פורום נשואים טריים (עמוד 81)

קשה לי לחשוב על בגדים בלי סחיטה בכלל, יענה נוטפים מים, ועדיין מקומטים....
אולי לא הבנתי נכון...

אבל כרגע אין אפשרות להחליף מכונה 

מה הכוונה במקומט? הם מתיישרים בזמן הייבוש בתלייה בשמש בדרכ

אם זה קצת זה טבעי.

אם הרבה- אולי התוכנית שלה עם יותר מדי סיבובים לדקה ועדיף להוריד לכמות נמוכה יותר.

אולי סתם המכונה ישנה

אלה מס הכנסה

אמירות כאלה מתאימות יותר לשם

אלא הרמה של הדיון מתאימה יותר לנוער.

 

דיון של מבוגרים, בדרך כלל לא יכלול הקצנות פראיות ועיוותים נוראיים כמו שאתה הצלחת לעשות במשפט כ"כ קצר.

 

מבוגרים נוטים להשתמש בפרספקטיבה רחבה יותר, מה שימנע מהם למשל לחשוב שהפמיניזם הוא "אויב האנושות הגדול ביותר אי פעם".

כשמישהו אומר "פי מיליון" בדרך כלל הוא באמת מתכוון לפי מיליון או לא?

התגובה שלי דיברה על לשון גוזמא ושל חושבת בקופסא על כך שהתכוונתי לפמיניזם של ימינו.
אני מודע לכך שיש עוד בעיות חוץ מנשים בטנק ושהפמיניזם שלפני 100 שנה נתן זכות בחירה לנשים.
(בדיוק כמו שהמפלגה הדמוקרטית של ארה"ב שלפני 150 שנה תמכה בעבדות)

וללמוד לכתוב ולקרוא,
וזכות בחירה,
וזכות החלטה על גופן,
וזכות לסרב להתחתן עם מישהו, גם אם זה ממש משתלם לאבא שלהן,
ולבחור מקצוע ולהתקדם בו
וכו'
איזה באסה זה הפמיניזם, סיוט לאנושות

שנגמר ב1920 כשנשים הושוו חוקית לגברים וזה באמת דבר חשוב ונצרך.
כל הטרלולים שייכים לפמיניזם גל שני (שנות ה60) ושלישי (שנות ה90 עד היום), שמזמן לא מעוניין בדברים שלשמם התנועה הוקמה.

זה כמו שאני אגיד "הנה, הכניסו לכלא עבריין מין סדרתי, סוף סוף מטפלים פה בשמאליים!" מתוך מחשבה שיש איזשהו קשר בין עברייני מין לאיטרות.

שבגלל הפמיניזם בית המשפט מוטה לטובת האישה ב99 אחוז מהמקרים. אולי בכל המקרים חוץ מהמקרה הזה

בחירה ב 1971. שווייץ. ה-מדינה ה"נאורה" והנייטרלית.

לכן אין שם בכלל היום אימהות שמסיתות נגד אבות 😅

בארה"ב יש המון דברים מוזרים כמו העיר החשובה בכל מדינה היא אף פעם לא עיר הבירה או איך שהם משלמים פיצויים למפסיד מכל מלחמה (חוץ ממלחמת העולם הראשונה)

בארצות רבות בעולם, ועבור נשים רבות אפילו פה בישראל זה עדיין חלום רחוק.
(ואגב החיים של הגברים בארצות האלה לא טובים יותר מכאן)

אולי הוא דווקא כן,,? אני באה מעדה מתגרשת, בדרך כלל משלמים 1500 לילד. הרבה אבות מתחתנים שנית הרבה יותר מהר מאמהות, חלקם בכלל לא רוצים לפגוש ילדים מפרק א' אפילו פעם בשבוע ביום שלהם כי הם עמוסים.
אתה צריך להבין שאמא חד-הורית תצטרך בייביסיטר על כל יציאה מהבית.כך שהיא לא מעוניינת בניכור הורי.
מעבר דירה לבד עם ילדים קטנים רק כדי לעצבן את הגרוש? זה המון טרחה, מעבר מוסדות חינוך, התאקלמות במקום חדש...אם עוברים רחוק צריך גם להחליף עבודה.
אתה באמת חושב שזה נפוץ? רק מישהי מאוד מבוססת,מקושרת ופנויה יכולה להרשות לעצמה גבר כזה

נראה לי כבר סיפרתי את הבדיחה הזאת השבוע איפה שהוא

זה יכול לקרות לכל אדם

אם זה בכל דייט, ואיחור ממש משמעותי, אז אפשר לשקול

בכל מקרה לא תקבל אישה מושלמת

השאלה עד כמה אתה מוכן לחיות עם אישה שמאחרת לכל מקום.

בטח שהסיבה משנה
מה אנחנו רובוטים?

איחרתי למישהי פעם אחת כשבאתי עד להיכן שהיא גרה בחצי שעה בערך כי היתה תאונה בדרך וכשאיחרתי דייט לאחר מכן בדקה-שתיים(לא יותר מילה!) היא כבר חתכה אותי.

ברור שאנחנו לא רובוטים מישהי פעם איחרה לי בכמה שעות טובות חיכיתי לה בסבלנות.

קשה לי לדמיין שהיא אמרה לחברתה הטובה ביותר ''וואו הוא פשוט מושלם, כל מה שתמיד חלמתי עליו, איתו הייתי רוצה להקים בית נאמן בישראל, אבל הוא איחר לי פעמיים אז אני נפרדת ממנו''.

אז זה מה שהשדכנית טענה שהפריע לה.
יצאנו בקושי שבועיים כמה באמת אפשר להכיר?!
לדעתי צריך תקופה ארוכה יותר כדי לומר על אדם שהוא מושלם מתוך מקום רציונאלי ולא מיתוך היסתנוורות.
גם מי שהתחתנה איתי לא חושבת עדיין שאני מושלם מה שחשוב לה זה שאני משלם

נ.ב
אל תדאג אני לא מפלצת
רק כלפי חוץ אולי

אבל באופן כללי, עדיף לקבוע שעה בערך כשיש נסיעה שתלויה בהרבה דברים. קשה לדייק במאה אחוז

אם הוא/היא מאחרים ברבע שעה בלי להודיע.
זה יותר גרוע מאשר לאחר בשעתיים תוך עדכון והסבר.

זאת דעתי

שיוכלו לשלוף אותו פעם אחת בשנה הקרובה.

 

שווה יותר מזהב!

כל הכבוד על הרעיון והמחשבה על ההורים.
כמה רעיונות:
תמונה/סט תמונות משפחתית שלכם עדכנית
שובר למסעדה
גיפטכארד לאחת הרשתות
אולי משהו לשולחן שבת

הכרת הטובה והתודה שלכם מקסימה ויפה.

אני הייתי מביאה תמונה של הנסיכה מודפסת על עץ או אבן בזלת וסט מצעים 

 

עם תמונות של בני המשפחה בתוכו

סבלנות. סבלנות סבלנות.

שלא רואים צפי לעתיד אחר 

פשוט 0 חשק

 

א. כי היתה תקופה עם חשק
ב. כי חשק זה דבר דינמי, ואפשר ללמוד איך להגדיל אותו
ג. והכי חשוב כי היא בהיריון, וחוסר חשק בהיריון זה כל כך כל כך נפוץ. לפעמים החשק חוזר בשליש השלישי.

אז קודם כל סבלנות.
דבר שני אתם צריכים ללמוד ביחד איך לעשות לה טוב, וזה גם יכול להשפיע על החשק. כי למי יש חשק לעשות משהו לא נעים...
תוציא את המטרה של להגיע לשיא, זה רק מפריע. זה לא העניין עכשיו. העניין עכשיו זה שגם לה יהיה נעים וטוב, שגם לה זה יהיה ביטוי של האהבה שלכם ולא משהו שצריך לעשות.

ככל שיהיו יותר חוויות טובות החשק יגדל.
ככל שיהיו יותר חוויות של לחץ, ותהני כבר, ותשתחררי כבר, ומה הבעיה - החשק יקטן. אתה בעצמך כתבת את זה, זה מעגל מאד מובן מאליו, אבל לפעמים מרוב שמנסים "להצליח" כבר לא חושבים. אגב זה לגמרי עבודה של שניכם. שלך לא לדחוק בה בשום אופן, ולא לתת לה שום פידבק שלילי כשהיא לא רוצה, ושלה לזהות מתי היא לא רוצה, ומתי היא דוחקת בעצמה, ומתי היא צריכה עוד רגע כדי להשתחרר, ומתי היא בעצם איתך בשבילך כדי לא לאכזב או לא שוב לדחות או אפילו כדי סתם לשמח אותך - וזה ממש הכי גרוע כי זה פוגע במהות של הביחד וזה מהר מאד יפגע גם בחשק שלה.

צריך ליצור מרחב ענק של סבלנות ודיבור כנה ואפס ציניות או העלבות חס וחלילה, אפס לדחוק בה, אפס לצפות ולהתאכזב, אלא פשוט להיות במקום שאתם נמצאים בו ביחד, ולנקודה שהגעתם אליה בצורה חיובית ויחד - עליה לשמוח, ולא לחשוב לאן עוד אפשר.
זאת דרך ארוכה שהיא קצרה, כי אחרי סבלנות וכו ואחרי שיוצרים מקום בטוח של יחד זה יכול לזנק קדימה. מתוך מקום כזה מגיעות חוויות חיוביות, שמביאות רצון לעוד חוויות כאלה.
הדרך הקצרה שהיא ארוכה היא בעצם קצרה שלא מגיעה לשום מקום, ורק מבטיחה עוד ועוד אי הבנות ותסכולים וצבירנ של חוויות שליליות.

אפשר להיעזר בייעוץ מיני, לי נראה שזה לא נצרך אבל מה שאתם מרגישים.
אפשר להיעזר בקורסים מקוונים בנושא כמו של אפרת צור שהיא נהדרת, ויש עוד. לדעתי @מיקי מאוס תדע להגיד מי עוד יש.

