פורום הריון ולידה

עם ילד בן שנתיים ולצערי גילתי דברים לא טובים הוצאתי אותו מהשפחתון.

באופן אישי ממליצה, אם תרצי טיפים איפה לשים, אפשר בפרטי.

יצא לי כמה פעמים לדבר עם אמא שלי על דברים אישיים כשהיו ילדים ויום אחד מצאנו מקליט... התביישתי נורא.

והדיבורים היו בזמן בסדר, כשהילדים ישנים וכזה, אבל המחשבה שמישהו חדר לפרטיות שלי ושמע משהו שכוון לאוזני אמא שלי בלבד...

אני מריצה שיחות טלפון, שיחות צוות ודברים שלא רלוונטיים. נגיד זמן חצר או אחרי שהילדים נרדמו ועד שמעירים אותם. גם ככה יש מלא שעות של הקלטה, לכי תשמעי עכשיו 6-8 שעות... לא מעניין אותי לשמוע את החיים של המטפלות, רק שהן מתייחסות טוב לילדים שלי.

ודרך אגב, ברור לי שאני מוקלטת בעבודה שלי (גם עם ילדים) ומאוד שמחה על זה.

אני מאד רציתי ותמיד פחדתי

שיתפסו את זה (איך לא תופסים?)

ואיך יתייחסו לילד שלי אם יתפסו ששמתי 

יש יותר פריטי לבוש להחביא בהם, אבל תלוי גם בכל מיני דברים, המבנה של הכיתה, אם תיקים ומעילים בפנים או בחוץ, אם הילד גמול (כי ילד לא גמול כשמחליפים לו מרגישים מקליט על הבגדים), כמה כוח יש לך להתחיל לטפל בפריט לבוש מסוים שיראה מושלם למרות שהכנת מקליט פנימה.

ויש גם מקליטים בצורות שלא נראות כמו מקליט.. 

מה הכוונה מרגיש מקליט על הבגדים?
זה תפוס על הבגד? אם זה על הילד,ברור שהמטפלת תרגיש, לא?
בתיק זה יותר טוב נראה לי.

או במגריה של הילד.

איפה שמים.

אלא להתנהלות הכללית של הגן...

ההקלטה ארוכה גם ככה, ועל חלק המקטעים מדלגים...

אז לא בטוח שבגלל שמעו, וגם אם כן- קשה לי להאמין שהקשיבו.

אם הילדים ישנים, אז מה הבעיה לדבר על דברים אישיים?

וזמן של הפסקה של המטפלת

כשאין מה לעשות עם הילדים

זה לא הגיוני להגיד דבר כזה

מה שאני רוצה זה לדעת מה עובר על הילד שלי.

בכל אופן במידה ולא רוצים שישמעו בהקלטה אז אפשר להימנע מלדבר בזמן העבודה ולדבר אחר כך.

אין קשר לאיפה נמצאים

אין לך אימון בצוות המטפלות שלו?
איך את שולחת אותו למקום שאין לך אמון שם?

שיהיה לי אמון בה.

בטח לא כשמדובר בדבר הכי חשוב לי בעולםםםם

מגיעה למעון לפעמים באמצע היום (כי יש צורך, לא סתם ככה.. להביא משהו ששכחתי בבוקר, לקחת ילדה חולה וכו') ויכולה ללמוד מזה הרבה

החששות קיימים אצלי (אמנם ברמה נמוכה כי הצוות טוב) דווקא בגלל שלא הקלטתי מעולם...

ואני מקבלת הוכחה לתחושות שלי מדי פעם אז זה מחזק שהכי טוב לסמוך על עצמי..

וכמובן גם מגיעה לפעמים באמצע היום כמו שכתבת כי ילד שכח משהו / חולה / צריך לצאת מוקדם ..

לא שולחת באובססיה כל שבוע

שולחת בתחילת שנה ובמהלך השנה אם מרגישה צורך

הגדול שלי היה אצל מטפלת שדיברה תמיד במתק שפתיים והרגיש לי הכי בטוח שיש. אחרי סימנים חשודים אצל הילד שלחתי מקליט והוצאתי אותו משם. כואב לי בעצמות על התקופה שניה שם ולא פקחתי עיניים, לא דמיינתי שקורה משהו.

הקטן התחיל מעון לפני מספר חודשים, שלחתי פעמיים כזה, לא יותר.

אצלי בעבודה אגב אני לא עובדת עם ילדים ואני יודעת שאני מוקלטת

שיחות אישיות עושה בחוץ.. 

כל מקום עם מידע רגיש יש בו הקלטות וצילום במעגל סגור

יש שילוט בכניסה שכל מי שנכנס צריך לקחת בחשבון שהאזור מצולם ומוקלט

זה ממש לא מרגיש לי חריג
 

אני שמעתי מחברה שעובדת בפיתוח תוכנה שהמחשב שהיא עובדת עליו עם היוזר האישי שלה - מנוטר. זה כבר מרגיש לי יותר מוגזם ועדיין קיים. 

תמיד מגיעה באמצע היום, מקשיבה מבחוץ

כשהיה לי חשש דיברתי ישירות עם המנהלת מעון..

וקיבלתי מענה שהרגיע אותי.  

אותי ואת הצוות שלי הקליטו,

ההורים רצו להוציא את הילד מהגן

אחרי שיחה איתם יחד עם האחראית שלי, ושמיעת ההקלטות ההורים הבינו שאין שום דבר בעייתי. הסייעת הרימה את הקול כי היה צורך ביטחותי לכך.

והוא לא קיבל עידוד כי באותו זמן היה במקום אחר לעבודה פרטנית בה קיבל המון עידוד ואת זה לא שומעים בהקלטה...

אמרו להם שהם יכולים לבקש שיבוץ לגן אחר

והם החזירו אותו אחר כבוד לגן...

בהתחלה באופן יומיומי

אח''כ אחת לשבוע

ועכשיו כבר בכלל לא...

לא הכרתי את המעון, ועל אף שהיה נראה משפחתי ומקצועי, לא יכולתי לסמוך על מישהי שפגשתי פעמיים.

במקום להיות בחשדות כל הזמן, העדפתי להקליט ולהיות רגועה.

ב''ה שמעתי רק דברים טובים.

אני אומרת לבנים שלי בוא נעשה ממוצע מהשיתופים שלהם,

הגדול ילמד את הקטן איך מקצרים משפטים למילה אחת

והקטן ילמד את הגדול איך להרחיב ולפתח את הסיפור.

סבא? סבתא? דודה? בת דודה?

אפילו חברה טובה שלך?

את יכולה ליזום את השיחה (לכתוב ולהסביר את הסיטואציה ואז שהגורמ/ת תתקשר כביכול בדרך אגב)

או להיות כנה איתה ולהסביר שעכשיו את לא מרגישה טוב אבל סבתא ממש תשמח...

תכתבי בקבוצה מי רוצה לשמוע חוויות מהקייטנה שיתקשר לבקש לדבר עם איקסית, היא שופעת סיפורים כרימון! ומלא נשיקות..

אם אבא זמין גם אפשר שתספר לו.

אפשר גם שהיא תקליט את עצמה ואז לעשות כמו "יומן חופש"

או לתת לה לצייר את הסיפורים.

אפשר לשווק לה את זה שיותר שווה לתעד את החוויות. מניסיון הילדים ממש אוהבים לשמוע את עצמם מספרים את החוויות אח"כ אז זה בונוס כפול של כמה דקות שהם פורקים וגם לא מצריך ריכוז מיידי שלך.

מתוקה שלי, אני מאוד אוהבת אותך ורוצה לשמוע איך היה לך היום בפעילות הכיפיצ בקייטנה.

אבל אני לא מרגישה טוב ולא פנויה כרגע לשמוע. אני מאוד אשמח לשמוע אותך מחר כשאני אהיה יותר פנויה לשמוע את כל החוויות.

ואם היא באה שוב - אני לא יכולה להקשיב כרגע, אשמח לשמוע מחר.

כי הרי אם תקשיבי לה בלי סבלנות - בסוף תכעסי עליה. היא תרגיש שלא אכפת לך, ואת תהיי עם רגשות אשמה.

אם את משקפת לה כמה היא חשובה לך ומתי כן תוכלי לשמוע - היא תרגיש את זה..

וּחיבוק! נשמע מציף פרוצדורה רפואית כשהבעל לא נמצא. תרגישי טוב!

ולא לדחות הכל למחר.

למשל להגיד לה תבחרי 3 סיפורים, או להגדיר 3 דקות, והשאר מחר..

ככה היא לא תחווה דחייה, אלא רק תצטרך להצטמצם.

לדעתי,

אם יש לה כח לשמוע סיפור אחד, שניים ואז לומר לה את זה - מקסים.

אבל אם היא כבר גם ככה על הקצה והיא תגיד לה בואי תספרי לי - אבל באמת באמת אין לה כח והיא רק תרגיש שהיא כועסת בגלל זה על הבת שלה - לדעתי, עדיף להיות כנים ולהקשיב לכוחות שלה..

לשמוע עוד מילה..

למשל בתיאור של היא באה לספר עוד סיפור "קטן קטן"

אפשר להגיד אוקי, סיפור קטן אחד, ואם את נזכרת בעוד סיפור אח"כ, תזכרי לספר לי אותו מחר.

וחפרררר לי ברמה שהיה בא לי לבכות. אבל ממש התאפקתי להיות קשובה כי הוא התרגש ברמות.

אבל ממש ממש מבינה אותך!!!

חיבוק!!

ניסית נפרוקסן? (במינון גבוה נקרא נקסין, שזה רק עם מרשם רופא, נפרוקסן אפשר לרכוש בלי מרשם)

זה כדור די חזק… מחזיק ל12 שעות. (נקסין)

אני רואה פה באינטרנט שצריך בהיריון רק אחרי התייעצות עם רופא, אבל שעד שבוע 20 זה בסדר, אז נראה לי שכשלא יודעים אז אפשר…

ובדקת אנדומטריוזיס? זה יכול להסביר את הכאבים, וגם את הקושי להיקלט.

בהצלחה!

והוא לא סתם במרשם.

