אני יושבת וחושבת
על שם לשיר שלי.
אני יושבת וכותבת,
מוחקת, קורעת דפים.
חושבת שנית, מחפשת מילה,
הכל שוב התבלבל לי.
קורעת עוד דף, מוחקת שורה,
האם שיר פה יצא לי?
לכתוב- זה קשה לי,
להקיא מחשבות ותחושות.
על הדף-הכל מתערבב לי,
אוי, תניחו לי שורות!
בסוף זה יוצא, מתווספות השורות,
מסדרים משפטים זה עומד פה לקרות,
הגיע העת, קצת שקט נפשי,
עכשיו אלך, אשוב לדרכי.
מתאר בדיוק את המצב שלי..
ככ התחברתי לזה!
עובר אורחאהבתי ממש את הבית הזה-
והשיר כולו הוא תפילת הדרך
לשביל העולה במשעול
אל דמעה בודדת,
אל פסגה טובלת בהילה
של קרן אור ראשונה.
בעיקר את שתי השורות הראשונות שלו.
יש בהן משהו שגורם לי להזדהות
משורר מדורותמהשירים האלה שמותירים אותי חסר מילים
ומראים לי עוד כמה עלי להתקדם ולהשתפר.
שיר מרגש,כואב ונוגע ישירות בעצבים המודלקים ביותר
שבוחר לחשוף ולהתרכז בנקודה שרבים מאיתנו מעדיפים להתעלם
ממנה משל אינה קיימת... היטבת לתאר את ההרגשה
והשימוש של השמלב הלשוני הגבוה ביחד עם הסלנג
הוסיפו נופך מהפנט שגרם ממש לחוש את אותה סמטה מיותמת ואפלה
שבה נמצא אותו הנוער.
רק חסר אחד קטן מצאתי בו
הבית הראשון- מוטב היה שישאר רק 3 שורות.
תודה לך!!
ישלך כישרון עצור נצלי אותו ותגיעי לפסגות נישאות ברוח
למקומות שעין אדם לא שזפתם.
עובר אורחאחרונהאיזה כיף לשמוע!
לא מפרסמת בדרך כלל, אבל את זה משום מה (אולי בגלל תגובות קודמות) החלטתי שכן.
***
הרע הוא טוב, משמש של הבורא. בעינינו הוא רע וצריך להכיר בו ולהתרחק ממנו, עם זאת עלינו לזכור שהוא לא רע מוחלט,
אלא טוב מוקטן.
***
פגשתי אותו בלב המדבר.
לא עיני תכלת היו לו, לא בלורית זהב וגם לא גלימה ארגמנית. אך כאותו נסיך קטן הוא ישב מכונס בעצמו, ולרגע נדמה היה לי שגופו הגרמי והגמלוני נרעד.
* * *
היום אני הולך לפגוש בו. דבר לא יעצור בעדי יותר. גם לא הוא.
שנים רבות מספור התייראתי ממנו פחד מוות. רק עצם המחשבה עליו גרמה לעצמותי להקיש זו על זו.
כל פעם שנקרה על דרכי במסעותיי, הי נאחז במחשבותיי ולא מרפה. לכל מקום שנחפזו אליו בכדי למצוא ממנו מפלט – היה הוא. גם כאשר היה נדלק האור בחדרי לבבי הייתי פוגש בו, מביט בי במבט קריר וחודר עצמות.
מעולם לא עצרתי לשוחח עימו. לא העזתי.
הוא אחד כזה שאתה לא מעלה על בדל מחשבותיך את הדבר. למולו כל כוחך וגבורתך הן כאין ואפס.
** *
דרך ארוכה עברתי עד שמצאתי את המקום בו אני עומד עכשיו. המקום בו אני פוגש בו ולא לראשונה.
הפעם זו הפעם הראשונה שזה קורה במגרש הביתי שלו.
הם התאספו כולם סביבי. באו ללוות אותי במפגש חסר אמצעים זה איתו. לא תמצא אדם שרצה להיפגש עימו פנים אל פנים מבלעדי.
כולם פוחדים ממנו פחד מוות.
כמוני.
אך אני לא העזתי להראות זאת. רציתי להוכיח. מה? אני עצמי לא יודע מה רציתי להוכיח, אך ידעתי שזה דבר שעליי לעשותו. אולי אחרי זה אדע מה.
וכעת, הוא יושב שם, רפוי, כמו לוחם שבע קרבות מתישים. תהיתי מדוע.
'וכי למישהו יש כוח למולו?' חלפה מחשבה בראשי, ניסתה למצוא מנוח לכף רגלה ומשלא מצאה, ריחפה עוד מספר רגעים ונמוגה.
'אין'.
התמלא חלל מחשבותיי בתשובה שאין אחרת מלבדה. הדהדה מעט יותר מקודמתה, והצטרפה אליה למקום אליו הולכות המחשבות הנחשבות.
גופו נדרך.
** *
לראשונה פגשתיו ביום בו כיסו מסכי הדמע את ארובות עיני כמפלים שוצפים, כמו אין כח בעולם שיוכל לעצור בעדם מלבד אמירה אחת. בו ביום הוא העיז להביט אל תוכי בפעם הראשונה, חוקר את נפתולי נשמתי וחדרי לבבי, לומד את המשעולים אותם עוד ידע טוב יותר בבוא היום.
הוא היה היחיד שיכול היה לשמוע את הזעקה שנמלטה מפי בלחישה, מלווה אחר בדרך אחרונה.
מאותו היום נוכחתי לראות שאין בו כל רגש.
פעם אחר פעם.
אהוב אחר אהוב.
ודבר לא עצר בעדו.
רק ליבי נמלא חרדה ורגש יוקד כלשהו שלא הצלחתי לעמוד על טיבו.
עם השנים גמלה החלטה בליבי. את שעל ליבי עליו אגיד. בפניו.
ניחוחות העבר טיפסו אל נחיריי עת ישבתי לילות כימים על גבי ספרי זיכרונות, מנסה לאתר את מקום הימצאו.
