 גרם שוקולד מריר ומוסיפים שלושת רבעי כוס שמן. מוסיפים את זה לקערה ומערבבים הכל.

מחלקים לתבנית שקעים (שמים גביע נייר =מנג'ט) שמיפם קוביית שוקולד מריר בתוך כל אחד ואופים עשר דקות-רבע שעה.

ללקק את האצבעות....

אחרי כניסת שבת תבשיל שלא מבושל כל צורכו. מצד שני להניח תבשיל כזה כדי שיסיים את הבישול שלו עוד בליל שבת גם בעייתי (בשונה מחמין שמחכים עד הבוקר כדי להסיר מהפלטה).

 

כדאי אולי לבדוק את זה.

אם לא בשבת אז אפשר לכבוד יום טוב. נשמע טעים.

בלי להלחיץ את הילד. תעזבי את זה לכמה זמן, יכול להיות כשיגדל עוד קצת יתחיל לבקש בעצמו.

תנסי שוב עוד חודשיים שלושה, כשהוא יהיה מוכן נפשית זה ילך במהירות.

בהצלחה

אני רציני, מאוד התחברתי לרעיון

ביקשתי הערב ממישהו לנגן פלייבק

אני מקווה שזה יגיע בימים הקרובים ואני אשים את זה כאן ביצירות

אם אתה לא יודע מה שם היצירה אז נחכה בסבלנות (או לפחות ננסה)

ah ah ah ah oh

mon amour

ah ah ah ah 

a toi toujour

 

חוזר על עצמו כמה פעמים.

 

(אני אתפלא מאד אם אתה מכיר)

אם כן אצתרך לשאול את אשתי

זה מעיד על ילד עם עולם דמיון ומחשבה עשיר

שגורם לו לשקוע במחשבות, וכך להתמהמה בעשייה של הדברים.

 

אני לא חושבת שאני מסכימה עם הגישה של חברתך.

צריך להבין שיש סוגי אופי כאלה ויש אחרים.. לא נשמע שהוא עושה דווקא.

 

אז איך בכ"ז להתארגן בזריזות? אפשר להעיר אותו לפני הזמן, אפשר לארגן דברים ערב מראש

כלומר לחשוב על פתרונות בהתאם לנתונים הקיימים

 

יש לי ילדה שאולי לא הייתי מגדירה אותה איטית, אבל בהחלט היא עושה דברים בדרכה שלה.

ולפעמים דרכה שלה לא ממש נפגשת עם  דרכי שלי...

אני מקווה שמה שאכתוב יעזור: הגעתי למסקנה שהילדה שלי היא פשוט ילדת "פלפל" (אגב, ראיתי את זה עליה בגיל חצי יום..). היא כמעט ולא תעשה שום דבר אם אגיד אותו רגיל, בצורה ישירה.

רק במעקפים, כל הזמן. כמו שכתבת- תחרות עם השעון, תחרות איתי, לעשות לי הפתעה, אני עוצמת עיניים וכשהיא מסיימת היא באה לתת לי כיף, וכו' וכו'- כיד הדמיון הטובה. העיקר שלא בצורה ישירה כי אז זה פשוט לא עובד. זה באמת די מעייף לפעמים. אבל אצלה רק ככה זה עובד.

 

לגבי הגישה שחברה אמרה לך- אני יכלה להבין מאיזה מקום זה נאמר, אבל שותפה לתחושה שזה לא הענין אצל הילד שלך.

 

אגב, גם אני לא אוהבת תמריצים שמכילים יותר מדי סוכר אבל כן משתמשת בזה לפעמים.

משהו שכן עוזר לה- טבלת מדבקות עם כל מיני קטגוריות (מתלבשת לבד, מסדרת מיטה וכד') והיא שמה לה מדבקה כל פעם שהיא עושה. זה בדרך כלל מהווה תמריץ מוצלח.

וחברתך צודקת, את משקיעה המון מאמצים סביבו שיהיה מאורגן ומוכן והוא כאילו בשלו. האנרגיות סביבו מעייפות אותך מאוד. ואת מוציאה אותן ללא הפסקה.

יכול להיות שבאמת אם תרפי דברים ישתנו. הוא יראה ש"לא מזיז" לך ואין לו מה לנסות אותך. למשל, אל תלבישי בבוקר- תודיעי על שעת יציאה ואם הוא לא מוכן/ התלבש- שילך לגן עם פיז'מה (לא להתביי- זה קורה כמעט לכל הילדים בגן פעם אחת)

 

אבלללללל-

ייתכן שהילד אכן סובל מקושי אובייקטיבי- פיסי או נוירולוגי. אולי ישנו סרבול מוטורי, שמקשה על ההתארגנות כולה.

אולי ישנה בעיה נוירולוגית (אני נזהרת לכתוב, אבל אולי ישנה בעיית קשב וריכוז)- התאורים שלך יכולים להצביע על פרופיל שכזה.

 

את זה יכולים לאבחן- רק בהתפתחות הילד, מרפאה בעיסוק ונוירולוג. וכדאי לבדוק גם את זה. לשלול או שייתן דרכם לטיפול.

 

בכלל יש מקום לדבר עם הגננת- איך ההתנהלות שלו בגן, מול הצוות, ילדים אחרים בני גילו. וזה יעזור לבודד אם זו התנהגות  מולכם או באמת קושי אובייקטיבי

 

מילה אישית- לי אישית יש ילד שגם תמיד אמרו לי הוא בסדר הכל טוב ואני מאז הגן הצבעתי על קשיים דומים למה שאת מתארת. חלק אכן נבעו מ- התנהגות לצומי מולנו ההורים, אבל כשיש קושי אובייקטיבי הוא לא ייעלם. ולא משנה כמה הוא חכם, נבון... עברו כמה שנות בי"ס והתסכול הגיע והערך העצמי נפגע...

ולמרות שתמיד היינו עם יד על הדופק וטיפלנו במישור ההתנהגותי וכו', בסוף הגענו למצב של ילד שלא מצליח להתרכז ולעשות מבחנים כי הוא מלווה בהרגשה של- אני לא יכול, לא מצליח...

אז יחד עם ליווי בהתארגנות (מרפאה בעיסוק), ריטלין וטיפול רגשי קל- העלנו את הילד חזרה למסלול ולרכישת בטחון בעצמו מחדש.

 

 

בהצלחה!

דיוק רציתי לכתוב כאן על העניין של קשב וריכוז, כי כנראה שזה מה שקורה עם הבן שלנו..

 ואת כותת בדיוק את מה שקורה אצלנו (בגן הכל היה נראה בסדר, ורק בבי"ס זה התגלה ממש... ולא בכתה א'..)

ועכשיו ב"ה אנחנו בדרך...  (בהמתנה שבין מילוי השאלונים לבדיקות רופא, ריפוי ועיסוק וכו'..)

ומאד מחזק אותי לשמוע ה"סוף" שלכם... בתקווה שזה גם יהיה אצלנו בקרוב...

זה דבר נוראי, מהאסכולה של אדלר.

אין שום תועלת בגישה כזו, רק לטווח הקצר. לדעתי - אחרי זמן ימצאו קשיים נפשיים - רגשיים, בקשר הבריא עם ההורים והסובב, אחרי דרך "טיפול" שכזו.

צריך להתמודד, ואולי לפעמים גם ע"י גבולות שמושגים ע"י "כתפיים" אבל בהתעלמות מקבלים העלמה של הילד.