עדיף לשאול על אמצעים אחרים לדעתי

הייתי קונה סטוק של בדיקות אפילו כדי להסיר חשש ומנסה קצת פעילות גופנית להקלה בנוסף

ועדיין- זה כדור די חזק.

ואם מאוד כואב - אפשר לבקש מהרופא נקסין. שיתן או לא, עפ שיקול דעתו.

ברור שלא לקחת על דעת עצמה (מה גם שלא ימכרו לה ללא מרשם)

אקמול זה אחלה כדור, ולכאבי ראש הוא עובד לי יופי. אבל יש כאלה (כמוני) שגם אם יקחו 2 כדורים יחד - בזמן הוסת זה לא מזיז את קצה הבוהן.

שוב, תלוי כמה הכאבים שלה חזקים, גם בכללי מאמינה לא להכניס תרופות שאנחנו לא באמת צריכים, אבל באמת חבל לסבול ככ כל חודש…

ואגב - אופטלגין הוא כדור שנוי במחלוקת גם בכללי, אז נראה לי שאם אופטלגין עובר אצלה בזמן וסת, אז גם כדורים חזקים אחרים (כמובן לפי מה שמותר) זה יהיה בסדר…

הסיכוי שהדימום שאת מתארת הוא השתרשות הוא נמוך מאד, ולרוב אם יש דימום ואמור להגיע מחזור- זה אכן מחזור

ואת יכולה בשקט לקחת את הכדור. (וגם על הצד הרחוק מאד שזה הריון, זה לא נורא)

ולשאלתך- נראה לי שיש בדיקות הריון שאפשר לעשות לפני האיחור אז אולי תעשי בדיקה ולפי זה תחליטי אם לקחת אופטלגין? בדרך כלל זה מלחיץ לעשות סתם בדיקות אבל אולי אותך זה דוקא ירגיע?

לא יקרה כלום בשלב כזה צעיר מכדור...

אני בהריון הראשון שלי לא ידעתי שאני בהריון ועברתי ניתוח, והייתי על נורופן+אופטלגין+אקמול שבועיים, שבדיעבד התברר שאני בהריון. חתינוקת שלום, והרופא דאג להרגיע אותי שהכל בסדר. זה לא שמותר לקחת בהריון, אבל לא צריך להתנהל ככה באם ואולי...

ככל שאני יודעת, הכדורים פוגעים במערכת העצבים של העובר, אבל לא בעצם קיומו. עובר שנופל בשלב כזה של הריון כנראה נופל מסיבות אחרות.

ובע"ה בפעם הבאה יהיה טוב!

אין שום סיכוי בעולם שאופטלגין יגרום להפלה מיידית, כשאומרים שאסור לקחת בהריון הכוונה היא מרגע שיש בפועל הריון וגם אז החשש הוא לא מפגיעה בהריון עצמו אלא פגיעה בעובר (בשלב הרבה יותר מאוחר. טכנית השתרשות זה לא הריון ולא עובר...)

למיטב ידיעתי, עד שבוע 5-6 (שזה אחרי האיחור אצל רוב מוחלט של הנשים), העובר בכלל לא מוזן ע"י הדם של האמא, אלא יש לו דרך מוזרה משלו להתפתח. כלומר גם אם אישה שותה אלכוהול (שזה ודאי אסור בהריון, ובעיקר בשליש ראשון), העובר בשלב המאוד התחלתי לא ידע את זה כי האלכוהול לא מגיע אליו (כי הוא בדם של האמא).

מניחה שאופטלגין גם עובר דרך הדם… ברור שצריך להקשיב להוראות, אבל ההוראות אומרת כשכבר בהריון… לא למי שמתכננת/מנסה. (במקרה הזה, יש דברים כמו רטינואידים שקריטי גם לפני ההריון, אבל מי שלוקחת יודעת כי הרופאים אומרים ומזהירים ומפחידים). 

קיימת המלצה להמנע מהם סביב הביוץ לנשים שמנסות להכנס להיריון ....

יש רופאים שחושבים שיש קשר

לא אומרים את זה לכולם, בד"כ מאותגרי פוריות מכירים את ההנחיה הזו.

אז מבחינה הזו, מי שמצפה להיריון לדעתי עדיף לקחת אופטלגין או אקמול ולא מהמשפחה של אדוויל (כל החודש)

שאין מה לדאוג... אני בהריון אחד קיבלתי תרופה שאסורה בשום פנים ואופן בהריון, והרופא אמר לי אין ברירה.
הכל עבר בשלום ב"ה.
הלוואי ותתבשרי בקרוב.

יש שקיות בד כאלה עם פתח ניילון וריץ' רץ'

בארץ יקררר

הן זולות

אפשר בגדלים שונים

לסדר אחד על השני

לכתוב בארט ליין על הניילון השקוף

ממש מסדר את העסק וקל להכניס ולהוציא אם צריך גם בהמשך

בדרך כלל שומרת בשקיות שכבר יש לי בבית, מכל מיני חנויות.

על כל שקית אני כותבת מה היא מכילה: מידה, עונה, מגדר.

יש לי דף עם פירוט איפה נמצאת כל שקית. (מאחסנת בכמה מקומות בבית).

זה דורש מספיק מקום.

את מרגישה שההצקות הן נקודתיות ואולי גננת תוכל לעזור לפתור או שיש פה משהו רחב יותר? הבן שלי גם בגן מעורב, ואצלם הילדים המציקים זה לא דווקא הבנים, גם סיפר שיש בנות שמציצות לבנים בשירותים ומכניסות ראש מתחת לדלת (אולי קורה גם ההיפך אבל הוא לא מודע לזה בכל אופן).

נראה לי שגם בגן בנות יש הצקות ובעיות, שלפעמים מתבטאות בצורה יותר מתוחכמת, וזה הרבה פעמים פשוט תלוי בגננת כמה היא יודעת להחזיק את הילדים ולשים לב לבעיות, או לפחות לפתור אותן אם פונים אליה בנושא. 

ולבנים עדיף להיות בגן מעורב - כדי שיהיה מי שיאזן את המרץ שהבנים מוציאים

בכל אופן, ברצינות -

הילדים שלי תמיד היו בגנים נפרדים, אבל זו די ברירת המחדל אצלנו - שאני שמחה בה מאוד, אבל לא הייתי משקיעה מאוד מאוד בשביל זה. (לצורך העניין, הבת שלי אמורה להיות בגן תקשורת בשנה הבאה, וכנראה שיהיו איתה בנים בגן. זו לא תהיה סיבה בשבילנו לבחור בגן רגיל, אף שזו גם אחת האפשרויות בשבילה...)

אז תחשבי נטו על הבת שלך, אם באמת נראה לך שגן של בנות בלבד יכול להועיל לה, או שלא בהכרח.

אגב, גם בנות עלולות להציק... ושלא כמו בנים, שאצלם בדרך כלל יש ביטוי פיזי להצקות והגננות מיד רואות את זה, בנות עלולות להציק "מתחת לשולחן" והגננות פשוט לא ישימו לב, והילדה תצא פגועה מזה...

אחד החסרונות בחברה נפרדת בגיל צעיר לבנות זה התככנות, המריבות בדיבור ובפגיעות, ההסתגרות, ההצקות, הפרצופים אפילו.

בנים מרביצים אולי אבל אח"כ שוכחים ומשלימים.

בנות זוכרות מי אמרה מה על מי ולמה ומתי ואז אומרת לחברה שאומרת להיא שאומרת שהיא שיקרה וכולם כעוסות ועצבן.

הבנים מאזנים אותם בקטע הזה שפותחים דף חדש מהר וזה עוזר לבנות לזרום יותר.

(לא אומרת אם בגלל לשלוח לנפרד/ מעורב,

רק מציינת שגם לבנות יש יתרון מסויים במעורב, לא רק לבנים)

לק"י

בגן של הבת שלי יש גם 2/3 בנים השנה, והאווירה נראית רגועה. לפעמים מציקים, אבל מניחה שגם בגן בנות היו הצקות🤷‍♀️

(זה גן של 35 ילדים, אז יש מספיק בנות להתחבר אליהן. ולבת שלי יש גם חברים בנים).

שלי. אתחיל ואומר שאני לא לא נגד גן  רק בנים/בנות. אבל את צריכה לדעת שגנים כאלה הם פחות מאוזנים. התכונות של כל מין הטובות והפחות, מתעצמות מאוד מאוד.
בנות כמה שהם חמודות קוקיות עדינות. הם גם קנאיות, יודעות להוציא את המיץ אחת לשניה, ומאוד מאוד תחרותיות. אז גם אם לא תמצאי אותן מתגלגלות על הרצפה במכות, הן יודעות להכאיב אחת לשניה במילים נוקבות, ואם הן מרביצות זה משיכות בשיער, צביטות וכו'. (ילדות בנות 4-6) זה מאוד תלוי בגננת כמה היא מחזיקה את הגן וכמה היא לא מצליחה. וכמו תמיד תלוי בחסדי שמיים מה הרכב הבנות. עבדתי שנתיים, שנה אחת היו 2-3 בנות שהנהיגו סוג של חבורה, והתנהגו בצורה מחפירה לבנות אחרות היה מאוד קשה לעצור את זה... 
מתוך היותי אמא עכשיו ששולחת את הילדים לגן  מעורב בעיקר כי זה מה שיש. אני רואה יופי מאוד מיוחד באיזון שהילדים שלי מוצאים אצל המין השני. הבנות משחקות עם בנים בצורה שונה משהו יותר חלק פחות מריבות ומצד שני זה פורק להם את הצורך בהשתובבות וכאלה. והבנים מוצאים רוגע בחברת בנות חלק כי הם בנים עדינים וקשה להם בחברה יותר "גברית" וחלק זה פשוט משקיט את השובבות שלהם.
אז יש שיקולים לכאן ולכאן. בעיני אין טוב מוחלט. יש גם לפעמים אופי לגנים במיוחד לגנים נפרדים שהם לא לגמרי משרד החינוך רגיל לפעמים מכניסים אופי או תוכנית מסוימת לגן שאולי מושכת אותך יותר. 
אז יש שיקולים לכאן ולכאן. אני מציעה לך לכתוב את כל היתרונות והחסרונות לכל גן על דף ואז לעצום עיניים ולחשוב על הבת שלך בכל גן בנפרד. את תרגישי איפה הלב שלך מתרחב יותר לדמיין אותה ואיפה פחות. זה האינטואציה שלך. לכי בעקבותיה יהיה לך קל יותר לקבל כל תפנית בעלילה אם תדעי שעשית את זה מתוך בחירה עמוקה שלך.
בהצלחה!