עד שמצאתי.
** *
עצמתי את עיני.
רוחות המדבר סחפו רסיסי זיכרונותיי ועימן רסיסי חול שמצאו מקומם למרגלות הסלע עליו ישב, מכסים בקלילות לא אופיינית את שולי גלימתו השחורה.
"מה רצונך?" אמר וליבי המה.
נדמה היה בעיני קולו כקול אימתני שנשמע מקצה העולם ועד סופו. עוד מילה אחת...די במילה אחת, חשבתי, ואינני. חישבו איברי להשתבר ולהיות מפוזרים כזיכרונותיי.
אז הבנתי.
באותו הרגע עמדתי מול שורש כל פחדיי שהחלו מתרקמים סביבי שוב. לובשים צורה וקול. יען כי קרוב הייתי אליו , קשתה עליי המשימה במאוד, הן הוא שורשם וממנו חיותם.
הייתי חייב להתגבר עליהם פן יכריעוני.
אזרתי עוז והחזרתי לו בשאלה כיהודי טוב : "מה רצונך?"
עודני מהפך בתשובתו, תוהה אם את מחשבותיי קרא או שמא...
"רצוני? לעשות רצון בוראי".
** *
החלטתי לפגוש את המוות.
|חסר מילים|חרותיקלא באמת! נכון? |מתחנן|
בשלב מסוים כבר הבנתי שעליו את מדברת.
אבל זה עדיין משך אותי להמשיך לקרוא עד המילה האחרונה.
את כותבת מדהים. מרתק ממש!
את מדרגה אחרת. באמת.
כל מה שרציתי זה לתת נקודת מבט קצת שונה על המציאות.
בכוונה נבחרה הקיצוניות שהיא השורש בעינינו לכל הרע.
אולי זה יעזור לקבל שיכולים להיות שניים עם רצונות נכונים ואמיתיים (לעשות רצון בוראם) שעלולים להפגש.
ובידינו הבחירה אם לראות בזה התנגשות או מפגש רצונות.
תודה על התגובה..
מעניין אותי מה המסר הקשה לתפיסה שעולה מהסיפור.
מה קלטתם ממנו...
איזו כתיבה מדהימה!!
והרעיון יפה והביצוע עוד יותר..
פשוט מושלם.
תודה לך!
מתנה מהבורא להצליח לבטא את רחשי הלב.
ואין על מה ..אני רק שליחה..
מטבע הוויתי כמשורר (?!
)
קשה לי יותר להתחבר לקטעים ספרותיים שכאלה,
אבל הקטע שלך פשוט מהפנט!
המילים המדהימות,
השילוב הנפלא וחריזת המילים למשפטים ומשפטים לפסקאות
הדרך שלך להבעיר בדיוק את המסר שאת רוצה,
כל אלו גרמו לי להתמוגג פעם אחר פעם מכל מילה אות משפט ופסקה שקראתי
את כותבת נדירה!
תודה לך
עובר אורחאחרונהזה יפיפה.
וקצת קשה לעיכול, וחזק.
האמת שבכלל לא חשבתי שתדברי על המוות, וזה מה שהופך את זה ליותר מסקרן (לפחות בשבילי, בעיקר בגלל הכיוון שחשבתי שכיוונת אליו).
את כותבת מדהים.
אחד, ועוד אחד, וכבר שלושה, וחמישה...
ואז כבר הפסקתי לספור
לא כי איבדתי עניין בחשיבות שלהם
אלא בדיוק להיפך...
לכל אחד ואחד יש מקום של כבוד
כל אחד מהם הושג בהרבה סבלנות
בהליכה על קצות האצבעות
אני עדיין זוכרת את הראשון
את ההתרגשות שעברה בי כשהבחנתי בו
ראיתי אותו שם, במלוא הדרו
כל כך זעיר ועם זאת גדול מהחיים
יפהפה
ואני,
כל כך עצומה לידו
וכל כך קטנה
עומדת קרובה ורחוקה, רחוקה וקרובה
שלא אפריע לו...
מתסכלת, מכוונת ו... הופ, הוא אצלי
ועדיין לגמרי ברשות עצמו
ממשיך במלאכתו הנשגבת
מה רבו מעשיך ה'
שבראת לנו את המקסימים האלה
.
.
ואת הטכנולוגיה...
אני עדין לא מכירה את החוויה אבל כתבת בצורה יפה והמחשת טוב עד כדי כך שכשקוראים ממש מדיינים את התיאורים חיים מול העיניים.
נפל האסימון...
מקסים, מסתורי ומבטא בצורה מופלאה את הפלא הזה.
תהני מהם ותרווי מהם נחת.
זה הראשון,
דנאית הדורה.
איזה פלא...
זה היה האינסטינקט הראשוני - היא מדברת על פרפרים.
קריאה שניה ושלישית - הוציאה רובד שלא חשבת עליו בטח, אבל הוא יכול להתפרש נכון גם כלפיו.
וכן...
גם מהם אפשר להנות ולרוות נחת.
)מעניין אם עוד חשבו כמוני...
בעיני רוחי ראיתי אדם קטן שמתהווה. פיזית ברחם אמו, ונפשית, אחרי היוולדו. זה בעצם חינוך.
היכולת המופלאה להיות חלק מ- מחד, ומאידך הוא בפני עצמו.
הביטויים העדינים בהם את משתמשת יכולים לשמש בשני העולמות המופלאים האלו.
וזה מקסים.
במילים טובות הרבה יותר ממה שאני חשבתי.
חח.. זה ל א מה שחשבתי..
משיח נאו בפומ!משורר מדורותאחרונהאיזו תמונה מ-ד-ה-י-מ-ה!!!!
משורר מדורותאיזה יופי! איזה חן נסוך בשיר המדהים הזה שלך!
החיבור המושלם של המילים, סידור השורות והלחן שזורם כנחל חלק
כל כל יפיפה מסתורי וקסום!