חולם סתם הוא פשוט מסורבל קצת שמנמן 

ופשוט קשה לו לעשות מה שאני מבקשת מהר 

לדוגמא אחיו ואחיותיו בגילו התלבשו לגמרי לבד

בלי שיצטרכו לזרזם

מה שהתחלתי לעשות זה פשוט להעיר אותו עשר דק' לפני כולם 

לקרוא לו לשולחן מוקדם מכולם והכניס אותו להתפשט לאמבטיה ראשון 

כך שעד שגמרתי לרחוץ את האחרים הוא מוכן להתקלח 

ובלי קשר לאט לאטאני רואה שהוא משתפר

ויותר קל לו לעשות דברים

תני לו את הזמן שלו ישילדים שהקורדינציה שלהם

והמוטוריקה הגסה שלהם

מתפתחת מאוחר יותר...

שיחשדו בהם שהם איטיים כדי להשיג תשומת לב. לפי מה שאת מתארת מדובר בילד חולמני שחווה נתקים בקשב ובריכוז.

הנטיות הגנטיות האלו מופיעות כבר אצלכם ההורים וכנראה שהוא לקח משניכם במידה גדושה.

 

ילדים כאלו זקוקים להרבה עזרה מצד אחד וממש לאפס ביקורת מצד שני. טוב מאוד שאת קשורה אליו במיוחד. הוא יצטרך את כל התמיכה שיוכל לקבל ממך.

 

א. את יכולה לראות בזה שליחות (ועניי עירך קודמים). ו ב. כדי לא להשתגע, יש באמת כל מיני דרכים לעזור לילדים כאלו להתמקד יותר. אפשר לגלוש ברשת וללמוד איך. ו ג. לפעמים אין ברירה וצריך לעשות עבורו חלק מן ההתארגנות. בלי כעס ובלי רגשות אשם.

 

ומה שהכי חשוב הוא שהילדים האלו מביאים איתם משהו מיוחד. תהני ממנו.

נראה לי (מניסיוני האישי ולא מידע מקצועי) שכדאי להחליט בכל תקופה על כמה דברים ספורים שלומדים, כדי לא לשגע אותו ולא אותך. נגיד שבתקופה הקרובה את מלבישה אותו ורק את הנעליים הוא צריך לנעול לבד (נניח), ובנעליים את עקבית לגמרי ונחושה ובוטחת בו ולא משדרת לחץ זמן (כי זה רק דבר אחד, אז את מנתבת לשם את כל כוחות הנפש שלך) ומדריכה אותו יום אחרי יום בסבלנות, שלב-שלב, מה לעשות (נגיד "לפתוח את הנעל גדול-גדול שיהיה מקום לכל הרגל להיכנס. יופי! ועכשיו להכניס את הרגל. ועכשיו להכניס את הרגל. יענקלה? את הרגל, פנימה. מה אתה שואל? כן, זו שאלה מעניינת מאוד, נדבר עליה מיד כשתגמור לנעול. עכשיו להכניס את הרגל. יופי! ועכשיו למשוך.." וכן הלאה). אפילו שזה יום אחרי יום את ממשיכה להכתיב לו פעולה אחרי פעולה, לאט לאט, עד שתראי שהוא הפנים ועושה מעצמו בהיסח הדעת, ואז את יכולה לרשום לשניכם הישג! ולבחור מה תהיה המטלה הבאה.

 

כי ילדים כאלה נוטים לפעמים לראות בכל פעולה שלנו נראית יומיומית ופשוטה, משהו מסובך ומורכב ומפחיד שאין להם שמץ מושג מאיפה להתחיל להתמודד איתו (ואת זה אני אומרת מניסיוני כילדה כזאת, לא רק כאמא). אז שיראה שאת איתו ולא משאירה אותו לבד מול המפלצת, ובאמת יקבל ממך כלים מעשיים, עם התרגול נרכשת מאליה המיומנות, ופתאום הפעולה המפחידה נראית לא-מפחידה כל כך בעצם

 

ולכותבת - הוספה קטנה:

 

אחד הדברים הכי מקוממים זה ה"מומחיות בגרוש" הזו של "רוצה למשוך תשומת לב שלילית"...  אמהות ששמעו משהו על תיאוריה ידועה, ומחליפות את הרגש האימהי הבריא, ב"תובנה" שבסה"כ יש כאן איזה נוכל קטן..

 

אז אכן זה לא כך...

 

וכמו שכתב "לב אמיץ" ,תאהבי אותו עם זה. יש משהו חמוד לגמרי בילד כזה, ב"מחשבות", בחיוך הפתאומי שעולה תוך כדי, ממשהו אחר בכלל שעסק בו בראשו היצירתי.

 

ובאמת - להרגיל בהדרגה למשימות וגם ל"סדר במשימות".

 

למשל (לפי הדוגמה שהביאו): כעת תנעל נעליים. תגיד לעצמך - אני מכניס את הרגל, אח"כ קושר, אח"כ רוחץ ידיים.

 

כעת תיקח את התיק, ואח"כ תכניס לתוכו את הסנדביץ; אח"כ תסגור. ולהזכיר תוך כדי, מה עכשיו..

 

עם הזמן אפשר גם להסביר לו: כדי שיהיה לך יותר קל לזכור מה לעשות ולעשות את זה בזריזות, תגיד לעצמך בשכל מה הפעולות שאתה תעשה כעת, לא הרבה מידי ביחד.

 

"כביש עוקף" לפיזור.

 

בלי "בטלנות" - אבל סבלנות עד בלי די.

הילד השלישי, ילד יפה במיוחד, שובה לב כל רואיו!

בדיעבד תמיד הוא היה כזה. כשהתחיל מוצקים, כל ארוחה היתה יכולה להימשך אפילו שעה. עד היום הוא לוקח ביס וחולם עשר דקות.

הוא גם מסורבל (כפי שכבר כתבו). "כל דבר קורה לו". דווקא לו! אם משהו קורה, בעלי ואני נאמר אחד לשני: "נחש/י מי..."

עם זאת אנחנו מאוד משתדלים לא לצפות לזה ולא לחשוב ככה. לא רוצה לשדר לו את זה ומקווה שאני מצליחה.

אני חושבת שכל אדם יש לו אופי ויש לו מאפיינים וזה האופי שלו וזה תיק שלו ואנחנו כמובן אוהבים אותו כמו שהוא.

 

טכנית אני משתדלת לזכור את זה בהתנהלות ולתת לו התראה יותר ארוכה לפני יציאה, להעיר יותר מוקדם, להתחיל משימות הבית יותר מוקדם (למשל לסדר אחרי ארוחה, לסדר את החדר, ללכת להביא לי משהו מאיפשהו...). כדי שאוכל להזכיר לו יותר פעמים ו"לנער" אותו יותר פעמים כדי שיהיה מוכן בזמן כמו האחרים.

כשאני מזכירה לו ומנערת אותו (ואני משתדלת לעשות את זה רק כשצריך) אני רואה שהוא ממש נבהל, כמו מתעורר מחלום. אין לי ספק שהוא לא עושה את זה בכוונה.

 

 

שמש במרום זורחת
אמא את יוסי בנה שולחת
לך הבא בקבוק חלב
לך ישר ואל תשכח
יוסי, ילד שלי מוצלח.

יוסי בשדרה פוסע
ופתאום אורות עיניו
אץ הוא רץ הוא לפניו
גור כלבים מסכן צולע
הוא חובק בשתי ידיו.

אמא מחכה בבית
איפה יוסי ? אין חלב
אך הנה הילד בא עם
מה זה ? חומד של כלבלב
מתנה הבאתי לך
אוי לי , ילד שלי מוצלח.