יילדתי פעמים (מתוך 6) במעייני הישועה. ממליצה ממש!!

הפעם הקודמת הייתה לפני כמעט 6 שנים.

בחדר לידה היה מושלם!! צוות מקסים, ממש הרגשתי שתמכו בטבעי... במחלקה היה לי פחות מוצלח... צפוף, אוכל לא משהו, לא כ"כ נקי. וגם הרגשתי שפחות נתנו לי מענה לביות מלא..

הפעם האחרונה הייתה לפני כמה חודשיים.

עברו 5 דקות מהרגע שיירדתי מהאוטו עד שהגברת הייתה בחוץ (חיכו לי בחנייה) אז אין לי הרבה תובנות מהלידה עצמה, חוץ מזה שהצוות היה מקסים ממש♥️

הלידה הייתה הכי טבעית שיש, אפילו בלי חלוק של בית חולים😅

אח"כ הייתי במחלקה החדשה של ה-0 הפרדה, היה לי מושלם!!! חוץ מכמה שעות בהתחלה, כל הימים הייתי לבד לגמרי בחדר (יודעת שזה עניין של מזל, אבל זה חדר של 2, אז גם ככה לא כ"כ צפוף)

מקום חדש ונעים, אוכל סבבה, נקי.

רוב מוחלט של האחיות היו מדהימות, תמיד יש אחת פחות נעימה, אבל האווירה הכללית הייתה מצויינת.

וגם האווירה הדתית הייתה לי חשובה. ואין ספק שיש שם אווירה דתית טובה🤭

ממליצה ממש, מאמינה שללידות הבאות ארצה לחזור לשם.

יש כזה דבר?

כי אני בלי בעלי אז תוהה איך מסתדרים בלי בכלל אופציה לעזרה

בעלך לא יהיה איתך בכלל? יהיו מבקרים אחרים?

אני כן ניצלתי ביקורים בשביל מקלחות מהירות מידי פעם. בפעמים שהרגשתי שחייבת מקלחת ולא היה איתי אף אחד פשוט מכניסה את התינוק איתי למקלחת 🤷

היה פעם שגם השארתי ליד האחיות לכמה דקות. זה תלוי מאוד מי האחיות באותו זמן וכמה הן ייזרמו על זה.

לא שמעתי על דבר כזה

רק במחלקות אפס הפרדה..

אבל בכל בי''ח יש בדר''כ גם אופציה לתינוקיה

אני צמודה לתינוק מבחירה

אבל בכל זאת רוצה תשהיה אופציה אם אצטרך לזמן קצר

וגם לפעמים אם ממש ממ שקורסת מעייפות אז יכולה לשים לשעה-שעתיים בלילה אחרי הנקה.

וכן רוב הסיכויים שלבד לגמרי

ככה זה עם חבורת ילדים בבית וחופש גדול...

ואין לי משפחה קרובה

אז לא מאמינה שבעלי יגיע לבקר

זה גם רחוק מהבית יחסית

לא כהז צריכה עזרה

אבל לכן חושב לי 'יהיה אוירה רדועה ונעימה באשפוז

כדי שלפחות אוכל לנוח

אפילו שממש מחוברת לרעיון

אבל פחות אוהבת לבקש טובה מאחיות יששמרו לכמה דקות

הז מלחיץ אותי להתקלח ככה

ואחרי לידה הכל מסורבל גם ככה

ואגב כמה יולדות יש בחדר במחלקות הרגילות?

לא יישימו אותך במחלקה החדשה, אלא במחלקות הישנות. ושם יש תינוקיה.

אבל ממה שזכור לי מהלידה הראשונה במעייני הישועה, וגם מהלידה האחרונה (היינו צריכים לעשות בדיקה מסויימת בתינוקיה, אז יצא לי ללכת למחלקות הישנות..) שם ממש מפוצץ😬

לא כ"כ הרגשתי שם אווירה שקטה...

לק"י

אולי במקומות מסויימים יש.

אני ילדתי בברזילי, ששם זה ביות גמיש, אז יש תינוקיה.

ובסורוקה- יש מחלקה אחת של ביות חלקי עם תינוקיה, ובשאר- אין.

היו פעמים שהצוות יכלו לשמור על התינוק לזמן קצר. בלידה האחרונה הבן שלי צרח בלילה והייצי גמורה, אז האחות לקחה אותו לידה וב"ה הצליחה להרגיע אותו (היתה לו צואה שלא יצאה. היא הצליחה לעזור לו לשחרר). היא אמרה לי לקרוא לה במצב כזה שהוא בוכה ואני כבר לא יכולה יותר.

כשאני משווה בין שניהם- שיבא מנצח.

בשיבא היתה לי מיילדת שהרגישה לי מקצועית יותר, היה לי רגוע יותר ללדת איתה. היה לי שקט יותר ממעייני- לא היו ביקורים של בעלים עם המוני זאטוטים כמו במעייני, ובהחלט היתה אוירה נעימה וחדר אוכל עם אוכל של שבת בכשרות מהודרת

לא זיהיתי אווירה דתית כלשהי

יש אפשרות לגישה טבעית

יש יחסית אוירה נעימה במחלקה

צוות מקצועי. 

עשו לי חשק לעוד...  
מיילדות מדהימות ומקצועיות (איזה מוזיקה את רוצה? מה ירגיע אותך? מה יעזור לך? בזמן צירים עשו לי עיסוי מטורף שממש הקל עליי, הייתי בלי יאפידורל).
והאשפוז- בית מלון, האוכל, התנאים, החדרים, השפע, נקי מאוד שם.
חסרון יחיד- אם נפלת על חדר עם יולדת נוספת מבני ברק, בעלה בא עם כל הילדים וזה רעשששששששש, שבת כזאת סיוט.
בלידה האחרונה שם ב"ה הייתי בחדר עם נשים מרחוק וכולנו היינו שקטות ללא מבקרים כמעט. תענוג.

בכללי ממליצה מאוד

הייתי באפס הפרדה והיינו 2 בחדר והיה סבבה

הגישה שם מאוד ללכת איתך בלי לוותר על המקצועיות.

יכולה לפרט יותר מזה בפרטי

לכל אחד משפיע ברזל מסוג אחר.

לי אישית אקטיפרין עזר, ומכיוון שהוא יחסית זול ממליצה להתחיל לנסות אותו. (רק שימי לב שיש רבנים שאומרים שאסור לקחת אותו כי הוא מצופה בג'לטין מן החי. תשאלו את הרב שלכם)

המליצו לי על שומשום

ועל תה סרפד..

אין זמנים קבועים.

בדר"כ מקבל 3 ימים בשבוע.

אז אם נניח באותו השבוע הוא מקבל ביום רביעי או חמישי זה פחות או יותר מספיק בשביל להתארגן.

הוא לא מכניס נשים, אבל בעלך יוכל למסור הכל.

אתם יכולים ללכת יחד בגלל שהדרך ארוכה, אבל באמת שבעיקרון לא חובה.

למה יש התלבטות בזה בעצם?

אם את הולכת בלי בעלך, אז השמש שלו מקבל ממך פתק או שאלה ומכניס אותה פנימה ומחזיר את התשובה.

ממה שקראתי יש עדיפות בתור למי שמגיע בתחבורה ציבורית או עם ילדים, אבל כעת בחופש, עמוס מאוד מאוד.

שזכות הצדיק תגן בעדכם ושתראו ישועות. 

איך למצוא את זה...

וואי לא זוכרת שכתבתי על זה,

אבל מסכימה בגדול עם מה שטל אורות כתבה.

זה תורה שלמה

בטח יענו לך כאן נשים יותר בקיאות ממני

בהרגשה הלא בקיאה מידי שלי

גישת שפר נותנת יותר דגש על הסמכות ההורית שלך, כלומר- לא הילד קובע אם את אמא טובה או לא. ה' מינה אותך להיות הורה של הילדים האלה ומכאן הסמכות שלך. זה נותן לך הרבה בטחון וגם מרגיע את הילד שזקוק להורה בטוח.....

נותנץ גם דגש על הדרך שלך להנחות את הילד בדרך הטובה מתוך מקום של אמון בו. שהוא יכול להתגבר, להשתנות, לצאת מהמקום הקטן , לגדול. מקום שנותן הרבה אחריות לילד על המעשים שלו והתוצאות של המעשים. 

הגישה ההקשרותית

נותנת יותר דגש על הקשר בין ההורים לילדים

שהוא מהווה את מרכיב חשוב מאוד בהפתחות של הילד מכל הבחינות..

נותנת המון אחריות להורה להיות המצע המיטיבי להתפתחות התקינה של הילד.

יותר נותנת דגש על ההבנה של השלבים ההתפתחותים של הילד ומה הוא זקוק בכל שלב.

לדג' בגישת שפר

אם יש סיטואציה "משוגעת" שהילד איבד את זה...

את כהורה צריכה להוביל את הסיטואציה בבטחון

לא לתת לו למשוך לך במצפון ולסובב אותך מידי בתוך זה...

פחות התעמקות ללמה הוא הגיע לכאן

אלא יותר שיהיה לך ברור מה את רוצה שהוא יעשה ושיהיה לך ברור שהוא יכול לבחור בטוב.

לתת דגש שאת ההורה ואת הסמכות. לא מתוך מאבקי כח אלא מתוך התווית דרך ואמונה שהוא יצטרף אליך (יצא מהקוצים ויצטרף לדרך המלך)

בגישה הקשרותית 

זה יותר הקשבה והבנה למה הילד מתנהג ככה? באיזה שלב התפתחותי הוא? מה הצורך שלו בקשר ביננו?

הוא לא סתם מתנהג ככה,

כלומר לדג' הוא מרגיש שיש לו צורך במשמעות, או שיש לו חוסר בבטחון וכו' וכו'.