אחד השירים היותר יפים שהיו כאן אי פעם!
אני נדהמת כל פעם מחדש מהשירים שלך.
האווירה הזאת של נגינה שקטה ואותיות נכתבות..
ואיזה מדהים זה-
וחיוך התגנב לפניך-
עת פגש תו בתו,
וניפץ את הצללים
שפרצו מתוך פחדיך.
מקסים, מקסים, מקסים!
ווואו.
.See the painשאני עם דמעות עכשיו אני לא מגיבה לשיר כמו שאני מגיבה בדר"כ.
שיר מופלא שמתאר את החיבור שנוצר בלי קול. רק מהד המילים.
מתחברת לזה מאוד ממקום אישי.
עלה והצלח.
אהבתי מאוד את ההתחלה פחות את הסוף,
זה הרגיש קצת כאילו ניסית לדחוף בכוח מסר
שקצת קילקל את כל השיר...
יתכן שזה נבט מעטות בכל מראה לי אישית זה די הפריע בעיינים.
אבל בכללי שיר מושלם! כמו יתר השירים שלך,
מילים מדהימות חריזה נהדרת
את מטיבה לתאר במספר מילים מועט כל כך הרבה טלטלות נפשיות
מדהים אותי כל פעם מחדש!
תודה לך
רוש לילה.משורר, לא כל כך הבנתי את כוונתך, לכן אני לא עונה.
אבל תודה, תודה לשניכם. כיף לשמוע !!
גם על התגובה וגם על הפירוט
ארמונות בחול
עובר אורחעם כל הכבוד לברי...
אלתרמן
ואני ממליץ לך גם לשמוע את הביצוע של חווה אלברשטיין, הוא מדהים
אהבתי את 'הצלחת!'עובר אורח
היא הבת של שאול....
וזה הקשר לניק...
וחוצמזה
כתבתי את זה על עצמי
קוראים לי מרב,
ואני בת של מלך.
נעים להכיר
מרב.תודה..
נראלי שלכל שם יש משמעות אם מחפשים אליו משמעות..
(לעוד סיפורים וחפירות על השם שלי- מוזמנים לאישי 
ישלי המון מה להגיד על זה וגם למה אני מרב ולא מירב, ומה ההבדל בינהם בכללי ולמה אצלי זה דווקא ככה...)
וההורים שלי בכלל קראו לי ככה כי "מרב זה שם יפה וזהו". אני הפכתי את זה למשמעותי..
והתאהבתי בשיר הזה שלי 
יוניבקצרהבן-ציוןכשפגשתי את נפתלי בפעם הראשונה הוא עמד שם והקפיץ חלוקים.
לא הכרתי אותו לפני כן, אבל ניגשתי אליו ונתתי לו חיבוק.
נפתלי הביט בי במבט מושפל, כתפיו שפופות וכל גופו משדר כניעה מושלמת לרגש.
בפעם הראשונה שהרמתי את העט ופגשתי את נפתלי זו הייתה טעות תמימה, מעין הפתעה מעניינת, חוויה של משהו חדש שמעולם לא תשאיר אותך בתול כשהיית.
ומאז, כמו כל אוהב שהוא, הופיע נפתלי מעבר לכל פינה, עומד שם מעל האגם שלו, משיט סירות בים של רגשות ודג.
נפתלי הדג, שם כה ראוי, קצת שונה, קצת הזוי.
הוא לא היה דחוי כי מעולם לא שאף להתקרב, הוא פשוט היה שם בתוכי, חכתו עמוק בתוך אגם הרגשות שבי, דג לו שירים מתוך מעיין שמעולם לא הכרתי בקיומו.
מקור הניק- השיר המומלץ 'נפתלי הדג' של ברי סחרוף.
כזאת אני זורמת עם החיים,
מביאים לי לימונדה ואני הופכת את המיץ ללימונים.
על הפסנתר מנגנת ממציאה מנגינות,
אם תביאו לי אות אמציא מילים חדשות.
מה שמגיע עם זה משתמשים,
רע לי או טוב לי הכל כבר נעים.
כששואלים מה לקחת לאי בודד,
לא לוקחים משהו מסויים פשוט זורמים.
רוצה לצאת לבלות? רק תגידי לי איפה ואבוא.
צריכה משהו לקנות? אני אקנה, כמה זה כבר צריך לעלות?
זרמתי עם המשימה, מה לעשות כזאת אני,
תביאו לי הגדרות של דברים ואני אלך להקיא.
יצא לי משהו כזה בזרימה 
מקווה שהצלחתי במשימה
חבל. תרגיל ממש יפה!~moriya~תכתבי על עצמך. או על מה שהשם הזה אומר לך..
~moriya~אני כן כותבת על נקודה אחת לפעמים, אבל ממש לא על עצמי.
אולי יותר קשה לכתוב מלפרסם.
הרבה יותר קל לכתוב משהו שהוא כן פנימי אבל לא באופן ישיר עלי.
ענבל אחלה רעיון!מקום אחראווזה.המציאות השבורה לקחה אותה רחוק,
הרבה ימים של בכי, מעט ימים של צחוק.
תמונות ילדות של קיץ תלויות לה על הקיר,
מדהים כמה חיוך יכול להסתיר.
היא הבטיחה לעצמה, גם אלהים לא יעזור
כלום כבר לא ישבור אותי, כלום כבר לא ישבור.
ואישה אחת אמרה לה, אבל היא לא הבינה
את לא אישה פלדה
את אישה חרסינה.
והיה לה מין מבט עם כוח לא מוסבר,
היא פזרה הרבה שקרים, אבל לא את השיער.
עם צרידות כזאת כהה גם בצחוק הכי בהיר,
מדהים איך שכוח יול להיות שביר.
בשנים היא לא טרפה בפניו את הקלפים,
םג בחושך הסודות שלה הפכו להיות שקופים.
הוא ראה אותה עמוק, גם בלי לדבר.
מדהים כמה שתיקה יכולה לספר..
