יוצרים מציאות
איך מתמודד מרצה דתי עם פרובוקציה של סטודנט לעיצוב, והאם אפשר ליצור גשר בין עולמות היצירה המתנגשים?
איך מתמודד מרצה דתי עם פרובוקציה של סטודנט לעיצוב, והאם אפשר ליצור גשר בין עולמות היצירה המתנגשים?
לאחרונה אני מגיע הרבה אל הגמ"ח של דורון.
איכשהו תמיד במבצעי החסד האלה של המורה, תוקעים אותי עם המשימות הכי קשות.
לפחות אם היה לי בפני מי להתלונן, אבל נראה שכל אחד בבית הזה שקוע בצרות שלו, כך שיהיה עליי להתמודד לבד עם הקטסטרופה שלי.
כשנכנסתי הביתה ראיתי את אמא לוקחת את מפתחות הרכב. מכיוון שהייתה לבושה ליציאה, הבנתי שלא אוכל להיעזר בה.
החודש אסור להיכנס לחדר של הודיה. היא עסוקה. כל הזמן עסוקה
אני אוהבת לשבת ליד שולחן העבודה בחצר הגרוטאות של שמוליק ולראות איך הוא בוחר בקפידה נברשת חלודה או חלק של אופניים ומתחיל לעבוד.
עד עכשיו קצת התעלמתי מעניין בת המצווה, אבל כשבשבוע שעבר חגגו לגילי את המסיבה שלה, התחלתי להילחץ.
מוזר היה להגיע ללימודים אחרי חופשת החגים הארוכה ולפגוש את טלי במסדרונות בית הספר.
בדרך למכולת של אברהם ספרתי שוב ושוב את המטבעות שבידי. קיוויתי שיש מספיק. כל כך רציתי לקנות מתנת פיוס לנעמי.
ישבתי מהופנטת מול המורה שסיפרה לי את הבשורה: התצלום שלי נבחר להשתתף בתחרות ארצית ולייצג את בית הספר.
לוח התצלומים בכיתה הטריד אותי. ניסיתי להסביר לעצמי מה כל כך מעצבן בפנים המחייכות והחגיגיות שלפניי, ורק בדרך הביתה הבנתי.
רואי נכנס הביתה בצעד קופצני. "הודיה", הוא זמרר אליי, "קיבלתי מכתב! מכתב אמיתי, מנייר, בתוך מעטפה!".
המנחמים מילאו את הבית, ורחלי לא מצאה את מקומה.
בימים החמים של הקיץ אני מוצא מפלט במכולת של נפתלי.
את העבודות שהמורה לספרות נתנה סיימתי מיד בתחילת החופש, כדי שלא אצטרך לחשוב עליה, והנה דווקא היא מכל האנשים נכנסה לחנות שלנו.
תרומה שיש בה גם עשייה אמיתית היא לא פחות טובה מתרומה דרך חשבון הבנק
כשעברתי ליד גן השעשועים שמעתי את האימהות מדברות על הקייטנות.
יום ירושלים תמיד היה היום שלי. אני אוהב לטייל, אוהב את סיפורי הקרבות, את הניסים, את ההיסטוריה העתיקה של העיר ואת אווירת הקדושה.
בימי שישי הארוכים של הקיץ, סבא אוסף אותי מבית הספר לטיול, רק אני והוא.
סוף סוף יצאנו לחופשת פסח. טוב נו, זו לא ממש חופשה. אני יותר קורא לזה יציאה מעבדות לעבדות.
כמה חיכיתי שהשבוע ייגמר כבר, ועכשיו ששבת קרובה הזמן זוחל לאט. אני חושש שעד שכולנו נתקבץ בבית, אני אשתגע.
"בשום פנים ואופן!" קולה של אמא היה חד וחותך, וידעתי שאין לי מה להתווכח, השנה היא לא קונה לי תחפושת בחנות בעיר.
בגלל מזג האוויר ביטלו לנו את הטיול.
ביום ראשון חני הלכה לעבודה במצב רוח נורא.
כשהמורה נתנה פרויקט כתיבה, לא התלהבתי.
ביום שני נחגוג לסבא שלי בר מצווה בכותל.
נעמה הסבירה לי פעם שבבית שלהם שבת זה זמן של משפחה.
לפעמים צוחקים עליי בגלל שאני נעלב בקלות. אני נעלב כי אני שם לב לאופן שבו דברים נאמרים, לפרצופים ולתנועות.
אחרי שאנחנו מדליקים נרות בבית, ואחרי שאנחנו שרים את כל השירים ואוכלים את כל המאכלים, אנחנו נכנסים לאוטו.