איך אני כהורה יכולה להביא לו את זה? (גם אם לא כרגע אבל זה קריאה שמסמנת על משהו)

הרבה הקשבה והבנה וקשר עם הילד.

זה ממש מההרגשה שלי.. כמה קורסים שיעורים וספרים שקראתי פה ושם, והתייעצות עם נשים, לא משהו מסודר.... אם יש נשים יותר מקצועיות תתקנו אותי

תנסי לשמוע קצת שיעורים או פודקאסטים ולראות למה את מתחברת

רק מחדדת לגבי תקשורת מקרבת,

זה לא רק תקשורת טובה, זה יכולת ניהול קונפליקט תוך מענה לצרכים של שני הצדדים.

כלומר זה לא רק תקשורת נעימה, זו תקשורת אפקטיבית, שמובילה להסכמה.

תקשורת מקרבת היא לא גישה להורות, במקור תקשורת מקרבת היא כלי להפקת יעילות בין קונפליקט של שני אנשים.

זה יכול להיות שני שכנים, זוג, מורה ותלמיד, ספק לקוח, או הורה וילד.

אז ממילא אפשר להבין שבתקשורת מקרבת לומדים לא רק מה עובר על הילד,

לומדים גם לזקק מה עובר על הצד השני במקרה הזה ההורה, מה הצורך שלי,

ומתוך מבט עלי ועל הילד (ועל עוד גורמים שמושפעים מהקונפליקט)

ומתוך זיקוק הצורך של כל אחד מהם, אז הפתרון הוא כבר כמעט "המובן מאליו"

למשל לפני חציית כביש אמא רוצה שהיא והילד יתנו ידיים, הילד צריך חופשיות.

לכאורה יש פה תהליכים מנוגדים:

אמא רוצה שהילד יתן יד.

הילד לא רוצה לתת יד.

אמא מבקשת מהילד שיתן יד, הילד מסרב.

אם נשארים ברמה הזאת, יש פה מאבק כח. מי הצודק, מי המוביל, מי המחליט על הילד, ההורה או הילד.

אבל אם מסתכלים יותר לעומק ושואלים שאלות קשות יותר:

למה האמא רוצה שהילד יתן יד? בשביל הבטיחות שלו.

למה הילד לא רוצה לתת יד? בשביל תחושת העצמאות שלו.

האם צורך של בטיחות הילד וצורך של עצמאות הילד הם צרכים סותרים? לא בהכרח.

האם יש פתרון שיכול לענות גם על הצורך בבטיחות וגם הצורך בעצמאות?

הגיוני שכן, למשל לתת יד לעגלה או שניהם מחזיקים בחפץ משותף, או שעושים רכבת והילד מוביל קטר והאמא שמה לו ידיים על הכתפיים וכו וכו'

והנה פתרון לקונפליקט שמוביל לשיתוף פעולה ולא גורר למאבק כח.

כמובן שלפעמים זה יותר מורכב מזה, אבל אם צריך להרחיב מעט על ההבדל בין הגישה ההיקשרותית לתקשורת מקרבת, לדעתי זה זה.

כלומר לפעמים לא מספיק להבין שהילד מתנגד לתת יד כי הוא רוצה להרגיש עצמאי, לפעמים צריך לזקק אצלנו מאיפה נובע הרצון שלנו שהוא יעשה משהו, כדי למנוע מצב שאנחנו לגמרי איתו בקושי שלו ומוותרים על עצמנו והצורך שלנו (שלא תמיד הצורך שלנו יהיה הבטיחות שלו, לפעמים הצורך שלנו יהיה באמת רק בשביל עצמנו כמו צורך בשקט, שינה טובה בלי הפרעות וכד')

האמת שאני קודם למדתי תקשורת מקרבת, ורק אח"כ שפר, ולא מבינה איך אפשר ללמוד שפר בלי להבין לפני כן באמת את הילד. והילדים נולדים בלי חוברת הפעלה. אבל יש מספיק חוקרים שכתבו חוברת כזו.

מי רוצה לחזור לתקופת האינדיאנים שההורים היו בהישרדות ולא היה להם הפנאי והקשב להבין את הילדים וגם לא כל הילדים שרדו וכנראה שלא רק בגלל תנאים פיזיים.

נכון שילד הוא יצור הישרדותי וחזק מספיק כדי להתמודד עם כל דבר שהוא יצטרך, אבל יש לזה מחירים רגשיים.

ואם לא מודעים לזה אפשר לדעתי לפספס בגדול.

כשיש את המודעות, ולא מוותרים על הצרכים הרגשיים, אז אפשר לחוש מתי עשינו מספיק בשביל הילד ועכשיו הוא צריך למצוא את התשובות בעצמו, ולהרוויח פתרון שמתאים לו באופן אופטימלי כי הוא בא ממנו.

כי לי למשל לא ברור מה ההבדל בין הגישה ההיקשרותית לבין תקשורת מקרבת. כתבת: "כמובן שלפעמים זה יותר מורכב מזה, אבל אם צריך להרחיב מעט על ההבדל בין הגישה ההיקשרותית לתקשורת מקרבת, לדעתי זה זה." אבל לא הבנתי, כי דיברת קודם רק על תקשורת מקרבת.

סליחה על החפירה, פשוט קראתי את ההודעה שלך כמה פעמים כדי להבין ועדיין לא הבנתי 😂

תקשורת מקרבת זו שפה של תקשורת, כשיש תקשורת טובה גם הקשר עם הילדים הוא טוב.

בגישה ההיקשרותית אני לא יודעת לתאר ממש במדויק כי לא למדתי את זה בצורה מסודרת אלא יותר קוראת ושומעת פודקאסטים ומאמרים ובסה"כ כגישה נשמע לי מאוד דומה לתכנים שלמדתי בתקשורת מקרבת.

יש מעט הבדלים שאני בכל זאת שמתי לב אליהם. ועל זה פירטתי את הציטוט שכתבת.

אם כי מי שלמדה גישה היקשרותית אומרת שכן יש דגש גם על הצרכים של ההורה, אני פחות חוויתי את זה.

בגלל שאני לא במצב של לכתוב ניתוח עומק נעזרתי בצאט:

הניתוח שלו:

### הדמיון בין שתי שיטות ההורות:

* שתיהן מעודדות הורות רגישה, נוכחת ומכילה.

* בשתיהן ההורה נתפס כמי שמוביל את הקשר, תוך שמירה על כבוד הדדי.

* הן שואפות לחזק את הקשר הרגשי בין ההורה לילד ולא להשתמש בענישה, השפלה או כוח.

* שתיהן רואות בקשיים ובהתנהגויות מאתגרות ביטוי של צורך – לא בעיה שיש "לתקן", אלא הזדמנות לחיבור.

* המטרה בשתיהן היא לטפח ילד בטוח בעצמו, אמפתי, עצמאי וקשוב לאחר.

---

### שיטת הורות על בסיס הגישה ההיקשרותית:

* מבוססת על עקרונות תיאוריית ההיקשרות (Attachment Theory), בעיקר של ג'ון בולבי.

* מדגישה את החשיבות של קשר רגשי בטוח עם דמות מטפלת ראשונית (לרוב ההורה).

* רואה בילד יצור התלוי באחרים לצורך ויסות רגשי, ולכן זקוק לנוכחות יציבה, זמינה ורגישה.

* ההורה שואף להיות "בסיס בטוח" – כלומר, מקום שאליו הילד יכול לחזור בכל מצב, מבלי לחשוש מדחייה או שיפוט.

* התנהגות לא רצויה נחשבת כסימן למצוקה או לניתוק רגשי, ולכן הטיפול בה יתחיל בשיקום הקשר ולא בתגובה חינוכית מיידית.

* הדגש הוא על קשר, חום, עקביות, והתאמה לצורכי הילד לאורך שלבי ההתפתחות.

---

### שיטת הורות על בסיס תקשורת מקרבת (NVC):

* מבוססת על השיטה של ד"ר מרשל רוזנברג.

* מתמקדת בהבעה כנה של רגשות וצרכים, ובשיח שמבוסס על כבוד, הקשבה ואמפתיה הדדית.

* ההורה לומד להקשיב לעומק למה שהילד *מרגיש וצריך* מאחורי ההתנהגות – בלי שיפוטים, אשמה או פרשנויות.

* במקביל, ההורה משתף את הילד גם ברגשות ובצרכים שלו עצמו – מתוך כוונה להגיע להסכמה הדדית ולא מתוך כפייה.

* השיח כולל תרגול של ארבעה מרכיבים: תצפית נקייה, רגש, צורך ובקשה.

* ההתנהגות הלא רצויה לא מדוכאת, אלא מנותחת כדרך להביע צורך שלא נענה, ואז מוצעים פתרונות שמתחשבים בצרכים של שני הצדדים.

* הדגש הוא על תקשורת, שפה ואחריות אישית.

---

### הבדל מרכזי בין השיטות:

* בהורות היקשרותית – ההורה לרוב לא "מדבר" על רגשות עם הילד בגיל צעיר, אלא *פועל* מתוך הבנה רגשית עמוקה ויוזם חיבור רגשי דרך נוכחות, רוך וזמינות.

* בהורות מבוססת תקשורת מקרבת – יש עידוד מפורש לשיח רגשי גלוי, לשיום רגשות, ולהזמנת הילד לבטא את עצמו מילולית מגיל מוקדם ככל האפשר.

---

### לסיכום:

* **הורות היקשרותית** מתמקדת בבניית קשר רגשי בטוח לאורך זמן, מתוך הבנה שזו הקרקע להתפתחות בריאה.

* **הורות בתקשורת מקרבת** מתמקדת בשיח כנה ומכבד ברגע ההווה, מתוך הנחה שכשהצרכים מקבלים מענה – ההתנהגות משתנה באופן טבעי.

* שתיהן רואות את הילד בעיניים רכות, חומלות ואנושיות, אך מציעות כלים שונים להתמודדות עם מצבים יומיומיים. שילוב ביניהן יכול להיות עוצמתי ומאוזן.

אני רק מסייגת שלא למדתי בצורה שיטתית מספיק את הגישה ההיקשרותית.