היא הבטיחה לעצמה, גם אלוהים לא יעזור
כלום כבר לא ישבור אותיף כלום כבר לא ישבור.
ואישה אחת אמרה לה, אבל היא לא הבינה
את לא אישה פלדה
את אישה חרסינה.
--------------------------------
שיר מדהים. של מירי מסיקה.
ממנו לקחתי את הניק.
אני יודעת שזה לא חכמה
אם יצא לי אני אשתדל לכתוב גם משו מעצמיי..
אורושקושקצת מאולץ אבל לא היה לי זמן להשקיע..
האמת שיש משו נחמד
בכינוי שקוראים לך
מאז שאתה נולד.
"אורוש תסדרי את החדר"
אבל האמת שזה יותר נחמד,
"אורוש אני אסדר זה בסדר"
הבעיה מתחילה כשאתה פותח ניק
ואם אתה בכתה ז' ו 'אורוש' תפוס
האופציה העיקרית היא 'נקניק'.
אז בלי להקדיש מחשבה נוספת
אורושקוש יקרא השם בישראל.
ועד כאן סיפורנו על משמעות התוספת.
לא ככ אהבתי אבל לונורא..
בדד אלך בין הדרכים
המובילות אל ביתי
בדד אסתובב בין השבילים
הסוללים את דרכי
בדד אתהלך בין המחשבות
המתרוצצות שוב ושוב במוחי
המחשבות הקשות שלא עוזבות לרגע
וגורמות לי לשגעון רגעי
השבילים רבים הם
וכל דרך היא מיוחדת
וצריך לדעת להבדיל
אם טובה היא או מיותרת
והמחשבות רבות גם הן
לא נותנות מנוחה
ומנסה אני בהן להילחם
ולהבין את דרכם החדשה
אז מסתובבת אני בחושך
לא יודעת לאן לפנות ואיך..
מחפשת אור בקצה המנהרה
שאליו אני אלך
בדד..
מקור הניק-השיר 'בדד' של זוהר ארגוב..
ואין מה להוסיף...
הם נחטפו
נעלמו ואינם
אין זכר על פני האדמה .
בחיים הם!
עוד לא יודעים היכן,
הם ימצאו עם בוא השחר.
את תחושותיהם- איננו יודעים,
אפשר להרגיש בלחץ.
לעם- עוצמות הם נותנים,
איחוד ותקווה לא נשכחת.
הם יחזרו
וקולם ישמע
כולם יראו שהם פה.
בריאים ושלמים,
כולם כבר ידעו,
אט אט תרד הלבנה.
תחושותיהם- משתפים עם כולם
רוגע, שלווה וגם נחת.
לעם- נוספה אמונה,
איחוד ותקווה לא נשכחת.
(לחזרתם המהירה והקרובה של כל השבויים והנעדרים במהרה בימינו אמן!)
חמודיתאחרונהיש לך תבנית קבועה בשני הבתים, וזה עושה את זה
_
בדד...שיר מהמם!!
הצלחת לגעת בי בכל החלקים האפשריים..
עצוב עצוב עצוב..
עובר אורחארמונות בחולSee the painבס"ד.
מרגש...מדהים....
הלוואי ולא אצטרך לעולם לכתוב שירים כאלה
ארמונות-מלאך אכזר זהו אביהם
שברגע אחד של זעם חסר בינה
גדע את פתיל חייהם של שני ילדיו.
במעמקים אני שוכנת
למרחקים אני משקיפה,
בניתי מסביבי חומה וכל יום
היא רצת נסדקת.
כל אבן שנופלת משאירה שריטה
הלב כואב והנשמה נשרפת.
הלב לא נשבר הנשימה נעצרת
זוג עניים שמביטות על הכל
והמון שאלות שאי אפשר לשאול
לפעמים זה נראה לי קצת יותר מידי
איך הכל פשוט חולף מעלי.
מתאבקת כבר למצוא את השמחה
ואולי זה סתם העולם כזה
שנראה פתאום שונה כזה
רק לשלוח געגוע דרך המחשבה,
לא מרשה לעמי להישבר
להמשיך עד הסוף ולא לוותר
למצוא את האהבה למצוא את הגעגוע
את מה שמתחבא בפנים
להיות עצמי ולא אחר
גם שאתה חושב על דבר אחר
הלב שלי עף גבוה ויוצא ממעמקים
לחזור ולשוב למקום מימנו באת
ולא ללכת למקום שאתה לא מסוגל להשקיף מימנו
©ירדן אמויאל
תודה רבה מאוד שימחתם אותי
... כ"כ יפה.See the painגעגוע
זו מילה
כמעט גלגל
כמעט חוזרת
אבל בכל פעם שונה
געגוע
זו הרגשה
כמעט גלגל
כמעט חוזרת
אבל בכל פעם שונה
געגוע
זו נשימה
כמעט גלגל
כמעט חוזרת
אבל בכל פעם שונה
ואת לא כאן
כמו גלגל
כבר לא חוזרת
כבר לא משתנה
געגוע
אהבתי מאוד.
שונה משאר השירים שלך, לכאורה יותר פשוט אבל יש בו עומק לא פחות.
תודה!
קצב טוב שמתאים לאווירה ולמסר. שיר מעולה.
|מתגעגע|
געגוע....See the painאחרונהאנשים, אני מעלה לכאן קטעים כדי לקבל הערות על הכתיבה... פחות מהמקום של שיתוף
תעשו טובה, תעירו ותאירו על הכתיבה...
אני רוצה הערות כדי להשתפר, אז בבקשה- תעזרו לי...
ואראה-ונעלמת
!!מיכל =>חוזרתאחרונהיש הערות בכיוון השלילי?
מי הכותב שלי?חוזרתבגלל הסגנון...
בדד...והבית האחרון ממש טוב..
אהבתי! שיר מהמם!! יישר כח, תמשיכי לכתוב!
זה ממש ממש יפה, גם הרעיון גם הביצוע גם הכל!