תודה על התיוג
7 חודשים זה בכלל לא הרבה זמן.
ותקופת הריון בכלל לא נספרת יש כ"כ הרבה שינויים בגוף ובמערכת ההורמונלית,שגם כמה חודשים אחרי הלידה עוד משפיעים
אז קודם כל- אורך רוח
בעז"ה עוד תצליחו להתקדם ולבנות יחסים מיניים טובים לאט ובסבלנות

עניין מאוד משמעותי זה מה בדיוק עובר עליה. שיא או לא שיא זה פרמטר שולי לגמרי... (חשוב להגיע לשיא! זה לא מיותר, אבל זה בעז"ה יגיע אם הולכים בדרך הנכונה, הדרך חשובה פי מאה)

אם לא היתה לה שום מודעות לגוף ולמיניות לפני החתונה כמו רוב מי שגדלה בחברה דתית או שמרנית אז צריך קודם כל להתחבר עם הגוף לאהוב את המיניות ובכלל לרצות בזה מתוך בחירה וסקרנות ולא רק כי אתם זוג
השינוי צריך להיות אצלה
וצריך לבוא ממנה ומהרצון שלה
אבל התפקיד שלך הוא לתמוך בשינוי הזה-
להאזר בסבלנות(נכון זה קשה כבן זוג אבל זה תהליך שיעשה לכם רק טוב)
לשוחח איתה בפתיחות כמה שאפשר להבין ולדעת מה יעשה לה טוב ואיפה החסמים
ולעודד אותה ולעזור לה למצוא את הדרך להנות ממגע מיני, לא דווקא (ואפילו דווקא לא) יחסים מלאים. זה מה שהכי חשוב כרגע.

אם היא רוצה ללמוד עוד ולקבל גם עזרה מבחוץ כמובן שזה רצוי וחשוב וזה ההמלצה הכי גדולה שלי אבל זה מצריך כח ורצון, זה לא ברור מאליו, תתמוך בה ותציע לה אבל תקבל גם אם כרגע זה יהיה לה קשה

המלצות:
מרכז יה"ל
אפרת צור האלופה כמובן
בינת הופמן(מאוד פתוחה, אם זה מתאים...)
ליאורה בוקסנבוים(חרדיה, אם זה יותר מתאים)
ומאוד תלוי איפה החסמים אבל לפעמים ידע זה לא מספיק ובאמת כדאי טיפול אישי אצל יועצת מינית או סקסולוגית



מהצד שלך אתה מוזמן ויכול ללמוד יותר על מיניות וגם על מיניות האישה,יש מקורות שמתאימים לגבר דתי,המליצו פה על הספר של מיכל פרינס למשל, לאפרת צור יש קורס שמועבר ע"י בעלה בדרך כלל זה בצירוף הקורס המלא אבל אולי יש דרך לקבל רק אותו ויש גם גברים דתיים שמתעסקים בנושא ונותנים קורסים והדרכות אני פחות חשופה אבל בטוחה שגוגל יעזור

בהצלחה!

איך הגעת כ"כ מהר למסקנה הזו???
7 חודשים בשביל אישה שמתחילה לראשונה ללמוד את המיניות של עצמה - הם כלום ברמת הכלום!!
הריון והנקה לרוב הם זמן מאתגר מינית שפחות לומדים ומתפתחים בו.

אבל - כל החיים לפניכם!
וזה אחד התחומים הכי מרתקים בזוגיות. כל פעם לגלות וללמוד משהו חדש.
ביחד. זה תהליך זוגי כיף ומדהים. בדגש על המילה *תהליך*.
תהנו עכשיו ממה שיש - תלמדו להנות למשל מקרבה ומגע לאו בהכרח מיני.
אח''כ תחוו ותלמדו דברים חדשים.
ואיזה כיף זה לגלות משהו חדש!!!!

וגם בעתיד יהיו תקופות פחות או יותר. וגם אתה תשתנה. וגם היא. ויעבור עליך ועליה. ופתאום לא יספיק מה שכבר מכירים ומחפשים גיוון ומשהו חדש - וזה בעצם תמצית הכיף בחיים פה, בעיני.


מזל טוב ובהצלחה.

ולא לבקש ממנה לקיים יחסים כשלא בא לה
וזה תקף גם לעכשיו
תשחרר
תמעיט
תחכה
תן לה מרחב לבחור האם ומתי.

מה שאתה מתאר ממש נורמלי לוקח כמה חודשים טובים לאשה להבין מה נעים לה ומה לא ואיך. זה משהו שלומדים לאט.
והיא לא הספיקה לפני ההריון
ועכשיו בהריון אין חשק זה דבר מאד נפוץ
אז הצפי הוא שאחרי הלידה ותקופה טובה של התאוששות מהלידה (ושוב מזכירה לך גם אחרי הלידה אל תלחץ עליה לקיים יחסים רק בשבילך)
תמנעו לתקופה מסוימת ותלמדו את הדינמיקה שלכם ותגיעו ליחסים מספקים.
מעגל של הריון- לידה-הנקה לא מאפשר למידה נורמלית וצריך לקחת את זה בחשבון בחיים.
מצטרפת להמלצה על יעוץ
אבל באמת חשוב שתבין שקודם כל זה שעדיין לא הגעתם למשהו לא אומר שהוא לא קיים, ממש לא. ויש צפי לחיים ארוכים מספקים ומהנים. פשוט רזולוציית הזמן שלך לא נכונה. מאד נורמלי לגבר שרק גילה את הענין ונהנה מכל רגע לרצות הרבה עכשיו מיד . חובה להבין שאשה לא בנויה ככה והיא צריכה את הזמן, הפתיחות, הקרבה הריגשית, הלימוד של הגוף שלה בעצמה והרבה שחרור. כל הלחצה ו״נו מה יהיה מתי כבר״ רק יגרמו לנסיגה.

בקשר להריון
תדמיין שאתה פועל בנין שעובד 12 שעות ביום בסחיבה והרמה ובניה, וגם לא ישן טוב בלילה, וגם יש לך מדי פעם בחילות ומחושים שונים. ועכשיו תבין למה יש פחות חשק.

גם לנו היו קשיים דומים סביב ההריון והלידה.
מה שלנו עזר זה ספר של מיכל פרינס "פשוט לרצות". ממה שהבנתי מהקריאה זה יוכל לעזור בעיקר לאישתך להתחבר לעצמה- לגוף, לחשק וכו' אבל האמת שאשתי גם נתנה לי לקרוא קטעים מהספר וזה ממש שינה את כל ההסתכלות שלי בנושא. כמובן שזה חא פתרון קסם וצריך סבלנות ודיבור זוגי עמוק ואינטימי על הנושא, הספר רק נותן מבט חדש.
כמובן שזה אולי לא יתאים לכם אבל יש עוד הרבה עזרים בנושא- קורסים של אפרת צור ויהונתן ויסכה שומר וכו' יש גם משחק 'כרטישיח' שיש לו הרחבה של קלפים על נושאים אינטימיים.
בקיצור אחי אל תתייאש, יש תקופות של עליות וירידות בזוגיות ובסוף עם מאמץ והקשבה אפשר להעמיק את הקשר וההכרות והאינטימיות. כמו שאומרים "ירידה זו צורך עליה".

ניתנו לך כאן שלל עצות מעולות,

לקרוא הכל,

להפנים,

לנשום,

לתת זמן לאשתך, לך, לעצמכם, לתהליך, למסע האישי שלכם שמושפע מגורמים רבים, פנימיים וחיצוניים גם יחד. (כגון הקירבה הזוגית ביניכם, רמת הביטחון בקשר, החיות (בשורוק) של כל אחד/ת מכם, וכמובן מצבים גופניים כדוגמת הריון ולידה, קשיבות לרצון, קשיבות לגוף, נוכחות, אפס כאבים, אפס ריצוי ותחושה שדוחקים בי וכן הלאה...)

 

חיי האישות הם עולם ומלואו, והדרך שלכם לצעוד יחד ולגלות את המסע הייחודי לכם ולהמשיך ולהעמיק ולהתקדם כל פעם עוד ועוד.

 

הצלחה רבה

תן לה זמן מוכר מקרוב ועבר אחרי הלידה

לוקח זמן בשנה הראשונה להיפתח ולרצות להגיע להנאה
הכל חדש ולא באמת כיף .. הכיף מגיע עם השנים
ואם אתה מוסיף הריון ל7 חודשים אז זה לא באמת נחשב
סבלנות..

לא להיות יחד כשהיא לא רוצה
אין דבר גרוע מזה. זה הופך את זה לעול ולמעמסה אולי מרגיש לך רווח קטן בטווח הקצר אבל לטווח הארוך זה נזק כמו שכבר אפשר להתחיל לראות.

צריך סבלנות הכלה ונחת וזה מרגיש שאתה קצת עם סטופר.

לכן בשלב ראשון מציעה להפסיק לגמרי עד ש*היא* תרצה.
אפשר להיות בקרבה פשוטה של חיבוקים וכו אבל אל תצפה אל תלחץ ותגיד לה שכרגע עד שהיא לא תרגיש שהיא רוצה לא תהיו יחד.

יישר כח! דברים חשובים!

ובסוף נגנז בעריכה של המוח

ותודה רבה 🙏

מענין מה אחוז הנשים שקראו והסכימו ומה אחוז הגברים

שזה באמת נכון

הם עד כדי כך כמו נכים רגשית?

חשבתי זה רק מיתוס שגבר בתקופה שאסורים הוא פחות שמח ויותר עוקצני / נוטה להציק?

ובמקום לייצר קרבה הוא מייצר ריחוק מתוך רצון לקבל צומי?

זאת הכללה גסה.
שפשוט לא נכונה עבור רוב הגברים

עבור רב הגברים.

וכל אדם הוא אינדיבידואלי וכך גם דרכי פעולתו.
אבל הדברים יכולים להיות נכונים עבור אחוז ניכר מהגברים.

ואני חושבת שזה יותר לקיחת חוזקה/שפה משמעותית מאשר נכות רגשית,
ואיך שזה בא לידי ביטוי - אולי לא הרצון לצומי הוא זה שגורם לריחוק, אלא הקושי להרגיש אולי פחות אהוב בזמן הזה (כי כאמור לקחו לו שפה משמעותית להרגיש אהוב וגם להביע אהבה בעזרת המגע) ופחות יכול להביע חזרה, והדיסוננס הזה והתסכול הזה ועוד רגשות עמוקים שיש שם יכולים לגרום לאותו מנגנון הגנה שיותר מתרחק גם רגשית ולא רק פיזית...

