פרק כט בתהלים

א מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד    הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃

ב הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ    הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃

ג ק֥וֹל יְהוָ֗ה    עַל־הַ֫מָּ֥יִם

אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים    יְ֝הוָ֗ה עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים׃

ד קוֹל־יְהוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ    ק֥וֹל יְ֝הוָ֗ה בֶּֽהָדָֽר׃

ה ק֣וֹל יְ֭הוָה שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים    וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝הוָ֗ה אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן׃

ו וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל    לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְיֹ֗ן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים׃

ז קוֹל־יְהוָ֥ה חֹצֵ֗ב    לַֽהֲב֥וֹת אֵֽשׁ׃

ח ק֣וֹל יְ֭הוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר    יָחִ֥יל יְ֝הוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ׃

ט ק֤וֹל יְהוָ֨ה ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮    וַֽיֶּחֱשֹׂ֪ף יְעָ֫ר֥וֹת

וּבְהֵֽיכָל֑וֹ    כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד׃

י יְ֭הוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב    וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם׃

יא יְֽהוָ֗ה עֹ֭ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן    יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם׃

שמואל ב פרק ו

א וַיֹּ֨סֶף ע֥וֹד דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־בָּח֥וּר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃ ב וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַֽעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃ ג וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּ֨שָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִֽינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹֽהֲגִ֖ים אֶת־הָֽעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃ ד וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָֽאָרֽוֹן׃ ה וְדָוִ֣ד ׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֱלִֽים׃ ו וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜ה אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָֽׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר׃ ז וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָֽאֱלֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים׃ ח וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ט וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת־יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃ י וְלֹֽא־אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה עַל־עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד־אֱדֹ֖ם הַגִּתִּֽי׃ יא וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן יְהוָ֜ה בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת־כָּל־בֵּיתֽוֹ׃ יב וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ יְהוָ֗ה אֶת־בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ בַּֽעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת־אֲר֨וֹן הָֽאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה׃ יג וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא׃ יד וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ טו וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַֽעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ טז וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה ׀ בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ׃ יז וַיָּבִ֜אוּ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָֽטָה־ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וּשְׁלָמִֽים׃ יח וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ יט וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל־הָעָ֜ם לְכָל־הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֨חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַֽאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃ כ וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת־בֵּית֑וֹ {ס} וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת־שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵי֙ אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃ כא וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל־מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר־בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל־בֵּית֔וֹ לְצַוֺּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל־עַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִֽׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כב וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה׃ כג וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃ {פ}

א וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו׃ ב וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָֽנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה׃ (שני הפסוקים האחרונים הם מפרק ז הסמוך)

1. הקישור בין מזמור כט שחוזר 4 פעמים על המילה כבוד לבין ארון האלוקים שבו עוסק פרק ו בשמואל ב הוא על סמך הפסוק הבא: וַתֹּ֕אמֶר גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י נִלְקַ֖ח אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים (ספר שמואל א פרק ד פסוק כב)

המילה כבוד נזכרת בשמואל גם בויכוח בין מיכל לדוד (נכבד ו- אכבדה).  

2. המילה ״עז״ בתהלים שנזכרת לשבח וברכה מהווה תיקון לשם של עוזה שנדרש בשמואל לגנאי ״וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה״.

3. את הביטוי ״וירקידם כמו עגל״ אפשר לראות אולי כרומז למה שכתוב ״כי שמטו הבקר״ (הם התנועעו וכתוצאה מכך היה נראה כי הארון עומד ליפול)

4. ״יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם״ מקביל לנאמר בשמואל ״וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת״. בנוסף, בפרק ז פס׳ א נאמר ״וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו״ היינו שה׳ בירך אותו בשלום! 

5. עוד מילים משותפות בין שני הפרקים (אני מתייחס כאן גם לשני הפסוקים הראשונים מפרק ז) הם: קול, ארזים, והמילה יושב.

עכשיו. אם אנחנו מקבלים את הקישור הזה בין מזמור כט בתהלים לבין פרק ו בשמואל ב הדרשה של רבי יהושע בן לוי:

״אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ מובנת בהחלט!