אבל כן חושבת שצברתי שעות של לימוד.

אז לדעתי בדוגמה של המעבר חציה,

לפי הגישה ההקשרותית, המענה לצורך של הילד יבוא מתוך מענה רגשי לסיטואציה.

גם בתקשורת מקרבת.

אבל בגישה ההיקשרותית, לדעתי, אין מספיק דגש על הצד של ההורה.

למה להורה חשוב לתת יד לפני מעבר חציה?

יכול להיות שזה ברור מאליו ולכן לא צריכים לנבור בזה, אבל מניסיון החיים שלי, כשהפוקוס הוא למה הילד עושה את מה שהוא עושה, למה הוא זקוק, מה הוא מרגיש, מה עובר עליו,

אז לפעמים "שוכחים" מראש למה הייתה פה התנגדות, למה הבקשה מלכתחילה עוררה אי נוחות שהצריכה להפעיל צורת חשיבה מסויימת.

למשל אמא אומרת ב18:30 מתקפלים מהגינה הביתה.

הילדה באה וממש מבקשת להישאר עוד קצת כי בדיוק הגיעו החברות, ואת כן רוצה שהיא תיפתח אליהם יותר ואת לא רוצה שהיא תפספס את ההזדמנות, וגם איך היא תרגיש לראות את החברות משחקות אחת עם השניה ורק היא לא.

אז את אומרת אוקי ניתן להם עוד עשר דקות, לא כי היא ביקשה וקשה לך לסרב, כי את חושבת שבאמצ כדאי להישאר עוד קצת.

ואחרי עשר דקות ילד אחר בא עצוב ומסביר שהוא חצי שעה חיכה לנדנדה ובדיוק עכשיו היא התפנתה, ואת מרגישה אותו ומבינה שעדיף לתת לו עוד חמש דקות להתנדנד כי אם לא, יהיה לו קשה יותר לאסוף את האכזבה היום כי ממילא אבא במילואים והוא מתגעגע או שהיה לו תאקל מוקדם יותר היום עם הגננת.

ואז אחרי רבע שעה התינוק כבר לא יכול לחכות ואת מחליטה להניק בנחת בפארק ולא לגרום לו לתסכול. וגם ממילא האיחור גרם לכך שכשתגיעו הביתה יהיה בלאגן אז עדיף להניק כשהילדים עוד עסוקים בפארק.

ואז כולם חוזרים הביתה והכל טוב, רק שאת סיימת את היום יותר מותשת ממה שתכננת, ובשעה קצת מאוחרת.

ואולי פספסת את השיעור ספורט בכמה דקות וכבר יצא לך החשק.

ואז את אומרת לעצמך פעם הבאה אני לא שוכחת למה רציתי לצאת מהפארק ב18:30, אבל בזמן אמת קשה לאחוז את זה כי הפוקוס הוא על הצרכים של הילדים עכשיו, לא על הצורך שלי עוד שעה וחצי.

בתקשורת מקרבת צורת החשיבה היא באוטומט מראש על שני הצדדים.

זיהינו קונפליקט.

מי שני הצדדים? מה הם רצו?

אמא רצתה לחזור, ילדה רצתה להישאר.

למה אמא רוצה לחזור?

למה ילדה רוצה להישאר?

מה הצורך של האמא?

מה הצורך של הילדה?

אמא רצתה לסיים השכבות ב20:00,

הילדה רצתה להישאר כמה דקות.

כשזה אחד מול השני, קל יותר "להחזיק" את שני הצרכים ולא לוותר על הצורך שלנו בזמן קבלת ההחלטה אלא רק לזקק את הפתרון שיתן מענה לשני הצרכים.

לדוגמה בסיטואיה כזאת אולי לבקש מאמא של אחת החברות ללוות אותה הביתה כשהם חוזרים..

כשההורה שם את הצורך שלו על המאזניים כבר בהתחלה פחות מצטבר תסכול ו"שאיבה" רגשית.

ככה אני מרגישה.

אבל שוב מדגישה שלא למדתי את ההיקשרותי כשיטה מסודרת, ומה שעשה לי סדר ספציפית בזה, זה דווקא תקשורת מקרבת.

מדיונים קודמים הבנתי שלא הבנתי את הגישה ההיקשרותית עד הסוף מהבחינה הזאת, אבל כמה שניסיתי לחפש "השלמה" בגישה ההיקשרותית לא מצאתי את זה באופן הזה, אז לא יודעת.

בכל אופן המטרה היא לא לתת ציונים,

אלא ללמוד כלים מכל דבר, והגיוני שכל אחד לומד ומתרשם בעיקר איפה שהוא הרגיש שחסר לו משהו בהבנה או ביישום ושהדברים לא מתיישבים לו עד הסוף.

אז הכל בסדר ומכל מלמדי השכלתי..

אני חושבת שאין גישה יותר או פחות נכונה אלא שיש מינונים לכל גישה בהתאמה לכל ילד. ולכן כשמכירים כמה שיטות אפשר להשתמש בהם ולראות מה הכי נכון לכל אחד מהילדים.

בעיניי זה ממש חשוב.

אנחנו גם עובדים.

אבל בכל אופן החלטנו לא לשלוח את אחד הילדים לסבב ב למרות שהייתה אפשרות, כי אנחנו יודעים שיהיה לו לא טוב.

לפני כמה שנים הבכור שלנו היה בגן שהיה לו ממש לא טוב ואמרנו בדיוק את מה שאת אומרת - אין ברירה, הוא רגיש, אולי זה מוגזם וכו'.

ובדיעבד אני מצטערת שלא התייחסנו לזה יותר.

זאת אומרת, הלב שלנו היה איתו, והבנות אותו והכל. אבל בפרקטיקה - המשכנו לשלוח אותו לגן.

ורק בסוף הבנו שבאמת באמת הייתה שם התנהלות לא תקינה (לא אלימות חס וחלילה, אבל לא תקין), ולילד רגיש כמוהו זה היה יותר מידי ורק הגביר את החרדה ופגע בו. (ואף ילד לא צריך להיות במצב של סטרס).

בקיצור, לא להתעלם.

לבדוק אופציות אחרות

אני לא מצפה שתמיד יהיה לילדים מושלם בגן, אבל ילד שמסרב בתוקף ללכת לגן, נותן הסברים טובים לזה ובוכה בדברים שקשורים לגן - זו נורה לנו ההורים ואנחנו חייבים להתייחס לזה.

לפעמים ביחס לילדים, אנחנו מנסים ללמד אותם לפתח חוסן. וזה חשוב, אני לא מזלזלת.

אבל לפעמים זה גורם לנו קצת להקטין את החוויה שלהם, או לצפות שהם יסתדרו עם הכלים האלו וזהו.

וזה לא ככה. הם קטנים, העולם גדול.

לא תמיד ההתמודדות הזו מחזקת, אלא מחלישה

ממש עזרת לי רגע לעצור ולהבין מה נכון לו.

אני ממש מסכימה איתך שההתמודדויות האלה לא מחזקות. לא ילד כמוהו בכל אופן.

ברקע גם יש לו הסטוריה של התעללות במעון, ואנחנו הכי רוצים דווקא לשדר לו שאם יש מקום שלא טוב - אז אפשר לספר ולא נשארים.

הבעיה שעד עכשיו קצת הרגשתי שזה לפעמים לא טוב אבל לפעמים סבבה, וגם שהוא קצת דרמטי כי יודע ללחוץ על הכפתור הנכון אצלנו.

מצד שני אחרי שכתבת נזכרתי שבמהלך השנה היה עצוב אם היה חולה באמת ולא יכל ללכת, ורק בימים שבאמת סובל (עם המחליפה) או בקייטנה אז מבקש לא ללכת.

אני באמת מתחזקת במחשבה שצריך למצוא חלופה גם אם זה ידרוש מאיתנו.

ואגב, את העובדה שהוא רגיש ציינתי דווקא לטובת הפסקת המסגרת ולא כהקטנה של החוויות שלו. אני רואה כמה הדברים משפיעים עליו. 

לפעמים גם עם הכלים שנתנו לו נראה שהכל הסתדר והכל בסדר
ואז הילד גדל, וזה צף לו, והוא נזכר וזה פוגע. ואז כבר מאוחר לטפל.
 

גם של הקושי, וגם שכנראה זה לא חזות הכל.

לא כתבת בשום מקום מה הגננת אומרת. דיברת איתה?

היא אמרה שבאמת הילדים הגדולים מתנהגים לא יפה לקטנים והוא רגיש מאד והיא משתדלת להושיב אותם בנפרד באוכל למשל, אבל בסופו של דבר רוב הזמן זה משחק חופשי ונראה שהיא לא מספיק על זה שגם שם הם מתנהגים לא יפה.

גם מבחינתה כאילו לא טוב לך תבוא תגיד, אבל הוא עוד לא יודע איך לעשות את זה. מעליבים אותו והוא ישר מתקפד ומרגיש לבד וצועק או בוכה, הוא לא מצליח בתוך סערת הרגשות לחשוב על ללכת אליה (אולי ניסה בעבר והרגיש שאין מענה מספיק. לא יודעת). אנחנו עובדים על זה גם אבל יש עוד דרך

אני אצמצם ימי עבודה תמורת ימים ארוכים יותר בימים האחרים, בעלי יבקש לעבוד מהבית חלק מהימים, בזמן שבעלי יהיה - נביא בייביסיטר, כשאני אהיה אז אני.

זה יקרע אותנו אבל הנפש שלו חשובה יותר

להוציא אותו משם.

אולי יש קייטנה נחמדה קרוב למקום העבודה של אחד מכם.

דיברתי עם הגננות אבל סליחה שאני אומרת לחלקן לא אכפת וחלקן יש סיבה שהן סייעות ולא גננות. הן לא יודעות להחזיק גן כל כך, גם מי שמנסה. אין להן סמכות כל כך מול הילדים.

נראה לי שבאמת נוציא

לדבר בטלפון בערב

בנחת

לספר כמ  הילד סובל

לנסות לתת מהם כלים

יש לגננות יכולת השפעה מטורפתתתתת

גם להחמיא וזה אבל לחתור לפתרון

שיהיה תורן.שיעזור להם.שיחזיק את הספר של הגננת

שיחלק ממתק או הפתעה לכולם 

כן היא מבינה את הקושי אבל לא יודעת אם הרצון שלה מוגבל או היכולת. במבחן התוצאה נראה שלא טוב לו.