ארמונות בחולאחרונהארמונות בחולשיקרתי לעצמי, לא הפסקתי לאהוב
הייתי מבולבלת וניסיתי לרצות אחרים.
האהבה לא הסתיימה היא ממשיכה לכאוב,
אולי הכאב יפסק אם אחתוך את הורידים!
בהצלחה אחות!
עובר אורחאבל תנסי לשנות את הסוף.. משהו בסגנון של-
שיקרתי לעצמי, לא הפסקתי לאהוב
הייתי מבולבלת וניסיתי לרצות אחרים.
האהבה לא הסתיימה היא ממשיכה לכאוב,
אולי הכאב ייפסק בעוד מרחץ דמים.
זורמת עם החייםרוש לילה.הוא נכון וכואב וחזק ואמיתי
וממש פוסטמודרניסטי
אהבתי
בקצרהאוקי! שניה לשבת! ואני חייב לרוץ להתקלח!!
(מן הסתם זה כבר יהיה סיפור לשבוע טוב, אבל לפחות עמדתי איכשהו בזמן)
כותרת בקרוב. תהנו!
"שלום! אמא שלי אמרה לי שמסרו לי ד"ש, וקיבלתי טופס שדיווח לי שאני יכול לבא לקחת אותה" אמרתי לאדון גבוה ורזה עם חולצת משבצת סימטרית אפורה, אבל לא ממשוקף, למרות שזה היה יכול ממש להתאים לו "רגע", חתך אותי "קח מספר, ותמתין", ואז הצביע לעמוד שמוציא לשוניות נייר, מתחצף אל העוברים והשבים, ניגשתי, תלשתי, 'A585'.
הסתכלתי סביב, מעבר לדלפק שיש גבוהה ומצוחצח שכמעט והסתיר את האיש המכופתר, ניצבו להם בחדר לוח דיגיטאלי שמסביר מי המאושר שתורו הגיע, שני עציצי דקל רחבים בפינות החדר הרחוקות, ברזייה לנוחות המחכים, פח אשפה ריק משקית אבל מלא מזבל, שלושים שורות ספספילים לממתינים, ובשורה הראשונה- ישבה זקנה עם חתול.
החדר הרגיש לי ריק למדי.
מבין שני הנוכחים בחדר- הגברת המחותלת הרגישה לי פחות מאיימת, אז החלטתי להתיישב לידה, "את הבאה בתור?" שאלתי עם חיוך כמעט אמיתי, "אני הנוכחת" ענתה עם שיניים כמעט אמיתיות ,"אז למה את יושבת פה ולא ניגשת אל הבחור בדלפק? אין שם אף אחד" שאלתי, "מטפלים לי בבקשה כרגע, הגעתי בלי הטופס שלי, אז לוקח להם זמן למצוא את זה" ענתה בלי להזיז את העיניים שלה מהפקיד הדומם, "מה קיבלת?" שאלתי שוב, מנסה להפיג את הרייקנות של החדר הגדול הזה, "הנכדים שלי אמרו שהם שלחו לי 'תודה' על המכונית על שלט שקניתי להם, אבל הטופס בקשה נאבד להם, אז באתי בלי, וכבר שעה שלא מוצאים את ה'תודה' הזאת, הם כבר הפכו את כל המחסנים, אני מתחילה להאמין שהם סתם שיקרו לו" החתול גרגר, הזקנה עזבה אותו, והוא קפץ למטה, חצה את החדר, והלך למצוא משהו מענין בבניין הזה "הבנתי" אמרתי, "איך זה שכל כך ריק פה? אני זוכר שהגעתי לפה לפני כמה שנים עם אמא שלי, היה פה כל כך הרבה בלגן, שאמא שלי היתה צריכה לקשור אותנו בחבל כדי שלא נאבד" שאלתי את הזקנה לפני שיווצר שקט מביך, היא נהמה, חרקה את שיני הפלסטיק שלה, ואז אמרה "כן, היום כבר כמעט שלא נותנים מחמאות.. הבניין נטוש, כל העובדים הועברו לבניין ממול, שם מטפלים במילים הרעות, תאמין לי, הבניין ממש שוקק מוות" נאנחה שוב, בלי להוריד את העיניים מהפקיד.
החלטתי לוותר על שיחות מזג האוויר, פוליטיקה, וגולף בריטי, מה שהותיר את רשימת נושאי השיחה שלי ריקה. שתקנו.
"גברתי, אנחנו מתנצלים אבל אנחנו לא מצליחים למצוא את החבילה שלך, את תאלצי לעבור לסוף התור" אמר הפקיד מונוטונית, כאילו ניסה לחכות את צלילים של מכונת כתיבה, לחץ על הכפתור שלו, והלוח הדיגיטאלי אמר בכמעט חיות 'הבא'. קמתי, ניגשתי אל הפקיד, "מסרו לי ד"ש!", "פתקית נייר בבקשה", חתך אותי מכנית, הוצאתי את הפתק המקובצ'ץ מהכיס, הנחתי על השולחן, בחן אותו "סלח לי, אבל זה כרטיס לA585, פה זה G, אתה צריך לעלות לקומה השישית, סוף המסדרון משמאל" אמר, לחץ על הכפתור, הלוח קרה 'הבא', והזקנה, היחידה מסוף התור, ניגשה בשנית אל הפקיד "הנכדים שלי מסרו לי תודה".
פניתי אל המסדרון, ומשם, אל המעלית, חיכיתי, הגיע, נפתחה, נכנסתי, באתי ללחוץ על הכפתור שיקח אותי לקומה 6, אבל נער המעלית עצר אותי.
