מאושרים ולא רגועים
יש לנו סיבות טובות להיות גאים במדינתנו והישגיה
יש לנו סיבות טובות להיות גאים במדינתנו והישגיה

כמו אחרי שלושת הפיגועים הקודמים, החל אצלנו הוויכוח - האם השב"כ ביצע את מלאכתו ככל יכולתו או שמא פישל?

במה יועילו היחסים המשופרים עם תורכיה וירדן, להדברת הטרור?

מיעוט מקרב ערביי ישראל נוטל חלק ממשי בציון היום הזה. זהו מיעוט שהוא לרוב מיליטנטי, קיצוני ומתלהם בקלות.

הרוסים אינם מתכוונים להיות אורח לרגע באוקראינה. נראה שהבוץ והנחישות של האוקראינים יעצרו בעדם.

בעיצומם של ימי החנוכה, החג האהוב כל כך, לא סולק לגמרי החושך. יש לנו אור ואש, כוח ועוצמה, אבל הרוח פחתה במקצת.

מאות בוגרי תנועת בית"ר התכנסו השבוע בנורדיה שבשרון – איך לא שם? - למפגש נוסטלגי, של חיבוקים, זיכרונות, געגוע

מדינת ישראל בהתנהלותה המכילה כלפי חורשי מזימות השמדתה, מטפחת בקרבם תחושה שחלומם בר-הגשמה

בסוף השבוע ייפגש ראש ממשלת ישראל לראשונה עם נשיא ארה"ב בבית-הלבן

איראן שבחרה בשבוע שעבר נשיא שידיו מגואלות בדם מאיצה את פיתוח הגרעין כדי להגיע לנשק אטומי.

הן במאבק לחירות בטרם קום המדינה והן במלחמות להגנת המדינה וביטחונה, נפלו ונופלים לדאבון הלב בשני הצדדים חללים חפים מפשע

הנה נושא שתופס כמעט את כל סדר היום, שבו הניגודים האידיאולוגיים בין ימינה למרצ, למשל, אינם רלוונטיים לעניין דוחק זה וקורונה שמו.

דברים שפורסמו לראשונה בגיליון החדש של רבעון "האומה", העומד להופיע בימים הקרובים

האם אפשר להשוות בין מנהיגי ההווה, שעסקנותם היא מהותם, לבין מנהיגי העבר, במאה הקודמת, שהיו גם אנשי רוח ומדע

אריה מקל כותב באהדה לשמיר אך גם בדיפלומטיות. אין הוא חושף את דעותיו שלו, האישיות. ספק אם הזדהה בליבו עם מלוא העקרונות של שמיר

מאבק להחלפת שלטון ניזון בין השאר מנכונות של "לשעברים" מסיבה זו או אחרת להפיל את המנהיג שתחתיו שירתו.

מה שממשלת הליכוד עשתה ועושה בשנים האחרונות זה להוביל את עם ישראל וארץ-ישראל לגאולה שלמה

מלאו 54 שנה למלחמת ששת הימים ולקרב על תל פאחר בגולן. סיפורו של אחד החללים ואחיו העיתונאי מוטי רוזנבלום שהלך באחרונה לעולמו.

עם כל הכבוד לשגריר הרהוט, זו אינה נקראת הסברה. זו התנצלות, שאינה מרשימה את דורשי רעתנו, רחמני החמאס באשר הינם, ושוקן ביניהם.

מתוך ברכה לשר לשעבר אהרן ידלין במלאת לו 95 שנה, באירוע החגיגי לכבודו שהתקיים בקיבוץ חצרים

המחלוקות הפוליטיות בתוכנו עלולות שוב להתעצם, כאשר המשבר הפוליטי חזר לסדר היום. סכנה פנימית אורבת לנו בשער.

זה היה בתש"ח, בעת המצור על ירושלים. והרחוב הוא רחוב הטורים, בלב שכונת מקור ברוך, שהיום הוא כולו חרדי.

ימים מתוחים אלה, ההתפרעויות בירושלים, התוקפנות בגבול עזה, הם ימי מבחן למנסור עבאס. האם הוא באמת עלה על מסלול של מתינות? לא בטוח

החמאס אינו נזקק לתירוצים של ממש, כדי להתחמש ולהתעצם מיום וליום וכדי להעמיד בניסיון את צה"ל אחרי כל ירי ש"בא להם"

עוד לא אבדה התקווה, על נפתלי להתעשת כבר השבוע, ולא לפרוש ממחנה הימין.

ביום העצמאות, לאחר שנה של תחלואה וסגרים, באו לידי ביטוי מובהק "החיים הטובים" שהם נחלתנו, או לפחות רובנו.

היאך אני מקבל את העובדה ש"הנאשם" אינו פורש ואינו מאפשר לאחר להנהיג במקומו את הליכוד ואת הממשלה?

חייך טילטלו אותך מארץ הולדתך ליטא, אל לטביה, וממנה אל ארה"ב ולישראל שזה אך קמה.

על מנת למנוע בחירות חמישיות, אסוניות, גם ראש הממשלה נתניהו וגם ראש האופוזיציה לפיד חייבים להחליף דיסקט

העולם מוכה הקורונה אינו רלוונטי למי שרוצים להפיל את שלטון הליכוד, גם במחיר הכפשת ישראל וסילוף המציאות

ראשי הציבור הערבי חייבים להתחיל לפעול ברצינות, ולא רק לזעוק כלפי הממשלה תוך הפרחת סיסמאות נלוזות על "הפקרה גזענית".

