פיצוץ בחדר מורות: כך כמעט נמנעה חתונה | ערוץ ７
מה אתם אומרים? אני שם בצד את הסיפור עצמו ומתייחס לפואנטה שהוא רוצה להעביר.
לי אישית יש הרבה חברים כבר נשואים ב"ה חלקם כבר פלוס, והרבה פעמים אני מוצא את עצמי מנסה לגרור אותם בכוח לדבר על שידוכים וכדומה, כדי שיבינו את הרמז... לפחות מהחוויה שלי מרגיש לי ששוכחים מהר מידי את החברים הרווקים אחרי החתונה (וזה טבעי כן? החיים ממשיכים ויש צורך לדאוג לפרנסה ולמשפחה ולזוגיות)
אבל הפואנטה היא חשובה לדעתי
אף אחד לא חייב לה כלום
לעצם פואנטה זה טבעי מאד להיות מרוכז בעצמך ובתוכניות שלך ולא לחשוב כל הזמן על הצרכים של האחרים, מי שיחשוב כך ישתגע לגמרי.
נכון, יש צרות לאנשים סביבנו, את רובם אנחנו לא יודעים, וגם אלה שכן - בדרך כלל אין לנו כלים לעזור.
זה קשה לקבל יחס כזה
מחברים, שקרובים אליך
ש"נשכחת" מהם. כואב
בתחושה שלי, להפך.
רוב האנשים שסביבי זוכרים ומנסים להיות 'טובים' אחד לשני.
מה שכן, בהכי פשוט, לא כולם מבינים בשידוכים,
לא כולם באמת יעשו את זה בצורה יעילה וטובה
וגם באמת שמתי לב
שלכל אחד יש את הצרה שלו,בעולם הזה
כמו שאתה מנסה כל הזמן להזכיר ולרמוז להם,
כי זה מה שמעסיק אותך בראש ובלב,
הראש שלהם כל הזמן עסוק בבעיה שלהם,
זה טבע העולם.
לא כולם פנויים לזה מאלף סיבות
(אלה קשיים בשלום בית ואלה מחכים לילדים
היא על סף גירושים והיא אלמנה ואלה הבת שלהם חולה או ילדה מיוחדת
והם נראה שהכל בסדר כלפי חוץ, אבל האשה בדכאון אחרי לידה ואין סוף בעיות וקשיים
שאי אפשר לתאר.)
עכשיו ברור שזה לא תירוץ, כי לכל אחד יש קשיים
ואנחנו צריכים קצת 'לצאת' מעצמנו או יותר נכון להתחבר לעצמנו
(הכאב של השני אמור להיות כאב שלנו, לגמרי)
אבל אולי זה עוזר להבין קצת את המקום שהשני נמצא בו
לדעת שגם הוא עובר סרטים
שמעסיקים לו את החיים
ועוד משהו, בכללי הרבה יותר קל לנו לשים לב ולתת,
לבנאדם שמעריך את הנתינה שלנו
מאשר בנאדם שרואה אותה כמובנת מאליו
ולא מוקיר טובה ולפעמים אפילו להפך.
זה קשה לרצות ולנסות לעשות טוב ולקבל מזה רק
כאפה לפנים והדיפה ואחרי זה עוד מצפים ממך
להמשיך לעשות טוב.
אנחנו אוטמטי, מגייסים את הכוחות שלנו לאיפה שחווינו חווית הצלחה
ולא איפה שקיבלנו הדיפה
נראה לי זה גם אחריות שלנו, בתור רווקים
להיות אמפטים למה שהנשואים עוברים
ולהודות להם באמת,עם כל הלב,
על כל נסיון או השתדלות שהם כן עושים
הם לא חייבים לנו כלום!
"אני שם בצד את הסיפור עצמו ומתייחס לפואנטה שהוא רוצה להעביר"
וצריך אומץ להציע להם לא בגלל הפדיחה אלא בגלל שתצטרך להצטדק ולהסביר למה בכלל אתה חושב שמתאים וכו וכו..?
ולקבל תגובות של - "אז מה היא הוא בן ואני בת" וכו... במקום תודה והערכה על כך שחשבת... (בהנחה כמובן שלא זו הסיבה להצעה, אלא קצת יותר, גם אם לא ביטחון מוחלט בהתאמה)
היו פעמים שהייתי יכולה לחשוב על הצעה, אבל רק הידיעה שאצטרך להתגונן ולתרץ למה לדעתי זה מתאים (והרי בטור שלו הוא מותח ביקורת בדיוק על זה - על מקרים של סיכוי קלוש) מנעה ממני להציע...
האחריות היא ממש לא רק על החברים הנשואים, אלא גם על רווקים (כמובן לא כולם..) שלפעמים מתנהגים כאילו הם עושים טובה...
יש המון מקרים שבהם אני לא מכיר מספיק אחד הצדדים כדי להציע
היו מעט מקרים שבהם פניתי לאחד הצדדים ואמרתי "יש מישהי שהיא כך וכך, אם אתה מעוניין אשאל אותה" אבל פחות כ"הצעה" ויותר כסיפור
לדעתי היה טוב אם היתה דרך לעדכן "תדעי שיש בחור כזה וכזה וכדאי לך לפגוש אותו" בלי שיהיה לזה המטען הרגשי של "הצעה". אבל אין דרך כזאת וזה בלתי אפשרי, ועם זה צריך להתמודד
חדשכאןבעלה של חברה רחוקה שלי שהתחתנה לא מזמן אמר לה בשבע ברכות שהיא מכוערת ואיך הוא התחתן איתה ובקושי מדבר איתה, מתעלם וכו'. והם נשואים טריים!