"לאן?" שאל, "קומה 6, יש לי פתק לA585" אמרתי,
"אינני מכיר פתקים אדוני, רק מחלקות, ובכן, מה הביא אותך לכן?" שאל בשנית, "קיבלתי ד"ש" עניתי בשנית, נראה שלא שיכנעתי אותו,
"אדוני, אנא דבר ברצינות, זהו מקום רציני ואל לך להתעלם מהכללים הרציניים. ובכן, איזה ד"ש קיבלת?" הסביר את כוונותיו,
"קיבלתי ד"ש, דרישת שלום, למישהו אכפת ממני, ד"ש" הסברתי לאדון קשה ההבנה,
"ובכן" הוא פתח "אסביר לך את מצבך המביך, ראה, דרישת השלום יכולה ליפול בין מחלקת 'ברכות לבביות', 'אכפתיות כללית', 'קירבה ורצון לשלום', או בעיקר 'נימוסים מאולצים', הבנת?" בירר את היכולת האינטלקטואלית שלי לעקוב אחרי משפט שלם, "כן" הימרתי "קח אותי ל'קירבה ורצון לשלום'" ,"בעונג רב אדון", לחץ על כפתור מספר 6, והמעלית נסגרה.
הגענו, שלט 'ברכות ואיחולים', חתכתי את כל המסדרון עד שהגעתי אל סופו, פניתי אל זוג דלתות המתכת שעמדו בסופו, דחפתי אותן, העתק של הקומה הראשונה נפרס למולי, רק שהפעם הפקיד לבש חולצה עם מרובעים ירוקים שתאמה לעיניים שלו, הפקיד אמר 'להתראות' לבחור מרוגש שעזב את הדלפק, הסתובב, והתחיל לדדות לכיווני, מתמודד עם אופריה אדומה בהירה ואופטימית, "הכל טוב?" שאלתי אותו "קיבלתי 'אני אוהבת אותך'" מלמל באושר, נאחז בקיר, התקדם לכיוון היציאה, לוחש אל עצמו מחשבות חיוביות.
הסתובבי חזרה אל הפקיד, "קיבלתי ד"ש" אמרתי,
"השולח מכיר אותך אישית?" שאל,
"השולחת מכירה אותי כמו פיזקיה מכנית לבוגרי גן ברכה" ציינתי,
"אם כך, אתה במקום הלא נכון. זה המקום שבו מקבלים מחמאות אמיתיות, אתה צריך להגיע ל'מחלקת ביניים'" אמר, "מה יש שם?" שאלתי,
"לשם מגיעות על הברכות הלא אמיתיות, כל הכפרה-חיימשלי-מתהעלייך ועוד, ויותר מזה, אם לדוגמא תאחל למישהו בלבביות ללכת לעזאזל, אז זה יועבר לתת מחלקת 'ציניות', והם מעבירים את זה לבניין ממול, לטיפול יסודי, אבל לרב זה פשוט אוטומטית מוגדר כספאם, ונזרק" הסביר ממושכות, הוא הבין שאני מבולבל, אז הוא סיכם "שתי קומות למטה", את זה זה הבנתי, פניתי אל המדרגות.
ירדתי לקומה 4, אותו דבר, פקיד עם משובצת סגולה, התקרבתי אליו,
"פתק" אמר, הגשתי את הA585, בחן אותו, "פה זה 585A, אתה צריך לרדת תשע קומות למטה, פניה ימינה, שם" הדריך, "מה ההבדל?!" שאלתי, "הA" הסביר.
קומה מינוס משהו, פקיד בתכלת "אתה גבר, צא למסרון, שתי משרדים שמאלה", פקיד בכחול כהה אבל לא יותר מדי"אתה מעל מטר שישים ושבע, קומה למעלה, פניה שניה קדימה", פקיד בסגול עם נקודות צהובות " קומה מינוס תשע, בסוף" רצתי, מותש, כבר מתגעגע לחמצן שבקומת הקרקע, מדמיין חופש, פרפרים ועננים, נגררתי אל בחור מכפותר במשבצות שחורות,
"אדוני, השעה שלוש שלושים ושבע, סגרנו בשלוש וחצי, מתנצל" אמר.
כמעט וקרסתי, נשמתי את סוף החמצן שבקצה הריאות, דחפתי את היד לכיס, לזרוק את הפתקית שלי, והרגשתי פתק אחר, שטר מקומט, ניסיתי, "זה יכול לעזור לשעות הפתיחה שלכם?" הצעתי לו את כל מה שהיה לי, "בדיוק התפנה לנו מקום לעוד אחד בלבד!" הכריז, הוא פתח את מחדש את הדלפק שלו, הדליק את האור, חייך אלי, ושאל "אוקיי, אז מה יש לנו כאן?" השתדל לשמור על החיוך,
"הנה, זה הכרטיס שלי, A585" הגשתי אותו בפעם המי יודע כמה להיום,
"נהדר! תן לי שניה לחפש לך את זה... בא נראה.. אוקי! יש לך ד"ש מגברת בנימין, רק תחתום לי כאן שקיבלת" אמר, תוך שהגיש לי פתק אישור.
"איזה יופי, תודה" חייכתי רק מנימוס, הפעם האחרונה שראיתי את הגברת המכובדת- היתה בברית שלי, ואז רמת הלבביות שלה פחות העסיקה אותי, חתמתי לו, ואמרתי "תמסור לה בחזרה".
הוא נעצר מלקחת את הטופס עליו חתימתי, ושאל "למסור לה בחזרה או ד"ש?"
"תשלח לה בחזרה" אמרתי,
"איך אתה רוצה את הבחזרה שלה?" התעניין,
"אני רוצה את זה אמין כמו 'לא תודה אני לא רעב', אבל לא מוגזם כמו 'לא, לא מפריע לי שדרכת לי בשטיפה', שישאר אמין" הסברתי במפורט,
"אז אתה רוצה שנחרטט?" שאל,
"בדיוק" חייכתי.
****
וכן, ביקרתי במס הכנסה, אתגרו לי את החיים.
שבת שלום!!
סיפו"שים קודמים:
שבוע ראשון: "אהבה ממרחקים"
שבוע שני: "בעזרת השם \ אות היא לעולם."
שבוע שלישי: "אין שם עדיין, מוזמנים לתת רעיונות!"
שבוע רביעי: "חלומות של בוקר".