מצד שני זה לפעמים קצת מתעתע. היום נגיד היה יותר טוב ואז אני מתחילה לחשוב - אולי אני טועה, אולי לא פירשתי נכון, אולי אני מגזימה. מבינה?

ומצד שלישי גם אם הולך סבבה בסוף הוא בןכה שהוא נשאר בצהרון כשאחד החברים שלו הולך (הוא קלט שיש שם איזו "נקודת יציאה" שהוא מפספס) שזה מבחינתי עוד סימן שרק בא לו לעוף משם. 

תוציאי אותו מהקיטנה, ותתיעצי עם איש מקצוע להדרכה קטנה שלכם מולו.
בשביל מה לך לעבוד כשהוא ככה? תהיא איתו בבית, בסוף כשיגדל תצטרכי עוד כסף וזמן לטיפול פסיכולוגי בשבילו, את הזמן והכסף תשקיעי עכשיו כשהוא עוד קטן ויותר קל... חבל, הילד סובל!!!!
 

ובכל מקרה נראה לי שעיקר הנקודה אצלו זה חיזוק הביטחון העצמי, שאנחנו עובדים עליו אבל יש הרבה לאן לשאוף. היינו בהדרכה, לא יודעת אם היה מיותר או שהיא היתה גרועה.

לגבי שנה הבאה ששאלת למעלה - אין לנו מושג. עוד אין שיבוצים. לא יודעים מי הגננת, מי הסיעות, מה יהיה ההרכב מבחינת ילדים. צפויים שינויים מהשנה אבל עוד לא ידוע מה.

בכל אופן גננות הקייטנה הן במהלך השנה סייעות או גננות צהרון, בכל מצב הן לא תהיינה גננות האם שלו. אולי הסייעות. 

וגם מזדהה, לפחות עם חלק.

זה ככ קשה

הייתי מנסה למצוא אופציות חלופיות אם אפשר, גם אם יידרש ג'ינגול בשביל זה.  

בייביסיטר, סבתא, לבוא אתכם לעבודה, רוטציות של כל הנ''ל או עוד.

זה היה במקרה של גננת קייטנה שלא היתה לה גישה, הילדים היו הופכים את הגן ומילד רגוע ומתוק ראינו שהילד שלנו נהיה ממש היפר ומשתולל. הגעתי כמה פעמים בהפתעה לגן לראות מה קורה שם והזדעזעתי והחלטתי להוציא.

גם אנחנו עשינו שמיניות באוויר אבל היתה מטרה וזה היה שווה את זה.

לדעתי שווה להתאמץ על זה ולהוציא אותו

לא הספקתי כל מה שרציתי, אבל מה שכן היה משמעותי מאוד.

החלטתי פשוט לכבות את האינטרנט בפלאפון ככה הפיתוי קטן יותר 

מעכשיו עד שש בע'ה

לא כולל טלפון משליח שאמור להגיע

עד שבחמש וחצי אמא שלי התקשרה, מסתבר שהיא רצתה להיפגש עם הבת שלי בזום לאיזה משהו ושלחה לי הודעה ולא ראיתי

אז בשלב הזה פחות או יותר חזרתי לטלפון

אבל לפני זה היה ממש כיף, סתם קשקשתי עם הילדים ונשנשתי אותם 

וגם במרכזית קומה 2 יש פוטו שעושה פספורט.

יש יחסית מול קפה נאמן ליד חצאיות נטע עוד פוטו, לא יודעת אם עושים, אבל אם את באזור כדאי להכנס לבדוק

מבינה אותך ממש.

מציעה שכן תיצרי קשר עם בעלך לבדוק מה עשה ופשוט כרגע אין לך ברירה אלא לזרום עם המציאות שנוצרה.

עדיף לך לסבול היום וזה בהחלט נשמע לסבול. ושזה לא יתנקם בך גם מצד בעלך וגם מצד חמותך אם לא תלכו

נראה שאת עושה מעל ומעבר ומוותרת על עצמך הרבה בדרך.

שלום עם המשפחה זה דבר חשוב אבל תשימי לב שזה לא עובר את הגבול שלך.

אני במקומך הייתי עוצרת הרבה הרבה קודם... לא יודעת מאיפה הכוח והסבלנות!

אבל כששוכחים את עצמנו ומתאמצים כ”כ לרצות מישהו שאף פעם לא מרוצה... בסוף מתפוצצים😐.

אז הייתי עוצרת ועושה חושבים מה מתאים לכם. הכי הגיוני בעולם לא לשבש ילדים קטנים ולהתחשב בצרכים שלהם, מצד שני הגיוני שפעם ב... נפגשים ומתאמצים בשביל זה.

בעיני הנורה האדומה זה המניפולציות שלה והעובדה שאף פעם לא תצליחו באמת לרצות אותה.

לכן צריך להיות חזקים ולשים גבול שמתאים לכם.

ואני במקומך הייתי הולכת לייעוץ זוגי לפגישה או 2 כי נראה שהיא מצליחה לתזז את בעלך ולגרום לזה להשפיע על הזוגיות שלכם, ואת זה הייתי עוצרת. אתמול.

כל פעם מתנתקת ואז כשהיא מחליטה לחזור- הם נעמדים דום. במיוחד הוא. 

וכשאני מאירה את תשומת ליבו לזה- הוא אומר לי 'אז מה את מצפה שאעשה?! זו אמא שלי. ניסינו הכל בעבר, שום דבר לא עזר. ככה היא. מה את רוצה שנתנתק ממנה? 

תנסי לראות את זה מנקודת המבט של בעלך.

אני יודעת שלי הרבה יותר קל במובנין מסויימים כשיש לנו קשיים מול המשפחה שלו, כי אז התפקיד שלי הוא לתמוך, ואני לא מרגישה רגשות אשמה. כשיש לנו קושי מול המשפחה שלי, אני נקרעת בין בעלי למשפחת המוצא שלי, ומרגישה אשמה משני הצדדים, וכו'.

אז ברור שלבעלך קשה ממש. וזאת סיטואציה באמת מורכבת, לשניכם.

האם יש דרך להיות ביחד בזה?

להגיש משהו כמו "סליחה שהתלוננתי אתמול. לא התכוונתי להאשים אותך, אני יודעת שאתה לא זה שתכנן את המפגש ככה. ואני יודעת שגם לך קשה מול השגעונות של אמא שלך, ומאוד מעריכה את זה שאתה מנסה לכבד אותה למרות האתגרים.

בוא נהיה שנינו ביחד מול הסיטואציה.

רצינו ללכת, כדי לכבד. מצד שני, אנחנו יודעים שזה יהיה קשה עם הילדים. בחרנו ללכת בכל זאת, ואני לא מתחרטת. זה חשוב לי לשמח אותך בזה. אני רק רוצה  שנעשה את מה שיהיה הכי קל עם הילדים במצב הזה. יש לך רעיונות?"

בהצלחה ♥️

הכל

היא רוצה להיפגש? בשמחה. לא רק מתי שמתאים לך

זה ההבדל בין ניתוק לקביעת גבול

ניתוק אומר - בגלל שאת כזו אני לא מעונין בקרבתך

גבול אומר - אני מאוד רוצה ואשמח אפילו אבל לא יכול בתנאים שלך. אם תתגמשי זה יהיה מעולה ואם לא = אז לא נוכל להגיע

המאמץ לא סביר בעליל, ועוד רק בגלל שחמתך החליטה. אמא/ חמה שאי אפשר לומר לה לא, היא יותר בעיה שלכם מאשר שלה

עם ההיסטוריה שלכן, בעלך כבר מזמן היה אמור להציב גבול ולשים סוף לטרלולים שלה

נשמע סוחט מאוד.

האמת שמה שסיפרת על השבעה ועל יום ההולדת יותר צרם לי. זה מתיש נפשית הקשר הזה.

יש מצב שספציפית כן הייתי זורמת עם הבעל, אבל בוודאי לקחת כמה וכמה צעדים אחורה ביחסים איתה. מערכת היחסים איתה לא תקינה ולא בריאה בעליל

כואב על בעלך שזה מה שהוא מכיר בתור אמא. אני בטוחה שעם ההיגיון והרגש שלך, הוא יבין איך אמא אמורה להתנהג

גם אני נסעתי עם הילדים לשלוחות בשביל בעלי. בסוף לקחתי איתי כמה דברים ברגע האחרון, וישנו בצימר קרוב לשם והיה מושלם. 

אל תדאגי לגבי הילדים. מה שיהיה יהיה. 

הייתי ממליצה על טיפול, אם תצליחי לשקף לבעלך את הקושי שלך סביב הנושא ולשלוח אותו לטיפול סביב הקשר שלו איתה.

אם לא, ואולי אפילו בנוסף גם אם הוא הולך, טיפול גם לך לקבל כלים להתמודד עם זה. לא חייב טיפול ממש, גם אימון או שיטת ימימה יכול לדעתי לעזור. לקבל כח להבין את הצרכים שלך, לדעת לשים גבולות ולההצליח בסוף גם לתת מה שאת מסוגלת.

עברנו סיטואציה דומה, זה פתיר. שולחת חיבוק וממליצה מאוד להשקיע.

(בתור אחת שיכולה להזדהות עם בעלך קצת קצת. )

בעלך יודע בדיוק מי זאת אמא שלו,

תאמיני לי שכמה שזה נושא כאוב אצלך,

אצלו זה פי מליון, כי היא אמא שלו. ובשבילך זה חמות.

הוא כ''כ היה רוצה שאמא שלו תהיה נורמאלית.

אבל היא לא.

והוא יודע את זה יותר טוב ממך.

וזה בטח גם מביך אותו שאמא שלו כזאת יצורה שה' יעזור, אבל הוא לא כ''כ רוצה להודות בזה כל פעם כי גם זה כואב, וגם זה מביך מולך...

