רק שבנוסף לעיר אוהלים את גם לא ישנה.
ההתשה הפכה למאבק כח.
אתם מתעקשים להחזיר, הם מתעקשים לבוא ושישו ושמחו.
ללמוד הדרכת הורים זה לא קסם, גם לוקחת זמן ליישם וגם לוקח זמן לשנות את הדינמיקה.
זה לא שמישהו מסביר לילדים אתם שומעים, מעכשיו אין יותר מאבקי כח. מעכשיו יש שיתוף פעולה.
זה ייקח זמן,
ולבינתיים את לא ישנה.
מילא היית אומרת שאת לא ישנה אבל גם לא חיה בעיר אוהלים.
אבל ההרגל כבר שם, אפשר לעשות שינוי הדרגתי בליווי רגשי, אבל זה תהליך, וצריך הרבה סבלנות וכח. וכדאי להתחיל עם סיטואציות במהלך היום ולא הלילה.
אפשר פשוט לפתור את זה ברגע כמו לנעול את הדלת, אבל את יודעת מה אומרים, הדלת נעולה יכנסו מהחלון..
הכוונה כשיש פה כבר מאבק כח מול הילד, בכוח יביא עוד כח מצד הילד, לא כי הוא רע ולא כי הוא רוצה לערער על הסמכות ההורית שלך, הוא במצוקה ולא יודע איך לבטא את זה, אז ככה יוצא לו.
וכשהדלת נעולה הוא יבטא את המצוקה בדרך אחרת.
חוץ מזה תמיד הם יכולים להעיר אחד את השני ולגרום לכם לצאת, אז מה עשיתם בזה..
במקומך הייתי משחררת, בשביל להצליח שהם ישנו לילה שלם בחדר.
פשוט צריך להגדיר יעדים ברי השגה שתוכלי להתקדם שלב שלב.
קודם את צריכה לישון טוב בלי חרדות ובלי בהלה.
אח"כ להגדיר מה בדיוק את מצפה שיקרה בטווח הארוך יותר.
אח"כ ללמוד איך לעשות את זה. וכן הגיוני שלא מתחילים עם הלילות.
אח"כ ליישם בהדרגה.
וככה תהיי עם כוחות להחזיק את התהליך ולא להתפרק רגשית.
שימי לב שכל עוד את מרגישה בכאוס הם מרגישים את זה וחווים את הכאוס בעוצמות פי כמה ממך.
וזה הגיוני שאת מרגישה כאוס כי הצרכים הבסיסיים שלך לא מסופקים, אבל זה כבר כן בבחירה שלך.
פעם שמעתי הגדרה לחוסן,
חוסן זה שאם יש רעידת אדמה ואתה נופל, אתה נופל רגוע כי אתה יודע שיש למטה מי שיתפוס אותך ולא יישבר מהנפילה שלך.
ילדים עם חוסן ישנים טוב יותר. והורים לילדים שישנים טוב יותר, ישנים בעצמם טוב יותר, ואז יש להם הכח להוות חוסן לילדיהם וזה מעגל חיובי.
כרגע אתם במעגל שלילי, ולכן לדעתי הדרך לצאת ממנו כרגע עזרה ראשונה זה לאפשר לשניהם לישון בשקט לידכם. לכל אחד תהיה פינה, לא צריך מזרון גדול. אפשר גם שמיכה מקופלת.
אבל בנפרד אחד מהשני.
ולקבוע כללים שמי שנכנס בשקט דממה יכול לישון עד הבוקר. מי שמפריע חוזר למיטה שלו,
וככה יהיה להם אינטרס לשמור על השקט ואתם תוכלו לצבור כוחות.
אבל מאהבה אליהם ומתוך מודעות שלא פותרים בעיות בזבנג וגמרנו, אבל יש לכם קצה של תהליך להיאחז בו.
זה כבר לא החוסר אונים שאין שום מוצא.
הם גוזלים קטנים שרק לומדים לפרוס כנפיים. וזה לוקח זמן. וכשכועסים עליהם הם לא פנויים רגשית ללמוד.
אז הם נופלים ובוכים ומתקשים לעמוד בגבולות וכללים.
אם תגדירי את זה כתחילתו של תהליך תראי שיותר קל לך לאפשר את זה.
באהבה..
