אם תעצור בנאדם ממוצע בעם ישראל בימינו, הדבר שהכי מעניין אותו זה: הניצחון במלחמה, שלום החיילים והחטופים.
לטרוריסטים לא איכפת מהאבידות הכבדות שלהם, רק את הכבוד המדומה הם מבקשים.
שני רעיונות קטנים ופשוטים יותר, שכל אחד יכול לכוון ולבטא בעצמו, בתפילת עמידה, בימי המלחמה.
מי שמסתובב בשטח מרגיש שיש 2 ספרות שונות, האחת של הלוחמים שנלחמים כרגע בעזה באחדות, בעוז ובגבורה.
מתבקש מרה"מ לאמץ את המדיניות של צ'רצ'יל בעת מלחמה קיומית: לנצח בכל מחיר, רצוי של האויב כמובן. דעה
כואבים יחד, נלחמים יחד, מגינים יחד, בלי הבדל בין דתיים חילוניים, ימניים שמאלניים, מתנחלים ומתנגדי המתנחלים.
מיהרנו להספיד את דור המסכים, אך הוא מתגלה במלחמה בגדלותו ומסירותו ומוכיח שאין תכתיב ידוע מראש לאף אדם
מסיימים את ספר בראשית, והקריאה בו בשנת תשפ"ד הייתה אחרת.
לכל אחד יש את רגעי הנחמה שלו בתוך המלחמה. באחרית הימים בני אדם ייקחו את הכאבים ויחברו אותם למשהו בעל משמעות גדולה ונצחית.
האם עדיין לא נפל לנו האסימון שאנחנו במלחמה קיומית, והאחדות היא סלע קיומנו?
נטישת הישובים בעוטף עזה הראתה חד-משמעית שבסופו של דבר או שיהיו יהודים בנגב או ערבים בעזה - שניהם לא יוכלו לדור יחד.
בעיצומם של ימים נוראיים בחרו 15 שופטי בג"ץ לכרות גט כריתות חלוט עם האומה כולה.
כל צד פוליטי מאשים את יריבו ביצירת "מכונת רעל" מבלי לעצור לרגע ולומר חלאס. בואו נחשב מסלול מחדש
על כל שק מלט שיוכנס לרצועה בנימוק של שיקום הרס הבתים, ייכנסו שני שקי מלט לשיקום מנהרות הטרור
כל עוד התותחים רועמים, חילוקי הדעות הפוליטיים והשאיפות הפרטיות צריכים להיגנז עמוק ביותר.
התלות הגדולה של מערכת הביטחון בממשל האמריקאי, מנוגדים לאינטרסים המדיניים והביטחוניים של ישראל.
הביטחון העצמי שלנו בהיותנו 'יהודים' - זאת המלחמה שמאחורי הלחימה.
בחתונה חרדית הושמע הימנון התקווה ברגעי השיא של החופה ובני הזוג התעטפו בדגל ישראל. ומה משמעות האמירה 'תורה מגנא ומצלא'?
הדרך לריפוי מהכאב היא להיות בכאב, ולהיות חזקים זה להתמודד וגם להיות חלשים. בת גלים שער מספרת על תובנות מניחום אבלים.
שוב נחשפנו לסטנדרטים של צביעות ודו פרצופיות: הצורך למנוע את הקרע בעם מתאייד כשנדרשת פסיקה כוחנית שתדרוס את הקואליציה הנבחרת.
יהונתן, כולנו אבלים על נפילתך, אך ננער את האבק ונקום זקופי קומה להמשיך את דרכך המוארת שתקרין על כלל ישראל
זכינו שחיית בינינו, זכינו שהגנת עלינו בגופך ובחייך, הלוואי ונהיה ראויים.
בימים אלו מחשבים את דרכים אלפי הורים לפני ההחלטה החשובה לאיזה מוסד חינוכי לשלוח את ילדיהם.
אבידן ועודד נטבחו במסיבה ברעים ושי נפל בקרבות בעזה. התמונה הזו צמררה אותי שבעתיים
רבות מהמשפחות השכולות דורשות מהקברניטים להמשיך במלחמה ולהכריע כדי שקורבנן לא יהיה לשווא. לצערנו יש גם קולות אחרים שמרפים ידיים.
מהו הסוד שעומד מאחורי גבורת האימהות שלנו? מאיפה מגיעים הכוחות? על המסר של איריס חיים שכל אחד צריך לקחת איתו - לימי המלחמה ובכלל
הטעות של הימנעות מתקיפות יזומות וקרקעיות כאשר הדבר נחוץ, בשל הירתעות מאובדן חיי חיילים, היא מהותית. המחיר עלול להיות קשה יותר.
לא רוצה לצאת קלישאתי, אבל הרבה מאוד ממה שאני היום זה בזכותו של איל. לא הודיתי לו על זה מעולם
אני כותב את הטור הזה כי חייבים להשמיע את הזעקה של חיילים יראי שמים ושל כל היהודים הלוחמים שמתו על קידוש השם. דעה.