בדרך אל הסניף פגשתי את שרית. כשהיא שאלה אותי למה הפנים שלי עצובות, התביישתי.
ניחשתי שהרב פנה דווקא אליי בגלל שההורים שלי ביקשו ממנו.
אחר הצהריים אחיה אסף אותנו אל המגרש. הוא חילק אותנו לשתי קבוצות ונתן ביד כל קבוצה מפת אוצר.
לפי היומן מצפים לי חודשיים בלי חג או חופשה. רק לימודים. יום אחרי יום של לוח זמנים קבוע.
בין תחילת שנת הלימודים לשבת שתביא אחריה את ראש השנה, הרבה השתנה.
שירה הבטיחה שתשלח כל שבוע גלוית עדכון ממה שעבר עליהם.
כמה התכוננו, כמה ארזנו והרגע הגדול הגיע. עמדנו בשורה, מחזיקים שלטים גדולים, ומחכים שדוד יצחק ומשפחתו יופיעו בשער הנכנסים לארץ.
הנקישה החלטית, ועוד לפני שאני פותחת את הדלת אני יודעת מי האדם היחיד שיכול לדפוק בצורה כזו כבר ברגע הראשון: צהלה.
סביבי התחילו בנות להחזיר עפרונות לקלמר, לרשרש עם הדפים ולהגיש אותם למורה.
כשהמורה ביקש שאגיע לפגוש אותו במשרד שלו, נלחצתי. ככה זה כשהמורה המחנך הוא גם מנהל בית הספר.
בבוקר שאחרי ל"ג בעומר אני אוהבת לטייל עם מוקי במקומות שרק אתמול היו מלאים בילדים שמחים ושרים, ועכשיו הם מעגלי פחם מעשנים.
ביציאה מבית הספר היה תור ארוך. תלמידים התעכבו כדי לבחור את נר הזיכרון שייקחו הביתה.
אני אוהבת את התקופה הזאת, שבה השמש מחממת והרוח מצננת ומכל הבתים עולים קולות של עשייה וריחות של חומרי ניקוי.
את גלעד הכרתי לפני שנתיים, כשאבא לקח אותנו לקריאת המגילה אצל ברקוביץ'.
כל שנה אחרי ט"ו בשבט, החורשה שליד הבית לובשת חג.
אני בטוח שברכה זוממת משהו. אף פעם היא לא הייתה כל כך מנומסת. פתאום היא אומרת תודה לכל אחד, ומקפידה להחמיא.
בשבוע שעבר השבט יצא לחלק סופגניות בבית החולים. בכל חדר שעברנו שרנו כמה שירים וכיבדנו את החולים ובני המשפחות בסופגניות.
בדרך כלל ההורים שלי מקפידים על שעות השינה של רחלי ושלי, אבל בשבועות האחרונים רק אני הולכת לישון בזמן.
אחרי שהמורה לעברית ניסה לקבוע מבחן, כולנו התנפלנו עליו.
אני מתהפך במיטה, מציץ אל השעון. עוד מעט אצטרך לקום וללכת לבית הספר ואין לי חשק.
איבדתי את הריכוז כשהמורה הסביר איך בראש השנה אנחנו ממליכים עלינו את ה'.
אני יודע שלא טוב לדחות, אבל מה לעשות שמאז שהחופש הגדול התחיל, רק עכשיו הגעתי לפנות את הילקוט מהחפצים של שנה שעברה.
עברנו על הרשימה בפעם החמישית, ועדיין לא מצאנו פעילות שהצלחנו להסכים עליה. מוזר.
ישבתי באמבולנס וראיתי איך כל התכנונים שלי לחופש הזה נהרסים.
אם לא היה בבית הספר שלנו פרויקט השאלת ספרים, אני משער שהייתי שורף את ספרי הלימוד שלי. במקום זה השארתי אותם במזכירות, כמו כולם.
סיפור בשביל כל המורים שנתנו מעצמם לתלמידים במשך שנת הלימודים וגרמו להם להיזכר בחוויה בכיתה בחיוך גדול.
כשנכנסתי הביתה, הלכתי ישר לחדר של יהודה.
הבוקר המורה חילקה תפקידים להצגת סוף שנה. היה ברור שהיא תבחר בנֹעם שישיר.
סבתא דיני הסתובבה בסלון הבית הלוך ושוב, אוחזת בספר החדש.
כל שנה אחרי שפורים נגמר, אנחנו מתחלקים לצוותי עבודה.