איזה פחד זה להתחתן עם מישהו בגלל לחץ להתחתן בין הראשונות ולא לבדוק טוב מידות ובסוף...
או שהוא טיפש
או שהוא רוצה לעצבן אותה ועושה את זה בדרך ממש מרושעת. זה לא "מידות", זה הרבה מעבר
לא שאלתי יותר מדי שאלות..
בגדול כן הוא ראה אותה לפני והם לא התחתנו מהר מדי.
אולי הוא התחתן מההתלהבות נטו ואז ההתלהבות ירדה אחרי החתונה ואז זה יצא גרוע.
שהחתן רקד עם מישהי והיא אמרה לו: תגיד דוגרי, אני לא יותר יפה מאשתך?
יום למחרת הוא התגרש בכדי להתחתן איתה.
אם כי במקרה הזה אני לא מכיר אישית את הסיפור.
ובסיפור הזה זאת הייתה החברה הקודמת שלו
זה מקרה שקרה באמת
ואיזה בנאדם נבזה נענה לאמירה כזאת ובורח עם האישה.. מצא מין את מינו..
אני מאד מקווה שזה עובר עם הזמן
אני מוצא את עצמי בעיקר מתמקד בחסרונות שלה וכועס על איך שהיא סיימה את זה.
עוור גם לדמיין שיחות איתה מה הייתי אומר לה ואיך הייתי מראה לה כמה היא לא היתה בסדר.
יש עוד משהו, אני גרוש, כך שאני יודע מה זה להתחתן עם אשה ואח"כ לסבול. כף שכמישהי נפרדת ממך לא יפה - מאד עוזר לדמיין מה היה קורה אם הייתם מתחתנים ואז היא היתה מכלה את הפרצוף האמיתי שלה, איך הייתי נתקע וכואב ולא היה לי מה לעשות, ונס שחלא הגענו לזה.
אז נכון, אני מנחש שאין לך את הניסיון הזה, אבל תאמיני לנסיון של אחרים - זה לא שווה להתחתן עם מישהו שלא טוב לך, זה כאב לב עצום. עצום. ואם הוא לא טוב לך - נס שניצלת ממנו.
אני יודע שאת יודעת את זה בשכל, והבעיה היא ברגש, אבל הרגש שלנו לא מנותק מהמחשבות שלנו, זה רק לוקח לו יותר זמן. ברגע שאת משוכנעת סופית שזה לא טוב לך - אחרי כמה זמן גם הרגש נרגע.
שיהיה לשתינו בהצלחה...
חיבוק גדול❤️❤️❤️
רוצה להוסיף
יש ספר על אותו סיפור, צעד אחד קדימה
'כשיירגעו הרוחות' מאת שירה סטופל
על בחורה שהארוס שלה נהרג בפעולה צבאית.
קרעת לי את הלב
מה זהההה
אין לי מה להוסיף על מה שנאמר.
היי
זה מאד תלוי כלפי איזה סגנון השקפה אתה מפנה.
יש את אלו שהכסף בעיניהם זה לא ערך גבוהה בסולם הערכים שלהם, כך שמהווה אופציה להכרעה.
ויש את אלה שהערך של הכסף קצת יותר גבוה ודומיננטי בבחירות שלהם..
ואפילו לא רק סגנון השקפה ...רמת החיים של הבחורה...
יכול להיות שהיא מגיעה מרקע קצת יותר מכובד וקשה לה לרדת מהרף, ולהפך.
כך גם בנושא של "יוקרת העבודה"....
אבל באופן המעשי ...אני לא חושבת שיש כאלה שרוצים פחות..., שואפים ליותר.
ופה זה הניסיון (לפחות מבחינתי)... לדעת להעמיד את הבמה של "הכסף" בשיקול נכון ולא להסתנוור.
בהצלחה...
יש אנשים שמעריכים אנשים אחרים לפי מספר הטסט שהם עברו,
יש אנשים שמעריכים אנשים אחרים לפי הציון בפסיכומטרי,
יש אנשים שמעריכים אנשים אחרים לפי התפקיד בצבא,
יש אנשים שמעריכים אנשים אחרים לפי העיסוק שלהם,
יש אנשים שמעריכים אנשים אחרים לפי תלוש המשכורת שלהם.
אבל בהקשר של זוגיות, האם תוכל להתחייב לי שאדם שעבר טסט ראשון, הוציא 770 בפסיכומטרי, שירת כטייס ועובד כרופא בכיר (שמקבל פרטי ומרוויח הרבה) - יהיה בן זוג (ואבא) יותר טוב ממישהו שעבר טסט חמישי, הוציא 570 בפסיכומטרי, עובד כשרברב ומכניס משכורת מינימום?
שלא תטעה, אני חושבת שחייב להיות הערכה הדדית בין בני הזוג.