(ואגב, יש הרבה דברים שיכולים להיות גם אצל האישה, רק שבחרתי כעת להתמקד בגבר)

זה מענין, אבל יכול להיות שלא קורה אצל כל הזוגות...

כל מקרה לגופו, ודאי שלא קורה אצל כולם, רק כמגמה זה יכול להיות נפוץ (ויכול גם שלא )

אני רוצה לכתוב קצת על המציאות של *הנשים* בימים שאסורים, כמובן שיש גם את הצד של הגבר, אך ברצוני שהמיקוד הפעם יהיה לאשה:



אחוז גדול מהנשים (כמובן שיש גם גברים, פשוט כרגע מתמקד בנשים) זקוק בצורה מאוד חזקה לשמוע ולחוש אהבה - כלומר האשה צריכה להרגיש אהובה, כל שעה וכל רגע.

ויש תקופות בחיי הזוג שהאיש לא מספיק/מצליח לתת לאשה את הרגש הזה שהיא צריכה.

זה כאילו לקחו לה את האויר.

ואדם בלי אויר עושה הכל כדי לנשום. גם אשה תעשה הכל כדי לקבל את היחס.

היא לא תבוא לומר: "אני אוהבת אותך" כדי שבעלה יאמר בחזרה,

היא פשוט תעשה דברים שהוא לא אוהב שהיא עושה, בכוונה, כדי לראות איך הוא מגיב.

לא מרשעות חלילה, ממש לא. רק רוצה לבחון האם הוא אוהב אותה, בלי שהיא 'תבקש' אהבה.


והרבה פעמים, דווקא בימים שאסורים, האיש לא יכול להראות אהבה פיזית, והוא שכח להראות אהבה בדיבור, או כי קשה לו או כי הוא לא מספיק יודע,
ואז דווקא אז את מחליטה שבא לך לבחון כמה הוא אוהב אותך.
אז את מורידה את הגרביים באמצע הסלון למרות שהוא ביקש כבר אלף פעמים שתשתדלי שלא...
או משאירה את הצלחת על השולחן עם כל הליכלוך סביבה,
או סתם תקועה בפלאפון בלי להתייחס אליו...
העיקר לראות איך הוא יגיב ולפי זה לדעת או הוא אוהב אותך או לא.

ככה לא בונים בית
ככה גורמים לו למשוך לך בצמות.

ככה רק מרחיקים אותו יותר.
נכון, יש כמה גברים שיעשו במבחן בכבוד. אבל גם אם בעבר הוא עמד במבחן דומה, מי אמר שהלחץ שיש עליו עכשיו לא יפריע לו בתגובה למבחן?

מה כן יכולה לעשות?

מותר לך להזכיר לו בעדינות, שאת צריכה תזכורות לאהבתו,
מותר לך לכתוב לו פתק, אני בטוח שהוא יכתוב בחזרה.
מותר לך לאהוב אותו,
וכשאת תאהבי אותו בלי תנאים - תרגישי שגם הוא אוהב אותך.

אכן ימים מלאים עבודה, גם לגבר וגם לאישה.

האמת אכזבו אותי פה.
הייתי בטוח שיתנפלו עלי ...🙈🙈

פעם היו פה יותר מהומות

 לא דבר שקורה לא מציאותי, לפחות אצלנו

אבל כל אחד והמציאות שלו....

אצל אישה בתקופה שאסורים.

(וכמו שציינת כמובן שזה לא בא להכליל את כל הנשים, כשם שאין זה בא להכליל את כל הגברים,

אבל המקום הזה שכתבת - שיש גם לאישה את הצורך להרגיש אהובה ורצויה וטובה ושווה בלב בעלה, ואפילו עוד יותר בימים של הריחוק הפיזי - קיים ונוכח בהחלט.

 

התחברתי מאוד למה שכתבת:

"מה כן יכולה לעשות?

מותר לך להזכיר לו בעדינות, שאת צריכה תזכורות לאהבתו,
מותר לך לכתוב לו פתק, אני בטוח שהוא יכתוב בחזרה.
מותר לך לאהוב אותו,
וכשאת תאהבי אותו בלי תנאים - תרגישי שגם הוא אוהב אותך."

 

דברים חשובים ונכונים!

 

אני חושבת שיחד עם זאת, חשוב לזכור שאצל האישה עצמה יש עוד דברים שמפריעים לה אובייקטיבית והם כמו עוד קושי על גבי קושי -

עצם זה שהיא נמצאת בזמן וסתה,

הדימום שלא מפסיק,

ההורמונים ששוצפים וקוצפים,

החולשה של הגוף

הכבדות, המלאות, הכאב

הפן הנפשי שמושפע גם מהפן הגופני וגם מההורמונים - הדברים הללו כאילו מעמיסים על האישה עוד ועוד "שקים" כבדים של קושי ולעיתים היא פשוט קורסת תחת כל הכובד של השקים הללו...

 

נכון מאוד שגם הגבר מרגיש את מה שהוא מרגיש,

אך חשוב לזכור שמבחינה גופנית, ביולוגית, פיזית - הוא לא עובר את השינויים,

הוא לא מדמם, אין לו הורמונים, הנפש והגוף שלו נשארים יציבים עד כמה שאפשר,

לכן לעיתים יש מקום לבחון שדווקא הוא זה שישתדל קצת יותר, יעשה את הצעד, יראה יותר את אשתו ואת המקום שלה (בדומה למשל לאישה בהריון או אחרי לידה, על אף שהדברים לא זהים, זה יושב על אותו עיקרון של לשים לב שאשתי עוברת כרגע משהו וזה לא "סתם", היא ממש סובלת וכאובה, מדממת והורמונלית...

לצורך הדוגמא אם אני הגבר, כל חודש מדמם מהמקום הפרטי שלי, חווה מפל של הורמונים, הגוש חלש, כואב לי, הבטן מתהפכת ונפוחה, אני קם כל רגע לשירותים, כל ההתעסקות וכו' - האם אצפה וארצה שאשתי תראה את כל מה שאני עובר ותתייחס לכך? שאולי תבוא קצת יותר לקראתי? האם לא ארגיש עוד יותר רע אם אשתי "תמשוך לי בצמות (שאין לי )?

הרגישות הזו בעיניי חשובה כאן. 

לשני הצדדים, בהחלט.

ויחד עם זאת לשוב ולהזכיר שכרגע האישה סוחבת יותר "שקים", יותר כבד לה, והיא זקוקה קצת יותר לרגישות הזו בימים הללו.

 

שוב ישר כוח על הבאת הדברים!

בהחלט נחוץ וראוי לשמוע גם את הצד השני,

ושכל אחד ואחת מאיתנו ישתדל ותשתדל קצת יותר לראות את האחר,

לראות יותר את אשתי, להבין אותה יותר, מה עובר עליה, את הצד שלה

לראות יותר את בעלי, להבין אותו יותר, מה עובר עליו, את הצד שלו

וכך יטב לכולנו 🙏

חבל לנרמל התנהגות פוגענית כי ככה גברים. (גם אם את אומרת להם לא להתנהג ככה... זה כמו שתגידי גברים, אל תגנבו מהמכולת. כאילו גניבה מהמכולת זאת איזו תכונה שמאפיינת גברים).

אולי זה חתך האוכלוסיה שהיא נפגשה בו

להעלות לכולנו את הדברים למודעות יותר,

לשים את הזרקור על מציאות שיכולה להיות כך קצת יותר (וודאי שיכולה גם לא להיות, אין בדברים הכללה שכל הגברים כך, אלא שבתור מגמה זה בהחלט יכול להיות נפוץ, כמו שיכול להיות נפוץ שלא).

 

זו לא תכונה שמאפיינת גברים "למשוך בצמות", אלא זו תוצאה שיכולה להיגרם מבלי לשים לב ע"י צורך בסיסי שלא ממומש כרגע (להרגיש אהוב בדוגמה הזו, אבל זה יכול להיות כל צורך אחר), ודרכי הביטוי של זה יכולים לגרום לריחוק, להסתגרות, ול"משיכה בצמות" באופן בלתי מודע אולי.

גם לנשים זה יכול לקרות, גם לגברים זה יכול לא לקרות, כאמור אין כאן הכללה או השחרה אלא קריאה לשים לב יותר לעומק ולעלות את המודעות כל אחד לעצמו ולראות מה מתחולל בו, באשתו/בעלה, ובזוגיות שלהם גם בימים שאסורים.

במיוחד אהבתי את נתינת המקום להרגשה פיזית לא טובה בימים האלה. המון אנשים, גם גברים שלא מודעים וגם נשים שלא מרגישות ככה, לא נותנים לגיטימציה ללהרגיש לא טוב כמה ימים בחודש. ואפילו קוטלים נשים/נערות שזה קורה להן.
שמחה שהמודעות היום השתנתה והיחס לימים האלה השתנה מכל הבחינות. בכל סדנאות המיניות הבריאה וכדו' מדברים היום אחרת ממה שדיברו איתנו לפני כ20/30 שנה...
ישר כח

ואיזה שנה מומלץ?

צריכה אמיתית
וממה שאני מכיר כל השנים בסדר.
(כמובן שככל שרכב חדש יותר הוא אמין יותר… 2015 יהיה אמין יותר מ2008)

תקליד ביוטיוב 10 רכבים חסכוניים ביותר, זה אמור להביא אותך לסרטון בעניין (אוטו בכללי שם הערוץ)

וממש משתלם כלכלית

(לא שלי אבל חבר אמר שהוא ממש חסכוני ושותה לו 1:20)
הוא קנה ב14k

אולי 1:14. גם זה בספק ואולי רק עם מנוע 1.0
ב1.2 זה לא

אני גם אוהב לצאת לטייל, להסתובב, לבלות וכאלה.

אישתי מעדיפה להישאר בבית ולבשל. אמיתי. זה הבילוי שלה. היא לא אוהבת מסלולים. לא אוהבת מעיינות. לא אוהבת ים.
מקסימום סרט בקניון והביתה.

יוצא שאני תמיד לוקח את הילדים לטיולים. לא מתלונן כן? אני נהנה מזה.