שבוע חמישי: "מיוחד כרגיל."
שבוע שישי: "עוד סיפור אחד ודי".
שבוע שביעי: "התאמה מושלמת".
סיפו"ח (לראש חודש): "מירוץ התפילין הגדול".
שבוע שמיני: "נקודת רתיחה".
סיפור מגירה: "מיומנו של כותב גוץ"
שבוע תשיעי: "שבת חגיגית"
שבוע עשירי: "העיקר הבריאות"
שבוע אחד עשרה: "סיפור אישי"
שבוע שתיים עשרה: "הקשיבה ממעון קודשייך"
שבוע שלוש עשרה- סיפשו"ש: "הבחורה מהאוטובוס"
ושבוע הבא - פה יופיע הסיפור הזה!
בן-ציוןממש נהניתי לקרוא, והפאנצ' נחמד
הרבה נק' קטנות ודעות רואים פה. הכנסת אותם בצורה טובה.
תודה רבה ושבוע טוב!
חוזרת
) רק אומרת אמת לא יפה! חוזרת אושר תמידישבוע טוב בע״ה!אווזה.ענבל
בקצרהבקצרהענבלאחרונה חרותיקגדול!
אתה יודע, נראה לי שרק צריך לתת לך נושא ואתה שופך, לא?
בידרת את נפשי.
אבל זה כ"כ נכון..
כתבתי סיפור.
אני רוצה להעלות אותו
אבל מה?
אני מתלבטת אם כדאי...
קיצור, למי אפשר לשלוח את הסיפור באישי כדי לקבל חוות דעת אם כדאי לפרסם אותו או לא?
תודה
אז אני מפרסמת את הסיפור... מקווה שזה בסדר...
הוא מבוסס על סיפור אמיתי...
"למה את כל כך מכווצת?" שאלה אותי מור "כולה שיחה קלילה עם גילה"
"אני? מכווצת? על מה את מדברת?" אני עונה בלי לחשוב, בחיוך רחב מדי, מנסה להראות בטוחה בעצמי, כשבלב- הפחד גואה, הרגשות מתגברים, שוב הזיכרונות עלו, כואבים, מציקים.
מור מדדה אותי במבטה בשתיקה, מבטה חודר, זועק חזק יותר מאלף מילים- שהיא יודעת שאני לא מאמינה לעצמי, ששוב אני מנסה להדחיק, והחליטה לא לדחוק בי לדבר.
"טוב, אני צריכה לדבר עם תרצה על המבחן החוזר שאני צריכה לעשות במתמטיקה" אמרה בקלילות מוגזמת לאחר מספר דקות של שתיקה "והיא עכשיו יוצאת משיעור בשישית".
"אחכה לך על הנדנדות?" הצעתי, מנסה לא להישמע פגיעה, כמו שאני באמת.
מור הנהנה קלות בראשה, וכבר הייתי על הנדנדה, להתנדנד חזק יותר, גבוה יותר, לא לחשוב.
'ואולי, אולי המחשבות כן יביאו לריפוי? אולי לא יהיה כל כך נורא להיזכר, לפתוח? אולי הלב הוא לא מחסן?' הרהרתי לעצמי
עוד לפני שהספקתי להגיע להחלטה, ראיתי את עצמי שם, יושבת מכווצת ליד השולחן, מנסה לקשקש על הדף שמולי, לא רוצה להיות חלק מכולן, ממאנת לצאת מהכיתה על אף ההפצרות החוזרות- ונשנות של חברותי הטובות. עד שראיתי צל ליד דלת הכניסה.
קמתי בתנופה, נעלמת ליד הארון, מנסה לחפש ספר שלא קיים, להיעלם מאחורי הדלת השבורה, שלא אראה, אך לשווא.
הוא קרא לי, ובאתי, ילדה טובה, או אולי זו טעות?
ושוב, אותו הסיפור, כמו תמיד.
חדר קטן, צפוף, מנסה להיעלם, לא לשמוע לא להרגיש.
"די" שמעתי את עצמי צועקת.
לא, זה לא בדמיון זו המציאות, מזל שאני לבד כאן.
נשכבתי על הדשא, פנים על האדמה, ובכיתי, כמו אז...
"אפרת?" זו מור, במציאות, לא בדמיון "אפרת, את בסדר?"
הרמתי ראש, הפנים מכוסות עפר, לא מפריע לי כלום.
"מה קרה לך? את צריכה שאקרא לאחת המורות או המדריכות? נפלת?" שאלה, בדאגה כנה.
משכתי בכתפי 'זה מה שחסר לי' חשבתי 'שיבינו למה אני ככה וישלחו אותי שוב ליועצת' כיסיתי באמצעות הידיים את הפנים, והמשכתי לבכות, להשתחרר.
" תעני לי בבקשה, מה איתך? את בסדר? אפרת? אפרת? את שומעת אותי?" מור נשמעת היסטרית, זה ממש מוזר, בדרך כלל היא רגועה.
"מור, אני בסדר, צריכה שקט, לכי" עניתי, הבכי מפסיק בין המילים, קוטע אותן להברות.
נתתי לדמעות לזלוג על פני, לנקות אותן, עד שהן נגמרו, ושוב, לחזור לאותו מקום, להרגיש את הכאב, לחזור למחשבות, לחזור ולהרגיש את העבר, אולי הוא יעזור לי להבין מי אני, מה אני.
וממשיכה להיזכר
יושבים בחדר, רק אני והוא, ליד החדר רעש של הפסקה.
"אני מפחדת להיות לבד" עוברת מחשבה בראשי, מחשבה שפיניתי מהר מראשי, כי הוא רב, הוא לא יכול לטעות, אני צריכה להאמין בו.
יד נשלחת לעברי, אני כבר לא מבינה מה קורה פה, חושך, כאב.
ואני לא זוכרת כלום.
יד נשלחת לעברי, מרגישה חיבוק.
וקופצת.