שלהן

אולי לגילו הוא לא כזה איטי

לילדים באמת לוקח יותר זמן להתארגן

לפעמים יש בגד מסוים שקשה להסתדר איתו לבד, כפתורים

וחוץ מזה רב בני אדם באמת צריכים איזה רבע שעה של פתיחת עיניים עד שהם מתחילים לזוז

ילד בגיל גן לא מבין עדיין שיש לכם אוטובוס בעוד רבע שעה לדוגמא כך שלא באמת משנה כמה זמן יקח להתארגן

אז כדאי לבדוק עם שעון כמה זמן בערך לוקח לו להתארגן ויכול להיות שהוא עדיין בשלב שצריך לעזור לו ולקחת את זמן הזה

מה פתאום  "תשומת לב שלילית "

יש לו עולם פנימי עשיר מאד,

העולם שלו מעסיק אותו והוא הרבה יותר מעניין

מהעולם החיצוני ה"רדוד" (להתלבש נו....ממש אטרקציה).

 

אין לי זמן כרגע לטיפים,

בע"ה ובלינ"ד אכתוב בהמשך.

 

רק בקשה, לא להילחץ אלא להעריך שזכית,

מי יודע לאן יגיע?????

אפשר לשהות עימו כל זמן התהליך ולדרבן אותו עד הגעה לאוטומציה בתהליך ההתארגנות, זה לוקח זמן וכוחות ומכיון שציינת שיש לך קושי לעשות זאת אז כדאי לפעול בצורה אחרת של חלוקת משימה לחלקים קטנים:

 

• לבקש ממנו לבצע משימות קטנות- לחלק את תהליך הלבישה (או כל תהליך אחר) למס' חלקים.
• חשוב ביותר, למקד אותו לפני העשייה- לומר לו אתה עכשיו נועל נעליים בזריזות,  הקשר הטוב ביניכם יעזור לכך.
• לוודא שהוא מבצע כל משימה, למקד שוב ולעבור למשימה הבאה.
• הציפייה היא שבשלב מאוחר יותר ניתן יהיה לחלק את התהליך לחלקים גדולים יותר.
• לפרגן על כל שלב שהוא עמד בציפיות.

 

זה עדיין דורש להיות איתו אולם האחריות היא עליו.

 

ישנם אמצעים נוספים שיכולים לעזור לו אבל באופן כללי, מה שיותר סדר של פעולות קבועות ובזמנים קבועים יגרמו לשינוי המיוחל, צריך להגיע למצב שהוא פועל אוטומטית וללא חשיבה וזה יגיע רק ע"י תרגול ולאורך זמן.

 

אם מרגישים שיש בעייה של ארגון (ולא רק מחשבות מסיחות)

אפשר לעבוד על בניית סדר של תהליכים (נדמה לי שבעבר כתבתי על-כך),

תרגול של חשיבה לפי שלבים (כמו פיתרון תרגיל או שחזור של פעילות או תכנון שלבי פעילות מסוימת).

 

לגבי בעיית ה"שמיעה" כשקוראים לו, הוא באמת מרוכז בעולמו ולא שומע ולכן יש לגשת אליו ולקרא לו.

 

יתכן שיש קושי של קשב וריכוז אולם לא בהכרח, בעתיד ניתן לבדוק זאת...

 

בהצלחה

[הקדמה-קפץ לי השרשור בצד. והוא מאוד תפס אותי בתור איטיית. מאוד. אני שמיניסטית..]

 

אוקי. אני מאובחנת בתור ADD[קשב וריכוז, רחפנות, בעיקר.. בלי היפראקטיביות כמעט..] ולקויות בהתארגנות.

 

 

ות'אמת שממש הזדהיתי עם מה שכתבת על הבן שלך.

גם היום, אני מצליחה להתמקד רק כשאני עושה לעצמי תמריצים. כמו הדוגמאות שנתת, למשל..[רק ברמה שמתאימה לגיל שלי] למשל- עד שעה X אני מסיימת ללמוד למבחן. מה זה אומר שאני צריכה לעשות עכשיו? וככה אני מפרקת את המשימה המורכבת לחלקיקים קטנים. וזה נראה קצת פחות מאיים.

 

אולי כדאי ללמד אותו לפרק כל משימה לחלקים קטנים.

לדוגמא- להתלבש. מה זה אומר? זאת משימה ע-נ-ק-י-ת! אבל אפשר לפרק אתזה לקטן קטן. קודם- מורידים ת'פיז'מה. אח"כ- חולצה. יד. עוד יד. הופס. מכנסיים.. ככה. לפרק אתזה ממש לרמת המשימה הקטנטנה. כי אחרת זה באמת נראה גדול ומפחיד. ולא עושה חשק להתקדם...בתת מודע, בד"כ.

 

 

ו.. מנסיון, זה קשה להיות איטי. אולי עכשיו זה עדיין לא מפריע לו.. אבל זה לא קל. הוא צריך המון תמיכה. ועידוד. ועזרה.. גם אם זה נראה שהוא עושה דווקא..

 

 

לא בטוחה שעזרתי בכלל. קצת שכחתי מה רציתי לומר..

 

בהצלחה!

לך, ולו.

 

 

מאוד מאוד מסורבל ואיטי..
הדבר שהכי הערצתי אצל אמא שלו הייתה הסבלנות כמעט אינסופית שיש לה. לקח לילד המון זמן לכל דבר, ההתארגנות בבוקר לקחה המון זמן, ומכיוון שהטיפול שלו היה בשמונה בבוקר הם קבוע היו מאחרים. ראיתי את אמא שלו נבוכה כל פעם מהאיחור, אבל לא ראיתי אותה משדרת לרגע כעס או מרמור על הילד בגלל זה.
ברור לי שזה מאוד קשה לך, וחושבת כל הזמן ״נו, שיזדרז קצת.״ מקווה שה׳ יתן לך את הכוחות להתמודד עם זה בשמחה ובנחת
הרבה פעמים אפשר לעזור בהתפתחות הילד, ממליצה לפנות אליהם.
ועוד משהו- ממליצה לבדוק שמיעה, אמנם זה שלא מגיב כשמדברים אליכם נשמע בגלל כיון אחר, אבל לפעמים זה בגלל בעיית שמיעה אפילו באוזן אחת..
איך הוא ישן? מספיק שעות? מתעורר באמצע הלילה?

עם ילד קצת מסורבל, רחפן לעיתים ואולי איטי....

עם הקושי שיש בזה (וב"ה שזה הקושי ולא משהו חמור יותר), אני מודה שדווקא הילדה הזאת נוגעת לי במקום הכי מתוק בלב. למרות שגם האחרות, כמובן, מתוקות ונהדרות. יש משהו בקושי שלה, שבא ביחד עם אמירות שכל פעם מפילות אותי. אמירות שבאמת מעידות על עולם מחשבתי יצירתי ועמוק. יש משהו בשילוב הזה שפשוט ממיס אותי לפעמים. 

קודם כל תודה רבה לכולכם! חימם לי את הלב מאוד לראות את האמפטיה והפרגון, לי ולו...

כבר הייתי בסרטים שיש לי איזה בעיה שאני יוצרת מולו...

הייתי איתו באבחון אצל מרפאה בעיסוק (הגננת שלחה אותנו...), שהחליטה - תוך שניות - שאין לו כמעט שום בעיה מוטורית, חוץ מ"סרבול תחושתי קל במרחב", וה-בעיה היא הקשר שלי איתו... (היא כמעט ולא ראתה אותנו ביחד)

ועוד חברה שלי הזאת באה והוסיפה לי שמן למדורה (היא אמרה את זה בשם מישהי מאוד ידועה וחכמה). אז הגננת, האבחון, החברה - הכל ביחד, באמת כבר התחלתי לאכול את עצמי.