אבל זה מבאס.
אני באופן אישי החלטתי לא לגשר על הפער. אין טעם בלהכריח מישהו לעשות משהו שהוא לא אוהב. זה מוריד מהכיף.

אז כן, אני יוצא לבד. אין שום דבר רע בלצאת לבד. אפילו לים. גם עם חברים. גם לבד. החברה מכתיבה לנו הרבה פעמים שללכת לבד זה weirdo. אז אני פשוט עושה ההיפך מהתכתיב (שזה כשלעצמו כיף לא נורמלי. לעשות ההיפך מהתכתיבים החברתיים 😁).

ואת לא שונה בנוף. גם החברים שלי תמיד יושבים בבית ומארחים. ואני מתלונן בפניהם על זה. אבל זה המחיר של הבורגנות היום 🤷

זה קשה לפעמים לראות אחרים עם המשפחה שלהם מטיילים, נהנים ורק אתה לבד..

הילדה שלנו עדיין מעט קטנה בשביל טיולים,
אבל אפילו כשיש הזדמנות להשאיר אצל הסבים - גם אז אני מרגישה חוסר נכונות מצד בעלי :/

מצד אחד לרתום את בן או בת הזוג למשהו שהוא לא נהנה ממנו? עדיף כבר בלעדיה או בלעדיו.

מצד שני, להניח לו ולשקוע בפנטזיות אישיות של "לו הוא היה כך וכך" זה מביא דיכאון.

אז אני אומר תעשי מה שעושה לך טוב בלעדיו.
בלעדיו לא בקטע של ברוגז. בלעדיו בקטע של להשקיע בעצמך.

בלי קשר לפותחת, רק רציתי לבקש ממך להאיר משהו לאשתך מהנסיון האישי שלי שגם הייתי הרבה זמן כמוה ונהנית מהשקט בבית כשבעלי לקח את הילדות לטייל, זה שהילדות חוו את אבא ככיפי ונותן ומפרגן וקונה ממתקים בטיולים וזה…
ואמא כבדה יותר ופחות כיפית ויותר אומרת לא (מטבע הדברים בבית מחנכים בטיולים פחות)
והבנתי שלא טוב לי שזה הזכרונות שישארו להם כגדולים שאמא בבית מבשלת ועושה ספונזה ואבא מכייף איתן. והיום אני עושה מאמצים לא לכל טיול וכו, אבל בהחלט כל חג (פסח למשל. ואתמול) כן לעשות טיול משפחתי איתן לא מדי מסלולי וקשה אבל כן חוויתי

בקיצור סתם נקודה בשבילה נטו לחשוב עליה.

לא סותר שמסכימה עם מה שכתבת
אם אי אפשר לגשר על פער אין סיבה לסבול צריך להנות מהחיים

חשוב לדעת, שזה נורמלי לאהוב לבלות וזה נורמלי לאהוב את הבית

זה לא שאחד מכם הוא הנורמלי והשני לא.

דבר שני, מניסיון,  אצלינו כל פעם מישהו אחר מתגמש למען השני.

ועם השנים, אחד למד לאהוב קצת לטייל והשני למד לאהוב יותר לבלות גם בבית.

 

ששניהם דברים חשובים באותה המידה.

אני מכירה מישהי מבוגרת שהיא חולה ודי מרותקת לבית, היא הייתה אחת שכל היום חיפשה לטייל, ובגלל שלא למדה להעסיק את עצמה עם עצמה, אז היא כל היום בדיכאון שהיא לא יכולה לטייל.

 

בהצלחה

בדידי הווה עובדה

כל אחד מכם אוהב משהו אחר. מה מוזר בזה?

נראה לי שחשוב שמצד אחד כל אחד ימלא את הצורך שלו ומצד שני שתלמדו איך למצוא יציאות שבהן שניכם נהנים.

כדי שכל אחד ימלא את הצורך שלו- נראה לי לגיטימי לגמרי שהוא ילך לבד למה שנחמד לו ואת תלכי לבד או עם חברה או אחות למה שנחמד לך.

וכדי לצאת ביחד- תנסו להיות יצירתיים, ולחשוב על משהו שהוא באמצע איכשהו, או שמשלב קצת מזה וקצת מזה, וכל אחד מוותר קצת כדי שלשני יהיה טוב.

 

יש לי חברה שיוצאת לקמפינג של יומיים שלושה עם שבעה ילדים לבד, כי היא אוהבת את זה וזה חשוב לה, ובעלה לא סובל את זה...

אתם שני אנשים והגיוני מאוד שכל אחד מכם רוצה ואוהב לחגוג/לנפוש בצורה אחרת.
מוכר לי לגמרי מאצלנו שגם יש רצונות שונים בתחומים האלה.
הרצון למשהו משפחתי, מה שלא יהיה, מובן מאוד, וכן העין שלנו תמיד מסתכלת לצדדים ורואה דברים שאנחנו היינו רוצים וזה יוצר צביטה בבטן לפעמים.
דווקא בגלל השוני בינכם אתם צריכים לדבר על זה, למצוא מה כל אחד יכול קצת לוותר ולבוא לקראת כדי שכן יהיו גם זמנים משפחתיים יחד, הכי טוב להתחיל בדברים נטו זוגיים שלכם, ואח"כ להתקדם להיבט המשפחתי.
וכן, לפעמים זה ממש בסדר ללכת גם לטייל קצת לבד, בטח אם יש צורך כזה בשביל הנפש, אם לך זה עושה טוב אל תרגישי רע עם זה

למשל לשאול את עצמך - מדוע אני רוצה ללכת לים/לשחות/לטייל?

מה יש שם שעושה לי טוב?

 

האם זה המרחבים של הטבע?

האוויר?

להיות בחוץ ולראות אנשים?

הנוף?

משהו אחר?

 

ואז בעלך גם ישאל את אותה השאלה את עצמו -

מדוע אני רוצה להתארח עם חברים?

מה יש שם שעושה לי טוב?

האם החברה?

האם התחושה שיש לי שייכות לחברים, שמעריכים אותי, שאני חלק מחבורה מגובשת? שיש צחוקים?

שיש אוכל טוב? שיש אווירה נעימה?

 

וכמובן לשאול גם למה אני *לא* מעוניין לעשות משהו,

למשל במקרה שהזכרת, בעלך טען שיהיה עומס ותהיה חנייה.

צריך לשמוע ממנו - אני צריך לדעת שכאשר אני יוצא לאיוורור יש חנייה מסודרת ואין צפיפות אלא ניתן להיות עם אוויר לנשימה ומרחב. הדברים הללו חשובים לי ונותנים לי תחושה של כיף וטוב.

 

ולשאול כנ"ל גם את עצמך - מדוע לא הייתי מעוניינת להתארח אצל החבר?

מה יש שם בבילוי הזה שלא עושה לי טוב? מה גורם לי לא לרצות?

 

ואז אפשר לנקות את כל המסביב ולהתרכז רק במילוי הצרכים של *שנינו*,

למשל,

לצאת לטבע, אבל לאו דווקא ביום עמוס שכל עם ישראל יוצא, אלא יום למחרת, ואז גם לא יהיה עמוס וגם תהיה חנייה בשפע.

או לצאת למקום יחסית מבודד,

או לחפש מקום עם חנייה בשפע מראש,

או לשלב חברים ביציאה לטבע ואז יש גם טבע וגם חברים,

 

ואפשר לחשוב על עוד מגוון רחב של אפשרויות, כאשר המכנה המשותף לכולן - הן באות לאחר שזיקקנו את הצרכים של שנינו, וכאשר הבנו יותר את עצמינו, את ה"למה" (ל' בקצץ) שלנו, את הלמה כן ואת הלמה לא ולקחנו את כל זה בחשבון.

וכמובן הן יכולות לבוא כאשר ניקינו את המטענים בשיח ביננו אם היו (כי בד"כ כאשר יש התנגשות בין רצונות - השיח יכול לעבור משיח מברר לשיח של מטענים, ואז בכלל לא מדהרים ולא מבררים את הדבר עצמו, אלא יש כאן שני בני זוג שמנהלים שיח של מטען רגשי עם מטען רגשי של האחר,

למשל, האיש מרגיש שלא סופרים אותו, והתחושה הזו תדבר, עם האישה שמרגישה למשל שתמיד היא מוותרת, והתחושה הזו תדבר,

אז קודם לנקות גם את המטענים, להגיע למצב שהאישה מצליחה לגרום לאיש להרגיש שכן סופרים אותו והוא כן חשוב ואהוב, והאיש מצליח לגרום לאישה להרגיש שדעתה ורצונה חשובים ויש להם מקום של כבוד בלבו וכן הלאה... [זה כמובן יכול להיות גם להיפך וגם להתחלף בעוד אינסוף מטענים, זה רק לצורך הדוגמא כמובן].

 

לסיכום:

א. נזכור שזה לא מוזר בכלל, אלא אנו אנשים שונים, ו"כשם שפרצופיהם שונים כך גם הדעות וכו...

מותר לי לאהוב משהו מסוים שבעלי פחות מתחבר,

ומותר לבעלי להעדיף משהו אחר שאני פחות מתחברת

ושנינו צודקים והכל בסדר

 

ב. אפשר בהמשך לא' למצוא פתרונות כדוגמת ללכת לפעמים לבד או עם חברים/משפחת המוצא/הילדים למקומות הבילוי המועדפים עלינו, ובהזדמנויות אחרות לעשות גם בילויים משותפים עם בן/בת הזוג, וגם זה בסדר גמור.

 

ג. אם נרצה כן לחשוב איך יוצאים יחד לבילוי כרגע -

להבין את עצמנו, את הלמה שלנו, הלמה כן והלמה לא,

לזקק את הצרכים

ולשמוע את כל הנ"ל גם מבן/בת זוגנו

 

ד. להסיר מטענים ולבר על הדבר עצמו 

 

ה. ואז למצוא פתרונות אפשריים שימלאו גם את הצרכים והרצונות שלי וגם את הצרכים והרצונות של בעלי ולהנות יחד

 

הצלחה רבה

 

הרבה אנשים מפחדים להיות עם עצמם , פשוטו כמשמעו.
להיות בשקט כמה זמן, להקשיב לעצמם ולדברים שעולים בהם או לעכל דברים שקורים.