פרק כט בתהלים הוא הפרק שמתאים לשמואל ב פרק ו שעוסק בדיוק בסוגיה הזאת של הגמרא על היחס בין היראה לשמחה בעבודת ה׳, הגמרא מביאה רק את הדרשה של ״אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ אבל הביסוס לדרשה הזאת, הוא הקישור בין מזמור כט בתהלים לבין שמואל ב פרק ו. (ואת הקישור הזה הגמרא לא מציינת ובגלל זה מי שלומד את הגמרא בלי הרקע הדרוש הזה הדרשה נראית לו לא מובנת!)   

@אני הנני כאינני  לבקשתך. 

כנראה הקישור הזה היה גם הסיבה לבחירה לומר בתפילה את מזמור כט בתהלים כאשר מכניסים בשבת את התורה בחזרה להיכל!

הבבלי במסכת ברכות כט ע״א לומד את מניין הברכות בעמידה של שבת ממזמור כט בתהלים:

״הני שבע דשבתא כנגד מי א"ר חלפתא בן שאול כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים״.

את המספר 7 אפשר למצוא בשמואל ב פרק ו אולי בכך שכתוב ״וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא״. אבל אני מצאתי מופע יותר מעניין שלו בפרק.

הארון נקרא בשמואל ב פרק ו בדיוק 7 פעמים אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים ובדיוק 7 פעמים אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה !

כשלמדתי בישיבה (מישיבות הקו שליט"א).

התורות של הרב מוצגות כאילו הן גם הפשט, ואז אף אחד לא עוזר לך ולא טורח לגלות לך על ספרים אחרים ורבדים קודמים בכל נושא. הרב נהפך להיות המשפך היחידי דרכו כל התורה כולה עוברת. חבל שהבנתי את זה רק כשסיימתי את התקופה בישיבות.

קצת מזכיר לי את חב"ד האמת מהבחינה הזאת, רייד מאוד ספציפי

בכל־מקרה אני חושב שהכי טוב זה כמה שיותר לשחרר דעות קדומות וחוויות קודמות וליהנות מהדברים כפי שהם 

והפילובופיה היהודית שהיו לפניו, אז ברור שהתורות שלו הן הפשט. אם אתה מתכוון לדרשות על התפילה בעולת ראיה, אז נראה לי די ברור מתי הוא מתכוון לכתוב את פשט הכתוב ומתי רומז לעומק הפשט ומתי מתכוון לנושא אחר שרק רמוז בעקיפין בפשט.

אבל מבחינת תפיסת עולמו של הרב קוק, תראה לי רעיון אחד (לא דרשה) אלא רעיון אמוני שהוא לא הפשט

אם אתה סובר שקבלה = פשט אז אני מבין את מה שאתה אומר.

וברור שגם אם הדברים של הרב נכונים האמיתיים (שזה בודאי נכון) אז יכולים להתחדש עוד פירושים אמיתיים ובפשט. והפשט נראה לי שיש לו מימד מסויים אינסופי כמו שסובר הרשב"ם בעניין "פשטות המתחדשות בכל יום"

בדיונים שלי ושל [@170253|אחו] עם [@163554|תות"ח!]

א' מה ההגדרה שלך לפשט

ב' יש לא מעט נקודות שנויות במחלוקת בתורת הראי"ה לכן קשה לומר שהכל זה פשט

א' בבקשה שלא נפתח את זה פה חח יש עוד שרשור שעוסק בזה

ב' זה שיש מחלוקת זה לא אומר בהכרח אם זה הפשט או לא הפשט. גם בפשט יש מחלוקות.

אלא יחס לתנועה לאומית יהודית שהאידאולוגיה שלה רשעה.

ברור שמקריאה פשוטה של התורה עולה שהיחס לתנועה לאומית יהודית, למרות שהאידאולוגיה שלה רשעה, צריכה להיות יחס של קדושה וחיובי.

....עצם הדלקת החנוכיה בזמנה היא פרסום הנס.

מצד שני יש חשיבות גדולה מבחינת פרסום הנס בהדלקת החנוכיה בציבור לפני הזמן בניגוד להלכה.

השאלה היא האם יש שוני הלכתי בין שני ההדלקות?

לדוגמא האם מותר להדליק מחדש נר שנכבה בזמן ההדלקה לפני הזמן?

טבוח טבח והכן - 'ח' של טבח יחד עם 'והכן' יוצא חנוכה...  

