פסגת השקרים
במחיר כבד מנשוא נפקחו עינינו לראות, להבין את מצבנו האמיתי, הגיאופוליטי, את הסביבה האיומה שבתוכה אנו שוכנים.
במחיר כבד מנשוא נפקחו עינינו לראות, להבין את מצבנו האמיתי, הגיאופוליטי, את הסביבה האיומה שבתוכה אנו שוכנים.

מן הראוי שערוצי הטלוויזיה יחזרו לשידורים חלקיים במתכונת רגילה ככל האפשר עם פריצות להתפתחויות משמעותיות.

אחריות-העל לאסון-שמחת-תורה מוטלת על מי שעומד בראש הפירמידה, ראש הממשלה

רדיקליזם דתי מסוכן מאוד. במיוחד איסלאמי. במיוחד שיעי. מאז עליית האיסלאם הוא נלחם ב"כופרים". במיוחד – היהודים.

ישראל נמצאת בעולם אחר, שאיש לא חלם עליו. חלום בלהות שהתגשם אף מעבר לכל דימיון.

שייח ערבי הוביל בשנות השלושים את תמיכת הערבים בהיטלר ועודד את הצורר הנאצי לצאת להשמדת היהודים.

יואב, אתה וחבריך הלוחמים המופלאים באים לתקן את הכישלון הנורא בצמרת הביטחונים והמדינית

גיל רגב, רון חולדאי, איתן בן-אליהו וחבריהם עשו את שלהם בגבורה ובתעוזה.

הדמוקרטיה שלנו אולי נעדרת מנגנוני הגנה מספיקים, אבל במה עליונה סבירות השופטים על סבירות חברי הממשלה הנבחרת?

האם לפני ראש השנה נעמוד במבחן ביטחוני רב זירתי, כאשר מדובר על מאות איומים בימים הקדושים לעם היהודי?

הלוואי והמחנות הניצים בעם, ילמדו מיד ושם את לקחי הפירוד, ינהלו ויכוחים כראוי במדינה יהודית ודמוקרטית

מסתבר ששגם אחרי ההתנתקות ועקירת אלפי מתיישבים מגוש קטיף, שהביאו עלינו ירי רקטות וטילים מעזה, השמאל זה לא הפיק לקח

את תומכי הממשלה וראש הממשלה מרבים לכנות בכינוי הגנאי: ביביסטים. ההכללה נעוצה בעצם המילה

התופעה שאנשים ומנהיגים משנים את עורם אינה מיוחדת, בוודאי לא בפוליטיקה הישראלית. רבים וטובים שינו דעתם מי מימין לשמאל ומי להיפך

מתוך דברים על ד"ר אפרים אבן ז"ל שהושמעו באירוע האזכרה שהתקיים בכנסת ישראל, במעמד יו"ר הכנסת אמיר אוחנה.

אופירה וברקוביץ' זוהי תכנית שמבזה את מקצוע העיתונות ואת הערוץ שמאפשר את שידורה, ללא בקרה, ללא איזונים

עברו שלושים שבועות של הפגנות בסערה, כמעט ללא נפגעים, לנוכח פני העולם המשתאה. הקו האדום טרם נפרץ

ישראל נמצאת על סף מלחמת אזרחים. כבר אין להעלים עין מהמצב האיום הזה. מעבר לסף – התהום. הצניחה אל האבדון.

צר לי על העוזבים, יהיו נימוקיהם אשר יהיו, אבל מנגד הלב עולץ לראות עולים רבים שאינם מתייראים מפני הסכנות

מוטי עדן לא זכה מהבוסים שלו להערכה, לה היה ראוי. פעם ועוד פעם התבטא: אני לא חלק מהקליקה.

כאשר מציינים חמישים שנה למותו של בן-גוריון אסור לשכוח לצד הישגיו, גם את כשליו ואת שנאתו למחנה הימין

מדי שישי מקיפות חמולות של ערבים מהגליל את קיבוץ מגידו. דורשים "להחזיר את אדמות הקיבוץ לבעליהם המקוריים"

יש המנסים לשלב את פרשת הרצח הנורא מלפני 90 שנה, כמו את פרשת "אלטלנה" מלפני 75 שנה – באירועי הימים האלה

נתניהו אינו טלית שכולה תכלת. אבל ציבור גדול תומך בו. מנגד ניצב ציבור מסית ומוסת

כאז, לפני 75 שנה, שנת העצמאות הראשונה, כך גם בימינו. האויבים ממשיכים להסית נגד ישראל, לרצוח בנו, להפתיע אותנו

האם יורש העצר, שעתה זה נשא לאשה את האדריכלית מסעודיה, ישנה את הקו לטובה, בבוא עתו לרשת את כס המלוכה בעמאן?

כנס הרצליה עמד בסימן פוליטי, נישאו בו דברים שאינם נופלים בחריפותם והטייתם מדברים שנשמעים בהפגנות-קפלן-בלפור

היש בעולם עוד בני שמונים, שהם חלק מהיסטוריה כה שברירית, פתלתלה, שחייהם קשורים קשר בל יינתק עם ארצם, כמו בני דור תש"ח בישראל?

כשאנו רואים את יכולות צבא ישראל אולי עולה בתוכנו תחושת זלזול בזירת מאבק ההסברה, שבה אנו כושלים פעם אחר פעם

כל משפחה שכולה נושאת כאבה במשך כל ימות השנה. הזמן – למי שתוהה – אינו מקהה את הכאב

קם דור צעיר שמבקש אחדות, נוער שנוטע בנו תקוות לעתיד, שמבקש לגשר מעל השסעים שנפערו בחברה הישראלית.