אז, עד שיש איתה משהו 'נורמאלי', אחרי הנתק האכזרי שהיא עשתה לו ולאחים, חשוב לו להגיע כמו שצריך, הוא יודע שזה מפגש דפוק, לא נח, לא מתאים לילדים, לעבודה, אבל זה כ''כ חשוב לו רק כדי להרגיש אי של שפיות בתוך הקשר הלא שפוי עם אמא. וכמה שהיא הזויה ילד בסוף זקוק לקשר עם אמא גם אם זה קשר לא טוב.

והוא יודע שאין פתרון נורמאלי, ואת מבקשת פתרון. אין לו, אבל ברגש חשוב לו להיות להגיע למרות שבשכל זה גרוע. אם את מסוגלת, להתעלות על עצמך ולהיות שם בשבילו, זה יהיה מבורך.

כל זה בנוגע להבנת *הרגש* שלו, את כמובן *צודקת,* רק תנסי להיות מאוד עדינה ולא פוגעת , אל תדברי בצורה מאשימה מידי על האמא, למרות שאת צודקת, אבל בעלך יתקשה לשמוע ביקורת על האמא , לכן בזהירות. 

ולטווח הרחוק, תשקלו יעוץ כי באמת החמות מאוד מורכבת. 

חמותך לא יודעת לנהל קונפליקטים. אם היית נשואה לחמותך זה סיפור אחד,

אבל את נשואה לבעלך שהוא הבן שלה.

ומותר לו לרצות שקט תעשייתי ממנה.

את מתייחסת לזה כסחטנות רגשית ולכן קשה לך למצוא מוצא. כי את לא רוצה למצוא מוצא.

אם היה מדובר באדם בריא בנפשו, מבינה.

אבל היא לא בן אדם בריא בנפשו והיא עוד בתוך תקופה ממש מטלטלת.

אולי היא מתחטת על התקופה שאבדה עם אמא שלה? אולי המפגש הפתאומי עם אחים שלה ערער אותה?

מה היית עושה אם היו אומרים לך שלחמותך יש בעיה שכלית והיא לא מבינה סיטואציות חברתיות ומורכבויות.

ובעלך היה אומר לך יש לי אמא שהמוח שלה לא משהו, ההתנהגות בעייתית מאוד. אבל אני עדיין אוהב אותה. כי היא אמא שלי. ולאהבת אמא אין תחליף גם כשזו אמא מאוד מורכבת. בשביל פעם בחודשיים בואי נסמן וי ונשכח מזה.

אני מבינה שבשבילך כל המאמץ עם השבעה מתנקז עכשיו למפגש, אבל זה לא קשור אחד לשני. שבעה זה מאמץ עילאי. סוחט מכל בחינה. אבל זה עובר ולאט לאט מתאוששים.

בעלך לא יכול למצוא פתרון מעבר למה שהציע.

הוא מוכן לקחת שני ילדים לעבודה. את יכולה לקחת אותם לקניון. את הקטנה להרדים במנשא ואת הגדול לנסות להרדים בעגלה.

ואם הוא לא יצליח לישון אז יהיה עצבני ערב אחד.

הבעיה שאת לא מוכנה כי זה נשמע לך דפוק בגלל ההקשר. לא בגלל שזה באמת נורא ואיום. את מכניסה את הדעה שלך לגבי האי כשירות של אמא שלו לשיקולים, ועם זה הוא לא יכול להתמודד.

מציעה להבא לעצור רגע, להבין שאתם יחד בזה. להבין למה חשוב לו שקט תעשייתי. להבין את התדירות. לקבל אבל באמת את הצורך שלו במפגשים/ בשמירה על קשר גם כשהיא לא מגיבה.

ומתוך ההבנה העמוקה הזו, לדבר על מה אפשרי/ לא אפשרי.

ואולי את לא באמת תביני.

כי את לא מסוגלת להבין (ב"ה) את המשמעויות העמוקות שכרוכות בנתק במשפחה. לא כשמתחיל הנתק, ולא בניסיון סולחה.

את לא מבינה מה זה לאבד הורה שעדיין חי, גם אם ההתנהגות שלו נוראית. ואת לא יודעת איך זה מרגיש כשמתחילים הסימנים שזה מתחיל.

את רואה בזה כהתרפסות, הוא רואה בזה אובדן. והלוואי ולא תביני באמת.

רק תנסי לקבל את זה שאת לא מבינה ולהיות פחות שיפוטית כלפי הצורך שלו לשלוח הודעות/ לקיים את המפגש בתנאים שהוא מתקיים.

מבחינתו ההתעקשות שלך לפעול בהגיון בקשר למפגש כאילו זה עוד בילוי ששוקלים את העלויות שלו, גורמת לו לבחור בין הצורך באמא, לצורך באשתו ואת הצומת הזאת קשה לו לקבל.

אולי מבחינה שכלית את צודקת בכל מה שכתבת, אבל מבחינה רגשית אתם בכלל לא על אותו תדר.

החתירה למציאת פתרון עם הילדים בצהריים מהתיאור שלך, נשמע כמו דיון בנוגע לחופשה משפחתית, לא כמו דיון בנקודה כאובה, אולי הכאובה ביותר שיכולה להיות לבן אדם, שהוא קשר עם אמא.

אנשים מחפשים קשר ואהבה מאמהות מהסוג הגרוע ביותר שיש.

הפספוס פה בשיח זועק.

יכול להיות שאם הדיון היה מתקיים במישור אחר לחלוטין, הוא בעצמו היה בוחר אחרת.

מציעה לנהל דיון לאחר מעשה, אבל דיון עומק. לא דיון טכני. כי אם היו אומרים לך חלילה וחס שאחד ההורים שלך חולה במחלה נדירה ויש לכם שבועיים בדיוק להתארגן על טיפול מציל חיים בחו"ל וצריך אתכם פיזית שם, הייתם מתארגנים לנסיעה גם לירח ומוצאים פתרונות להכל!

לכן השאלה פה היא לא מה הפתרון הטכני.

השאלה היא מה המפגש מסמל עבורו, למה בעלך זקוק למפגש. איך זה מרגיש להגיד לאמא כזאת לא, איזה טראומות זה מעורר מהעבר.

לא הכל צריך לשאול דוגרי, אבל זה צריך להיות במודעות שזה מה שמעסיק אותו בדיון על המפגש.

מתוך נתינת מקום לשאלות האלו, לנסות לגשש ולמצוא פשרות שיותר קל *לו* לשאת במחירים של הפשרה.

אם זה מימון נסיעה במונית, בייביסיטר, אם זה לנסוע לבד או כל מה שיהיה לו יותר קל לדלוור הלאה למשפחה שלו.

ואם לשלוח תמונות והודעות בתקופת נתק מסייע לו להיות קשוב לעצמו בתקופת הקשר ופחות להיות מרצה ממה שהוא, אז אדרבא לעודד את זה, לא לבוז לדרך שהוא מצא להתמודד.

נ.ב

אני מכירה המון מקרים של אנשים שחוו תקופת נתק במשפחה, שאח"כ הדפוס משוחזר בדור הבא.

זה בין המקרים אולי הכי קשים לריפוי בנפש.

לא אומרת לוותר, אבל כן להבין כמה זה מורכב מבחינת אמא שלו, לשמור על יחסים תקינים עם הילדים שלה.

בכל אופן, בהצלחה רבה!

מכל מה שכתבת, נשמע שהגיסות שלך מנהלות נכון את המורכבות.

אני כמובן לא יודעת אם היו אירועים אחרים שלא התנהלו בהם נכון,

אבל מה שהם הסכימו לעשות ומה שהם לא הסכימו לעשות, נשמע לי כמו החלטה קולעת בסיטואציה הסופר מורכבת הזו.

אז אולי לפעמים הבאות תשאלי מה הן עושות ותביני מזה מתי כן ומתי לא.

נכון שלכל משפחה יש את האילוצים שלה, אבל זה נשמע כמו מצפן טוב לקבל ממנו כיוון מה הגיוני ומה לא בסיטואציה הזו.

וגם כמשפחה (כל האחים של בעלך) יהיה לכם קל יותר להציג חזית אחידה.

בין כל הרקע והתתמודדות המשפחתית הבאמת מממש מורכבת

לבין מפגש משפחתי שנופל בזמן שפחות נח לך

וזה מובן

אבל הז דבר שקורה בכל משפחה לשפע ים יש משהו שקובעים בזמן שלא לכולם נח

במיוחד עם ילדים

עכשיו נכון יש שאיפה שיתנהלו מלכתחילה אחרת..שישאלו מה נח שיתחשבו וכו

אסל האמת שגם כשהכל נורמלי ותקין זה קורה לפעמים

ואז בכנות טבעי שמישהי  עם אופי מסוים תלחץ יותר וזה יעיק עליה יותר וכו

ואחרת יותר תזרום ותגיד טוב היום ישנו במזנים תקועים.היום יהיו קצת עצבנים..היום ינשו מאוחר..סוג לש מחיר שסופגים לפעמים כששוברים שגרה

מניחה שאת יותר טיפוס א'

ובעלך יותר טיפוס ב'.

ויותר מזה -

תדמייני שהשבירת שגרה והעיפות והעצבנות של הילדה והעומס שמייצר לך- היה עבור משהו אשת ממש שמחה וחשוב לך ואת רוצה בו

מאמינה שהיתה לך תחושה שונה והיית מסוגלת יותר לזרום ולהתמודד גם עם ההשלכות

אבל כאן שגם ככה זה מעיק ומציף את כל המשקעים ולעשות טובה..

אז טבעי שגם ההשלכות של השבירת שגרה מאוד מטרידות אותך ומעמיסות.

זה מובן.

אבל לזהות את זה

בעיני זה חשוב

כי באמת

לבעלך הז כנראה כן חשוב מבחינה רגשית.

משפחה זה מקום עמוק בנפש

גם כשהוא דפוק.ומסובך.

גם אני מחפשת קשר אפילו שיש לי שם מורכבות.

אז לכן הוא יותר רגיש בנושא.

וגם מגיב לא נעים.

זה לא מצדיק ולא בסדר.

אבל

כן מצטרפת לזהירות באופן השיחה בנושא כזה.

יותר רגישות כי זה נוגע באזור רגיש ופגיע.