נשאנו את הארון והרגשנו איך הארון נושא את נושאיו. לא אנחנו מרימים אותם, אלא הם מרימים אותנו לגובה אחר
יעל שבח נזכרת בשמחה שהכניס לביתה אחרי האבל הפרטי שלה יהונתן לובר ז"ל יחד עם חבריו. "אי אפשר היה לפספס אותו".
תעזבו את תא"ל ברק חירם ואגם גולדשטיין. אסור לרוב הישראלי להמשיך לשתוק כשהקצוות גוררים אותנו לביצות הרעילות של השנאה.
כמה מחשבות אחרי סיור בפיקוד הצפון והמסרים ששמעתי מלוחמים שהוקפצו בשמחת תורה ומאז שומרים על הרוח הגדולה.
עוד יגיעו ימים של חקירה וביקורת, אבל כעת אנחנו בשיא הקרבות, ואסור לנו לירות במפקדים שלנו בגבם.
אם נקשיב למה ששומעים במחוזות מסוימים בתקשורת הישראלית, זה מה שהיינו מצפים לשמוע אצל אויבינו, אך אצלם לא נשמעים קולות כאלה.
רק חיבור אמיתי, בלי אינטרסים אישיים, יכול ליצור כזאת עצירה להתבוננות, ולהוליד כנות כזאת מופלאה, עם הערכה כל-כך יפה.
טובי בנינו-לוחמינו, פועלים בגבורה להשיב את הביטחון ולהסיר את איום הטרור הברברי.
שמתי לב שקיים פער גדול, גדול מידי, בין התוכן שנאמר בפגישות עם אנשים אמיתיים לבין השיח ברשתות החברתיות.
"שרון האב, כמו שרון הבן, התעלמו בהתנתקות מהשאלה החשובה הזו, שמאז ועד היום אין לה תשובה ריאלית".
קמפיין עתיר ממון מנסה למסגר לנו תמונה מעוותת בראש: חטופים מול חיילים, פדיון שבויים מול ניצחון. זה שקר.
חמישים שנה חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים – וכלום. אותה התנשאות מבישה. אותה שיטה של קידום חברים.
כאשר פרשני "ידיעות אחרונות" כותבים כי חמאס הקשיח עמדות, חמאס זחוח – האם הם מפרשים מציאות, או שהם מבקשים להחליש את רוח צבאנו?
בהתנגדותה להקמת ראש הגשר ההומניטרי בתחומה, מצרים מניחה לישראל ולאזרחי הרצועה לדמם ובכך היא מוסיפה חטא על פשע
אני מציע למירי רגב, דוברת רמטכ"ל ההתנתקות דן חלוץ, שתלמד מהתנהלותו של קצין בכיר אחר שתמונתו תלויה אצלה.
היכולת שהקנתה מדינת ישראל לאורך שנים לפקידים ויועצים משפטיים היא מציאות שמחייבת שינוי.
השר לשעבר יועז הנדל מסביר בטור: "יש היום תקווה גדולה בשתי קבוצות שאני מזהה. אנשי המילואים והציונות הדתית".
שיח של אמון וכבוד הדדי, ומציאת הערך המשותף הגובר על הפרטים השנויים במחלוקת.
מה הסיבה שגרמה לנוצרי להתגייר דווקא בעקבות השואה? ומכתב הרבנים המפתיע להיטלר, שחושף את הקונספציה.
ראש אגף המודיעין משמש כעין אורקל צבאי, שהערכת המודיעין שלו מתקבלת כסוג של נבואה שפועלים על פיה
זו הדרך הכי מהירה ויעילה להבריח החוצה את מחבלי החמאס ממחילותיהם, תוך שהם משתנקים ונחנקים.
לא שייך לבקש מתושבים לחזור אלא אם ברור שהחמאס יענש טריטוריאלית, קביעת רצועת ביטחון ותיקון חטא ההתנתקות.
הניסיון הישראלי מלמד אותנו כי השתנות הנסיבות ממקרה אחד למשנהו מקשה על היצמדות לקו עקבי ואחיד
פוסט שהעלה אדם שהודיע כי יצום בעשרה בטבת לאחר שלא צם בעבר, ריגש חייל בדרום ששיתף את סיון רהב-מאיר בתובנות.
הדיון לגבי שם המלחמה וכן שאלת ההנצחה והזכרון יש להם משמעות רבה לגבי האופן שבו היא תיזכר
מה הביא אנשים בשבעה באוקטובר לקפוץ ולהציל אחרים בלי לשאול לאיזה מגזר הם שייכים?
צום עשרה בטבת נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל כיום הקדיש הכללי לכל הנספים בשואה, שרובם ללא קרובי משפחה ולא תאריך פטירה וקבורה.
אין לבוא במשפט עם החיילים שירו בשוגג, גם כך מצפונם מייסר אותם על מה שאירע.
כל מגזר שהוא רוצה בשחרור החטופים – עכשיו. אבל האם בכל מחיר שיהיה עכשיו? גם במחיר של סכנה בקנה מידה לאומי?
בעשרה בטבת השנה נדרשים אנו להזכיר לעצמנו את סכנותיהם של האדישות, העיוורון והחידלון שעלולים להביא לאסונות.