מתוך דברים שנשא יו"ר מכון ז'בוטינסקי בערב השקת הגיליון החדש של כתב-העת "עת-מול", המוקדש לזאב ז'בוטינסקי, לציון 140 שנה להולדתו

הרבה שחור יש בחיינו בתקופה זו, תופעות שחורות, הפגנות בשחור, תחפושות בשחור, אבל מה שקרה לאורך חופי ישראל מזוויע במיוחד.

על בנט להבין: גם בבחירות אלה, שאומרים כי הן נסובות רק על שאלה אחת – כן ביבי, לא ביבי – עדיין ההכרעה היא בין ימין לשמאל.

יו"ר מכון ז'בוטינסקי ישראל, יוסי אחימאיר, סיפר בהרצאה על אסירות ואסירים מאחורי הסורגים בתקופת המנדט הבריטי

לימור לבנת מצטרפת למחנה יריבי הליכוד, דוברי השמאל, מרבית פרשני התקשורת, וכל פורשי הליכוד שקדמו לה.

אין לקנא בבנימין נתניהו. עליו לנהל את הממשלה המטורללת ביותר שהיתה אי פעם לישראל.

מאז נפל יאיר, ילדים רבים נקראו על שמו, בראש ובראשונה יאיר שטרן שלנו, הבן שנולד לרוני ולא זכה להכיר את אביו.

עם כל זכויותיו, רון חולדאי התגלה אפוא ככוכב ליום אחד. נסק ודעך. מה ביבי משחק ב"טיק טוק", חולדאי ניסה להשיג ב"צ'יק צ'ק".

שבע שנים חלפו מאז ולעולם לא אשכח את האירוע המרטיט הזה, בו נטלתי חלק כחבר משלחת כנסת ישראל.

הגיע הזמן ליציבות שלטונית ולפוליטיקה מתונה. הרוב בעם, הציבור הלאומי-אידאולוגי, מייחל לכך. במיוחד אחרי הכישלון עם הממשלה הנוכחית

מנהל לשכת ראש הממשלה במלחמת המפרץ, ינואר 1991, נזכר בימי הסקאדים, מסכות האב"ך והניילונים לפני שלושים שנה

הפוליטיקאי והכדורגלן מחפשים לעצמם בית. הפוליטיקאי מחפש מפלגה שברשימתה ירוץ בבחירות לכנסת ה24, הכדורגלן מחפש קבוצה בה ישחק

יוסי אחימאיר נפרד מהפובליציסט עמוס גלבוע ז"ל: "קול חשוב ורענן, שאינו הולך בתלם. כמה יחסרו תובנותיו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני"

כנסת אינה צריכה להיות שונה בהתנהגותה מוועד-בית. קצת אחריות, רבותי הפוליטיקאים. ניצרו חרצובות לשונכם בפרוץ השנה האזרחית החדשה

ריק גדול שורר במערכת הפוליטית החולה שלנו. אז מה הפלא שקצת מתגעגעים ל"עבודה" ההיא, שתציב אתגר אידיאולוגי של ממש לימין

כאיש ימין מובהק, איש ערכי ופופולרי, עשה סער מה שלא העז לעשות לעת הזאת אף אחד מבכירי הליכוד – לבקר בחריפות את ראש הממשלה

כל שמאסנו במערכות הבחירות אין מנוס מעוד אחת ובהקדם. בעוד השמאל מתפורר, על הליכוד כמפלגת מרכז-ימין לחדול ממתקפות על ימינה ולהיפך

יוסי אחימאיר מתייחס להתנגדות מינוי אפי איתם ליו"ר יד ושם ומספר על התהליך שעבר והביא אותו לתמוך במינוי איתם.

הביקורת על התנהלות הממשלה בתחום המאבק בקורונה לגיטימית, אולם אינה מצדיקה את ההקצנה ברשתות וברחובות.

השמאל ספד בימים האחרונים לשניים מחביביו: סאיב עריקאת ונתן זך. הראשון מראשי אש"ף ותועמלן רהוט. השני – להבדיל – משורר עברי גדול

האירופים אולי מחרימים, אבל באיחוד האמירויות ההתעניינות גוברת בתוצרת מפעלי השומרון. יוסי דגן מספר מדובאי. כיבוש? לא מעניין.

יוסי אחימאיר מספר על היכרותו עם הנשיא הנבחר של ארה"ב, ג'ו ביידן, ועל אהדתו לישראל במשך כל שנותיו בסנאט

דברים שכתב עורך "האומה", יוסי אחימאיר, בפתח הגיליון החדש – מספר 220

כמה עצובה היתה הפרידה משתי נשים מופלאות שאהבו את החיים ואת בני האדם, שראו רק חיוב במדינה, שלחמו עד הרגע האחרון בקרב על חייהן.

יו"ר מכון ז'בוטינסקי, יוסי אחימאיר, מספר על הרלוונטיות של המנהיג אותו זכה להכיר גם לימינו ומדבר על ההשראה שיכולים לשאוב ממנו.

ההתקהלויות המפונקות בבלפור הן נגד ממשלה לגיטימית נבחרת כאילו אין איום גדול יותר המסכן את שלום העם והעולם בדמות הקורונה.

עטוף בטלית, ספון במחשבותיו, ראשו טמון בספר, צנוע ומצטנע. כך אני זוכר אותו, שקוע בתפילה בבית הכנסת שלנו, עד שעזב אותנו.

מה קרה לראש מועצת יש"ע? מדוע נגרר למחנה הסרבנות, פצח במתקפה נגד ראש מחנהו, שחריפה כמותה איננה זכורה?

האיש שמתיימר לשאת את נס האידיאולוגיה הימנית אל על, שמתפאר שהוא ז'בוטינסקאי יותר מכל איש ליכוד, יעשה הכל כדי להשיג את היעד הנכסף