אני מאוד מסכימה לגבי עניין הקשב. אני גם מסכימה כמובן שהוא הילד הכי מדהים. הוא חכם ויש לו עולם פנימי עשיר, הוא חושב לעומק על כל מה שעובר לידו (וזה כמובן הרבה יותר מעניין מלהתלבש...)

האמת היא שדברים שהצלחתי (בדם ויזע) להקנות לו כהרגלים הוא באמת מצליח לעשות די טוב (למשל, ב"ה נעליים, שלימדתי אותו שיטה והתאמנו והיום זה כבר קל לו). אנחנו גם מאוד מדברים על זה, למשל "תתאמן הרבה עד שזה יילך לך בטילים" זה די מוטו אצלנו. הוא מאוד מודע לזה, הרבה ממה שכתבתם הוא אומר לי בעצמו. למשל - שלהתלבש זה כל כך הרבה דברים שיש לעשות.... (ואני רואה שזה נורא מתיש אותו רק לחשוב על זה) או למשל שהוא קולט מיד שאחותו הקטנה הרבה יותר זריזה ממנו (וכמובן שאמא שלו לא מפסיקה להגיד לו - תראה, היא כבר מוכנה! )

חיזקתם אותי במיוחד בלהבין שזה בסדר, שהוא בסדר ואני צריכה פשוט עוד טונות של סבלנות (לצערי אין לי הרבה). זה עוד יותר קשה כי א-יש דברים שהייתי בטוחה שלא יהיה בעיה להקנות לו כהרגלים, וזה לא קורה...  (אולי אני באמת צריכה להתמקד יותר באוטומטיזציה של שלבים קונים) וב- אני מסתכלת קדימה ואומרת - אוף, זה יפגע בו בהמשך חייו. איך הייתי רוצה "להתגבר" על זה עכשיו כבר בגיל קטן.

אני מבינה שכנראה זה חלק ממנו והוא יילך עם זה, כמו כל אחד מאיתנו שהולך עם התיק שלו. עם השנים אני מקוה שהוא ימצא את הכלים שלו להתמודד ולהצליח בעז"ה

 

ועוד משו לאימהות שמתוסכלות כמוני - בדיוק אתמול ראיתי בפורום "הורים לפעוטות" בכיפה (ממש מקרה, אני אף פעם לא מגיעה לשם) שרשור סקר על ילדים בגיל 4+, האם הם מתלבשים לבד בבוקר... תסתכלו בעצמכם, התוצאות די מפתיעות ומעודדות... הרוב שם מודיעות שלא, גם בגילאים יותר גדולים.

שוב תודה רבה לכולם.

1. כמה שיותר להימנע מהשוואות. כל ילד הוא בפני עצמו, אישיות שלמה, וזה מאוד מעליב להיות מושווה, לרעה, לעומת מישהו אחר (ואולי זה עוד יותר מעליב ופוגע כשזה אח/אחות).

רק חידוד קטן שאולי אינו נחוץ...

 

2. בעקבות שיעור של הרב עמוס נתנאל ששמעתי- להדגיש לו מה הוא כן עשה, "הנה, כבר שמת גרב אחת. בוא נשים בזריזות את השניה", "מה, כבר לבשת תחתונים? נהדר! בוא נעבור למכנסיים".

לראות ביחד איתו את חצי הכוס המלאה, כי ההסתכלות שלך עליו היא גם ההסתכלות שלו על עצמו.

 

(וגם לי יש בת קצת איטית, אז אני מבינה מאוד את הקושי והאתגר.).

 

בהצלחה רבה!

"הרגלים" חשוב - אבל קודם האישיות המיוחדת שלו והשדר החיובי שלך אליו. הערכת אמת - ואפס השוואות לזריזות אחותו. מן הסתם הוא החכם יותר..  התדמית העצמית החיובית, זה הנכס העיקרי.

 

הרגלים - מנות קטנות בהדרגה.

אם אומר שלהתלבש זה המון, תגידי לו: בוא נעשה שזה יהיה קצת.. אתה עושה רק שני דברים - והשאר אני אחרי שתתרגל הרבה וזה ילך לך בקלות, ניקח עוד משהו. וכל תעבדו.. הוא ירגיש שזה לא נורא (זה הכי חשוב), ואת תדגישי אחרי שלושה שבועות שכבר התאמן לגמרי בלשים שני בגדים.. "עכשיו זה כבר קל-קלות, נכון"?.. את זה אתה כבר לא תשכח. ניקח עוד משהו, עד שהוא גם יהיה כך...  זה גם יכול להקנות לו שיטה איך מתגברים על דברים "מורכבים" - מנות, תרגול, ולהוסיף בהדרגה.

 

הצלחה רבה, בשמחה.

גם לי יש ילד כזה....

הוא לא מסורבל ושמנמן אבל מ-ר-ח-ף, אוכל שעה (על השעון) ארוחת צהריים, ואם אני מאכילה אותו זה מקצר בקצת, הוא פשוט לועס כל ביס המון זמן, יסודי...

לאסוף משחקים - זה הזמן שהוא מתחיל לשחק בהם מחדש ולמצוא עניין בהם,

ולהתפשט - קודם צריך לשכב על הרצפה להימרח זמן מה עד שהוא מתחיל להוריד איזה גרב.

ועוד דוגמאות מפה ועד לא יודעת איפה.

אז כמו שכתבו - כמויות של סבלנות.

לעודד על מה שכן עשה, גם אם זה פיצי.

עשינו טבלה של מדבקות

עושים תחרות בלאסוף את המשחקים

מדרבנת אותו לעלות במדרגות מהר כדי שידלק את האור בקומה הבאה

וכל מקרה לגופו אני צריכה לחשוב על רעיון לדרבן אותו

גם חשבתי על כיוון של בדיקת שמיעה - אבל כנראה שזה תקין אצלו.

רן הרחפן.....

ובמקרים הקטנים שכן הוא מצליח להזדרז או סתם לא לרחף אני מרעיפה עליו שבחים.

לאנונימית הפותחת - נשמע שממש גרמו לך להרגשה רעה, וזה באמת נראה מיותר לפי מה שאת אומרת

לשים לב גם לאוצרות הטוב - 

 

בצד מה שצריך "לתרגל" בגלל הכרחי החיים..

 

 

לועס וחושב וחולם - עולם מלא...

 

מה זה סתם "להוריד גרב", טכנית.. מה עם "מה שבפנים"...

 

"לאסוף משחקים"?..  שימו לב מה שיש כאן. מענין לגמרי.

 

 

מה הוא אשם שיש בעולם גבולות וזמנים...

 

אלא מה? יש.

 

אז צריך להרגיל, בהדרגה.

 

אבל לא לאבד את העין טובה האמיתית עליו ועל עולמו העשיר והנינוח..

 

 

 

-לתלות רשימה בציורים על הארון בחדר, מה צריך לעשות..

(פיג'מה, חולצה, מכנס, גרב....) יוכל לנסות להסתדר גם לבד בלי שתצטרכי להזכיר לו.

בהתחלה- לתרגל ביחד את השימוש ב'רשימה'...

 

-ויותר כייף- לחבר שיר פשוט על סדר הדברים שרוצים, אחרי כמה פעמים שנשיר אותו יחד תוך כדי ההתארגנות,

הוא כבר יזכור וזה יזכיר לו בעצמו.