משום מה אתה מניח שההערכה הזאת תלויה ברמת ההכנסה.
אני קצת מרחמת על מי שחי בתחושה כזאת.
כי זה מרגיש לי שכל החיים שלך הם בהשוואה למישהו אחר.
ותמיד יהיה מישהו אחר שמרוויח יותר ממני.
ושנראה יותר טוב ממני.
ושמצליח יותר ממני.
ושיש לו בית יותר יפה משלי.
ומכונית יותר שווה משלי.
וכו' וכו'.
אפשר לחיות את החיים שלנו כתחרות בו אנחנו שואפים להיות הכי טובים.
אבל ככה אתה רואה את הזוגיות שלך?
למה לא לראות את הזוגיות כמאמץ משותף? זוגיות שבה כל צד יתפנקס על כל שקל שהוא מכניס, איך תיראה הזוגיות שלו?
אם הדימוי העצמי שלך תלוי ברמת ההכנסה שלך, נראה לי שיש כאן משהו שצריך לעבוד עליו.
אם אתה עובד בהוראה, ואשתך תעבוד בהייטק - כן, היא תרוויח הרבה יותר ממך. אז מה?
אולי אתה צריך לשאול את עצמך מה בדיוק אתה מחפש בבת זוג.
ומה הבעייה בעבודה פשוטה?
שוב, מה המטרה שלך בזוגיות ובמשפחה?
ובהתייחס לשאלה הראשונה, אולי השרשור הזה יעניין אותך: לא רוצה לצאת עם עובד סוציאלי - לקראת נישואין וזוגיות
1. אין לי ספק שכן
2. יש הבדל, לא בגלל יוקרה, אני מאמינה שלרוב יש קשר בין בחירת עבודה לאופי ושכל (לא בצורה גורפת, ואני תמיד נותנת מרחב לדעה שלי על אדם להשתנות) אם הוא יעבוד בעבודה פשוטה אז אני אסיק מזה עליו משהו..
ואם הוא נניח באמצע תואר שני בפיזיקה אז לא אכפת לי כמה הוא מרוויח, לא יודעת אם זה קשור יוקרה, אלא כי מבחינתי זה אינדיקציה לחוכמה (וזה חשוב לי מאוד)
*תודה על כול מה שאת עושה למען עמ"י
כנ"ל
אני הבנתי שבמצב הרוחני שבו אתה נמצא שם נמצא גם החצי השני.
כך שהמעשים משפיעים באופן שווה על שני הצדדים.
מעניין...
שההשפעה של המעשים לא בהכרח משפיעה באופן שוויוני?
אים כן דעתי היא שאנחנו לא באמת יודעים ...עד כמה גדולים המעשים שלנו ויכולים להשפיע או להפך .
חוץ מיזה זה אחד מתוך .
לאוו דווקא מחייב שהעיכוב נובע מקו שהוא לא ישר..
יש את העיניין של הניסיון , החישול...
לגמרי קשה! אני יכולה להזדהות איתך על התוכן, אני שם גם.
ומה שכתבת בכותרת, בעקרון להרגיש זה אף פעם לא מטופש,
אבל להרגיש שמה שאני מרגישה מטופש?! מעניין אם זה נחשב
זה מה שיפה בהומור, הוא של כולם.. לא צריך להיות רגשן או רדוד בשבילו (היה עלזה שרשור לא מזמן גםכן). ודווקא הבדיחות שהן יותר 'מורכבות' נראלי יותר מצחיקות בדכ מבדיחות רגעיות כאלה.זה מזכיר לנו שיש בעולם אפשרות של טוב
ולפעמים גם מאפשר לחשוב מחדש (יכול להיות שבמקרה שלך זה לא נכון)
ומשמש גם, רחמנא ליצלן, להשוואה - כקנה מידה לכמה טוב יכול להיות
ניסיתי לחשוב על כמה דרכים להוסיף אור וטוב (כלשונו של ר' חנן פורת), משתפת כאן ברשימה. אם יש למישהו רעיונות נוספים, אשמח אם תשתפו.
א. לתת חיזוק חיובי - לחשוב על מישהי רווקה שאני מעריכה ואוהבת, ולהגיד לה את זה, עם פירוט למה. לפעמים החיפוש קצת מערער את הדימוי העצמי, אנשים חותכים אותנו על דברים כאלה ואחרים, מה שאולי פוגע בהערכה העצמית. זה לא חייב להיות החברה הכי טובה, וזה לא חייב להיות שיחת טלפון - גם הודעה קצרה בטח תשמח את הצד השני.
ב. להזמין את עצמך להדלקת נרות אצל אנשים מבוגרים בודדים - נניח איזה דוד רבא שכל הילדים שלו גרים רחוק, שכנים מבוגרים, מישהו מבית הכנסת. ללכת לבית שלהם, ולבקש לשמוע את סיפור חייהם.
ג. ליזום - לעשות פעולות אקטיביות כדי להכיר לחברות אנשים. אפשר לארגן ערב מאטצ'אפ רשמי, או לעשות משהו מחתרתי - ממש לעשות רשימה של בנות רווקות שאני מכירה, ורשימה של בנים רווקים שאני מכירה (זה יכול להיות אנשים שיצאתי איתם, משפחה מורחבת, שכנים, עמיתים וכו') ולנסות לראות אם יש משהו שנראה פוטנציאלי, ולנסות לשתף את הרשימה עם אחרים, לשבת עם אח\בנדוד\שכן ולראות אם אפשר לעשות הצלבות. אם יש התלבטות - לדבר איתם על ההתלבטות ולתת להם להחליט.