פה מתחיל הביסוס החומרי של המשפחה. רקימת המבנה המשפחתי באופן הכי בסיסי (האחדות), שעל גבי הבניין הזה יכולה לחול שכינה ואפשר להתחיל לרקום את הבניין הרוחני של משפחת ישראל.

אצל יצחק ורבקה היו גמלים

אולי בעלי־חיים עוזרים לרקימת מבנים משפחתיים?

בכל מקרה הכל פה לא על דרך הפשט....😉

לא מכיר ממש, יותר יצא לי לשמוע על חכמי ג'רבה. אולי מהרב מאזוז אתה יכול לשמוע יותר ולהכיר את המסורת שלכם, שלפי דבריו אביו זצ"ל הי"ד היה מאוד משמעותי בקרב יהדות תוניסיה.

אבל אם כבר עשית את כל הדרך הזאת, ממליץ לך להמשיך לחקור ולגלות את החכמה, הצדיקים והמסורת של יהודי תוניסיה. 

ראה פה שיש בישיבת כסא רחמים ספריה מיוחדת מרבני תוניסיה אוצר ספרי רבני תונס - ישיבת כסא רחמים . אתה יכול לבקר שם

אבקר שם בהחלט.

מעניין האם יש דרך לשלוח שאלה וירטואלית לרב מאזוז

תראה משהו מצחיק (האמת ששיט, אולי זה לא יצחיק אותך)

צריך לייבא את זה לערוץ 7

אחי היקר והאהוב! אם סיימת עם מבוקשך כאן באתר בבקשה סגור את מכשירך המשוקץ, שהוא כשרץ לכל דבר ועניין, ורטש אותו עם גרזן אם יש ביכולתך. מכשיר זה מסכן אותך בכל רגע נתון, גם בשעת קריאת שורות אלה. אנא הגן על עצמך ועל משפחתך, ואם יועיל הדבר - אולי עדיף שתברח בכל המהירות ותסתלק! ויפה שעה אחת קודם! אני מתחנן אליך אהובי! הינצל כצבי מפח יקוש!

אבל באמת יש משהו שפוי מאוד בחיים בלי אינטרנט שלא לצורך.

לא רק רוחנית.

אבל אי אפשר לעשות return to monke על מלא. צריך טכנולוגיה, moovit, ווצאפ... ספוטיפיי, ושאר מרעין בישין

אין ספק שהמוצ"ש שלי היה נראה אחרת בלי הסמארטפון. לא נורא

יש לך הכל אבל בלי דפדפן

ואפילו יותר מהכל אם אתה יודע איך לשחק עם ההגנה

הלכה אחת לכולם. אם אתה מחפש משהו ליום יום בסגנון מה מברכים על תפוח, למרות שאני אשכנזי שולחן ערוך הוא אחלה ספר.

ואם אתה רוצה לדעת מה ההלכה לגבי תרנגולת שנמצאה לא חלקה, תלמד ותכריע כמי הלכה, כך היא דרכה של תורה. לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא.

אבל ההלכה לא מתחלקת לאשכנזים ספרדים תוניסאים, אין חיה כזאת, יש כמה מחלוקות ספציפיות שיצא שהפוסקים הספרדים והאשכנזים חלוקים בהם, זה לא שאי אפשר לפסוק כמו הצד השני.

פעמים שפוסקי אשכנז פוסקים כמו הרמב"ם ופוסקי ספרד כהרא"ש. לא הרבה, אבל יש. פוסקים כמו ההלכה ולא כמו המוצא.

לא מעשה אבותינו בידינו, אלא ציווי אלוקינו בידינו.

לא אכפת לי ממנה כל כך. יש שזה עושה להם טריגר, פגשת אותי ואתה יודע שאני בקושי ראוי להיקרא דתי. אני לא מעוניין בהשקפה הייחודית שלך אלא בהשקפה המקובלת כיום בציבור הדתי הקלאסי בישראל, זה הכל

אבל תמשיך להיות רשע בעל דעות בתורה, זה דווקא חביב בעיניי. פשוט לא כרגע כי זה מלאה