וגם- לשיר עוזר להתגבר ולא לכעוס.. ולמצוא עוד קצת סבלנות

 

-ואחרון חביב- יש שעון מיוחד, לצערי לא יודעת איפה קונים...

שמסביב לשעון יש עיגול עם מגנטים, ויש מגנטים עם כל מיני ציורים.

אפשר לשים ולומר- כשהמחוג הגדול/האדום יגיע לציור של הכוס- צריך לבוא לשתות, לציור של הדלת- הולכים...

יש גם מגנטים של הכנת ש.ב, משחק, וגם ללא ציור, רק צבע- שנחליט לבד מה מטרתם.

יש בו גם אפשרות לתכנן צלצולים, כמו שעון מעורר.

 

בהצלחה ובשמחה

מאד נהניתי מהשעון!!

שאת כן ידעת מה לעשות, ולמרות שיעורי הבית הרבים שהילד הזה עושה לך הלב שלך היה מלא אהבה וחמלה ואמון כלפיו, והאינטואיציה הורתה לך נכון מה לעשות, ועמלת ולימדת אותו טריקים ועזרת לו להפוך אותם לקניינו, והייתם לגמרי על מסלול התקדמות בקצב טוב - 

עד שבאו אמירות קלילות של נשים מבחוץ שלא מכירות ולא יודעות, וערערו אותך.

 

תודה על השיתוף הזה, שיזכיר לכולנו שוב איך *לא* לערער אימהוּת של אחרות עם הראייה הצרה שלנו מבחוץ.

 

ואת, תנשמי עמוק והמשיכי הלאה בדרכך הטובה. שלא יקלקלו לילד העשיר הזה את האמא הנפלאה שיש לו!

 

(כותב בפורומים אחרים)

 

אני בן 24 (גם בכור) לומד באקדמיה ואני אדם "איטי", לוקח לי ים זמן להתארגן, להתאפס, להגיב, לקלוט דברים אבל ב"ה יש טיפה שכל בקודקוד ויש לי תוספת זמן ומסתדר ב"ה. חלק מהקושי הוא פסיכולוגי (ואולי נוירולוגי, אבל זה לא אצלי) כשכל הזמן היו אומרים לי למה אתה כך וכך ואז אתה חושב שאתה לא תצליח ובסוף אתה בודק כל צעד 1000 כדי שלא תיכשל ח"ו. ברגע שמלחיצים אותי סתם, אני קופא במקום. נאמר באנגלית more haste, less speed.

 

אני ממליץ לך לנסות לעודד אותו מילולית שאת סומכת עליו ושהוא יכול כדי שאח"כ הוא לא יסבול מחוסר בטחון בעצמו (זה מעגל שחוזר על עצמו ומאוד קשה לצאת מזה).

 

אני לא רופא או משהו אבל לדעתי ילד כזה אינו דורש ריטלין, הוא פשוט צריך שיבטחו בו ואולי לנסות לעבוד על דרך שיוכל להתארגן ומקסימום פשוט לתת לו ללמוד לבד כמה שזה נשמע קשה.

ראובן היה בכור והיה פחז..
אולי את יותר מדי משווה וקובעת איך הוא אמור להיות. חנוך לנער על פי דרכו

שימי לב. ילדים אינם שקועים במחשבות כמו מבוגרים. זהו קצב טבעי שלו וזה בסדר. תודי על הטוב שבזה.
אולי זה שיעור בשבילך. במיוחד אם זה גם בבעלך.

ושיטה טובה לתוצאה מיידית בפסיכולוגיה בגרוש זה לומר לו להגביר התנהגות זו. למשל אם הוא מרחף אז לומר לו "עכשיו מרחפים" או "תרחף חמודי" וכד כי כך יורדת ההתנגדות שלך ואולי הוא גם יפסיק. זה עובד! והעיקר בנחת  

חסר סבלנות , דורש סיפוקים מידיים, מאבד ענין במה שלא שטחי ומגרה ומוחצן... כמו שקורה לכל כך הרבה ילדים בדורנו

אולי דווקא אחותו זריזה ומפותחת מאוד בלי עין הרע

לגדולים שלי עזרתי להתלבש עד גיל 5. הייתי מתישבת מולם ונותנת להם בגד-בגד ועוזרת עם מה שלא הוך

אחר כך כשהגיע זמן הם למדו להתלבש לבד ומהר

למה ישר להיכנס לסרטים ולחשוש ממה יהיה לו בעתיד

ובקשר למה שאמרה לך חברה לא צריך להיעלב זה קיים כמעט לכל אמא אבל בקטנה

לדוגמא- ילד שלי לא אוהב לאסוף צעצעוים בטענה שזה קשה לו, אבל בגן או אצל חבר הוא אוסף יפה מאוד אפילו לפני שביקשו ממנו

כלומר בעייה היא אצלי ולא אצלו כי הוא כן יודע לסדר כשהוא רוצה

ועוד דוגמא- לחברה שלי יש בת שבנוכחות שלה הופכת לממש איטית וכשהיא מתארחת אצלנו או הולכת איתנו מהגן היא נהיית די בסדר מבחינה הזאת

ובקשר שילד לא שומע זאת מין שמיעה סלקטיבית כזאת. הוא מקשיב למה שהוא רוצה. עובדה שילדים הרבה פעמים לא שומעים שהגיע זמן למקלחת אבל כן שומעים כשמחלקים שוקולד ומבוגרים אותו דבר

תני לאינטואיציה  שלך לפעול,האמיני בעצמך!.

מזמין אותך לבדוק מי צריך את המהירות,את או הוא?

ועל מה יושב אצלך הצורך למהר-האם באמת היא רק טכנית?

כדאי במיוחד בגיל כזה לקבל את הילד כפי שהוא, ואפי' אם יש סבלנות השאלה מה את חשה בפנים כלפיו-האם יש ביקורת או לא?

התמודדות לא פשוטה ועם זה מעשירה מאוד!

ויש עוד היביטים אך זה העיקרי

 

שזה סוג של פגם גנטי שגורם לאנשים להיות איטיים-  באינטרנט תמצאי מידע יותר מדוייק ומפורט. 

תודה רבה לכולכם על השרשור הזה!

כן, גם אני אמא לילד איטי עם התאורים הנוספים שהיו כאן

ואני רוצה לומר לכם שזה מאד חיזק אותי לדעת שאני לא לבד בסיפור הזה ויש עוד כמוני שמתמודדים עם בעיה דומה

(וההתמודדות קשה!!!) כ"כ קשה להיות אמא זריזה יחסית עם בן איטי....

יהי רצון שבאמת אצליח  להיות יותר סבלנית ומכילה

וחשוב מכל, וזה גם מה שמאד מלחיץ אותי, שאני לא אצור לו טראומות ומשקעים שליליים לכל החיים..

אני באמת לא רוצה "לדפוק" לו את החיים... 

תודה לכולכם!!

עכשיו רק נשאר להמשיך בעבודת מידות מאומצת.....

.אנחנו עשינו בערב נשים

הכנת תחתיות לסירים:

קרמיקות קטנות שהיו לי

כל אחת הביאה מפית  יפה מהבית

ואז היה צריך לקנות דבק מפיות

אבנים חסינות חום

וטפט שקוף

יוצא ממש חמוד ושימושי

 

עם מפיות אפשר גם לקנות כל מיני דברים שימושים מעץ ולעבוד על זה יוצא ממש יפה

כמו קופסא לטישו

מעמד לניירות

תחתיות לספלים

וכו...