ד. לנפוש - לדאוג להקדיש זמן לעצמי, משהו שאני אוהבת ונהנית לעשות ושאין ביום יום פנאי לעשות אותו, אז ממש להכניס ללוז של חנוכה.
המטיילת בארץהצדק מתגלה יותר בשתיקה.
להוכיח זה חשוב אבל צריך לדעת איך ומתי
לא תמיד נכון לצעוק כשיש חוסר צדק.
אמת זה חשוב אבל יש את האמת לאמיתה
זה נשמע קצת "סיסמאות" אבל אני מתכוונת לזה לגמרי
באחד הספרים של מ. קינן, אני חושבת מהללאל
היה כתוב על מישהו,
שראה ילד רודף אחרי חתולה עם מקל,
לא ראה מעבר, לא בדק מה היה לפני.
וזה כ"כ "כאב" לו החוסר צדק אז מה עשה?
לקח את הילד לכיכר העיר ומול כולם נתן לו מכות רצח
והטיח בו קללות ואמירות שאין לתאר, הילד יצא מזה מוכה פיזית, נפשית ונשמתית
מאחורי הקלעים, מסופר שאותו ילד גדל במשפחת מצוקה
אין להם מה לאכול ויום יום אותה החתולה באה
ואוכלת את שאריות האוכל הבודדות שנשארו
אז יום אחד הוא רצה לשים לזה סוף ורדף אחריה עם מקל להבריח אותה.
אז מה? אותו אחד שהוכיח את הילד בשם הצדק,
נלחם על האמת, זה צער בעלי חיים וזה דבר נכון שאסור לפגוע בחיות.
אז ברור שאותו סיפור זה מעשה קיצוני,
אבל לפעמים בשם הצדק והמוסר המטרה מקדשת את האמצעים
ואנשים עושים מעשים מכוערים ומושחתים לא פחות.
עד כדי לרצוח נפשות.
צריך לשים לב שהדברים יהו בצורה נכונה ומאוזנת.
היום אנשים בשם המוסר ויופי הנפש, שוחטים אנשים, כפשוטו.
נראה לי לרוב אנחנו לוקים בלצעוק על הצדק ולהוכיח כשלא במקום
מאשר לשתוק כשצריך לדבר.
בכל אופן לא משנה מה הרוב, הנקודה שצריך איזון גם לצד השני
זה לא קשור לבושה, זה קשר ללחשוב איך הצדק יתגלה בצורה אמתית
ולא העיקר לצעוק אותו ישר.
אז כנראה שאת לא מספיק מבינה מה זה להיות בישן..
יכולה לומר לך על עצמי שמלא פעמים רציתי לדבר ולא לשתוק על דברים, אבל זה פשוט מפחיד ככ. לא בלתי אפשרי, נכון, אבל כן ידרוש ממני להכין משפט מסודר בראש, לשנן אותו כמה פעמים, ואז להיאבק עם עצמי להתחיל ם לומר אותו. ועד שבסוף אני אומר, הכל יתבלבל לי ואני אתמגם ואסמיק ופיזית ארעד ממש, ואם זה לפני כמה אנשים או מישהו שאני לא מכירה אז בכלל.. רק מלחשוב על זה אני מתעייפת נפשית.
זה לא מצדיק את השתיקה. אבל אם את באה בגישה קצת שופטת, אז לפחות תנסי ם להבין באמת מה זה אומר...
והתיאור שכתבתי זה על להביע את דעתי בשקט כן?
לא באה להאשים, רק רוצה לתת נקודת מבט נוספת על העניין...
רק רציתי להאיר את הנקודה שזה באמת באמת לא פשוט..
יצא לי להיות איפשהו, ואני שומעת צעקות נוראיות שמגיעות מחדר בבניין, שבו שני עובדים צורחים אחד על השני בטענות הדדיות לגבי העבודה שלהם.
הייתי די מזועזעת לראות אנשים מבוגרים מתמודדים עם הבעיות שלהם בצורה כזאת.
חשבתי שאנשים לומדים בשלב הזה בחיים שצעקות רק יבצרו כל אחד יותר בעמדה שלו, ולא יובילו לשום מקום טוב.
אבל אני ממש לא אתערב ואגיד להם משהו, כי אני ממש לא קשורה...
אבל גם בהקשר של לנ"ו - אם מישהו התייחס אליי ממש מגעיל (ולצערי, היו לי כמה כאלה) - לא אגיד לו כלום (אולי כן למי שהכיר בינינו). אני לא חושבת שהתפקיד שלי לחנך אותו, ואני מרחמת עליו. זה שונה אם יש בינינו קשר יותר משמעותי, אני מדברת על פגישה-שתיים.
אני לא חושבת שהעולם שלנו צודק או הוגן, ויש בו לא מעט רוע - אבל זה לא מוריד לרגע את האחריות שלנו לתקן אותו ולהפוך אותו למקום טוב יותר, בבחינת זה שכל מעשה שלנו הוא זה שיטה את העולם לכאן או לכאן. ואני מתפללת על זה שלעולם לא אהיה אדישה.