ניתן בהחלט לגשר על הפער הזה באופן שכל פעם אחד מוותר לשניה.

פעם עושים מה שאני אוהבת ולהיפך.

זה מאזן את הרצונות ואדרבא, מוסיף לדעתי המון לזוגיות בכך ששניכם מוכנים

להשקיע זה בזה.

 

רק שבעלי אפילו לא רוצה ללכת לבקר חברים. רק להישאר בבית (לארח דווקא לא אכפת לו).

אחרי הרבה שנים של ויכוחים ואי נעימויות, הגענו למצב שאנחנו מתפצלים בכיף וזה ממש סבבה לנו. עם השנים למדתי לצאת לבד, עם משפחה מהצד שלי או עם חברות ולהנות גם בלעדיו, בזמן שהוא נשאר בבית (לפעמים לבד, לפעמים מזמין חברים שלו).

ובחגים וארועים- גם הילדים מתפצלים. מבחינתנו זה יתרון שכל ילד יכול לבחור מהו הבילוי המועדף עליו.

 

כשרוצים זמן זוגי יש כמה בילויים ספציפיים שמצאנו ששנינו אוהבים. אז מתרכזים בהם. הם אמנם לא מתאימים לחופשים/חגים וכאלה, אז מבינים שלא הכל צריך לבוא לידי ביטוי בכל יום. יש זמנים של משפחה. יש זמנים של זוגיות. יש זמנים של הורה-ילד. יש זמנים של בילויים בשביל הכיף שלנו.

לפעמים כמה היבטים יבואו לידי ביטוי בבילוי אחד. אבל באמת לא נורא אם לא הכל קורה בכל פעם. העיקר שכל דבר קורה מתישהו.

למשל בחול המועד- יומיים הולכים לחברים ויומיים מטיילים?
ביום העצמאות- שנה אחת חברים ושנה הבאה טיול?

מאמינה שעם הזמן את תלמדי להנות אצל חברים והוא ילמד להנות מטיולים. במיוחד שכל אחד ידע שיש לו את המקום שלו ואין ״איום״ על מה שהוא אוהב.

זה לא שאם אדבר עם המיחם הוא יפסיק לדלוף

אז ללכת לייעוץ זוגי.

פעם ראשונה ששמעתי על כך

גם לנו קרה

 

 

כל כך הזוי ונורא

לבכות על הילדים הרכים האלו!

אמאלה הלב נשבר פשוט נורא!!!

או כי רק לניקים ותיקים יש בעיות בחיים?

דעתכם...

למה האינטואיציה שלי אומרת שאם אשה הייתה כותבת ככה היית מגיב יפה יותר?

חבל על הבגדים שלה.

אולי תנסה לפרוט לעצמך (ואולי גם לנו) מה הדברים שקשים לך איתה? פערים ביחסים זה לא מספיק.

אולי פעם בחצי שנה...

מנסה לערוך את ההודעה הפותחת אבל לא מתאפשר לי מבחינה טכנית...

וילדות מורכבת שמקשים עליה להיפתח, וגורמים לה להיסגר מאוד מהר גם כשכן נפתחת קצת...

אצל מומחה. עדיף מומחית.

נב. היה ידוע מראש?

הצלחה רבה

קודם כל מצטערת לשמוע שככה אתה מרגיש, עייף ובודד.
נראה לי שכל מה שתבחר הוא לא קל, אאבל דוקא מפני שאתה כן הצלחת להגיע עם אשתך לטיפול זוגי ולראות שיפור בתקשורת הייתי אומרת שכן כדאי לחרוק שיניים עוד קצת כי אתם במצב שיפור.
ולעניות דעתי לא כדאי להתגרש בלי להרגיש שנתת את כל ההזדמנויות.

האם אולי חשבתם גם על טיפול אישי, כל אחד בפני עצמו?

הבסיס לרצון וליכולת של אישה לפתח ולשמוח ולרצות בקשר גופני ובקרבה
זה קשר וקרבה רגשיים. האם יש ביניכם כזה קשר?
האם אתה קשוב אליה?
דואג לה?
מתעניין בשלומה?
האם אתה מבחינתה גבר לסמוך ולהשען עליו?
האם אתם משתפים זה את זו בעולמכם האישי?
ברגשות? בחלומות? ברצונות?
האם אתם חולקים את החיים שלכם יחד באמת?


זה נשמע שהדבר היחיד כמעט שיש לך להגיד על הקשר שלכם זה מידת הרצון (הלא מספקת מבחינתך) שלה בקיום יחסים,
השאלה מה עם כל מה שמעבר (שאצל אישה כאמור הוא הבסיס לקשר וליכולת לרצות...).
קצת מוזר בעיני אפילי שלא כתבת על זה כמעט כלום כשאתם נשואים שמונה שנים.


האם אתה אוהב אותה בכלל?
יש לך רצון לחיות איתה חיים טובים שלמים וקרובים?

מהנתונים שכתבת קשה מאד לענות לשאלה שלך כי אין פה יחס לשום דבר שבשורש הדברים.

שהבעיה התחילה מזמן ונסחבה הרבה שנים ועכשיו ברוך השם התחלתם פניה לעזרה אבל זה לא עוזר מהר במיוחד. מקווה שהבנתי נכון

לפי זה, הכי טוב ונכון להמשיך בעזרה זמן מכובד ולהתחיל לטפל במה שהולך בזוגיות. יכול להיות שהיועץ הזוגי יפנה אתכם לטיפול מיני אבל בינתיים תעבדו עם מה שיש. בהתמדה ובשמחה.

אבל זוגיות זו עבודת חיים. אבל כן כדאי שתביא לטיפול את הזעקה שלך לחיי אישות סבירים ואז גם זה יטופל יותר מהר וירגיע אותך ויתן סבלנות

ייעוץ לא פותר את כל הבעיות בכמה מפגשים
אם סחבתם את זה כבר 8 שנים אז טבעי ביותר שהתהליך יהיה ארוך.
מתי לחתוך?אין תשובה לזה
אבל בעיני- לא לפני שנתתם צ'אנס אמיתי.כמה מפגשים זה לא זה,צריך לתת זמן ארוך שבו מתמסרים לתהליך...

ומוסיף -
מן הסתם כדי להצליח תצטרך לעשות שינויים שיהיו מאתגרים מאד בשבילך, כדאי לבוא לתהליך עם הרבה אמונה ורצון להצליח.
זה קשה אבל עדיף פי אלף מלהתגרש עם כל המחירים שיש לזה.
כנראה שלא תקבל תהילה והערכה מאף אדם על ההשקעה אבל זה יכול להיות אחד הדברים הגדולים שתעשה בחיים שלך

@יהיהטוב מציעה להציף את השאלה גם מול המטפל שלכם, וכמובן לתת צ'אנס אמיתי לתהליך של הטיפול הזוגי.

 

רק אם מגיעים למצב שניסינו הכל בעצמינו,

וניסינו גם עם עזרה מקצועית,

ואולי בחנו עוד אפשרויות של עוד אנשי מקצוע אם העזרה המקצועית לא התאימה לנו,

וראינו שנתנו צ'אנס נוסף, שניסינו ומיצינו את כל האפשרויות, וששום דבר לא מתקדם ולא הולך, ושעדיף לנו הלבד על פני להיות ביחד - או אז יהיה מקום לבחון את האפשרויות של הפרידה (שחשוב שתיעשה כמה שיותר בטוב וכמה שאפשר ע"י גישור ולא להגיע לבתי משפט, עורכי דין, מלחמות, פגיעה בילדים וכן הלאה...)

 

המון הצלחה ב"ה

שהקב"ה יאיר לכם את הדרך ויברך אותה 🙏

למחשבה...

אאל''ט רק פציעות כתוצאה מתאונה, שהשאירו נכות לכל החיים.

ביטוח תרופות - חשוב מאוד לעשות ועולה שנקל בחודש.

ביטוח ניתוחים - לא חובה, אבל אם בא לכם להתפנק על ניתוח פרטי במקום בבית חולים ציבורי במקרה הצורך, אז זה יכול לחסוך כסף.
ביטוח מחלות קשות - לדעתי חשוב מאוד, במקרה של מחלה קשה ההורים לא יוכלו להמשיך להתפרנס באותה הצורה ולכן טוב שתהיה דאגה אחת פחות.

לעשות כלום, ואפילו רק לשמוע על הבשורות הקשות יכול לשבור כי הוא במילא שבור כבר מהכל

(מכל הפיגועים שהיו, מהקורונה, מהחיים עצמם, מהתמודדויות שיש לו בפן האישי/זוגי/הורי/משפחתי/כלכלי/בריאותי וכן הלאה) -

 

אולי אם יתן *לעצמו* קצת אורך רוח, קצת אוויר לנשימה, קתץ איוורור, קצת חיים,

אפילו שינה יותר טובה הלילה,

אוכל מפנק,

משהו שעושה טוב ומשמח ומחזק - גם הלפעול *למען עצמי*, ובטח במצבים כאלה שזה כמו לשבור את השבור כבר - יכול לעשות המון המון.

 

גם הדאגה שלנו לעצמינו היא חשובה

 

גם זה שאנו חיים ונושמים ומוסיפים טוב לעצמינו חשוב

 

גם זה שבזכות הדאגה לעצמינו ולהיות קשובים גם אם לא מסוגלים ולא יכולים

ולהתמקד בטוב ובאור ולא בחושך וברע - ובזכות זה נוכל להיות אמא/אבא יותר נוכחים, אישה/בעל יותר נוכחים, אדם לעצמינו יותר נוכח בעולם, 

ולתפקד

אפילו רק לתפקד

ולהוסיף את הטוב -

זה כבר המון המון המון

 

כי לפעמים מרגישים שדי. כלו כבר כל הכוחות. אין מאיפה לשאוב עוד. פשוט אין.

וגם ככה היינו על הקצה.

וגם ככה המחשבות, החרדות, הדיכאון, החושך כ"כ גדולים

ואז בום.

ישר לבטן.

עוד זוועה.

איזו זוועה ה'!