אם את רוצה עוד רעיונו בכיף...

תוכלי לפרט על התחתיות לסירים?

א. איך עושים שלב אחרי שלב

ב. בכמה כסף זה כרוך? 

 

אשמח גם לשמוע על התחתיות לספלים

תודה!!

הכנו דברים מפימו

עשינו ערב הפרשת חלה

הכנו מנות אחרונות מושקעות ביחד

ערב שירה או קריוקי

הכנת תכשיטים מחרוזים

או סתם משחקי חברה נחמדים

זה באמת הרעיון הכי מחבר..

אבל- אין לי תנור..

ועוד עניין חשוב שלא ציינתי: לחלק מהנשים יש ילדים שהן צריכות להשגיח אליהן או לשאת על הידיים

כך שצריך שזו תהיה סדנא קלילה, שלא דורשת מידי.

פעם אירגנו ערב כזה. נסענו כל הנשים (התחלקנו ברכבים פרטיים) אל מישהי שגרה בבית עם ארכיטקטורה מאוד מיוחדת ותחום עיסוק מאוד לא שיגרתי.

היא אירחה את כולנו באותו ערב, עשתה לנו סיור מודרך בבית ואח"כ הפעלה מתחום העיסוק שלה. היה כיף. וזו באמת היתה יציאה מהשיגרה.

בהשתתפות מר ספק וגברת יוקטנה.

 

|מותש|

להוציא רכבים למקום קדוש באיזור, תפילה ואז פיצה בסביבה.

 

ערב סיפורי ניסים

 

סעודת אמנים

 

סתם ארוחת ערב מושקעת, כל אחת מכינה משהו מפנק

 

סרט עם מרק חם

 

ציור פשוט על קנבסים קטנים

 

משחק: יש ערימות לפי מספרים, ערימה 1,2,3,4,5,6.

 

כל ערימה זה שאלה בנושא מסוים, מי שמרימה צריכה לענות:

 

ערימה 1 (אחד זה ה')

שאלות שקשורות לעבודת ה' 

(דמות שחיזקה אותך, ולמה, לשתף במשהו שמחזק אותך לאחרונה.....

ערימה 2: זוגיות:

טיפ בזוגיות, איך הכרתם?, מתי הרגשת לראשונה מה זה להיות נשואה...

 

ערימה 3: דברים מצחיקים בלי קשר לכלום.

סיפור מצחיק שהיה לי, פדיחה שהיתה עם מישהי מהקבוצה, עונש שקיבלת בעבר...

 

ערימה 4: נשיות.

טיפ בנשיות וטיפוח עצמי, טיפ לבית, טיפ בבישולים, .... מתכון שהמצאת,  למה את אוהבת להיות אשה? למה שונאת?

ערימה 5:

תבחרי לבד מאיזה ערימה לבחור, מדלגים עלייך תור, וכן הלאה...

 

ערימה 6: ילדים

שמות שאת אוהבת, טיפ בנושא מסוים שקשור... וכו.

 

כמובן אפשר לשנות נושאים לערימות...

 

בהצלחה!

 

אולי אוסיף עוד פרטים:

א. המפגש הוא מפגש בייתי, אין עניין לצאת או לנסוע לאנשהו. גם מבחינת אופי הנשים וגם מבחינה טכנית. גם הרצאה זה לא הכיוון.

הכיוון הוא יותר כזה שכולל יצירה, ושיח.

ב. למרבית הנשים יש ילד/שניים, כך שהמפגש צריך לכלול משהו שיתחשב בנתונים הללו..

ג. אין לי כל כך תקציב אבל אני מוכנה להשקיע סכום סביר.

ד. אין לי תנור, כך שסדנאות אוכל/אפייה יורדות מהפרק..

 

תודה למסייעים

צריך בעיקר שאריות של כל מיני (כפתורים, תחרות, בדים,חרוזים וכד')

אולי למצוא משהו עם מסר (סרטון/שיעור) באינטרנט. לצפות בו כולן ביחד (אפשר לשאול מכשיר ברקו מאיפשהו) ולנהל על זה דיון.

אולי בכלל לפתוח מועדון קריאה.

 

אולי ללמוד לסרוג ביחד. סריגה בשתי מסרגות : אפשר לסרוג עבור הילדים פריטי לבוש. או בובות וצעצועים.

אפשר להצטרף לפרוייקט שפירסמו לאחרונה בערוץ 7 של סריגת גרביים לחיילים. ותוך כדי לפטפט.

 

אי אפשר סתם להיפגש על כוס תה?

אני מדברת מנק' מבט של אמא, אבל מניחה שיכולים להיות קוים דומים.

 

התקופה של אחרי הלידה היא תקופה לא פשוטה למשפחה. לפעמים יותר ולפעמים פחות.

מאד יתכן שיש לך קשיים גדולים פיזיים ונפשיים שאתה מתמודד איתם בתקופה הזאת, והם "מתלבשים" על התינוק החדש,

כי באיזה שהו מקום הוא אשם במצב שנוצר...

זה שזה לא קרה אצל הבת - לא אומר כלום. אולי אז אשתך הרגישה יותר טוב, אולי היתה יותר תמיכה מסביב, ופחות עומס נפל עליך? נסיבות החיים משתנות, וגם אתה משתנה. אין מה להשוות. אולי עכשיו יש עליך יותר לחץ בבית\בעבודה\יותר ביקורת עצמית בלי קשר למציאות....

 

הייתי מציעה לך לשבת ולכתוב את כל המשפטים ה"כועסים" שעולים לך בקשר לתינוק. בלי לסנן. להוציא הכל!

אח"כ לנסות לכתוב בפשטות את כל הכאב שלך. זה יכול להיות כאילו מכתב לעצמך\לה' או לתינוק. איך שזורם לך,

כי ברור שיש לך כאב על המצב הזה, גם הסיבות לכעס שלך, וגם עצם הכעס, שלא נעים לך איתו.

הכאב קיים. אם לא תוציא הוא לא יעלם פתאום. (בד"כ)

אח"כ, לא חייב מייד, במצב רגוע יותר, תנסה לענות למכתב שלך, מנקודת מבט מחזקת. תענה לעצמך על כל המשפטים שכתבת, אחד אחד. תגלה שחלקם לא נכונים באמת, וחלקם רק מעט מעוותים מהאמת, ותמצא משפטים או אמיתויות שיחזקו אותך...

 

וקודם כל - תדע שאתה האבא הכי טוב לילד שלך, עובדה שה' נתן לך אותו,

 

ומה שאתה עובר הוא נורמלי לגמרי!

 

ולפעמים תגלה שהפיתרון הוא מאד פשוט, נגיד עוד כמה שעות שינה.... או הקלה אחרת... אל תיבהל מההרגשות...

 

בהצלחה!

סליחה שאני מכניסה לפה את פרויד.

אבל יש תופעה כזו, והיא קיימת, של בעלים שמאוד קשה להם אחרי הלידה. זה גם יכול להיות קשור לזה שהוא בן. אולי לא, אני רק זורקת כיוונים. ההסבר ה"אדיפלי" לזה הוא (בבקשה אל תיקח את זה אישי) סוג של קנאה של הבעל בתינוק. כי פתאום האישה היא לא רק שלו.

אמנם, יש לך כבר בת, אבל היא בת וזה יכול להיות שונה. אני יודעת שאולי זה נשמע קצת מופרך, יש כאלו שאצלם זה נכון, אין לי מושג מה אצלך.