קשר בין אנשים בנוי על תקשורת. אני לא חושבת שנכון לנחש, ושעדיף לדבר על דברים.
אנחנו יוצאים כבר שלושה חודשים, ואתה משקיע בי המון - כסף, זמן, הקשבה, דאגה.
אני רוצה לקנות לך משהו ליום ההולדת שלך. מה ישמח אותך?
כשהצעתי לך לקפוץ לאחותי, היה נשמע לי שקצת נלחצת. אני צודקת? זה מלחיץ אותך? למה? אולי יש דרך להתמודד עם הרגשות האלה?
הייתי רוצה לשמוע יותר על החברים שלך. איפה פגשת אותם? מה הנקודות שאתה מעריך בהם? וכו'.
לי מאוד נוח ובטוח בקשר. איך אתה מרגיש לגביו? אני מבינה שאתה צריך יותר זמן ממני, וזה בסדר גמור מבחינתי, אבל אולי אם אין התקמות מבחינתך עוד X זמן, ננסה ללכת יחד לעזרה מקצועית?
ארגנתי למישהי יום הולדת אצל חבר, עם עוגה מפוארת וכו'.
היינו בקשר של שני חודשים אז, נראה לי.
קשר של חצי שנה, כשגיליתי שהוא הסתיר ממני מידע (זה לא שהוא שיקר, אלא שהוא הסתיר משהו מהותי בעיניי).
בעיני זו עצה נוראה ואיומה, ואני ממליצה להתרחק ממנה כמו מאש. (ותחשוב שגם זה יכול לחזור כבומרנג, אם נניח הוא יתקשר לחברה והיא תגיד מה הגיל האמיתי.).
לשואלת,
אני חושבת שאת צריכה להפריד כאן בין שני עניינים.
להתחתן בגלל מצב חיצוני (מעבר דירה) זה לא דבר נכון לעשות. זה עלול לגרום לך לעשות טעויות בשיקול דעת רק כדי לברוח מהמצב שבו את נמצאת. בחירת בן זוג לא אמורה להיעשות מתוך דוחק, את לא בורחת מהמצב שאת נמצאת בו, אלא בוחרת לעבור למקום חדש.
אז אני חושבת שאת צריכה להפריד בין שתי הבעיות:
בעיה א - הורים עוברים דירה, ואת לא רוצה לגור איתם ולא רוצה לגור לבד. זה נשמע שדירת שותפות זה פתרון אידיאלי בשבילך.
בעיה ב - בקושי יש הצעות. הפתרון של בעיה א יכול לעזור גם כאן - זה ירחיב את מעגל ההיכרויות שלך, במיוחד אם תעברי לגור שבו נמצאים רווקים ורווקות נוספים. את צריכה לשאול את עצמך איך אפשר להגדיל את ההצעות? אין לי פתרון קסם, ואני לא יכולה להבטיח שום דבר, אבל מקווה שהעצות האלה יעזרו:
א. לבצע רענון לכרטיס. לשבת עם כמה אנשים שאת סומכת עליהם, ולדון (עם כל אחד בנפרד) על הכרטיס שלך. האם הוא משקף את מי שאת? האם הוא מעורר בקורא רצון לפגוש אותך? האם יש בו פחות מידי מידע? יותר מידי מידע? האם התמונה שאת שולחת היא תמונה שמחמיאה לך? אולי כדאי לצלם אחת אחרת באופן מקצועי?
ב. לפנות לשדכנים נוספים, להירשם לעוד מיזמים, לתזכר שדכנים שכבר דיברת איתם - עם הכרטיס המחודש מא'.
ג. לפנות לאנשים שהם לא שדכנים - שכנים, חברים, עמיתים בעבודה ולשאול אם הם מכירים מישהו רלוונטי.
ד. להצטרף לקבוצות וואטסאפ - יש מאות קבוצות, ויש שם לא מעט רווקים בגילאים המבוגרים יותר שיצאו גם עם בנות בנות 32.
ה. אנשים יפסלו אותנו על דברים שנראים לנו שטותיים וזניחים, אבל להם הם מהותיים. ניסית פעם להגיד את זה לאנשים הללו? נניח שאמרו לך שפסלו אותך על הגיל - חשבת להגיד את הדברים שכתבת כאן? לעשות השתדלות נוספת לשכנע אותו לתת לך צ'אנס.
ו. אולי כדאי לעבור בראש על האנשים שכבר יצאת איתם - אולי יש מישהו ששווה בדיקה נוספת? קשר שאולי לא מיצה את עצמו, משהו שהוא או את חתכתם מהר מידי? או שמשהו במציאות השתנה?
זה ממש קשה ולא פשוט, להרגיש במקום נזקק, כשאין לך בסיס יציב לצאת ממנו. בעיניי את צריכה לפתור קודם את בעיה א, ורק אז לגשת לבעיה ב.
אופטימית1990אופטימית1990גרושים בלי ילדים או עם ילד אחד/חוזרים בתשובה/בני עדה אחרת?