ואז המקום החשוך יכול חלילה לגדול בתוכנו

ופחות לתפקד

ועוד פחות לחייך

ועוד פחות לישון בלילה

ועוד פחות להצליח לקום מהמיטה בבוקר

וזה זורע הרס וחורבן בלב שלנו פנימה חלילה!

 

אז כן, בהחלט, גם לקבל את עצמינו שזו היכולת שלנו כרגע, 

והכאב מדי גדול

והזמן להתאושש, לעלות, לקום, לחייך - הוא המתנה הכי גדולה שנוכל לתת גם לעצמינו וגם לעולם כולו כרגע, ואנחנו גיבורים, גיבורים! על כל חיוך קטן ועל כל התגברות כזו ועל כל מענה לנפש שלנו ועל כל מתן לגיטימציה ומקום לקושי שלנו ועל כל מקום ופינוק לעצמינו ולמה שעושה לנו טוב! (וכמובן גם אי-נתינת מקום למה שלא עושה לנו טוב! אפילו אם "לפי הספר" "צריך" לעשות/לא לעשות אותו כרגע - אם זה הכוחות שלנו ואם אנו מרגישים שלא יעשה לנו טוב עכשיו - אז לא! וזו הגבורה שלנו כרגע!)

 

ואז לחשוב מה הכי יתאים לכם.
זה שלב קשה אבל קריטי כדי שהתהליך יצליח...

אישית ממליצה מאוד על שיטת המובחנות (אפרת צור מדברת עליה המון) היא התחילה פה בארץ מאמיתי מגד,אפשר לפנות אליו או לאפרת צור לקבל המלצות למטפלים באזור שלכם

אבל כמובן שזה אישי, יש עוד מגוון גדול השאלה הגדולה היא מה יצליח לגעת בכם

בהצלחה!!

וגם לתשקורת שמראה את זה כמגמה מתעלמת מכל בני ישראל הקדושים שלא חושבים שהם יודעים יותר טוב.

(הרבה זמן לא כתבתי כאן, לפעמים קורא. לחומרת העניין חורג ממנהגי ומגיב)

זה שיש קראים, זה לא חידוש. זה ששרידי הקראים מעיזים לעשות תעמולה בתוך הציבור ששומר תורה כפי שנמסרה ממשה ליהושע וכו' עד זמנינו - זו חוצפה שאין כדוגמתה.

לגופם של דברים, גם אם נניח שאפשר לדעת להבדיל בין נידה דאוריתא לדרבנן, זה בדיוק כמו לאכול צ'יזבורגר או להדליק פלורסנט בשבת.

אבל האמת, שהכותבת שקרנית. אם היא לא למדה ביסודיות, היא שקרנית בטענה שלמדה. אם כדבריה, באמת למדה ביסודיות את ההלכה מהמקורות - היא שקרנית בטענה שאפשר לקצר לחצי, בלי לעבור על
(לפחות ספק) דאוריתא. היות ש:
1. לשיטת הרמב"ם למי שלא החזיקה חשבון ימי נידה וזיבה מראיתה הראשונה - אין לה מושג אם ראיתה היא בימים אלו או אלו ממילא היא ספק זבה וצריכה מעיקר דין תורה שבעה נקיים. גם אם משהי החזיקה חשבון, בהנחה שהיא רואה פחות או יותר פעם בחודש - חצי מהחודשים היא זבה.

2. גם לפי שאר הראשונים, שאחרי 11 יום החשבון 'מתאפס' וכשרואה זו תחילת ימי נידה - היות שאיבדנו את מסורת מראות הדמים, יתכן שהיום האחרון לדימום, בעצם הוא היום היחיד שטמא מדאוריתא. ממילא צריך מדאוריתא לכה"פ שישה ימים מלבד היום הזה.

אני רואה ערך שאדם עושה קידוש הולך לבית כנסת ואז רואה טלוויזיה.
הוא שומר קשר עם המסורת בגבולות מה שהוא חושב שהוא מסוגל. זה עדיף על פני להגיד אם לא הכל אז כלום. אם לא הוא אולי בנו כבר יתקרב וישמור יותר.
הזהרו מעמי ארצות שמהם תצא תורה.

אבל וזה אבל חשוב. ברור לכולם מה ההלכה ומה התורה אומרת. להפוך אסור למותר זה כבר בעיה חמורה. ופורץ גדר ישכנו נחש.

אז לסיכום אם זה היה בעיתון הארץ זה היה בסדר. בכיפה פחות...

או דוגמא אחרת אם רווקה רוצה ללכת לטבול יש בזה משהו חיובי. (זה עדיף על החלופה) אבל אף רב לא יגיד לה לעשות זאת. כי זה נגד ההלכה וכך זה ישאר

הרב שלי אמר פעם שהוא מעדיף חילונים שרוכבים באופניים ביום כיפור מאשר חילונים שצופים בנטפליקס, כי הראשונים לפחות מתרגשים לקראת היום הזה ועושים בו משהו מיוחד ששייך רק לו, מה שאולי יגרום להם בעתיד לחשוב מה בעצם מרגש ומיוחד בזה...

שזה נהדר שחילונים עושים אפילו קצת
מובן למה התחושה כזו. והעולם היום נורא תומך במושגים כמו "חיבור", זיקה ליהדות, וכו...
אבל בהלכה זה ממש לא תמיד נכון.

יש דברים שעדיף שלא ייעשו בכלל.

את בעצם אומרת
אם אתה לא שןמר הכל לגמרי עדיף שלא תשמור כלום ??
אז מי שלא שומר שבת שכבר יאכל חזיר וזהו
ובוודאי כשכל הנושא הוא איסור דרבנן אני מעדיף שאדם לא יסע בשבת ברכב ויראה טלוויזיה.
אף רב לא יתיר את האסור אבל אם אדם בוחר לו איסור קל יותר בוודאי שזה עדיף.
(ילבש שחורים וכו')




הנה מקור שכל מעשה טוב שאדם עושה אפילו עם זה בתוך הרבה רע יש לזה משמעות

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ אֲפִילּוּ שְׂכַר שִׂיחָה נָאָה דְּאִילּוּ בְּכִירָה דִּקְרָיתֵיהּ מוֹאָב אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָם מִלְחָמָה מִלְחָמָה הוּא דְּלָא אֲבָל צַעוֹרֵי צַעֲרִינֻּן

למה קיצוניות?
שים לב למילים המאוד מדוייקות שהשתמשתי בהן:

"אבל בהלכה זה ממש לא תמיד נכון." - לא תמיד. לפעמים כן.

"יש דברים שעדיף שלא ייעשו בכלל." - יש דברים. לא הכל.

ואסביר:
כמובן שלכל מעשה יש משמעות. מצווה - לטוב עברה - לרע.
בנוגע לאורח חיים יש דברים שעדיף שלא ייעשו כלל.
לדוגמה:

זוג שחי יחד בלי חופה וקידושין שזה דבר מאוד רווח לצערינו - עוברים על איסור.
אם הם יתחתנו כדת משה וישראל אבל לא ישמרו טהרה - שזה גם מאוד רווח, יעברו גם על איסורי נידה.
אז אולי עדיף שלא ינשאו כדין.

אני לא פוסקת הלכה
רק הערתי שזה לא ככ פשוט.

כנראה שגם עכשיו הם לא שומרים נידה
דווקא ישנם זוגות שאחרי חתונה כדת מתחילים לשמור יותר
אם כבר הייתי אומר שאעפ שלא התחתנו עדיף שתלך לטבול רווקה ולפחות מאיסור נידה ינצלו.

זה כמובן אסור בגזרה נגד זנות אבל עדיף לעבור על איסור קטן

אני חושב שברוב מוחלט של המקרים עדיף לעשות קצת מאשר לא לעשות בכלל.
אולי רק בעברות מאוד מאוד חמורות אני יכול לחשוב שלאדם כזה אין ערך עוד במעשיו הטובים .נגיד רוצח או משהו כזה

אבל פה זה בדיוק הפוך לעבור על איסור קל ולא לעבור איסור חמור

אישה ששומרת טהרה אבל לא שבת.
שואלת האם זה בסדר לנסוע מהמקווה ברכב בשבת. אין אפשרות אחרת.

נשמע מאוד יפה והומני להגיד לה: כל הכבוד לך שאת טובלת. כל מצווה חשובה.

אבל ההלכה אומרת שזו מצווה הבאה בעבירה.

דוגמה טובה?

לא עסק שלי
רוצה לשמור טהרה ולא שבת, בבקשה
את שואלת אותי מה ההלכה אז ההלכה היא שזה אסור.
כולנו אנשים מבוגרים וכל אחד בוחר מה הוא רוצה לעשות

הבלנית לא אמורה לשאול האם הגעת ברגל

וכואב מאוד שקריאה לצאת מההלכה נעשית בבמה כזו ובהיקף כזה.

 

יש דברים שהם כולם במסגרת ההלכה, וגם אם יש דעות לכאן או לכאן - המסגרת נשארת איתנה ויציבה והחיוב לדבר ה' וקיום תורתו יציב ואיתן.

אך שדברים יוצאים מחוץ למסגרת ההלכה, כגון לבטל חלילה את שבעת הנקיים - זה עצוב, וכואב, ומסוכן.

ואני חושבת שגם לאנשים "חילוניים" או פחות שומרי תורה ומצוות - לא בטוח בכלל שלהוריד את השבוע הזה זה מה שיגרום להם פתאום לעשות ולאהוב יותר ולקיים יותר את ההלכה, אבל גם אם כן - זו לא סיבה לבטל את ההלכה עצמה כמובן.

 

זה לא סותר את הקושי,

מותר להגיד שקשה,

לתת לגיטימציה מלאה לקושי,

מותר לחשוב על איך מתגברים על הקושי, על מה כן ניתן לעשות, על איך להתקרב ברמה הזוגית גם בימים שאסורים, 

ולחשוב על עוד דברים שיכולים לעזור לכל אישה, ולכל זוג -

אבל זה לא כולל לבטל את ההלכה!

מה שיותר גרוע בעיני זה שהכתבה מציג את זה כאילו הרעיון לבטל שבעה נקיים הוא סוג של אפשרות הלכתית נעלמת שלא מציגים לאנשים אבל בתוך מסגרת בחירה הלכתית לגיטימית.

