המכתב לאפרים שמרגש לבבות
אלון בלוך כותב על דמותו של סמ"ר אפרים יכמן ז"ל, המשלבת התבוננות פנימית לצד קטעים מיומנו, החושפים חיפוש עמוק אחר הקשבה עצמית
אלון בלוך כותב על דמותו של סמ"ר אפרים יכמן ז"ל, המשלבת התבוננות פנימית לצד קטעים מיומנו, החושפים חיפוש עמוק אחר הקשבה עצמית

על החברה הישראלית לקחת אחריות ולזהות מצוקה לפני שהיא מתורגמת לפגיעה בביטחון המדינה.

אלון בלוך משתף בחוויית ליל סדר ייחודית עם חבריו ליחידה ביו"ש - מהרגע שבו חייל דתי שאל בביישנות על הסדר, דרך ההכנות המוקפדות

זיכרונות מהישיבה ומהשירות חוזרים, יחד עם תחושת החמצה על שותפות אפשרית עם העולם החרדי - שהוחמצה מפחד עסקני

מדוע הדליקו המכבים את המנורה כשידעו שאין שמן להמשך? אלון בלוך מציע גישה חדשה לשאלת הבית יוסף, דרך עקרונות ניהול ממוקד

ד"ר רות קנאי אינה ממתינה במרפאה - היא יוצאת אל בתי המטופלים, שם מתרחש הטיפול האמיתי.

כשהצפירה לא נשמעה בגבול – הלב שמע את קולו של אפרים. על שיחה אחת בגמרא, על ראיית הטוב, ועל לוחם שנשא עמו חלום של אחדות אמיתית.

אפשר וצריך לבקר את ההנהגה, אבל האם אנחנו באמת יודעים הכל? על חידוש הלחימה, עסקת החטופים והמחיר הכבד – ומה שביניהם.

לא חסרים אנשים שידברו על המציאות המורכבת בחברה הנפלאה שלנו, אבל חסרים אנשים שידברו אחדות בשפה מאחדת.

בתוך תקופה מורכבת במיוחד בציבוריות הישראלית, השמחה ביום העצמאות השנה מאתגרת מהרגיל, ומדגישה את הצורך שלנו לבנות אותו מחדש.

זכינו שחיית בינינו, זכינו שהגנת עלינו בגופך ובחייך, הלוואי ונהיה ראויים.

אפשר לחיות חיים בלי תשוקה, בלי אהבה, בלי טירוף, בלי רוחניות. אפשר לחיות במוזיאון ואפשר להיות מוזיאון.

שליח ה' צריך להיות רלוונטי וקשוב ולהצליח לגרות את בני הדור לראות את האות שלהם בספר התורה, גם כשעיניהם כהות.

מול הגישה שרואה כעס כהזמנה להתרחק, יהיו מי שירצו את הקשר בכל מחיר, ויהיו מוכנים להתגמש בשביל עוד הזדמנות למפגש