ההפגנות נגד הממשלה, נגד החקיקה, אינן נעצרות, מציירות בעיני הערבים את ישראל הדמוקרטית כמתפוררת מבפנים

ימי התייחדות עם קרבנות השואה ועם טובי לוחמינו. על אויבינו, הלוטשים עיניים בסיפוק למראה המתרחש בתוככי ישראל – נתגבר

לא יתכן מצב שבו ראש הממשלה משמיע את דברו ומיד שולפת היועצת המשפטית הלעומתית מכתב-וטו.

רוח הסרבנות המסוכנת, המתפשטת בקרב אנשי מילואים בצבא, הגיעה גם אל מפקדי משטרה בעבר.

מעולם לא גבה לבך ולא רמה ראשך. גם בחיי היומיום היית כאחד האדם, צבר תל-אביבי אסלי, וגם איש העולם הגדול.

טרם מלאו חודשיים מאז כינון הממשלה – ושרים יורים לכל עבר, שר הישר בעיניו במשרדו יעשה

בחוסר אחריות משווע, הם רוצים "ללכת עד הסוף", אינם נענים לקריאתו היוצאת מהלב של הנשיא הרצוג להידבר ולהתפשר

הברכה שנשא יו"ר מכון ז'בוטינסקי בכנס שהוקדש להעפלה הרביזיוניסטית בטרם מלחמת העולם השנייה

מי שרוצה להבין את מקורות הביקורת, שלא לומר השנאה, כלפי מדינת ישראל ובמיוחד כלפי ממשלתה, "חייב" לקרוא את "הארץ".

טו בשבט עצוב להמוני חבריו של צביקה ז"ל. חג שאהב במיוחד - ראש השנה לאילנות ולהתערות האומה בארץ-ישראל.

אסור שהאסון הזה ירתיע את הדרג המדיני והצבאי מליזום את המוטל עליהם, כפי שהיה בפעולה המוצלחת בג'נין

הפרלמנט הירדני הוא זירה קבועה להסתה אנטי ישראלית מתמדת, להפצת שקרים כמו שינוי הסטאטוס קוו בהר הבית, לנאומים אנטישמיים

ישראל בשנת ה-75 לקיומה, אכן משנה פניה, גם בנוף הפיסי שלה, גם בנוף הדמוגרפי, עם ממשלה נבחרת, הומוגנית, יציבה.

תירגעו. תתרגלו. תהיו אופוזיציה לוחמנית אך אחראית. תנו לממשלה החדשה להוכיח שהיא טובה מקודמתה

ראשי התאגיד הם שצריכים לעשות חשבון נפש תקשורתי, לפי שיקול דעתם העיתונאי, ונוכח הביקורת.

גם אני מודאג מהתיאבון המופרז של אותן שותפות לליכוד. מודאג ממה שמסתמן כוויתורים מרחיקי לכת לדרישותיהן.

דברי ברכה שנשא יו"ר מכון ז'בוטינסקי, בערב השקת 12 הכרכים הראשונים בסדרת הכתבים האידאולוגים של זאב ז'בוטינסקי.

הכרת השורשים והמורשת הציונית שבייסוד הקמת המדינה, קיומה וצדקתה.

האם אנחנו, בישראל, מדינת העם היהודי, נותנים מספיק את הדעת לאנטישמיות הגוברת בארה"ב, אבל גם ברחבי אירופה?

דברים שנשא יוסי אחימאיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי, בערב הזיכרון במכון ז'בוטינסקי לד"ר גבריאלה אלגרבלי ברזין, במלאת שנתיים לפטירתה

עשרות שנים לאחר שהישוב ברקן שינה את שמו המקורי על שם אב"א אחימאיר, הכביש הראשי לישוב נקרא על שם אחימאיר.

נתניהו חזר לשלטון, בין היתר כדי להשליט חוק וסדר בקרב בני המיעוטים המשתוללים. זו הציפייה מהממשלה החדשה.

יהודים תתעשתו, היזהרו במריבותיכם, אל תסכנו את הבית הלאומי שהושג בעשרות אלפי קורבנות.

נתניהו עודנו במלוא אונו. הוא ושותפיו המגודפים מהימין שמימין לליכוד, עוד יפתיעו במשילותם האחראית

אם לא נשנה פאזה, אם לא נפסיק מ"להתרגל", אם לא נפסיק להשתעשע בחלומות פיוס, לא יוחזר הביטחון לרחובותינו

אהרון ידלין, הפוליטיקאי ואיש החינוך והתרבות, הלך לעולמו בתום שבוע פוליטי עמוס של פריימריז הן במפלגת העבודה והן בליכוד.

מבצע "עלות השחר" פרץ בעת שישראל הדמוקרטית נערכת לבחירות. אני מאמין, שהיציאה למערכה לא הונעה משיקולי בחירות של ראש ממשלת המעבר

ליצחק נוי אין תחליף. שדרן ועיתונאי מלא וגדוש, בעל קול רדיופוני כה מזוהה, היסטוריון וסופר, שתשוקתו לפרשיות העבר

היכן יו"ר הכנסת שיטפל באלימות אנשי הרשימה המשותפת? עד מתי ימתחו את החבל ויבחנו את גבולות סובלנותנו?