"מור, אמרתי לך ללכת, מה את עושה פה?" שאלתי, מרוגזת קמעה.
"אבל, אפרתי, אמרת שאת מפחדת להיות לבד, אז כדי שלא תהיי לבד הגעתי להיות איתך"
נתתי לעצמי להרפות, ליפול על מור, לתת לה לחבק אותי, לנגב את הדמעות שזולגות בלי הפוגה.
"אפרת, אני לא יודעת למה את בוכה, ממש לא יודעת, רק אני רוצה לומר לך שאני אוהבת אותך" אמרה בשקט.
עכשיו כבר התפרצתי, בצעקות ובבכי לא נשלט "אני רעה, ודי, ותעזבי אותי כבר, טוב? את טובה, את לא צריכה להיות חברה של אחת כל כך רעה ורשעית כמוני, הבנת את זה? הבנת? תעזבי אותי עכשיו, אני לא רוצה ולא צריכה עוד הוכחות כמה אני רעה, וכמה כולם יותר טובים ממני"
מבט מרחם, אוף, אני שונאת את הרחמים האלה "מור, שלא תעזי לרחם עלי! הבנת? אני אפרק אותך, וזה לא יגמר טוב בשבילך" אמרתי, תוקפנית, והוספתי בשקט "לי, זה כבר לא ישנה, גם ככה אני סתם דפוקה"
מור עזבה אותי, פגועה.
'כל הכבוד לך, אפרת, ממש, את מדהימה' התחלתי לעקוץ את עצמי 'קודם התמימות המופלגת שלך בסיפור איתו, ועכשיו ההתנהגות הנעימה שלך למור, שבסך הכל מנסה לעזור לך'
נשכבתי על הדשא, על הגב, מביטה לשמים, בוכה, מצטערת שפגעתי במור, ומקבלת החלטה.
לוקחת את הפלאפון, ורואה הודעה, ממור. "אני מבינה שאת פגועה ממשהו, אם תרצי לדבר- אני כאן, תשלחי הודעה".
שלחתי הודעה בחזרה, שאני מתנצלת ואשמח לדבר איתה.
והיא חזרה, מבט חשדני מעט בעיניים, שהתפוגג אל מול עיני, אל מול המבט הכאוב והפגיע שבעיני.
"אפרת, מה קרה?" היא שאלה, מנסה להבין
"אני מפחדת, כן, אנחנו כבר מסיימות את השמינית, אבל, אני לא רוצה לצאת לעולם"
מבטה סימן לי להמשיך
שיניתי כיוון
"זוכרת את הרב בחמישית?" שאלתי "מי אמר שלא כולם כמוהו?"
היא הביטה בי, ניסתה להבין מה אני מנסה לומר, על איזה רב בכלל מדובר, ואז חיבקה אותי חזק.
זמן מה הייתה שתיקה ביננו.
"את לא אשמה, בכלום" אמרה לי "את טובה, הרבה יותר ממה שאת חושבת, וכשתצאי קצת מהכאב של הזכרונות- תראי שוב שלא כל העולם רע"
חיבקתי אותה בחזרה, יודעת שכן, אני צריכה להתמודד עם הקשיים, אבל יש לי חברה שיכולה לעזור לי ועוד מעט יהיה יותר טוב, ארגיש יותר טוב.
נשכבתי שוב על הדשא, נותת לדמעות לנקות אותי, לטהר אותי.
משורר מדורות|בוכה|
אוי טעטא
עד מתי?!
בדד...וואו!!
כואב כלכך..
ממש נגע בי..
תודה ובהצלחה
אנונימית אחת..מפחיד מזעזע עוצמתי,
מחזיר אותי לשם.
מפחיד אותי.
מהמם!!
|פצלש|
נקודה טובהתודה על המחמאות על הכתיבה.
עוגי פלצת קיים- בזכותך זה התפרסם, תודה ממש... הייתי צריכה את זה...
אנונימית אחת- ממש מחילה... לא התכוונתי להכאיב.... אשתדל לקחת בחשבון פעמים הבאות את הכאב לכלל ולא להעלות כאלה דברים.... (בעצם, זה מופנה לכולם... בעיקר לאנונימית אחת, משורר מדורות ובדד...)
ותודה ממש גם לכל מי שהגיעו לאישי והגיבו...
וחזק... כל כך חזק..
מחזיר אותי למקום שהייתי ... 
פשוט מפחיד ומזעזע
אבל דבר אחד פשוט כתיבה מעולה , כל הכבוד לך
משורר מדורות
ישב וחשב
למה עצוב ובודד הוא כל כך?
והרוח נדמה
וההרים לא ענו
אך מבעד לבכי שמים נראו
ראיתי להמשיך אבל רק הרסתי,
אז השארתי אתזה ככה...
בקצרה חח.סתם..ארמונות בחולשמיים טהורים
צלולים וזכים
מפכים ונושמים
ולפתע נעלמים
ואור ניצת
בפתח ניצב
עששת כבתה
אך אורה נגלה
חיוך מפציע
חיור בוקע
אבנים ניצבים
מתוך שברי בתים.
היא רצה בשדות
בורחת לא בורחת
בגיא, בנהרות
מצלילי הפחד
הצל שמתקרב
רוצה לחשוף לגעת
את נשמתה לערטל
ואת גופה לקחת
והחשיכה סוגרת
והדמעות חונקות
בחדר הסגור
היא קודחת
ונהימות הזאבים
שמתקרבים וטורפים
בעיינים רעבות
מביטים בצלחת
וברגע זה נגמר
אך בליבה נשאר לנצח
זיכרונות מאותו היום
וצלקות מדממות
נחרטו בדעת
הזיות, הזיות רק לחלום
בד"כ אתה יוצר תמונה דיי ברורה,
שבשלה כלשהו הופכת למטאפורה.
הפעם התמונה ממש לא ברורה,
וגם המטאפורות לא ממש.
בכ"מ יש לך שימוש במילים מאד ספרותיות שמכניסות לאוירה.
מעניין מאד!!
