שוב אני 
<ילדה להורים גרושים>
1. מה דעתכם על המשך "הסדרי ראיה" בשבתות גם כשהילדים אחרי גיל 18 (נגיד גילאי צבא וקצת אחרי.. לא נשואים)?
אצל אמא אנחנו באמת קבוע בשבת אחת לשבועיים ואצל אבא לא הייתי בשבת חצי שנה +-
כי כל הזמן יש לו תירוצים.
כלומר אם כל האחים לא נמצאים אז הוא יגיד לי (בעקפין) שהשבת מבוטלת והוא מעדיף לעשות משהו אחר כי "אין אף אחד".. [למרות שיש אותי].
לאמא חשוב הזמן איתנו,
במהלך השבוע אנחנו לרוב לא נמצאים בבית. אז ממש משתדלים לא להבריז בשבת איתה.
ולאבא,
לא ברור.. אנחנו יכולים לא להיפגש (גם במהלך השבוע), לפעמים גם כמה חודשים.
2. כלכלי.
כשההורים התגרשו אבא היא "משתיק אותנו" בפיטום כלכלי.
כלומר,
לא היינו כמעט נפגשים אבל היינו מקבלים *כל מה שאנחנו רוצים*, באמת.. הכל. בלי פרופורציות.
וזה כביכול היה אמור להיות פיצוי על זה שלא היה לנו זמן יחד (כן היו כביכול הסדרי ראיה, עד גיל 14 שלי) ואחרי זה נהיה ממש שכונה.
פשוט הרגיש שזה לא חשוב לו ושיש סדרי עדיפויות שונים.
כיום אני כבר בת 20 ואחי יותר גדול ממני ויש את העניין שאנחנו לא נפגשים איתו במהלך השבוע (אפילו סתם לקפה),
לא מצפה לבוא אליו בימי שני ורביעי בשעות קבועות... אבל כן לראות אותו מידי פעם, כמו כל קשר נורמאלי של הורים- לא?
ושבתות.. כמו שהזכרתי קודם, זה לא יוצא לפועל.
ואז גם הברז הכלכלי (שכמובן התאזן עם השנים) נפסק לחלוטין.
זאת אומרת, אני (לעומת אחי שאבא ממן לו רכב)- לא רואה ממנו שקל. וגם לא נעים לי לבקש ממנו כלום.
לפעמים אני כן נתקעת או יותר לחוצה ומרגיש לי שזה פשע לבקש ממנו עזרה במובן הזה.
וגם זה כמובן לעומת הילדים שלה, שגם יש שם חופשיות וכו'.. כלכלית. רגשית. השקעה בזמן.
3.סדרי עדיפויות.
אצל אמא אני יודעת ומרגישה, שאני ואחי בראש סדר העדיפויות שלה.. לא מתוך מקום של ריצוי, אלא ממקום באמת מאוזן של אכפתיות.
היא עושה בשבילנו המון, מעל ומעבר.. משתדלת (בעיקר איתי) וגם כמובן משקיעה בזמן וכו'.
אבל אבא, לא מרגישה שאנחנו בסדר העדיפויות-
יש דברים הרבה יותר דחופים מאיתנו.
העבודה, אשתו, הילדים שלה.. ומרגיש כאילו נוצרה שם איזשהי משפחה (גם אם אף אחד לא מודה), שלנו אין חלק בה...
אנחנו כמו הדוד שמגיע מחו"ל, מתלהבים כמה דקות ואחרי זה שמחים שהוא חוזר לבית שלו.
ובאמת שאני עושה עם עצמי עובדה כבר שנים לא להרגיש ככה, אבל זה פשוט שחור על גבי לבן.
רעיונות? הגיגים?
תודה רבה