אני חושבת שאתה יכול למצוא על זה הרבה חומר באינטרנט (הייתי מחפשת לך אבל אין סיכוי שהרימון שלי ייתן)

ולדעתי שווה לא להתבייש, ולדבר על זה עם איש מקצוע. אוכל להרחיב עוד אם תרצה.

 

לפעמים דוקא אנשים מאופקים  חווים כעס עצום כזה כמו שאתה מתאר.

אתה ודאי אוהב את התינוק החדש והוא גם מוצא חן בעינך אלא שמשהו בו או בעצם הלידה שלו  מעלה כנראה איזה ענין כאוב.

 

האמת היא שטוב שהכעס הזה מתפרץ. הוא נותן לך הזדמנות לחזור אחורה אל המקום הזה ולפתור אותו.

 

אם אתה מסוגל לבדוק את הענין הזה עם עצמך ולמוסס את הכעס מה טוב. אבל לפעמים הענין סבוך מדי וקשה לאדם להיחלץ לבד ממצבים כאלו. במקרה כזה תהיה חייב לפנות לגורם מקצועי.  זה לא צריך להיות טיפול ארוך. לפעמים מספיקה שיחה אחת עם מטפל מנוסה (פסיכולוג אני משערת במקרה הזה) כדי לשים את האצבע על הנקודה הנכונה. משם אתה יכול להמשיך לבד.

 

אני מאוד מעריכה את המודעות העצמית שלך ואת הרצון להתמודד. כל טוב.

קראתי שזה עלול לקרות לכל הורה

וכל עוד אתה לא באמת עושה לו משהו הרי שזה בסדר.

מה שעזר לי אישית הוא כשהתינוק עלה לי על העצבים לשחרר את העצבים על משהו אחר:

נשכתי את כרית בכל הכוח, הרבצתי לה התעללתי בה ואז טיפלתי בתינוק ברוגע

(נשמע מזעזע?! בכל אופן זה עזר)

היום הילדה שלי כבר שנה וחצי וזה ממש עבר

יכול להיות שעד עכשיו היית בתפיסה שכל פעם שתנוק בוכה אז צריך לרוץ אליו ומייד . וחשבת שאצל הורים משקיעים יש ילדים שמחים ורגועים

ובמקרה הזה- יכול להיות להיות שאני טועה- ילד לא ממש רגוע. מרגיעים אותו ומשתדלים אבל הוא בוכה ובוכה ובוכה

אז מה שצריך לעשות זה להחליט שאתם הולכים לחדר אחר ונחים במקום להתעצבן ולהגיע להתמוטטות ועצבים

ילד בוכה או לא בוכה זאת לא פונקצייה של תפקוד הורי כי יש גם אופי של תנוק, גזים...

יש היום את התפיסה שברגע שהפכנו להורים אז חיים שלנו נגמרו והכל עכשיו בשביל נסיך הקטן וכשהורים לא עומדים בסטנדרטים גבוהים ומוזרים האלו הם מתחילים לכעוס על עצמם ועל התנוק. מותר להורים למצוא איזונים שיתנו להם גם להנות מהחיים.

כדאי גם גם לקחת עוזרת בית וביביסיטר בתקופה הקשה הזאת

 

666 צודק\ת מאוד.

נראה לי שזה עבר בעיקר כי שיניתי תפיסה - לא עלי המלאכה לגמור.

אני מנסה להרגיע את הילדה ככל יכלתי, מתפללת לד' שיעזור.

לא נרגע אחרי כל המאמצים? (מוצץ\בקבוק חיתול ליטוף נדנדוד הרמה על הידים שיר וכו'? )

אז אני מניחה אותו ונותנת לו להרגע קצת לבד ומבינה שהדברים לא שליטה שלי ולא בידים שלי

 

אולי זה סוג של דיכאון אחרי לידה?

יכולה לספר על עצמי: כשנולדה אחותי הצעירה הייתה לי תקופה של מעין דיכאון, ולא הצלחתי להתחבר אליה ולאהוב אותה (מה שלא קרה עם האחים האחרים, כשנולדו). זה עבר אחרי זמן מה, והיום אני כמובן מאוד אוהבת אותה. זו רק דוגמה, ש"דיכאון אחרי לידה" יכול לקרות לא רק לאם היולדת.

מצטרפת להצעה שהועלתה פה: אולי תבדוק אם משהו השתנה בחייך לאחרונה, מלבד הולדת התינוק החדש, כך שיכול להיות שאתה כועס על השינוי הזה ולא על התינוק, והקושי שלך מתנקז לעצבנות על התינוק.

וזה לא בושה לקחת טיפול.

אם יש מצב ח"ו שאתה יכול לפגוע בו, אז תסביר את זה לאישתך,

היא חיבת לדעת כדי שלא תישאר איתו לבד, ואז תמצא את עצמך כשהוא צווח ואתה לא יודע מה לעשות, ולא שולט בעצמך.

 

כבר היו דברים מעולם...........גם לאבות וגם לאמהות...

גם התרופות נגד דיכאון עוזרות לכעס ולחרדות.

 

אבל איך שהבנתי דיכאון אחרי לידה לגברים זה בריון ראשון. לא?

ולפעמים מגיעים לאיזה מקום בחיים שיש בו שילוב של נסיבות שגורם לזה. וזה נכון שזעם הוא חלק מהדיכאון.

 

והאמת היא ש(אם מטפלים בזה כמובן) זה חלק בסה"כ חיובי כי אז, את הכעס שדיכינו ושהפנינו כלפי עצמנו אנחנו סוף סוף מבטאים החוצה.

יש לי כמה עצות מעשיות.
כתוב לי מסר אם זה מעניין אותך
תרגיש טוב!

ראשית, אציין כי אני אמא ל- 3 ילדים, עו"ס במקצועי בעלת תואר שני.

התחושות שאתה מתאר הן טבעיות ונורמטיביות, פעמים רבות אנו חשים כעס וזעם כלפי תינוקות כשהם בוכים ואנו נשארים חסרי אונים אל מול הבכי הזה.

יחד עם זאת, חשוב מאוד לדעת כיצד להתמודד עם הכעס אותו הינך מתאר. להערכתי, ראשית, חשוב לדעת מהיכן נובע הכעס, האם הוא נובע מכעס אותנטי על כך שהתינוק מפריע לך בבכיו, אינו נותן לך לישון, אולי המקור לכעס הוא עמוק יותר?- פגיעה בקשר עם בת הזוג, פגיעה בקשר עם הבת הגדולה, אולי הכעס הוא בעצם על עצמנו- על כך שאיננו מצליחים להרגיע את התינוק, ואולי בכלל הכעס הוא על קשיים אחרים במעגלי החיים ומתפרץ לכאורה כאשר התינוק בוכה... בכול אופן להערכתי כדאי שתדבר על כך עם אשתך/הורים/איש מקצוע ותנסו להבין את המקור לזעם הזה. ברגע שתבין את מקור ההכעס (שייתכן ונובע מעייפות ותו לא) תוכלו אתה ואשתך לדעת כיצד להתמודד עימו. לדוג'- אם המקור הוא תחושת עייפות נסו לדאוג לעזרה בתשלום/הורים ולהשלים שעות שינה.. אם המקור הוא תחושת ריחוק מבת הזוג כתוצאה מהעומס בבית נסו לקבוע שעה בשבוע בה אתם יוצאים לבדכם אפילו לג'וגינג... וכולי וכולי.