מה שכמובן בכלל לא נכון!!!

רדוד 

פגיעות מיניות בהחלט יכולות לגרום להתנהגות מינית חריגה, ובמקרים רבים זה בר טיפול.

יש לי שאלה שלא ממש הבנתי מדברייך...

את רוצה לשלוח אותו לפסיכולוג, או שהוא זה שרוצה ללכת?

פסיכולוגיה זה לא אקמול, מי שלא מעוניין בזה באמת - הטיפול לא יעזור לו, אז חבל על הזמן ועל הכסף.



דבר אחרון:
חסימה על האינטרנט, מאתמול. לחסום דרך הספק הסלולרי, לעבור לאינטרנט רימון, להתקין נטספארק בכל המכשירים.

אני עוד לא מצליחה לעכל את מה שקרה ולא יודעת אם ישאר בכלל או שעדיף להילחם איתו ביחד.
לצערי החסימות לא עוזר, הוא עם מושגח (אחרי הצפייה בסרטים) אבל מסתבר שגם שם מצא פירצה ונכנס לסקייפ לשיחות עם נשים.
כך שלא יודעת כבר כמה אפשר למנוע ממנו גישה וזה יעזור

כי לאוזן ממוצעת זה לא ישמע טוב אף על פי שהכוונה היא לתת תקווה.

לעניין השיחות בסקייפ, בשביל להקל עליך מבחינת התחושה האישית, רוב הסיכויים שהשיחות האלה הן בתשלום. יש מין פלטפורמות כאלה שמספקות "שירות" כזה.

ולמה זה לדעתי אור בקצה המנהרה? בגלל שעצם זה שזה בתשלום, חמור ככל שיהיה, זה לא נוגע בשום צורה אליך. כלומר, זה לא בגללך. זה לא *את*, זה *הוא*.
את יכולה להניח למחשבה שהוא לא אוהב אותך או משהו כזה כי 99% זה לא נכון. כמו שאמרת, הוא עבר פגיעה מינית אז הוא איך שהוא הגיע למקומות האלה.

והחדשות הטובות הן שמקרים כאלה הם "קלים" לטיפול.
קלים לא בבחינת פגישה וגמרנו. קל במובן שהספרים והמקצועות עמוסים במידע וכלים להתמודד בדיוק עם דברים כאלה.

מי שמכור תמיד ימצא את הפריצה....
אולי הפלפאונים הכשרים מוגבלים גם ברמת החומרה

אני רק רוצה להגיד משהו שצועק כאן
את כותבת שעברת עם בעלך מיליון ואחת דברים שמטלטלים מאד מאד מערכת זוגית, ותיראי מה הוא שיתף אותך.

את כנראה אישה מדהימה ומיוחדת מאד מאד.

מקווה שעם כל השבר שיש בלגלות את הקושי, תצליחו להרגיש וגם לראות בשטח שלשים את היד על הקושי זה התחלה של היציאה ממנו, ושתעשו את זה יחד

❤️

מי שמאמין שיכולים לקלקל, עליו להאמין שיכולים לתקן

הנאמנות שלך לבעלך, הרצון להיות שם עבורו גם במקום שבו את עצמך מרגישה קושי גדול ותחושות קשות על כל מה שקרה וכל מה שעברת ואיך הכל השפיע גם עלייך ועל הזוגיות שלכם -

ועדיין את פשוט רואה אותו!

את מי שהוא, את הנשמה שלו, את הטוב שלו ושבו עדיין למרות המעשים הרעים, את הכאב שלו, את הזעקה שלו, את הפגיעה שלו,

וכמובן גם את הרצון לטפל ולגדול.

איך כתבת "זה בעלי אבא של הילדים שלי"

וכל מילה כזו כמו בום חזק לבטן (במובן הטוב של המילה!), כמה האישה המדהימה הזו (את כמובן) רואה בו את בעלה! בעלה שלה! אבי ילדיה! כמה כמה אהבה ואור יש במילים הללו שלך, דעי שממש מרגישים אותן עד לפה גם מעבר למסך ולמרחק!

 

באמת באמת שאת מרגשת אותי ברמות ואת אישה נדירה כ"כ, שהקב"ה ישלם לך כפל כפליים על הלב הטהור והענקי הזה שלך וישלח לך מעתה ועד עולם רק רק בשורות טובות ישועות ונחמות וטוב גלוי ושלם!

 

גם המקום בו בעלך נמצא - מקום של כנות וגילוי לב, 

מקום של לקיחת אחריות על מעשיו וכמובן ללכת לטיפול 

מקום שרוצה כ"כ לחזור בתשובה ומוכן לעבוד קשה בשביל זה

כולל וידוי, הכרה בחטא, חרטה גדולה וכמובן גם לקיחת אחריות שתוביל ב"ה לקבלה לעתיד טובה ושלמה וריפוי של הנפש מהשורש.- כל אלו יכולים לעודד מאוד ב"ה.

 

שני מטפלים מעולים שעולים לי שיכולים להתאים:

 

אלישע אזר

 

ומשה קדם (הוא עצמו לא חובש כיפה, אבל עם ניסיון רב ועדינות והבנה לכל המגזר הדתי והחרדי גם)

 

אם את צריכה מספרים שלהם אשלח לך במסר בשמחה.

 

בנוסף יקרה, אני ממליצה לך מאוד למצוא גם מקום *עבורך* לעכל ולעבד את כל הטלטלות הללו, גם לפרוק כמו שעשית כאן שזה מעולה, וגם לקבל הרבה הרבה תמיכה למה שאת עוברת בכל הדבר הזה. מאוד חשוב שתזכרי גם את עצמך בתוך כל זה, ותעניקי לעצמך את כל מה שאת זקוקה לו.

 

המון המון הצלחה יקרה ומדהימה שאת!

 

תראי אין לי הרבה מה לומר לך.. מצב על הפנים. 

בצפיה בפורנו הייתי מבליגה

אבל בשיחת וידאו עם נשים?! זה כבר בגידה לכל דבר. לא עוברת לסדר היום, ואישית לא יודעת אם הייתי יכולה לסלוח על זה ולהמשיך לחיות עם בן אדם כזה.

 

זה כבר מעבר ללהכיל טראומה והתמכרות. זו בגידה. טראומה או לא, הוא עשה את זה בכוונה ואין לזה שום תירוץ. שיקח אחריות. גם אם הוא המכור הכי קשה, שיעשה את זה עם עצמו ועם הסרטים שלו.

ברגע שבחר ליצור קשר של שיחה זה כבר מעבר ל"לא יכלתי להתאפק". שילך לשירותים. 

 

אם אישה היתה עושה את זה אף אחד לא היה אומר כל הכבוד על ההכלה ואתם תתגברו על זה. 

 

זה שהוא בכלל הסתיר ממך פרט כל כך משמעותי לפני החתונה זה כבר מקח טעות..

פגיעה מינית זאת טראומה קשה שבהחלט יכולה להוביל להתמכרות למין ובהתמכרות אין גבולות.

ומה את מנסה להשיג?
יש פה אישה שמנסה לשמור על הבית שלה שלם ולהציל אותו ואת משכנעת אותה שלא כדאי לה?

לפעמים לוקח זמן להבין שמה שהיה זו פגיעה מינית.
לפעמים הכל ככ מודחק.
ומה שבטוח שלבוא ולספר את זה לפני החתונה (במקרה שכן ברור לבנאדם שהוא הותקף) זה לגעת בפצע פעור בידיים חשופות.
צריך כלים כדי לספר וגם בשביל לשמוע ולהגיב את התגובה הנכונה.

את מדהימה על הרצון לתקן למרות הכל
קשה לקרוא את זה
שולחת המון חיבוקים וכוחות
תרשי לעצמך לבכות, אולי תסעי לכותל לפרוק קצת.... מותר לך זה קשה מאוד מה שאת עוברת

יש לי מישהו מס' 1

דיברתי איתו, הוא אמר קודם כל שחשוב לדעת שהתגובה שלך מקסימה. ומגיע לך כל הכבוד
ובנוסף צריך לדעת שמראים כאלה ניתנים לטיפול והצלחה בהם רבה, וכדאי שבמקביל גם את תלכי לטיפול או יעוץ מתאים.

הוא אמר שאם הוא ידע איזה אזור מדובר, אז הוא יוכל לנסות להמליץ על איש מקצוע.

(אם את לא רוצה לכתוב בפורום, אבקש שתעשי זאת בפרטי דרך מנהל הפורום, משום שאינני מתכתב עם נשים בפרטי.)

אשדוד/רחובות
תודה רבה

המטפל שפניתי אליו, (אני מכיר אישית- הוא מדהים.)
אמר שהתפנה אצלו מקום בימי שישי בתל אביב
אם זה מתאים , אתן את שמו

עד עכשיו לא מצאנו מטפל..

זה מטלטל מאד לשמוע דבר כזה. תני לעצמך את הזמן להזדעזע ולכאוב ולתהות.


נשמע שעברת כבר הרבה חוויות קשות איצו סביב התחום הזה שהכלת
נראה לי שדווקא ההבנה הזאת, עם הטלטלה והזעזוע
יכולה לשפוך קצת אור על האובססיה לתחום ועל הקשיים שלו.
וטיפול בעניין אולי ובהחלט יכול לסייע במצב הקשה שבכל מקרה היה מנת חלקך.

שולחת הרבה כוחות

)כי בכל זאת חשש אווטינ ושמירה על כבודה של אשתי)

אשתי עברה התעללות ארוכת שנים, היתה בהדחקה וניתוק ורק אחרי הנישואין ולא מעט שהספקנו לעבור - עברה תהליך היזכרות. כמובן, חלק בכוונה וחלק בלי כוונה - הרבה מאוד מהריקושטים פגעו בי. לא מתאים לי לפרט, אבל כמה הערות משמעותיות:

1. כפי שכתבו - כל הכבוד לך, בכלל לא מובן מאליו שהחזקת עד כאן. כנראה שיש לך כחות מופלאים ממש.

2. כל תגובה היא נורמלית למצב לא נורמלי. בניגוד לתגובה מסויימת שראיתי כאן - מי שלא מבין מה זה פגיעה מינית ועד כמה היא משודדת מערכות, מרסקת זהות - שפשוט ישתוק.

