בין המרגלים למציאות הישראלית
מאיר אוחנה מסביר כיצד חטא המרגלים נבע מאובדן אמון עצמי לאומי, וקורא לחברה הישראלית לבחור בחוסן, באמונה ובהתחזקות.
מאיר אוחנה מסביר כיצד חטא המרגלים נבע מאובדן אמון עצמי לאומי, וקורא לחברה הישראלית לבחור בחוסן, באמונה ובהתחזקות.

אבישי מועלם טוען כי נצ"מ אבישי מועלם הוא אדם שהקדיש את חייו לביטחון המדינה - אך מצא עצמו נרדף ומושפל בידי המערכת שעליה הגן.

מאיר אוחנה מתייחס לאמירה שנקלטה באולם בית המשפט וטוען כי היא חושפת את מטרת המאבק: לא גיוס בני ישיבות אלא פגיעה בעולם התורה.

מאיר אוחנה מתאר את שש השנים האחרונות - מהקורונה דרך טבח שמחת תורה ועד המערכה מול איראן - כנסיעה מסחררת בכביש מהיר

תמונה מלשכת ראש הממשלה חשפה: ראש השב"כ דוד זיני מחזיק בדיון ביטחוני את הספר "מנות הלוי".

משבט אפרים במצרים ועד החברה הישראלית: מה קורה כשאליטה מתקשה לוותר על הנהגה?

חנוכה איננו רק חג היסטורי אלא אירוע שמאיר על ההווה - ועל המרחב הציבורי שלנו.

מקרה חרם חברתי נוסף, שהסתיים באופן טראגי, הניע את מאיר אוחנה לכתוב את "לא עוד חרם".

מאיר אוחנה יוצא נגד ראש אמ"ן לשעבר, האלוף אהרון חליוה, ומשווה את התנהלותו למומחה זפת שהבטיח שהכול תקין - ונרדם בשיא הסערה.

עצרת תפילה המונית נערכה בירושלים בלי נאומים - רק תהילים ודמעות. היא מגיעה לצד מתקפה משפטית על לוחמים ואיומים כלפי אברכים.

החטופים שחזרו מעזה הפכו לסמל של אמונה וביטחון בקב"ה. מאיר אוחנה קורא להתחיל מהם את התיקון

מאיר אוחנה מתאר את הדיסוננס בין שמחת חג הסוכות לבין זיכרון הטבח של 7.10, ומציג את המחלוקת הציבורית סביב התאריך הראוי לציון.

זו לא רק שנה של מלחמה, זו שנה של חשיפה: מי אנחנו כחברה, ואיך הרוח היהודית נשמרת גם תחת מתקפה - תרבותית, פוליטית ותקשורתית.

מהסיפור הדמיוני על זרובבל ועד הרצח המזעזע של צ'ארלי קירק בארה"ב - כך מתדרדרת חברה כאשר היא משתיקה קולות חופשיים.

מה עדיף עסקה או מבצע ? ובאיזה מחיר אם בכלל? בטור הקרוב נבחן הבדלים בין מבצע לעסקה ונציע מה יותר כדאי

משפט אחד בהקלטות חליוה חושף את שורש הכשל: הזחיחות והיוהרה שהובילו ל־7.10

מאיר אוחנה בטור אישי על סערת מכתבי האמנים: האם מדובר במחאה אידיאולוגית טהורה, או בתסכול של ירידה בהכנסות ואובדן רלוונטיות?

המתח בין שני המשולשים הפך להתנגשות של ממש בשני רגעים מכוננים בתולדות הארץ, שהיוו את שיא המחלוקת.

התקשורת הישראלית של היום אינה עוד כלי לשיקוף המציאות - אלא לעתים קרובות לשכתוב תודעתי המשרת את נרטיב האויב.

מה מפחיד יותר הפחד/ האיום עצמו? או אפקט הפחד? כאשר מתבוננים באירועי הימים האחרונים מול האתגר האיראני, שאלה זו מקבלת משנה תוקף.

בימים שבהם מדינת ישראל מתמודדת עם מלחמה קשה, חטופים שטרם שבו ושאלות מוסריות ופוליטיות. פניתי לדמות מופת מהעבר: דוד המלך.

בימים של סערה ציבורית, הסתה גוברת ואירועים קשים בארץ ובעולם – יש ערך מיוחד לחזור למקורות.

אדם כמו טראמפ שיש לו הכל, חסר לו עדיין משהו קטן להשלמת הסט של הכבוד. הכוונה לקבלת פרס נובל.

התקופה מפסח ועד שבועות כוללת את יציאת מצרים וקבלת התורה ובאמצע את עצמאות מדינת ישראל.

הזיכרון ההיסטורי, שהיה יסוד מרכזי במסורת היהודית, הולך ומתעמעם בעידן הריאליטי והחיפוש אחר ריגושים מיידיים.

בתוך המצב הנואש אליו נקלעו בני ישראל, כאשר הים מלפניהם וצבא מצרים מאחוריהם, הגיעה הישועה ממקום לא צפוי – קריעת ים סוף.

במקום להוסיף עוד חזית פנימית לזירה שגם כך מלאה אויבים מבחוץ – מוטב שנבחר באחריות, בחסד, ובכבוד הדדי.

"בעוד שנתניהו מוביל להדחתו, האופוזיציה הופכת אותו לגיבור. האם רונן בר הוא כוכב או אכזבה?"

זו תרבות של שקר. כלי התקשורת מנסים בדרכים מתוחכמות ובאמצעים שונים להנדס תודעה. "הכל יחסי"- אמר אלברט איינשטיין ואכן צדק.

יום חמישי יהיה יום טעון רגשית לתושבי מדינת ישראל. דווקא מתוך הכאב, חייבים כבר עכשיו, לצרוב את הזיכרון בצורה לאומית לדורות.

בעוד ישראל מכניסה סיוע הומניטרי לרצועת עזה, חמאס מנצל אותו כדי לשמר את שלטונו ולהתעלל בתושבים

בפעימה האחרונה אתמול (חמישי) דרך שלושת החטופים הישראלים שהשתחררו מהשבי האכזרי של חמאס מצאתי ביטוי למשולש הזהב ביהדות.