בדברך ציינת כי אינך פוגע בתינוק, מרביץ וכדו', זה טוב מאוד שהנך אתה אדם השולט בעצמו, אך יחד עם זאת, ציינת כי אתה אדיש כלפיו. לדעתי ולדעת מומחים רבים וגדולים ממני, אדישות כלפי תינוק השרוי במצוקה היא אינה בריאה כלל וכלל לתינוק, שכן מצוקתו אינה נענית והוא אינו מקבל מהסביבה את המענה לו הוא כל כך זקוק ובמיוחד בשנת חייו הראשונה. על כן, במידה וזה אפשרי תנסה לשנות יחסך זה ככול האפשר. להערכתי, במידה ותתחזק בקרבך תחושת האמפטיה למצוקתו של בנך כשהוא בוכה, יחסך ישתנה באופן טבעי וכן גם תחושות הכעס. בכדי לחזק את האמפטיה כלפיו, אולי בזמן בכיו תנסה לחשוב על כך שהוא יצור קטן וחלש שאינו מסוגל לבצע דבר בכוחות עצמו, יצור שתלוי לחלוטין בך ובאשתך כדי להמשיך ולהתקיים בעולם, תחשוב על כך שבנך אינו מסוגל להביע עצמו בשום דרך וכשהוא חש מצוקה אמיתית הדרך היחידה שלו להביע זאת היא באמצעות בכי... אולי מחשבות אלה יחזקו בך את האמפטיה כלפיו וממילא יקלו על תחושות הכעס והזעם.

(במידה ויש לך ספריה בקרבת מקום הייתי ממליצה לך לקרוא את הספר יומנו של תינוק של דניאל סטרן, זהו ספר שנכתב כביכול כיומן אותו כותב תינוק קטן ובו מתוארים יפה תחושותיו השונות של תינוקות ותלותו המוחלטת בסביבה.)

ובקצרה (מאחר וכתבתי פה מגילה) תחושותייך מובנות ולגיטימיות (כיום בספרות מדברים על כך שאחוזים לא מבוטלים מהגברים שרויים בדיכאון לאחר לידה!) אך יחד עם זאת אין להתעלם מהן ויש לנסות ולהבין מהיכן הן נובעות ומה באפשרותכם לעשות כדי להיטיב עמך ועם אשתך.. ובמיוחד מאחר ואתה מתאר אדישות כלפי התינוק דבר שבצורה פסיבית ומבלי להתכוון פוגע בו..

 

מאחלת לך ולאשתך גידול קל ככול האפשר אושר והמון בריאות משני הילדים המקסימים

 

 

 

 

תנסה להתבונן איך הוא "מבפנים"; איך הוא צריך חמלה, תשומת לב.

 

כי מה שגורם, זה משהו מה"בחוץ".

 

אז אתה צריך לדמות את הבפנים.

 

וכמובן, לראות שאתה מצליח בזמן קצר להתגבר על כך לגמרי,

 

ואדרבה - ממש לאהוב אותו ולחמול עליו.

 

 

שברור לך שמדובר במשהו לא רציונלי באישיות שלך. במקום כל שהוא, אין לך אחריות על הרגש הזה (אבל יש לך אחריות על המעשים והתגובות, כמובן), אז תנשום עמוק. אתה בסדר גמור ומדבריך עולה דמות של אדם רציני, טוב ואחראי. 

נראה לי שרגשות כאלה, לא רציונלים, בד"כ מקורם הוא בחוויה מוקדמת שלך, ועכשיו אתה "מתרגם" אותם ביחס לבנך (למרות שהוא נשמע בחור טוב...).

נראה לי שטיפול מקצועי אצל מישהו טוב יצליח לנטרל את התחושה.

אם תרצה המלצה ספציפית - צור קשר.

הפתרון שלי היה בשתי צדדים.

הראשון היה ניתוח קר של הרגשות, לעצור לקחת את עצמך הצידה ולנסות לכת צעד צעד אחורה בכדי להבין מאיפה הרגש הזה מגיע.

השני היה לעורר את רגש האהבה.

תדמיין כמה הוא חלש וקטן וזקוק להגנה שלך ולחיבוק שלך והוא כל כולו ממך, אין לו מעצמו כלום...

 

יש "סיפור שמספרים" על מישהו שהתחתן עם בחורה אנוכית, כולם חשבו שהוא הולך לסבול..

אלא, שהם נהנו מזוגיות מעולה.

היא נשארה אנוכית, היא פשוט הגדירה מחדש את האני שלה שיכלול אותו.

 

בהצלחה!

תוכל למצוא מנחה באזור מגורך באתר שפר.

אתה ההורה המתאים ביותר לילדך, הקב"ה שלח אותו היישר לחייך.

אל תדאג. בייעוץ קצר של פגישה או שניים הבעיה שלך תיראה חלק מהעבר הרחוק.

בהצלחה

והתינוק הזה הוא מראה שלך והוא משקף לך את עצמך,

לכן כל דבר קטן מקפיץ אותך.

וזה שאתה לא כועס על הבת שלך כי היא בת ולא בן .

כדאי לקחת את התינוק לרופא ליתר ביטחון שיבדוק שהכל בסדר.

שהו לא חולה, אלרגי, או משהו אחר שמפריע לו

ממש חבל שהמשחק עומד ללא שימוש

http://www.kodkod.com/pl_product~004415~16~3.htm

לעשר דק' ותסגרי את הדלת

החדר יהיה גהינום

דרך אגב: תבדקי שהאטימה של החלון טובה

יש מצב שנכנס משם קור!

ליד ומרגישים אם נכנס משב של אויר

יכול להיות שיש דרכים יותר "מקצועיות" אין לי מושג

גיגלתי לך קצת תנסי את זה

ננסה 

ב. מה האחות של טיפת חלב אומרת בנדון?

אבל היא היתה ענקית, וגם אמא שלה היא אחות בטיפת חלב כך שהיא ממש לא נלחצה...

בכל מקרה, אם זה מדאיג אותך, אל תחכי לעוד כמה חודשים, לכי לקבל ייעוץ כבר עכשיו.

הבת שלי התהפכה לראשונה בגיל שבעה חודשים וחצי, וגם אני די חששתי, אבל בסוף זה הגיע (וגם כשהיא התהפכה, זה לא היה יותר מדי... ניחא).

 

כדי לעודד אותה להתהפך, אני "עזרתי" לה- התחלתי את ההתהפכות ונתתי לה להשלים וכד'.

 

בסוף זה יגיע בעז"ה.

כמו שהיא משחקת בצעצועים כמו ילדה משועממת,

דקה על הבטן והיא צורחת בקריזה היו פעמים שהיא נתקעה בחצי התהפכות

ולא היה לה כוח להמשיך אז היא צרחה פשוט עצלנית!

ההמלצה שאני קיבלתי לגבי התינוק שלי:

תחזיקי אותה ותעשי איתה את כל התנועה של ההתהפכות או לפחות כמעט עד הסוף שהיא צריכה רק ליפול

תעשי את זה כמה פעמים ברצף וכמה פעמים ביום.

תשתדלי לצחוק תוך כדי ולעשות לה קוצי פוצי כדי שהיא תבין שזה מאוד כיף 

 

תאמיני בה יותר והיא תחולל נפלאות בע"ה!

ראיתי שכתבת פה^^ שהיא צורחת כשאת שמה על הבטן- 

אז לדעתי זה החלק שצריך יותר לאמן אותה- השרירים של הצוואר\גב שעובדים עליהם כשמרימים ראש והבטן למטה

אם היא לא מסכימה ככה- 

כמה את לוקחת אותה במנשא? זה עושה אותה עבודת שרירים...