– ברוב המוחלט של ההלכות, התוניסאים נוהגים כמו הספרדים

– יש מנהגים מקומיים של תונס וגם מנהגים מיוחדים לג'רבה למשל, יש ספרי מנהגים שעוסקים בזה, בינתיים ראיתי את הספר "עלי הדס" אבל צריך לקחת בחשבון שלא כל מה שמובא שם אכן נהוג למעשה. זה קצת דומה למצב עם המרוקאים, יש ספרי מנהגים מרוקאיים כמו "עטרת אבות" (אם איני טועה) אבל לא כל מנהג שמובא שם אכן נוהגים אותו בכל קהילה גם אם כתוב שם "נהגו מדורי דורות". יש מנהגים שעברו מן העולם, בכללי גם הרבה קהילות מצפון אפריקה (וגם מהמזרח, כמו פרסים, גיאורגים כו') "יישרו קו" עם הספרדים בכל־מיני נושאים

– הרב מצליח מאזוז הי"ד (בעל השו"ת "איש מצליח") היה מבין הפוסקים הבולטים ביותר בתונס

– ברוב ככל ההלכות הבסיסיות (כשרות, שבת, כו') אין למיטב ידיעתי הבדל בין תוניסאים לבין ספרדים

– לגבי היותך איטלקי במקור, לא נראה שזה כזה פקטור, מכמה סיבות,

א' כרגע משפחתך אינם נוהגים במנהגים איטליאניים מובהקים אלא אני מתאר לעצמי שהם ספרדים שאולי שמרו גם על כמה ממנהגי תונס, עיקר הבעיה היא "לא תטוש תורת אמך" שאבא וסבא שלך עושים משהו א' ואתה עושה משהו ב', מה שנקרא "להמציא את התורה מחדש", אבל אין הכוונה לרסטורציוניזם שכל־אחד יחזור למנהגים אולטרה־קדומים, כמו שאף־אחד לא חוזר למנהגי פרובנס / צרפת / מוראביה קדומים. למשל בסליחות, בעבר היו נהוגים המון נוסחים אצל האשכנזים, אבל בסוף נשארנו עם ליטא ופולין (אולי אנגליה אם זה נחשב), ולא כל־אחד מחפש מה אמרו בקהילה שבה גר סבא של סבא־רבא שלו לפני השואה.

ב' מסתמא כאשר אדם גולה מקהילה מסוימת בייחוד בתור אדם יחיד או משפחה לא גדולה הוא מצטרף לקהילה החדשה. נתאר לעצמנו ציור של אשכנזי מוראבי שמגיע להתיישב בסלוניקי, או שהוא מצטרף לקהילה האשכנזית שם, אם יש, ואם אין אז או שהוא מצטרף לקהילה הספרדית, או שהוא מתעקש כל החיים לומר ברוך שאמר לפני הודו בבית הכנסת הספרדי, ואז או שהילדים שלו "נשברים" בשלב מסוים ומסתפרדים, או שהם ממשיכים כמשפחה אשכנזית בודדה בתוך קהילה ספרדית ואז ממילא אין שאלה מה המנהג שלהם.

עריכה נוספת: למיטב ידיעתי רוב התוניסאים שפגשתי פשוט נוהגים כמו הספרדים / רב עובדיה,

יש כאלה שיותר "מחוברים לשורשים" נוהגים כמו הרב מאזוז בכל־מיני דברים

דוגמה למחלוקת ביניהם היא הברכה על לחמניות מתוקות, הרב עובדיה סובר שזה מזונות והרב מאזוז סובר שזה המוציא כיוון שרגילים לקבוע על זה סעודה ואין שום הבדל מעשי בימינו בין חלה מתוקה לחלה רגילה גם אם היה הבדל כזה בעבר (סוכר בעבר לא היה מצרך כה זול או נפוץ), אולי חוץ מחלות ממש מתוקות שהן יותר דומות לעוגה, בערך כמו ארנ'גלושקה הונגרית (אם כי, היא נילושת בחלב... אז היא מזונות בכל־מקרה)

עוד עריכה: מצורף מתכון לארנגלושקה פעם הכנתי וזה ממש טעים

עד כמה שזכור לי, הצטרפות של משפחה בודדת למנהגי הקהילה שהיא הגיעה אליה על מנת להשתקע שם, איננה רק תהליך טבעי, אלא גם מה שהיא אמורה לעשות מבחינה הלכתית.

[ראה בפסחים נא, א וביורה דעה סי' ריד סע' ב].

לא בקי בסוגיה,

אם כי במצב של גירוש לפעמים היו באות קהילות שלמות או שהייתה קיימת כבר קהילה כזאת ואם כן לרוב זה ידוע

(או שלאט־לאט היא נטמעת בקהילה המרכזית שזאת גם אפשרות)

בכל סוגיה סבוכה.