אולי תהיו לי לעזר-
יצאתי עם מישהו, היה טוב מאד
אבל... הוא לא רצה להמשיך והקשר הסתיים(הוא בעצמו לא הצליח להבין למה)
אבל הקשר לא רלוונטי בשום צורה.
אממה. אני לא מפסיקה לפנטז אותנו ביחד
וחושבת עליו מלא.
אני צריכה עצות איך לשחרר ולהשתחרר
תבורכו.
ארץ השוקולד
נניח, ואתם לא ילדים קטנים; כבר עברתם כמה דברים בחיים - הייתם בישיבה, בצבא, בשירות לאומי, במדרשה, התחלתם לימודים, או משהו כזה.
ואתם מחליטים שאתם מוכנים להתחתן.
אין בכם את הפחד הזה, שעוד שנה, שנתיים או עוד חמש שנים - אתם תהיו משהו אחר לגמרי ממה שאתם עכשיו, ולא תדעו איך להסתדר עם בן / בת הזוג שלכם?
אני אסביר טיפה: יש לי רקע תורני רחב מאוד, ב"ה. ידיעות רחבות, ומעבר לידע - גם קשר נפשי, ואהבה גדולה, לתורה. מאוד מעניין אותי, אינטלקטואלית ונשמתית.
מה הבעיה? שזה לא דבר קבוע. יכולים להיות ימים שאני אהיה דבק בה', בתפילות אמיתיות מהלב, בכוונה ישרה. וימים אחרים - שאני חש מיאוס מכל העסק הזה.
זה קצת מסובך להסביר במילים קצרות; כי זה לא ספקות באמונה - הו לא, זה רחוק משם. ברורה לי היטב מה האמת (לפחות הנקודות המרכזיות, השורשיות), להיכן החיים הולכים ומי מנתב אותם ומה הערכים הישרים בחיים.
אבל מה - אני לא רואה שום דבר מזה. אני יודע היטב במה להאמין - אבל לא מאמין.
כלומר - זה למשל כעת, כשהעיניים סומות. בזמנים אחרים (לא יום ולא יומיים, אלא פרק זמן ממושך) - אני אהיה דבוק לחלוטין בכל זה, מאמין ב-100 אחוז.
מי שלא מכיר את התחושה הזו על עצמו, תנועה בין שלמות והכרה באמת הגמורה הזו שנקראת ה' ותורתו ותפילה וכו'; לבין ספקנות נצחית בכל זה, ומיאוס מהמוני הדתיים שהולכים לבית הכנסת והתפילה נראית אצלם כמו קריאת עלון (כלומר, זה מה שהם עושים בה...) - באמת לא חייב לענות... לדעתי מי שלא חווה זאת על עצמו לא יבין אותי באמת.
(אבל תמיד אפשר לכתוב, יזיק זה בטוח לא..)
אבל מי שמכיר /מכירה את זה על עצמו - יותר מאשמח.
איך, עם מציאות חיים כזו, אני יכול 'להתמסד'? כעת, כשאני לבדי, אני יכול לחשוב מה שאני רוצה, לחיות איך שאני רוצה, בלי שום מחויבות. אבל מה אם יש איתי עוד מישהי? וכי אני יכול יום אחד לקום ולומר לה שאני עוזב?
זה ממש לא בכיוון של להוריד את הכיפה, כמובן... ההבדל בין האנשים יהיה בין אדם שעבודת ה', התורה, התפילה - הם עיקר יומו, לשד חייו; לבין אדם שיקיים את ההלכה, כמובן; אבל היא תהיה אורחת. אלוהים יהיה אורח - יקבל יחס מכובד, אבל הוא לא יהיה אצלנו בבית...
לדעתי, זה הבדל עצום; מי שתהיה מוכנה להתחתן עם הראשון, לא תהיה מוכנה אפילו לשמוע על השני. וכן להפך...
אני מקווה שהצלחתי קצת להסביר את עצמי. אם כן, אשמח לשמוע את דעתכם: האם אתם חושבים שיש אפשרות לבנות בניין אמיתי בדרך חיים כזו? האם הייתם מחכים, כמה זמן שייקח, עד ש'תיסגרו' על עצמכם? כי באמת, אם האדם הוא מספיק ישר עם עצמו; והוא עם אישיות ספקנית, ורבת פנים; והוא לא ירמה את עצמו - יכול להיות מאוד שגם אחרי שנתיים שנראה לו שהוא עלה על הגל המתאים לו, הנכון עבורו, הוא יחזור בו וילך בדרך אחרת.
ומה עם הצד השני...?
יצא ארוך. מקווה שהובן, ואשמח לתשובות.
יש פה כמה עניינים:
דבר ראשון מי שספקנות היא בדם שלו, צריך ללמוד לחיות איתה בשלום(כמו כל תכונה אחרת),
לא לפחד ממנה ולא להסתפק ממנה.
וגם בן/בת הזוג ראוי שיכירו בתכונה הזו אצל השני, ויקבלו אותה בשלימות.
לפחד מהדם שלו לא יועיל לו ולא יקדם אותו באמת לשום מקום, זה חלק ממנו.
זה דבר ראשון
דבר שני, גם אנשים שהם לא ספקנים בדמם יכולים להשתנות..