וגם להבין שטבעי שאם חשוב לו אז יהיה יותר ורם על הילדים ולא חייב להזדהות עם הלחץ לשך על האיך יהיה.

מותר לך כי מובן מתוך המקום שלך

אבל גם מותר לו להגיד שלו נח לזרום ולהסתדר גם עם ילדה עצבנית העיקר שיהיה את המפגש

ובאמת מול התמונה הכללית באמת סוגיה מורכבת ולא קלה

והלוואי ותמצאו דרך להתמקם מולה באופן שיחבר בינכם.

אולי באמת יעוץ מקצועי יתן לכם כלים שם

וצובט לי על שפיספסתי הזדמנות להבין אותו.. 

ככה זה.. אחרי מעשה אני אומרת לעצמי בפעם הבאה אבין אותו יותר, ואז כל פעם קורה משהו מעצבן ויותר מזעזע עם אמא שלו שאני מאבדת עשתונות. 

לוקחת את התגובה שלך לתשומת ליבי לגמרי....... 

אבל.. 

בסיטואציות האלה המורכבות עם המשפחה שלו אני צריכה להבין אותו ולהכיל.. ולהיות רגישה.. 

אבל מה עם כל הלבה שגועשת לי בלב? 

למשל המפגש הזה.. בוער לי להגיד לו "מה אתה מתרפס מולה?? למה היא צריכה לקבל מפגש אחרי שגרמה לך לסבל עם הנתק הזה בגלל שטות?! או כל מיני דברים.. אבל את מציעה לי להבין ולהכיל, אז כמובן- לשמור לעצמי את כל מה שאני חושבת.. 

אז איך ללכת למפגש הזה ולהיות סבבה איתה ועם כולם שם? 

איך?

בתכלס, אם נאמר את האמת, אני לא אוהבת את האישה הזו בלשון המעטה. אז איך אני אמורה להתנהג א. אליו (עם כל מה שבא לי להגיד לו) ב. אליה במפגש.. 

שמה ישעל לעזור לך

זה לתפוס עמדה שונה

לא עמדה שמחפשת להיות צודקת

כי את צודקת וי שפה באמת מציאות ממש לא קלה להכלה

וטבעי שיצוצו כל הכעס והתבכול

אבל שימי לב זה לא מקדם ולא עוזר לך

אז עדיף בעיני לקחת צעד אחורה

לא לערבב את כל המשקעים והמרירות

לחשןב איך נכון לך להתמקם ככה שכמה שפחות תפגעי או תסבלי

מותר להגדיר גבולות פנימיים וחיצוניים.

וגם לדבר עם בעלך בלי קשר על התחושות שלו מול הבית שלו..להכיר אותו שם..לשמוע מה הוא זקוק..מה עוזר לו.. במה את יכולה לעזור

וזה נותן כח גם להתגבר בסיטואציה כמו זאת ולקבל סיפוק מעצם הפירגון לבעלך

ושזה יתן לך את המוטיבציה.

כמובן מותר עם גבולות

ולא להתעסק בה

ובכעס הטבעי כלפיה

שכן לתת מקום לתסכול, לכעס ולחוסר חיבה לחמות או לכל אדם בעצם. (פשוט לא מומלץ מול הבעל בהקשר לאמא שלו)

לומר לעצמנו בראש עזבי תתעלמי יעבור, לא תמיד באמת עוזר.

לפרוק ולשחרר את המטען כן יותר עוזר (כתיבה לדוג)

ואז כל האמירות והעצות שמגיעות מהשכל יכולות להתיישב על הלב.

@הילושש

שהיא לא אישה רשעה או משהו, היא אישה מסכנה עם בעיה קשה!! היא לא מסוגלת להחזיק קשר עם הילדים שלה! עם ההורים שלה , עם האחים שלה.

אלוהים יודע מה היא עברה בחיים שנדפק אצלה, את רק צריכה להסתכל עליה ברחמים. את ראית פעם ילדה עם פיגור שכלי שכועסת עלייך על משהו? את לא לוקחת ללב, כי את יודעת שהיא עם בעיה קשה, וננסה לעזור או לפחות להתרחק בעדינות... אז ככה תסתכלי עליה, היא פשוט עם בעיה. אולי לא רואים את זה כלפי חוץ, כי היא נראית נורמטיבית, אבל הנפש שלה לא נורמלית בשום צורה, היא פגועה בנפש.

ובעלך לא צריך שיתפוצצו עליו בגלל שאמא שלו עם בעיה, להיפך, צריך להעריך אותו יותר שהוא יצא נורמאלי לאמא כזאת. 

כשתביני את זה, יהיה לך הרבה פחות כעסים ותסכולים. 

יחד עם זאת, כן צריך מקום להתפוצץ עליה אם בא לך, אולי עם משהי אחרת? אולי לקחת כמה פגישות ייעוץ כי זה באמת קשה מאוד! 

וגם לדבר איתו בנחת, בלי האשמות, איך אפשר לשים גבול כשזה מוגזם.

נשמע שיש לך חוש צדק סופר מפותח שזה תכונה טובה, אבל לפעמים האמת שורפת..

לא תמיד צריך ללכת לפי האמת, לפעמים צריך ללכת לפי השלום,

וזה תהליך פנימי נפשי לא ברגע אחד.

איך לפרש סיטואציה במקום התרפסות לראות בזה רצון לקרבה ואהבת אם וכו'.

לנסות להקשיב לרחשי הלב שלהם במקום לקפוץ למקום של השופטת.

תחשבי שאת הסנגורית שלהם.

עכשיו את בדיבייט וצריכה להציג את הצד שלהם.

ברור שזה לא ברגע משנים חשיבה, אבל זה אפשרי.

לגבי מה שאת חושב עליה ואיך להתייחס אליה במפגש, איך היית מתייחסת לאח שלך אם חלילה היית מגלה שהוא עבריין ויושב בכלא ועכשיו יש ביקורי משפחה ואת באה למפגש איתו.

האם את באה בכובע של בית דין גבוה לצדק,

ואז ממש קשה המפגש,

או שאת באה בכובע של קרובת משפחה, שאף על פי כן ולמרות הכל, שומרים על אהבה.

ואם את לא מצליחה לפתח כלפיה רגשות אהבה, בסדר גמור. אבל לכל הפחות כבוד נימוסי. לחייך לבן אדם לא אומר להסכים עם הבחירות שלו ואורחות חייו.

לגבי הקושי שלך נניח לקחת את הילדים רחוק או מאוחר, אפשר לקטר, אבל לא כהאשמה אלא כפריקה. לכל משפחה יש את השריטות שלה. מותר להתבכיין על זה, אבל לא באופן שיגרום לשומע להרגיש לא בסדר.

כתבו לך פה בשרשור דברים ממש יפים, מקווה שיעזור לך.

רק מוסיפה שלא פספסת כלום, זו עבודת חיים לא עבודה של מפגש. היכולת לתת לבעלך לאהוב את אמא שלו עם כל החבילה שהיא מביאה, או אפילו לא לאהוב, רק להרגיש טיפ טיפה כמו קשר של אמא- בן, או מעט נורמליות כמו שכתבו פה, זה לא משהו שאפשר לפספס.

ועוד משהו,

אני בטוחה שהגישה שאת מביאה לנושא היא ברכה בשביל בעלך, היא משמשת לו מראה להבין איך קשר נורמלי והדדי אמור להתנהל, הפשטות והברור מאליו מה הגיוני ומה לא הגיוני, הם קריאת כיוון בשבילו. אז גם אם הוא מחליט שקשה לו ללכת דוך בגלל מהמורות בדרך והוא מחליט לחפש דרך קלה ונוחה יותר, את מעצם צורת החשיבה שלך גם אם לא תגידי כלום, מזכירה לו איפה היעד.

יכול להיות שכרגע המראה מסנוורת וצריך להפחית את עוצמת החזר האור, אבל בהמשך הוא עוד ישתמש בזה במידע או שלא במודע.

והכי חשוב כשאת מכניסה לו הגיון לדברים, את מלמדת אותו איך להתמודד עם קשיים בתקשורת וזה יעזור לו גם מול הילדים שלכם ומול קשרים אחרים שלו בהמשך.

כלומר מה שאמא שלו לא לימדה אותו, את מלמדת אותו מעצם היותך ומעצם סגנון ההסתכלות שלך על קשרים בין אנשים.

זה לא סותר את מה שכתבתי לך לפני כן, זה פשוט רבדים שונים ולהכל יש מקום, רק במינון ובהקשר הנכון.

משפחה זה דבר ממש קשוח לפעמים ומעצבן!!!!גם במשפחה של בעלי זה הכל הכל לפי

רצונם והנוחות שלהם.

אבל אחרי הרבה שנים שם,למדתי לאט לאט שאני מעדיפה לזרום

שהילדים יצאו מהשגרה לערב אחד ולו רק בשביל שלום הבית ולכבד את בעלי.

ומה שממש ממש לא מתאים,בעלי יודע שהוא הולך לבד. כמו חתונות של בני דודים

שלו שב"ה יש בשפע מזה. הפסקתי ללכת כי קלטתי שאני מגיעה ואחיות ואחים

של בעלי לא . אז למה ...

ואחים שלו לא תמיד באים, אז מה? זה בטח עדיפויות שונות, לי חשוב להשקיע במשפחה, גם שלו, ולבן זה פחות חשוב להשקיע בצורה הזאת, לא רואה שזה מעיד על בעיות במשפחה (זה לא שהם חפים מבעיות, אני רואה בהם בעיות אחרות..)

לפותחת-מ@הילושש אני מציעה לך למצוא משהו אחר לפרוק לו את הקשיים, מולו ומול אמא שלו, לדעתי הכי טוב למצוא חברה שאתן יכולות לשתף ככה את את השנייה.. אם לא אפשר גם אמא אבל לדעתי פחות עדיף לערב את המשפחה שלך בקשיים של המשפחה שלו.. אבל לא לפרוק לבעלך זה לא אומר לא לפרוק בכלל.. קל להגיד אבל מודה שאני לא תמיד מצליחה לבצע את זה..

וגם למען המטרה, לפעמים לעשות קצת הצגה אולי..