3. בעלך לא אשם במה שקרה לו בכלל, חשוב לשדר לו את זה. יחד עם זאת, עם כל ההבנה - הוא כן אחראי להתנהגות היום. ברור שלא ביום אחד, אבל אם הוא רוצה שהבית יחזיק הוא חייב להתגבר על התופעות שציינת.

4. טוב מאוד שהוא רוצה לפנות לטיפול, חשוב שהמטפל יהיה עם התמחות ספציפית לטיפול בנפגעי תקיפה מינית. סתם מטפל או פסיכולוג שיטפל בזה, זה יהיה כמו רופא משפחה שמטפל לבד בסיבוכים לבביים. רק שבניגוד לרפואה, בתחום הטיפול ההגדרות לא מספיק חדות.

5. חשוב לקחת נשימה ארוכה. מאוד קשה להתחיל טיפול ולא פעם התקופה הראשונה בטיפול, נראת עוד יותר קשה מלפני כן. ממש לעודד ולחזק.

6. גם את חייבת תמיכה מיקצועית. פסיכולוגית/עו"סית קלינית, שתכיל אותך. עדיף שתהיה גם עם הבנה בדינמיקה זוגית מורכבת, שתדע לת לך כלים להתמודד.
אני, לצערי התקשתי מאוד ללכת לטיפול (הרי אני 'הנורמלי 'בסיפור...) ומוטב מאוחר מלעולם לא, אבל על השנים שהתעכבתי שילמתי (נפשית) בריבית דריבית.

7. אולי יש תועלת גם בתמיכה זוגית, אבל לטיפול זוגי זה קצת מוקדם. קודם צריך שהוא יעבור תהליך עם עצמו (יכול לקחת שנים, מנסיון כואב).

בהצלחה רבה מאוד מאוד

תודה על השיתוף

 

אשריכם על התהליך שעברתם.

כל אחד בפני עצמו וכמובן גם בפן הזוגי

גיבורים!

 

שתזכו ב"ה לראות רוב ברכה ושמחה בעמלכם 🙏

כי מצד אחד את רוצה לשמור על הבית שלך, כמו כל אישה טובה ובריאה. זו תכונה מאוד נשית וחשובה.
ומצד שני את מרגישה (בצדק) שזה גדול עליך.

אז קודם כל לגבי התחושה השניה שלך, רוצה להגיד לך שזה בהחלט גדול. לא רק עליך.
וחשוב לי להדגיש לך בצורה חד משמעית, את לא חייבת להכיל את זה.
לא משנה כמה הוא כביכול אשם או לא אשם בסיפור הזה.
מסכן או לא מסכן.
את, לא חייבת להכיל את זה, ואת רשאית לבחור ללא שום תחושת אשם באם את יכולה ורוצה להכיל את זה או לא.
הרבה מהקושי שלנו ביכולת להכיל סיטואציה זה בגלל הרבה תחושות אשם שמתלווים אליה.
אז נסי להפריד את תחושות האשם שלך, ותחשבי על עצמך. מותר לך.
את לא חייבת לחשוב עליו ולרחם עליו ולהכיל אותו.
את כן חייבת לחשוב עליך ולהכיל את עצמך. אחרי שתצליחי, ואם וכאשר תרגישי שאת מסוגלת להתמודד עם זה בצורה שבה את מעוניינת לעבור איתו את התהליך (כי מסכן ככל שיהיה, בלי לעבור תהליך ולטפל בעצמו את בכלל משוחררת מכל התלבטות),
תבדקי אם את מסוגלת להכיל גם אותו.
אבל שוב, אל תתבלבלי. את לא חייבת. זה רק אם תוכלי ותרצי.

בינתיים מציעה לך להציע לו לחפש מטפל בעצמו, יש משמעות לאקטיביות שלו בנושא.
אבל יותר מהכל, מציעה לך לחפש מטפלת בשבילך, גם את עוברת דבר לא פשוט.
❤

שאם המקרה היה הפוך, ואיש היה כותב דברים דומים על אשתו
היית כ'כ נחרצת אומרת לאיש לחשוב על עצמו .

זה קשקוש גמור אבל נניח שזה נכון, אז מה? אז אני אמורה להתנצל על זה?

ולשאלתך, קודם כל במקרה הזה אני תמיד בעד שכל אדם יחשוב על עצמו לפני שהוא יכיל מישהו אחר. זה פשוט בלתי אפשרי להכיל מישהו כשחייבים להכיל מישהו. וכדי לא להיות חייבים, חייבים להכיל את עצמנו ואת הסיטואציה ללא דעות קדומות ורגשות אשם.

וזו ההזדמנות לכתוב---

עכשיו לגבי העניין הזה שיש פעמים שאני מבדילה בין גברים לנשים במצבים מסויימים. ולא, זה לא נובע מזה שאני בעד נשים, אלא כי למרות שאני פמיניסטית (גאה מאוד) אני מבדילה בין המינים וטבעם.
ואני ממש לא צריכה את האישור שלך ביחס לזה, וגם לא של אף אחד אחר כמובן, זה לא אישי. אני עומדת מאחורי הדברים שלי לגמרי גם אם זה לא עובר לך או למישהו כמוך חלק בגרון.

ולגבי זה שאני בעד נשים, זה נכון. אני בעד נשים. אני אמורה להתנצל על זה? בעיני מי, בעיני גברים? או בעיני נשים שהן נגד עצמן? אז שיתמודדו אלה שחושבים שאני צריכה להתנצל על זה. כי אני לא עומדת לעשות את זה מתישהו.

אבל אני כן אומר בצורה חד משמעית, אני אף פעם לא בעד נשים במקרים נדירים שבהן האישה הספציפית הזאת בושה למין הנשי והצדק עם הגבר.

לגבי השאר, גם כש"האישה אשמה", כל עוד היא לא בושה למין הנשי (בעיני!), אני בעדה. גם כשהגבר צודק. וזה שאני בעדה זה לא אומר שאני נגדו. אני פשוט לא מאשימנית כמו שדוסים אוהבים להיות.
ואני בעדה בדרך שלי.

מקווה שהנושא ברור עכשיו כי לא חושבת שאני אענה על טענה מהסוג הזה כאן עוד פעם, כבר משעמם אותי.

לא מאבחן מקצועי כמובן, אבל מהתגובות שלך פה, נראה שיש בך כעס גדול שמתבטא בתגובות שלך ונראה שאין לך איך לפרוק אותו מלבד כאן.(אולי בעוד מקומות שכמובן אין לי יכולת לדעת עליהם).

המלצה ידידותית ולא מקצועית, אבל תשקלי את זה.

ידיד אמת...
תודה על הדאגה... הכנה.

נראה שאתה באמת צריך ללמוד קצת, או לחילופין לעבור טיפול בעצמך כדי לדעת לאבחן משהו. ואני דווקא אומרת את זה ממקום מקצועי יותר, ודאי יותר מהמקום הידידותי שלך.

ולהבא, כידיד אמת, אולי תשקול להמליץ את ה"המלצות הידידותיות והלא מקצועיות" שלך בפרטי למי שתבחר להמליץ.

ולו רק כדי שזה יהיה קצת פחות חשוד בדמגוגיות זולה במיוחד בהקשר שזה נכתב.







(ובשביל הספק הקטן מאוד, בגלל שאני הוגנת, אם באמת באמת עשית את זה ממקום טהור,
אז אתה יכול להיות רגוע,
אני אומנם תקיפה, אבל לא כעוסה בשום צורה. ודאי לא כשאני בוחרת לכתוב כאן. אבל תודה על הדאגה. שוב, למען הספק הקטן שאתה באמת רוצה טוב).

את ממש צודקת שכדאי להציל את הבית.

שולחת לך המון כוחות

הרבה פעמים יש אנשים שמנצלים מצוקות
וחיבוק גדול..

יש במילים שלך משהו שממש דואג לו ורוצה לעזור
אבל לדעתי יש שני נקודות שכדאי לשים לב
1. שמהתיאור שלך מובן שמצבו מדרדר בהתחלה זה היה רק סרטים ועכשיו וידאוצ'אט
2. נשמע שהוא לא מבין גבולות (גם עם ההתמכרות..)
צריך להתייעץ עם מקצוענים בתחום ההתמכרויות כמו רטורנו או בשיבא.. (רטורנו עדיף כי הם מטפלים קצת אחרת ממסגרות רפואיות קונבנציונאליות
והרבה תפילות ותפילות כי באמת רק תפילות יעזרו
וה יתקן אותך בעצה טובה איך לנהוג בדיוק....
אני הייתי שולח לרבי דוד אבוחצירא...

קראתי את כל התגובות וממש חיזקתם אותי
נתתי גם לבעלי לקרוא כדי שיבין שיש תקווה ואתם לא מבינים כמה שזה עזר לשנינו
תודה אנשים טובים!

מאחלת לכם שמעכשיו יהיה לכם טוב ושמח! ושרק תצמחו מזה.

אני יכולה להזדהות עם הכאב. קחי לך את הזמן לכאוב ולהתאבל.. קבלי החלטה לאחר שהרוחות יחלשו, וכדאי מאוד לעשות זאת בליווי מקצועי.

חוצמזה שעשית לי צמרמורת,

ומנסיוני,

את אישה אמאללההה,

איך הוא זכה בך? לא ברור,

ובלי להכיר אותך,

רק לראות בין השורות,

כל מה שעברת איתו והוא עוד משתף?

וואו 

אין לי הרבה מילים,

רק שתדעי שרוב הסיכויים לא אומרת 100% כי אני לא יודעת כלום,

שהוא אוהב אוטתך בלב ובנפש,

ומה שרואה זה מקושי נפשי ש*לא* קשור אלייך,

מבינה אם זה ירתיח אותך לשמוע את זה,

זה כאב 

ברמות 

מעריצה 

מתפללת

לא יודעת למה זה לא נותן לי לכתוב פה את המספר שלו.. אכתוב לך בפרטי
קוראים לו שי אלדד

בנווה דניאל.
מושלם! לא פחות!

מעדיף גם המלצות מחוץ השטחים הכבושים🤪 סתם אנחנו גם גרים אבל מנסים להחליף אוירה..