הנסיון מוכיח שאפילו האנשים הכי "יציבים"/"מקובעים"/"מסגרתיים"
עולמם יכול להתפך עליהם ברגע אחד ויכולים להשתנות מן הקצה אל הקצה, זה טבע העולם.
דבר שלישי, באמת יש תחושה לפעמים שבית אמור למסד אותנו יותר,
וזה אמור להכניס אותנו לסוג של מסגרת/יציבות מבחינה השקפתית מסויימת.
אני מניחה שיכתבו פה הרבה אחרי, על כך
שאתה צריך להיכנס ל'גבולות גיזרה' כל שהם בשביל היציבות של הבית.
אני דווקא נוטה לחשוב בצירוף מה שכתבתי למעלה שבדור שלנו
כשהעולם מחפש יותר את הרצון והבחירה והמושג של מחוייבות הולך ודואך
לא צריך לעשות מהנישואין 'כלא' של מחוייבות שמייבשת לנו את העולם של החיפוש והטלת הספקות
זה רק יגרום לנו לא לרצות בהם, במיוחד אדם ש'מסופק בדמו' כמו שכתבת
למה שירצה לברוח ממה שהוא? זה להילחם בעצמו.
להפך, אני חושבת שצריך להסתכל על זה בצורה של טובים השניים, כשמחפשים בזוג זה אמור להיות יותר יעיל ויותר פותח.
זו דעתי.
ועוד דבר.
בקטע סמנטי לגמרי. קצת צרם לי שכתבת 'אלוקים יהיה אורח'
מזה יקבל יחס מכבד?
וזה לא שאני לא מכירה מקומות של ספקות/חוסר שייכות ואדישות לקודש.
הבנתי שהתכוונת שהוא לא יהיה "עיקר חיינו"
עדיין. אפילו אם היית עובר על ההלכה ובלי כיפה, לא נראה לי ראוי להתבטא ככה כלפי אלוהים. אנחנו מתארחים אצלו, מהזה יהיה אורח?!
ועוד דבר אחרון, אחרי הכל
אם הבנתי אותך נכון מה שכתבת זה יותר מצד ה'חיבור' כי כתבת שההלכה ברורה וגם האמת אבל העיניים מסתירות ואתה לארואה אתזה
ואתה לא מתכוון על להוריד את הכיפה או לעבור על ההלכה
זה בכלל לא נשמע כזה קיצוני אפילו ביחס למה שכתבתי למעלה, זה נשמע שדווקא אתה מאוד 'יציב ומחוייב', זה נשמע עליות וירידות בחיבור שיש לכל אחד ולא משהו שאמור לשנות בתכלית את כל מהות הבית כמו שכתבת. "אישה שתרצה את זה לא תרצה את זה"
התרחקות והתקרבות/רצוא ושוב ואפילו אם פחות מזה "רוב הזמן אדיש מלבד רגעים מיוחדים"
נראה לי רוב העולם חיים ככה.
נדירים האנשים שחיים את ה' כל רגע ביום, אולי גדולי ישראל.
נראה לי מעבר לפערים הרוחניים שתמיד יהו, עלתה בי נקודה קצת אחרת.
שסביבה משפיעה. כמה שנהיה אנשים פנימיים, יש כח לעולם ולאיפה שאנחנו נמצאים להשפיע עלינו
זאת עובדה, וזה טבע העולם.
יש פער כזה בין אחד לחברו עד כמה היא משפיעה
וגם יש שוני על איך ובאיזה צורה היא משפיעה
ואדם צריך להיות מודע לאיפה הוא נמצא ביחס לזה
ואולי פערים רוחניים זה לא דבר מהותי שמערער קשר.
אבל השפעתו של הקשר על הרוחניות שלי, זה נקודה קריטית
שחשוב לתת עליה את הדעת.
אם קשר מוליך את האדם למקום שבמהות שלו, מצד עצמיותו, הוא לא היה רוצה להיות בו, זה מעלה סימן שאלה גדול על טיב הקשר.
טוב אז.... אולי ייצא לי קצת ארוך..
פגשתי מישהו כמה פעמים, התחלה כזו של קשר, אבל היתה לנו היכרות בעבר אז זה קצת אחרת....
הוא הראה המון המון התלהבות ועניין, לי הדברים האלו לוקחים קצת יותר, זה לא שאני מנוכרת אבל צריכה קצת להכיר לפני....
היו לנו שיחות ארוכות ועמוקות, בסך הכל היה די טוב.
בפעם השלישית שנפגשנו הוא התאמץ מאד, הבעתי את ההערכה שלי לזה, באיזשהו שלב בפגישה הפסיק לדבר איתי ועבר להתעסקות בטלפון, הרגשתי שממש לא מצליח להישיר מבט. לא הצלחתי לגרום לו להיות איתי. זה היה די מתסכל וכך הסתיימה הפגישה.
אחר כך ניסיתי לברר את זה ולא הגיב. כך במשך מספר ימים, עד שקיבלתי הודעה ממנו שהוא עובר דברים עם עצמו, קשה לו להסביר אבל ממש רוצה לדבר איתי ולא יודע איך, אין לו מושג איך לאתגר אותי, איך לגרום לי לרצות, ועוד ועוד, ושבסך הכל הוא מרגיש שאני גורמת לו ל"מצוקה".
אז זה ממש מבאס. נכון, לא הייתי עדיין במלוא ההתלהבות, אבל כן הבעתי עניין, זה משהו שלוקח לו זמן להיבנות (לפחות מבחינתי...) ואז זה אמיתי, ולא התלהבות שטחית שקשה לי לזייף.
לא יודעת אם זה נכון להעיד על עצמי, אבל אני טובה יחסית בניהול שיחות, טוב לי עם שיחות קלילות, יודעת להפיג מתח, נזהרת שלא להיכנס לפינות בעייתיות, לא חופרת בשאלות נוקבות (בכל אופן לא בהתחלה..) משתדלת להקשיב ולהכיל וגם לא להביע ביקורת יתר (גם אם היא קיימת..)
יש לי המון שיחות טובות ביומיום וגם עם בחורים שמעידים על זה הרבה, אבל קרו לא מעט פעמים שהרגשתי שבחורים "מפחדים" ממני. לא מצליחה להבין את הסיבה.
וגם לא מצליחה להבין את הנטייה הזו להתלהבות שיא על ההתחלה שהופכת אתכם לכל כך רגישים, עד שכל תנועה קלה מערערת.
אשמח לתובנות
נפגשנו בסך הכל פעמיים וחצי..
התעניינתי מאד בו, במה שמעסיק אותו, הבעתי הערכה, נתתי לו במה, שיתפתי,
מה עוד אפשר לצפות משתי פגישות?
דברים טובים ופחות, התמודדויות ועוד
ביקשתי את דעתו
אין לו טענה לגבי זה
הוא רצה גילויים של חיבה וכו', אמר המון פעמים שהוא אוהב אותי
איך אני יכולה לדבר חזרה בשפה הזו? אני בקושי מכירה אותו, לא יודעת לזייף רגשות
(:כנראה שזה חסר סיכוי
לא בטוחה שהוא יותר רגשן, אני לדעתי הרבה יותר, אבל הביטוי החיצוני הוא אחר
זה גם משהו שאני פוגשת הרבה, בחורים שמתרגשים מאד ומביעים המון רגש אחרי פגישה או שתיים, ואז מהמצב הרגיש מאד הזה הם נפגעים מכל עניין פעוט
שהרגש אצלי הוא יותר יציב.
אני טיפוס רגיש מאד מאד
אבל צריכה זמן כדי לבנות רגש בפגישות (כי זה נבנה אצלי פחות מדברים חיצוניים)
כאלה שנשותיהם הן קורבנות שלהן באותה מידה (סוג אחר של "הסתירו")
ממני)
זה ממש לא משוואה, שכל האנשים הטובים נשואים והרשעים (או מעצבנים או כל דבר אחר) רווקים.
העולם פשוט לא עובד ככה.
האם זה הוגן? האם זה צודק?
מה זה משנה, זה פשוט לא עובד ככה.
ואפשר למנות עוד דברים בכיוון הזה (שמעת פעם על צדיק ורע לו?)
ואני רוצה לקשר כאן לתגובה שפעם כתבתי, את יכולה, אבל אני חולקת. לא כתבתי שום דבר על טיב האדם - לקראת נישואין וזוגיות
יש אנשים רבים שהצליחו במקום שאני נכשלתי בו. הכישלון שלי לא סופי, אני מנסה לשנות את זה בכל כוחי.
נכון, יש משהו מאוד מתסכל בזה שנניח, מישהו שיצאתי איתן שהתייחס אליי בצורה דוחה ומגעילה הוא כבר נשוי +, ואני לא. אבל בעד שום הון שבעולם לא הייתי מתחתנת איתו, אז אני שמחה שאני לא במערכת הזוגית הזאת.
יצא לי להכיר באופן אישי כמה אנשים טובים ומדהימים שהתחתנו בגילאים מבוגרים (וגם כאלה שעדיין רווקים), וגם כאלו שהתחתנו בגילאים צעירים יותר (כולל כאלה שגם התגרשו, וחלקם נישאו מחדש).
אז כן, אפשר להיות אדם טוב, כליל המעלות, ורווק.
אפשר להיות אדם רע, עם מידות נוראיות, ונשוי.
זה שמישהו נשוי לא אומר שהוא יותר טוב ממני, אלא שהוא הצליח למצוא מישהי שתסכים לקבל אותו איך שהוא.
אולי אני אזכיר גם שאמ;לק - למה אני לא מחפשת מלאך - לקראת נישואין וזוגיות
לסיכום:
לסטטוס הנישואין אין קשר להיות האדם טוב או רע, אז זה לא אומר עליך כלום.
ולכן זה לא "מגיע לך" להיות נשוי כי אתה טוב. כולנו ראויים לאהבה, לא משנה באיזה מצב מידתי אנחנו נמצאים.
והלוואי שהאנשים שאוהבים אותך בחייך אומרים לך את זה, ומפרטים מהם הדברים שהם מעריכים בך. חשוב לחזק את הטוב שבנו, ואחרים לחלוטין יכולים לעזור לנו בזה. (ובעיניי, זה חושב במיוחד אחרי פרידות).
בפנייה לבנות אני יותר חסר ביטחון.
גבריאל.ק.צגבריאל.ק.צגבריאל.ק.צאחרונה